קורת היהודים בצפון אפריקה

נתן א. שוראקי

כיבוש המגרב בידי הערבים   642 – 900

התנגדות הברברים והיהודים לערבים.

מסע הכיבושים הנפלא מהאמין של מוחמד וחבריו, שהחל במֶדינה, הגיע בשנת 642 לצפון אפריקה. המושל הערבי של מצרים, עמר אבן אל-עץ השתלט על קירני ועל טריפולטניה. ניוון ואזלת היד של הכיבוש הביזנטי בידי הפטריצי גריגוריוס ודאי שעוררו חמדה לא מעט.

יורשו של עמר, עבדאללאה אבן-סעד, הצליח להתגבר על היסוסיו של הכליף עומר. הוחלט על שיגור משלחת. שבטי ערָב העמידו מתוכם את הגדודים, שהועמדו תחת פקודתם של אצילי מֶגינה. צבא בן עשרים אלף איש, תחת פיקודו של עבדאללאה אבן-סעד, הכריע בנקל את ההתנגדות של ביזנץ, הפטריצי גריגוריוס, שהכריז עצמו מלך, בזיליאוס, נפל בקרה אחרון זה, שבעקבותיו גורש המערב מאדמת אפריקה למשך יותר מאלף שנים.

הדבר היה בטריפולטאניה, בסבּייטלה, בשנת 647. אבל אחרי הניצחון במערב אך החלה התנגדותו של המגרב לאמיתה. משנת 670, אחרי חורבן קרת החדשה, נשענה הפלישה הערבית על בירה חדשה זו של אִפריקיה, קיירואן. עברו עוד כחמישים שנה, עד שחדרו הערבים לכל רחבי המגרב ואז מיהרו לגייסו את הארץ לכיבוש ספרד, ובכך ריכזו והפנו את כל חיותה נגד אויב אחר.

גם עם תום הפלישה, ואפילו עם השלמת האסלאמיזציה, עדיין לא בא הקץ על התנגדות הבּרבּרים לערבים. מאבק מתמיד זה הגיע לשׂיאו המפואר ביותר, בתום המאה התשיעית, כאשר קמו הברברים, שהתאסלמו וגירשו את אחרוני הערבים מאפריקה, רדפו אחריהם במדבריות טריפוליטאניה, השתלטו על מצרים, הגיעו למזרח, מיגרו את הכליפוּת ויסדו שושלת חדשה זו של הפאיטמים.

גם אם אין מענייננו להיכנס לפרטיו של מסע כיבוש ממושך, ברי כי שומה עלינו להתעכב על אחת הפרשיות המביאה אותנו אל עצם עצמה של פרשת הקורות שלנו : ההתנגשות הגדולה בהרי אַורס בין הפולש הערבי לשבטים הברברים.

ראינו איך התעצמו בני בוֹתר ובני בראנֵס, החל מן המאה השלישית, כאשר קיבלו את מתנתה של רומי לאפריקה : הגמל, זה "מנצח המדבר ", שנעשה זרוע עוּזם של הנוַדים הגדולים. משך מאות שנים, התקוממו נגד רומי,נגד הווַנדלים ונגד ביזנץ, והם שהיו לוחמיו ואדוניו האמיתיים שלהמגרב.

כבר ראינו שמאבקם נגד רומי קירב אותם אל היהודים, שדיברו בשפתם ולפי האגדה, שותפים היו במוצאם. כל גם ניסינו, בפרים הקודמים, להתחקות אחר דרכה זו של הנפש הברברית את היהודים, גלגול הנוסך אור על עובדות כה רבות, שאין להן הסבר זולת זה.

הישגיה של הנצרות, התפתחותן של כיתות כופרות, הנהירה ההמונית אל חיק האסלאם. ההיסטוריונים הערביים מעידים פה אחד : במאה השביעית הצטרפו הרבה מאוד שבטים ליהודים

אחד מהם , שבט הג'ראוָה, נתן למגרב גיבורה, שגחמה את התנגדותו : הכאהאנה. היא ירשה את מקומו של הגיבור הנוצרי במאבק זה, קוציילה, שנסתייע בסכּרדיד אל רוּמי, מנהיגו הראשון של העם הברברי, במרבקו נגד הפולש הערבי. אכן, זה סמל מוזר להיסטוריה זו, שאותה מספר לנו אבן ח'לדון, המרתקת יותר מכל רומן.

קוציילה, שעמד בראשם של בני עוריבּה המתנצרי מקרב בני בראנס, עוטי הבּורנוס, וקיבל תמיכה מן המגרב כולו, ואף נשען על קשריו עם היסודות ה " מלוּטנים  מכל רחבי הארץ, נחל ניצחון מזהיר על עוקבּה בתחוּדה, סמוך לביסקרה, מקום שמנשאת כיום ה " קובּה " המפורסמת של סידי עוקבּה, ולאחר נצחון זה, מ-682 ועד 687, היה קוציילה, לדברי אל- ביאן " אדון אפריקיה והמגרב כולו ".

אולם בשנת 687 נוצח ונהרג ליד קיירואן. שבטי בראנס המוכּים נאלצו להניח את הנהגת המאבק לבני בוֹתר, ובמיוחד לשבט ג'ראוָה, הגֵרים הסרים למשמעתה של הכוהנת, המצוינת בכוחות שלמעלה  מדרך הטבע, המעורבת עם שדים ומלאכים : ה " כאהנה ".

בני ג'יראוה שולטים היו בגליל אַרוס המזרחי, והודות לגאוניותה של הכאהנה נעשו נושאי דגלו של המגרב, נוכח הסתערותם של השבטים הערביים, שזאת הפעם עמד בראשם חסן אבן אל נעמאן אל גסאני, מושלה הערבי של מצרים.

משהחריב חסן את קרת החדשה, שאל מי המנהיג האדיר ביותר באפריקה, הורו לו על אישה אחת, שהייתה מושלת בברברים ונודעה ברבים בשם כאהנה. שוכנת היא, כך אמרו לו, בהררי אַורס. אישה יהודיה זו הייתה מגידת עתידות וכל שהגידה נתקיים תמיד. אם תיהרג היא, לא ימצא עוד חסן לא התנגדות ולא יריב. יצא חסן להלחם בה….

בשנת 688, שנת 69 להג'רה, לדברי אבן חלדון, תפס חסן עמדותיו מצפון לורס, על חוף הנהר אל מסכּיאנה. הכוהנת שילחה את הברברים שלה נגד חילות האויב והניסתם. גירשה את שבטי הערבים מאורס ומגליל גאבּס, והבריחה אותם לטריפוליטניה. בעקבות ניצחון זה נעשתה מלכת המגרב. אף שלא ארכה מלכותה יותר מחמש שנים.

בשנת 693 יצאו הערבים בהחלטה נחושה להתקפה נוספת. גם הפעם בפיקודו של חסן, וזאת הפעם זכו בניצחון. " הכאהנה עצמה נהרגה בהר אורס, במקום הקרוי עד היום הזה ביר אל כאהאנה – באר הכוהנת. מתי אירע הדבר ? כאן סותרות עדויותיהם של המחברים הערבים זו את זו. אחת המסורות גורסת :

בשנת 74 או 79 להג'רה – 689 – או 693 לספירה : בשנת 82, 701 מצהיר אל ביאן : בשנת 83 – 703 קובע אל קיירואני.

נתחונו של חסן שם קץ לניסיונם האחרון של הברברים להקים להם מדינה עצמאית. כפי שמעיד גוֹתיֶה, בבהירות האופיינית לו, הגשימה קוציילה, משנת 682 עד 687, והכוהנת משנת 688 עד מותה, את חלומו הישן של המלך מאסיניסה, אשר שוא נהו אחריו הרומים והונדלים והביזנטים, הערבים עצמם ואחריהם התורכים והספרדים, החלום שהיה ההימור ההיסטורי של צרפת במאה העשרים " אחדותו של המגרב.

הנה כך מלכה הכוהנת באכזריות – כפי שמעידים עליה ההיסטוריונים הערבים כאיש אחד – ובכוח אָרחות הגמלים הברבריות הגדולות שלה, ובשארית חילות הביזנטים בהנהגתם של הג'יראוַה, ניסתה לגבש את האחדות הרופפת של ממלכתה.

כאן המקום להביא את הקינה המוזרה בפולקלור היהודי ערבי, שמצא קזיס, ההיסטוריון של יהדות תוניסיה, אצל יהודי קונסוטטין, והוא תולה אותה בזכרהּ של הכאהנה :

בני ישורון, אל נא תשכחו את רודפיכם

את הכּשׂדים, את הקיסר, את אדריאנוס ואת כהיא.

ארורה זו, אכזרית הייתה מכל שקדמו לה יחד

היא מסרה את בתולותיה לחייליה

ובדם עוללים טבלה את רגליה

ה' יצרהּ, כדי נשכפר על עוונותינו

ה' שׂנא את המענים את עמו

השיבו לי את בנַי, ויתאבלו עלי

השארתי אותם בידיה של כהיא.

האם רק חומרת שליטתה בחייליה ונתיניה היא שהביאה לעריקות המונית מצבאה, כמו שמספרים ההיסטוריונים הערביים אבן חלדון ואבן אל את'יר ? או שמא יש להסיק מכך שמעיקרו אין המגרב מסוגל לקום כחטיבה עצמאית מאוחדת ?

סוף, סוף הרי היו אותן שנים ספורות של מלכות קוציילה הנוצרי והכאהנה היהודית היחידות בכל קורות אפריקה הצפונית, שבהן לא באה בעוּלוֹ של כובש זר.