אתנחתא קצרה ממאמרו של ד"ר דן אלבו…..להלן חומר שקיבלתי ממנו ובאדיבותו

יהודה בן דאנאן, ספר מנחת יהודה : … פרושים בכתבי הקדש ובאמרי רבותי / חידשתי …

אבן דנאן, יהודה; וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.

פאס, תשרי תרצ"ה, 1934, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן. מתוך אוסף הספרים של אבי, אשר אלבו נ"ע.

נוסח ההקדשה, בכתב ספרדי חצי קולמוס, שנהג בקהילות היהודים סביב אגן הים התיכון:

"ידידי בבת עיני הנכבד וחשוב ומעולה, רודף צדקה וחסד, כה"ר יששכר אצאראף הי"ו והנכבד וחשוב ומעולה רודף צדקה וחסד רפאל אצאראף הי"ו, (השם יחייהו וישמרהו). 

מצורפת הקדשה של ספר מנחת יהודה לר' יהודה אבן דנן והצילום של ר' יהודה אבן דנן.

מפטיר והפטרה פרשת נשוא בנוסח יהודי מרוקו

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בהתחלת הקיץ של שנת 1882 ביקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה לייסד מושבה עברית בארץ־ישראל. בבית אבא התייעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ־ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם, את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה, את צבי לבונטין הזקן וז״ד לבונטין ופריימן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ־ישראל. הם יסדו בשנה ההיא את האגודה ״חלוצי יסוד המעלה״ וקנו את שטח הקרקע של ״עיון קרה״ ובנו עליה את המושבה ראשון־לציון.

זכורני שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית־התפילה יהודים אחדים מבני העדה ליווּם והכניסום לבית־הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו סוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי־כן ניגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון קודשנו.

בתום התפילה ניגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוויית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרה המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיור הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו.

לדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופה הדורים וכובעים על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפיים וכולם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי.

ושמחה גדולה שמח אבי, כששוחח עם החלוצים חובבי ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ כדי לרכוש נחלה ולהתיישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם יש אפשרות למשפחות יהודיות להתיישב על הנחלה והמרגוע בארץ אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר להם אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרה לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרהלי תנועתכם המסורה לתחיית הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את החדרים ריהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, לבונטין ופריימן (ועוד שלושה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים ניירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי ״סדר וכך ישבו בביתנו כשלושה חודשים ונפרדו מאתנו בחיבה והערצה.

 אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ושלמים, מתייח­סים לקטן וגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה־יום ומרי־נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפילין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח״ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התיישבות היהודים בארץ־ישראל, באי־כוח ״חובבי ציון״ וגם מאגודת הביל״ויים והאיכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך הלבנון שבראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי־כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתייסדה על־ידי ״חובבי ציון״ בשנת תרמ״ה בעזרתו הרבה של י״מ פינס.

מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הביל״ויים בשנת 1882 זוכר אני את ישראל בלקינד המנוה. ימים מספר ישבו הביל׳׳ויים ביפו, ביקרו כמה פעמים את ביתנו, את קהילתנו, ואחר־כך הלכו אל מקווה ישראל וכעבור זמן-מה לראשון־לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאיכרים חלק מהם בראשון־לציון וחלק בגדרה.

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

ר^, דוד אלקיים

יצחק קנפו

כאשר הייתי ילד, ביקרתי לעתים קרובות אצל דודני מצד אמי, מסעוד אלמוזנינו, יחד עם בנו יוסף  שהיה חברי לספסל הלימודים, וכאן, בסלון, הייתי עומד משתאה בפני ציור גדול של בעל הבית. זה היה ציור שמן שבו הופיע מסעוד בלבוש אוריינטלי (קסואה דל מחסור) מעשה ידי דוד אלקיים, האמן האוניברסאלי של מוגדור באותם ימים. התפעלתי באמת ובתמים מאותה תמונה וקיוותי, כי הרגשתי שיש לי נטייה לאמנות, שאוכל פעם לצייר כמוהו. הרגשתי, שבהשוואה לרפרודקציות שראיתי של מיכאל אנג׳לו, וינצי או רפאל שאהבתי יותר מכולם, כמה ציור שמן זה שנעשה על פי תמונת שחור לבן היה מהוסס ונאיבי, אבל ידעתי כבר אז שיוצרה לא למד אצל אמן כלשהו, לא השתתף בחוג לציור ואפילו לא זכה לעצות או להדרכה מפי אנשים מיומנים. ידעתי שבאמנות זאת, כמו בשאר תחומי האמנות שהוא עסק בהם, דוד אלקיים ״לימד את עצמו״.

בית המלאכה שלו היה בהתחלת רחובו הגדול של המלאח, רחוב מואיז כפי שהוא נקרא מאוחר יותר, ומבית הכנסת שלנו, ׳סלאת אל קהל׳, היו רק מספר פסיעות לעשות כדי להגיע אליו. יום אחד ה״נטיה לאמנות״ שלי נטעה בי די אומץ כדי להתגבר על ביישנותי, אזרתי אומץ ודחפתי את הדלת הפתוחה למחצה. ראיתי אותו עומד ועובד על לוח שיש של מצבות. הוא הבחין בי, הורה לי באצבעו להתקרב אליו ואז שאל אותי לרצוני. ״ברצוני ללמוד אצלך.״ עניתי לו. הוא חייך ובהביטו בי אמר: ״זה טוב מאוד, בני, שאתה רוצה ללמוד את המקצוע. בן מי אתה?״ ״אני בנו של רבי דוד כנאפו.״

״אה! אתה בנו של רבי דוד? טבארק אללה. יברכך ה׳ וישמרך. אתה צריך להגיד לאביך שיביא אותך בעצמו הנה, או שידבר אתי על כך בהזדמנות, ואם יסכים אקח אותך ברצון כשולייה…"

״אבל זה רק לימי החופש" לחשתי ומבלי לחכות לתשובה שידעתי שתהיה שלילית, נפרדתי במהרה לשלום ויצאתי. לא דברתי כלל עם אבי על כך כי ידעתי כמה חשיבות הוא ייחס ללימודיי הכלליים במשך שנת הלימודים, והעבריים בזמן החופש הגדול, ושהוא לא יסכים בשום מחיר שאפסיק אותם אף לא בשביל ללמוד מקצוע, דבר שהעריך לא פחות מלימודי התורה.

בן כמה הייתי אז? איני זוכר כבר. אני מניח שהייתי בן עשר. יש להניח שה״נטייה האמנותית״ שלי לא הייתה גחמת ילדות שהרי האכזבה הקשה הזאת לא ייאשה אותי. הרגשתי שגובר בי יותר ויותר הרצון לצייר והתמסרתי לזה בכל לבי. התפעלותי מדוד אלקיים (רבי דוד אלקיים כפי שקרא לו אבי) לא נחלשה אף היא, להיפך הייתה לי לעתים קרובות הזדמנות להתפעל מחדש ממנו כל אימת שראיתי בידי אבי כתובות שהוא עיטר או כאשר ביקרנו בבית העלמין שם יכולתי לראות את מצבות הקבורה שהוא עיצב.

רבי דוד אלקיים צייר כתובות בשביל חתנים שהיו מסוגלים לשלם (תשלום צנוע, אבל תשלום…) בעד שרותיו. קודם כל הוא הכין את הקלף… […]

… לא ראיתי את רבי דוד אלקיים כשהוא מעבד את עורותיו, אבל אבי , שהיה חבר קרוב מאוד שלו, ידע על התהליך וסיפר לי עליו, ומלבד זה ראיתי בעבודה את רבי יוסף בר-מוחא שהיה הספק שלי. בכל מקרה התהליך היה ידוע לכל הסופרים (סופרי-סתם) שהיו צריכים לכתוב את ספרי התורה, התפילין, המזוזות, הגיטין ומגילות אסתר.

טובלים ומשרים את העור הטרי בתוך קערה של סיד לתקופה של שבועיים ימים. אחר כך מותחים את העור כשהוא עדיין רטוב בתוך מסגרת העשוייה מקרשים חזקים וישרים המחוברים זה לזה בעזרת ח'בל חזק (חבל העשוי מעלי דקל ננסי קלועים). כדי למתוח את העור קובעים מסביב לחבל גלעינים של תמרים, מניחים על הגלעינים את העור וקושרים אותו בח׳בל אחר, מותחים את הח׳בל לכיוון המסגרת ומעבירים אותו לצד ההפוך ואז קושרים קשר נוסף מסביב לגלעין שממול. כך עוברים מסביב לעור שנמתח בכל הכיוונים, אזי מסתירים את הצד השעיר כדי להפיל את שאריות הצמר שלא נאכל לגמרי על ידי הסיד, ובעזרת בקבוק שבור, שמעתם היטב: בעזרת זכוכית חדה של בקבוק, מגרדים את השומן מהצד הפנימי של העור. מגרדים כמה שאפשר ובאופן שווה, אך נזהרים היטב שלא לקרוע את העור. כשגומרים לגרד, מייבשים את העור, בצל אם אפשר, ואז, אם רוצים מורחים מצד הבשר (הצד שישמש לכתיבה ) במשחה העשוייה מתערובת של טלק ודבק שהוכן משארית עורות הכבש. כאשר העור יבש לגמרי פורשים אותו וגוזרים אותו לפי הצורך. (…]

כאשר גזר את הקלף לגודל הרצוי, רבי דוד אלקיים היה מסמן את המקום הדרוש לכתיבת הטקסט, לחותמות ולחתימות והיה מעטר מסביב לחלל זה.

הנושאים של העיטורים לא השתנו כי הם סימלו בדרך כלל את הנישואין: קשת הנשענת על שני עמודים. הבית שהזוג הצעיר עומד להקים ו(אולי) זכר למקדש שבירושלים – יכין ובועז. מסך, סמל לחופה, כסות המגן שהבעל מעניק לרעייתו. הברית: יד חזקה של גבר הלוחצת יד ענוגה של אישה, עם שרוול כהה המסתיים בתחרה, הצמיד שלה, הטבעות וכוי. האותיות הראשונות של שמות הנישאים, לעתים קרובות מצויירות בתוך עיטור שנע בין המסגרת הפשוטה ביותר עד לכזאת המלאה לעייפה בקישוטים בסגנון רוקוקו. כתרים, כי ביום חתונתם החתן והכלה נחשבים למלכים מבלי לשכוח את הכתרים שמדברים עליהם הרבנים, כתר מלכות (לאלה ששיחק להם המזל) כתר כהונה (לכהנים) וכתר תורה (לבני תורה ורבנים) ומעל לכולם כתר שם טוב.

האם שכחתי משהו? בוודאי, את העיקר: הפסוקים המשמשים לברך את בני הזוג, כתובים באותיות קישוטיות בזהב או מודגשות בזהב, פסוקים אלה היו בעצמם קישוט. וגם הפרחים, משניים, אך חשובים כאלמנטים של הקישוט. הם היו מאוגדים לגירלאנדות או לזרים, או בודדים או חצויים, הם הוסיפו הרבה חן לכתובות האלו. לפעמים היו מתווספים פרפרים צבעוניים וציפורים אקזוטיות. נדמה כי האיסור ״לא תעשה לך כל פסל ותמונה״ נוגע רק לפיסול ולא לציור על משטח חלק. […] הוא לא צייר בכתובותיו בני-אדם, בכך ציית, כך חשבתי, לכללים שאבי סיפר לי עליהם: יצורים חיים, כמה שרוצים, להוציא את אלה של מעשה המרכבה – מרכבת יחזקאל: אדם, אריה, נשר, שור, שמשמעותם הסמלית נובעת באופן ברור מהכרובים המזופותמיים.

כדי לצייר, לצבוע ולקשט, השתמש רבי דוד אלקיים בכל האמצעים שהוא יכול היה להשיג: עפרון, צפורן, אקווארל, צבע שמן, דפי זהב אמיתי, זהבים באבקה, לקה, ואפילו דקלקומניה של מוטיבים מתוך גלויות ודברי דפוס אחרים שהוא היה מדביק בדיוק רב במקום הרצוי כאשר הוא מורח על הכל לקה, דבר שהיה נותן לכל אחידות מסויימת.

קנאתי בו במיוחד בגלל אותו מגע בטוח שאפשר לו, כאשר הוא השתמש באקווארל, לצייר – בלי להעביר קו בעיפרון־ גירלאנדות, וורדים, אותיות, ערבסקות. והשיש של העמודים שצייר, נתן לקומפוזיציות שלו קלילות פלאית ואפשר לו לספק במהירות הזמנות דחופות.

ראיתי ממנו כתובות שהעיטורים שלהן צומצמו לפשטות מוחלטת והשאירו לטקסט(הארוך במיוחד) איוורור נרחב. כתובות אלו כאילו נענו כמעט לצו המוחלט של מורי הטוב מר קבאיון שאמר כי האקווארל צריך להתבצע ללא כל שימוש בעפרון. אמרתי ״כמעט״ כי רבי דוד לא ויתר לחלוטין על השימוש בעפרון שאפשר לו לצייר קווים כללים של הקומפוזיציה שלו. הוא אפילו נמנע ממחיקתם בסוף מלאכתו מה שאולי הזיק לטוהר הציור אבל נתן לו מגע נעים של ספונטניות

ראיתי גם קומפוזיציות מונומנטליות על קלף של 60/60 סנטימטרים שהשאירו לטקסט רק את המקום הנחוץ. הכל היה בציורים אלה, החל בשער של ארמון רומי כלשהו אשר פתחו הכיל את הטקסט, עם מדרגותיו, עמודיו, כותרותיו העשויות בסגנון רוקוקו מודגש, ואשר היוו בסיס לגביעי פרחים, שילוב של האותיות הראשונות של שמות החתן והכלה, וילונות כבדים ומעוטרים שקצותיהם מורמים בעזרת שרוכים, טול שקוף, גירלאנדות, ציפורים, פרפרים ושפע של זהבים. כתובות מפוארות באמת, המיועדות למשפחות עשירות כמובן ואשר הזכירו את הפאר וההדר של המאה ה18־. כאשר אני כותב שורות אלה, אני שואל את עצמי מנין שאב את השראתו לקישוטים אלה, הרי בסופו של דבר לא היה לו כל מגע עם התרבות האירופאית, לא עם האמנות שלה ובמיוחד לא עם הארכיטקטורה שלה. אז נזכרתי פתאום שבספרים מסויימים, כמו התלמוד למשל היו בעמוד השער קישוטים ארכיטקטוניים כאלה. […]

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

הערביאים יושבים במעגלה על הארץ ומושיבים בתוכם אגן גדול מלא קוסקוסו. איש מצדו יחפור בידיו בתוכו, יקח מלא קמצו יצנפהו בידו וישליכהו אל פיו, ומבלתי היות להם מטפחת לנקות כפיהם מושחים אותן במנעליהם, בכלי מלחמתם ובכותל.

בקוסקוסו שולחים מנות איש לרעהו. דרך אכילתם שבתם וקימתם תמצא גם כן בספר שר צבא רישליו בעניין מחמיד ריזאביק ציר פרסי שלח לפאריס למלך לואיש יד. ( לאוי ה-14 )

אחר הקוסי׳קוסו בא א״ל כלי״ע, – אלכ'ליע – מאכל השוי מבשר משומר –  מאכל מיוחד במערב. הם בצעי בשר מורבכים בשמן במרחשת או במחבת, ומשומר משנה לשנה; ובאין מלון בדרכים ישאוהו עמהם למחיתם. קליות ואגוזים וכוס מים חיים אחר, זה דבר המשתה ההוא, וכן ראיתי אחרי כן כמעט בכלם. בשבתות בחגים ובמועדים אוכלים הסח״אנא (הוא חמין מלשון ׳ יסכן בם (ראב״ע בקהלת), הוא פול ספרדי אפוי בתנור ובתוכו בצים שלמים׳ הנותנים לכל הבא לשאול בשלומם, זכר לחרבן 

 בימי החול אין להם חוק, לא כֶסֶא ולא מסבה. והיה כי ירעבו לא יתורו  על השלוים ומרקחת המטעמים המשובחים, אשר הם שכים לרכושנו וצנינים לגופנו, רק על הנכון לשבע נפשם ולמשמרת רפאותם: לחם, דבש, חמאה, דגים, פרי הארץ.

יצאו האנשים מאכלם, והנשים באו, רק אנכי כגר בארץ עמדתי שם. וכמשפט הראשון כן עשו: לא נסגו אחור מלהסב  עיניהן לנגדי, ולכל אשר שאלו לי לא אצלתי להשיב נכונה ולהפיק תשוקתן. רובן שמנו עשתו, אך אחת מהנה היתה יפה כלבנה השוכנת בגדוד כוכבי טהר.

 ביום פקדי מיודעי נקרה עלי ללכת בביתה. והיא יושבת על כר מלא הנוצה, ולפניה המסכת ביריעת צבע רקמתים, ובתכונות כפיה מתארת עליה תמונות שונות והיא מחיה את כלם. ויהי אך השקיפה על פני, צח ואדום צץ על לחייה כשושנים כי הגיד את לבה נכלם.

עמדה על רגליה ותכס ידיה בכנף כתנתה, ותחזק בידי ותשק לפיה. כן דרך נשים העבריות עם כל הבא לשאול בשלומן. פיה פתחה בחכמה ותורני כי היא העולה על רעותיה כחול על  הצפרים, בהראותה כי כאיש גבורתה לכתוב אשורית בלשון ספרדית או ערביאית, ותגד לי מליצה אשר בספרי דו״ן לופ״יס ד״י ווי״גא בעל פה.

 וייקר בואי גם בעיני בעלה ולא מנעני מכבוד גדול באמרו לי בלשון הקדש (כי איש מק׳ינסי היה) כי שמע שמעי, ואם ייטב בעיני, לא אוקיר רגלי מביתו  לבעבור יתענג ממוצא שפתי הנעימים, כי איש חכם אני. – מפיו חנף ידעתי כי איש דברים וערום היה, ולא שגיתי ברואה אם כי באמת לבו נכון עמי. היו לו שתי נשים (כי לא נמנע מהם להרבות להם), האחת אהובה היושבת בטאנ״גיא ואחת שנואה במיק״ניס; ויהי לשנואה ילדים ולאשת חן אין ילדים.

 ויהי ריב ביניהם ותציק לו לאמר ׳הבה לי בנים, ואם אין, מחה אנכי, זאת חקרנוה כן היא. אין האשה מקנאה מחב­רותיה רק מצרותיה. הגר שפחת שרי נתנה מיד גברתה אל אברהם לו לאשה; הגר אשת אברם בורחת מפני שרי גברתה. רחל בבית אביה מתעתדה שבע שנים להיות ליעקב לאשה  ותחתיה תעמוד לאה אחותה, והיא במחרשת; רחל בבית יעקב תקנא באחותה ותגרה מדון על הדודאים. חנה ופנינה בבית אלקנה – אחת תכעיס צרתה וצרתה תבכה ולא תאכל. שִׂכְּלו ידי מלכינו למנוע ממנו המוקש הזה.

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. – יוסף קפלן

אחיזות זו שבקיום מצוות הדת, לא רק שהיא מלמדת על עליונותה של היהדות על הנצרות המפולגת והמפוצלת, אלא שיש בה כדי להצביע על השגחת אלוהים על עמו. הדוחה הלכה, סייג או תקנה שקבעו החכמים, מטיל דופי באלוהים, אשר בתבונתו עוררם להנחיל לישראל את התורה ולשמור על קיומה בכל ארצות פיזורם באורח אחיד.

בעליל נראה, שאורוביו קיבל ללא סייג את מרותה של ההלכה ואת סמכותה של ההנהגה הרבנית. אלא שבין השיטין מתגלית מבוכתו כלפי העולם האמונות והדעות על היהדות. מסתבר שלא כל האמונות והדעות מעולם חז"ל והמסורת הרבנית התיישבו עם מושגיו הפילוסופיים והתיאולוגיים, שעדיין היוו חלק מעולמו הפנימי, אף לאחר הצטרפותו לקהל ישראל.

מכתביו לא נוכל ללמוד אילו " משפטים מוטעים " אצל חכמי התלמוד עוררו את התנגדותו. הדעת נותנת, שיחסו הביקורתי האמור לא עורר התנגדות או התמרמרות בקרב ההנהגה הרבנית, שהתייחסה להשגותיו ברוח גישתו של יהודה אריה ממודינא, אשר ברבע הראשון של המאה השבע עשרה יצא להגם ממקום מושבו בונציה על הרופא דוד בראר, אך הוא אנוס שחזר ליהדות באמסטרדם ובה נחשד במינות.

" ואם יפרש איזה אחד ממאמרי חז"ל הבלתי מתיישבים אל הדעת כפשט אותיותיו בדרך צורה, או יאמר בפשט הכתובים דרך אחר אשר בדרך בו רש"י והמפרשים הקדמונים ז"ל, הלא זה דרך כל מעיין ודרשן. נראים הדברים, שהשגות מסוג זה היו רווחות בקרב חלקים ממעמד המשכילים של העדה הפורטוגלית באמסטרדם, כדוגמת הרופא דוד פראר בראשית המאה, והרופא יצחק אורוביו במחצית השנייה.

ההנהגה הרבנית לא הקפידה עמם והתעלמה מביקורתם, כל עוד לא היו בדבריהם השגות על קיום המצוות. הרופא דוד פראר עורר רת התפעלותו של רבי יהודה אריה ממודינא על היותו " קרקפתא דמנח תפילי וציצית כמעט כל היום ויין שכר לא ישתה מסתם יינן מאז בואו לחסות בה' ומחמיר על עצמו בגזרות חז"ל אשר רבים מהנימולים לשמונה ומורים בתורה בגלילותינו הקלו בהם ונוהגים בהם היתר "

הדעת נונת, שאורח חייו של אורוביו לא היה שונה במובן זה מזה של פראר. בהזדמנות שונות חזר אורוביו והדגיש את חשיבות המעשה, קרי, : קיום המצוות ביהדות –  " כי לדרוש בשנינות של התורה, להקיש דברי מוסר בחריפות, לכנותה פעם ועוד פעמים הרבה " דברי קודש " מבלי לקיימם, מבלי למלא אחריהם, מבלי לשמור אותם ככתבם וכלשונם, הרי זה לנהוג בפירוש בניגוד לרצונו של המחוקק שלא ציווה שנדרוש עליהם אלא נלמד אותם על מנת לקיימם "

במעשה ראה אורוביו את יסוד היהדות ובמצוות המעשיות את עדיפותה על הנצרות, שנצטיירה שעיניו כדת של דוגמות ועיקרים.

מן האמור לעיל יצא, שאמנם היה ברקע התרבותי הקתולי הספרדי של חלק מן האנוסים, שברחו מחצי האי האיברי, משום מכשול להצטרפותם אל היהדות, ומאידך גיסא נרתעו לא מעטים מביניהם מעולם ההלכה, שנצטיירה בעיניהם כ " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

אך באותה מידה ניתן לומר, כי בשביל חלק אחד מהאנוסים היה מטען ההשכלתי והערכי, שהביאו עמם מעולם המושגים האיברי, כדי לסייע לקבלת מרות ההלכה וסמכות ההנהגה הרוחנית היהודית : ה " ספקטיציזם המאמין " עמו התוודעו בימי שהותם בארצות קתוליות, הכשיר את לבם של חלק מהם להתייחס בחיוב אל משמעת הקהילה ואל הנהגת הרבנים.

לאנוסים אלה היה באורח החיים היהודי, על המצוות המעשיות שבו, משום הוראת דרך להשגת ודאות דתית בעולם נתון במשבר אמונה והתערערות ערכים.

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. 

—

עא

סימן שופטים, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

הרי לך ידידי עוד דבר מה מעבודתי, והוא: בצד מבוי החכם, יש עוד מבוי גדול, נקרא מבוי הרא״ם ז״ל, שהיא נוטריקון, הרב רבי אברהם מיימראן ז״ל, ראיתיו חתום אחד על מעשה בית דין בשנת תקמ״ה לפ״ק, ואחריו מוהר״ר ר״ב זיע״א.

 ועוד נקרא בפי הכל בשם מבוי לגנדו״ר ( גבור בעברית ), על שם איזה אדם גבור מגבורי ישראל שהיה דר שם, ראש המבוי הוא מקורה, ועל הקרוי בנויה בית הכנסת אחת, נקראת על שם הרה״ג כמוהר׳׳ר מימון בירדוגו זיע״א, אחד מבניו של כמוהר״ר ר״ב זיע״א, רפאל בירדוגו ).

 ויש קורין אותה על שם הרה׳׳ג כמוהר״ר מתתיה בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יצחק ז״ל בכמוהר״ר יקותיאל זיע״א, אחיו של כמוהר׳׳ר ר׳׳ב זיע״א, ואך בפי הכל נקראת ע״ש הרב כמוה״ר אבא בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יוסף ז״ל, בכמוהר״ר מימון הנ״ל זלה״ה. אומרים, כי היא עתיקה מימי אבות המשפחה הנ״ל הראשונים זיע״א.

 והם שבנו אותה. עולים לה בי״ג מעלות הבנויות תחת קרוי המבוי מצד שמאל, היא ארוכה, ורחבה כרוחב המבוי, יש בה עלית קיר קטנה ויפה לצד מזרח, יושבים בה אנשים נכבדים ממשפחת עמאר, שרוב ביהכ״ג שלהם היום, יש בה היכל פשוט לצד צפון, התיבה עומדת באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים בחברותיה.

 שלוחי צבור ששמשו בה, כמוה״ר אבא הנ״ל ואבותיו זיע״א, והיום כהה״ר דוד חלואה ובניו הי״ו, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, וגם עתה לומדים בה הרבה מחכמי העיר, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עב 

סימן הנזכר׳. שנת תרס״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעקב הלוי ישצ״ו, שלום, שלום

מכתבו הבהיר הגיעני, בו הפציר בי ליישב מאי דקשיא ליה על מ״ש במגילה דף ט״ו ע״ב, וז״ל: אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע מה נשתנו אלו מאלו, א״ל הקב״ה ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה, אמרה ליה גם אלה ביין שנו ובשכר תעו וכוי, והקשה כבודו, למה לא השיב לה הקב״ה איזה תשובה, היפלא מה׳ דבר? כי עכשיו נראית כנוצהת ח״ו?

וגם פי׳ המאמר קשה לך להבין. דע ידידי כי אחר ההתבוננות, נלע׳׳ד להגיה הגה קטנה להוסיף ״א״ל״ דהיינו אמר לה, ויבא הכל על נכון, כי בתחילת המאמר איתא, עתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק, שנאמר ביום ההוא יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה? לעושים צביונו (רצונו), ולמצפים תפארתו (ישועתו), יכול לכל ?

ת״ל לשאר עמו וכוי, ועל זה אמרה מדה״ד, מה נשתנו אוה״ע מישראל, הלא גם אוה״ע עושים רצונו כפי דעתם שזהו רצונו, ומצפים ישועתו? אמר לה ישראל עסקו בתורה, אוה״ע לא עסקו בתורה, אמרה ליה, גם אלה ? כלומר אם העיקר הוא עסק התורה.

 א׳׳כ גם אלה מישראל שלא עשו רצונך ולא צפו לישועתך ורק עסקו בתורה, לא תדין אותם בגהינם, ותוסיף עוד להיות להם עטרה ? אמר לה ביין שגו ובשכר תעו וכו', כלומר לא עסקו בתורה כדחזי, רק ביין שגו וכוי, שאם עסקו בה כדחזי, אור שבה היה מחזירם למוטב.

 ולכן פקו פליליה, אין פקו אלא גהינם וכוי. ומצאתי און לי בהגה זו, כי כן נמצא מאמר זה עוד בסנהדרין דף קי״א ע״ב, ושם אתמר בפירוש, אמר לה וגם אלה ביין שגו וכוי, משמע שזאת היא תשובת המקום ב״ה, ואך יש שגוי גדול בזה המאמר בין הכא להתם, ומה שחסר התם השלים הכא, וגלמוד סתום מן המפורש, כי דברי תורה, עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. זהו הנ״ל להשיב לכבודו בזה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עג

סימן הנזכר שנת הנ׳׳ל.

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, וראיתי רוב התודות והחנות שנתן על תשובותי הקודמות, אין דבר אחי, אל תמנע טוב כתיב, ובפרט שגם אני מרויח הרבה מזה, כדאמר רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי וכר (תענית ז׳).

ואך אל תדחוק אותי, כי רוב הימים טרוד אני במזונותי ומזונות האישה רבה אשת אבא מארי ז״ל, ומזונות אשתי ואחי הקטנים דתלו בי כאשר ידעת, ומתוך הדוחק אני גוזל מעתותי ביום ובלילה, לעסוק בתורה בספרים שאולים, כי אין לי ספרים רק מעט מזער שאינו מספיק כלל.

 ואין מצויים למכור, ואין כסף לקנות, ה׳ ירחם. סו״ד על מאי דאתינא, ראיתי מ״ש כבודו, כי שמע מההוא דרשנא, שהביא תוך דבריו מאמר אחד משם המדרש, עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ואימא לשחטו? זה טעון ברכה, וזה אינו טעון ברכה, עכ״ל. ופירש אותו על פי כמה הקדמות כמעייל פילא בקופא דמחטא, וכבודך כופר בכל גם בגוף המאמר, כי אמרת שלא יתכן מאמר כזה בדברי רז״ל, ובקשתני להודיעך אם יש לי ידיעה או שמיעה מזה.

דע ידידי כי מאמר זה, הוא במס׳ פסחים דף מ״ט ע״ב, א״ר אלעזר ע״ה מותר לנהרו וכוי, א״ל תלמידיו, ר. אמור לשחטו? א׳׳ל זה טעון וכו׳ ע״ש. ופירשו שם התוס׳ בד״ה וי״א, דמיירי בכופר להכעיס דהו״ל הריגתו כמו פקוח נפש, שהוא לסטין וחשוד על הדמים, ע״ש. ור׳׳ל כשתופשין אותו מותר להרגו תכף אפילו ביום קדוש ונורא כמו יוה״כ עם שבת שקדושתו כפולה, דהוי כמו הרואה ארי וכיוצא בו, משום פקוח נפשות שדוחה את הכל.

 ומ״ש, אמור לשחטו, נלע״ד, דר״ל, נברור לו מיתה יפה, שהשחיטה קילא בצערה הרבה מהנחירה, כמ״ש שם בפסחים ע״ה ע״א, אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, ע״ש, והשיב, זה טעון ברכה וכר, כלומר, לא אמרינן ברור לו מיתה יפה, אלא למי שנתחייב מיתה בבי״ד שטעון ברכה דהיינו ודוי, דקי׳יל כל המומתין מתודין, וכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב (סנהדרין מ״ג ע״ב במשנה, ע״ש).

 ונקרא הודוי בשם ברכה, המתודה, מברך את ה׳ אשר קדשנו במצות תשובה, כמ״ש בס׳ לקח טוב בדרוש א׳ לר״ה, ע״ש שהאריך. אבל זה הלסטים, אין טעון ברכה, דהיינו ודר, כי אין ממתינים לו עד שיתודה, רק תכף הורגין אותו אף ביוה״כ וכו׳, כנחש ואפעה המזייקן שממיתים אותם במה שנוכל, במיתה רעה או יפה, דחיישי׳ בין כה וכה, יזיקו או יברחו, זהו הנר׳ לע״ד בזה, ואך הגאון מהרש״א ז״ל, בחדושיו, הוציא אותו מפשוטו, ופי׳ אותו בדוחקים גדולים, ע״ש.

ובדרך דרש אמרתי זה כמה, ע״פ מ״ש רז״ל, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, (בתרא ח׳), ובכלל הפורענות, רעב ושדפון וכר, בשביל שאוכלים בלא ברכה, כמ״ש רז״ל, כל הנהנה מהעוה״ז בלא ברכה, גוזל להקב״ה וכנסת ישראל (ברכות ל״ה) ופי׳ גזילת כנסת ישראל, שמביא קללה לעולם כפירות ובתבואה, ור׳ אלעזר, אפשר שראה הרבה מתים ברעב, וידע שהוא מחסרון הברכות של ע״ה, ונתכעס והגזים ואמר שמותר לנחרו וכו׳, ולהשקיט כעסו, א״ל תלמידיו בדרך בדיחות, אימא לשחטו ? והשיב גם הוא בדרך בדיחות, זה טעון ברכה וכו׳, כלומר השחיטה יש במינה ברכה, וזה שנהנה בלא ברכה קטלינן ליה במיתה שאין במינה ברכה, ע״כ. זהו הנלע״ד בזה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

סעדיה אזאווי.

 נזכר ב " מאור ושמש "

סעדיה בן רבוח בן משה.

 נפטר לפני שס"ז. חסיד גדול, מרבני פאס. כתב כרך גדול של דרשות " מכיל כשלוש מאות דפים, ויש בו גם כן חידושים ועניינים בקבלה.

סעדיה בן ברוך ביטון.

ראה " מאור ושמש "

ראובן בן צור.

 נפטר ד' באלול תמ"ד, " חכם גדול מקובל וחסיד גדול. הוא אבי הרב המפורסם כבוד הרב יעקב בן צור, היה תלמיד מהרב מרדכי אצבאן הזקן. והיה מתנהג הרב ראובן בחסידות מאוד ומחמיר על עצמו חומרות גדולות בעניין המאכל, וידענו עניין נפלא שאירע לו ( החיד"א )

רפאל משה אלבאז בן שמואל בן יהודה. 

תקפ"ג – כ"ב בתמוז תרנ"ו רב ומורה צדק בצפרו, " חכם מדעי בכל החוכמות ומקובל " שיריו השגורים בפי יהודי המערב קובצו, מהם נדפסו ב " היטיבו נגן ", לרבי רפאל אדרעי בעיר פאס, וב "ישיר ישראל ", פאס, בספרו " שיר חדש וקול בוכים ", ירושלים.

ספרו הקבלי החשוב הוא " עדן מקדם " פאס, ת"ש. אנתולוגיה קבלית, מעין " מדרש תלפיות " של רבי אליהו הכהן. וכן קוטרסו " מיני מתיקה " ובמיוחד הקונטרס " עטרת פז " – שניהם נסחפו ל " עדן מקדם " – העוסק כולו בצירופי השמות.

רפאל יעקב בן סמחון בן מכלוף.

נפטר בשנת תרי"ז מחכמי פאס. " חכם גדול דיין מובהק, פסקן ודרשן " ( הכסמת רבני פאס לספר " בת רבים ). ( הערה אישית שלי : החכם הנ"ל הינו ממשפחתה של יפה בנוז, המכונה אצלנו " בנט ספרו " ). תלמידו של רבי חיים דוד סירירו.

חיבוריו הקבליים " בת רבים ", מעין אנציקלופדיה הלכית וגם פירושים על התנ"ך והתלמוד, ג'רבה. " סוד הרזים " ג'רבה, והוא פירוש ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל בעל " ספר החזיונות ". בראשו : קונטרס " כלל חכמת הקבלה " והא לקט משלושה מקובלים.

דבריו בהקדמת הספר עושים רושם של תעמולה לקבלה. לפי בן נאיים נחשב מומחה בקמיעות.

שאול הסבעוני.

נזכר ב " מאור ושמש "

שאול ישועה אביטבול.

1740 – 1809 בערך. מחכמי צפרו. מכונה : רב שיש"א

שאול נחמיאס ( נחמייאש ).בן דוד בן מסעוד.

המאה ה-19. מרבני מראכש. בהסכמות הוא מכונה : " צדיק המפורסם בכול ערי המערב חסידא קדישא ופרישה, המקובל האלקי המלומד בנסים ". בנו, שלמה, מביא ב " מעשה נסים " בראשי הספרים שההדיר. חיבוריו הקבליים הם : " וישמע שאול ", הערות הלכיות לשולחן ערוך או"ח בשילוב עניינים קבליים. " ויאמר שאול " פירוש קצר לפרשת בראשית, " בית שול " על כמה פסוקי נ"ך.

רבי שאול – ארזי הלבנון.

רב מופלא, מלומד בנסים, סיני עוקר הרים הנשר הגדול, חסידא קדישא ופרישא, מקובל עצום, מרבני מרוקו " חסיד בעל מעשים ומקובל " הניח אחריו חיבורים רבים בכתב יד.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " ויאמר שאול " על הנ"ך

2 – " בית שאול " – על התורה.

3 – " גבעת שאול " – על חמש המגילות

4 – " וישמע שאול "  על ארבע טורים.

5 – " קדש הילולים " – על כמה מסכתות והרא"ם ופירוש רש"י.

6 – " ויגד לשאול " – שאלות ותשובות. ועוד ספרים על הזוהר הקדוש.

7 – " קדש הילולים ".

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

אצל קדושים מסוימים היו עורכים ביום ההילולה של הקדוש טקס בר מצווה לקבוצת ילדים.

תפקיד לא מבוטל היה לעניים במקום הקדוש. הם ישבו ליד הקבר וביקשו נדבות. אפשר היה למצוא אותם ליד קבריהם של כל הקדושים המפורסמים, והיו כאלה שנדדו מקבר קדוש אחד לשני. מלבד הנדבות שקיבלו מן המבקרים, היה ועד הקדוש דואג לחלק להם מזון וכסף מהקופה של הקדוש. נוכחותם הכמעט תמידית ליד קברי הקדושים הקנתה לעניים מעין מעמד של אביזר שהוא חלק אינטגראלי של סביבת הקדוש. הם בירכו את המבקרים הן על תרומה והן כדי לזכות בתרומה, והמבקרים ראו באקט הנתינה חלק חשוב בעליה לקבר הקדוש.

אחד הטקסים החשובים והמרשימים ביותר הנערכים ליד קבר הקדוש הוא השחיטה. נהגו לשחוט תרנגולות, כבשים, עיזים, פרות ושוודים. לפנים, המבקר היה מביא את הבהמה ליד הקבר ושחטו אותה, כשראשה מוחזק לכיוון המציבה. הנוכחים מלמלו תפילה אישית הקשורה לנדר או לבקשה כלשהי. מתח שרר בשעת הבדיקה של הבהמה עד שהוכרזה ככשרה, ואז היה המתח מתפרק בקריאות שמחה ושירה. יותר מן הנזק הכלכלי שבדבר ראו האנשים בכשרות הבהמה סימן שהקורבן רצוי לקדוש. חלק מן הדם שזרם מן הבהמה השחוטה היה נאסף על־ידי האנשים, והיו משתמשים בו אחרי כן, בשעת מחלה, כחומר מריחה על אבר פגוע.

בהתחלה לא קיבל השוחט שכר, אלא חלק מסוים מן הבהמה. עם התפשטות מנהג השחיטה להיקף של כמה מאות שחיטות, נבנו ליד הקברים הקדושים המפורסמים בתי מטבחיים, ונקבעו סדרים מיוחדים. השוחט החל לקבל תשלום עבור כל בהמה. הבשר נשמר להכנת סעודה, והעורות והחלקים הפנימיים נמסרו לוועד הקדוש שמכרם, ותמורתם הוכנסה לקופת הקדוש.

מנהגים מיוחדים התפתחו אצל קדושים מסוימים, כמו אצל ר׳ דוד ומשה, שעדויות רבות הקשורות לשחיטה מסופרות עליו. שם היה נהוג למסור את הבהמה לפקיד, והוא היה לוקח את בשרה יחד עם בשרן של בהמות אחרות, והיה מחלק את כל הבשר למנות שוות לכל הנוכחים. רק את השחיטה הראשונה היו חייבים למסור לפקיד. אם האנשים נשארו במקום יותר זמן ושחטו שנית, היה מותר להם לאכול מהשחיטה השנייה לבדם. אכילה מהבשר שלא כמקובל גוררת ענישה, וכן נענשים המבקשים מנה נוספת בטענה שעוד לא קיבלו. השחרור מן העונש היה בא בדרך כלל רק על־ידי שחיטה נוספת. אסור לקחת מהסעודה הביתה בלי לבקש מחילה מהצדיק.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.

מו״ה אברהם רודריגאז זצ״ל

 מעיר סאלי ורבאט הוא היה עט מוהר״ר חיים טולידאנו שהיה בסאלי ועם מוהר״ר רב אד״א זצ״ל הוא חי במאה השישית :

 כהה״ר אברחם המזרחי ז"ל

 מולדתו בבבל ונתיישב בפאס והוא בנו של הרה״ג כמה״ר יצחק ז״ל בן הרה״ג כמה״ר אברהם וידיע ן׳ דידי הוא חי בחצי הא׳ ממאה הו׳:

כהה״ר אברהם ה״ן חמו ז״ל

אחד מחכמי דבדו הוא חי בש׳ תקע״ט פ״ק, והיא אחיו של כהר"ר משה ז״ל:

כהה״ר אברהם מונסונייגו ז״ל

 הא׳ א׳ מחכמי פאם והוא אחיו של מהר"ר ידידי׳ משה הנז׳ באות י׳ מצאנוהו חי בתקמ״א:

כההר״א עמיאל זצ"ל

אחד מחכמי המערב וקרוב שהוא מחכמי מראקס והניח אחריו איזה כתבים שראיתי למוהרר״י מונסינייגו ז״ל בספרו קופת הרוכלים כ״י בדיני טרפות שהביא דין אחד וכתב וז״ל מנהגי מראקס מספר הר״א עמיאל ז״ל, ואפשר שזהו מוהר״ר אברהם עמיאל זצ״ל מתושבי ארבאט יע״א המובא בם׳ ויאמר יצחק ח״ב סימן צ״ז אם חייב ליתן המם וכתב עליו הרב הנז׳ דפטור והשב'ח השבי׳ח את החכם באמור לו דכל הני מעלייתא דאמיר רבנן בגדר ת״ ח איתנהו ביה כי ידענו את האיש ואת שיחו שיודע לישא וליתן בש״ס ופוס׳ וגמיר וסכיר והרי הוא בכלהרשומים שבדורינו וראוי והגון לכל דבר שבקדושה וכו׳:

מו"ה אברהם עטייא ז״ל

אחד מחכמי פאס והיה מו״ץ וביחס הכתובים שביד זרעו תארוהו החה"ש והכו׳ החסיד העניו הדו״מ כמוה״ר וכו׳ והוא אביו של כהה״ר משה הנז' באות מ' וחי במאה הה׳ וראיתי פס״ד אחד זמנו ש׳ תצ״ז שחתו׳ בו מוהר״ר שלם אדרעי ומוהר״ר יעקב בן מלכא ומוהר״ר שמואל בן אלבאז זצ״ל, וכתוב שם ועוד חתמו אחריהם שאר חכמי העיר החכמים השלמים כה״ר מרדכי צבע וכהה״ר אברהם בן עטייא וכהה״ר שמואל בן מייארא וכהה״ר יוסף בן סעדון זצ״ל, ולא הוברר לי אם הוא זה מוהר״א הנז׳ או אחר, עוד ראיתי פס״ד אחר חתומים בו מוהר״ר יעקב מלכא ומוהר׳יר יהודה בכמוהר״ר ראובן אבן צור ומוהר״ר אברהם עטייא ומוהר״ר מרדכי צבע זצ״ל :

כהה״ר אברהם הכהן המכו' סקלי

בר משה ז״ל מחכמי פאס חי במאה הו׳ וראירתי כתובה מבנו בש׳ תר״א פ״ק ותארוהו החה״ש סופר מהר בתוררת ה' כהה״ר אברהבם :

כהה״ר אברהם בן בטאן ז״ל

אחד מחכמי המערב וזכה לזקנה שביחס הכתו׳ שביד זרעו תארוהו זקן ונשוא פנים וחי במאה הששית והוא אביו של כהה״ר רפאל אליהו הנז׳ באות רי״ש :

כהה״ר אברהם אדהאן וידי״ן ברהום ז״ל

 מחכמי המערב חי במאה הששית

מו"ה אברהם ה״ן חסין הא׳ זצ"ל

בר דוד מו״ץ במקנאס חי במאה הה׳ וחתום בשו״ת משפט וצב״י סימן קכ״ד קמ״ד ור״ל וחד דעימיה מוהר״ר חנניה ן׳ זכרי זצ״ל והוא חי אחרי שנת תצ״ח, וראיתי פס״ד אחד זמנו ש׳ הצב״ת כל גבולות ארץ ליצי׳ וחתומים בו מוהר״ר שלם אדרעי ומוהר״ר אברהם בן עלאל ומוהר״ר אברהם בן חסין בר דוד ומוהר״רשמואל אלבאז זכר כולם לברכה.

 מו"ה אברהם אציני זצ״ל

 מחכמי צפרו חי במא׳ הששיה, הרב הנז׳ היה מו״ץ בצפרו וראיתיו חותם בפס״ר אחד ש׳ ושמור״ה פ״ק חתום תחי׳ מוהר״ר שיש״א ואחריו מוהר״ר שלמה אביטבויל ומהר״ר אברהם הנז׳ ז״ל, ובש׳ תקמ״ד לפ״ק היה באלג'יר וכתב הרה״ג מוהר״ר שאול סירירו זצ״ל מכתב להרבנים מוהר״ר נהוראי אזוביב ומוהר״ר ישועה סידון ומו״ה אברהט טובייאנא ז״ל ולהגביר כה״ר אברהם בושעדה נ״ע לחלות פניהם לשלוח את

החכם לבוא לאשתו כי היא באה לקבול לפניו אודות בעלה הנז׳ לבוא לביתו זו אשתו, הרב הנז׳ בסוף ימיו עלה לא״י ושם היתד. מנוחתו כבוד כי ראיתי מכתב ששבחו רבני פאם לרבני צפרו לתת חלק בשדרת השחיטה להרב שיש״א באמור להם תנו לו חלק של הרב מוהר״א אציני שעלה לא״י :

מו"ה אברהם ביטון ז"ל

א׳ מרבני פאם שהיה בדור הראשון אחרי בוא המגורשים לפאס ונתבש״מ סביב ש׳ ש"ל:

כהה״ר אברהם אתורגמאן זצ״ל

מחכמי אריף חי במאה חמישית בהשערה:

מרה אברהם אבן רבוח זצ״ל

אחד מחכמי צפרו יע״א וראיהי בספר פרח לבנון כ״י ישן בזה״ל שאול הוא אתי מאת החה״ש והכולל כמו״ה אברהם אבן רבוח יצ״ו וחתום יהודה ה"ן דוד ויוסף מהתואר הנז' מוכח שהיה חכם גדול, והוא חי במאה הה׳ שראיתיו חותם עם מוהר״ר יוסף עטייא זצ״ל עוד מצאתי שחי בראש המאה הששית

כהה״ר אברהם ה"ן דוד ויוסף

ידיע דויכו ז"ל מחכמי פאס והיה סופר שטרות הוא חי במאה חששית וראירתיו חותם בש' תא"ר פ"ק וחיבר ס' רפואות ולא נודע אן חנה כי מצאתי בכ׳׳י שחוא חיבר ס׳ רפואות, עוד יש ממנו שיר גדול שעשח לכבוד הרה״ג מוהר״ר שלמה אבן צור זצ״ל והוא בבית עק"ד הספרים של מוהר״ר אבן צור זצ״ל, עוד מצאנוהו חי בש' תקנ״ג, עוד מצאתי מכתב אחד ממוחר״ר אי״ש הצרפתי זצ״ל ששלח למוהר׳׳ר רחמים חיים דוד אבן זמרא ז״ל וכתב לו בזה״ל שכה״ר אברהם ה״ן דוד ויוסף יסד דברי הימים וחרוז אחד הכי קרא לו דרך רשעים, ע״ע הידוע אתי :

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

סידי מול ברז

מח'לוף ושרה אביטבול…..

שרה בת תאביה  נשאה למח'לוף בן במקום בן בזו.

Tabia is a small town and rural commune in Azilal Province of the Tadla-Azilal region of Morocco. At the time of the 2004 census, the commune had a total population of 7935 people living in 1339 households

נמוכה – טובת פנים, מטפחת מאותן שסיגלו נשות הספרדים לראשיהן לאחרונה, והעתיקו מבנות אשכנז.היא נרקאית אשכנזיה משהו. מח'לוף יצא השכם לעבוד במטע הזיתים.

יש להם בית בשכירות בקאזה 3 בנותיהם לומדות בבית חב"ד ו 6 בצרפת ביניהם שהם נשואים. סה"כ 9 ילדים.

הבית נראה מוזנח ביותר רואים שאין ידה של אישה בו דרך קבע, גדול ומוזנח.

משה ואסתר הוא אביטבול והיא דהאן מאנטיפה. הוריה של שרה עזבו לפני 28 שנה את תאביה.

כשהתחתנתי גרנו במראכש אני ומח'לוף.

שרה מספרת שכל מי שפגע לרעה בסידי מול תָימֶחְדָרת הצדיק של תאביה לא יצא חי …כולם מתו.

מי שגנב את הדלת נשרפה אתה כשהיא על גבו ועוד סיפורים. האחרון מת בטיטפון בוואדי אל עביד והאחרים בסחרה .

ישל החתול בבית שהיא קראה לו " מינוס "…" מינוש " שם מקורי מאוד.

 אחיה של חְנִינָה הארון מאנטיפה חנניה קראו לו עבדאללאה, התאסלם זה שגר בדוואֶר סִרֶאעָמָה. רחל הייתה נשואה לבל קאיד והיא מתאביה.

זְהְרָה אחותו של חנניה עלתה לארץ גרה בקאזה במללאח דוד מאמאן.

יוסף בן שימול – אישו מתאביה גר באשדוד בווילה.

יש לו את המקל של רבי יוסף באזאייו ז"ל

נקרא על שמו של הצדיק רבי יוסף אבאזאייו

סיפורו של רבי יוסף אבאזאייו

אודות הצדיק הזה, אתחיל בסיפור בנימה אישית….כאן אני המחבר ולא המעתיק…..

את אזור אזילאל, במיוחד בזו ונטיפה מכיר אני אישית וביקרתי בהם פעמיים….הורי, אבי ז"ל ואמי שתחיה בבריאות טובה, אמן, נולדו בעיירה שליד בזו היא אנטיפה, וכיום נקראת פום אלג'ומעא….כיוון אני בכורה של אמי, והיחיד מבין האחים והאחיות שלי זוכר את מרוקו, הרי שיש לי דו שיח עם אמי אותה אני נוהג לבקר בכל יום שבת בבוקר ושוהה אתה שעתיים בדיוק משעה שמונה בבוקר ועד לשעה עשר….

משלל הסיפורים הרבים ששמעתי ממנה, אספר הפעם רק אודות הצדיק הזה……

רבי יוסף באזאייו או אבאזאייו,שד"ר  – שליח דרבנן – מארץ ישראל הגיע למרוקו כמנהגם של שד"רים מכל העולם לאיסוף כספים עבור הקהילה שלו בארץ הקודש…..ליהודי מרוקו הייתה חיבה ויראת כבו ד גדולה לגבי שד"רים אלו, יען כי נחשבו בעיניהם כקדושים אשר את פיהם אסור להמרות……

לא פעם נקלעו שד"רים אלו לסכסוכים שונים ולמחלוקות בענייני הלכה, ירושה ודיני אישות, והם פסקו כראות עיניהם, ויהודי המקום אכן קיבלו עליהם את הפסיקה ללא עוררין. שד'רים אלו הביאו אתם את המצרך היקר ביותר מארץ הקודש או מארץ מוצאם….ספרי קודש…

.בהגיעו לנטיפה הצדיק התארח אצל סבתי מצד אמי….חקר ובדק וקיבל המלצות חמות על בית סבתי שאירחה אותו כיאה לאיש חשוב….היה זה יומיים לפני פסח, וסבתי כבר הכשירה את שולחן העץ ולא רצה להשתמש בו כיוון שהוא כבר הוכשר….

שאלה את הצדיק …אם אניח מפה על השולחן האם עלי להכשירו שוב…הצדיק ענה לה…שאין בזה צורך…רק כשמרימים את המפה, חייבים להזהר ולאחר מכן לשטוף את השולחן במים די בזה……

הצדיק נפטר בתאביה וציווה לקבור אותו בנטיפה….אנשי תאביה התעקשו לקבור אותו אצלם בניגוד לצוואה שלו…..כשניסו החברה מחברת קדישא להרים את הגופה…היא הפכה לכבדה מאוד ולא יכלו לשאיתה….עד שהתרצו והובילו את הגופה לאנטיפה וקברו את הצדיק שם……

מנהג היה בידי נשות אנטיפה שכל יום שישי, לאחר שסיימו את המלאכות לקראת השבת, לבקר בבית העלמין את קברי בני משפחתם והסוף היה שמור תמיד לרבי יוסף באאייו, שם הדליקו נרות התפללו למען קרוביהם אם על חולי, אם על נסיעה ואם על רעה חלילה שלא תבוא עליהם…..

אמי מעידה שהיה מעיין קטן נובע מצדו של הקבר ….לא מים זורמים אלא לעתים …אלה שזכו לרחוץ במימיו של המעיין הנובע מקברו של הצדיק ראו בזה אות של ברכה מאת הצדיק….אמי מעידה על עצמה שהיא רחצה את פניה מהמים האלו……

למרות שביקרתי בנטיפה פעמיים, לא זוכר את הקבר של הצדיק, מפאת גילי הצעיר בזמן הביקור, לא ייחסתי חשיבות לקברו של הצדיק….זכותו תגן ע עם ישראל….אמן ואמן…..

עד כאן הסיפור האישי אודות הצדיק רבי יוסף באזאייו מאת פילו אליהו……..