אלי פילו
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
בתי-בנסת
המתישבים בעזה הקימו בשלב הראשון ארבעה בתי-כנסת. שניים מהם היו שייכים לחמולת ארווץ, אחד בבית נשיא העדה משה ארווץ ואחד בבית יצחק אליהו ארווץ. שלישי היה של משפחת חכם יוסף יאיר, משפחה שהתחרתה בעושרה במשפחת ארווץ. בית-הכנסת הרביעי מקהילת יפו היה בביתו של חכם נסים אלקיים, שעמד בראש הגרעין שעלה לעזה.
המצאת מסחר החליפין עם הבדואים בנגב
נסים אלקיים וחכם דוד עמוס יצאו לחקור את אפשרויות הפרנסה במסחר שעורה בנגב, שהיה מרוכז בידי הערבים, כי הסוחרים הערבים העשירים היו בעלי קשרים הדוקים עם הבדואים בעסקי סחר החליפין. הערבים היו מביאים לשוק שיירות גמלים עמוסי סחורה מבוקשת על-ידי הבדואים, ולא קל היה להתחרות בהם.
היה ברור שבכל תחרות בשווקים תהיה ידם של הערבים על העליונה. חכם נסים ועמוס החליטו, כי הדרך להתחרות בסחר החליפין היא בתוך מאהלי הבדואים המפוזרים הרחק במדבר,למנוע שכל בדואי ובדואית יכתתו רגליהם לשוק כדי למכור כבשה או שתיים, או שלוש תרנגולות, מעט חמאה, או מעט צמר עזים וצמר כבשים, לחסוך להם מהלך של לילה ויותר לשוק, על-ידי הבאת הסחורה אל המאהל, שם יקנו אלה מאלה וימכרו אלה לאלה, והכל ירוויחו גם בקנייה וגם במכירה. זו היתה העצה. וכך הצליחו היהודים לעקוף את השוק.
יצוא שעורה וחנדל מהבדואים בנגב – לאיתנה
שעורת הנגב היתה מבוקשת מאוד בתעשיית הבירה באנגליה ובסקוטלנד. טעמה עלה על כל שעורה שגדלה במקומות אחרים. היא היתה מיוחדת במינה ולכן התפתח יצוא של שעורה זו. בעונת השעורה המסחר היה מעין בורסה שהתנהלה בשני שלבים. בשלב הראשון, סוחרים קטנים רבים, שעסקו במסחר עם הבדואים, אספו שעורה תמורת סחורה ומכרו אותה לסיטונאים בעזה, שמכרו ליצואני טריפולי, בעלי המונופול באספקת שעורה למבשלות הבירה באנגליה ובסקוטלנד. בידי הסוחרים הערבים העשירים היתה דרך נוספת: הם שילמו לזורעים הבדואים מפרעות לפני הזריעה וקנו מהם את היבול למפרע, וגם מה שאספו הסוחרים הקטנים.
המונופוליסטים מטריפולי היו יהודים. משפחת ארווץ שהיתה עשירה וחזקה, התקשרה למונופוליסט ארביב בטריפולי, וחכם דוד עמוס התקשר ליצואן נחום מטריפולי, שניהם היו בין השליטים על מסחר השעורה בנגב. אולם חנדל, שהיה דרוש לתעשיית התרופות בגרמניה, נמכר כיצוא חופשי לאחים מאייר, בעלי תעשיית תרופות בהמבורג. הם קנו מכל מי שהציע להם סחורה באיכות הדרושה.
החנדל רוש הוא מן אבטיח קטן, מר כלענה, שגודלו כגודל תפוז קטן, היה צומח בר רק במדבר. הבדואים ליקטו אותו וייבשו אותו במדבר. וכאשר קליפתו התקשתה מאוד ארזו אותו בשקים והעמיסו אותו ברשתות על גמלים; בכל רשת עשרה שקים, רשת מכל צד של הגמל, והביאו אותו לסוחרי החנדל בעזה.
בחורות ונשים קילפו את החנדל בתערי גילוח, בקבלנות. את החנדל המקולף ארזו בארמים מעץ (מטר על 80 ס"מ) והעבירו אותם בסירות לאוניות שעגנו בחוף ימה של עזה, ומשם להמבורג. הגרמנים קראו לחנדל"colecant" ("קוליקנט"), והוא שימש, בין היתר,לייצור תרופת הכינין.
ארמית ועברית בשירת רבי דוד חסין – אפרים חזן
הערת המחבר : על שליטתו המלאה בארמית נוכל ללמוד משיריו הארמיים הכתובים ברצף הדברים ותוך שימוש יוצר בלשון הארמית. השימוש היוצר ניכר יפה מתוך שימוש בשיבוצים שוני הוראה, כגון בשיר ׳חבל על הדין שתא, עבר עקתא רבתא, תלת דפורענותא, חרבא כפנא ומותנא׳ (ת״ל, פז) הלשון ״תלת דפורענותא״, המתייחם בדרך אל שלוש הפטרות הפורענות שבימי ביז־המצרים, מציין כאן שלוש פורענויות ממש כפי שמונה המשורר.
נוכל אפוא לציין, כי דרכו זו של חסין מלמדת על שימוש נרחב יותר של דרך זו בכתיבה ובדיבור. שאם לא כן קשה לראות את המעבד לשימוש בה בשירה, שהיא מטבעה שמרנית בענייני לשון. כדי להמחיש לפני הקורא את האפקט המלא של השימוש בארמית המשובצת והמשולבת בתוך הטקסטורה העברית של השיר, נציג להלן קטעים מתוך אחד משיריו של רדבא״ח המאפיינים שימוש בדרך זו. ההדגמה תועיל לתפוס את הדברים במסגרתם הנכונה, שכן הארמית המשובצת אינה הופכת את השיר לשיר עברי־ארמי 37. שכן השיר — שיר עברי הוא והארמית בו היא בבחינת קישוט בלבד. עוד עלינו לזכור, כי חלק גדול למדי משירי דבי דוד כתובים על טהרת העברית. להלן קטעים משיר הקינה שכתב רדבא״ח על מותו של רבי עמרם דיוואן שד״ר מחברון שנלב״ע תוך כדי שליחותו במארוקו (המספור כולל את השורות המושמטות, שהן עבריות לגמרי).
אזיל דמעה אל שמועה כי לא טובה
חסרא ארעא דישראל גברא רבא
נהי נהיה תאניה ואניה
בייא בייא תזעק ארץ צביה
האניה להשבר חשבה
ימררון בכי עדת ישורון
ימררון מהם שמחות ורון
שירים דו־לשוניים עבריימ־ארמיים נכתבו בתימן, אך שירים תבניתם מדויקת והמעבר מן הארמית לעברית ולהיפך הוא קבוע, ויש שמשוררי תימן כתבו אף שירים תלת־לשוניים עברית־ארמית־ערבית. וראה בעניין זה מבואו של פרום׳ י׳ רצהבי, ״ילקוט שירי תימן״, ירושלים, תשכ״ט, וכן: י׳ טובי, ש׳ סרי, ״שירים חדשים לרבי שלום שבזי״, ירושלים, תשל״ו. בצפון אפריקה לא נמצא שירים חדשים דו־לשוניים ערבית־ארמית על־פי המתכונת התימנית, אך נמצא שירים מעורבים עברית ערבית (הנקראים מטרוז־אריג), כגון השיר ׳שערך רעיה ידמה לחריר מדהב׳. רדבא״ח לא כתב שירים מעין אלה, ולא ידועים לי שירים בערבית שלו. כנגדו פרגי שוואט כתב שירים לא מעטים בערבית, אך לא כתב שירים מעורבים. ר׳ פרגי כתב שירים בארמית, אך לא שילב ארמית בשירתו העברית (וראה מראה־מקום בהערה 15).
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Le ministre plenipotentiaire espagnol au Maroc, le seigneur Francisco Merry y Colom se saisit de l'affaire et sans meme diligenter d'enquete prealable, se mit a traiter le Maroc avec impertinence et a vociferer des protestations avec une « grossierete et une rudesse peu communes ». II considera cet evenement comme une humiliation pour l'honneur de son pays, une atteinte a sa dignite et a son pouvoir au Maroc, et il demanda avec insistance et insolence de punir les criminels. Afin d'eviter !'aggravation de ce dossier et de prevenir une nouvelle crise avec l'Espagne, le gouvernement marocain ordonna aux autorites de Safi d'ouvrir avec empressement une enquete. Cela aboutit a l'arrestation du juif Youssef Ben Yahouda apres qu'on eut trouve en sa possession la montre du defunt. II avoua, sous la torture, etre le meurtrier. C'etait un adolescent qui n'avait pas quatorze ans. II revela en outre !'existence de trois complices dans ce crime, tous juifs: il s'agissait de Shalom Al Kai'm, Yacoub Ben Harroch et Elias Ben Allouz. Sous les souffrances des tortures, ces derniers incriminerent d'autres juifs.
Le nombre des inculpes dans le meurtre de l'espagnol Mantilla s'eleva a douze juifs dont deux femmes qui n'echapperent pas non plus a la flagellation. Pendant la poursuite de l'enquete, le ministre plenipotentiaire espagnol intervint avec condescendance demandant au gouvernement central de s'engager a ce qu'il lui dicterait, affirmant: « Si les meurtriers sont deux, l'un doit etre mis a mort a Safi et le deuxieme a Tanger; s'ils sont quatre, deux seront executes a Safi et deux a Tanger. » Cela se passait alors que le jugement des accuses posait un probleme juridique complexe : Youssef Ben Yahouda etait protege espagnol et il ne pouvait etre juge sans l'autorisation du pays protecteur; quant a Elias Ben Allouz, de nationality turque, il devait etre juge par l'Angleterre, chargee des interets ottomans au Maroc. Mais ce probleme fut resolu aisement, contrairement a ce que pensait et craignait le pouvoir central. L'ambassadeur espagnol demanda L'application de la loi marocaine dans cette affaire.
II demit le premier inculpe de la protection de son pays et le consul anglais a Safi abandonna le juif turc aux autorites judiciaires marocaines, disant « qu'il ne pouvait le soutenir dans un crime aussi grand mais qu'il devait etre juge par les tribunaux du Maroc ». Et il consigna cette decision par ecrit.
En meme temps que ces evenements se deroulaient, une autre empoignade avec 1'Espagne surgit, essayant d'etrangler davantage le pays dans 1'espoir d'obtenir plus de concessions et de privileges. Ce pays expedia deux navires de guerre pour exposer sa puissance devant le littoral de Safi et menaga de conquerir militairement le Rif si le Makhzen n'entreprenait pas de laver l'offense faite a son honneur. Le Maroc n'eut d'autre alternative que de hater le jugement dans cette affaire. La sentence fut la peine capitale pour les deux juifs, Youssef et Elias, apres que le sultan eut pris l'avis des « cadis (juges) et des oulemas » (savants theologiens) qui validerent ce jugement et deciderent qu'il fallait les mettre a mort. Et simultanement, fut prononce un arret condamnant deux autres juifs a la prison. L'un d'eux nia sa participation au crime et le second recusa son aveu disant « qu'il avait avoue sous la torture ». Deux « adouls » temoignerent de ce fait.
ברית מס31- תפילאלת…בית הקברות של מלאה אלגלגלה ואולאד חוסייך
יהודי תפילאלת – אות ברית קודש
חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו
חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין
התיישבות יהודית בתפילאלת
ביקורים בקצארים ובבתי הקברות היהודים של אזור התפילאלת
כל הצילומים במאמר הזה הינם מאת המחבר נסים קריספל
המאמר מפורסם כאן באדיבות של מר נסים קריספל
בית הקברות של מלאה אלגלגלה ואולאד חוסייך …..
חוצים את וואדי זיז הזורם במערבו של הקצאר. מרחק הליכה של קילומטר אחד ומטפסים לעבר הגדה השניה. חלק משטח בית הקברות משמש היום כגורן תמרים. הקברים הסמוכים לגדת האפיק נראים כחדשים, והרחוקים כקדומים. גל אבנים בין שלוש-ארבע שורות, יוצר את מסד הקברים. על המסד שכבות של טין. למראשות הנפטר ולצד מערב, נתמכת אבן ציפחה בין שתי אבנים ועליה ציון הנפטר. שטחו של בית הקברות הוא 60 x 80 מי
בין האבנים שנמצאו כתובות :
נלב״ע ר' דוד בן
אברהם הן אתח מאן
יום ראשון בשבת שמונה
ימים לחודש טבת שי
התריג ליצירה
תנצבה
2
ציון גדול 20 x40 ס"מ. אבן ציפתה הציון לא ברור במיוחד
גל הזה ועדה
מצבה זאת מצבת
קבורת ר' יעקב בן מרדכי
הן אל – ע שנלב״ע חיים לכולנו
ולכל ישראל שבק ביום
חמישי בשק שבעה ימים
לחודש אדר שני
ליצירא תנצבה זללהל
אכי״ר
3
אבן בגודל 35 xl5 ס"מ חרוטה יפה ובה כתוב:
נלב״ע ר' אברהם
בן יחיא ה"ן עבו יום רביעי
בשבת חמשה ימים
לחדש שבט שנת
התרכד ליצירה תנצבה
אכיר
4
ליד גל גדול נמצאה אבן משולשת, כנראה של צדיק ועליה כתוב:
זה הקבר של החכם השלם
הותיק החסיד העניו כהה״ר יצחק
…כה״ר יעקב בן שמחון נע
נלבע לבע ביום שלישי בשבת
ששה ימים לחדש תשרי
שנת התקעו ליצירה
תנצבה
עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
גבולות ההבטחה.
בדיונים על השטחים הכלולים בתחום הארץ המובטחת אין למצוא ב " אור החיים " הערות גיאוגרפיות כי אם משא ומתן על הכללתם של אזורים שונים בארץ המובטחת לאבות ועל קדושתם של אזורים אלה. הקטע בתורה המשמש נקודת מוצא לדיון הוא נוסח ההבטחה ןאברהם בברית בין הבתרים : " ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקני והקנזי וכו….ואת הרפאים וכו…" אזורי ארץ הרפאים המנוייה כאן ?
רש"י קבע " ארץ עוג שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים. בכך ממעט רש"י את ארץ בני לוט עליה נאמר " ארץ רפאים תחשב אף היא " רבי חיים חולק על רש"י שכן " היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל ( ההבטחה ) ?.
ועוד כיוון שלא פירש ה' לאברהם מין רפאים, אלא סתם ( המסקנה היא ) כל הרפאים במשמע " ולסיכום " לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת רפאים "
האזור השני עליו נסב הדיון הוא ארץ פלשתים, הינו שפלת החוף הדרומית. הבעיה כאן היא לשון ההבטחה ליצחק : " גור בארץ הזאת… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ". משמע כאן שה" ארצות האל " הובטחו ליצחק אך לא לאברהם אביו.
וכי ארץ פלשתים אינה בתוך גבולות ההבטחה לאברהם ? רבי חיים משער כך : " ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה, לזה רצה הקב"ה שיחזיק בה יצחק, והוא החזיק בה בחזקה מעולה ( שזרע בה )".
מגמתו של רבנו היא לתאר את ארץ ישראל כארץ רחבה, וזכות ישראל עליה אינה רק מכוח ההבטחה : " שמור לך כלל זה – גם כשלא נתן ה' הארץ לדור בה וגם כשלא נתן עמה לאברהם, אם כבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה'.
טיב ההבטחה.
הארץ הובטחה לאבות ולזרעם אחריהם. מיוחדת היא לשון ההבטחה ליעקב אבינו שבה נאמר : " ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ ". הרי כאן שתי נתינות, אחת לו ואחת לזרעו, מה שלט דקדק לומר כן בהבטחות שני האבות.
סיבת ההבדל בלשונות ההבטחות לאבות נעוצה כנראה בעובדה שבעוד שלא כל זרע אברהם וכל זרע יצחק יירש את הארץ, הרי כל זרע יעקב יירשנה.
הבטחה זו היא ללא תנאי ולא תתבטל עולמית, " אין ביטול למתנת הארץ עד עולם ". גם כשישראל גולים ממנה אין היא עוברת לרשות אחרים אלא נשארת היא נתונה לישראל. דיני שמיטה ויובל שעל פיהם חוזרת הארץ לה' כביכול, ופוקעת זכות ישראל עליה, אלוהים חשבה לטובה, כי אם ה' היה נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה.
עתה שניתנו דיני שמיטה ויובל אם יעברו ישראל על דינים אלה ויגלו מארצם ( ככתוב " אז תרצה הארץ את שנותיה וכו…" ) הרי אין בגלות זו משום הפקעת זכות על הארץ, אלא " פריעת חוב " בלבד, ותוקפה של מתנת הארץ בעינו עומד.
אפילו פסוקים הנראים מתנים את ישיבת ישראל בקיום המצוות אינם סותרים דעה זו. על הפסוק : " ושמרת את כל חקיו..ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ". כותב רבי חיים " לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חשש משה שיאמרו שהכוונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה.
היינו שהגביל ה' ימי נתינת הארץ והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך הישר, על כן המשיך וביאר " אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ", פירושו כי מתנת ה' היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל".
מצוות יישוב הארץ.
" ישיבת הארץ היא מצווה כוללת כל התורה " ". רבי חיים למד את זאת מן הפסוק " לאהבה את ה' א-להיך, לשמע בקולו ולדבקה בו..לשבת על האדמה אשר נשבע ה', לאבותיך ". בפסוק זה מנויות מצוות כוללות המכוונות ל " השגת השלמות ", והנה לצד מצוות כגון אהבת ה' והשמיעה בקולו מופיעה גם מצוות ישיבת בארץ ישראל וגם את תכליתה של ישיבה הוא " וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל לשבח הארץ, לנהוג שני ערלה ".
ביאור זה מציג את הביאה לארץ המצווה בפני עצמה, ולא כאמצעי להשגת עצמאות, עושר וכיוצא בזה. ככל המצוות גם זו צריכה להתקיים לשם שמים " שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות ( למילוי צרכים חומריים ) , אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה, הר ה' שמה.
שמא תחשוב כי עלייה לארץ אינה, לפי זה, אלא לשם חיים רוחניים ואוסרים חיים חומריים ? חא כן הדבר שהרי מייד ארחי מצוות ישיבה בארץ באה מצוות נטיעת כל עץ. היא למדת שכוונתנו בעלייה לארץ צריכה לנבוע מרצוננו לחיות בה חיים רוחניים שלמים, אך אין בכך משום מניעה מלעבד את האדמה.
ומעשה אבות סימן לבנים, עלינו ללמוד כיצד להוכיח את חזקתנו על ארץ ישראל מיצחק אבינו אשר " החזיק בה בחזקה מעולה – שחרש וזרע. סיכומו של דבר " אין לשמוח אלא שישיבת הארץ על דרך אומרו אז ימלא שחוק פינו ".
.Une histoire de familles-J.Toledano-Albo.
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Albo.
Nom patrnymique hispano portugais espagnol, indicatif f'une particularite physique albinos. Le mot espagnol semble deriver lui-meme de l'hebreu : Laban, prenom biblique qui a le meme sens : le blanc.
A rapprocher des patronymes ayant le meme sens: Melloul et Amlal. Le nom de cette famille s'est egalement illustre en Espagne. Apres l'expulsion de 1492, on trouve des Albo dans toute la Diaspora sepharade, d'Italieaux Balkans, en passant par lr Maghreb.
Autre orthographe : Albou. Au XXeme siecle. Nom moyennement repandu porte au Maroc – Meknes, Fes, Tanger, Tetouan, Casablanca – , en Algerie – Alger, Oran -, et en Tunisie – Tunis, beja.
Rabbi Yossef Albo
1383 – 1444 : Rabbin theologien, philosophe et predicateur ne a Aragon, disciple du célèbre rabbin Hasdai Crescas. Il vecut une des epoquesles plus troublees de l'histoire des Juifs en Espagne, prelude a la grande expulsion a la fin de son siecle.
L'Eglise, souvent sous l'instigation des Juifs apostats, exercait une enorme pression sur les Juifs restes malgre tout fideles a laeur foi, les obligeant notamment a assister periodiquement a des sermons dans les synagogues et a defendre leurs theses au cours de debats publics contradictoires, appelees disputations, ou conciles.
Rabbi Yossef fut le plus grand ardent defenseur du judaisme au cours du plus celelbre des conciles, celui de Tortosa – 1413 – 1414, qui se tint en presence du Roi d'Espagne et du pape Benoit XIII.
Il defendit avec brio l'actualite de la religion juive, rudicukisant le procureur Geromino de Santa Fe – ex – Yehousha Halorqui -, pour son ignorance des textes bibliques et son interpretation erronee de la date d'arrivee du Messie.
Conscient du trouble jete dans les esprits par ces controverses, il publia son chef d'œuvre " Sefer haikarim ", " Le Livre des Principes, dans lequel il exposait les principes de base du judaisme et ce qui le differenciait du christianisme et de l'islam. Le livre eut une enorme influence et connut de nombreuses editions depuis l'edition originale de 1485.
Joseph Albo
Un article de Wikipedia, l'encyclopedie libre.
Joseph Albo fut un rabbin et theologien espagnol du XVe siecle, principalement connu pour avoir écrit le Sefer HaIkkarim, le Livre des Principes (de la foi juive). Il s'agit d'une œuvre de polémique, défendant le Judaïsme tant contre le Christianisme que contre le criticisme philosophique.
On tient généralement Monréal, en Aragon, pour la ville où il naquit et vécut. Astruc, dans sa relation de la disputation de Tortosa, qui se tint en 1413-14, mentionne Joseph Albo comme l'un des participants, en précisant qu'il représentait la congrégation de Monréal (selon d'autres versions, Daroca). Cependant, le compte-rendu latin ne mentionne pas la localité.
Ses repères biographiques sont également source d'incertitude : Graetz pense qu'Albo n'avait pas plus de 30 ans lors de cette disputation, et estime donc l'année de sa naissance à 1380 au plus tard. L'année de sa mort est située entre 1430 et 1444. Une source le décrit néanmoins en train de faire un sermon à Soria en 1433.
Joseph Albo faisant abondamment usage d'illustrations médicales dans ses discours, on peut supposer qu'il pratiquait la médecine. Il était également versé dans les écrits des Aristotéliciens musulmans. Son maître était Hasdaï Crescas, l'auteur de Or Hashem.
Joseph Albo
Un article de Wikipedia, l'encyclopedie libre.
Joseph Albo fut un rabbin et theologien espagnol du XVe siecle, principalement connu pour avoir écrit le Sefer HaIkkarim, le Livre des Principes (de la foi juive). Il s'agit d'une œuvre de polémique, défendant le Judaïsme tant contre le Christianisme que contre le criticisme philosophique.
On tient généralement Monréal, en Aragon, pour la ville où il naquit et vécut. Astruc, dans sa relation de la disputation de Tortosa, qui se tint en 1413-14, mentionne Joseph Albo comme l'un des participants, en précisant qu'il représentait la congrégation de Monréal (selon d'autres versions, Daroca). Cependant, le compte-rendu latin ne mentionne pas la localité.
Ses repères biographiques sont également source d'incertitude : Graetz pense qu'Albo n'avait pas plus de 30 ans lors de cette disputation, et estime donc l'année de sa naissance à 1380 au plus tard. L'année de sa mort est située entre 1430 et 1444. Une source le décrit néanmoins en train de faire un sermon à Soria en 1433.
Joseph Albo faisant abondamment usage d'illustrations médicales dans ses discours, on peut supposer qu'il pratiquait la médecine. Il était également versé dans les écrits des Aristotéliciens musulmans. Son maître était Hasdaï Crescas, l'auteur de Or Hashem.
Sefer haIkkarim
La composition de cet ouvrage s'étale sur plusieurs périodes. La première partie, publiée comme ouvrage indépendant, contient l'essentiel de la pensée d'Albo. C'est en réaction aux critiques qui plurent sur lui lors de la publication qu'il se sentit obligé d'y ajouter la suite Dans la préface à la seconde partie, il s'en prend aux critiques : "Celui qui voudrait critiquer un livre devrait, par dessus tout, connaître la méthode employée par son auteur, et juger tous les passages se rapportant à un sujet dans leur ensemble." Il fustige ce qu'il ressent comme étant l'impudente et imprudente procédure des jugements qui se sont tenus sur un auteur sans avoir en mémoire ces principes élémentaires de la critique.
Parmi toutes les accusations, on notera celle de plagiat des idées de Hasdaï Crescas que Joseph Albo se serait approprié sans le citer. Néanmoins, un examen pertinent du texte invalide cette assertion : Hasdaï Crescas ayant été son maître, une certaine communauté de pensée est inévitable, à condition de ne pas dépasser certaines limites, dont Joseph Albo ne s'en est même pas approché.
Philosophie de l'œuvre
Maïmonide avait énoncé 13 articles de la foi juive qui déterminaient qui était d'Israël, qui était apostat. Ces principes ont été, un siècle après la mort de Maïmonide, versifiés et inclus dans la liturgie. Ils sont chantés jusqu'à nos jours.
Pourquoi Joseph Albo jugea-t-il utile de les critiquer, et de les réduire à trois ?
- Croyance en l'existence de Dieu;
- Croyance dans la révélation;
- Croyance dans la justice divine.
C'est que la formulation d'autres articles (que ceux-là) avait entraîné des controverses, ce qui influença tant leur sélection comme articles spécifiques à accentuer que la manière de les présenter : dans l'esprit de Joseph Albo, cette sélection se devait d'être faite dans le but de corriger ceux des articles de Maïmonide qui paraissaient appuyer malgré eux les prétentions des Chrétiens dogmatistes et polémistes.
L'énoncé des 13 articles de Maïmonide ne se départait pas lui-même d'une volonté polémique à l'encontre de certaines allégations chrétiennes ou musulmanes : l'accent qu'il met sur l'incorporéité absolue de Dieu se comprend mieux si on la lit comme contrepied de la doctrine chrétienne de l'incarnation. Il en va de même pour sa conception messianique, et son emphase sur la constance à avoir dans la foi de sa réalisation future.
Néanmoins, ce sujet même, le "dogme du messianisme", attisa l'angoisse des Juifs forcés de se mesurer publiquement aux champions de l'Église, et à leurs certitudes, surtout quand lesdits champions étaient des Juifs apostats ou rénégats, comme l'archevêque Paul de Santa Maria, ex-Salomon Levi, ou Geronimo de Santa Fe, ex-Joshua Lorki. Ce dernier avait été, de plus, le champion des Juifs lors de nombreuses disputations ! C'est dire s'il faisait usage de ce dogme maïmonidien du messianisme! Or, si la question de la corporéalité du Messie n'avait jamais été l'un des points majeurs de disputation avant Maïmonide, un demi-siècle après sa mort, sa doctrine messianique ayant été acceptée comme l'un des principaux articles de foi du Judaïsme, ce fut ce point qui fut le plus souvent débattu lors des disputations.
Joseph Albo avait participé à celle de Tortosa. Il connaissait ce malaise qui ne pouvait qu'interpeller les défenseurs du Judaïsme. C'est pourquoi il n'hésita pas à éliminer la doctrine messianique des croyances fondamentales du Judaïsme. Non qu'il n'y crût pas lui-même, mais cette doctrine était bien plus facile à défendre comme corolaire de la justice divine.
Ikkar signifie principal en Hébreu. Le titre du livre dévoile d’emblée son esprit et sa méthode. Son principe conducteur est que "le bonheur humain est conditionné par la connaissance et la conduite". Cependant, "l'intellect humain ne peut atteindre à la perfection en matière de connaissance et de conduite éthique, car son pouvoir est fini et vite épuisé dans la contemplation des choses dans lesquelles il trouve la vérité; c'est pourquoi il doit, nécessairement, y avoir quelque chose au-dessus de l'intellect humain, chose par laquelle la connaissance et la conduite peuvent atteindre un niveau d'excellence qui n'admet pas de doute."
En d'autres termes, l'insuffisance de l'intellect humain postule la nécessité d'une guidance divine; il est donc du devoir de chacun de connaître la Loi donnée par Dieu. Cependant, la connaître n'est possible que si l'on a établi les véritables principes sans lesquels il ne peut y avoir de Loi divine.
Constatant que sur ce point, pourtant capital, existent de si grandes divergences, confusions et inconsistances, Joseph Albo décide d'ériger une structure pour la vraie religion
Les principes fondamentaux (Ikkarim)
Toute religion révélée, dit Joseph Albo, reconnaît trois principes fondamentaux.
Cependant, l'identité de ces trois principes, c'est-à-dire le fait qu'ils soient identiques dans les religions révélées, ne pourrait-il pas amener les fidèles de chaque religion à affirmer la vérité de sa religion seule ?
Non, répond-t-il : ces trois principes peuvent être similaires dans leur indispensabilité à établir les religions se disant révélées, mais est seule vraie cette religion qui comprend correctement ces trois principes. Comment s'assurer de cette compréhension ? en démontrant à partir de ces trois fondements que d'autres vérités et inférences en découlent, logiquement. A moins d'accepter toutes ces inférences, une religion se disant révélée ne peut être considérée comme telle.
Le Judaïsme, dit Joseph Albo, s'appuie non seulement sur les trois principes fondamentaux mais en outre, il accepte les corollaires et dérivées. En conséquence, le Judaïsme est la vraie religion révélée. En aboutissant à cette conclusion, Joseph Albo a également atteint le but pour lequel il a mené cette enquête.
Terminologie
Joseph Albo introduit une terminologie originale, probablement de sa composition. La foi est un arbre, dont les trois Ikkarim (Principes) sont les racines. Dès lors, les huit vérités nécessaires qui en dérivent (sans la reconnaissance et l'application desquels une religion ne peut prouver son caractère révélé) sont les shorashim, racines secondaires. Tant les Ikkarim que les shorashim sont indispensables à la subsistance du tronc de l'arbre. Les rameaux (anafim), en revanche, ne font pas partie de cette catégorie.
Les coutumes religieuses juives, dont il existe un grand nombre, comme dans toutes les religions, font partie de l'arbre, elles attestent de sa vivacité et de sa diversité, mais elles pourraient être détachées de l'arbre ou s'éteindre, sans que le tronc ne soit affecté.
Les trois Ikkarim étant les mêmes dans toutes les religions, l'auteur les nomme parfois Ikkarim kolelim (les principes, ou racines, universel(le)s).
Les huit shorashim sont parfois appelés Ikkarim peraṭyim, mais cette terminologie est inconstante au long du livre.
Flexibilité religieuse
Bien qu'il trouve matière à critiquer ses prédécesseurs, son maître y compris, l'auteur lui-même a bien du mal à échapper aux accusations d'hérésie. Il se fixe en effet pour mission d'établir les limites où le scepticisme ne peut plus se manifester au sein du judâïsme sans risquer d'abandonner l'orthodoxie. Son critère pour distinguer l'apostat (kofer) du croyant dans l'erreur (to'è) est que le premier, contrairement au second, remet volontairement en doute la vérité de la Torah.
Ceci permet une remarquable liberté d'interprétation, au point qu'en se fiant aux théories de Joseph Albo, il serait difficile de remettre en doute l'orthodoxie du plus libéral des Juifs réformés. Par exemple, Joseph Albo rejette l'assertion que la croyance en la creatio ex nihilo est fondamentale, comme l'affirme Nahmanide. Il attaque aussi Maïmonide et Hasdaï Crescas, affirmant qu'aucun des deux ne s'en tient à son critère fondamental, l'absolue indispensabilité d'un principe sans lequel le tronc ne pourrait survivre. Et en vertu de cela, il rejette le gros de leur credo.
Principes fondamentaux et vérités dérivées
Du premier Ikkar, la croyance en l'existence de Dieu, le Rav tire quatre shorashim :
- l'unité de Dieu
- Son incorporéalité
- Son indépendance du temps
- Sa perfection : Il Est sans faiblesse ni défaut.
Du second Ikkar, la croyance dans la révélation, c'est-à-dire la communication des instructions divines de Dieu à l'homme, proviennent 3 shorashim :
- les prophètes Hébreux sont les médiums de la révélation divine
- Moïse fut unique dans la grandeur au sein des prophètes
- la force de la loi mosaïque, qui ne pourra être changée tant qu'une autre ne sera publiquement divulguée et proclamée devant six cent mille hommes (qui pourront attester de son caractère divin). Aucun prophète ultérieur ne peut en conséquence abroger cette Loi
Enfin, du troisième Ikkar, la croyance en la justice divine, dérive un shoresh : la croyance en une résurrection corporelle.
Selon Joseph Albo, la croyance en la venue du Messie n'est donc pas une croyance essentielle, et donc pas une partie intégrante du judaïsme. De même, bien que chaque prescription a le pouvoir de conférer le bonheur par son observance, il n'est pas vrai que chaque loi doit être observée, ni qu'un Juif s'expose à la violation de l'Alliance ou à la damnation en négligeant, totalement ou en partie, une de celles-ci.
Publication des Ikkarim
La première édition des Ikkarim apparut à Soncino en 1485; une autre édition eut lieu à Freiburg en 1584, et s'accompagnait d'un commentaire intitulé "Ohel Ya'akov", rédigé par Jacob ben Samuel Koppelman ben Bounam, de Brzesc. Une autre édition, avec le commentaire de Guedaliah ben Solomon Lipschitz, a vu le jour à Venise en 1618.
Les éditions ultérieures virent leur critique du credo chrétien (Livre III, chap 25 et 26) censurées, et Gilbert Génébrard écrivit une réfutation du livre avec d'intéressantes remarques. Cette réfutation fut publiée avec son propre commentaire par le Juif baptisé Claudius Mai à Paris en 1566.
Les Ikkarim ont également été traduits en Allemand par le Dr. W. Schlesinger, rabbin de Sulzbach, avec une introduction par son frère, L. Schlesinger. Le livre a été publié à Frankfort-am-Main en 1844.
Rabbi Haim Messod Albo
Rabbin et enseignant a Alger au debut du XIXeme siecle
Rabbi Yehouda
Rabbin ne a Meknes, descendant de l'illustre famille espagnole. Sa famille possedait a Meknes une sunagogue qui portait leur nom. Il monta a Tiberiade au milieu du siecle dernier, avec pkusieurs membres de sa famille dans la grande caravne de 80 immigrants qui quitta Meknes en 1853.
En 1877, il fut choisi comme emissaire au Maroc pour recuellir des dons pour les œuvres de la communaute maghrebienne de Jerusalem, alors en plein essor demographique.
Carlos Albo
Hommes d'Affaires ne a Tetouan. Apres ses etudes a l'Ecole de l'Alliance, il quitta le Maroc comme la majorite des anciens eleves, pour s'installer au Venezuela. Il investit une partie de sa fortune dans l'achat de biens immobiliers a Tanger. Mort a Caracas en 1965.
Jaime Albo
Animateur fe mouvement de jeunesse et militant dans d'autres unstitutions religieuses de la communaute de Tanger, premiere moitie du XXeme siecle.
Georges Albou
Notable et dirigeant communautaire ne a Alger en 1881. Il fut vice president du Consistoire d'Alger de 1933 a1944. A ce titre au momemt de la freation de l'Union Generale des Israelites d'Algerie, fin Aout 1942 le Gouverneur General Chatel l'en avait nomme d'autorite, malgre son opposition, vice president.
Heureusement, l'organisation imposee par les autorites de Vichy dans le cadre de leur politique d'elimination des juifa de la vie publique et economique, n'eut pas le temps de fonctionner en raison du debarquement americain du 8 novembre 1942.
Maitre Albo
Avocat au barreau d'Alger, president du Keren Kayemet Leisrael d'Algerie a la fin des annees quarante
Michel-meyer Albo
Fils de Asher, ne a Ouezanne en 1935. Producteur a la television francaise. Envoye avant l'independance du Maroc a Paris pour former les futurs cadres et journalistes de la radio nationale, A son retour au Maroc, il fut de 1958 a 1962 responsable technique de radio Maroc a Casablanca.
Contraint par les circonstances politiques a quitter le Maroc, il s'installa en France en 1963 et entra comme cadre superieur technique a la R.T.F. Auteur de nombreuz articles sur l'histoire et la culture du judaisme marocain parus dans les " Nouveaux Cahiers " – ou il raconte notamment son experience de jeune militant juif en faveur de l'independance du Maroc de 1954 a 1956 – ar dans " Pardess " – sur l’emigration des Juifs du Maroc apres les desillusions de l'independance.
Autre source
ALBO ou ALBOU : nom d’origine espagnole (albo) signifiant blanc. Nom peut-etre donne à un individu a peau tres claire ou un albinos.
ALBO Yossef (1383-1444). Originaire d’Espagne (Castille). Disciple de Hasdaï Crescas. Rabbin, philosophe et medecin, il participa en tant que representant d’une communaute juive a la Dispute de Tortosa. Il est l’auteur de Sefer hah’ikarim (Le livre des principes), un ouvrage majeur sur la philosophie juive de l’epoque, dans lequel il reduit les fondements du judaisme a trois principes : l’existence de D’ieu, l’origine divine de la Loi et la retribution. A ces trois principes viennent s’articuler des dogmes secondaires comme la creation exnihilo, la venue du messie et la resurrection des morts.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
ראב״ד קזאבלנקא
אתן לך את המפתחות של העיר״ מלים אלו אמר ראב״ד קזבלנקא הרב משה חי אליקים המכונה המשמ״ח אלקים לרבנו, כדי לשכנעו שיבוא ליטול חלק בקבוצת הדיינים שבבית הדין שבראשותו, וכאמור שבכל זאת היה קשה לרבנו לעזוב את פעילותו הרוחנית שבמקנס, אלא שבשנת תשט׳ לאחר פטירת הראב״ד הרב משה חי אליקים זצ״ל בשנת תש״ח, היה מוכרח להענות לבקשת הדיינים והקהילה שבקזבלנקא ליטול על עצמו את עול הדיינות, ועל אף גילו הצעיר(40) נבחר לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקא.
המילה קזבלנקא מקורה בספרדית, אמנם בערבית קראו לעיר: דאר לבידא וכוונת שני השמות היינו הבית הלבן ע״ש הבית היחיד שנשאר לאחר רעידת אדמה שפקדה את קזבלנקא לפני כ – 250 שנה, ונשאר בעיר רק בית אחד לבן.)
הכל הולך אחר החיתום ורק לאחר שעבר רבנו לקזבלנקא, אזי התעוררו אנשי מקנס לדעת את ערכו הגדול וחינו היקר של רבנו.
ולהודות על האמת, אמרו לו ׳הטוב לב שלך הוא שניצח אותנו׳ כלומר מה שראינו שכל מעשיך הם מטוב לב, זה הביא אותנו בסוף כל ויכוח להבין שאתה הוא הצודק.
רבנו כיהן בדיינות עם ידידו הרה״ג רבי יעקב בירדוגו זצ״ל ובראש ההרכב עמד הראב׳׳ד רבי חיים דוד אבן סוסאן זצ״ל. וכפי שכותב רבנו בראש הספר ״משיבת נפש״ לבנו של הראב״ד, שתענוג נפלא היה לו לשבת בבית הדין, עם הראב״ד הגאון הנ״ל, כי הוא היה שלם בתכלית השלימות. חכמה יש כאן, זקנה יש כאן, ענוה יש כאן. רבי חיים דוד הוא בנו של רבי אברהם שהיה רבה של העיר דבדו, רבי אברהם נפטר בשיבה טובה בשנת תש״א. בשנת תשט"ו נתמנה רבנו ליו״ר הב״ד, (מינוי זה של יו״ר הב״ד הוא למעשה בפועל כראש הב״ד, אלא מפני כבודו של הרב חיים דוד אבן סוסאן שהיה עודנו בחיים אלא שחלה, לכך לא ניתן לו עדיין את התואר של ראב״ד.) ובשנת תש׳׳ך לאחר פטירת הרב חיים דוד זלה״ה מינוהו לרבנו גם לרב הראשי לקזבלנקא וראב״ד.
רבנו היה האיש המתאים למשרה הרמה הזאת, הן מצד גדלותו העצומה והמעמיקה באבן העזר ובחושן משפט, והן מצד אישיותו המרשימה ומדותיו התרומיות ויראתו הקודמת לחכמתו, והן מצד גישתו המתונה בדין, וירידתו לעומקא דדינא וכח הכרעתו שהיתה ללא פקפוק. והן מצד כושר מנהיגותו הבלתי שכיח, ואף חברי בית דינו העריצוהו, ומסרו לידיו את הנהגת בית הדין, רבנו הוא שניהל את מהלך המשפט בבית דינו והכריע את הדין בצורה ברורה וללא כל היסוס, וכל פסקי בית דינו מבוססים על פי ההלכה הפסוקה, ולפי מנהגי רבותינו הגאונים גדולי הדורות הקדמונים אשר קבעו מסמרות בכל פרטי ההלכות בארבע חלקי השולחן ערוך, אשר היה רבנו בקי בהן ובשמותיהן, ולאורם היה הולך, ובתוקף כחה של תורה באה הכרעתו אם לשבט ואם לחסד.
יקוב הדין את ההר
מעשה שהיה בבית הדין במרוקו שבאו שני מתדיינים וכל אחד שטח טענותיו, כשהחלו הדיינים לצדד בטובת אחד המתדיינים, אחד מהדיינים הותיקים מבלי משים לב החל לספר שהוא מכיר את אמיתות המתדיין השני, וודאי שצריך לצדד לטובתו. קם רבנו שהיה עדיין צעיר וחדש בבית הדין ואמר לו ׳או שתשתוק, או שתפסל מלהיות דיין, שהרי אם תעיד הרי ׳אין עד נעשה דיין.׳…
מחברי בית דינו במשך השלושים שנה שהיה בקזבלנקא מוצאים אנו את הדיינים הרה׳׳ג מעוז ומגדול הרב משה מלכה זצ״ל שלימים נתמנה לרבה הראשי וראב״ד של פתח תקווה ומח״ס שו״ת מקוה המים חמשה חלקים, ס׳ דרש משה, וספר נטפי המים, נפטר יד׳ אדר תשנ״ז. הרה״ג רבי יצחק חזן זצ״ל שלימים נתמנה לחבר ביה״ד העליון מח׳׳ס שו״ת יחו׳׳ד ג״ח, כה לחי על הגדה של פסח, ליצחק עה׳׳ת, נפטר א׳ אייר תש"ןן. הרה״ג סיני ועוקר הרים׳ גדול המדקדקים והפרשנים במרוקו הגאון רבי חיים רפאל שושנה זצ׳׳ל נולד בשנת תרעב׳ נפטר יא׳ תשרי תשמ׳׳ו בסוף ימיו שימש ברבנות בבאר שבע הגיה וסדר מחדש את ספרי אוצר הפיוטים ״אעירה שחר״ בשלושה חלקים. הגאון רבי שמעון דיין זצ״ל שלאחר מכן היה דיין בירושלים ונפטר בדמי ימיו, הגאון רבי רחמים בן עמרא (עמר) לאחר שעלה לארץ נתמנה לרב בקרית מנחם ועיר גנים. הגאון רבי מימון מיארה והגאון רבי שמעון סויסה שליט״א..
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
פאסוניה היתה נערה מאוד לא־ שגרתי
ת. מעולם לא קיבלה את מוסכמות החברה בלי לבחון אותן לעומקן. בניגוד לבנות גילה, לא הסתפקה רק בחובותיה של בת ישראל כשרה. היא החמירה עם עצמה עד כדי כן, שהיתה מקיימת גם מצוות רבות שרק גברים נצטוו בהן. היא גם הקפידה להתפלל בטלית ובתפילין. היו שראו בכך שערוריה, אבל היו גם כאלו שראו בכך צדיקות יתירה. גם הרבנים נחלקו בדעותיהם. בזכות מבוכה זו יכלה פאסוניה להמשיך במעשיה באין מפריע.
מכל מקום, איש לא יכול היה להאשימה במרדנות, או בזלזול בדת. הלהט הדתי והשלמות המוסרית שלה העמידו ללעג כל ניסיון להגבילה בסד של מוסכמות. היא נלחמה על דעותיה ועל זכותה לחיות את חייה ולעבוד את אלוהיה לפי הבנתה, ובסופו של דבר יצאה מנצחת. כה חזק היה מעמדה המוסרי, עד שיכלה להרשות לעצמה ללמוד תורה עם חיים ועם שמואל, קרוביה, בלי שיעזו הבריות להטיל בה דופי. לא אחת גילתה דרכי פירוש מקוריות ביותר לפסוקים רבים במקרא, והיתה מגיבה לנוכח תדהמתם של שמואל וחיים: ״אילו נתתם לנשים ללמוד תורה, הן היו ללא ספק יוצרות מהפכה בפרשנות, ומגלות בתורה פנים שאתם לא שיערתם מימיכם.
מדי פעם הביא לה אביה חתנים, אך היא דחתה אותם בזה אחר זה. כאותה נסיכה מן האגדות העמידה תנאי, שרק מי שיוכל להתחרות עמה בהבנת המקרא, יהיה ראוי להיות אדונה ובעלה. בכל פעם שהוצג לפניה שידוך, היתה פאסוניה בוחנת אותו מצד ידיעתו את התנ״ך, ומשנכשל, היתה מתחננת אל אביה שישלחנו מעל פניה. מובן מאליו שללא הסכמתו, ואפילו תמיכתו המוסווית של אביה הנגיד, לא היתה פאסוניה יכולה לנהוג כפי שנהגה. אכן, לצידה עמדו אביה רחב־האופקים, אשר בעצמו היה מרדן ובז למוסכמות ריקות מתוכן, ובן טוהר מידותיה, שהיה ידוע ברבים ולא ניתן לערעור. יום אחד התפרץ עליה אביה בחוסר־סבלנות ואמר לה: ״בכל הממלכה קיימים רק שניים שיוכלו לענות לדרישות שלך, ואחד מהם כבר נשוי: שמואל די־אבילה והשני — חיים… בן… עטר…״ תוך כדי הגיית השם ולאור החיוך שנתפשט על פניה של בתו, הבין משה שסוף־םוף עלה על קרקע מוצקה. ״חיים בן עטר! איך לא חשבתי עליו קודם לכן!״
שְׂאו שלום למבחר החתנים
ואל דודים ורעים נאמנים
שלום דוֹד יֶחֱזֵם רחוק בעיניו
ולבו,יחזם פנים בפנים
בהתחבר שני ילדי נדיבים
בני שועים ונטעי נעמנים
ויאירו בעד חֻפָה פניהם
ככוכבים בעד עב עננים
שיר זה, משל המשורר הגדול מספדד יהודה הלוי, נשמע ביום חתונתו של חיים בן עטר עם בחירת ליבו פאסוניה. משפחת בן עטר מוצאה היה מספרד. כמאתיים שנה לפני שחיים עצמו ראה אור עולם בעיר סאלי, הגיעו אבותיו אל חופי מרוקה לאחר שגורשו מספרד. לפנים היה רוב רובו של חצי-האי הספרדי נתון לשליטת המוסלמים, ובערים בקורדובה, גראנאדה וסביליה פרחו זו בצד זו תרבויות ערב ועֶבֶר, והגיעו להישגים עצומים באמנות ומדע.
אולם אחרי מאות שנים של מלחמות, הצליחו הנוצרים לגרש מספרד את הערבים. גזירת הגירוש נחתה גם על קהילות היהודים המפוארות, משפחת בן עטר התפצלה לשני פלגים: האחד פנה צפונה, אל ארצות השפלה, אליה הגיעו רבים מן המגורשים, ואילו הפלג האחר הגיע, אחרי גלגולים ותלאות, לעיר פאס בצפון אפריקה.
בין שארי־בשרו של חיים, נמנה את רבי יהודה בן עטר, הוא. ״חכם אלכביר״, שהיה גדול רבני פאס. מפאס עברה המשפחה לסאלי, שם עשו בניה חיל: מהם לומדי תורה דגולים ומהם — אנשי עסקים ממולחים. אלו קיימו את אלו. אלו סיפקו מזון לנפש, ואלו — לגוף. בהדקו את הברית עם דודו עתיר־ הנכסים ובעל השררה, מובטח היה לו לחיים בן עטר שיוכל להתמסר לעבודת הקודש, ולבלות את ימיו ולילותיו בערוגות הבושם של התורה. כל זאת בצד העובדה, שפאסוניה היתה אשת־חיל נאה וחכמה מאין כמותה. ומה יכול תלמיד חכם לדרוש יותר מזה, שאפילו בנהלו שיחה יומיומית עם רעייתו, יהיו דבריהם מתובלים בדברי תורה מרהיבי דעת? עם זאת לא היתה פאסוניה מרדנית או סוררת, ומעולם לא העזה פנים נגדו. כל חייה ראתה לנגד עיניה את טובת בעלה ואת ייעודו הגדול, להיות אור לעם ישראל, וכך נהגה. לעתים היה חיים מביט בה בהערצה ותוהה איך הצליחה לשלב בה גאווה וצניעות, נחישות החלטה ורוך, תקיפות ונשיות — כל אלה בכפיפה אחת. עם השנים, כאשר הגורל הפך מהם פניו, ושלוות ימי נישואיהם הראשונים אבדה במערבולת קשה, התגלתה פאסוניה כשותפה נאמנה לחיים בכל תהפוכותיהם.
מקדם ומים-כרך "ז "-שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו מאיר קנפו(רמון)
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
בעיר מכנאם נמשכה החקירה האכזרית. הקור הנורא צבט בעורי בלילות, היה לי חום גבוה מהפצעים שבכפות רגליי ומשריר הכתף השמאלי שנחתך בזמן שתלו אותי בחבלים במתקן מיוחד לכך.
לא איבדתי את ההכרה אך הייתי מטושטש לגמרי ותלוש ממה שקורה סביבי. החוקרים סירבו לאפשר טיפול רפואי בי ואפילו דחו את בקשתי לקבל אספירין להורדת החום והכאבים. כמו כן סירבו לתת לי שמיכה לכיסוי במשך השעתיים ולפעמים פחות שהיו לי בתא בלילות היותר קרים בעיר מבנאס.
בוקר אחד בסביבות השעה 10 כמדומני שמעתי מחדר התחנה פרקי תהלים שנאמרו מפי מאות יהודים בחוץ ולאחר מכן פרקי קוראן, ולא הבנתי מה קורה. השומרים שפניתי אליהם סירבו לומר לי מה פשר התפילות בחוץ. בחדר ששהיתי בו היה גם חלון הפונה למרכז תחנה זו, ובו ברזייה. נכנסה בחורה ושתתה מהמים. מיד הבנתי שזו יהודייה, כי ערבייה לא תעז לשתות בזמן הרמדאן. קראתי לה ושאלתיה לפשר התפילות. היא ענתה לי שהמלך מת לפני ששוטר גירש אותה משם.
מחשבות חלפו במוחי: האם אוכל לנצל את הבלגן שהשתרר בוודאי באותו יום במרוקו ואשר יימשך עד לקבורתו של המלך ולברוח מתחנה שהייתה שמורה על ידי שוטרים חמושים בתתי־מקלעים?
ניסיתי לקום שוב ולעמוד על רגליי, אך לשווא; הכאבים היו נוראים, מה גם שלא היו לי לא בגדים ולא נעליים.
באותו יום כבר לא ראיתי את החוקרים, והשמירה עלינו דוללה למינימום; אך כדי לברוח צריך גם עזרה מבחוץ, וזו לא הייתה. בשעות הערב הופיעו שלושה חוקרים, הוציאוני מהתא ולקחוני למתקן תת־קרקעי, ושם אחד מהם דרך את אקדחו, הצמיד אותו לרקתי ואמר לי: ״נמאס לנו מהשקרים שלך. כרגע אין לנו מה להפסיד, המלך מת, וכבר לא יהיה בית מלוכה במרוקו, ואף אחד לא ישאל כבר איך נהרגת. תדבר, ספר את האמת או שנחסל אותך כאן״.
התחלתי למלמל ״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, ובתעוזה בלתי רגילה התחלתי להוציא עליהם פרטים שקלטתי בזמן העינויים, כאשר חשבו שאני מעולף, דוגמת פרטים מדויקים על משפחותיהם, האישה שילדה לפני ימים מספר, האבא שרכש חנות מכולת במכנאס וכו'. אמרתי להם: ״אנו יודעים הכול על משפחותיכם, ואם תפגעו בי לרעה או תחסלו אותי, חבריי יתנקמו לא רק בכם אלא גם בבני משפחותיכם״.
השתררה תדהמה בקרבם, כי לא ציפו לתגובה כזו. הם היו המומים, ולאחר שניות נוכחתי שתגובתי הצילה אותי. הם נתנו לי מספר אגרופים, גידפו אותי כרגיל מאז מעצרי גידפו את הציונות, את היהדות, אך החליטו להחזירני לתאי. עוד יום של סבל עבר.
למחרת הופיע בתאי גבר לבוש בקפידה והציג את עצמו כמפקד משטרת מכנאס, וסיפור לי שהיה קודם מפקד משטרת העיר מוגאדור (אסוירה). מזכירתו שם הייתה יהודייה, ולו חברים רבים בקהילה היהודית באסוירה. הקשבתי לו, אך לא נתתי אמון לא בדבריו ולא בטוב לבו. הוא הוסיף: ״נפלת בידי רוצחים פנטיים, ואני מרחם עליך. הם הוזעקו לעיר הבירה רבאט ללוויה של המלך, ולכן באתי לעזור לך. האם זקוק אתה לדבר מה?״ הראיתי לו את כפות רגליי ואת הכתף השמאלית שהתנפחה בצורה חמורה ביותר. אמרתי לו שאני קודח מחום. קצין זה עמד על מצבי הפיזי הקשה והציע את עזרתו. באותו יום הביא אותי בפני ״שופט״, וזה נתן הוראה לאשפז אותי.
מצבי החמיר, והרופא הצרפתי בבית החולים אמר שאני ״כמו מת״. האחות היהודייה הבינה שאני מת, והודיעה על בך לאנשי הקהילה היהודית.
לאחר ימים מספר השתפר מצבי, והועברתי לכלא סידי סעיד הנוראי; ומשום מה לפרוזדור הנידונים למוות. שם הוכנסתי לחדר צינוק שבו היה בור ששימש כשירותים וברז מים. בבית כלא זה היו מוחזקים יותר מאלף אסירים. חלקם לא הועמדו מעולם למשפט.
בחדר הצינוק שהוחזקתי בו לא הייתה כל מיטה, אפילו לא מבטון. לא התאפשר לי לקבל עיתון, ספר, עט, נייר מכתבים, וישבתי על הרצפה הקרה ללא כל מעשים. בלילה ניתנו לי שתי שמיכות שעזרו לי להתגבר על הקור הנוראי, אך לא נרדמתי בלילות מרוב גירוד כי השמיכות מלאות כינים. כן אפשרו לי להחזיק סיגריות וגפרורים, ולכן יום יום שרפתי גפרורים ובהם ציירתי על הקיר עיגול וספרתי את החורים הקטנים הנגרמים מהסיד שבקירות.
האם אצא מהתא הזה שפוי? כל היום לא נפתחה דלת חדר צינוק זה ולא התאפשר לי לצאת לאור.
בבוקר בשעה 6 היו הנידונים למוות שעבדו בפרוזדור זה עוברים מתא לתא ואוספים את השמיכות, ובערב מחזירים אותן. הקור גם ביום היה נורא. לא טעמתי את האוכל של הכלא, שהיה מורכב ממרק סמיך שכאשר התקרר נהיה בלוק בצלחת הפח. הקהילה היהודית במכנאם דאגה להעביר אליי כל יום לחם עגול ובו סרדינים. יום יום אכלתי סרדינים, ולא יכולתי יותר. ביקשתי מהסוהר להודיע לקהילה על כך, ואכן למחרת שינוי, ובמקום הסרדינים מצאתי… טונה.
כל כך רציתי לקבל עיתון או ספר, אך לשווא. סירוב מוחלט של הנהלת הכלא. יום אחד נפתח האשנב של התא, ונידון למוות הציע לי ספר בצרפתית. חשבתי תמורת סיגריות, אך טעיתי. הוא רצה שאתאסלם לפני הוצאתו להורג. כך, הוא האמין, ילך ישירות לגן עדן. צחקתי על הצעה זו וסיפרתי לו שאצלנו היהודים הגיור מתארך שנים עד שהרב מאמין ביושרו של מבקש הגיור. זה לא עניין אותו, וזה לא מה שכתוב לפידבריו בקוראן. לאחר שיחה ארוכה אתו הוא התפשר על קבלת הסיגריות, ואני נהניתי מקריאת הספר Des Souris et des Hommes (״העכברים והאנשים״) של ג׳ון סטיינבק. פעמים מספר קראתי ספר זה, עד שנלקח ממני. אותו נידון למוות לא ראיתי יותר, ואינני יודע אם הוא נשלח לגן עדן או לגיהנום.
עבר זמן, ויום אחד הוציאוני מהתא שבו שהיתי בבדידות נוראית והכניסוני לתא שבו היו כבר שמעון קרן, מישל קקון ומקס מלכה. מצבי השתפר, והחברים אפשרו לי לישון על מיטת הבטון היחידה בתא. יכולנו לשוחח ואפילו ללמוד מתמטיקה מ״המורה״ שלנו שמעון קרן. לאחר כמה חודשים ובעיסקה חשאית בין בית המלוכה ו״המוסד״ יצאתי ל״חופשת חג״ לארבעה ימים תמורת ערבות כספית וחתימת ״שני דודים״. בזהירות הנדרשת התקשרתי לרישר (היום שלמה אלמוג: אז מפקד ״מקהלה״) והודעתי לו על רצוני להסתלק במהירות ממרוקו. הוא הבטיח את מלוא עזרתו.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
באדיבותו של ד"ר דן אלבו
יהודה בן דאנאן, ספר מנחת יהודה : … פרושים בכתבי הקדש ובאמרי רבותי / חידשתי …
אבן דנאן, יהודה; וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.
פאס, תשרי תרצ"ה, 1934, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן. מתוך אוסף הספרים של אבי, אשר אלבו נ"ע.
נוסח ההקדשה, בכתב ספרדי חצי קולמוס, שנהג בקהילות היהודים סביב אגן הים התיכון:
"ידידי בבת עיני הנכבד וחשוב ומעולה, רודף צדקה וחסד, כה"ר יששכר אצאראף הי"ו והנכבד וחשוב ומעולה רודף צדקה וחסד רפאל אצאראף הי"ו, (השם יחייהו וישמרהו).
המקובלים במרוקו
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים
מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי
והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.
שאול סירירו הראשון בן רבי דוד.
1566 1655 בערך. בעל פירוש " חנוך לנער " על משלי, ובסופו איזה עניינים בקבלה. אני הכותב יש אתי הספר הנזכר בכתב יד ממש.
ארזי הלבנון.
רבי שאול סירירו הראשון.
הגאון המופלא חד מן קמיא עיר וקדיש נר המערב מרהא ורבנא הגדול בענקים יחיד בדורו רבי שאול סירירו ז"ל, מגדולי רבני יהדות מרוקו והנודעים ביותר בה מאז בואם של מגורשי ספרד אליה. חכם מופלא היה, חובר חיבורים בחכמות ובלימודים, יושב בדין ומנהיג את בני קהילתו, מתקן תקנות וגודר פרצות, ידיו רבי לו בנגלה וגם בנסתר, ועל הכל רב כוחו בחכמת הדרוש.
שמו נזכר בסילודין, וכתרים יקשרו לראשו, וגדות וסיפורים ידברו בקדושתו ושזכה לגילוי אליהו.
רבי שאול סירירו היה מהדור השני למגורשי קאשטילייא שבאו להתיישב במרוקו, וקבע מושבו בעיר פאס המעטירה. הוא נולד בשנת שכ"ו – 1560, לאביו רבי דוד סירירו זצ"ל, שתואר " האדם הגדול בענקים, בעל נסים ובעל מעשים ".
רבותיו היו גדולי חכמי ורבני פאס, רבי משה בן טשטיאל זצ"ל, רבי שלמה עוזיאל זצ"ל ורבי יהודה עוזיאל זצ"ל.
בהיות בן י"ט שנה השלים את חיבורו הגדול " חנוך לנער " ביאור על כל ספרי משלי, ומתוכות ניכרת גדולתו וחכמתו בידיעת התלמוד והמדרשים בבקיאות מדהימה, וביותר בלשונו הקדמונית המיוחדת הדומה ללשון ראשוני פרשני התנ"ך.
להיות טרוד בפרנסה, כתב את ספרו רק שעה אחת בלילה, ושאר הזמן קודש היה לתורתו ולמלאכתו. בזמן מסוים נוסף לשמו שם " שמואל ".
בן ל"ג שנים נתמנה לראש ישיבה בפאס, ושנתיים אחר כך נתקבל כחבר בבית דינו של רבי וידאל הצרפתי ז"ל ורבי שמואל בן חביב זצ"ל, ובמשרה זו החזיק עד שנת שפ"ב, לאחר פטירת רבי שמואל אבן דנאן בשנה ההיא, נחשב רבי שאול סירירו לראש החכמים בעירו.
במסגרת תפקידו בדיינות העיר, מצוע וידוע היה רבי שאול סירירקו בכל ענייני העיר החמורים, ונפגש במעשים אשר לא ייעשו כגון גזל וכדומה. רבי שאול סירירו התריע ביותר בדרשותיו לתקן הקהילות, ותיקן תקנות וגזרות לגדור מעשים אלו, וכולם בהיגיון ובשכל ישר, כדי להציל עשוק מיד עשקו ולהרבות האחדות והשלום.
רבי שאול סירירו היה פוסק גדול, ופסקיו נתקבלו כדבר אורים בכל ארצות המערב, ומי לנו גדול מרבי שלמה צרור זצ"ל רבה של אלג'יר, שכתב עליו בשאלות ותשובות התשב"ץ חלק ד' סימן ח' : הדיין המצויין יחיד בדורו כבוד הרב שאול סירירו נר"ו אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה, דבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשה. והביא דבריו החיד"א בשם הגדולים בערכו של רבי שאול סירירו.
רבי שאול סירירו האריך ימים קרוב לתשעים שנה, ונפטר באלול תט"ו. כל ימיו קודש ללימוד התורה, להורות הדיינים, ולכתוב חיבורים. מהם נדע על :
1 – דרשות, נדפסו בשני כרכים עמוסים על ידי רבי דוד עובדיה שליט"א בירושלים ת"ו תשמ"ט – תשנ"א, בשם " דרושי רבי שאול סירירו ".
2 – " אורים ותומים " – אסיפת דינים על סדר ארבע חלקח שלחן ערוך, בכתב יד.
3 – " חנוך לנוער ", פירוש הגיוני על משלי, יצא לאור על ידי רבי דוד עובדיה הנ"ל בירושלים תשנ"ז.
4 – " דברי הימים של פאס ", יצא לאור במהדורה מוערת על ידי מאיר בניהו, תל אביב תשנ"א
5 – " שיעורי חז"ל ומדיתוהן ", נדפס בסוף ספר זכות אבות למהר"א קורייאט.
6 – שאלות ותשובות, רובם אבדו ברבות הימים, וחלקם נדפס במפוזק בספרי הדורות.
גולת הכותרת של חיבוריו, הם דרושים המרובים שדרש בימיו בקהילתו בעיר פאס, ורשמם לדורות בכרכים אחדים מלאים וגדושים. דרושים מלאים וגדושים בעשרות פסוקים ומאמרי חז"ל, שהוא מבארם ודורשים כמין חומר, בהסברה נפלאה ובלשון צח ובהיר.
למעשה ניכר בחיבורו זה, גם בחיבורו על משלי, שיטת מסורת הדרוש של רבני ספרד הקדמונים, שאביו נמנה בין גוליה.
בדרשותיו הרבה לבאר הגזרות שניתכו על עירו וסיבתם, ובכך חיזק את האמונה הישראלית, וניגד אמונת הנוצרים והמוסלמים. ידיעותיו הרחבות היו גם בפילוסופיה ומחשבת ישראל וגם בקבלה. לצד זה ברום קומתו ירד ללמוד חכמת העמים וספריהם, והשתמש בידיעותיו אלו הרבה בביסוס האמונה הצרופה, על ידי ביטול וסתירת תיאוריות ומסקנות הגויים.
גודל חכמתו ורוחב שכלו באים לידי ביטוי בדרושיו, עד שכל הקורא בו משתאה ומשתומם על מחברו, היאך ומתי הספיק להגות במכלול החכמות והלשונות והלימודים שיכתוב בהם.
אכן זאת נדע שמורם מעם הוא, מיחידי דורו דור דעה, וכעדות רבי שלמה צרור זצ"ל כנ"ל, וספריו המה ילודיו ובני טיפוחיו שבהם עמל ושיקע הגיגיו וחידושיו, וראויים הם לבא לרום קומתם הנוכחי.
מפטיר והפטרה פרשת קורח בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת קורח בנוסח יהודי מרוקו
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
כדרך שהיה ל " מעמד " של כל קהל מרכזי וחשוב נציג ב " מעמד " העירוני, כך היה גם לחכמי הקהלים " מרביצי תורה " גוף מרכזי עירוני, אשר דן והחליט בסוגיות דתיות, מוסריות ומשפטיות, ובפרט היה פעיל בחקיקה. מפעילותו של גוף זה בסלוניקי, באיסטנבול ובצפת, " בית הוועד " נשארו בידינו הסכמות, תקנות, רבות בכל תחומי החיים. ההשתתפות בגוף זה הייתה כנראה ייצוגית, בשם הקהל שבו כיהנו " מרביצי תורה ".
ולאו דווקא על פי חשיבותם האישית. באיסטנבול הייתה גם מערכת היררכית של שיפוט וסמכות רבנית, כאשר בראש הסולם עומד אב בית הדין של כלל קהלי העיר, בתפקיד זה נשאו אישים מפורסמים כרבי קָפשָאלי, רבי אליהו מזרחי, רבי אליהו הלוי ורבי יוסף מטרָני ואחרים.
הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו
בכל קהל של יוצאי ספרד ופורטוגל נבחרה הנהגה שנקראה " מעמד ". המעמד נבחר לזמן קצוב : שנה, שנתיים או תקופה ארוכה יותר, במועד קבוע בשנה. בדרך כלל היו מיצגים בו במספר שווה : העניים, הבינוניים והעשירים, אף שהעשירים היו בדרך כלל מיעוט קטן בקהל.
בני כל מעמד כלכלי יכלו לבחור אך ורק את נציגי מעמדם. לרוב מינו חברי המעמד היוצא את חברי המעמד הנכנס מתום בני מעמדם, ורק בהליך הבחירה הראשון נבחרו הנציגים על ידי כלל בנו אותה שכבה כלכלית. כתוצאה מכך הייתה ההנהגה מורכבת בדרך כלל ממספר מצומצם של שמשפחות שמינו את בניהן אחריהן.
השלטון היה בדרך כלל בידי העשירים והבינוניים. מתוך המעמד, ששימש כמעין מועצה עירונית, אשר כלל בדרך כלל בין שישה לשמונה חברים, נבחרו בעלי התפקידים, הפרנסים, שניהלו בפועל את כל ענייני הקהל וייצגוהו בפני גורמי שלטון או גורמי חוץ, הגזבר ובעלי תפקידים אחרים.
הפרנסים נבחרו בדרך כלל משכבת העשירים והבינוניים, הם שימשו בתפקיד לסירוגין או ברצף, בחלק מן התקופה שלה נבחרו, ואחר כל הוחלפו בחברים אחרים של המעמד. המעמד שימש למעשה כגוף מייעץ וכגוף המחליט בשאלות שהופנו אליו מהפרנסים.
לבד מן המעמד היו בכל קהל גם מעריכים. אלה נבחרו על ידי האסיפה הכללית של כל ראשי בתי האב בקהל ( ובקהלים מסוימים , רק אותם ששילמו מסים ), כדי לקבוע את שומת יחידי הקהל ואת שומת הקהל בתוך השומה הכללית של כל קהלי העיר. יש קהלים שבהם הם פעלו בנפרד מן המעמד ובלא תלות בו, ויש קהלים שבהם המעמד הוא שמינה את המעריכים מתוך חברי הקהל, אבל לא מתוך חברי המעמד.
אחד המעריכים הללו היה אחראי על השומה הכללית וחלוקתה בין הקהלים השונים, כיוון שהשלטונות הטילו ברוב המקומות את המסים באופן קיבוצי, על כלל יהודי המקום. בסלוניקי, למשל, מינו או בחרו לפרקים אדם שהיה ממונה במשך תקופה ארוכה על תשלום המס הכללי, ובשכר זה הוא נפטר מתשלום מסים.
צורה זו של תשלום המס איפשרה לקהלים לפטור ממס אנשים שנראו להם ראויים לפטור, כגון חכמים, עניים וכדומה. בקהילות העירוניות והכפריות שבפרובינציות העותמניות נבחרו לעתים אנשים מהמנהיגות הציבורית למלא שליחויות של כלל הציבור ולייצגו בעניינים שהיו תלויים ועומדים בין כלל הקהלים במקומם לבין השלטון המרכזי.
כל דרך משל נשאו בשליחויות כאלה באיסטנבול רבי משה אלמושנינו ורבי יהודה קובו משלוניקי ואחרים. לפרקים הנציגים הללו פונים אל החצרנים היהודים, המקורבים לשלטון המרכזי, אם לשם סיוע בהסדרת עניים עם השלטון המרכזי או המקומי.
אם כדי להריע בסכסוכים קהילתיים שלא נמצא להם פתרון בקהילה המסוכסכת, ואם כדי לאיים על אַלָמים, שאינם נשמעים למנהיגות או לפסיקת בתי הדין במקומם, כדי שהם יביאו להתערבות השלטון המרכזי ויכפו עליהם משמעת.
כשם שהיה בכל קהל וקהל " מעמד " נבחר שהיה אוטונומי לנהל את הקהל, כך היה לכל קהל וקהל גם חכם הקרוי " מרביץ תורה ". מרביץ התורה, בניגוד לחברי המעמד, למעריכים ולמנהיגים שנבחרו למשימות מיוחדות, היה שכיר, וממילא מעמדו ומצבו בקהל היה שונה.
הוא נבחר על ידי המעמד ובהסכמת כל הציבור. הוא שירת את ציבור קהלתו על פי חוזה, לתקופת זמן קצובה. היו חוזים לפרקי זמן קצרים של שנים ספורות והיו חוזים לתקופות ארוכות יותר. אים המשרה מקנה כהונת עולם, אך כי היו חכמים רבים ששירתו בה כל ימיהם.
בדרך כלל הייתה תחרות קשה על משרת מרביץ התורה בקהלים המרובים של ערי האימפריה הגדולה – איסטנבול, שלוניקי, אדירנה, בורסה, צפת, דמשק, קהיר ואלכסנדריה.
מספר המועמדים לתפקיד היה גדול, ואף כשהיו בעיר אחת עשרות רבות של קהלים שבכל אחד מהם היה חכם – היו מועמדים מרובים בעלי כישורים שניסו לזכות בכל משרה.
למרות זאת, היו מאישים בעלי יוקרה רבה אשר שימשו בו זמנית כחכמים בשני קהלים. סכסוכים רבים נוצרו בקהלים על רקע מינוי החכם ותפקודו. גם בערי השדה ובקהילות הקטנות נוצרו לעתים חיכוכים רשים סביב הבחירה לתפקיד זה.
סכסוכים בין מרביצי תורה של קהלים שונים לבין עצמם היו חזיון נפרץ, ובפרט במקומות קטנים, שבהם שאפו חכמים להנהיג את כלל הציבור במקום, ונוצרו ניגודים אישיים, ניגודים בפסיקה הלכתית וניגודים בתפיסת עולם בין החכמים.
במאה ה-17 פשטה יותר ויותר התופעה, שמרביצי תורה נתמנו בקהלים ( אפילו באיסטנבול ) לא על פי כישוריהם או בחירת קהלם, אלא עקב התערבותם של גורמים שלטוניים ועקב לחצם.
התערבות זו הייתה לרוב תולדת פנייה של קבוצת בעלי עניין מתוך הקהל, שביקשה לכפות את רצונה ואת מועמדה על הכלל. לפרקים לא בחלו אלה אף באלימות גופנית ובמאסרים בקרב מתנגדיהם.