עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
עלייתו של רבי חיים בן עטר לארץ ישראל – אלעזר טויטו.
גבולות ההבטחה.
בדיונים על השטחים הכלולים בתחום הארץ המובטחת אין למצוא ב " אור החיים " הערות גיאוגרפיות כי אם משא ומתן על הכללתם של אזורים שונים בארץ המובטחת לאבות ועל קדושתם של אזורים אלה. הקטע בתורה המשמש נקודת מוצא לדיון הוא נוסח ההבטחה ןאברהם בברית בין הבתרים : " ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקני והקנזי וכו….ואת הרפאים וכו…" אזורי ארץ הרפאים המנוייה כאן ?
רש"י קבע " ארץ עוג שנאמר בה ההוא יקרא ארץ רפאים. בכך ממעט רש"י את ארץ בני לוט עליה נאמר " ארץ רפאים תחשב אף היא " רבי חיים חולק על רש"י שכן " היכן מצינו שאמר ה' שאין רפאים אלו בכלל ( ההבטחה ) ?.
ועוד כיוון שלא פירש ה' לאברהם מין רפאים, אלא סתם ( המסקנה היא ) כל הרפאים במשמע " ולסיכום " לעולם כל אשר בשם רפאים יכונה נכלל במאמר ה' לאברהם ואת רפאים "
האזור השני עליו נסב הדיון הוא ארץ פלשתים, הינו שפלת החוף הדרומית. הבעיה כאן היא לשון ההבטחה ליצחק : " גור בארץ הזאת… כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ". משמע כאן שה" ארצות האל " הובטחו ליצחק אך לא לאברהם אביו.
וכי ארץ פלשתים אינה בתוך גבולות ההבטחה לאברהם ? רבי חיים משער כך : " ואולי כי לא החזיק אברהם בארץ פלשתים בחזקה הראשונה, לזה רצה הקב"ה שיחזיק בה יצחק, והוא החזיק בה בחזקה מעולה ( שזרע בה )".
מגמתו של רבנו היא לתאר את ארץ ישראל כארץ רחבה, וזכות ישראל עליה אינה רק מכוח ההבטחה : " שמור לך כלל זה – גם כשלא נתן ה' הארץ לדור בה וגם כשלא נתן עמה לאברהם, אם כבשוה רוב ישראל יש לנהוג בה דין קדושה בשביל שנכבשה לפני ה'.
טיב ההבטחה.
הארץ הובטחה לאבות ולזרעם אחריהם. מיוחדת היא לשון ההבטחה ליעקב אבינו שבה נאמר : " ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ ". הרי כאן שתי נתינות, אחת לו ואחת לזרעו, מה שלט דקדק לומר כן בהבטחות שני האבות.
סיבת ההבדל בלשונות ההבטחות לאבות נעוצה כנראה בעובדה שבעוד שלא כל זרע אברהם וכל זרע יצחק יירש את הארץ, הרי כל זרע יעקב יירשנה.
הבטחה זו היא ללא תנאי ולא תתבטל עולמית, " אין ביטול למתנת הארץ עד עולם ". גם כשישראל גולים ממנה אין היא עוברת לרשות אחרים אלא נשארת היא נתונה לישראל. דיני שמיטה ויובל שעל פיהם חוזרת הארץ לה' כביכול, ופוקעת זכות ישראל עליה, אלוהים חשבה לטובה, כי אם ה' היה נותן הארץ על תנאי, בהבטל התנאי תתבטל המתנה.
עתה שניתנו דיני שמיטה ויובל אם יעברו ישראל על דינים אלה ויגלו מארצם ( ככתוב " אז תרצה הארץ את שנותיה וכו…" ) הרי אין בגלות זו משום הפקעת זכות על הארץ, אלא " פריעת חוב " בלבד, ותוקפה של מתנת הארץ בעינו עומד.
אפילו פסוקים הנראים מתנים את ישיבת ישראל בקיום המצוות אינם סותרים דעה זו. על הפסוק : " ושמרת את כל חקיו..ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ". כותב רבי חיים " לפי שאמר להם למען תאריך ימים על האדמה חשש משה שיאמרו שהכוונה היא שעל ידי מעשיהם הוא שה' מאריך ימיהם על האדמה.
היינו שהגביל ה' ימי נתינת הארץ והבטיחם להאריך ימיהם כשילכו בדרך הישר, על כן המשיך וביאר " אשר ה' א-להיך נתן לך כל הימים ", פירושו כי מתנת ה' היא לעולמי עד, לא לזמן מוגבל".
מצוות יישוב הארץ.
" ישיבת הארץ היא מצווה כוללת כל התורה " ". רבי חיים למד את זאת מן הפסוק " לאהבה את ה' א-להיך, לשמע בקולו ולדבקה בו..לשבת על האדמה אשר נשבע ה', לאבותיך ". בפסוק זה מנויות מצוות כוללות המכוונות ל " השגת השלמות ", והנה לצד מצוות כגון אהבת ה' והשמיעה בקולו מופיעה גם מצוות ישיבת בארץ ישראל וגם את תכליתה של ישיבה הוא " וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל לשבח הארץ, לנהוג שני ערלה ".
ביאור זה מציג את הביאה לארץ המצווה בפני עצמה, ולא כאמצעי להשגת עצמאות, עושר וכיוצא בזה. ככל המצוות גם זו צריכה להתקיים לשם שמים " שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות ( למילוי צרכים חומריים ) , אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה, הר ה' שמה.
שמא תחשוב כי עלייה לארץ אינה, לפי זה, אלא לשם חיים רוחניים ואוסרים חיים חומריים ? חא כן הדבר שהרי מייד ארחי מצוות ישיבה בארץ באה מצוות נטיעת כל עץ. היא למדת שכוונתנו בעלייה לארץ צריכה לנבוע מרצוננו לחיות בה חיים רוחניים שלמים, אך אין בכך משום מניעה מלעבד את האדמה.
ומעשה אבות סימן לבנים, עלינו ללמוד כיצד להוכיח את חזקתנו על ארץ ישראל מיצחק אבינו אשר " החזיק בה בחזקה מעולה – שחרש וזרע. סיכומו של דבר " אין לשמוח אלא שישיבת הארץ על דרך אומרו אז ימלא שחוק פינו ".