שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

על סערות־ים קשות מספרים שלוחים רבים, ומהם שספינתם נטרפה והם ניצלו בדרך נס, כגון ר׳ אליהו מרגלית, שליח צפת בשנת תק"ן (1790) שספינתו נטרפה סמוך לאזמיר. ר׳ אברהם חבר, שליח חברון, טבע עם ספינתו ליד אלג׳יר בשנת תנ״א (1691). ר׳ יעקב דיין ירושלמי נשרף עם ספינתו ליד מצרים בשנת תקט״ז.

מרובה ביותר היתה הסכנה מצד שודדי־דרכים בארצות־המזרח, וביחוד לשלוחים שהוליכו אתם את כספי התרומות שקיבצו. משלוחים רבים שדדו את כספם בחזרם משליחותם ועל ידי כך נמחה במחי־יד עמלם במשך שנים, להוותם ולהוות עניי א״י. על כך הגיעו אלינוידיעות רבות מפי השלוחים. ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין, בשליחותו החמישית מירושלים בשנת תמ״ו (1686), נשדד ממנו כל כסף השליחות שהביא מפרס ע״י ערביים סמוך לבגדאד. ר׳ מרדכי סידון, שליח צפת, נשדד בכורדיסתאן בשנת תקכ״ח (1768) בחזרו משליחותו בפרס.

אולם רב מאד מספר השלוחים שהשודדים בארצות המזרח לא הסתפקו בכספם אלא לקחו גם את נפשם. עצמותיהם של שלוחי א״י שנהרגו בידי שודדי־דרכים פזורות על פני ארצות צפון־אפריקה, ארצות הבלקן, ארם־נהרים, כורדיסתאן, פרס ותימן.

החוקר נחום סלושץ, שעבר בעצמו בכל ארצות אפריקה הצפונית, מתאר את נדודיהם והרפתקאותיהם של שלוחי א״י בארצות ההן לפי מראה עיניו: ״וכך הם נודדים שלוחי ציון אלה ממקום למקום, מנוה־מדבר לנוה אחר, מהר לבקעה ומבקעה להר. עניים הםורוכבים על החמור, מכתתים רגליהם בארץ תלאובות עד שהם מגיעים אחרי נדודים לאין קצה לאחד ממשכנות נדחי־ישראל–שהם רחוקים אלה מאלה לפעמים מהלך ימים ושבועות — כך הם מבלים שנים שלמות… וממלאים משלחתם בנדודים ויסורים, שרק בעל נסיון כמוני יוכל להעיד עליהם…שלוחי ציון אלה היו במשך שנות מאות היחידים מקרב העולם היהודי הגדול, אשר בחרף נפשם ממש העמיקו לחדור למשכנות המדבר הנורא ועד מרומי הרי האטלס הרחוקים והצליחו להביא לעניים ולאובדים נחומים מציון… השמועה כי ׳ההכם׳ עובר למסעיו במשכנות היהודים ובכל מקום בואו הוא מאסף כספים, מתפשטת במהירות הבזק בכל נפוצות המדבר.

הירא את ״אללה״ וקדושיו כובש את תאותו לבצע ואינו פוגע באיש הקדוש המהלך לתומו. אבל הרצחנים והמגושמים… אורבים פעם בפעם לשליח העובר בגבולם.,. אוי לו לאיש אם יפול בידי אנשי הדמים האלה החומדים את כספו, שאינם יודעים רחם… מערבות ברקה ועד מישורי אלג׳זיר, ממבוא שדה הקברות אשר במסלאתה ועד תללי תגמוט בלב הרי האטלס הגדול, ועד ירכתי המדבר הנורא, מתגוללת לפני… שרשרת בלתי נפסקת של ציונים, תמרורים או סתם אבנים לבנות עם פיגמא מלאה עשן בצדם, זעיר שם זעיר שם אני צופה גם את הקובות המרובעות והמלבינות הנשקפות למרחוק מתוך עפרות המדבר! אלה הם קברי החכמים הנודדים אשר קפחו את חייהם מרוב עמל וחולשה או מחמת השודדים אשר ארבו להם, ואשר קם להם גואל ונדיב מילידי המקום לבנות מצבת זכרון על עפרם… ואחר מתחילה האגדה לארוג את רקמת חוטיה המתמתחים ומשתזרים מסביב לקדוש המת, מרבים לספר מעשי נסים וחזיונות לילה אשר אירעו על הקבר… כעבור כימי דור אחד כבר נשכח התאריך שבו נמצא גופו של הרבי הקדוש״. 

שלוחים רבים נתפסו למלכות או נהרגו בעלילות שונות, כגון ריגול, חירוף הדת השלטת, בבתי הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק. עבירה על חוקי ההסגר וכו'. כך למשל נאסרו רבי דוד מלמד ור׳ ישראל הכהן, שלוחי חברון, בניקולסבורג בשנת תפ״ג (1723) על הוצאת כסף מן המדינה שלא כחוק.

שליח שכבר הצליח לעבור בשלום את הים התיכון — נסיעה כזו נמשכה בממוצע שלושים־ארבעים יום— והגיע לנמל אירופי, היה צריך לשבת עוד ארבעים יום בבית־ הסגר שבנמל, מחשש מגיפה. חלק לא קטן מזמן־שליחותם היו השליחים מבלים בבתי־הסגר שונים, ויש שכתבו את חיבוריהם בימי שבתם בבית־ההסגר. רבי שניאור פייבוש, שליח האשכנזים בירושלים, חיבר בשנת תקי״ד (1754) בבית־ההסגר של ליוורנו את ספרו ״פתחי לבנון״ על סוד העיבור בדרך קבלה!

 ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שליח חברון, חיבר בשנת תקל״ד (1774) באותו בית־הסגר שבליוורנו את ספרו ״שם הגדולים״, ספר־יסוד בביבליוגרפיה של הספרות העברית; ר׳ משה ישראל, שליח ירושלים באיטליה בשנת תפ״ח (1728) השיב מאותו בית־הסגר תשובה בהלכה בענין חרמי ציבור והיתרן ״ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, שליח ירושלים בשנת תק״ס (1800) כתב תשובה בהלכה בשבתו בבית־ההסגר בטרייסט.» שליח ירושלים אחר, ר׳ משה ב״ר שבתי הכהן, נידון לשריפה לפני שנת תקנ״ג (1793) באשמת עבירה על חוקי ההסגר, וניצל בדרך נם.

שלוחים שמתו בדרכם

שלוחים שניצלו מכל הסכנות שבידי שמים ושבידי אדם, של שודדי־דרכים ושודדי־ים, סערות־ים ובתי־הסגר, עלילות ומלשינות, כרעו לפעמים בסופם תחת משא תלאות הארוכה. מהם שניספו במגיפה, מהם שמתו מחמת מחלה ומהם שמתו מתוך כליון־הכוחות. ולא מעטים השלוחים שלא זכו לחזור לארץ־ישראל. מבין שמונה מאות וחמשים שלוחי א״י ששמותיהם הגיעו אלינו מתו בדרך־שליחותם לא פחות משמונים וחמשה, היינו אחד מעשרה. עצמותיהם של שלוחי א״י פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין וליטא ; תורכיה, בולגריה, יון! סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, פרם, אפגאניסתאן, תימן, הודו! מצרים, אלגייריה, תוניסיה, מרוקו! ארצות הברית ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה, ולא כל מי שזכה לקבורה זכה למצבה על קברו. בארצות צפון-אפריקה נוהגים היו לבנות ציונים מיוחדים על קבריהם של שלוחי א״י, והללו נעשו למקומות קדושים ליהודים וגם לשכניהם הגויים.

ואלה שמות הערים — בסדר א״ב — שבהן נמצאים קברי שלוחי ארץ־ישראל! אוסטרהא, אזמיר, אייזנשטאט, איסקופיה, אלג׳יר, אלכסנדריה, ארביל (כורדיסתאן), ארם־צובה, בגדאד, בומבי, ביחוב ישן, ברבדוס, ברלין, וינה, זאגארה ישן, כלכתה, לואיסוויל (קנטקי), ליוורנו, מוגאדור, מודונא, מונשטיר, מוצול, מיר, מכנאס, מנטובה, ניו־יורק, מאלי, סופיה, פיליפופולי, פראג, פראנקפורט, צנעא, קאהיר, קורפו, קושטא, ריג׳יו, שאלוניקי, תאזא, תוניס. בקצת הערים המנויות לעיל נקברו יותר משליח אחד. באזמיר בלבד נקברו במשך מאה וששים שנה, משנת תמ״ח עד שנת תר״ח (1688—1848) עשרה שלוחי ארץ־ישראל.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

פיוט סימן א״ב ובסוף סימן אני יחייא אדהאן חזק

לשבת

נעם ביסם אללאה אנא נבדא נעיד מאסאר

אספר ביקר תפארת שבת. ברוך אשר מקדש השבת:

בתחילת בוקר ביום הששי. אחר תפלה לאל חי מחסה. תקרא הפרשה בקהל קדשי תאריך ימים בזכות יום השבת:

גדול כבודה שנים מקרא. ואחד תרגום עד סוף הסדרא. אחריה תאמר גם הפטרה. בנביא מעין פרשת שבת:

דיני השבת רבים נכבדים. יקרים מפז ונחמדים. הזהרו בהימים הידידים ללמד אותם מקדם השבת:

המלאכות הלא הם ספורות. במשנה בגמרא סדורות. חשבון כלם הם ט״ל האבות כמה תולדות להם בשבת:

ואשרי השם בהם דרכיו. לישר ולתקן את מהלכיו. השם יעשה לו כל צרכיו מה שהוא צריך ליום השבת:

זה היום עשה לנו יי. בזכותו עמדנו על הר סיני. לקבל תורה בטל מעוני נתנה לנו ביום השבת:

חכמים הזהרו בדבר. ׳ חפצי שמים בתוך עם נבר. ממציא חפצך דִבֵּר דָּבָר. חפציך אסורים בשבת:

טוב לך לעשות מצווה בעצמך, אף אם יש כמה עבדים עמך, צריך אתה לזוז ממקומך. להכין את כל צרך השבת:

יחד היו רִבים גם שלמים. חכמי התלמוד כלם נעימים. עזבו כבודם עשו מטעמים. ותבשיל נאה לכבוד השבת:

כמה טרחות טרחו ויגעו, לשבר עצם גם הראש פצעו, לתקן כל דבר לא נמנעו. כדי לקים ענג השבת:

לִמדו גט אתם רעים אהובים , יתנו כבוד לאילת אהבים , בעבור תנצלו מלהבים תזכו לעולם שכלו שבת:

מחצות היום ואילך תלך , למקוה מים ושמה תשליך , עוונות אשר בהם תתלכלך. בימי החול תסירם בשבת:

נמשך לך מזה זכות גדולה , בדבר קל תעלה למעלה , הסר ממך כל נגע מחלה. רפואתך תעלה בשבת:

סור מרע ועשה טוב בכל עת , בגדיך לבנים בתכלית , תהיה לך תקוה טובה אחרית , של1ם מנוחה בכל השבת:

עוז והדר תלבש בעלותך , מן הטבילה כי היא כסותך , להחליף את בגדי מלאכתך. בלבוש לבן המוכן לשבת:

פנים ידים רגלים תרחוץ , במים חמין בכלי רחוץ , מן הקליפות תעלה נצוץ. נשמתך תאיר ביום השבת:

צפרניך תטיל גם תספר , שערות ראשך כלם בְּמַסְפֵּר. הזהר לתקן לבנת הספיר. בכ״ד קשוטי כלה בשבת:

קום ידידי במהרה ומרוצה , התפלל מנחה בגילה דיצה.בלחש וחזרה מרוצה כמו שאר ימי השבת

רמזים נתוספו בה גדולים , אורותיה עליונים מעֻלים ,כלם קדושים קידש הלולים , יותר משאר ימי השבת

 שדה תצא להקביל הכלה , עם החברה לומר הקבלה.במנהג כל יחידי סגלה. לעשות בקבלת השבת:

תחזור לביתך תעשה זאת , ותזכה נעם השם לחזות , תדליק שתי נרות בם רמוזות שמות קדש מאירים בשבת: דף

אחרי כן תלך לתפלה , תתפלל ערבית בשמחה גילה , עם הצבור טובה היא ומעולה כל שכן קל וחומר בשבת

נפש רוח ונשמה יזהירו. מאור הכלה מושב יקרו. כולם ישבחו יפארו , לעטר כלה בליל השבת

ילך לביתו בשמחה רבה , ייאמר השלום וברכה טובה ,להשלים תיקון כלה אהובה. בקדוש על היין בשבב

יבצע  על הפת בכוונתו , כל אחד ואחד לפי דעתו , לַשֵם תהיה טהורה מחשבתו. מכל פניה זרה בשבת

חובה לקים שלוש סעודות , בכל מאכל ושיר ידידות ,ישליך יהבו על צור תעודות. יזמין לו פרנסתו בשבת:

יאמר על השלחן דברי תורה , משנתו תהיה בפיו שגורה , הלא היא מזומנת וסדורה , בכל ספרים בסעודת שבת:

יכנס לישן על מיטתו עם אשתו , בתוך חדרי משכּיתו ,ימעט בכל יד הנאתו. להרחיק כל נגע רע בשבת:

אחרי השֵנה תקום בזריזות י תלך לטבילה בעליזות , תקבל הארה בפעם זאת. שבין היום ולילה של שבת:

אז תלך לבטח להתפלל , גם בזאת יתהלל המתהלל , גדול כבודה הוא יותר. מלל ונכון מאוד בשחרית שבת

דרך ישכון אור הוא ספר תורה , שבעה יעלו בו בחבורה , כהן לוי ישראל כשורה. כנגד שבעת ימי השבת:

הפטרת שבת תיאמר בנעימה , הברכות תענה באימה ,תפלת מוסף מעלה רמה. תעלה כלה במוסף שבת:

אז תתענג אחר התפלה , על שלחנך בשמחה ובגילה , סעודה זו גדולה מלילה. להצהיל פנים ביום השבת:

נפשנו חכתה לאל עליון , ירחם על עם עני ואביון , יבנה לנו מהר שפריר חביון. נשמח כלנו ביום השבת:

חסד יי תמיד מעולם , יעשה נקם בגויים כולם , מהרה יסיר מהם את צלם , מזלם שָׂרָם יפיל בשבת:

זכר יי מה היה לנו , כל היום לחצונו אויבינו , פתאום ברח הצל מעלינו , הוא אדוננו ביום השבת:

קרן הגויים תכניע תשפיל , גמול תשלם להם בכפל , כפלים וגם אורם תאפיל. יחשכו כוכבי נשפם בשבת:

אמת מארץ תצמח במרץ , מהרה יבוא לנו בן פרץ , אזי שמך נקדיש ונעריץ בנעם שיח בתפלות שבת:

קולנו תשמע בשפה רפה , תנקם מעדת שפחה חרופה , אז תרים את ראשה כלה יפה , כי היא משולה ליום השבת:

אמיץ ברחמיך השיבה , נדחי ישראל בנחת שובה , למענך אל דגול מרבבה מהרה תבדיל בין חול לשבת:

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

והעיר ה' רוח היההודים אשר בשושן ( יתכן והמספר כיוון לעיר ששאוון אשר בצפון מרוקו ) ובאו שם לפדותני ונתתי להם שכר הפדיון. קרוב למאתיים ספרים שהיו לי ואחר שיצאתי משם הלכתי לפאס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה, ובכל יום ויום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשני זרועותי עבור פרוסת לחם קטנה ודקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, בולילות דבקה לארץ בטני וכרסי כרי ומפני קור הגדול שבסתיו ( של שנת רנ"ד ) כי אין כסות לקרה וגם כי לא היו לנו בתים ללון בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם ואז נתקיים האמונים עלי תולע חבקו אשפתות, ואחרי כן זכיתי לבוא למלכות נאפוליס "

סופרים אחרים יגידו כי עוד היו הרבה משפחות שגורשו אז מפורטוגל על ידי דון יואן בשנת רנ"ג ויובלו על ידי חובלי האניות למרוקו ששם התגוללו תחת סכל הדבר והרעב ששרר בחזקה. מבין באי הגלות ההוא נמצאו גם מאתיים נשים אשר חובלי אניות פורטוגל הורידום במעברות פאס, וכולן יחד ישבו בחצר אחת בעיר סאלי כי נשארו עגונות.

קצתן זקוקות ליבם אחרי אשר מתו בעליהן וקצתן אלמנות חית והם השתתפו כולן להתעסק במלאכת יד ותתפרנסנה ממעשה ידם בלחם ומים, ואת המותר להן נתנו לתלמידי בתי ממדרשות.

וכמקרה גולי ספרד בשנת רנ"ב בהתלאות אשר מצאו אותם בעוברם דרך עיר החוף ארזילא לבוא למרוקו, כן היה אחרי כן גם מקרה המגורשים, בשנת רנ"ז מגירוש פורטוגל. המגורשים האלה שנפל בגורלם לבא למרוקו.

הם היו היותר אחרונים שבגולי פורוטוגל אך גם הגדולים והנכבדים שבהם, והם היו חתניו של הרב הראשי קבי שמעון מימי, וחביריו שבעה רבנים, אשר אחרי ענותם בבית הסוהר בעינוים קשים שמהם מת רבי שמעון מימי מרוב מכאובים, שלחו הם בפקודת דו מנואל ויבואו ארזילא.

בפעם הראשונה באו בחבורה אחת ארבעה רבנים והם היו, רבי שם טוב לארמה, רבי יעקב לואל, ורבי אברהם סבע, והרביעי – שעד כה לא נודע מי הוא – היה שמו לפי השערתנו רבי משה אלאבאלנסי שזכרו יבוא עוד לפנינו בשמות חכמי המגורשים בפאס.

החבורה הזאת היא הצליחה לבוא עד מהרה מארזילא לפאס, אך הייתה עוד חבורה שניה שבה היו חתניו של רבי שמעון מימי, והיא נעצרה שם בארזילא על ידי נציב פורטוגל אשר אנס אותם לעבוד עבודת פרך ולחלל את השבת, וכן חיו ונשארו זמן מה נענים ונדכאים תחת יד הצורר הנציב ההוא עד לאחרונה מתו כולם מות קדושים מעוצר רעה ויגון.

ככה הסתערו הפורענויות והמצוקות על ראשי המגורשים יוצא יספרד ופורטוגל הבאים למרוקו, ויכתוםפ וירוצצום וידריכום מנוחה, רק נחמה אחת הייתה להאומללים ההם בראותם כח לב המושל בפאס היה טוב אליהם ומרחמם.

המושל ההוא מולאי שיך עוד זאת עשה לטובת היהודים הרעבים אשר מכרו את ילדיהם בלחמם בימי הרעב, וכי מיד אחרי עבור הרעב העביר כרוז לכל עמו להוציא לחפשי את כל ילדי ישראל הנמכרים לעבדים, ולהשית אותם למשפחותיהם.

אכן, רושם כביר הראו המקרים הרעים והתכופים ההם בחוג המון המגורשים הנוודים שבאו למרוקו, עשרות אלפים אבדו אז ממספרם באסונות השנים ההם במשך ארבע השנים רנ"ג – רנ"ו. מי בדרך במעברות פאס, ומי בחולי, ומי בדבר וברעב, ורבים עוד מיהרו ויצאו לארצות אחרות או חזרו לספרד ושם המירו את דתם.

ובכן רק מספר מועט נשארו מההמון הגדול של המגורשים באי פאס, אותם שיכלו להשאר ולהתיישב סוף סוף במרוקו, בכל זאת יכלו הם למצוא כר נרחב לפעולתם ומקון הגון להתגדר בו, כי רק שנים מועטות עברו אחרי חלוף ימי הרעב והמנוחה שבה לאיתנה, והנה תיכף יכלו המגורשים האלה הפליטים לכבוש להם מקום חשוב ולבצר את מעמדם. ויאצילו מרוחם גם על היהודים התושבים\ רבי חיים גאגין אחד מגדולי רבני הדור ההוא שחי בפאס ושמו יבוא עוד לפנינו יספר ויאמר "

" ואחר הזמן – אחרי הדבר והרעב, בחמלת ה' על עמו חזר וריחמם משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה בירכנו ה' בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי"ת בישיבות ובתלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה מעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמללאח – רחוב היהודים, בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה ".

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

אדם הסובל מהפרעה מינית חייב לגרש את אשתו

. מעשה במראכש במאה ה־20 בתלמיד חכם שנשא בתולה ושהה עמה שנה וחצי. והאשה תבעה בפני בית הדין לגרשה כי ״לא בא עליה כלל מחמת שאין לו גבורת אנשים, והבעל הודה לדבריה״, אבל הוא סירב להתגרש. בית הדין חייב אותו לגרשה ופסק שעליו לשלם לה עיקר הכתובה והוא פטור מהתוספת (רפאל מסעוד אבן מוחא, ׳פרדס דמונים׳, אהע״ז, סי׳ ב).

אדם חולה כשש שנים ואינו יכול לבעול

חייב לגרשה. ר׳ שלמה אצבאן דן באדם שהוא חולה במשך שש שנים, חסר פרנסה ואינו יכול לבעול, ואשתו תובעת להתגרש ממנו. הבעל סירב ״באומרו מזלה גרם ותשב עד שירחם המרחם״. מסקנת החכם ש״למזונות כופים בשוטים ומכל שכן למניעת תשמיש… על כן אינו מן הדין שתשב האשה הרבה שנים גולה וסורה וגלמודה, וחייב הבעל לגרשה״ (׳ויאסוף שלמה׳, אהע״ז, סי׳ טז).

לעומת זאת, ר׳ יהושע מאמאן דן באדם שכבר יש לו בת, וכתוצאה ממחלה וניתוחים אין הוא יכול לעבר את אשתו. בפסק דין שכתב בשנת תשמ״ג (1983) קבע שאינו חייב לגרשה, והתיר לו להמשיך לחיות עם אשתו (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יד).

בדומה לכך, במקרה הבא במאה ה־20: אשה קבלה על בעלה שאינו מקיים אתה יחסי אישות, והוציא עליה דברי לעז. כתוצאה מכך, טענה, חלתה במחלת עצבים. ההמלצה הרפואית היא שתיפרד מבעלה לזמן מה, ואמנם הלכה לאמה לשם ריפוי. מורשה האשה תבע מבעלה לשלם לאשתו דמי מזונותיה לפי כבודו בהיותו אמיד. וכן תבע שיקיים אתה יחסי אישות – ואם יסרב, יפרע לה כתובתה.

פסק הדין בחתימת ר׳ משה ויזגאן, ר׳ רפאל בירדוגו ור׳ יהודה שטרית קובע, שאם הבעל רוצה לגרשה, עליו לפרוע לה כתובתה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי׳ א).

הוליד מאשתו הראשונה ולא מהשנייה.

 מרדכי אלמאליח מקזבלנקה גירש את אשתו כי לא ילדה לו במשך עשר שנים, לאחר שנולדה להם בת. אחר כך נשא אשה אחרת ושהה עמה כשישה חודשים ולא התעברה ממנו, גירשה ושילם לה כתובתה. בשנת תרפ״א (1921) הוא בא לפני בית הדין בקזבלנקה, כי רצה לחזור לאשתו הראשונה. אבל בית הדין סירב לבקשתו באומרו שכבר גירשה כי לא ילדה לו במשך עשר שנים. אבל לדבריו יש לו ילדה בת 12 מהראשונה, והוא רוצה לפקח עליה שלא תצא לתרבות רעה, וכי ראה שאינו מוליד מאשתו השנייה. ר׳ דוד צבאח ציטט את השו׳׳ע אהע״ז, סי׳ י, ס״ק ה: ״המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה… לא יחזיר״.

אבל במקרה זה לא גירשה משום שם רע. פסק הדין היה, שמותר לו לחזור לראשונה וגם הרב רפאל אנקאווא ראש בית הדין הגבוה במרוקו תמך בעמדה זאת (׳שושנים לדוד׳, סי׳ נב, דף טז ע״ב-יז).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היה מעשה באשה שטענה כי אין לבעלה גבורת אנשים. הבעל ואביו אומרים שהיו משתדלים ״לעשות לו סמים ותרופות לחולי זה, והיא צועקת דינא קא בעינא״ [אני רוצה שיינתן פסק דין]. ר׳ שלמה בירדוגו פסק שתתגרש ושאין לה כתובה (׳די השב ואם למסורת׳, אהע״ז, סי׳ ט דף יא).

דיון נוסף עוסק בזוג במאה ה־20 שלאחר עשר שנות נישואין האשה לא נבנתה ממנו, ודרשה מבעלה שיגרש אותה. הבעל התנגד, כי עתה עוסק בתרופות ויש לו סיכויים שיזכה להוליד. נוסף לכך התעוור לפני שבע שנים בשתי עיניו. בפסק הדין שניתן בשנת תשמ״א (1981) סיכם החכם, כי אם יש חשש שהיא תצא לתרבות רעה – כופים אותו לגרשה. כמו שאין מחייבים אותו לגרשה בעל כורחה, גם היא אינה חייבת לשבת אתו, אבל במקרה זה פטור מדמי מזונותיה (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ כט).

עדותה עדיפה על פני בדיקה רפואית. לפי תשובת ר׳ דוד צבאח בשנת תרצ״א (1931) במאזאגאן [עתה אלג׳דידה בחוף האוקינוס] באה אשה לקבול על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והוא מכחישה וצועק במר נפשו בצעקה גדולה ומרה״. היא אינה תובעת כתובתה, אלא שתיטול בגדיה ותלך. הבעל טוען שהוא מוכן להיבדק על ידי רופאים ויביא עדותם, שיש לו גבורת אנשים. החכם הסתייג מהבדיקה הרפואית ״לא מהני [אין זה מועיל] דהגם שיעידו שהוא כאיש גבורתו, עם כל זה אף היא תשיב אמריה לו מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר… דלא תהיה עדיפא בדיקת הרופאים ממעשה בפועל״.

ר׳ דוד צבאח פסק לפי השו״ע כי היא נאמנת וכופין אותו להוציאה מיד, ולא יתן לה כתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קלד, דף סו ע״ב). בעד תרופות נגד עקרות. ר׳ יצחק אבן ואליד תמך בדעת חכם אחר שפסק ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה״(׳ליצחק דיה׳, אהע״ז, סי׳ ו, דף טז ע״ב).

בהלכות לפי א״ב המובאות על ידי ר׳ דוד צבאח, ציטט חכמים התומכים בעמדה ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה… ואפילו בזקן יש תרופה״, כפי שכתב הריב״ש בתשובותיו סי׳ קכז. כמו כן הציע לבודד את בני הזוג זה מזה לזמן מסוים (׳שושנים לדוד׳, ח״ב, חו״ם, דף קכא ע״ב).

ר׳ חיים משאש, שפעל במכנאס, כתב על מעשה ביבם שלא היתה לו גבורת אנשים. בית הדין החליט שיש לתת לו זמן להתרפא. ״אם נתרפא ובעל – מוטב, ואם לאו, מגרש וחולץ״. כך פסקו חכמי מכנאס, וחכמי פאס הסכימו עמם (׳לקט הקמח׳, יו״ד, דף קעט).

לפי פסק דין משנת תשי״ד (1954) הופיעה בפני בית הדין במוגדור אשה מתושבי סאפי, וטענה כי נישאה לפני עשרה חודשים, ובעלה מכלוף עדיין לא קרב אליה ולא בא עליה כדרך כל הארץ. הוא הודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים, אבל ביקש זמן ״לדרוש ברופאים לשדל עצמו ברפואות ומרקחות המועילים לזה אולי יחונן ה׳ יתברך״. בית הדין איפשר לו לדחות את הגירושין למשך שמונה חודשים, ואם עד אז לא יירפא, יגרשנה ללא דיחוי. בתום הזמן הזה באו בפני בית הדין נציגי הצדדים ואמרו שהרופאים נתנו בידו תעודה שהוא בריא, וביקש מאשתו שתחזור אליו. בית הדין הפציר בה שתחזור אליו.

אמה של האשה צעקה שהוא עדיין לא הבריא, והאשה דרשה ממנו גט. הוא הסכים, בתנאי שתוותר על דמי הכתובה. החכמים אהרן בן חסין, שמעון אביקציץ ומשה ויזגאן, חייבו אותו לשלם עיקר כתובתה ולהחזיר לה את הנדוניה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, ח״ב, סי׳ יב).

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

בסימן טוב והצלחה.

אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל מה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :

בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו

ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו

נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי

גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי

ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו

כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.

בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.

לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.

ליל התספורת .

ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.

המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".

כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.

ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.

ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.

כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".

בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.

במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.

ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.

לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.

הסייאנטו.

קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.

סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.

הטאלטמון.

בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "

בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון. 

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

מכתב של אהרן דרעי לדוד עמאר בדרכו לדאר אלבידה – קזבלנקה.

אני כותב לך שתדע אודות בן דודי חליפת בן מוהאר, כי המושל ציווה להביאו אליו, הופשט מבגדיו וקיבל 980 מלקות כשהוא שוכב. חייל של המושל בעט בו בנעליו ופגע בעיניו. המשיך לבעוט בו עד שדמם, ונכבל ברגליו בכבלים כבדים.

בפקודת המושל כל הבתים של היהודים נבזזו. מספר אנשים שלנו מתחבאים במקום קדוש. אחרים מתחבאים או מתים. המושל עצמו הלך למקום הקדוש של השריף, והוא כתב מכתב כאילו מהסולטאן, כי היהודים כבר אינם תחת חסותו, וכי כל מי שהורג אחד מהם לא ייענש.

המשרת שלך, יצחק בן דוד הלך לכפר להביא חיטה, אבל כשהגיע עם הבהמות העמוסות לשערי העיר נלקח ממנו הכול, והוא נאסר יחד עם כמה מוסלמים שבאו אתו והיו ידידותיים אליו. המושל שלח כרוז שהכריז בעיר כי כל מאורי שחייב כסף ליהודי אינו צריך להחזירו, יבוא אליו ויקבל אישור על פריעת החוב.

המושל הפסיק את אספקת המים, וכשביקשנו ממנו לעשות עמנו חסד ולחדשו, הוא אמר לנו שנלך לנוצרים לקבלת מים או שנמות. קיבלנו בהסתר מים מידידים מוסלמים. המים זרמו לבית הקברות שהפך לביצה.

אשתו של ראובן אלמאליח ניסתה לברוח עם תינוקה בן 18 חודש כאשר החיילים באו לשדוד את ביתה, אבל עצרו בעדה. התינוק נלקח ממנה ונרצח מול עיניה.

המושל זועם שאתה מתלונן בפני הנוצרים, והוא אומר שאינו מתחשב בנוצרים ולא בסולטאן, וטוען שינקום אפילו אם הדבר יעלה בכלי מלא זהב שאביו הוריש לו.

הערת המערכת של TM שפרסמה את המכתב ב – 26 בינואר 1885 : חברי המשלחת שבאו לטנג'יר היו כמעט נואשים, אבל התעודדו לאחר שנאמר להם כי אם יגלו סבלנות בריטניה תעזור להם.

הכתב הבאה פורסמה תחת הכותרת : The Demnat Horrors

המידע המגיע מדמנאת הוא כה נורא שהפרעות של 1881 ברוסיה הן חסרות משמעות לעומתן. מעולם לא היה בארץ זו מקרה כה נורא ומזעזע. על אזרחינו הנוצרים, ועל הממשלה הליברלית להתבייש אם יסבלו את הזעקה העולה מדמנאת ללא תגובה.

אין זה תיאור דמיוני או מופרז שאנו מתארים אודות הפרעות שם, אלא מציאות ריאלית. לפי מכתבה של אסתר אמסלם ניתן ללמוד על כמה מהפגיעות ביהודים.

ראשית כל הבתים של היהודים נשדדו. בלילות הוסרו השומרים. והאספסוף נכנס לבתים. הם חיללו את כבודן של כל הנשים היהודיות. פגעו בילדים בצורה אכזרית ומבישה שאין לתאר אותה. הרב יוסף אלמאליח נתפש ונחטף ממקום קדוש של שריף, ולמרות היותו בן 98 הושלך לארץ, הופשט מבגדיו והולקה 980 מלקות על לא עוול בכפו.

הוא עדיין גוסס בעת כתיבת הדברים. בבתים אחרים, גברים ונשים, צעירים וזקנים יהודים היו מטרה להתעללויות. הנשים נאנסו על ידי הכושים, ואחרים שפעלו בשירותו של המושל. הם לא היו מסוגלים להינצל האכזריות שלהם, מי שהצליח לברוח נתפש והוכנס למאסר.

אכזריות כלפי אם ותינוקת : אשתו של ראובן אלמליאח ניסתה לברוח יחד עם תינוקה בן שמונה עשר חודש. אבל חיילי המושל תפשו אותה, והחיזורה לעיר. חטפו את תינוקה ממנה ושחטו אותו לעיני האם. אלה רק מקצת מאירועי האימים של יהודי דמנאת.

זהו אחד ממעשי האכזריות כלפי יהודי היהודים במרוקו שצועקים לשמים, לרחמים ולאחיהם לעזרה, כדי לשים קץ למעשים האכזריים שמהם הם סובלים. לא דיווחנו על ההתנהגות אכזרית של חג' ג'ילאלי, כמו מניעתם של מים זורמים ליהודים, ומאסרם של אלה מהם. 

מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים 

 לשביעי של פסח. שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה הכוללת רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו־ צלעיים. הצלע הראשונה של האזור מתחרזת עם הצלע השנייה של טורי הענף.

חריזה: א/ב א/ב א/ב ג/ד ג/ד. / ה/ו ה/ו ה/ו ו/ד ז/ח ז/ח ז/ח ח/ד וכו׳.

משקל: שמונה הברות בכל צלע.

כתובת: פיוט ליום שביעי של פסח. נועם ׳שמים ושמי שמים׳.

סימן: מזמור לדוד, דוד בן חסין. [נ״י: נועם ׳אבוא בגבורות׳].

מקור: א־ לה ע״א; ק- לח ע״ב; נ״י 3097 – 22 ע״ב.

כפי שנאמר זהו אחד השירים הראשונים של רבי דו חסין, פיוט זה נכתב לכבוד שביעי של פסח.

  מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים / מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
גָּבוֹהַּ עַל כָּל גְּבוֹהִים / מַבִּיט בְּנֶפֶשׁ שְׁפָלָה
פָּדָה בָּנִים מִשּׁוֹבֵיהֶם / בְּרֹן בְּחֶדְוָה וּבְגִילָה.
כַּסְפָּם וּזְהָבָם שָׁלְלוּ / וְיִרְדְּפוּם חִישׁ מְהֵרָה
5- מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

  זֶה הַיָּם גָּדוֹל עֵת נִבְרָא / צוּר עוֹלָמִים הִתְנָה עִמּוֹ.
תְּנַאי כַּדָּת וְכַשּׁוּרָה / לִהְיוֹת נִקְרַע לִפְנֵי עַמּוֹ
הִקְדִּים רְפוּאָה לַצָּרָה / אֶל עֶלְיוֹן בְּתַעֲצוּמוֹ 
וּבְעֵת קָרַב וּבָא יוֹמוֹ / עָבְרוּ בּוֹ עֵדָה טְהוֹרָה
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה    

10 – מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם בְּעָמְדוֹ / וַיֵּט מַטֵּהוּ עַל יַמָּהּ
הִתְחִיל לְהַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ / בְּטַעֲנַת דִּין קְדִימָה.
עַד נָתַן יָדוֹ עַל יָדוֹ / ה' אִישׁ מִלְחָמָה.
יְמִין ה' רוֹמְמָה / כִּי בָּהּ נָתַן לָנוּ תּוֹרָה 

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה      

וּבְשׁוּב הַיָּם לְאֵיתָנוֹ / מִצְרַיִם לִקְרָאתוֹ נָסוּ.
15- צוּר הַמַּשְׁבִּיחַ שְׁאוֹנוֹ / רָמָה בּוֹ רוֹכֵב וְסוּסוֹ.
גַּם פַּרְעֹה שָׁבַר גְּאוֹנוֹ / וְהָעָם אֲשֶׁר בְּאַרְצוֹ.
כֻּלָּם בְּתוֹכוֹ נִרְמְסוּ / כְּמֵגִיס בְּתוֹךְ קְדֵרָה 
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

1. 1. מלכי מקדם אלהים: אתה ה׳ מעולם הוא מלכי עדה״כ תה׳ עד, יב. מלכותו בכל משלה: על־פי תה׳ קג, יט. 2. גבוה… גבוהים: כינוי לה׳. מביט בנפש שפלה: בכל זאת שם לב לאדם. 3. פדה בנים משוביהם: גאל את ישראל ממצרים. ברון בחרוה ובגילה: כולם לשונות של שמחה. 4־5. כספם וזהבם שללו: ביזת מצרים וביזת הים, על-פי במ׳׳ר יג, יט. וירדפום חיש מהרה: המצרים רדפו את ישראל, כמתואר בשמ׳ יד, ט. מרכבות… ירה: על-פי שמי טו, ד. 7-6. זה… עמו: על-פי ב״ר ה, ה ׳התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה״ד (שמי יד, כז) וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו׳. זה הים גדול: על-פי תה׳ קד, כו. 8. הקדים רפואה לצרה: ע ל-ידי התנאי עם הים. 9. ובעת… טהורה: וכשהגיע עת בקיעת ים סוף עברו בו ישראל. בא יומו: על-פי יח׳ כא, ל. 10. משה בן עמרם: על-פי אס״ר ז, יג. ויט… ימה: על-פי שמ׳ יד, טז וכא. 11. התחיל להתריס כנגדו: התחיל הים לטעון כנגד משה. בטענת… ידו: על-פי שמו״ר כא, ו ׳כיון שהלך (משה) לקרוע את הים לא קבל עליו(הים) להיקרע א״ל הים מפניך איני נקרע. אני גדול ממך שאני נבראתי בג׳(ביום השלישי) ואתה נבראת בו׳. מה עשה הקב״הל נתן ימינו על ימינו מיד ראה הים וברח…׳. 12. ה׳ איש מלחמה: על-פי שמ׳ טו, ג. 13. ימין ד׳ רוממה: על-פי תה׳ קיח, טז. כי… תורה: כפי שנדרש בברכות ו ע״א ׳נשבע ה׳ בימינו(יש׳ סב, ח) בימינו־זו תורה שנא׳(דב׳ לג, ב) ׳מימינו אש דת למו׳. 14. ובשוב … נסו: כשהים חזר לתוקפו, למצבו הראשון, ה׳ ניער לתוכו את המצרים כמתואר בשט׳ יד, כז. 15. המשביח שאונו: המשפיל גלי הים, על-פי תה׳ פט, י. 16. שבר גאונו: השפיל את גאוותו. 17. בתוכו: בתוך הים. כמגיס בתוך קדרה: כבוחש ומערבב בתוך קדרה, הלשון על-פי מכשירין ה, יא. 18. ראתה… הים: על דרך מכילתא בשלח, ג ׳ראתה שפחה(שכינה) על הים, מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים…׳. משה איש נאמן: על-פי במי יב, ז.

רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם / כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן.
כְּבוֹד הָאֵל חַי וְקַיָּם / וְכָל נִסְתָּר וְכָל נִטְמַן
20- כְּאִישׁ בָּחוּר נִגְלָה בַּיָּם / וּבְסִינַי כְּזָקֵן רַחְמָן.
בְּתוֹךְ מֶרְכַּבְתּוֹ אַרְגָּמָן / אֵין לוֹ שִׁנוּי גַּם תְּמוּרָה. 
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים / שִׁירָה שִׁבְחוֹ גְּאוּלִים.
בִּנְפֹּל בְּמַיִם אַדִּירִים / שָׁרִים רַבִּים כְּחוֹלְלִים.
לְנוֹגְנִים קִדְּמוּ שָׁרִים / נָצְחוּ מְצוּקִים אֶרְאֶלִּים.
25- כִּי עֲלֵיהֶם הֵם מְעֻלִּים / לְשֵׁם לִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרָה.
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

19. 19. כבוד אלי: כינוי לשכינה. וכל… נטמן: ה ם סודות ה׳ ונפלאותיו. 20. כאיש… רחמן: על-פי פס״ר כא, ג ׳בשעה שנלחם למען ישראל בים, נתגלה אליהם כבחור. ובשעה שנתן להם את התורה, נתגלה להם כזקן׳. 21. בתון מרכבתו ארגמן: על־פי שה״ש ג, י ׳מרכבו ארגמן׳ ונדרש על כמה דברים: על השמים, השמש והכפורת. (במ״ר יב, ד). 22. לגוזר… לגזרים: על-פי תה׳ קלו,יג. שירח שבחו גאולים: מנוסח ׳אמת ויציב׳ ומכוון על שירת הים. במים אדירים: על-פי שט׳ סו, י. 23. בנפל… כחוללים: בעת שטבעו בים שרי מצרים. שרים כחוללים: על-פי תה׳ פז, ז. 24. לנוגנים קדמו שרים: על-פי תה׳ סח, כו, שהמשוררים התחילו לשיר ואחריהם ניגנו המנגנים בכלי הניגון ונדרש על ישראל ששירתם קדמה לשירת המלאכים (שמו״ר כג, ז). נצחו מצוקים אראלים: על-פי כתובות קד ע״א. המצוקים הם הצדיקים והאראלים הם המלאכים (רש״י שם). ונקראו מצוקים לפי שבזכותם העולם מתקיים (יומא לח ע״ב וסנהדרין כו ע״ב). 25. כי… מעולים: הצדיקים מעולים מן המלאכים. לשם… ולתפארה: מהוללים ומפוארים מהם לכן גם שירתם מעולה יותר.

    דָּחֲקוּ מַלְאָכִי מַעְלָה / לוֹמַר שִׁירִים לֵאלֹהֵנוּ.
    אַחַר עֵדָה הַכְּלוּלָה / בֵּינֵינוּ וּבֵין נָשֵׁינוּ.
    הִשְׁתִּיק אוֹתָם צוּר נַעֲלָה / עֲלִילוֹת אֵלָיו נִתְכָּנוּ
    וַיָּשִׁירוּ וַיָּרֹנּוּ / לְאַחֲרֵי כֻּלָּם שִׁירָה.
    מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

 -30 וְגַם מִרְיָם הַנְּבִיאָה / אֶת הַתֹּף בְּיָדָה לָקְחָה.
עָנְתָה בִּרְעָדָה וְיִרְאָה / נְשֵׁי עַמִּי שִׁיר וּשְׁבָחָה.
שִׁירוֹ לַה' כִּי גָּאָה / עַל כָּל אֲשֶׁר דַּעְתּוֹ זָחָה.
עִבְדוּ ה' בְּשִׂמְחָה / הַמּוֹצִיאִי מִכָּל צָרָה.
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

דּוֹד וְאָהוּב דָּגוּל בְּכָל / נְעִימוֹת חָסִין בְּשֵׁמוֹת.
35- עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בּוֹרֵא הַכֹּל / אֵלָיו נִגְלוּ תַּעֲלוּמוֹת.
תּוֹלֶה עוֹלָם כְּמוֹ אֶשְׁכֹּל / יִבְנֶה עָרִים הַנְּשָׁמוֹת 
אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת / תְּהַלֵּל שְׁמוֹ בְּזִמְרָה 
אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת / תְּהַלֵּל שְׁמוֹ בְּזִמְרָה    

29-26. דחקו… שירה: כפי שנדרש על הפסוק ׳קדמו שרים אחר נוגנים׳(תה׳ שם, שם) ׳כיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב״ה. א״ל הקב״ה: יקדמו בני תחילה. וכן דוד אומר: קדמו שרים, אלו ישראל שעמדו על הים. אחר נוגנים, אלו המלאכים…׳. (שמו״ר כג, ז). עלילות אליו נתכנו: על-פי שמ״א ב, ג. ׳כל מעשי האדם נמנין לפניו׳(רש״י). אחרי כולם שירח: ואחרי שישירו ישראל ישירו המלאכים. 30־32. וגם… גאה: על-פי שט׳ טו, כ. זחה: יהירה. 33. עבדו ה׳ בשמחה: על-פי תה׳ ק, ב. 34. דוד ואהוב: כינויים לה׳. דגול בכל נעימות: משובח ומפואר בכל דבר נעים. חטין בשמות: בעל שמות רבים וחזקים ורמז גם לשם המשורר. 35. עו שה… הכל: מנוסח היוצר. אליו… תעלומות: י ודע כל דבר נעלם. 36. ערימ הנשמות: השוממות בציון, על-פי עמוס ט, יד. באימות: ריבוי של ׳אימה׳ לצורך החריזה. 37. נשמת כל חי: רמז לייעוד הפיוט.  

מפטיר והפטרה פרשת פקודי בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת ויקהל נוסח מרוקו

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

Abdur Rahman bin Awf

מוחמד וכוחותיו יצאו ממכה בסדר מופתי והותירו בקרב מנהיגי מכה ושבט קורייש רושם רב אשר ביטל כליל את חששותיהם של כל רואי השחורות כלפי מוחמד ויועציו.

מוחמד חש עצמו משוחרר ושבע רצון מסיכול כוונותיהם של יריביו נגדו מבפנים ומבחוץ והשקיע את מירב מרצו לחיזוק קשריו הדיפלומטיים עם מנהיגי אזור חיג׳אז, כשמטרתו העיקרית התמקדה בהשתלטות על נתיבי השיירות לסחר עם סוריה במטרה להפוך את אל-מדינה למרכז הסחר של חצי האי ערב. היה זה רעיון מבריק המוכיח שמוחמד לא היה רק לוחם אלא גם איש בעל חזון בתחום המדיני והמסחרי.

על מנת לוודא את תגובת שבטי האזור המיועד להגשמת חזונו הכלכלי והמדיני, שלח מוחמד שליחים בהנהגתו של הסוחר האמיד והמוכר ברבים בחבל חיג׳אז׳ עבדל רחמאן אבן־עוף, ודרש ממנהיגי השבטים לכרות עמו ברית, דהיינו להיכנע לרצונו של ה׳ ולשלטון שליחו מוחמד, אולם, למרות מאמציו, לא זכה להיענות חיובית בקרב מנהיגי השבטים מלבד חלק מבני שבט ׳ג׳ודאים׳ שהתאסלמו ומנהיג השבט הנוצרי ׳כלב׳ שהביע את נכונותו להיכנס למשא ומתן עם שליחיו של מוחמד על ברית ועל קשרי מסחר בבוא העת בעתיד.

עבדל רחמן אבן־עוף, שליחו המיוחד של מוחמד, שב לאל-מדינה והודיע על כישלונו כתוצאה מחוסר רצונם של מנהיגי שבטי האזור להסכים למשא ומתן עמו על הסכמי שלום בהתאם לתנאיו.

Abdur Rahman bin Awf, (Arabic: عبد الرحمن بن عوف‎) (Born: 10th year after theYear of the Elephant ^[1]) (died: 31 AH / 652^{[citation needed]} Being 72 Years Old) was one of the Sahaba.

על פי שמועות, נודע למוחמד שלאחר הסכם חודיביה נתגלו קרעים משמעותיים בין מנהיגי מכה משבט קורייש לבין מנהיגי הצבא הבולטים כאבו-סופיאן, חאלד אבן-אל-ווליד ועמר אבן-אל-עאץ, שצידדו במשא ומתן עם מוחמד.

מתנגדיו העיקריים היו מקרב בני משפחת ׳מחזום׳, צפואן אבן־אומיה, עכרמה אבן־אבו-ג׳הל, בנו של הלוחם המהולל אבו־ג׳הל, מפקד כוחות מכה שנפל בקרב ׳באדר׳ וחלק ממנהיגי משפחת קורייש אשר עמלו קשות לדחות כל הצעה לקרבה אל מוחמד ותומכיו.

במהלך קרבות ׳אוחוד׳ ו׳חנדק׳ עמד מוחמד על גדולתם של מצביאי הצבא ממכה והתרשם מכושרם המבצעי ומחכמתם של אבו־סופיאן ובעיקר ממפקד הפרשים של מכה, חאלד אבן־אל-ווליד, שכונה בפי לוחמיו אבו־ סייף (אבי החרב). בתקופת שהותו במכה, לרגל מצוות החאג׳, ניצל מוחמד בעזרת יועציו את ההזדמנות ובפגישותיו החשאיות הצליח לשכנע את חאלד אבן-אל-ווליד להיענות לחיזוריו ולהצטרף לשורותיו.

כאמור , פעל מוחמד בכל מרצו במטרה להשתלט על נתיבי שיירות המסחר עם סוריה ולאחר כישלון שליחו, עבדל רחמן אבן-עוף, שלח בשנת 629 לספירה חיל משלוח גדול שמנה כשלושת אלפים לוחמים בפיקודו של בנו המאומץ, זיד אִבן־חארתה, במטרה להבטיח שליטה בכל מחיר על נתיבי שיירות המסחר לסוריה.

מנהיגי השבטים שישבו על ציר הדרך, השבטים " לחים ", " בלי ", ו " ג'ודאים "  מיאנו להיענות לדרישת שליחי מוחמד ובקרב עקוב מדם שהתפתח ביניהם בקרבת כפר מועתה השוכן מזרחית לים המלח, נחלו כוחותיו של מוחמד מפלה מוחצת ונפלו מקרבם חללים רבים.

בנו המאומץ של מוחמד, זייד אבן-חארתה, מפקד הכוח וסגנו ג'עפר אבן־טאלב, אחיו של עלי, נפלו בקרב ושרידי הכוח שניצלו שבו לאל- מדינה בלויית חאלד אבן־אל-ווליד שהצטרף למחנהו של מוחמד לפני «קרב ׳מועתה׳.

קרב ׳מועתה׳ והמפלה הכבדה לא ערערו את בטחונו ולא שברו את רוחו של מוחמד שהחל במרץ רב להכין את צבאו לכיבוש מכה בעזרת יועצו, חאלד אבן-אל-ווליד, שידע היטב את נקודות התורפה של צבא מכה בעיקר על רקע המחלוקות שנתגלעו בין מעצבי הצבא למנהיגי משפחת קורייש.

בחודש ינואר בשנת 630 לספירה, בחודש רמדאן השמיני מיום ההיג׳רה, יצא מוחמד עם צבאו הגדול שמנה כעשרת אלפים לוחמים למכה וכבש אותה תוך מתקפה קצרה וללא התנגדות משמעותית.

פלישתו הפתאומית למכה, ללא כל התגרות מצד מנהיגי מכה כלפיו, חיוותה הפרה גסה ובלתי מכובדת מצד מוחמד של הסכם חודיביה שנחתם בינו לבין מנהיגי מכה בשנת 628 לספירה וקבע שביתת נשק למשך עשר שנים בין שני הצדדים. כל מנהיגי מכה ממשפחת קורייש וממשפחת מחזום ובראשם ראשי העקשנים כצפואן אבן-אומיה ועכרמה אבן-אבו-ג׳הל, שהתנגדו לפנים לכל ויתור למוחמד, נמלטו על נפשם לפני שמוחמד הספיק לכבוש את מכה כולה.

בניגוד לכל התחזיות והציפיות למעשי נקם, הייתה גישתו של מוחמד אל מנהיגי מכה פשרנית ופייסנית ולאחר שחנן את ראשי מתנגדיו משבט קורייש ומשבט מחזום, אישר את שובם למכה ללא תנאי. בהתייחסותו האנושית כלפי מנהיגי מכה קנה את עולמו ומשפחות רבות שהתנגדו לעקרונותיו לפנים התאסלמו והצטרפו בהמוניהם למחנהו.

מוחמד ויתר על חלומו לנקום במנהיגי מכה וחנן אותם כי חש את רוחות המלחמה הנושבות בעורפו משבט טאיף וכאסטרטג וכמדינאי מנוסה לא ראה מנוס מלחזק את קשריו המדיניים והצבאיים עם מנהיגי מכה.

יתרה מזו, בעצת יועציו הבכירים מקרב המוהג׳רון, מנע מראש ה׳אנצאר׳ סעד אבן-עובאדה לפרוץ לבתי התושבים למטרת בזיזת שלל ובחכמה וביד קשה ריסן את מצדדיו ומנע בכך את המשך השנאה והיריבות בינו לבין תושבי מכה.

בכיבוש מכה נפלו בחרב האיסלאם כל אותם מוסלמים שפרשו מחיק האיסלאם ושבו להאמין באלילי ה׳כעבה׳ וכל אותם חקיינים ומשוררים ששרו בחוצות העיר ובשווקים שירי לעג על מוחמד ועל בני עדתו.

מוחמד הורה לכוחותיו לטהר את ה׳כעבה׳ ולנתץ את כל האלילים שבחרם, אף כי לא פגע במבנה ה׳כעבה׳ למרות עצת יועציו להחריב ולהעלים כל מבנה או סמל מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

היד הרכה שנקט מוחמד נגד יריביו ממכה הוכיחה את יעילותה. לאחר שלושה שבועות של שקט ורגיעה ניצבו כוחותיו כמצופה מול צבאה הגדול של ברית השבטים הקרויה ׳הואזף שמנה כעשרים אלף לוחמים בהנהגתו של מנהיג השבט התקיף ששלט על העיר הסמוכה למכה, טאיף. צבאו של מוחמד ניצל ממפלה קשה הודות להצטרפותם של כוחות מכה לשורותיו אשר הבטיחו את גבו וחיזקו את כוחותיו בחזית המלחמה.

בקרב ׳חונין, שהתחולל בין כוחותיו המשותפים של מוחמד לבין צבא ברית השבטים ׳הואזף עמדו כוחותיו באתגר המלחמה והנחילו תבוסה קשה לברית השבטים ׳הואזף.

תוך זמן קצר, בניגוד לכל המשוער, הביסו כוחותיו של מוחמד את מערכי ההגנה של ברית השבטים ופרצו את שערי העיר טאיף, יריבתה של מכה מימים ימימה. כל מקדשיה נחרבו וכל פסלי האלילים נותצו היו ותושביה קיבלו על עצמם את דת האיסלאם בהכנעה.

שלל רב נפל בחלקם של כוחות מוחמד לאחר הניצחון בקרב ׳חונין. כיבוש העיר טאיף נחשב להישג צבאי כביר והעלה את יוקרתו של מוחמד בעיני לוחמיו ובעיני מנהיגי השבטים מסביב. לאות הוקרה, הורה מוחמד לשתף את כוחות מכה ותומכיו מקרב המוהג׳רון בחלוקת השלל והפליא לרעה את לוחמי אל-מדינה, ה׳אנצאר׳, שמחו על החלטתו ללא הועיל.

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

על מנהג הקשור בצפייה למשיח על ידי יהודי מרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. לדבריו כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח בקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. ייתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאוזניו. רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא עירבב את הדברים.

היו תיאולוגים ומיסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא ג'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה -40 של המאה הי"ט.

הוא ניזון מסיפורו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה .ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, שבאה על ביטוייה באסלאם ובקרב חלק מן היהודים. המשיח לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן.

לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, ייכנסו כל בני אנוש תחת כנפי האסלאם, והכול ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב ולכסף. הדר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים.

לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנום. פרטים אלה באשר לימות המשיח והשלבים עד ניצחון האסלאם, מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי – משיח המוסלמים, את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מן היהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות הנקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צצואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחרת בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציג אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות.

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני אדם עלי אדמות, סיפר לו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתה – עיר חוף מערבית לטריפולי – בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואומנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שיינשאו אותם העמים. 

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : " משה לא דיבר על נושא זה. הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב את עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את  פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה של העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת – והיא תופשת מקום חשוב רק אצל השיעים -, הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה מה היית העמדה השלטת ביו יהודי המגרב לגבי ייעודו של המשיח, האם זו שייצג אותה החכם ממצראתה או הגישה שנכנה אותה " נקמנית " ? נראה לי כי נאחרונה הייתה דומיננטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטניה.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המייצג את העמדה האחרת הוא חכם מטריפוליטניה. יהודי ממרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שגרמו ליהודים במשך דורות. בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זו מצויות גם אצל נוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודים לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל " האדומים " – הנוכרים לפי כינויו – ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קורבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והוא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם, ייתכן ששמע זאת מפיהם של מוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה.