חתונה במוגדור -א.כנפו וד. בן סוסאן

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

ר, דוד אלקיים

יצחק קנפו

כאשר הייתי ילד, ביקרתי לעתים קרובות אצל דודני מצד אמי, מסעוד אלמוזנינו, יחד עם בנו יוסף  שהיה חברי לספסל הלימודים, וכאן, בסלון, הייתי עומד משתאה בפני ציור גדול של בעל הבית. זה היה ציור שמן שבו הופיע מסעוד בלבוש אוריינטלי (קסואה דל מחסור) מעשה ידי דוד אלקיים, האמן האוניברסאלי של מוגדור באותם ימים. התפעלתי באמת ובתמים מאותה תמונה וקיוותי, כי הרגשתי שיש לי נטייה לאמנות, שאוכל פעם לצייר כמוהו. הרגשתי, שבהשוואה לרפרודקציות שראיתי של מיכאל אנג׳לו, וינצי או רפאל שאהבתי יותר מכולם, כמה ציור שמן זה שנעשה על פי תמונת שחור לבן היה מהוסס ונאיבי, אבל ידעתי כבר אז שיוצרה לא למד אצל אמן כלשהו, לא השתתף בחוג לציור ואפילו לא זכה לעצות או להדרכה מפי אנשים מיומנים. ידעתי שבאמנות זאת, כמו בשאר תחומי האמנות שהוא עסק בהם, דוד אלקיים ״לימד את עצמו״.

בית המלאכה שלו היה בהתחלת רחובו הגדול של המלאח, רחוב מואיז כפי שהוא נקרא מאוחר יותר, ומבית הכנסת שלנו, ׳סלאת אל קהל׳, היו רק מספר פסיעות לעשות כדי להגיע אליו. יום אחד ה״נטיה לאמנות״ שלי נטעה בי די אומץ כדי להתגבר על ביישנותי, אזרתי אומץ ודחפתי את הדלת הפתוחה למחצה. ראיתי אותו עומד ועובד על לוח שיש של מצבות. הוא הבחין בי, הורה לי באצבעו להתקרב אליו ואז שאל אותי לרצוני. ״ברצוני ללמוד אצלך.״ עניתי לו. הוא חייך ובהביטו בי אמר: ״זה טוב מאוד, בני, שאתה רוצה ללמוד את המקצוע. בן מי אתה?״ ״אני בנו של רבי דוד כנאפו.״

״אה! אתה בנו של רבי דוד? טבארק אללה. יברכך ה׳ וישמרך. אתה צריך להגיד לאביך שיביא אותך בעצמו הנה, או שידבר אתי על כך בהזדמנות, ואם יסכים אקח אותך ברצון כשולייה…"

״אבל זה רק לימי החופש" לחשתי ומבלי לחכות לתשובה שידעתי שתהיה שלילית, נפרדתי במהרה לשלום ויצאתי. לא דברתי כלל עם אבי על כך כי ידעתי כמה חשיבות הוא ייחס ללימודיי הכלליים במשך שנת הלימודים, והעבריים בזמן החופש הגדול, ושהוא לא יסכים בשום מחיר שאפסיק אותם אף לא בשביל ללמוד מקצוע, דבר שהעריך לא פחות מלימודי התורה.

בן כמה הייתי אז? איני זוכר כבר. אני מניח שהייתי בן עשר. יש להניח שה״נטייה האמנותית״ שלי לא הייתה גחמת ילדות שהרי האכזבה הקשה הזאת לא ייאשה אותי. הרגשתי שגובר בי יותר ויותר הרצון לצייר והתמסרתי לזה בכל לבי. התפעלותי מדוד אלקיים (רבי דוד אלקיים כפי שקרא לו אבי) לא נחלשה אף היא, להיפך הייתה לי לעתים קרובות הזדמנות להתפעל מחדש ממנו כל אימת שראיתי בידי אבי כתובות שהוא עיטר או כאשר ביקרנו בבית העלמין שם יכולתי לראות את מצבות הקבורה שהוא עיצב.

רבי דוד אלקיים צייר כתובות בשביל חתנים שהיו מסוגלים לשלם (תשלום צנוע, אבל תשלום…) בעד שרותיו. קודם כל הוא הכין את הקלף… […]

… לא ראיתי את רבי דוד אלקיים כשהוא מעבד את עורותיו, אבל אבי , שהיה חבר קרוב מאוד שלו, ידע על התהליך וסיפר לי עליו, ומלבד זה ראיתי בעבודה את רבי יוסף בר-מוחא שהיה הספק שלי. בכל מקרה התהליך היה ידוע לכל הסופרים (סופרי-סתם) שהיו צריכים לכתוב את ספרי התורה, התפילין, המזוזות, הגיטין ומגילות אסתר.

טובלים ומשרים את העור הטרי בתוך קערה של סיד לתקופה של שבועיים ימים. אחר כך מותחים את העור כשהוא עדיין רטוב בתוך מסגרת העשוייה מקרשים חזקים וישרים המחוברים זה לזה בעזרת ח'בל חזק (חבל העשוי מעלי דקל ננסי קלועים). כדי למתוח את העור קובעים מסביב לחבל גלעינים של תמרים, מניחים על הגלעינים את העור וקושרים אותו בח׳בל אחר, מותחים את הח׳בל לכיוון המסגרת ומעבירים אותו לצד ההפוך ואז קושרים קשר נוסף מסביב לגלעין שממול. כך עוברים מסביב לעור שנמתח בכל הכיוונים, אזי מסתירים את הצד השעיר כדי להפיל את שאריות הצמר שלא נאכל לגמרי על ידי הסיד, ובעזרת בקבוק שבור, שמעתם היטב: בעזרת זכוכית חדה של בקבוק, מגרדים את השומן מהצד הפנימי של העור. מגרדים כמה שאפשר ובאופן שווה, אך נזהרים היטב שלא לקרוע את העור. כשגומרים לגרד, מייבשים את העור, בצל אם אפשר, ואז, אם רוצים מורחים מצד הבשר (הצד שישמש לכתיבה ) במשחה העשוייה מתערובת של טלק ודבק שהוכן משארית עורות הכבש. כאשר העור יבש לגמרי פורשים אותו וגוזרים אותו לפי הצורך. (…]

כאשר גזר את הקלף לגודל הרצוי, רבי דוד אלקיים היה מסמן את המקום הדרוש לכתיבת הטקסט, לחותמות ולחתימות והיה מעטר מסביב לחלל זה.

הנושאים של העיטורים לא השתנו כי הם סימלו בדרך כלל את הנישואין: קשת הנשענת על שני עמודים. הבית שהזוג הצעיר עומד להקים ו(אולי) זכר למקדש שבירושלים – יכין ובועז. מסך, סמל לחופה, כסות המגן שהבעל מעניק לרעייתו. הברית: יד חזקה של גבר הלוחצת יד ענוגה של אישה, עם שרוול כהה המסתיים בתחרה, הצמיד שלה, הטבעות וכוי. האותיות הראשונות של שמות הנישאים, לעתים קרובות מצויירות בתוך עיטור שנע בין המסגרת הפשוטה ביותר עד לכזאת המלאה לעייפה בקישוטים בסגנון רוקוקו. כתרים, כי ביום חתונתם החתן והכלה נחשבים למלכים מבלי לשכוח את הכתרים שמדברים עליהם הרבנים, כתר מלכות (לאלה ששיחק להם המזל) כתר כהונה (לכהנים) וכתר תורה (לבני תורה ורבנים) ומעל לכולם כתר שם טוב.

האם שכחתי משהו? בוודאי, את העיקר: הפסוקים המשמשים לברך את בני הזוג, כתובים באותיות קישוטיות בזהב או מודגשות בזהב, פסוקים אלה היו בעצמם קישוט. וגם הפרחים, משניים, אך חשובים כאלמנטים של הקישוט. הם היו מאוגדים לגירלאנדות או לזרים, או בודדים או חצויים, הם הוסיפו הרבה חן לכתובות האלו. לפעמים היו מתווספים פרפרים צבעוניים וציפורים אקזוטיות. נדמה כי האיסור ״לא תעשה לך כל פסל ותמונה״ נוגע רק לפיסול ולא לציור על משטח חלק. […] הוא לא צייר בכתובותיו בני-אדם, בכך ציית, כך חשבתי, לכללים שאבי סיפר לי עליהם: יצורים חיים, כמה שרוצים, להוציא את אלה של מעשה המרכבה – מרכבת יחזקאל: אדם, אריה, נשר, שור, שמשמעותם הסמלית נובעת באופן ברור מהכרובים המזופותמיים.

כדי לצייר, לצבוע ולקשט, השתמש רבי דוד אלקיים בכל האמצעים שהוא יכול היה להשיג: עפרון, צפורן, אקווארל, צבע שמן, דפי זהב אמיתי, זהבים באבקה, לקה, ואפילו דקלקומניה של מוטיבים מתוך גלויות ודברי דפוס אחרים שהוא היה מדביק בדיוק רב במקום הרצוי כאשר הוא מורח על הכל לקה, דבר שהיה נותן לכל אחידות מסויימת.

קנאתי בו במיוחד בגלל אותו מגע בטוח שאפשר לו, כאשר הוא השתמש באקווארל, לצייר – בלי להעביר קו בעיפרון־ גירלאנדות, וורדים, אותיות, ערבסקות. והשיש של העמודים שצייר, נתן לקומפוזיציות שלו קלילות פלאית ואפשר לו לספק במהירות הזמנות דחופות.

ראיתי ממנו כתובות שהעיטורים שלהן צומצמו לפשטות מוחלטת והשאירו לטקסט(הארוך במיוחד) איוורור נרחב. כתובות אלו כאילו נענו כמעט לצו המוחלט של מורי הטוב מר קבאיון שאמר כי האקווארל צריך להתבצע ללא כל שימוש בעפרון. אמרתי ״כמעט״ כי רבי דוד לא ויתר לחלוטין על השימוש בעפרון שאפשר לו לצייר קווים כללים של הקומפוזיציה שלו. הוא אפילו נמנע ממחיקתם בסוף מלאכתו מה שאולי הזיק לטוהר הציור אבל נתן לו מגע נעים של ספונטניות

ראיתי גם קומפוזיציות מונומנטליות על קלף של 60/60 סנטימטרים שהשאירו לטקסט רק את המקום הנחוץ. הכל היה בציורים אלה, החל בשער של ארמון רומי כלשהו אשר פתחו הכיל את הטקסט, עם מדרגותיו, עמודיו, כותרותיו העשויות בסגנון רוקוקו מודגש, ואשר היוו בסיס לגביעי פרחים, שילוב של האותיות הראשונות של שמות החתן והכלה, וילונות כבדים ומעוטרים שקצותיהם מורמים בעזרת שרוכים, טול שקוף, גירלאנדות, ציפורים, פרפרים ושפע של זהבים. כתובות מפוארות באמת, המיועדות למשפחות עשירות כמובן ואשר הזכירו את הפאר וההדר של המאה ה18־. כאשר אני כותב שורות אלה, אני שואל את עצמי מנין שאב את השראתו לקישוטים אלה, הרי בסופו של דבר לא היה לו כל מגע עם התרבות האירופאית, לא עם האמנות שלה ובמיוחד לא עם הארכיטקטורה שלה. אז נזכרתי פתאום שבספרים מסויימים, כמו התלמוד למשל היו בעמוד השער קישוטים ארכיטקטוניים כאלה. […]

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2014
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר