ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

שיטת הפרנסה בשוק עזה

בעלי הצרורות היו יוצאים שניים-שניים לשוק והיו פורשים סחורתם על מחצלת. כל המעונין קנה מהם סחורה, והיה שגור בפיהם כי"יום מבורך אחד בשוק שווה לשבוע סיור בעיר". היתה להם פרנסה מיגיע כפם, אבל חיפשו דרבים נוספות להיטיב את מצבם ולחדור לסחר החליפין עם בדואי המדבר, שהיה כולו בידי הסוחרים הערביים.

שיטת ההתישבות של המשפחות שבאו לעזה מיפו התבססה על ניסיון אבותיהם ביפו, שגם הם היו ראשונים לסחור בעיר ערבית. אולם עזה לא דמתה ליפו ודרכי הפרנסה בה היו שונים לחלוטין. כשהוריהם הגיעו ליפו בקבוצות או כיחידים, עשו צעדיהם הראשונים לפרנסת משפחתם בחלפנות ובמתן הלוואות ברבית על-פי עקרונות המוסר היהודי: רבית הגונה, לא קצוצה, לא נשך ולא חמס. הם התחרו בערבים שלקחו גם נשך וגם ריבית קצוצה, שהכבידה על תשלום החוב – במגמה לעקל את רכוש הלווים ולגזול מהם את אדמתם.

גם יהודי עזה החלו בחלפנות ובמתן הלוואות. וביוון שהיהודים בעת ההיא היו מפורסמים ביושרם ובהלוואותיהם ההגונות, הערבים העדיפו אותם. עם זאת עזה היתה עיר קטנה ולא יכלה לפרנס חלפנים רבים, על כן היה הכרח לחפש פרנסות אחרות^.

כאמור, עזה היתה עיר חקלאית קטנה מאוד. המסחר בה לא היה מפותח דיו כבערים אחרות. על-כן, היו למתישבים בה בעיות קליטה קשות בפרנסות שלא הכירו, בקרב חברה ערבית זרה ובעיר שאין בה יהודים. הם נאלצו לממן החזקת מוסדות ציבוריים בכוחות עצמם, וגם להתקיים מכספם עד להכנסות הראשונות מיגיע כפם, ללא כל עזרה. במיוחד היה המצב קשה לנשים, שנקלעו למצב שבו היו נשארות לבד בבית, בזמן שראשי המשפחה יצאו לחפש פרנסה ונעדרו מהבית למן הנץ החמה ועד לשקיעה.

המתישבים החדשים לא היו יושבי בית. הם יצאו כל בוקר על חמוריהם לחפש פרנסה בסביבה. למרבה המזל, לכל משפחה היה מלאי מזון בבית, שכלל את אבות המזון ההכרחיים, כי לא היו אז חנויות שכונתיות, ואת כל המיצרכים קנו בשוק הרחוק בעונה המתאימה: שמן, קמח, זיתים, מלפפונים כבושים, פירות יבשים, תמרים, תאנים, גרעינים לפיצוח, איטריות, גבינה, חמאה מלוחה, נפט ועוד.

לכל משפחה היה חדרון אחסנה קטן למיצרכים אלה שקראו לו"מונה" (מזווה), להבטיח מזון למשפחה, אך, לא לכל משפחה היו די משאבים לאגירת מזון, או כדי לקנות מדי יום ירקות בשר, דגים ועופות.

במחסור חשו בעיקר אלה שלא הצליחו להרוויח כדי פרנסתם. כי היו כאלה שלא מצאו עדיין פרנסה, והגיעו למצב שלא יכלו להמשיך. חלקם התביישו לחזור ליפו אל קרוביהם, וחלקם אמרו: אם זוהי גזירה, נאכל כאן גזר בלבד ולא נחזור ליפו. כי איך ניראה שם אם לא יכולנו לעמוד בשליחות של ישוב הארץ?

בחמש השנים הראשונות לא היתה עזיבת מתישבים ולא היה ניסיון לסכן את משימת ההתישבות בעזה. שליש מהמשפחות שעלו בשלב ראשון נזקקו לעזרה. בעזרת ז. ד. לבונטין ואנשי קהילת יפו הוקמה קופת גמ״ח לעזרת המתישבים, לתת להם הלוואות ללא רבית, למסחר. חכם נסים עשה הכל שלא יעזבו, ועמלו לא היה לשוא. הוא גם לא הפסיק לנסוע מדי פעם ליפו ולירושלים לשכנע משפתות ציוניות נוספות, חסידי " צוף דבש ", שגם הם דגלו במצוות יישוב הארץ, לבוא ולהתישב בעזה.

המתישבים בעזה ניסו לשלוח ידם בבמה ענפי פרנסה:

חלפנים, שהיוו חלק מחמולת ארווץ, אנשי גיברלטר, נתינים בריטיים עשירים. אחרים מכרו סחורות מנופקטורה בשווקים. חכם דוד עמוס הלווה ברבית לחקלאי רפיח, ובני משפחת יאיר הלוו ברבית, בעיקר לחקלאי חאן-יונס, ושמם הלך לפניהם כאנשים ישרים.

מזרנאים, שייצרו ותיקנו מזרנים, שמיכות וכרים לפי הזמנה. אלה היו עומדים במקום קבוע בשוק, ובידם המכשיר לניפוט (הפרכות) כותנה בצורת כינור גדול בעל מיתר אחד. כינור זה גם סימל את מקצועם. הלקוחות שלהם היו ערבים שיצאו מדי בוקר, לקנות או למכור בשוק. היו מזמינים את המזרנאים לחדש מזרנים ושמיכות, או לייצר חדשים לילדים הנוספים במשפחה.

הקבוצה השלישית היתה קבוצת הרוכלים, שנקראו בערבית "אבו באג'ה״ ("נושאי הצרור). אלה נשאו צרור בדים גדול על גבם; בדים למזרנים, לשמיכות, בדי משי לשמלות, ובד שחור למליות לנשים, שהיו תפורות בשני חלקים: חצאית, ושכמיה שהנשים לבשו על לבושן לכסות את כל הגוף והראש, וצעיף שחור, שקוף, לכיסוי הפנים. בערבית קראו לזה"מנדיל".

בצרור היו גם מיני בדים לאומבזים לגברים. נושאי הצרורות נתלוו למזרנאים והציעו בדים למזרנים. הם כיתתו רגליהם מבית לבית, נקשו על הדלתות וקראו "בדים-בדים לכל המשפחה", בדים לאומבזים ל"גברים", בדים לכלות. הנשים שהיו מעונינות פתחו את דלת ביתן, הסתכלו בסחורה וקנו כל מה שחפצה נפשן^.

ישועת מקצוע המזרנאות

מאבק ההישרדות של הישוב החדש בעזה התחלק לשתי תקופות. תקופת ארבע השנים הראשונות, מיום העלייה ב-1886 עד 1890, עד הקמת העיר באר-שבע, היתה הקשה ביותר. התקופה השנייה היתה תקופת אכזבה מחובבי-ציון ומהמשרד הארצישראלי, שנמשכה עד למלחמת-העולם הראשונה. בתקופה זו הם ציפו, לשווא, לתגבורת של העלייה החדשה מרוסיה לפיתוח ישוב יהודי גדול ועצמאי בעזה, לחיים קהילתיים, למוסדות ציבוריים, בית-ספר, בית-כנסת, מקווה- טהרה, ובית-עלמין, ונאלצו לממן הכל בעצמם. בהיעדר בית-עלמין שלחו את המתים לקבורה בתל-אביב ובירושלים.

בארבע השנים הראשונות גדל הישוב בקצב איטי והגיע רק ל-30 משפחות, שנשאו בנטל החזקת המוסדות וגם בארגון המצב הכלכלי. הם אמרו: נמתין בכל מחיר לבוא אחינו מרוסיה, לא נבייש את אבותינו ולא נפר מצוות ישוב הארץ. באותו זמן החלו בעלי המלאכה וסוחרי הבדים, סוחרי הדגים והחלפנים ובעלי האמצעים להתאושש תוך הצלחה במסחר במדבר באר-שבע, ברפיח ובחאן-יונס, וביצוא השעורה והחנדל לארצות אירופה. הם גם החלו לסחור בסדקית, סיפקו את צרכי הבדואים במדבר באר-שבע ובמדבר סיני, וגם את השווקים בעזה ובבאר-שבע; עם עלות השחר, יצאו למדבר לכמה ימים, וחזרו למחנות הבדואים^.

במחנות הבדואים הם פרשו סחורתם על מחצלות, מכרו וקנו גם בכסף וגם בחליפין. זה קנה ושילם כסף וזה החליף סחורה בסחורה, והרווח היה כפול: מה שהחליפו עם הבדואים מכרו בעזה. הישוב בעזה החל לגדול. משפחות צעירות נוספות הגיעו מיפו וגם מחברון. במשך הזמן התגבשו שתי קבוצות רוכלים: הקבוצה, שחבריה יצאו למכור סחורות במחנות הבדואים במדבר, שנקראו רוכבי הפרדות; והאחרת, שאנשיה יצאו לתפור ולתקן מזרנים בכפרי הרצועה, שנקראו רוכבי האתונות.

הרוכלים העירוניים שוטטו ברחובות העיר, הכריזו בקול על סחורתם, ומכרו מסרקות, אבקת כחל לעיניים, מברשות כחל, אודם ללחיים, חינה, מספריים, קבקבים, נעלי-בית, צעיפים ובדים לצרכים שונים. בין הרוכלים היו גם ליצנים שהכריזו בהיתול על מרכולתם וקראו בקול "קבקבים ונעלי-בית לפיסחים, מברשות כחל לעיוורים, אודם וחינה לזקנות".

כך הם הצחיקו את השומעים. הנשים המוסלמיות העזו לפתוח את דלתות ביתן ולקנות רק כשידעו שהרוכלים הם יהודים, אולם לא הכניסו אותם פנימה. הכל התנהל בפתח הבית. לעומתן, הנשים הנוצריות היו חופשיות יותר, אולם גם הן לא פתחו דלת אלא רק אחרי שהכירו את קולו של הרוכל היהודי. הנשים לא העזו לצאת לקנות כי פחדו מפני הצוענים האלימים, שעם פתיחת הדלת היו פורצים בכוח ושודדים מכל הבא ליד