יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…

בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעבר

ית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

אהרן אביחצירא

פתח דבר

בשנת 1856, עגנה אונייה בנמל יפו וירדו ממנה חמישים עולים שהגיעו אליה ממרוקו ובראשם רבי משה אלקיים ממרקש.

מאוחר יותר הצטרף אליהם רבי דוד בן שמעון מרבט שגם הוא הגיע בראש תלמידיו ליפו. רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון נפגשו לראשונה בתפילאלת בישיבה שבראשה עמד רבי מסעוד אביהצירא. הם התקבלו לישיבה בשנת 1840 שנת תייר לאחר מבחני כניסה אותם עברו בהצלחה.

הישיבה בתפילאלת הייתה קיימת כבר דורות קודמים והתקבלו אליה תלמידים מצטיינים, ושני התלמידים מעידים על עצמם שרק לאחר הצלחה בבחינות יכלו להתקבל לישיבה. הם למדו בתפילאלת יחד עם רבי יעקב׳.; אביחצירא בנו של רבי מסעוד ראש הישיבה. בשנת 1884 הגיע לישיבה רבי יהודה ביבאס שנפגש עם רבי מסעוד ושניהם הטיפו לעליה לארץ ישראל מתוך אמונה, שככל שניישב את הארץ נוכל לקרב את הגאולה.

העליה לארץ הייתה מטרתם של רבי משה ורבי דוד יחד עם רבי יעקב אביהצירא, ומכאן צמחה העלייה שלהם ליפו בשנת 1856.

הבאתי סיפור זה על מנת להדגיש את החיבור בין תפילאלת שבדרום מרוקו לעולם היהודי במרוקו וארץ ישראל.

הקשר בין החברים רבי משה אלקיים ורבי דוד בן שמעון עם רבי יעקב לא נותק וכאשר נפטר רבי יעקב בדמנהור בדרכו לארץ ישראל, נסע מיד רבי משה אלקיים יחד עם תלמידיו רבי יצחק אלבז ורבי אלעזר בו טובו לדמנהור על מנת לטפל בקבורתו.

תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב ארץ ישראל התבטאה ברצף העליה לארץ ובמיוחד לארבעת ערי הקודש. רבי דוד בן שמעון (הצוף דבש) הקים את הישוב הראשון בירושלים שמחוץ לחומה ועמד בראש הקהילה המוגרבית בירושלים.

השאיפה לגאולה וליישוב ארץ-ישראל מלווה את כל היצירה הדתית של רבני מרוקו, וזה בולט ביצירותיהם של רבני אביחצירא היושבים באיזור תפילאלת.

תפיללאת, דרום מרוקו, הנמצאת במרחק אדיר ממרכזה של מרוקו, ליד מדבר ענקי, הסהרה, הצליחה לשמור על יהודיה ועל קשר מתמיד עם קהילות אחרות. מטרת חוברת זו היא לדון בזעיר אנפין על יהדות תפילאלת וזאת כפתיחה לדיונים ומחקרים נוספים שיבואו בהמשך.

המחקר על חיי היהודים בתפילאלת, ההיסטוריה שלהם, רבניהם, תרבותם ומורשתם עדין לא הושלם. אותם דברים אמורים לגבי המחקר על ההיסטוריה העשירה והתרבות הרב גונית המופלאה של כלל יהודי מרוקו.

עם בואם של יהודי מרוקו לישראל, המחקר על אוצרות התרבות, והמסורות של יהודי מרוקו הוזנח לחלוטין. אפילו רבני מרוקו שהיו נערצים על יהודיה נחשבו כאן, לצערי הרב, כפחותי ערך וכלא משמעותיים. עם השנים, כאשר התעוררה בקרב יהודי מרוקו השאיפה לחזרה למקורות החלו הדברים להשתנות. האוניברסיטאות פתחו מסלולי לימוד על יהדות מרוקו ומורשתה, דוקטורטים נכתבו והמחקר על מאות כתבי היד של רבני מרוקו הוכיח בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהם היו רבנים גדולים ועצומים ושמקומם בין גדולי הרבנים של כל הזמנים. אבל כל זה אינו מספיק, ועדין רחוקה הדרך לגילוי כל אוצרות התרבות והתורה שהיו נחלת יהודי מרוקו ושומה עלינו, אנחנו שנולדנו שם, לעשות כל שלאל ידנו כדי להרחיב את המחקר, ולהשאיר לילדינו ולדורות הבאים אחרינו את מלוא תפארתה של מורשת יהודי מרוקו

תודה לידידי אשר כנפו אשר לקח על עצמו את עבודת העריכה וכל ההכנות הקשורות להפקת הגיליון. תודה לכל המחברים המכובדים שתרמו ממחקריהם ותודה לכל מי שסייע להוצאת גיליון ברית 31.

אהרן אביחצירא

אהרן אביחצירא בן רבי יצחק אביחצירא (בבא חאקי) לשעבר ראש עירית רמלה, הבר כנסת ושרבממשלות ישראל.

יהודי תפילאלת

 יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת

אין מוצאים כיום יהודים בתפילאלת, אך זכר נוכחותם הקדומה של היהודים עדין משאיר בה את רישומו ולעתים קרובות אפשר לשמוע בבו-דניב, ראשידיה (לשעבר כסאר־ סוק) ריסאני או בו-ענן, ערבי מקומי המצהיר בגאווה: ״אתם כעת ברובע של היהודים" או ״כאן לפנים היה בית כנסת או ״כאן לפנים היה בית של יהודי".

האין זה הגיוני שאזור זה של דרום-מזרח מרוקו ישמור את רישומה של אוכלוסיה לא רק מבחינה כלכלית וחברתית אלא גם מבחינה היסטורית בו היא שיחקה תפקיד חשוב עוד לפני הכיבוש הערבי כבר מימי סיזילמאסה?

סיזילמאסה נוסדה בשנת 757 (שנת 140 ע"פ האיסלם) על ידי בֶרבֶרים מדז'בל נפוזה (לוב) "סיזילמאסה הייתה העיר השנייה שיסדו המוסלמים […] הראשונה הייתה קירואן". מכאן ואילך היהודים יחיו תחת השפעתה של "ממלכת שולטן" זעירה זאת של הסהרה המרוקאי.

הדרכים המסחריות הטרנס- סהריות

הדרך הישירה לגאנה, כלומר מסודן למצרים הייתה, ⁿ כמעט נטושה בגלל סופות החול שנשבו על התוואי הזה וגם

בגלל התקפות השודדים. רוב המסחר הסהר׳ נעשה מאז בדרך סיזילמאסה כלומר במסלולי השיירות של הסהרה המערבי". עד מהרה סיזילמאסה הפכה למקום מסחר גדול וסוחרים שבאו מבצרה, קופה ובגדד התיישבו בה ליד הברברים. הסחורות שהתקבלו בסיזילמאסה שונעו לעבר המזרח דרך נמלי המגרב או באמצעות שיירות שהגיעו לאיפריקיזה Ifriqija. המטרופולין הפילאל׳ היה אז זירת המסחר המצליחה ביותר בכל האסלאם. בגדה האחרת של המדבר, בשער סודן, העיר אאודג'וסט מילאה תפקיד דומה וידעה אף היא עדנה גדולה.

 והנה כבר מהתקופה הזאת המדינות המוגרביות לא היו היחידות שצרכו את המתכת הצהובה. מטבעות הדירהם מכסף הוטבעו בסביבות שנת 790 "בימים שהרון אל ראשיד היה כליף של בגדד (809-786)", מטבעות הזהב נפוצו במגרב הרבה לפני שהיו ידועות באירופה. ומאידך "פעילות הכרייה וחרושת הברזל וסחר הזהב נקשרו לנוכחות הקדומה של יהודי סהרה במרוקו." מבתי הייצור בתפילאלת יוצאות מטבעות הזהב והכסף כבר מהמאה העשירית, לרוב, בהשתתפות יצרני מטבעות יהודיים. החל מהמאה האחת עשרה ה" מורבתי", מטבע מזהב גָנָאי היה ידוע באירופה בכינוי הספרדי: מרבדי.

נציגים יהודיים מוצבים בכל נקודות המפתח והנוכחות של יהודים עצמאיים במאה העשירית מתאשרת על ידי אחד הספרים החשובים ביותר של אבן הוקאל – הדרכים והממלכות של אפריקה – שמתאר בסביבות שנת 378 לספירת האסלאם – 988 – את הדרכים מסיז'למאסה לקירואן, ממסה ומסוס עד אאודג'וסט וגאנה, ממצרים עד גאנה דרך סהרה.

בספרו מליץ טוב, רבי שלום אביחצירא מספר את ההרפתקה של שני סוחרים יהודיים יצרני בדי משי: "יעקב בן גיו ואחיו יוסף. הם התבלטו בעבודה המשי ויצרו בגדי יוקרה, דגלי ישמאעלים (ממוקמים) מעל יריעות בעלות ערך אמנות׳ רב שלא היה להן אח ודוגמא בספרד. הם העניקו אתת מהן למלך ואתת לשולטן אל מנצור בן עלי בן עמר. יעקב בן גיו רכש לו בכך את ידידות השולטן אל מנצור שמינה אותו בראש כל הקהילות היהודיות מסיזילמאסה עד הנהר דוירנה (דורו) בקצה ממלכתו. הוא מינה אותו כשופט עליון המורשה למנות לתפקידי מפתח אנשים שהוא בחר בהם ולקבוע את התשלומים והמיסים שיוטלו על הקהילות. המלך שיגר אליו שמונה עשר קצינים (לבושים בבגדי שרד) העלה אותו על הכרכרה של הדרג השני וכל התושבים […] זקנים וצעירים נאספו כדי להביע את תמיכתם. המאורע הזה קרה ב-4750 ונמשך (?) עד 4775 (1090 עד 1095 )

 בתחילת המאה השתים עשרה, בכניסה למדבר, סיזילמאסה נהנית ממיקומה המוצלח בין המגרב וסודן: היא מקשרת בין שווקי פאס ותלמסן לבין אלה של אפריקה בדרך העפר של המערב המקשרת בין דרה והסוס לבין אדרר המאוריטנית, והלאה, בארץ הזהב, היא הקשר הישיר עם סודן באמצעות הדרך המדברית שעוברת דרך תבלבלה ותואת, לפני שהיא מגיעה לטימבוקטו.

וכך, "סיזילמאסה הייתה במשך מאות רבות, הבירה של המגרב המערבי, בדרך העליה על קברות הקדושים, בדרך הזהב והמלח […] מטרופולין ששום עיר אחרת לא תשווה לה במסתר עם סודן, מצרים, מסופוטמיה. היא הייתה מרכז מהולל של הציביליזציה במשך כל תקופת ימי הבינים."

הקהילה היהודית הייתה גדולה והפכה עד מהרה למרכז דתי חשוב ופעיל. היו לה קשרים הדוקים עם שאר הקהילות היהודיות של מרוקו, מה גם שסיזילמאסה היוותה שוק למוצרים של תואת וחניית ביניים בדרך לפאס, תלמסן ואירופה. "ידועה עד ברחי היא ייצאה אליהן תמרים ועפצי אשל מדברי (לעיבוד העור). במאה הארבע-עשרה, ספרי המפות שנוצרו בבתי ייצור יהודיים של מיורקה מצביעות על תוואי של שבילים טרנס- סהריים מסיזילמאסה לעבר אואלאלא וסודן. העדויות על ריכוזים יהודיים בתחנות החשובות של מסחר הזהב אינן חסרות: אל-זוהרי מצביע בשנת 1133על שבטים יהודיים "בני הדת היהודית… מייצאים מאצלם מן הסהרה ואנדלוסיה."

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

יהודי תפילאלת

 יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת

לאחר שהפכה להיות מרכז רוחני חשוב, עיר של "חכמים וגאונים" שהייתה בקשרים עם רבנים וישיבות של ספרד והמזרח, הקהילה היהודית של סיז׳ילמאסה נפגעה קשות החל משנת 1054, משלטון האלמורבידים ולאחר שנת 1145 מזה של האלמוהאידים. אנציקלופדיה יודאיקה נתנה מקום נרחב"כאשר סיזילמאסה עברה ליד׳ האומאיאד של קורדובה, הקהילה שלה, כמו זו של היהודים ברחב׳ הכליפה, הייתה תחת מרותו של יעקב איבן ג'ו [דאוד] […] ב-1054 האלמורבידים השתלטו על סיזילמאסה ועשו שמות בכל רחבי שלטונה. היהודים סבלו מכך, אך לאחר שהאלמורבידים ייצבו את אחיזתם הם שיפרו את מצב היהודים. […] ב-1145 סיזילמאסה כרתה ברית עם האלמוהדים. זמן מועט לאחר מכן, המושל החדש שנתמנה על ידי בני שושלת זו כפה על יהודי העיר אלטרנטיבה להתאסלם או למות. כ-150 יהודים בחרו במוות בעוד אחרים תחת הנהגתו של הדיין יוסף בן עמרם, שמאוחר יותר חזר ליהדות, התאסלמו."

יהודי סיזיילמאסה שלא התאסלמו היו צפויים ליהרג על כן הם בחרו בגלות. אברהם אבן עזרא (1089 – 1124חיבר קינה על חורבן הקהילות היהודיות הספרדיות על ידי האלמוהדים, שם הוא רומז לרדיפות של יהודים מגרביים ולהרג שנעשה ביהודי סיזיילמאסה:

הוי אקרא כמצרה על קהלות סגלמאסה

 עיר גאונים ונבונים מאורם חשך כסה

ושח עמוד התלמוד זה בניה נהרסה

 והמשנה לשנינה שברגלים נרמסה

ועל יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה

 אהה אפס כל קהל פאס יום נתנו למשיסה

אי חֹסן קהל תלמסן והדרה נמסה

הרי לכם אד הנוסחים המלא.

רבי אברהם אבן עזרא

קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.

אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם

וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם

עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם

בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה

בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה

בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה

וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.

בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה

וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה

מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה

וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה

לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה

וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם

וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה

עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ

וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה

וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה

וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה

וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה

וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה

וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה

וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה

לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה

לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם

וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה

וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה

וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה

וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה

וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה

עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה

אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה

ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה

וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה

וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה

וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם

וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה

וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה

לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה

וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה

וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה

וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה

זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה

לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה

בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה

וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ

מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם 

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

מחצית המאה מאוחר יותר בסיזילמאסה, היחס ליהודים היה עדיין מוכתב על ידי החוק האלמוהדי, מה שנראה בברור בחיבור אנונימי שנכתב בשנת 588 לספירת האיסלם (1192): אל כיתב אל איסטיבסר שמקפיד מאוד על היהודים של סיזילמאסה, שלדעתו היו עשירים מדי, הגם שהוא מודה בכך שהייתה להם "מיומנות גדולה בעבודות הבניין"

בסוף המאה הארבע עשרה, כשהיא הייתה לשמה על ידי הנוודים הערביים, סיזיילמאסה נעלמה מהיסטוריה מרוקו: "סיזיילמאסה הוחרבה אתרי 1393, כל עקבות הקהילה נעלמו. בתפילאלת השכן יישובים יהודים רבים הצליחו להתקיים, הם חיו לרוב בשלום על ידי זה ששלמו מס לשליטים הברבריים או לנוודים הערביים. […] הבירה של האזור בזמן ההואלדברי רבי שלום אביחצירא, השם סיזיילמאסה נעלם ממסמכי הדת (כתובות, גיטין…) של הקהילות היהודיות והוחלף בשם תפילאלת, כאשר המרכז של האזור התפילאלי הועתק אל ריסאני.

אחרי הפשיטות של ההילאליים, האלמורבידים, האלמוהאדים, מצבם של יהודי תפילאלת השתפר בצורה משמעותית כי הוענק להם המעמד של דהימי (אל אדהימה)

 הי׳דהימים" הם כל אלה (נוצרים, יהודים… ) שאחרי כיבוש ארצותיהם על ידי המוסלמים, מקבלים זכות לחיות ואף להיות חופשיים תמורת מס שנתי הנקרא "דז׳יזיה,". המם הזה חל רק על זכרים, בוגרים, חופשיים, בריאים בנפשם, והחיים בחברת בני דתם. פטורים מהמס: ילדים, נשים, עבדים, עניים, בעלי מום, זקנים, כמרים ונזירים. הדהימי חוסה תחת החוק, אך לחופש שלו כמה מגבלות: אסור לו לרכוב על סוס או על פרדה, אלא רק על חמור ללא מרדעת. הוא אינו יכול ללבוש בגדים יקרים מדי, וכשהוא יוצא הוא חייב להיות חגור ברצועה צבעונית (זומר) המאפשרת להבחין בינו לבין המוסלמי שאותו הוא חייב לכבד.

כפי שציין G. S. Colin בעניין בונה האצטרולב המכונה "הדהימי יעקב", ברחבי מרוקו המילה "דהימי" נהייתה בסופו של דבר מילה נרדפת למילה "יהודי". יישום הסטטוס של דהימי ליהודי תפילאלת קבע בד בבד עם תחילת דעיכת היהדות במרוקו ובשאר המגרב, תקופה של הכנעה, פחיתות כבוד של היהודים, שבכל מקום זכו לזלזול, לניצול לחינם לתקיפות גופניות ללא תגובת אנשי החוק, לרדיפות… זאת הסיבה לכך שקביעת מקום האדמיניסטרציה הצרפתית בקרבת תפילאלת, משכה יהודים רבים של האזור לחצות את הגבול המרוקאי, בתקווה למצוא שם ערבויות לחופש ותנאי בריאות וחינוך טובים יותר לילדים. אחדים לא שכחו, כמובן, לתת לזה הסבר על פי נטיית לבם:

"הפרספקטיבות המסחריות שנפתחו מעתה לפעילותם, באזור הידידותי שבו הושכן השלום, מסבירה בצורה מניחה את הדעת את הנדידה המסיבית הזאת של גזע שנטייתו המפורסמת למסחר הופכות אותו באופן יסודי לבלתי יציב השואף לניידות מתמדת".

לדפוס מחשבתי זה, מסולף ועוין, חיים ארוכים ועקבותיו מגיעות עד לאפריקה השחורה:

"בשעה שצרפת כבשה את תפילאלת, האוכלוסיה היהודית של קולומב-בשר ושל הכפרים השוכנים לה הוכפל ואף הושלש בזמן קצר, סוחרים-מלידה אלה, נמשכו על ידי הרווחים הקלים שמעניקים הסחר בנשק והאספקה לחילות האויב".

אם נחשיב את ההסבר הנ״ל כעוין, כנבער או כשלומיאלי, הוא נשאר פשטני: הוא מתעלם מתנאי החיים הקודמים ואינו לוקח בחשבון את המציאות שגרמה ליהודים התפילאליים לעזוב את כפריהם (בו ענן, בודניב, ריסאני, ארפוד, קסאר-סוק, אזרו, קרנדו, גוראמה, מידלת, תלסינת, עיין-שיר…) על מנת להתיישב בקולומב-בשר… מה שגרם לשלטונות המרוקאיים לדאוג בגלל ערעור החיים הכלכליים שעלול היה להיגרם מהנדידה הזאת: "מסמך זה שנכתב ב-27 קעדה 1298, כלומר ב-12 לאוגוסט 1920, אינו עתיק מאוד: הוא מהתקופה בה הסחר הועתק לכיוון קולומב-בשר ובה הרבה אישים מהקהילה היהודית של תפילאלת ניסו להגר לקולומב-בשר, ובכך הזיקו לכלכלה של תפילאלת ".

 יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת

 שהרי, מלבד משפחות תורזימן שלהם היה תפקיד כמתרגמים בין האוכלוסיות המקומיות לצרפתים, משפחות אמויאל, בן-שטרית, בן-איטח, בן שמעון, דהן, אילוז, ממן, נזרי, טובול… אשר באו מתפילאלת, היו בעיקרם סוחרים זעירים, צורפים, רוקעי נחושת, חייטים, נפחים וסנדלרים…

לרבנים לא היה שום ייחוד שהרי בימים ההם, הם לא קבלו שכר מהקהילה וכמעט כולם היו צריכים להתקיים ממלאכת כפיהם.

רבי יעקב אביחצירא היה אביהם של דורות רבנים שהנהיגו את חיי הדת של כמעט כל הקהילות של תפילאלת. אחדים מה השאירו את רישומם בתקופתם:

רבי אהרן אגיחצירא, בנו של רבי יעקב אביחצירא היה אביהם של חמישה רבנים:

 רבי שלום אביחצירא

רבי ישראל אביחצירא(בבא סאלי) ואחריו בנו רבי חיים.

 רבי שמואל אביחצירא.

רבי דוד אביחצירא, (בבאדו) שהיה הגיבור הטראגי, בריסאני, של היסטורית האיזור: הצבאות של צרפת רק השתלטו על תפילאלת, הפורשים מונהגים על ידי נגאד^י הציקו להם ללא הרף. מולאי בל-קאסם ניסה, ללא הצלחה, להמריד את התושבים. הוא שכנע את עצמו שהצרפתים קבלו מידע מהיהודים והחליט להתנכל לנכסיהם של אלה כדי להבהיל אותם ובסופו של דבר להשמיד את כל קהילת ריסאני. או אז, בבאדו הציע את עצמו כבן ערובה כדי להגן על קהילתו. הוא נרצח באכזריות ביום השבת, 14 בכסלו 5680 (6 לדצמבר 1920). סופו הטראגי הוא שגרם לאחרוני בני משפחת אביחצירא לעזוב את האזור ובכך לאותת ליציאה מאסיבית של יהודי תפילאלת לעבר קולומב-בשר.

רבי שלום אביחצירא נולד בריסאני ב-1892. עובדה זו קבעה את המשך חייו של הנכד הזה של רבי יעקב אביחצירא: כיאה לצאצא של רבי יעקב, הוא הקדיש את עצמו מילדות ללימוד התורה. חייו היו תחת השפעת רישומם של מאורעות סיזיילמאסה ( שרידי סזילמאסה מצויים במרחק של שני קילומטרים מריסאני )  ב-1050, הרג יהודי תלואת ב-1492. גם בימיו תפילאלת המפולגת לא אפשרה להם חיים שיש לקנא בהם. הוא היה לרועה רוחני של יהודי קולומב-בשר, ידוע ונערץ על כולם בגלל חכמתו הרבה, היכולות שלו, בקיאותו העצומה ופשטותו הגדולה, כאב בית הדין, הוא היה הפוסק הבלתי מעורער של כל המחלוקות, כפי שהדברים עולים מספרו מליץ טוב.

רבי שלום אביחצירא נפטר ב-1974 במרסיי ונקבר בה. מיום מותו, ציון קבורתו היה למקום עלייה לרגל ובכל שנה באים המונים מליון, פריז, להילולא שלו כדי להתייחד עם זכרו של הרב הנערץ.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

ביומן שבו תיעדתי את מחקר השדה בנאת התפילאלת, מופיע התאריך: 7.11.98. אף

שהעונה הייתה סתווית משהו, השמש עדיין קפחה. מצאתי לי מסתור מפניה כשאני נשען על שרידי חומותיה של העיר הקדומה "סיגיילמאסה". עיר ואם ששכנה בלב הסהרה בין ובתוך נאות דקלים, צופה על נהר הזיז. אלא שאז רחובותיה שקקו חיים. שיירות טעונות בזהב, מלח ותבלינים, נעו אליה וממנה אל מעבה אפריקה, אל הרי האטלס הגבוהים ואל עבר נמלי הים התיכון. היהודים שחיו בה, הם אלה שניהלו, שינעו, מכרו וקנו והובילו לערי השדה, הים וההר וגם עסקו במלאכות מסורתיות. תלמידי חכמים חיו בה.

רבנים ובתי כנסיות ומדרשות. איגרות נשלחו ממנה אל קהילות בני ישראל בבבל, במצרים ובארץ ישראל. מה שנותר מעיר "הרואית" זו הן חומות. ואף שהן היו בנויות מטין האדמה, הן נשתמרו היטב. עוביין מעיד על חוסנה של העיר. יודעי דבר בקורות העיתים מספרים שהיא נהרסה ברעש אדמה. על עושרה של העיר האגדית סיפר לי האינפורמנט אל מדאני בובקיר, בן 80 ומעלה שהיה פעם שומר בשער המלאח של ריצאני.

אל מדאני מספר שפעם הגיע שולטאן ששמע על עושרה של העיר וביקש לצור עליה. חומותיה היו בנויות אז מגזעי דקלים. העיר שממגורותיה היו עמוסות לעייפה בגרעיני חיטה, לא נכנעה לשולטאן. השליט של סיגיילמאסה ביקש להראות לשולטאן שצר על עירו שהוא מכלה את זמנו לריק ושאין לו כל סיכוי להכניע את העיר במצור. הוא ציווה להוציא אל הצרים עליו דרך פרצה שהייתה בחומה, שור.

הצרים שחטו את השור ומצאו בבטנו גרגירי חיטה ושעורה. אמרו הצרים זה לזה: "אם זאת העיר שחומותיה בנויים מגזעי דקלים ולא מבוץ ובהמותיה "מאולפים" – מוזנים בשעורה ובחיטה (אילעלף – במרוקאית – המוזנים). הרי שאין סיכוי שבעולם לכבוש אותה. אז החליטו לנטוש את הרעיון ולחזור על עקבותיהם.

 עד היום, חומותיה מציינים את עוצם גודלה. מבחינת אורכה, היא השתרעה ממנצוריה לתבועצאמת וברוחבה מעיורפא אל וואדי עיריס. עיר של 4 ק"מ רבועים. על אורכה וגודלה מספרת האגדה המקומית: פעם חיתה בחלק הדרומי של סיגיילמאסה נערה יפהפיה בשם 'תבוע', המלך ביקש לשאתה לאישה. יום אחד הגיעו אליו משרתיו ואמרו לו: "תבוע – צמת", תבוע הנערה צמה, היא אינה רוצה לאכול. אמר להם השולטאן: "אם היא צמה, תתפרו לה 'מנצורייה' ־ כפתאן. לכן, כך אומרת האגדה, אורכה של סיגיילמאסה הוא ממנצוריה לתבוע אמת.

מסיגיילמאסה העיר הקדומה ביותר בחבל התפילאלת, צעדתי לעבר הגרעין הקדום של העיר 'ריצאני', כלומר העיר העתיקה. שער הכניסה אליה, הוא שער המלאח היהודי. השער מסויד בסיד לבן. סמוך לשער, שוכן ביתה של חלימה ובו גרה בעבר משפחה יהודית. חלימה הזמינה אותי להיכנס לביתה. היא סיפרה לי שמיום שנכנסו הערבים לגור במלאח היהודי הם קראו למלאח בשם "קצאר וואד שרפה".

נכנסתי לתוך חצר מקורה. שני עמודים מתומנים נושאים עליהם תקרת עץ וחלון קרוע בחלקה העליון. התקרה מקורה במרישי דקלים.

מָרִישׁ

^ת (ז') [ארמית: מָרֵישָׁא] קוֹרָה, לוּחַ עֵץ צַר וְאָרֹךְ לְבִנְיָן (לְגַג, לְפִגּוּמִים וְכַדּוֹמֶה): "הַגּוֹזֵל אֶת הַמָּרִישׁ וּבְנָאוֹ בַּבִּירָה… יְקַעְקַע אֶת הַבִּירָה וְיִטֹּל אֶת הַמָּרִישׁ" (תוספתא בבא קמא י ה). "אַף הֵם מְרִישִׁים מְשֻׁנִּים וְעֻבִּים יְשָׁנִים נוֹשָׁנִים" (ביאליק, אריה ט). "בְּטוּרֵי קַרְפִּיפָיו אֲרֻכֵּי-הַמָּרִישׁ" (אלתרמן, הטור ב 419).

 מהחצר נכנסים לשלושה חדרים קטנים – כעין כוכים. אל מדאני בובקיר שהיה פעם השומר בשער המלאח היהודי, הצטרף אלינו. בקשתי שיספר לי על היהודים שגרו במלאח והוא מנה לי אותם אחד לאחד. כיוון שהתיעוד הזה חשוב והוא יכול לשרת חוקרים בעתיד. אני מביא את שמות המשפחות כפי ששמעתי מפיו של אל מדאני. האינפורמנטים שפגשתי במרוקו, אינם מציינים את שמות המשפחה, אלא את הכינויים או את הייחוס לבית האב.

אל חזאן אל קועילאן ־ היה כנראה רב במלאח איקועילאן, עקר משם ובא לגור במלאח של ריצאני. ילדיו עבדו כחייטים.

מעיר (מאיר) חזאן(רב). סוחר בכתאן(בדים)

הנא אנקיירי – צורף בכסף

 אולאד ארפוע – הגיעו ממזגידא, עסקו בצורפות

 יחיא אל קועילאן סוחר בכתאן

 חזאן סאלי- אל פקי- הכוונה ל באבא סאלי

שמעון ווילד נונו – היה מתקין דליים מעור כדי לדלות בהם מים מבורות, מלאכה מסורתית חשובה שהתקיימה בנאות הדראע והתפילאלת.

 אישו וילדיו ־ צורפים

אולאד עטייה – סוחרים

אולאד דודו מהדי – לימים נודע לי שזו משפחת אילוז – סוחרים

 עקיקו – או עגיגו – צורף ממשפחת אבוקראט. הם שני אחים: דויד ויחיא. דויד נולד "מעייוב" וזה בגלל שהוא גילה את הסוד של ר' שלמה חיון שנפטר, אבל היה מגיע לביתו בכל ערב שבת ומקדש לאשתו.

שמעון חזוט – ממזגידה במקור. – סוחר

 חאכי מאולאד מחילוף – סוחר שהיה מביא סחורה ממראכש

ווילד ארווימי – חדאד – חרש ברזל. – בארץ נודע לי שהוא משה אביחצירא

יחיא אישו – היה עמא – עיוור – משפחת אילוז

 בוסמטא – חזאן גדול – רב גדול

 חאכי באמו ווילד שראט ־ מוכר יין, סיגריות – משפחת חיון

 בחיא אלגזאר – קצב

 יחיא חזאן – נטרפה עליו דעתו

 מאמאן – נטרפה עליו דעתו

מחילוף ווילד אשרא – היה מקיז דם מהצוואר באמצעות שני צינורות נחושת

 דלאיוויה – עושה הדליים- הם היו גם צורפים, חייטים, חרשי ברזל

בוחיריס – בנאי שבנה בתים

 ווילד נונו – היה קברן

 חאכי – משוגע

 חמו – התאסלם

אולאד מאמא – התאסלמו עדיין גרים בריצאני

שמחה בארפוד – התאסלמה ונישאה לקאיד באבא

יחיא ואליהו ארפוע – צורפים, האחרונים שעזבו את המלאח.

אל מדאני מספר שהיו במלאח ארבעה בתי כנסת. אחד היה ממוקם בפתח המלאח, המוסלמים הפכו אותו היום למסגד. אחד של הבאבא סאלי, אחד לא היה מקורה, בית כנסת של קיץ ואחד היה במלילח, המלאח הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן', היהודים, מספר אל מדאני עזבו בשלושה גלים, בכל פעם 30 – 40 משפחות. במלאח הקטן הוא זוכר את שלמה שהיה ארבאט – מתקן כלי חומר שנסדקו, בעיקר סירי בישול.

כיוון שהיהודים והערבים חיו באותה עת בעניות רבה, לא היה די כסף כדי לקנות

סיר בישול מחומר שיהיה חליפת סיר הבישול שנסדק. שלמה היה מיומן בחיבור הסדקים באמצעות חוטי נחושת. העבודה דרשה מיומנות רבה. היה צריך לקדוח בחומר שני חורים משני צידי הקשת, בלי לשבור את הכלי. דרכם הוא היה משחיל את חוטי הנחושת ומהדק. 'ארבאט' – שם המקצוע בערבית, מעיד עליו שהוא היה מאחה, סוגר.

ביתו של הבאגא סאלי – אל חזאן אלכביר

הסמטה היחידה שהייתה בבעלות משפחה יהודית בריצאני הייתה של הבאבא סאלי. הגג המקרה את החצר המוארת נישא על ארבעה עמודים. עוד בהיות הצדיק בריצאני, הוא חצה את החצר לשתיים. ארון הספרים שהכיל את ספריו כמו הספסל שעליו ישב, נותרו בבית לפליטה. מהחצר נכנסים לשלושה חדרים. חידיגיא חיווא אמינה, מחזיקה עד היום את מפתח ביתו של הצדיק. בבית הכנסת של הבאבא סאלי חיה משפחה שאינה מאפשרת להיכנס אליו. אני הצלחתי לצלם את פתח הכניסה לבית הכנסת כשמעליו עיטור של מגן דויד.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

שער המללאח של ריסאני

'אלמלילה' ־ המלאה הקטן של ריצאני. היום הוא נקרא בשם 'אחייאתן'

הוא נשען על המלאח של ריצאני. ונקרא בפי היהודים בשם אלמלילח – המלאח הקטן. ישבתי עם אל קורס צדיק אחמד שמתגורר במלאח וזוכר את היהודים שגרו כאן:

ווילד אל עווינא – משפחת חרשי ברזל

איגו פרץ – הראשון שעזב את המלאה הקטן. הוא היה עושה יין ומוכר אותו

אולאד ארווימי – חרשי ברזל

אולאד מרדכיי – מוכרי כתאן

 ענינא – היה מקיז דם

 דודו מהבי – סוחר ואחיו חיט

 אולאד ארפוע – צורפים

אולאד באמו – שני אחים עבי גוף שמכרו יין וניהלו קנטינה

 בוח'ריס – בונה בתים

 דואה – הזאלה (אלמנה)

ברוך מאמן ־ בעל משאית ותחנת דלק

אישו ניזרי – סוחר ישראל

בוח'ריס – גוזז צמר

בועווינה – מוכר פח'אר (פחמים)

היה כאן בית כנסת אחד, הוא נקנה על-יד אחיו של אל קורס האינפורמנט שלי. דויד בנו של מרעלי מפאס בנה במלאח טחנת קמח ואני עבדתי אצל בנו כ 4 שנים..בפתחו של מלאח אחיאתן היה בית ספר יהודי. נהרס היום והיו גם שני בתי מדרש בהם למדו לימודי קודש.

בית הקברות היהודי של ריצאני

משתרע על שטח כולל של כ- 5 דונם. הכניסה אליו היא בדרך המרכזית הנכנסת לעיר ריצאני, מערבה למגדל המים ולמגרש הכדורגל. במערבו בנו היום בית מטבחיים "בטוואר" אל ג'דיד.. בשעה שבקרתי בו, הוא היה מוקף בגדר עמודים ותייל, גדר מאולתרת ורעועה שאינה מונעת חדירה, אלא מציינת את תחום בית הקברות. העסאס ־ שומר בית הקברות עזוזי עומאר. הוא זה שבנה את הציון על קברי הצדיקים במקום. במהלך חפירת יסודות לבית ההתוועדות, נמצאו כדי חרס אטומים, שהכילו גניזה., אני לא מצאתי בהם חומר שהיה ראוי לתיעוד.

הציון הראשון הסמוך לבקתת השומר גודלו 5×35 מ', כולל שלושה קברים: הראשון הסמוך לדלת של רבנו שלמה אוחיון תלמידו של רבנו יעקב אבוחצירא. המרכזי והקטן יותר העומד בין שני הקברים ועליו כתוב:"ווילד של רבינו דויד אבוחצירא"

השלישי הנשען על הקיר ועליו כתוב: פה נטמן

רבינו הגדול המקובל האלוקי

חסידא קדישא ופרישא

 בנן של קדושים

 שושלת היוחסין מר״ן

 עטרת ראשינו רבינו

דוד בן מסעוד אבוחצירא

 זצוקל

נתבקש בישיבה של מעלה

 ביום שבת קודש י"ד כסלו

 שנת תר"ץ

 עלה בסערה השמימה

 בכפרו על הדור

 תנצב״ה

צפונית למבנה יש שני ציונים נוספים:

הציון הראשון ובו 3 קברים. גודלו 4* 4.5 x מ'

על הימני לא כתוב דבר, על המרכזי כתוב שהוא של רבנו מסעוד אביחצירא

 פה נטמן

רבינו הגדול המקובל האלוקי

חסידא קדישא ופרישא

בנן של קדושים

 שושלת היוחסין

 פזר נתן לאביונים

 בוצינא קדישא

 מוהר״ר רבינו מסעוד

 בן רבנו הגדול והקדוש

רבי יעקב אביחצירא זצוקל

עלה בסערה השמימה

י״ב אייר תרס״ח

תנצב״ה

ובקבר השמאלי לא כתוב דבר.

בציון השני, מבנה שגודלו: 5.40* x3.60 מי. יש שני קברים: על הקבר הראשון כתוב:

פה נטמן, הרב הגדול

החסיד וענו

 עבד השם מנעוריו

 חסידא קדישא ופרישא

 הרב רבי

 משה טרזמאן

זצוקל

תנצבה

בשני לא כתוב דבר, אבל הוא מיוחם ל ר' שלמה חיון

 לסיכום:

המלאח של ריצאני היה המלאח הגדול ביותר בחבל תפילאלת. בנוי מקשה אחת וגרו בו רק יהודים. שומר הופקד על השער. מטעמי ביטחון יהודים עברו אליו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי והם אלה שייסדו את הגרעין העירוני – המסחרי של ריצאני וארפוד. משנעשה צפוף, בנו בסמיכות לו את המלאח הקטן ־ "אלמלילח" או כפי שהוא מכונה היום על ידי המקומיים: 'מלאח אחייאתן׳.

הבית הוא בית מרחבי שתקרתו נתמכת על ארבעה עמודים מרכזיים, ביניהם חלון-תקרה, המחדיר אור לחצר ולחדרים. מהחצר המרכזית נכנסים לחדרים. לפעמים, כוכים זעירים שבהם אחסנו זרעים, תמרים, יין, עראק.

רוב היהודים עסקו במסחר, חלקם היו צורפים והמלאכה שאפיינה את האזור הייתה תעשיית דליים מעור שנועדו לדלות מים מבורות מים.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

מלאח וויע'לאן

שוכן 3.7 ק"מ דרומית למלאח של ריצאני. כיום, הכניסה למלאח היא דרך חור שנפער בצד הדרומי של הקצאר. מיד עם הכניסה פ

ביתו של הבאבא סאלי

ונים ימינה והולכים עד סוף הסימטה. בפניה שמאלה מתחיל המלאח. את הסיור במלאח ערכתי בהדרכתו של מוחמד בל חוסיין שעבר את גיל הששים וזוכר את היהודים שחיו כאן. הבית הראשון הוא של גנין. הוא שוכן ליד מגדל השמירה – הבורג', הבית השני של ווילד אישועה שהיה מוכר 'כתאן׳ – בדים. אח"כ באים אולאד הדו, אולאד עיוש. מיד לאחריה ה"חאסי"^, – בור המים ששימש את יהודי המלאח. מיד אחריו שלושת הבתים של אולאד הדו – משפחת אמסלם, אולד עיוש ושל יחיא אל ברדעא שהיה מכין מרדעות לחמורים ולפרדות. שורת הבתים הבאה היא של בראהם זרקא עינין – אברהם עם העיניים הכחולות. שמעון ווילד אל חזאן, אחריו בא בית הכנסת. בסמוך לבית הכנסת היה ביתה של מסעודה שטיפלה באביה העיוור שקראו לו 'אישי^,. לפרנסתה הייתה תופרת בגדים. ביתו של אליהו, אחריו ווילד יעקוב וביתו של מאיר ווילד אל חזאן. אחריו וויל בוחיריס, חאכי דלאיווי, דאר רחל שהייתה סוחרת. חאג' אל חמי שישב בפתח המלאח ערך לי סדר ביחס למלאכתם של תושבי המלאח.

איצחאק בן אישו – בנאי

יחייא בן אישו – פלאח

 איחיא אלהביל – בנאי

אליהו בן הדו – פלאח

 יאהו בוחיריס – צורף

דויד אוחיון – בנאי

מסעוד ווילד רחל – סוחר

איגו ווילד עיוש ־ בנאיאח'ו אליהו – היה נוסע לוויהראן שבאלגייר, לא ברור למה

 מעיר ווילד אלחזאן – בעל חנות

 שמעון אחיו – בעל חנות

אליהו אלנג'אר – נגר

 אליהו דליווי – פלאח

בראהם ווילד שלום – פלאח

 יאהו ווילד הדו אולאד זוהרה – פלאל

 מכלוף ווילד זוהרה ־ סוחר

 איFו ווילד בחיא – גזאז – גוזז צאן

בראהם זרק אלעינין פלאח

 משה אוחיון – פלאח

שאשו חיייאט דלאווי – מתקין דליים מעור

 יוסף ווילד הדו – פלאח

יחיא לירארי – קסאס – גוזז צאן

 ווילד אישועה אינקיירי ־ צורף

 בחיא אל מדידי – גוזז צאן

בניגוד לדעה הרווחת שיהודים במרוקו לא עסקו כלל בחקלאות, אנחנו פוגשים במלאח של וויעילאן יהודים שעבדו בחקלאות כשכירים אצל פלאחים מקומיים, ובפעם הראשונה גם יהודים שגזזו צאן.

תבנית הבית במלאח וויעילאן דומה לזו של מלאח ריצאני. כאן, ארבעת העמודים התומכים את התקרה, עשויים מגזעי דקל מתומנים. ביניהם חלון המחדיר אור לבית. גרם מדרגות מוביל אל הגג. הגג פונה לעבר החדרים ומטבח קטנטן. מהקומה השנייה מטפסים בגרם מדרגות המוביל אל גג נוסף. מלאח וויעילאן שוכן בתוך קצאר – מצודה ששרתה את האוכלוסייה המקומית ואת היהודים שחיו בקרבה. בניגוד למלאח של ריצאני שיועד אך ורק למגורי יהודים. הקצאר של וויעילאן מקורה כולו. כשאתה נע בסמטאותיו, אתה הולך באפלה גמורה. לפעמים נזקקים לפנס גם ביום. קירוי הסמטאות נועד להגן על הקצאר מפני השמש הקופחת של הקיץ. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע במרחב הזה של הסהרה לכדי – 50 מעלות. הסמטאות המקורות משמשות במנהרות אוויר קר והופכות את השהייה בהן בקיץ לנעימה מאוד.

בית הקברות היהודי של וויעילאן היה ביספאלאת^, ובו נקברו גם יהודים שחיו במלאחים של בוזמילה ואירארה.

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפיל

שער המללאח של ריסאני

אלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

קצאר ארארה

שוכן במרחק של 7 ק"מ מהמלאח של ריצאני. גם כאן, בדומה למלאח של וויע׳לאן, היהודים חולקים את הקצאר עם שכניהם הערבים. הקצאר המשותף, העניק ביטחון רב ליהודים. בעיקר בתקופה שבה נעדר שלטון מרכזי מהארץ ואיש הישר בעיניו יעשה. המלחמות הבין שבטיות היו באותה עת נחלת הארץ והיהודים שמצאו את עצמם מעורבים במלחמות הללו, בקשו מחסה. תקרת הבית נשענת על שני עמודים מרכזיים שגובהם כ- 5 מי. עליהם מניחים קורה מרכזית וממנה מקרים במרישי דקלים הנשענים על הקורה ועל קירות הבית.

המארח שלי היה חאג' חביב בן 84 מקצאר ארארה. הוא כיבד אותי בתמרים מזן בוסליח'אן. וסיפר לי על דו קיום שהתנהל כאן בין יהודים לערבים. חאג' חביב זוכר כאן את כולם, אף שרובם הגדול עברו לוויעילאן ולריצאני עוד בטרם עלו לארץ.

יחיא – היה החזאן וגם שוחט

בניו של יחיא איגו ושלמה – היו עושים דליים מעור. הערבי היה מביא להם עור מבורסקאי. והם היו מכינים לו דליים. צורתו של הדלי הייתה כעין משפך. צד אחד רחב והשני הולך וצר. בניו של יחיא היו מחברים לשני קצותיו חבלים, אתם היו מעלים את הכלי.

עזרן ־ היה עטאר

 יחיא – מוכר סיגריות

בראהם אלע'ראבלי – היה מוכר תה וסוכר, ילדיו עברו לגור בארפוד

זוהרה- תופרת

רחל – תופרת

חנינה – תופרת

שלושתן היו תופרות גיאלביות לערבים

 דויד מאמן – סוחר. הייתה לו גם תחנת דלק בריצאני

 אישו – סוחר

שלמה – היה חיראז – סנדלר – מתקין נעליים, רצען.

 היה כאן בית כנסת אחד.

שיח' בשם חביב בל חסן הגן כאן על יהודים בתקופה שנעדר בה שלטון מרכזי. באזור ריצאני היו ארבעה שבטים: אל עיורפא, איית חבאש, תפילאלת,בני מחימד.

פלג מאיית חבאש שנקרא איית עטא היו פושטים עלינו עם כבשיהם, מתנחלים בגנים ובמטעי הדקלים ומשמידים לנו את כל היבול.. בל קאסם העריץ הגיע לכאן מאנגאד שעל יד אוגידה. הוא הרג את מולאי מוחמד א שיח' שהיה הח'ליפא של מראכש ושלט כאן במקומו. בזמנו הארץ הייתה בוקה ומבולקה. הוא התעמר ביהודים. היה חוטף בעלי ממון או את ילדיהם ודורש כופר עבורם. הוא חטף מכאן את חאג' עבד אלרחמאן בן עבאללה ודרש עבורו 2500 רייאל חסאנייה של אותם ימים. זה היה הרבה מאוד כסף. הפלאחים של וויעילאן היו מגדלים טבק ומוכרים אותו ליהודים. היהודים היו משביחים אותו, מכינים ממנו טבק ריחני והיו מוכרים אותו בערים הגדולות. בעבר היו מריחים טבק או לועסים אותו. באזור אוגידה היו מניחים את העלים בין אצבעות הרגליים ומבעירים אותם. זו הייתה תרופה לטיפול בכאבי פרקים ובכאבי ראש.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

מלאח בוזמילה

נסיעה של קילומטר על דרך עפר קשה מביאה אותי מאירארה לבוזמילה. דומה, ששער הכניסה לקצאר של בוזמילה, הוא היפה ביותר בין שערי הקצור שפגשתי. ליד השער פגשתי את אל חאג' עלי בן אלחביב, שהיה מעבר לגיל שמונים. הוא סיפר לי על קהילה יהודית קטנה שחיה בבוזמילה בשלום ובאחווה עם שכניה. הוא גם זכר את כולם:

הרנאג – היה מאחה קדרות שנסדקו-'ארבאט' בערבית. כשחאג' עלי היה מזכיר את בעל המלאכה הזה, הוא היה מסנן בין שיניו את המילה 'חשאק' שפירושה מתקרב ל- " חוץ מכבודך', מסתבר, שמקצוע זה היה בזוי מאוד באותם ימים.

 בן מומו – היה סוחר

איגו – גוזז צמר, תמיד עם שק על גבו.

בראהים ובנו אליהו ואחיו יוסף ובנו של יוסף חיים = "לאבאס עליהום" רוצה לומר שמצבם הכלכלי -פינאנסי טוב מאוד. הם היו פלאחים

 בוחיריס – מוכר וקונה עם הערבים

שלום – סוחר

מסעוד ובנו שמעון – חרש ברזל ומתקן קדרות בישול סדוקות

משה מאני – חדאד – חרש ברזל מוצאו מאירארה

הוא מציין את הנשים מסעודה הארון אשתו של אליהו, ארחמה, עישא ושמחה עזו, כולן אומר חאג' עלי היו תופרות מכנסיים, 'איזאר' – מעין גלימת בד לבנה או שחורה שנשים היו מתעטפות בה. בגדים, וגילאביות. הכל בעבודת יד, לא הייתה להן מכונת תפירה. חאג' עלי מספר: "היה להם בית כנסת אחד. אבא שלי, חביב, וסי מוחמד היו השיחיים שהעניקו חסות ליהודים אז. זה היה בימיו של השליט העריץ בל-קאסם שהגיע לאיזור ב- 1914 וב-1929 הגיעו הצרפתים למחוז התפילאלת. התותחים של הצרפתים היו יורים מ׳אולאד זהרה' לכאן ומטוסים ירדו והפציצו את הקצור. בל-קאסם היה חוטף יהודים עשירים ומבקש תמורתם כופר. הוא מציין את חיים היהודי מאירארא שנחטף על־ידם לצורך מיקוח. ריצאני הפכה עם הזמן לבירה הדרומית-צרפתית של הסהרה.

איית מרעיאד הייתה 'קבילה' – שבט גדול שהגן עלינו יחד עם איית אזדיג מתיעלאלין. איית עטא היו מתנפלים עלינו יחד עם בני מחמד, אל עירפא, וואדי איפלי ותאניזיד, כל אלה תמכו בשבט איית עטא שפשט עלינו. אנחנו, כארבעים עד חמישים קצור, נקראים 'ספאלאת', כולנו נלחמנו בעריץ בל-קאסם ובשבט איית עטא. רבים מתו בקרבות הללו ולא מעט יהודים שילמו בחייהם. אחרי שבל-קאסם הוציא להורג את היחזאן אלכביר' שלכם. הרבה יהודים קמו ועזבו את מחוז התפילאלת ועקרו לוויהראן ולקולומבישאר שבאלגייר. כבר אז, קצאר בוזמילה החל להתרוקן מתושביו. למן היום שבו בנו את הסכר על נהר הזיז סמוך לעיירה ראשידייה, כדי לווסת את זרימת מימיו במהלך כל השנה, אנחנו במקום להתקדם נסוגונו לאחור. אין מים באפיק הנהר, מפלס מי התהום הולך ויורד. בעבר היית חופר בור מים לעומק 5-8 מ' ומוצא מים. היום חופרים בורות לעומק של 50 מ' ולא מוצאים מים. מטעי הדקל שעליהם פרנסתנו מתייבשים, אי אפשר לקיים גם חקלאות שלחין והתושבים עוקרים מכאן לערים הסמוכות, לכן קצאר בוזמילה נראה היום כמבצר רפאים.

אני הקפדתי לצלם את ביתו של אליהו שהיה עושה דליים מעור. ביתו נותר שלם כפי שהיה. חצר ביתו מקורה במרישי דקלים. היא נישאת על 2 עמודי דקל מתומנים. הערבי שנכנס לגור בבית החליף את עמודי הדקל בעמודי בטון, אבל דגם עמודי הבטון שומר בצורתו על עמודי הדקל. בריבוע שנוצר סביב העמודים, קרוע חלון. חדרים קטנטנים נשענים על החצר. הקירות היו מעוטרים בציורים נפלאים, בהם היו גם כוכים לאחסון. במפלס העליון היה חדר שאליו מטפסים באמצעות סולם. חדר זה מכונה בפי המקומיים בשם 'צריר', בו הם מאחסנים זרעים 'צרורים', בחדרים התחתונים היו מאחסנים תמרים. חדרי השינה נמצאים תמיד בקומה העליונה או על הגג.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

סיכום הביקור במלאחים של וויעילאן, ארארא ובוזמילה

הראשון וויעילאן, קצאר שעדיין מוקף חומה מכל עבריו ושער כניסה מרכזי לו בצד מזרח. מעניין שכל השערים שנצפו בשלושת המלאחים, פנו לכיוון מזרח והם בנויים באותו דגם. כל השערים הובילו לסמטה מזוגזגת שממנה התפצלו סמטאות הקצאר. טכניקה שאמורה לבלום את האויב העתיד לפרוץ לתוך הקצאר. אמצעי בלימה זה ננקט בתקופות הקדומות במהלך תכנון של ערים מוקפות חומה. ראו שער שכם הקרוע בחומה המקיפה את העיר העתיקה ירושלים. הכניסה דרך השער אל הסמטה הראשית יוצרת את צורת האות הלועזית ־ Z . בקצאר ארארא המוקף בשתי חומות הטכניקה הזו חוזרת על עצמה פעמיים.. בשער הכניסה לשלושת הקצארים נבנו ספסלי ישיבה שעליהם ישבו זקני הקצאר בהתוועדויות, בעת שלום ובעת מלחמה. גם היום משמשים השערים מקום התוועדות וישיבה לזקני הכפר, בעיקר בימות הקיץ. השער מהווה אגן ניקוז למשבים קרירים של רוחות הזורמות מהסמטאות הקרות – חוצה, או מחוץ לחומה פנימה. הסמטאות החשוכות והאטומות לאור משמשות בתעלות איוורור. בפני המבקר בקצאר הקדום עומדות שאלות רבות: כיצד נבנה הקצאר, בשלבים? בבת אחת?

מי תכנן אותו? מתי נבנתה החומה ההיקפית? מי נשא בעול בניית החומה, השערים? האם היה גיוס של תושבי הקצאר לעבודה? איזה חלק נטלו היהודים בבניית הקצאר, או שהם באו להתגורר במוכן?

המלאח היהודי של וויעילאן הנחשב לגדול במיוחד, נבנה לאורכה של החומה הדרומית. המלאח נשען על קיר החומה. החדירה של שבטים פושטים לא הייתה אף פעם דרך שערי החומה. במלחמות הבין שבטיות, הדרך הבטוחה והמהירה ביותר לחדור לתוך הקצאר הייתה דרך בקע אותו פרצו בחומת הבוץ. מכאן יובן שתושבי קצאר וויעילאן הציבו את היהודים שהיו ניטראלים במלחמות הבין שבטיות, כיבשר תותחים' בסמוך לחומה. הבקעת החומה מדרום, היתה מובילה את האויב ישר אל בתי היהודים. ואולי בשל התפקיד הניטראלי שמילאו, הם הוצבו בכל הקצארים לצד החומה או בהתפצלות הראשונה היוצאת משער החומה. להערכתי, המיקום המיוחד הזה נועד גם להבדיל את היהודים מהאוכלוסייה המקומית ולאפשר להם ולאוכלוסייה המקומית לנהל אורח חיים עצמאי – דתי. במלאח של וויעילאן יש שורה עוקבת של בתים, אבל מול שורת הבתים, כלומר, בצד השני של הסימטה, לא נבנו בתים. הבנייה הקיימת היום מול בתי היהודים התבצעה אחרי שיהודי המלאח עזבו אותו. בית הכנסת של המלאה נראה גדול במיוחד, כיאה למלאה שאכלס הרבה יהודים. הוא עדיין עומד על תילו. היום הוא משמש כמחסן עצים. למעט ספסלי בוץ שנותרו בו וגומחת ארון הקודש, לא נותר בו דבר המעיד על עברו כבית כנסת.

לגבי בניית הקצאר: היקבילה^, – מטה השבט, נושא בנטל של בניית החומה והשערים. כל בית אב מפריש פועלים וימי עבודה. בתקופת ה"סיבה^, – באין שלטון מרכזי, לא בנו בתים שנשענו על החומה כי חששו פן יקעקע האויב את החומה ויכנס ישר לבתי הקצאר. בתום בניית החומה, בתי האב בונים את בתיהם בתוכה. את קירוי הסמטאות מבצעים בעלי הבתים, כל אחד מקרה את תחום הבית הנשען על הסמטה.

יהודים שחיו במחוז התפילאלת, הצטיינו במלאכות שהיו אופייניות רק למחוז זה. אחת מהן היא ה-" טלאווה – מלאכת עשיית דליים מעור. סביר להניח שמקור השם 'דלי' בעברית הוא בכלי הקדום שהקדמונים היו מטליאים מפיסות עור ובאמצעותו היו דולים מים מהבאר. האות ט' התחלפה עם השנים באות די. צורתו של הדלי שעשו כאן המטליאים הייתה כעין קרן או שופר. צד אחד של הדלי היה מחודד וצידו השני רחב. לצד הרחב הם הכניסו טבעת עץ שחוזקה בצלב כדי שהוא יהיה פתוח לקליטת מים.. לשני הצדדים של הדלי חיברו חבלים שבאמצעותם העלו את המים מהבור. הבורות נחפרו בחצרות הבתים או מחוצה להן. עומק הבור היה תלוי בזמינותם ובעומקם של מי התהום. למרבה הפליאה, לא פגשתי את המלאכה הזו אצל יהודים שחיו בנאת הדראע. שהרי שתי הנאות התפילאלת והדראע, חיו על אפיקי נהרות שהזרימו את מימיהם מהאטלס הגבוה. בשתי הנאות התפרנסו מחקלאות שלחין וניהלו אורח חיים דומה. מדוע בתפילאלת נדרשו לדליי עור בעוד שבדראע לא היו כאלה?

שאלה זו ניקרה בראשי זמן רב, עד שיום אחד פגשתי מלצר שעבד במלון'אסמה' הסמוך לריצאני. ושטחתי בפניו את שאלתי. המלצר אמר לי ש 'אידר' (די דגושה מאוד) בתשלחית פירושו " חי תמיד ". מכאן גם נובע שמו של עמק הדראע-'החי תמיד ", כי הוא ניזון בדרכו ממעיינות רבים ואפילו כאשר מי הגשמים הזורמים מהאטלם וזרימת מי הפשרת השלגים נפסקים, הוא לא מתייבש, הוא ממשיך לזרום. בעוד שנהר הזיז הזורם בעמק התפילאלת, תלוי בחסדי שמים והוא אינו ניזון ממעיינות. מימיו מתייבשים בקיץ ובשל כך התושבים שחיו לאורכו הסתייעו בבורות מים שחפרו לשכבת מי התהום ונזקקו לדליים כדי להעלות את המים.

ה׳בנאי' (בנייה) הייתה המלאכה השנייה שעסקו בה יהודי התפילאלת. היא הייתה נדירה במחוזות אחרים. יהודים על פי רוב, לא בנו את בתיהם. הם קבלו אותם מן המוכן. השייחיים – מנהיגי הכפרים, הזמינו יהודים לגור בקרבם, ביודעם שמקום שיש בו יהודים, שורה בו הברכה. הם בנו להם את בתיהם ושיכנו אותם בקרבם. ישיבתם במגזרים חקלאיים, הייתה חיונית מאוד עבור האוכלוסייה המקומית. אי אפשר היה בלעדיהם. הם עסקו בכל המלאכות המסורתיות – משרוך נעל ועד ללהב המחרשה – שבן-הארץ נזקק להם.

במחוז התפילאלת אנו פוגשים לראשונה בעל מלאכה שנקרא 'בנאי׳ שבנה בתים גם ליהודים וגם למקומיים.

'קסאסה' – 'גוזזי צמרי. הייתה מלאכה רווחת באזור זה. יהודים היו עוברים מבית לבית כשהם מצוידים במספרי גז שנעשו מן הסתם על – ידי חרש ברזל יהודי. וגוזזים צמר מן הצאן.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

מלאח תיע'דווין

נסיעה של 7 ק"מ ממרכז העיירה ריצאני מביאה אותי אל מלאח תיעידווין השוכן בקבוצת הקצור של אלע'ורפא. תשעה במספר. המלאח שוכן בסמיכות למקום מגוריה של משפחת השורפה העאלווית. המשפחה אוחזת בשלושה רבעים של שטח הקצאר וברבע הנותר, נבנה המלאח. הכניסה הראשית המפוארת לקצאר, הייתה מדרום ונועדה לבני משפחת השורפה. היהודים נכנסו דרך שער שהיה בצד הצפון מערבי של הקצאר. בתי המלאח לא השתמרו. לטענת המקומיים, היהודים בקשו למכור את בתיהם למקומיים לפני שעזבו את המלאה. המקומיים לא היו מעוניינים בבתים אלא רק בעצים שקירו בהם את הבית. ומשעה שפירקו את העצים שנשאו עליהם את התקרה, הבתים החלו להתמוטט. לימים, גם משפחת השורפה נטשה את הקצאר, בשל התמעטות המים ונטישת האדמות החקלאיות. הם עברו לגור בעיירה ריצאני. ברבות השנים, גם בתיהם נהרסו. היום מתגוררת בקצאר רק משפחה אחת. המקומיים טוענים שהיהודים החלו לעזוב את המלאח בסוף שנות ה-40 והאחרונים שנותרו עזבו בתחילת שנות ה-60. חלקם עקר לריצאני, ארפוד וחלקם עבר לאלגייר.

בית הכנסת של מלאח תיע'דווין, אף שנהרס ברובו, המעט שנותר ממנו מעיד עליו שהיה גדול ומפואר. שטחו 8/10 מי. בלבו ארבעה עמודים מתומנים שנשאו עליהם שש קשתות. התיקרה התנשאה לגובה של חמישה מטרים. בקירות שנותרו יש גומחות להדלקת נרות. הכניסה לבית הכנסת היא ממזרח וייתכן שארון הקודש היה בגומחה מזרחית ששרדה. התקרה הייתה מקורה במרישי דקלים. מתחת למדרגות שהובילו לבית הכנסת יש חדרון קטן שבו אחסנו את המיטה של הנפטר. למרבה הפלא, היא נותרה שם עד עצם היום הזה.

החלק המרתק של המחקר בתיע'דווין מוביל לקשר הברור שבין המלאח הנוכחי למלאח האם העתיק 'גושן' השוכן כשני ק"מ דרומית לקצאר אלגראווה. שם, סמוך לקצאר, קברו היהודים את מתיהם. כשהחלו בתי הקצאר להתמוטט והייתה סכנה לחיי דייריהם, הקאיד של איית מרע'אד, מולאי עבדל מאלק בן מולאי איסמאעיל ממכנאס, החליט – מטעמי הגנה וביטחון – לאחד את תושבי הקצור המתמוטטים ולבנות לכולם קצאר גדול. וכך עברו היהודים של 'גושן' לקצאר תיע'דווין. אבל הם המשיכו לשמור אמונים לבית הקברות הישן שבו היו קבורים אבותיהם במרחק של ארבעה ק"מ ממלאה תיע׳דווין. המקומיים מכנים אותו בשם 'בית הקברות היהודי של אלגראווה',

ל בית הקברות העתיק-חדש של אלגראווה נוסעים כשני ק"מ עד קולג' אלע'ורפא החדש. הגישה אליו בדרך עפר קשה ולא מסומנת בין גובלי הערוגות. נוסעים עוד שני ק"מ עד קצאר אלגראווה ומשם עוד כקילומטר וחצי דרומה עד לבית הקברות. בהגיעי לבית הקברות, נכונה לי אכזבה. שום דבר לא העיד על כך שהשטח היה פעם בית קברות יהודי, למעט העדות של האינפורמנט מוחמד בן חמד מקצאר גראווה. במפגש עם שני אינפורמנטים מקומיים: בן עבדאללה קמוני בן 80 מקצאר אל גידיד ועם מוחמד בן חמד מקצאר אלגראווה, הם סיפרו לי אודות היהודים שהתגוררו כאן:

משה ווילד שלמה – היה סוחר, איש גבוה, עבר לארפוד

 איציחאק – בורסקאי – מעבד עורות. היה מתקין רסנים ואוכפים לסוסים

 אימו – דלאיווי – הזקן שבחבורה, הגיע ממלאח בוזמילה

 משה ווילד בואוטידה – היה חייט תופר גילאלב ו סילהאם

שלמה נוקרא מוויע'לאן, היה צורף לפי שמו

 שיחי ־ המנהיג היהודי- צורף שמייצר צמידים

 יוסף לוי – סוחר, לאישתו קראו עישה

מח'לוף – קסאס- גוזז צמר. ילדיו עברו לאלגייר

משה – זקן מאוד שהיה ארבאט, מתקן קדרות חומר

 באלה- היה ה"חזאן^, ־ שוחט, מלמד

בבית האחרון שנותר כאן לפליטה בקצאר גר מולאי אלע'אלי.

בביתו של האינפורמנט עבדאללה קאמוני מקצאר אל ג'דיד, בחדר האירוח שלו שבמפלס העליון יש תקרה מצוירת מדהימה שצוירה על ידי יהודי בשם יהונתן. יהודי שחי באלקנדסה ליד קולומבשאר, בימיו של המלך מולאי חסן הראשון ומקצועו היה צייר תקרות. הוא היה חבר של אביו. הגיע לתיע'דווין לבקר את משפחתו וצייר לאביו של עבדאללה את התקרה.

המשך……..

יהודי תפילאלת – אות ברית קודש

חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו

חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

בית הקברות היהודי של תבועצאמת והתיישבות יהודית בתבועצאמת.

בית הקברות היהודי של תבועצאמת שוכן על אם הדרך וויע'לאן תבועצאמת, לימין הדרך. המקומיים קוראים לו יקבור אליהוד', נסיעה של שבעה ק"מ ממרכז העיירה ריצאני, עד לקולג' החדש של תבועצאמת. בית הקברות משמש היום כמגרש כדורגל לילדי תבועצאמת. הוא מוקף בעצי איקליפטוס. שטחו כ -80*70 מי. אין שום סימן ואות להיותו בית קברות, למעט שקע באדמה של קבר ששקע בצד הדרום מזרחי של המגרש. במקום זה קברו את מתיהם היהודים של המלאחים בוזמילה, וויע'לאן, ארארא ותושבי תבועצאמת הקדומים. האינפורמנט חאג' עלי מתבועצמת שעבר את גיל ה-90, זוכר מעט יהודים שגרו בתבועצאמת.

איגו – חדאד, חרש ברזל הגיע מארארא

 דאוד – חדאד

שמעון – ארבאט מתקן קדרות מחימר

 חנינה – תופרת בגדים

אליהו – מתקין דליים מעור

 חסיבה – תופרת בגדים

 אביו של איגו היה החזאן של היהודים

הסימטה שבה גרו היהודים נקראה 'אולאד אלח׳ייאר', זאת הייתה הסמטה ראשונה ימינה מיד אחרי הכניסה דרך השער הראשי.

כיוון שהם היו מעטים, ולא היה להם מניין, הם היו מתפללים בארארא. הם עזבו את תבועצאמת לפני האיסתיקלאל – (עצמאות מרוקו).

מלאח מזגידה

מלאח מזגידה שוכן שישה ק"מ צפונית מזרחית לריצאני. המלאח ממוקם בתוך קצאר אותו בנה מולאי איסמעיל ונחשב לקצאר האחרון שנבנה בחבל התפילאלת. מקור שמו במילה הערבית 'אזגאד' – נולד, נוסד, המציינת שהוא אחרון הקצור שנבנה בתפילאלת. המלאח עצמו קטנטן. הוא משתרע על שטח רבוע של 40* 40 מי. האינפורמנט חאפד אל מהדי בן 70 שנה ומעלה ערך לי סיור מקיף במלאח והראה לי בית אחר בית.

מעיר(מאיר) – מוכר כתאן

 אל חזאן שמעון – שוחט וחזן

. אל חזאן אנקיירי – צורף

אימו – איש פעלתן שהיה מוכר תמרים וגם מכין מהם 'מחייא' – עראק בחצרו.

 האינפורמנט מציין בערבית ש"לאבאס עליהּ', כלומר, מצבו הכלכלי היה טוב. הוא היה הבעלים של שלושה בתים במלאח.

שלמה – תקרת ביתו הייתה מעוטרת ומצויירת ־ היה פלאח

אולאד אל חזאן – אביהם מת והותיר שני ילדים שעקרו לאלג'יר

 סבינגאת – היה מתקין דליים, בנו נקרא מאיר.

אח"כ בא בור המים הנשען על ביתו של סבינגאת. הבור שימש גם כמקווה טהרה. "אם הייתה חתונה" אומר מהדי "היו יורדים במדרגות לבור המים וטובלים". לא יכולתי להיכנס אל הבור כי הירידה אליו הייתה חסומה בדלת נעולה.

יחיא ארגאווזי – היו לו גמלים והיה פלאח

סאטור – היה לו בן גבוה ורזה מה שהעניק לו את השם, היה מוכר בביתו סוכר ותה

 רחל – אישה זקנה שהייתה תופרת בגדים

 שלמה – חייט

שמיען אנקיירי – איש רזה שהיה צורף בכסף.

סמוך לביתו של שמעון (שמיען?) היה בית הכנסת, זקנה יהודיה בשם הבישה הייתה מטפלת בו. בית הכנסת קטן מאוד, מתאים לקהילה הקטנה שחיה במלאח. היום, הוא חצוי לשניים, נותרה בו רק גומחה אחת בפאה הצפון מזרחית שבה היו מאחסנים ספרים.

אישו סקאק – אחיו סאלי, היה סנדלר ופלאח

 משה אנקיירי – היה צורף היה לו בן בשם הנא

 עזו בינת משה – אישה שתפרה גילאלב ותצימיראת

יהודי מלאJ מזגידה קברו את מתיהם בבית הקברות של מנצוריה. אל מהדי זוכר את הבאבא סאלי מבקר את יהודי המלאה.

התיישבות יהודית בתפילאלת

ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת

כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל

המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל

בית הקברות היהודי של מנצוריה

הוא נחשב לבית הקברות העתיק ביותר בחבל התפילאלת. בהנחה שמנצוריה הייתה העיר המדברית הקדומה ביותר שנבנתה בחבל זה. הוא שוכן צפונית למלון 'אסמה' מעברו השני של הכביש המוביל מריצאני לארפוד ובמרחק של כחצי קילומטר מהמלון. כדי להגיע אליו עם רכב ארבע על ארבע, יש לנסוע עד למזגידה כשישה ק"מ מריצאני. ומשם להמשיך מערבה לעבר מנצוריה, קצאר קדום שגרו בו יהודים בעבר. משם עוד כשלושה ק"מ עד לבית הספר התיכון החדש השוכן מערבית למנצוריה. משם יורדים לוואדי, חוצים אותו רגלית ומטפסים לבית הקברות. תחומו של בית הקברות הוא מקו בית הספר התיכון בקו מלבני כ-80 *150 מ' על פני השטח פוגשים במתחמי קברים ובטיח האדמדם שכיסה אותם. רובם נהרסו בצוקי העיתים, גשמים, גאות של הוואדי.ודרך שחצתה את בית הקברות והובילה לעבר בני מחמד וסיפא.

המצבות העתיקות ביותר נמצאות בחלק הצפוני של המלבן וגילם נאמד ב-450 עד 500 שנה. בבית הקברות הזה נקברו היהודים שחיו באלמנצוריה. לימים הם עקרו למזגידה, אחיאתן וסיפא. אבל הם שמרו אמונים לבית הקברות הזה והמשיכו לקבור בו את מתיהם. ברבות השנים, יהודי מזגידה המשיכו לקבור במנצוריה, אבל יהודי מלאח אחיאתן והמלאה החדש של ריצאני קיצרו את הדרך וייסדו בית קברות חדש ביאלעמרה^,, מרחק של קילומטר מהמלאח. כך שגילו של בית הקברות של אלעמרה אינו צריך לעלות על 200-150 שנה.

בחיפוש קפדני שערכתי בשטח בית הקברות, גיליתי שברי אבנים ועליהם כתב עברי. הציון העתיק ביותר שמצאתי על פני השטח היה בן 375 שנה. כיוון שאבנים לא היו בנמצא באדמת הטין המקיפה את בית הקברות, היהודים לא התפנקו ביחס לגודלן, יופיין או רכותן של האבנים עליהם חרטו. איכות הכתיבה או החריטה הייתה טובה, לעיתים מרושלת ולא ביד אומן. פגשתי נוסחים אחרים של כתיבה שלא היו מוכרים לי. בולטות כאן המילים 'העלוב', 'לבריאת עלמא' ויליצירה^,.

אני רואה לנכון להביא כאן מעט ממה שמצאתי כתוב על אבני המצבות, כי, להערכתי, גם בית קברות זה ימחק מהעולם אבל התיעוד הזה יישאר אולי לנצח.

אבן מצבת א'

עגלגלה, אינה מעובדת ושקע בתוכה, כותרה כ- 13 ס"מ ועליה חרוט: זה קבר הכשר העלוב ר' אברהם בר יעקב נפטר לע(לעולמו) בשישי בשבת י״ג לירח תמוז שנת השצ״ח (1618) לבריאת עלמא ת נ צ ב ה

אבן מצבת ב'

גודלה 12*7 ס"מ, שבורה ועליה חרוט: זה קבר משכיל הנבון הכשר ר' מכלוף בן שמואל תדעי נפטר לביע(לבית עולמו) יום ה' ט' ימים לחדש חשון משנת […]

אבך מצבת ג'

מבזלת שחורה, לא ברור איך הגיעה לכאן 1020* ס"מ ועליה חרוט בכתב יפה זה קבר הזקנה הכשרה רנה בת משה בן יתאח נל״ע יום א' ג' סיון התטל (1670) נע(נשמתה עדן)

אבן מצבת ד'

אבן שבורה מעויינת ועליה חרוט: של מעלת מכלוף בן מאמאן תמ שנת תבא ה ישי עמהן

אבן מצבת הי

חלוק שטוח, שבור בחלקו העליון, אליפטי במקורו ועליו חרוט: זה קבר השם הטוב הכשר ר' מכלוף ן עסור ן יתאח ן נע לבע יום א' בשבת כ (או בי) ימים לח תמוז שנת התעו ליצי תנצבה

אבן מצבת ו'

חלוק נחל שטוח ועליו כתוב זה קבר העלוב הנפ בקש מסעוד בן משה בן חיון נע לבע יום שישי שנת התקה לעי ת נ צ ב ה

האינפורמנט עלאל בן עאבד סיפר לי שהוא זוכר את היהודים מבקרים בקבר של צדיק שהיה בבית הקברות של מנצוריה. מתחם הקבר הזה זוהה על ידי, במת הקבר מוגבהת ובולטת על פני השטח. לא ברור מי הוא היה. הוא מספר על יהודים בתקופתו שהיו נושאים את מיטת הנפטר וצועדים כשני קילומטרים מהמלאח, הערבים שנעו על ציר ההליכה שלהם היו חומדים לצון ואומרים את הישהאדה' ואז היהודים היו מורידים את המיטה מעל כתפיהם. אסור היה ליהודים לשאת את המיטה כשברקע הערבים היו קוראים את השהאדה. וכך הערבים היו מתעללים ביהודים. בשל הסיבה הזו יהודי המלאח של ריצאני ומזגידה הפסיקו לקבור במנצוריה.