אלי פילו
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
בסייעתא דשמיא – המאמר במלואו……..
קונטרס
דובב שפתי ישנים
בו יבואו ברינה, בעזרת שוכן מעונה,
מקום ציוני הצדיקים, בארץ המה קדושים,
אשר זה ברחוק היו פזורים, ועתה נקבצו מפוזרים,
והעתקו מקום קדשם לארעא קדישא,
לעשות נח"ר לכל חסידא וקדישא,
ונקבצו כאן לתועלת הרבים, וזכותם נהיה מזכירים
לוקט ונערך בסייעתא דשמיא בזכות הצדיקים ע"י
אברהם בלאמו"ר דוד אסולין
יוצא לאור עולם על ידי מכון תורת אמך.
כל הזכויות שמורות
כתובת להערות והארות:
מכון תורת אמך שע"י מוסדות תפארת מיכאל
ת. ד. בעלי התוס' 9/9 אלעד
ת"ד אלקטרוני:
a0527145147@gmail.com
טלפון : 0527145147
אל תמנע טוב מבעליו
כאן המקום לבקש מכל מי שיכול לתרום מידע שאינו כתוב בקובץ זה
שיצור עימנו קשר בכתב או בע"פ ויבורך מן השמים
דבר המכון
הן ידועה מעלת השטתחות על קברי צדיקים, וכבר מצינו זאת בכלב בן יפונה ע"ה, שהשתטח על קברי אברהם יצחק ויעקב בכדי לינצל מעצת המרגלים )סוטה לד:(, וכן איתא בבבא מציעא )פה:( "אמר רב חביבא,אשתעי לי רב חביבא בר סורמקי חזי ליה ההוא מרבנן דהוה שכיח אליהו גביה, דלצפרא הוו שפירן עיניה ולאורתא דמיין כדמיקלין בנורא, אמרי ליה מאי האי ואמר לי דאמרי ליה לאליהו אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע, אמר לי בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דר' חייא דלא תסתכל ביה. מאי סימנייהו, בכולהו אזלי מלאכי כי סלקי ונחתי לבר מגוהרקא דר' חייא דמנפשיה סליק ונחית. לא מצאי לאוקמא אנפשאי אסתכלי בה, אתו תרי בוטיטי דנורא ומחיוהו לההוא גברא וסמינהו לעיניה. למחר אזלי אשתטחי אמערתיה, אמינא מתנייתא דמר מתנינא ואתסאי".
וכן איתא בתענית )כג:(: "רבי מני בריה הוו קא מצערי ליה דבי נשיאה\ אישתטח על קברא דאבוה אמר ליה אבא אבא הני מצערו לי יומא חד הוו קא חלפי התם, אינקוט כרעא דסוסוותייהו עד דקבילו עלייהו דלא קא מצערו ליה".
והענין הוא, שע"י ההליכה וההשתטחות על קברי הצדיקים, אזי גורם לנפש דעשיה של הצדיק הטמון באותו מקום תסייעו בעבודת ה', וכנודע )ועי' בזה בזוה"ק שלח ק"ע ע"א(.
וביותר ע"פ מאמר חז"ל הקדושים בכמה מקומות, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והיינו כפשוטו ממש, וכדאיתא בזוה"ק )פ' אחרי מות עא ע"ב( דשכיחי צדיקיא בהאי עלמא בתא אסתלוקתייהו יתיר
מבחיוהי שהצדיקים נמצאים בעוה"ז אחרי פטירתם יותר ממה שהיו מצויים מבחייהם, וביאור הענין כיון שכל צדיק וצדיק אף שהוא מושלם בכל מידה נכונה וזיכך גופו וכו', הרי סוף סוף עדיין הנפש אזוקה וכבולה
בחבלי הגוף הגשמי ואינה יכולה לפעול כמו אחרי הפטירה כאשר הנפש תשוב אל האלוקים וממילא אין כבר מחיצות גופניות וחומריות, ועי"כ גדולים מעשיהם יותר מבעלמא הדין בחיים חיותם.
וכבר כתבו הפוסקים שאין בזה חשש דורש אל המתים חלילה, כיון שמתפלל להשי"ת רק בכוח וזכות הצדיקים, ולא מתפלל אליהם דייקא,ואכמ"ל.
לפיכך אמרנו מהיות טוב, לאשר רבים וטובים מייחלים בכל ליבם לעלות על קברי אבותיהם ורבותיהם הקדושים אדירי הלבנון וגדולי התורה אשר חיו במרוקו, ונמנעים מחמת טומאת ארץ העמים וכדו' כל או"א טעמו ונימוקו עימו.
לכן קיבצנו כאן כעמיר גורנה את צדיקי וגדולי מרוקו אשר זכו והועלו עצמותיהם הקדושות לארעא קדישא הדין, וכבר נתבאר בדברי חסידות דמקום ציון צדיק בארץ העמים הרי הוא קדוש בקדושת ארץ ישראל
ממש*(, ואם כן הרי על אחת כמה וכמה כשזכו ומקום קבורתם הועתק אחר כבוד לאר"י ממש.
התודה והברכה לכבוד הגאון הגדול ראב"ד מקודש כמוהר"ר משה אוחנונא שליט"א, ראש ואב בית הדין בעיר פתח תקוה, אשר עזרנו ועודדנו במאוד לחשיבות הדברים.
ויה"ר שנזכה לראות במהרה בביאת משיחנו, ובתחיית המתים, ותחזינה עינינו בשובו יתברך לציון בחסד וברחמים, אמן.
בברכת התורה,
מכון תורת אמך
- נ"ב. ואגב אורחיה מצאנו לזה מקור ע"ד אפשר, דהנה במקומות רבים מוזכר צדיק בתואר "נר המערבי", וביאר בעל הנועם אלימלך זי"ע שהוא מכיון שבלול ו"מעורב" הוא בכל מיני טובות, וא"כ הרי שלפ"ז נראה לבאר הא דבכל מקום שמוזכרת ארץ ישראל בתלמוד קרי ליה "מערבא", שמלבד הא דקאי למערבה של בבל, הרי שי"ל דקרי לה הכי מחמת שמעורבת בכל מיני טובות, ודו"ק, וא"כ מצינו קשר מסויים בין קדושת ציון צדיק לקדושת אר"י.
פתיחה – מעשיות והנהגות בקברי הצדיקים
קבר
ביום פטירת הצדיק רבי שלום הלוי זצ"ל, כשבאו הח"ק לחפור לו קבר, כל מקום שניסו לחפור, האדמה הראתה שהיא קשה ולא הצליחו, עד שאמרו אולי ננסה לקברו ליד אביו, ומיד שהחלו לחפור הרגישו בקלילות גדולה כשהקבר הולך ונחפר לפניהם בלא קושי, למרבית הפלא, בכל השנים מיום פטירתו של רבי דוד, ניסו הח"ק מספר פעמים לקבור לצידו איזה חכמים ובכל פעם שהיו מנסים היו החופרים טוענים שהאדמה קשה כסלע…וכך עזבו את אותה החלקה, ורק עתה כשהיו צריכים את המקום לרבנו שהיה קשור
בעבותות האהבה, הסכימה הקרקע להתרכך. בשעת פטירתוהיו מחייכות. וכבר אמרו בגמרא )כתובות קג, א(, מת מתוך שחוק סימן יפה לו )הקדמה לספר נתיבות שלום הלוי(.
קברי צדיקים
מעשה בזקנתי מאמא רחל אוחנונא ע"ה, שהיתה נוהגת לצאת עם בני ביתה לעלות לציוני הצדיקים למשך שבוע ימים, באחד הפעמים התכוננה לצאת לציונו של רבי דניאל השומר זצ"ל, ולקחה בסלה מספר בקבוקים ריקים, שאלה בנה יבדל"ח הגאון רבי משה: אמא לדרך צריכים בקבוקים רק עם מים, למה את לוקחת בקבוקים ריקים, אמרה לו בני תבא לציון הצדיק ותראה מה אני ראיתי אל אבותיו.
בתום ביקורם בציון הצדיק יצאו מים מהקבר ואמא ממלאה מים בבקבוקים הריקים, ואותם נותנות לבני המשפחה לשתות, מים אלו ראו בהם סגולה לרפואה והצלחה )פניני המידות(.
עצירת גשמים
שנה אחת הייתה שנת בצורת קשה, הערבים לא ידעו את נפשם, בצער להם פנו ליהודים שיתפללו, היהודים בכפר בקשו פר חשוב, שישחטו לסעודת מצוה לכבוד הצדיקים השוכנים באלכהוניא, יהודי הכפר בראשות הרה"צ רבי כליפה אלמליח זיע"א לעבר אלכהניא, שהגיעו למערה קשרו לילדים את ידיהם מחוברים אחד לשני, ואז פרצו הילדים בבכי, ואז פנו המבוגרים לילדים תבכו על שאין לנו מים לשתות. בעודם מדברים בנתים שחטו את הפר לכבוד הצדיק לקיים במקום סעודה הודיה, בביטחונם שתפלתם לא תשוב ריקם, ומיד בשחיטת הפר, התקדרו השמים בעבים וארובות השמים נפתחו והתחיל ליפול על המתפללים, גשם עז, כל
המתפללים נסו על נפשם, ומשאירים את הפר השחוט על הארץ. מעשה זה גרם לקדוש השם על כל הגויים בכפר ]מפי חנינה כהן שהיה מהילדים שנוכח במעשה )קונטרס אולדמנצור וחכמיה([.
מנהגנו בימים מיוחדים ללכת לבית החיים:
א. נהגו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ. וכתב הרמ"א סימן תקפא ה"ד(, ויש מקומות שנוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים. ובבאר היטיב כתב דבית הקברות הוא מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפילה נתקבלה ביותר.והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים מגמתו נגד המתים, אך יבקש מהש"י שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. כתב האריז"ל בשער רוח הקודש שהזמן המסוגל ביותר לפקוד בקברי הצדיקים או ביום ההילולא הצדיקים או בכל
ערב ראש חודש או טו' לחודש. ובזוהר הקדוש ואיתא במסכת סוטה )לד.(, כלב הלך להשתטח על קברי אבות, ואמר אבותי בקשו עלי רחמים )תורת אמך אלול(.
ב. ביום תשעה באב, אחר חצות היום, הולכים להתפלל על הקברים ומבקשים מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה. כדאיתא במסכת תענית )דף טז(, שאלו למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגנו לילך ל"בית החיים" לבקש
מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, וכתב בספר מהרי"ל )עמוד רמז(, מנהג יפה לילך על קברי מתים בט' באב, כי גם הצדיקים בקברם מתאבלים על חורבן ירושלים, כדאיתא באיכה רבתי. כמובא ברמ"א )סימן תקנט ס"י(, וז"ל: והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת )ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתענית טז, ד"ה יוצאין(. ובספר נתיבות המערב, מוזכר טעם המנהג, כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.
)תורת אמך פרק תשעה באב סעיף כא(.
הנהגות בקברי הצדיקים
הליכת נשים לבית העלמין. כתב הזוהר הקדוש )פרשת ויקהל דף קצו ע"א(, דיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות גורמות רעה לעולם. וכן כתב הגר"א באגרת ותשמור שלא תלך לבית קברות כלל וכלל, ששם מתדבקין הקליפות מאד וכל שכן בנשים, וכל הצרות והעוונות באים מזה. וידועה ההנהגה שבצפון אפריקא שום אשה בטומאתה אינה נכנסת לבית העלמין.
ומנהג המערב שאין הנשים נדות נכנסות לבית עלמין. ומקורו, כתב בפתחי תשובה )סימן תקצה סק"יט(, בשם החמודי דניאל שלא לילך לבית עלמין בימי נדתן, ובספר אבני שהם )ח"א עמוד תרכב(, הביא בשם הספר כנסת יחזקאל )מערכת הנו"ן עמוד פט( שמנהג בגדאד שאפילו על קברי הצדיקים אין הנדות משתטחות עד שיטבלו. מנהג הנשים שללא לילך לבית הקברות בימי נדתן, עד שיטבלו, ראה בספר נוהג בחכמה )עמוד קעד אות טז(.
כתב מרן הגר"י משאש זצ"ל בספר אוצר המכתבים )ח"א מכתב של"ה(: נמנעו הנשים בימי נדתם מללכת לבית הקברות, וכן נהגו גם בעירנו )מכנאס(, ומשמים אותו הנשים לאסור חמור, וזכורני שראיתי כתוב בכתבי האריז"ל הקדוש זיע"א, ויש נשים שאחר שפסק הוסת, למרות שעדין לא טבלו, נכנסות לבית עלמין )הרב שלמה אבן דאנן והרב מאיר אסולין( ]-תורת אמך אבלות סעיף כח[.
ג. יש שנהגו בהנחת אבנים על המצבה ויש שלא נהגו. כתב בספר נהגו ברינה )עמוד ריג(, בביאור מקור ברוך הערה ב', כשירצה לילך מלפני הקבר, יניח עשב או צרור על קברו להראות שהוא היה שם על הקבר, וזה משום כבוד המת.
ומרן הגאון הרב שלום משאש זצ"ל אמר שמנהג מכנאס שאין מניחים, בהנחת אבנים ע"ג המצבות )מפי הגר"א אברז'ל(. ושמעתי ממרן הגר"י מאמאן שליט"א שבעירם צפרו נהגו להניח אבנים על המצבה, והוסיף הרב שבקטנותו שמע מפי רבו הגאון הגדול רבי דוד עטר זצ"ל שהטעם שאם הנשמה לא נמצאת, ששבה וראוה אבן, היא יודעת מי היה ומה בקשתו.
במוגאדור לא הניחו אבנים )ר' חיים אסרף(. ובכפרי הדרום גם לא הניחו אבנים )ר' שלמה שקורי(.
ג. כתב בספר פלא יועץ )ערך טהרה(, וז"ל: אזהרה שמענו כשהולך לבית הקברות לקבורת מת וכדומה, כדי שלא יתאחזו בו הקליפות ורוח הטומאה, שאם הוא טמא מצא מין את מינו ונעור, וכן ביותר צריך להיזהר כשחוזר מבית הקברות, תכף יטבול להעביר רוח הטומאה מעליו.
רשימת קברי הצדיקים שהועלו עצמותיהם ארצה
בית החיים הר המנוחות:
א. הגאונים הצדיקים רבי אברהם ורבי שלמה לבית
משפחת טאנז'י זלה"ה, קבורים בהר המנוחות.
ב. הגאון הצדיק רבי ראובן אג'ייני זלה"ה מחכמי
צפרו, מחבר הספר "שפתי רננות".
ג. הגאון הצדיק רבי יעקב נחמני זלה"ה מחכמי
מראכש, מחבר הספרים "מעט דבש ובית יעקב"
ולקח יעקב.
ד. רבי חביב טולידאנו זלה"ה מחכמי מכנאס, קבור
בהר המנוחות סמוך לצדיקי טאנז'י.
ה. המשורר הנודע הגאון הצדיק רבי רפאל דרעי
זלה"ה מהעיר מכנאס, בעל כנף רננות – פיוטים.
ו. הגאון הצדיק רבי יעקב ביטון זלה"ה רב ודיין באזור
תיפנות תלמיד הגאון רבי אלעזר הלוי ממרכאש
ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.
ז. הגה"ק רבי מסעוד בן שבת זלה"ה רב ומורה צדק
באזור תארודאנת, מחבר הספר עונג שבת על
התורה. ומנוחתו כבוד בהר המנוחות.
ח. הגה"ק רבי מכלוף שטרית זלה"ה תלמיד כ"ק מרן
הגה"ק רבי דוד אבוחצירא זלה"ה הי"ד. מחכמי
העיר גורמא ונפטר באגדיר, ומנוחתו כבוד בהר
המנוחות. בנו הוא הגאון הרב יהודה שטרית זלה"ה
רב העיר עפולה ומחבר שו"ת מנחת יהודה ב"ח וכן
קול יהודה על התורה.
ט. ברחבה הראשית של בית העלמין הר המנוחות צד
ימין טמונים:
א. מרן פוסק הדור הגאון הגדול הרב שלום
משאש זלה"ה רבה של ירושלים מגדולי
הפוסקים בדורנו ורב העדה בארץ ובחו"ל,
מחבר השו"ת שמש ומגן ד"ח תבואות שמש
ד"ח, חם השמש על התורה ב"ח.
ב. מרן הגאון הגדול הרב דוד עובדיה זלה"ה
רב העיר צפרו וחבר לשכת הרבנות ירושלים,
ההדיר כתבי יד מחכמי המערב, התפרסם
בספרו נהגו העם מנהגי מרוקו, נקבר בסמוך
להגאון רבינו שלום משאש.
ג. בסמיכות לציון הראש"ל הגה"צ רבי מרדכי
אליהו זלה"ה, קבור הגאון הצדיק הרב משה
בן טוב זלה"ה שקירב אלפים למצות, וכן
הקים מכון להכשרת מדרכות טהרה למאות.
בית החיים – קרית מלאכי
א. הגה"ק המקובל האלקי רבינו שלום בוזאגלו
זצוק"ל מגדולי מקובלי מרוקו מהעיר מרכאש,
מלפני מאתים שנה. מחבר הספרים, מקדש מלך,
הוד מלך, כסא מלך, פני מלך. נפטר בלונדון, עם
השנים רצו השלטונות להרוס את שטח בית
העלמין, והעלו את עצמותיו לארץ לעיר קרית
מלאכי.
ב. וכן טמון בבית העלמין רבינו אברהם בן מלכא
זיע"א בן להגה"ק המלוב"ן רבי כליפה בן מלכא
זלה"ה )בעל כף נקי(, המכונה "הנזיר".
ג. על ידו טמון הגאון הקדוש רבי שלמה פינטו זלה"ה
ראש שושלת משפחת פינטו.
בית החיים– נתיבות
א. הגאון הצדיק רבי שלום אביסרור זלה"ה מהעיר
אקא שבחבל הסוס. מחברה הספר נתיבות שלום
על התורה, ומנוחתו כבוד בעיר נתיבות.
ב. אהל צדיקי בית משפחת מלול: הגה"צ רבי יוסף
מלול זלה"ה, רב בכפרי דרום מרוקו, ובנו הגה"צ רבי
דוד מלול זלה"ה רבה הראשי של ירוחם, בנו הגה"צ
רבי מנשה מלול זלה"ה רבה של אור עקיבא, וחותנו
הגה"צ רבי רפאל אבירז'ל זלה"ה.
ג. הגאון הצדיק רבי שלמה אצרראף זלה"ה רב דק"ק
אולד ברחיל שבמרוקו.
ד. כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק רבי ישראל אביחצירא
זלה"ה, מנהיג יהדות מרוקו בארה"ק וראב"ד
תאפילאלת וארפוד ואגפיהן.
ה. אדמו"ר הגה"ק כמוהר"ר שלום איפרגאן זלה"ה.
ו. הגאון הצדיק רבי יעקב דדון זלה"ה.
בית החיים– אשדוד
א. הגה"ק רבינו וידאל הצרפתי זלה"ה מחכמי פאס בן
רבי יצחק ונין ונכד לרבינו וידאל הראשון זיע"א,
מנוחתו כבוד בארץ בבית החיים אשדוד.
ב. הגאון הצדיק רבי משה הכהן זלה"ה מרבני מאזגאן,
ג. בשני ציונים טמונים הגאון הצדיק רבי עיוש פרץ
זלה"ה והגאון הצדיק השד"ר רבי אלעזר תורי זהב
זלה"ה מהכפר תאמערופת.
ד. אדמו"ר הגה"צ רבי משה אהרן פינטו זלה"ה בן כ"ק
מרן רבי חיים פינטו זלה"ה.
בית החיים– שדרות
א. הגאון הצדיק רבי שלום בר חנין זלה"ה רב ודיין
בעיר נטיפא ומנוחתו כבוד בעיר שדרות.
ב. הגאון הצדיק רבי יעקב שיטרית זלה"ה רב העיר
ריס' שבמחוז תאפילאלת, מחבר ספר זבחי יעקב
ב"ח, ומנוחתו כבוד בעיר שדרות, הוקם במקום
אהל.
בית החיים – מושב תירוש
הגאון הצדיק רבי משה זאגורי זלה"ה רב דיין וראש
ישיבה במחוז תלוואת בהרי האטלס, ומנוחתו כבוד
בישוב תירוש שבדרום.
בית החיים– עוצם
הגאון הצדיק רבי שלמה אבן חמו זלה"ה, רב הרי
האטלס למעלה ממאה שנה, קבור בארץ בדרום
ישוב עוצם. אהל במקום.
בית החיים– קרית גת
הגאון הצדיק רבי יהודה שטרית זלה"ה רב
תאמעופת )יהוקרן(, ומנוחתו כבוד בבית החיים
קרית גת.
בית החיים – פתח תקוה
הועלו עצמותיו של הגאון הצדיק רבי יצחק חזיזה
זלה"ה ראב"ד בעיר דמנאת במרוקו, יחד עם
אשתו. קבורים בכניסה לבית העלמין סגולה, וכן
טמון שם רבה של פתח תקוה הגאון הגדול רבי
משה מלכה זלה"ה אשר כיהן במספר מקומות
המרוקו, חיבר שו"ת מקוה המים "ו"ח והשיב משה
על התורה, נטיפי מים ועוד.
בית החיים – חיפה
א. הגאון הקדוש רבי משה זריהן זלה"ה אב"ד בעיר
מרכאש, ומנוחתו כבוד בבית החיים חיפה.
ב. מרן הגאון הגדול רבי יוסף משאש זלה"ה, ראב"ד
תלמסאן וחיפה.
בית החיים – צפת ת"ו
א. הגה"ק המקובל האלקי רבינו יוסף אוחיון זלה"ה
מהעיר תיזנית )אית זראר(, מחבר הספר אבקת
רוכל על התורה, פטירתו ערב ראש חודש אלול.
מנוחתו כבוד בארץ בשיפולי בית העלמין בעיר
צפת סמוך ונראה לציונו של רבי פנחס בן יאיר.
ב. הגאון הקדוש רבי אברהם אלקבץ זלה"ה מחכמי
העיר מוגאדור, העלו עצמותיו ארצה, ומנוחתו
כבוד בבית החיים צפת ת"ו.
בית החיים – טבריא ת"ו
מור זקני הגאון הצדיק רבי שלמה אוחנונא זלה"ה,
יליד הכפר סידי רחאל, ומחכמי מראכש.
בית החיים– יבנה
א. הגאון הצדיק רבי רחמים מלול זלה"ה דיין ורב העיר ל'קצר
שבצפון מרוקו.
ב. הגאון הצדיק רבי מכלוף הלוי זלה"ה רב העיר גורמא
שבחבל תאפילאלת, בשו"ת מנחת יהודה נכתב אודות
החכם, בין הדברים צויין המלומד בניסים, מנוחתו כבוד
ביבנה.
ג. הגאונים הצדיקים רבי דוד רבי שלום הלוי זלה"ה רבני העיר
טהלה שבמרוקו.
ד. הגאון הצדיק רבי יוסף ב"ר מכלוף אבוחצירא, רב העיר.
לסיום ארדוף אצ'יג'ה נא מכתב שהתקבל מאת הרה"ג רבי פנחס בן
שמעון שליט"א בענין זה, וזה לשונו:
לכבוד הרה"ג המופלא וכבוד ה' מלא כמוהר"א אסולין יחשל"א
הנה אנא כהנא זעירא, גר באשדוד העירה, ובאמת ענין הזיארה,
גדלה ומאירה, להציל מצוקה וצרה, ומכל רוח סועה מסערה, אין יודע
שכרה, משופרא דשופרא, תהי עלינו סתרה, היכא דליכא דררא,
דממונא וביטול תורה, או הפסד תפילה ומצוות וטהרה, וכן כשרות
המאכל והעינים בשמירה, מה גם דאיכא טירחא דאורחא וצערא,
ועתה רחש לבו לחונן שוכני עפרה, של ארצנו הבהירה, לקדושים
אשר באו ממערב לאוירא, דישראל מחכים ושפירא, ואם יחפוץ כי
הברר, שמות הטמונים באשדוד הברר, יודיעני נא מהרה, ואחישה
מפלט לחקורה, ולהשיבו דבר פשרא, בעגלא ובזמן קריב אמן
נאמרה.
בברכה, הרב פנחס בן שמעון החונה פה אשדוד
תם ולא נשלם, שבח לא'ל בורא העולם:__
Tehila le David.R.D.Hassine
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
Dans une elegie composee en fevrier1761 David Ben Hassine, louant l'erudition du defunt dayyan Eli'ezer de Avila (1711-1761) semble presenter le programme d'etude ideal des lettres marocains de son epoque, tres probablement celui qu,il a suivi lui-meme. II y inclut quelques references classiques dont il a ete nourri, mais qui ne figurent pas dans Sefer Migdal David: Sifra et Sifrei, la Tosefta, ainsi que les oeuvres de Rabbenou Tam, Yishaq Ben Ya'aqov Alfassi, Asher Ben Yehiel et Yishaq Ben Sheshet Perfet.
Malgre la tradition seculaire qui condamne l'etude de la kabbale avant l'age de quarante ans, David Ben Hassine est initie a la mystique juive avant 1747 c'est-a־dire avant d'avoir atteint l'age de vingt ans (Migdal David, f. 89a). Ses lectures mystiques comprennent, en plus du Zohar, les Tiqqounei Zohar Hadash, Shenei Louhot Ha-Berit, un de ses livres de chevet, ainsi que des ouvrages plus specialises comme Sefer Ha-Emounot, Sefer 'Asara Ma'amarot, 'Emeq Ha-Melekh, ou Midrash Peli'a.
II explique a deux reprises, peut-etre pour justifier son engouement, qu'il a adopte la doctrine pedagogique de Yesha'yahou Horowitz: "Comme le dit l'auteur de Shenei Louhot Ha-Berit, un homme doit tout d'abord se gorger de Bible, de Mishna et de Guemara [Talmud], puis, apres cela, il pourra s'occuper des sciences esoteriques, de la kabbale". Autrement dit, le jeune David considere qu'il est suffisamment verse dans ces matieres pour "s'adonner a l'etude de la kabbale, du Zohar et des Tiqqounim" (f. 59a), ainsi que de l'enseignement de Rabbi Yishaq Louria et de ses disciples.
Influence par ses lectures mystiques, il va jusqu'a ecrire que "la Thora de Dieu, c'est la science de la kabbale, comme le savent les inities". David Ben Hassine fait siens les conseils du kabbaliste italien Shemouel David Ottolengo: "Comment un homme peut-il acceder a la connaissance de la kabbale? Deux conditions sont necessaires. II doit, d'une part, etre un sage, rempli de la crainte de Dieu, et, d'autre part, etudier avec ferveur le livre du Zohar".
Shemouel David Ottolengo, Grand-Rabbin de Padoue, mort en 1718 est l'auteur de מעיל שמואל (Venise, 1708), resume et index de שני לוחות הברית.
Peut-etre conscient de son audace, le jeune etudiant termine parfois ses notes par une priere: "Que Dieu – Beni soit-il! – me rende digne de commenter correctement sa Thora. Amen! Ainsi soit-il!" (fs. 48b, 24a, 68a). Cet interet pour les speculations mystiques se retrouvera dans plusieurs piyyoutim de David Ben Hassine.
אל עולם שאבד-לקט מאגדות מרוקו-י. פרץ
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
בת חכמה תשמח לב אב
לאב עני ותמים הייתה בת פקחת שלא הייתה כדוגמתה. באחד הימים חלם מלך המדינה חלום ובחלומו, והנה דמות עץ, שמספר ענפיו שנים-עשד, ובכל ענף שלושים עלה ושני תפוחים תלויים עליו: אחד לבן שני שחור. המלך התרגש מן החלום, אך לא ידע לפתור אותו. הוא קרא למכשפיו ואשפיו, ואף הם התקשו בפתרונו, הכריז במדינה, שהאיש אשר יפתור את חלומו המסתורי של המלך, יקבל ממון הרבה.
אמרה הבת לאביה: ״לך ופתור למלך את חלומו״. השיב האב הנבוך: ״איך אפתור חלום כה מסובך?״ ענתה לו – הנה הפתרון: עץ הנו השנה, כל ענף מסמל חודש, כל עלה מסמל יממה, התפוח הלבן מסמל את היום ואילו השחור את הלילה.״
הלך אל בית המלך ואמר למלך את פתרון החלום, שמע המלך את הפתרון ומצא חן בעיניו, נתן לזקן כסף רב.
בדרך חזרה הביתה פגש האב פרש על סוס אציל, וסיפר לו כי הוא פתר את חלומו של המלך. שאל הפרש: ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב.״, השיב האב. ״תרצה להחליפו בסוסי?״ ״ודאי וודאי!״ ענה הזקן ועשו את החליפין. עוד הוא הולך והוא פוגש בחמר רכוב על חמורו, אמר לחמר: ״ וכי לא ראית? פתרתי את חלומו של המלך!״ ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ״איה הממון?״ ״החלפתיו בסוס״ ״התאבה להחליף סוסך בחמור״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
עוד הוא עובר והנה נקרה לפיו צייד עם כלבו. אמר לו הזקן: ״וכי לא ראית פתרתי את חלומו של המלך.״ ״ומה נתן לך?״ ״ממון רב״ ואיה הוא הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״, החלפתיו בחמור״ ״והתאבה להחליף חמורך בכלבי״ ״ודאי״ ועשו את החליפין.
ובעודו בדרך פגע בו דרוויש עם תרבוש, אמר לדרוויש: ״וכי לא ראית, פתרתי חלומו של המלך״. ״ומה נתן לך״ ״ממון רב״ ״ואיה הממון״ ״החלפתיו בסוס״ ״ואיה הסוס״ ״החלפתיו בחמור״ ״ואיה החמור״ ״החלפתיו בכלב זה״ ״והתאבה להחליף את הכלב בתרבוש ?״ ״ודאי״ ועשו את החליפין. הלך האב על שפת הים, ורוח גדולה באה ונשאה את התרבוש אל המים. נשאר חשוף ראש.
בחליפין המוזרים צפו מספר עשירים מעל סיפון אונייתם, שנשאה מטען זהב ומרגליות. הם באו לאב ואמרו לו: ״איך תשוב לביתך, יהרגוך שם משידעו מה עשית בממון שהמלך נתן לך.״ ״ידידי״ – אמר להם – ״הבה נתערב: אם יגערו בי, תכרתו את ראשי. אם לא יגערו בי – תתחיבו לתת לי את אניותכם.״ תקעו כף, חתמו על חוזה וליווהו עד ביתו. והבת צופיה הכל בעיני רוחה. דפק האב על הדלת ואמר: ״ בתי, פתרתי חלומו של המלך.״ ״מה נתן לך כתמורה ?״ ״ממון רב.״
שמחה וששון – אבי הפך לעשיר. אך, בתי, המרתיו בסוס. אשמח ואעלוז, אבי הפך פרש. אך לא בתי, החלפתיו בחמור. אשמח ואגיל – אבי הפך לחמר. בתי, אך המרתיו בכלב. גדולה שמחה – אבי הפך לצייד. בתי, הכלב אינו עמי – החלפתיו בתרבוש.
שמחה וששון – אבי הפך לדרוויש. אך, בתי, התרבוש אינו עמי, כי הרוח נשאה אותו המימה. אבי, אם ראשך עדיין על כתפיך – אז הכפה תהא כפרתך.
שמעו זאת בעלי הצי, ומתו מצער על שהפסידו בהתערבותם – והאב הרויח ע״י חכמת בתו את האניה, והכסף שבה.
שמע הנערה החכמה נפוץ בכל המדינה, והמלך חפץ לשאתה לאשה. לפיכך שלח לה רביעיות שליחים, ובידיהם מתנות רבות – ארבע, מכל דבר: ארבע שמלות, ארבעה זוגות נעליים, ארבע מחרוזות, ארבע טבעות וכך הלאה. מה עשו השלוחים ? גנבו מכל דבר שניים. והבת צופיה בעיני רוחה. דפקו על הדלת. אמרה להם: ״על הדלת דפקו – ואת הנגר זכרו״
השתוממו לדבריה. כשבקשו אותה לפתוח אמרה להם: ״לא אוכל, כי שכלי בחיקי״. תמהו למענה זה. שאלו אותה ״אביך אייהו?״ ״הלך לעשות שותפות עם אלוהים״. נדהמו, ואחר שאלו: ״ואמך אייה?״ להציל נפש מתוך נפש הלכה״. ״אדוננו רוצה לשאת משוגעת״ חשבו. פתחה להם את הדלת, קבלה את המתנות, הודתה להם וביקשה כי יאמרו למלך :
״משמיים נגרעו אמתיים ומחלפותי חסרות צמתיים אך בשם אבותיך אל תיגע בעבדיך.״
באו אל המלך וסיפרו לו הכל. פירש להם: אמרה לכם שכלה בחיקה – פרושו של דבר – מסתרקת. אמרה לכם שאביה הולך לעשות שותפות עם האלוהים – כלומר לזרוע. אמרה לכם שאמה הולכת להציל נפש מתוך נפש – כוונתה – אמה מילדת.
ובאשר לדבריה האחרונים, חי אלוהים שלולא השביעתני באבותיי שלא אגע בכם לרעה כי עתה נשאתי ראשיכם מעל כתפיכם. בושו לכם! השיבו את שגנבתם״ יצאו השלוחים בבושת פנים והחזירו הכל לנערה החכמה. נשא המלך את הנערה לאשה ועזרה לו במשפטים.
שני רעים לנו בפונדק, לאחד הייתה אתון ולשני סוסה, ושתיהן הגיע זמנן ללדת. וקרה ששתי הבהמות המליטו באותו הלילה. קם בעל האתון, לקח את הסייח ונתן לו לינוק מהאתון, ואילו את העיר שם תחת הסוסה שהניקה אותו.
בבוקר נתעוררו ונדהמו לגלות שסייח יונק חלב אתון והאתון מלקקת אותו, ואילו העיר יונק חלב סוסה. אמר בעל הסוסה: ״הסייח שלי, כי סוסתי המליטה אותו, והעיר שלך״. אך בעל האתון לא הטה אוזן לדברי רעהו ואמר: ״לא כי, אתתי המליטה את הסייח וסוסתך את העיר.״
והלכו למלך. אמר להם המלך: ״הרחיקו את הוולדות, וכל ילד ילך אל אמו יולדתו״ עשו כך, העיר שהכיר את הסוסה הלך אחריה והסיח אחר האתון.
יצא בעל הסוסה בפנים נפולות. קראה לו המלכה מחלונה: ״מה לך כי תבכה ?״ סיפר לה על משפט המל־ אמרה לו: ״ביום יוצא המלך אל שפת הנהר. דוג לך דגים והכה אותם. כשישאלך המלך מדוע אתה מכה אותם, ענה
הלך ועשה כעצתה. ראה המלך איש שוטח דגים ומכה אותם במגלבו וצועק: ״הנה לכם! למדו לקח י אל תגנבו שוב את מלפפוני!״ זעק המלך: ״רשע, מדוע תכה את הדגים?״ ענה לו: ״הם גנבו את המלפפונים שבחלקתי.״ קצף המלך ואמר לו: ״בן בליעל, שקרן עלוב, כיצד יוכלו דגים לאכול מלפפונים?״ ענה לו האיש: ״דגים יוכלו, אדוני המלך, לאכול מלפפונים – כפי שסוסתי יכלה להמליט בן חמורים.״
שמע המלך את המענה ונכלם. תקן את המעוות והחזיר את הסייח לבעל הסוסה. ידע שיד המלכה באמצע, שב אל ארמונו ואמר לנערה: ״אשתי, את מפריעה לי למלוך, ושמה אותי לצחוק בעיני נתיני. על כן אשלחך הביתה. אך לפני כן, קחי לך את החפץ היקר לך ביותר ללבך.״
קבלה את הגזרה בדומיה, והכינה משתה פרידה, ונסכה לכוסו של המלך סם שינה. משנרדם, הכניסה אותו לארגז ולקחה אותו לביתה.
ומשנעור המלך, שאל: ״איפה אני?״ ענתה: ״בביתי״ שאל: ״כיצד זה?״
״מלכי, אמרת שאברור את החפץ היקר ביותר ללבי בארמון. אין לי חפץ יקר יותר ממך.״ שמע המלך את המענה ובשמחה החזיר אותה לביתו.
אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
שמעון שרביט
איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס
האיגרת נתפרסמה(בתרגום עברי) לראשונה בירי מ׳ כ״ץ: ספר אגרת רבי יהודה בן קוריש, ירושלים תשי״ב
א. קריאה התרגום הארמי בציבור
1. התרגום הארמי לתודה
בן קוריש מוכיח את יהודי פאס על שנטשו את המנהג של קריאת התרגום הארמי לתורה בבתי הכנסת. מדבריו עולה, שבמאה העשירית היה המנהג לקרוא את התרגום בציבור מקוים בבבל, במצרים ובספרד. זוהי עדות קדומה מאוד על תרגום התורה בציבור, ואני מבקש להתחקות אחרי התגבשות המנהג ואחרי העדויות על ביטולו בקהילות שונות. יש בידינו עדויות על ביטול המנהג במקצת הקהילות כבר בסוף תקופת הגאונים, וכפי שנראה גם על קהילת ספרד לא פסח תהליך זה.
קריאת התורה בציבור בבית הכנסת לוותה כבר בימי הבית השני בתרגום לארמית. יש משערים, שהנהגת התרגום קשורה במפעלו של עזרא הסופר ושל ממשיכי מפעלו, אנשי כנסת הגדולה. ״מאי דכתיב ׳ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא׳(נחמיה ח, ח)? בספר תורת האלהים – זה מקרא. מפורש – זה תרגום. ושום שכל אלו הפסוקים״ (מגילה ג ע״א. נדרים לז ע״ב). ובפסוק הקודם נאמר: והלוים מבינים את העם לתורה(נחמיה ח7) ופירש רש״י: שהיו מתרגמים לעם דברי תורה. וכה כתב הרמב״ם בספר משנה תורה: ״מימות עזרא היו נוהגים שהמתורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה, כדי שיבינו ענין הדברים״ (הלכות תפילה יב, י). מכל מקום מקובל, שמסוף ימי התנאים היה התרגום חלק מטקס קריאת התורה בציבור.
הצורך בתרגום התורה לארמית נבע מהתפשטותה של הארמית כשפת דיבור, תחילה כלשון שנייה, ובמהלך הדורות [לקראת סוף המאה השנייה למניינם] נעשתה לשון הדיבור העיקרית או אף הבלעדית. ובכן, דחיקת הדיבור העברי והשתלטות הארמית הצמיחה את המוסד של תרגום התורה לארמית.
לצד הקורא בתורה עמד המתורגמן [או: התורגמן]. אפשר שהתרגום שימש גם פירוש — מדרש למקרא, ואמנם בספרות חז״ל משמש השם ״מתורגמן״ גם לציון האדם שעמד לצד החכם שנשא דרשה בציבור, והשמיע בקול רם את דברי החכם שנלחשו באוזניו.
תחילה לא נקרא התרגום מתוך הכתב, משום שהוא נחשב לחלק מהתורה שבעל פה, וכך נפסק בתלמוד: הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (מגילה לב ע״א). המתרגם אסור לו להסתכל בספר תורה ולתרגם, כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה (תנהומא וירא ה). רק משעה שהתורה שבע״פ הותרה ליכתב, נכתב גם התרגום ועצם כתיבתו זירזה את התפשטותו בקהילות ישראל ובעיקר בישיבות בבל.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור
הד'ימים – בני חסות
יהודים ונוצרים בצל האסלאם
בת יאור
בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.
הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.
מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר.
בימי בית עבאס (1258-750) היו הרבה מן הד׳ימים משמשים בפקידות, למרות צווים משפילים שהוצאו ביחס לכופרים בימי הארון אל־רשיד (809-786), אל־מאמון (833-813), אל־מתופל (861-847), אל־מֻקְתָדִר (932-908), והאמירים לבית בֻוַיָה בעיראק (1055-945). התורכים הסלג׳וקים (1194-1038) גילו יתר סובלנות, אף שאל־מקתדי(1094-1075) חידש את תוקף חוקיו של מֻתָוַכִּל וסחט תשלומי־כופר גדולים מן הד׳ימים. במאה הי״ב השתפר מצבם של הד׳ימים בעיראק, השושלת המונגולית העכו״מית של איל־ח׳אן(1353-1265) ביטלה את ההפלייה הדתית, אך משהתאסלם ע׳זאן (1295) שוב נגזרו על הד׳ימים גזירות־ההשפלה הרגילות ופעולות־תגמול הכריתו בהם קהילות שלמות.
במצרים, בסוריה, באו־ץ־ישראל ובאפריקה הצפונית, שהיו כפופות לשלטונם של הפאטמים (1171-909), זכו עדות הד׳ימים למידה ניכרת של חירות, חוץ מאשר בימי שלטונו של הח׳ליף אל־חאכם (1021-996). האלמךוידים* והאלמוחדים** (1269-1042) רדפו את הנוצרים בספרד ובצפון־אפריקה עד שעשו בהם כלה.
אַלְמוַּרַאוִידים – Almoravides – שיבוש אירופי של שמה הערבי של תנועת אַלְמוּרַאבִיטון המוסלמית ששלטה בספרד ובצפון אפריקה – 1147-1056 –
תהילותיה של התנועה בשנות ה-40 של המאה ה-17 במערב סודאן
אלמוחידים – Almohads – בערבית אַלְמֻּוַּחִדוּן, המייחדים – השושלת המוסלמית ששמה קץ לשלטון המורַאביטון ושלטה בצפון אפריקה ובספרד בין 1130- 1269
היהודים, שצפויים היו להמרת־דת באונס בימי יוסף אבן־תאשפין (1106-1061), ניצלו מאותו גורל רק על־ידי תשלום כופר־נפש כבד. אבל ב־1159, בימי האלמוחידים, שוב נאלצו היהודים לבחור בין המרת־דת, מיתה או גלות (ראה תעודה 94). המומרים נעשו מוסלמים למראית־עין אך בסתר הוסיפו להחזיק ביהדותם. בית החַפְצים (1534-1228), שסובלניים היו ביחס, הרשו להם לשוב ליהדות על־תנאי שישלמו את הג׳זיה ושאר מסים כבדים, ילבשו בגדים מיוחדים, וישלימו עם עוד גזירות משפילות.
במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל חידש צלאח אל־דין(1193-1169) את התנאים של ״ברית עומר״.בימי הממלוכים(1517-1250) החריפו הרדיפות על היהודים, ובייחוד על הנוצרים. בהשפעתם של חכמי־הדת התחדשו לעתים קרובות רדיפות, השפלות, שחיטות, הריסת כנסיות ובתי־כנסת, המרות־דת מאונס וסחיטת דמי־כופר. עם זאת חל שיפור ניכר במצב הד׳ימים תחת שלטון המשטר הסובלני יותר של העות׳מאנים. ב־1492 הרשה הסולטאן באיזיד השני (1512-1481) ליהודים מגורשי ספרד להתיישב בממלכתו ולנהוג כמנהגי דתם. השלטונות התורכיים הענישו קשה את היוונים־האורתודוקסים שכפעם־בפעם העלילו עלילות־דם על היהודים.
בפרס גזר השאה עבאס הראשון(1629-1588), אף שאדם סובלני היה, תג מיוחד על כל יהודי הממלכה סמוך לסוף ימי מלכותו, וזאת בלחצם של ראשי־הדת השיעיים; את יהודי אצפהאן הכריח להתאסלם. יורשו, שאה צאפי הראשון (1642-1629), התיר ליהודים לשוב אל דתם; הוא גם הקל את מצבם של הנוצרים. אולם בימי עבאס השני(1666-1642) שוב נגזר על היהודים ברחבי הממלכה לבחור בין המרה־באונס לבין גלות. בתי־הכנסת נסגרו, המומרים אולצו להינתק מעברם, להחליף את שמותיהם ולהשיא את בנותיהם למוסלמים. ארמנים ושאר נוצרים גורשו מאצפהאן, אך הודות להתערבות האפיפיור וכמה ממדינות אירופה היה גורלם קשה פחות מזה של היהודים. ב־ 1661 שוב הותר ליהודים לקיים את דתם ובלבד שישלמו ג׳זיה ויפרעו תשלום בדיעבד, שאותו חישבו להם מאז התאסלמו.
מעשי הדיכוי והרדיפות נגד הד׳ימים, יהודים ונוצרים כאחד, נמשכו תחת שלטון המלכים שלאחר־כך, להוציא את תקופתו של נאדִר שאה (1747-1736), שהיה שליט סובלני להפליא. בימי שושלת קג׳אר (1924-1794) גברו דיכוים והשפלתם של היהודים. בין 1834 ל־1848 ניתך עליהם נחשול של רדיפות. גזרו עליהם כיסוי־ראש ותג מיוחדים: ואם חטא אחד מהם במשהו, היו כולם חייבים לשאת באחריות קיבוצית.
מסקירה היסטורית חטופה זו אנו למדים שאותו סוג של רדיפות יכול ללבוש צורות רבות, המשתנות מאיזור לאיזור ומתקופה אחת לחברתה, בהתאם לשינויים החלים במצב הכלכלי והמדיני. פעמים היה סולטאן או מושל נדיב מבטלן או ממתיקן, ובתקופות של מלחמה או קנאות היו אנשי־דת תובעים לחדשן. לעתים קרובות היתה עדה שנרדפה באיזור אחד בורחת ומצליחה להתקיים בהעמידה עצמה לשירותו של שליט מוסלמי רחמן יותר. הנה כך היו ד׳ימים נדכאים בפרס מוצאים להם תכופות מקלט באפגאניסתן: כך גם עקרו יהודים בתקופות מסוימות מן המגרב ומתימן אל הממלכה העות׳מאנית.
כמה מנהגי־הפלייה משותפים היו לכל דאר אל־אסלאם: מנהגים אחרים נשארו מקומיים. בתימן, למשל, נאסר על היהודים ב־1667 להלך בכיסוי־ראש: כעבור שנים אחדות הורשו לשאת פיסת אריג, וכך יכלו להגן על ראשם מפני קור וחום. הצו משנת 1846, שחייב אותם לנקות את בתי־הכיסא ולסלק נבלות, גם הוא היה מקומי בלבד. הוא עמד בתקפו עד 1948. רק בתימן ובמגרב גזרו עליהם ללכת יחפים מחוץ לרבעים שלהם. החוקים הנוגעים לטומאתו של היהודי היו חמורים במיוחד בתימן ובפרס, אך לא במקומות אחרים.
מצבו של הד׳ימי תלוי היה גם בחוקים שנחקקו בכל ארץ וארץ. אסכולות החנפים והמאלכּים, ששלטו בתורכיה ובמצרים, היו סובלניות יותר. כנגד זה התפתחה אסכולת החנבלים, הקנאית ביותר, בעיראק ובסוריה ושלטה בארץ־ישראל עד למאה הט״ו. משטר זה של דיכוי והשפלה שרר במרחב עצום משך יותר מאלף שנה. יחס הבוז, שהשתרש בהליכות־יומיום, עיצב מסורות, ארחות־מחשבה ודפוסי־התנהגות. גם בהיעדר הצדקה מפורשת בחוק היו מנהגים והרגלים צצים לפעמים כמאליהם. חובתם של יהודים להלך יחפים במגרב או לגלות רגליהם בתימן, תוך שילבשו חלוק שחור קצר, הוצדקה בעיני המוסלמים מכוח מנהג עתיק־ימים שיסודו בדת, גם אם אין הקוראן אומר בענין זה מאומה.
לעתים רחוקות מדברים מקורות ערביים מראשית ההיסטוריה המוסלמית על הד׳ימים, ושתיקה זו מבוססת על יחס־הבוז כלפי יצורים נחותים (ראה תעודה 1). יש ומדגישים את ערמומיותם של הד׳ימים בקשר למעשה שהיה, על־מנת להוכיח את מידת סובלנותם של מוסלמים, ועובדה זו, אם אינה מעידה על האמת, הרי לפחות היא אומרת משהו על העמדה הנפשית. לכן אין הטראגדיה של הד׳ימים, על כל גוניה ובנות־גויניה, באה לידי ביטוי לא אצל הסופרים המוסלמים, מצדיקי האמונה המנצחת, ולא אצל המדוכאים, המנוכרים והמוכנים לאשר את גירסתו של המנצח. לעתים קרובות התרשמויות של תיירים מערביים, שאינם שייכים לא לשליטים ולא לנדכאים, משלימות את המקורות האחרים, אם גם יש להביא בחשבון את הדעות־הקדומות של התקופה. אכן, חובה היא לחזור ולהזהיר את הקורא מפני הדעות־הקדומות של אנשי־מערב בכל הנוגע ליהודים, נוצרים מזרחיים ומוסלמים: אולם דווקה עדויות אלו, שלעתים קרובות הן לוקות באנטישמיות, הן המביאות ידיעות חשובות ביותר על מצבם של הד׳ימים. אחד התיאורים הנוגעים אל הלב ביותר באשר למצבם הביש של הד׳ימים היהודים אנו מוצאים אצל שארל דה־פוקו, קצין ואציל צרפתי. זה גם אחד התיאורים המדויקים ביותר, שהרי למען שלומו ובטחונו נאלץ להתחפש לרב, שליח־ציבור מירושלים, כדי לבקר במארוקו ב־1883-84 — אף־על־פי שסלידתו העמוקה מן היהודים השפיעה על יחסו אל האנשים שהכנסת־האורחים שלהם היתה תנאי הכרחי לשלומו.
לעתים קרובות הואשמו הד׳ימים בנשיכת־נשך. ההאשמה נגד הד׳ימי הנוצרי היתה ענין של שיגרה במצרים, בסוריה ובשאר מקומות. דומה שהיא עתיקה יותר מזו שכוונה נגד היהודי במגרב, מקום שמטעמים ברורים הופיעה לעתים קרובות בתקופת ההתפשטות הקולוניאלית האירופית. אך אם אמנם עסקו הד׳ימים בנשיכת־נשך הרי זה בעיקר משום שעריצותו של המשטר ואי־היציבות במצב הכלכלי כפו זאת עליהם. עשיית כסף היתה להם צורך חיוני כמו גם תפקיד כלכלי שאיפשר את קיומם. מקורות אירופיים מתארים לעתים קרובות את ניוונם המוסרי של הד׳ימים. הואיל ונאלצו להחזיק מעמד תחת שלטון זר, ושרויים היו במצב מתמיד של עושק ואי־בטחון, לא יכלו הד׳ימים להתקיים אלא בלכתם בשבילים המעטים שהותיר להם הדיכוי ובעקפם את החוקים שהנציחו את העוול. טראגדיה זו של הד׳ימיס — מנת־חלקו של מי שמשלים עם הדיכוי ועם הרס נפשי ורוחני למען דעותיו — מכפרת על תמונה זו של השפלה וקלון.
בסיום פרק זה ראוי להדגיש כי העלינו בו רק קווים כלליים למסגרת הסוציו־היסטורית שבה התפתחו עמי הד׳ימה. באיזו מידה אכן נאכפה מסגרת זו — בשל גורמים דתיים, מדיניים וכלכליים — ובאיזו מידה שונתה, נשכחה, הוקלה או הופעלה מחדש, ומה כוחות הסובלנות או הקנאות הדתית שחברו יחד או נאבקו זה עם זה עד שחוללו את השינויים האלה, שאלה זו ראוי לנו להניחה להיסטוריונים שאומנותם בכך.
יש מקום להשיג עלינו כיצד אנו מקבצים מגבלות שלא הונהגו במידה שווה ובבת־אחת במרחבי־ארץ כבירים ומשך מאות־בשנים, שהרי ריבוי זה של גזירות, במופרד מרקען ההיסטורי, עלול ליצור תמונה שהיא קודרת יותר משהיתה המציאות היומיומית. כדי לתקן פגם זה, הנובע ממבנה הספר, ניסינו להבליט תקופות שמחות יותר ולהדגיש את העובדה שמצבו של הד׳ימי השתנה והתפתח בהתאם למסיבות ההיסטוריות.
דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
הפעילות של האגודות היהודיות באנגליה.
בעקבות החלטה ב – 2 בנובמבר 1884 התקיימה חשיבה משותפת של ה – AJA וה – BOD ב – 12 בנובמבר. המזכיר התבקש להשיג פרטים על הפגיעות של מושל דמנאת ביהודים והאשמות נוספות נגדו.
המושל התאכזר ליהודים בניגוד לעמדת הסולטאן – הדבר מוציא שם רע על מרוקו באירופה.
ב – 23 בספטמבר 1884 כתב הקונסול הבריטי בטנג'יר וייט HORACE WHITE לווזיר, וזה תוכנו : השגריר – דרונונד האי – כתב לך ב – 7 באוגוסט מכתב בו ביקש ליידע את הסולטאן על ההתנהגות האכזרית של מושל דמנאת חג' ג'לאלי כלפי יהודים.
נודע לי, כי במקום להפסיק את התנכלויות, הרחיב את התאכזרותו כלפי היהודים המסכנים החיים תחת פיקוחו. אני מצרף הצהרה של היהודים עם פרטים על ההתנהגות הברברית של חג' ג'ילאלי כלפיהם. הוא אפילו העז להצהיר כי יש לו יפוי כוח מהסולטאן על ההתנהגות האכזרית.
הוא מוציא עליו דיבה, באשר ידוע שהסולטאן תמיד התייחס באהדה, ודאג לטובתם של נתיניו היהודים. שמע המעשים השליליים של הקאיד ג'ילאלי הגיעו גם לחוץ לארץ, והדבר גורם לדעה שלילית של דעת הקהל באירופה על ממלכה זו.
אני מאמין שהסולטאן יביע בדרך ציבורית את חוסר הנחת שלו מהתנהגות הומשל, כפי שייוודע בכל מקום שהסולטאן נכון להעניש את משרתיו, שמדכאים את החפים מפשע. הסולטאן כבר הוכיח את רצונו שיתנהגו בצדק כלפי נתיניו היהודים. אבל המושלים בחלקים הפנימיים של מרוקו מתעלמים מכך.
הסולטאן ישים קץ למעשים האכזריים של קאיד ג'ילאלי. בסיום מתבקש הנמען להעביר מכתב זה לסולטאן.
25 בדצמבר 1884 דו"ח לכל ישאל חברים על המצב בדמנאת.
מנהל בית הספר לבנים באנג'יר מר י. מטלון, כתב את הדברים הבאים לנשיא כל ישראל חברים בפריס, על המתרחש בדמנאת. הפרטים ניתנו לו הבוקר על ידי דוד עמאר זקן בן 60 כשדמעות בעיניו. הוא חבר המשלחת שבאה לטנג'יר כדי להיעזר במנהיגי הקהילה.
דמנאת היא עיר קטנה, ארבעה ימי הליכה דרומית מזרחית לקזבלנקה, ויומיים ממראכש. מספר היהודים 600 או 700 נפש שגרים במללאח במרכז העיר. המוסלמים מקיפים אותם מכל הצדדים. הם ביחסים טובים מאוד עם הערבים, אבל שני הצדדים מתלוננים על אכזריותו של המושל אלחג' ג'לאלי.
איני יכול לתאר את כל מה שיהודים מסכנים אלה עבר בשמונה השנים האחרונות, מהקאיד הנוכחי. כשחסר לו כסף, הוא מטיל עליהם מסים כבדים. הוא מאלץ אותם לעבוד בביתיו, כי יש ביניהם נגרים, במאים ונפחים.
הוא אינו משלם להם, אלא עליהם לשלם לחבריהם הערבים העובדים אתם. רק כאשר אין המושל זקוק להם הם רשאים לשמור את השבת וימי כיפור, כימי מנוחה ותפילה. אם מישהו מעיז להתנגד לפקודות, מקבל מלקות. בלכתם מחוץ למללאח עליהם לחלוץ נעליהם.
מצבם הכלכלי : רק אמידים מעטים מנהלים קשרי מסחר עם מראכש, קזבלנקה והכפרים בסביבה ללא ידיעת המושל, כי הוא תמיד עומד על המשמר, כדי לקחת את חלקו. הם נשדדים ומושפלים. המושל מתעלם מתלונותיהם והם מאושרים אם אינו מגיב בהלקאות.
בשנה האחרונה הגיע מכתב מדמנאת בו נכתב, כי מאז שהמושל קיבל מכתב מהסולטאן, הגביר את אכזריותו. חנויות נשדדו, בתים נפרצו, נשים נאנסו, ילדים נשחטו. הרב הראשי יוסף אלמליאח בן שמונים, הוכה עד מוות על ידי המושל. הנשארים בדמנאת נאסרו. אחרים ברחו.
הפסקת ההצקות, מאסרו ועינויו של הרב בדמנאת, בעלים ברחו מבתיהם.
כששמע המושל של דמנאת שיהודים הגיעו לטנג'יר כדי התלונן עליו, הפסיק להציק ליהודים. אבל אילץ את הרב הראשי של יהודי דמנאת להצהיר כי יהודים חייבים לו כסף. לכן העליל עליו שהוא מייסר אותם. הרב בן תשעים סירב, הופשט מבגדיו מול השמש, ונכבל. כיוון שזה לא שבר אותו, הושלך לכלא ולבסוף חתם.
מצויות עתה בדמנאת 190 משפחות יהודיות שננטשו על ידי הבעלים, שעזבו בחשאי את העיירה בלילה. ראשי המשפחות שנשארו נאסרו, ומהם לא ייצאו חיים ממאסרם, אלא אם יינקטו אמצעים דיפלומטיים נמרצים כלפי הסולטאן.
תשובת הווזיר 15 באוקטובר 1884 : הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור את היחס כלפי היהודים.
הווזיר מוחמד אלערבי בן מוחתאר הודיע לדיפלומט הבריטי וייט הנזכר כי מכתבו בקשר ליהודי דמנאת, הסובלים מהתנכלויות הועבר לסולטאן. הוא מודע לתוכנו, וזו תשובתו : היהודים מדמנאת הגיעו לחצר המלכות והביאו אתם מכתב מהמושל בטנג'יר, והתלוננו על המושל של דמנאת.
ניתנו הוראות למושל. המשלחת של יהודי דמנאת עזבה, וחזרה שוב עם תלונה חדשה על המושל של דמנאת. אנו חושבים שהדברים מופרזים ובלתי מתקבלים על הדעת, בעיקר במה שנוגע למנגנון הממשלתי הסולטאן שלח לדמנאת שליח כדי לחקור ולהגיע לאמת.
ואם תוכח אשמתו של המושל הוא יזכה לתשומת לב ציבורית, כי הסולטאן לא ירשה מעשי עוול כלפי כל אדם, ובייחוד כלפי יהודים שהחוק שלנו מעניק להם זכויות.
המעורבות של קונסול ארצות הברית בפרשה.
המשלחת של יהודי דמנאת שבאה לטנג'יר פנתה לקולונל מתיוס כדי שיתערב למעי הפסקת ההצקות לבני קהילתם. על חלקו של קונסול ארצות הברית במרוקו בהגנה על יהודי דמנאת פורסמה כתבה ב – TM ב – 18 בדצמבר 1884 תחת הכותרת : THE JEWS OF DAMNAT.
הכתבה מתחילה בכך כי תושבי ארצות הברית יכולים להיות שבעי רצון מהמאמצים המיוחדים שבוצעו על ידי הקונסול למען הישראלים המדוכאים. הקולונל מתיוס דובר מוגרבית כמו מאורי, והוא תמיד מוכן בתור נציג של מדינה גדולה וחופשית להביא לחרות, ולממשל תקין.
המערכת מאחלת שגם נציגי מדינות אירופה ייקחו ממנו דוגמה. התשובות של הסולטאן מצביעות על כך כמה חסר תוחלת הוא גורלם של מסכנים אלה בעוד הטרור נמשך. המכתב הבא מדבר בעד עצמו.
חג' ג'לאלי מבטיח נקמה בחברי המשלחת שהתלוננו נגדו
הכותב פגש אישיות דתית מוסלמית שהגיעה לאחרונה מדמנאת, וסיפר לו סיפורים מזעזעים על האכזריות של חג' ג'לאלי. ואמר כי אם היהודים יחזרו לדמנאת כל עוד הוא בתפקיד, אפילו שתהיה בידם הצהרה של הסולטאן, הוא ימצא דרכים לעקוף אותה.
המושל אמר שאינו נשמע לסולטאן ולא לנוצרים, וכי כאשר היהודים יחזרו לדמנאת הם יחושו את נחת זרועו. הוא מבטיח נקמה בכל חברי המשלחת, וכל אלה שהתלוננו נגדו, ופרסמו את התנהגותו קבל עולם.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
הנשים שרות וחורזות חרוזים.
בינתיים, ועד שהקהל יחזור מבית הכנסת, מתיישבות הנשים הזקנות, שרות וחורזות חרוזים לכבודה של כלת השמחה, הלא היא המיילדת. החרוז בא לבטא את שמחתה ואת תודתה של היולדת למיילדת. כמובן שאת אליהו, מלאך הברית ואת היילוד, לא שוכחים. אנו מביאים כאן כמה מהחרוזים :
שיר למיילדת.
ייא קאבלא, ייא סוסייא
הו מיילדת, הו חרוצה.
כל מה כ'ידית שווייא
המעט שקיבלת, הוא מנה קמוצה
נקום נהאר אלסבע
כאשר אקום ביום השבעה
נכ'ררזכ מכסייא
אוציאך מלובשה ( אשלם לך שבעתיים )
ייא קאבלא ייא מקבולא
הו מיילדת, הו מקובלת
ייא מבסרא ייא מימונה
הו מבשרת, הו מאושרת
בססרתיני יעטיך לכ'יר
בישרתני ישולם לך על טוב לבך
מעטיכ חאזא מתמונה
ואתן לך פי שמונה את שכרך
ייא קאבלא, ייא סתתי
הו מיילדת הו גברתי
נודי בסרי לחבאב
קומי ובשרי לבני משפחתי
נעמיל עליכ נזאהא
אערוך לכבודך חינגה
בלכאמאנזא ולעוד ורבאב
בכינור, בעוד ובנבל כנהוג בחגיגה
ייא קאבלא ייא קאבלתנא
הו מיילדת, הו מיילדת שלנו
מאח לא דכ'לוכ לעתבתנא
מה נעימה כניסתך לסף ביתנו
א-סבי כ'דינאה חנא
היילוד לקחנוהו אנו
ולבנייא לזארתנא
וטהתינוקת לשכנתנו
ייא קאבלא ייא קבאלתי
הו מיילדת, הו מיילדת שלי
מא חלא דכ'לוכ לביתי
מה נעימה כניסתך לאהלי
האד אסבי לייא אנא
היילוד הזה הוא לי
אמא לבנייא לזארתי למזייאנא
ואילו התינוקת, לשכנתי היפהפיה
כלאם לכייסין יפררח לקלוב
דברי חכמים ירננו לבבות
וכלאם לכאפרין, כיף למררארא
ואילו דברי כסילים כלענה מרורות
כלאם לעדייאן, מתל דרהם למתקוב
דברי האויבים כמטבע נקוב
עממאר ביה למכחלא, ותכ'רז
טען בו את הרובה ויצא ממנו
מננו עמארא
צרור
כלאם לחביב מתל לחליב
דברי הידיד טעימים, כחלב משולים
הווא דווא, מה פיה דרארא
הם מזור ואין בהם נזקים
כלאם דחאק, פחאל אסמע ידוב
דברי הבל, כנרות שעווה נמסים
אללי תהזזו, מא יכ'ללי אימארא
כשתרימם, לא ישאירו סימנים.
החרוז הובא בקונטרס קול ששון ותורגם בידי המחבר. ( הערת המחבר )
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים עלייתה של סעדה השמימה
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
עלייתה של סעדה השמימה
היא היתה יפה מכדי להתחתן. שש אחיותיה כולן ילדו ילדים, אך היא צמחה כתמר, גדולה וירוקת עיניים, בחורי המללאח באייתבוולי, שביקשו את ידה, נדחו על הסף, ואחרים כבר לא העזו. ובאמת קשה היה לראות אותה עם סתם בן תמותה, ואילו היא שאולי ציפתה לאל או לנסיך עייפה לשמוע את הצעות השידוכין של ההורים, נטלה יום אחד את מעט בגדיה ונטשה את הכפר, הרחיקה לקצה המידבר ושם באחד הצוקים הצופים לעמק הדרע מצאה לה מערה קטנה וניתקה מגע עם העולם.
כשהיתה חוזרת עם ערב מהנחל וכד המים או חבילת הזרדים על ראשה היו הרועים או רוכבי השיירות חושבים שראו אלה, והיו נעצרים להזין את עיניהם ביצור הפלאי שהיה כדקל מהלך. כמה מן הגברים שניסו אצלה את מזלם, נתקלו בדחייה שקטה, אחרים סירבו לראות את היופי האלוהי מתבזבז ונטעו אוהללידה, מחכים אולי יקרה להם נס ותשלח חיוך לעברם, לאט לאט הפכו האוהלים למבני טיט וחימר, ואלה לקסבות, הגברים נישאו לנשים מן ההרים, חלמו עליה והולידו ילדים, נטעו כרמים, חפרו תעלות, הקימו טחנות קמח ליד הנחל, עצי התמר, הגפן, התאנה והרימון מילאו את העמק, שהפך פס ירוק שנתקע בלב הסהרה כסכין. איית בוגמאז נקרא הישוב שכולם ידעו כי היא אמו. כאן עם תכשיטי הנחושת על המצח, הכוכב המקועקע על קצה האף, הפרח הקטן על הסנטר, היתה יושבת ורוקחת עשבי מרפא, לוחשת לחשים, מגרשת רוחות, שדים ודיבוקים, עד ששמה נפוץ בכל כפרי האטלס, והיא בפתח המערה כמין אלת פריון, העצים משירים פירות לחיקה, ותרנגולות מטילות ביצים לרגליה, מעיין קרוב מפכה את מימיו לתוך הכדים והנחל משמיע נעימות עריבות.
לילה אחד בעוד היא שרועה בודדה על המזרון ועיניה פקוחות, היא ראתה נחש. לפתע הוא הופיע בחדר. שחור וגדול. הביט בה, הריץ את גופו אליה, זנבו ליד הכניסה וראשו הגדול עם הניצוץ בעיניים ליד ראשה. הוא הוציא את לשונו, רחרח את האוויר סביבה, כמעט ליטף את אוזנה. לא הספיקה לפחד או להבין מה קורה, עד שראתה אותו מזדחל החוצה כלעומת שבא.
מאז כל לילה לפני שפרשה לישון היתה שוברת שתי ביצים טריות לתוך קערת חרס ומניחה על הרצפה למראשותיה, והוא בא, בולע את הביצים, מקיף את המיטה שלה שבע פעמים, מרחרח את האוויר סמוך לגופה והולך. לפעמים היתה רואה אותו מבין קורי השינה, בוהק ושרירי. ידעה שיש אנשים שמקיפים את גופם בנחשים, מתחבקים, מתלטפים ומתנשקים, אך היא לא העזה לנגוע בו ולא הוא בה. היו לילות שמבטיהם נפגשו ועמד מתח ביניהם, אך הוא הוריד את מבטו ראשון והלך. השמועה נפוצה, איש לא יודע איך, שסעדה חיה עם נחש. היו אף שאמרו, כי שמעו מבעד לכותלי המערה קולות אהבה סוערים. ואחדים העידו לא פחות ולא יותר כי ראו את הכוהנת מתייחדת עם הנחש וחושפת בפניו את שדיה. מאז הבינו כולם שסעדה מאיית בוגמאזהיא אלה ולא סתם בת תמותה ומכל פינה החלו לעלות אליה לרגל: נכפים, צולעים, עיוורים, חולי נפילה ומשותקים שנישאו על כתפי קרוביהם, חונים ימים בתור ליד המערה, וחוזרים מאושרים הביתה
היא היתה האחרונה ששמעה את פעמי המשיח. כשבאו שני הילדים בני אחותה ובישרו לה שהמשיח בא לכפרם, עזבה את הקוסקוס מתאדה על הסיר ורצה אחריהם יחפה לכפר, שהיה כולו כבר עמוס על חמורים. האחרונים עוד עקרו מזוזות או גוללו את ספרי התורה וקשרו אותם בחבלים על גבי הבהמות. שיירה של חמורים עמוסה ילדים וספרי תורה יצאה את הכפר והתחברה לשיירות מכפרים אחרים והיא נבלעה ביניהם, והשכנים הערבים עומדים בצד הדרך מזה ומזה מתחבקים עם הגולים ומוחים דמעה, כך, בשמלתה היחידה לגופה, זאת שהעמק הירוק רקום עליה, הגיעה למושב עוצם בלכיש.
כאן בלב המדבר שום צמח לא צמח. ושום חיה לא נראתה בסביבה, לא דבורה, לא פרפר, לא ציפור ולא נחש. אבל מדריכי הסוכנות פשטו על האיזור השמם ובמעשה קסם עם חצי פרה וחצי סוס הפכו אותו לישוב פורח. הם לקחו את הנשים והילדים לעבודה ואיתם גם את הכוהנת מאיית בוגמאז שעזרה בקטיף המלפפונים, העגבניות ותפוחי האדמה. יום יום היתה חוזרת הביתה עם פנים שרופות מלהט השמש הקופחת ועם ידי משי מיובלות.
המשך…………………….
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
לאחר ה׳היג׳רה׳ בשנת 622 לספירה הצטרף מוחמד לעדת היהודים, שמר על החגים וצם ביום הכיפורים ודרש כבל עם ועדה מתומכיו לאמץ את הורתם ולהתפלל כשפניהם מופנות לירושלים, עיר הקודש, כמנהג היהודים.
כאמור, שהה מוחמד זמן רב במחיצת היהודים ביתר׳ב, למד מרבני היהודים את דרכי הסגידה ואת דרכי התפילה והאמונה באל אחד. אולם, ברגעי משבר, כתוצאה מביקורת שהתריסו היהודים מולו על מעשי השוד והביזה שביצע נגד שיירות האספקה למכה, ׳שכח׳ את התורה שאימץ לפנים בחום ושינה את דעותיו ללא הכר.
היהודים פנו בשעת התפילה לקודש הקודשים ששכן בירושלים, אל בית המקדש שחרב על הר הבית.
מוחמד אימץ את רעיון הכיוון אולם שינה את משמעותו כשהורה למאמיניו להתפלל לכיוון ה׳כעבה׳ שבמכה במקום ירושלים ביודעו היטב למה מתכוונים היהודים בפנייתם לירושלים בשעת התפילה. בירושלים שכן בית המקדש היהודי, מוקד האמונה, היכן שבני העם היהודי סגדו והעלו קורבנות הודיה לה׳
מוחמד הורה למאמיניו לפנות לכיוון ה׳כעבה׳ המשכן לאלילי הפגנים מעשי ידי אדם.
מוחמד ביטל את צום יום הכיפורים שכונה בפי הערבים ה׳עשורא׳ ואימץ את מנהג ה׳ג׳הליה׳, את צום הרמדאן.
לאחר כיבוש מכה הותיר על כנו את טקס העלייה לרגל, מצוות ו החאג׳, על כל מהלכיו וכלליו הפגניים כאילו שלא שינה דבר.
לא די שלא הורה על ביטול מנהג העלייה לרגל אלא הוסיף והטיל על כל מוסלמי כחובה לקיים פעם בשנה את מצוות החאג׳ במסגרת האמונה המוסלמית.
בתחילת דרכו הורה מוחמד בנחישות להתנגד למושג הפגני ׳ג׳יהאד׳, אולם כדי לדובב את מעריציו בתקופת מאבקיו נגד יריביו, אימץ את הג׳יהאד ואף הוסיף לו את תואר הקדושה.
כל השינויים וכל הפרושים שהוסיפו מאוחר יותר להצדקת צעדיו אינם אלא כניעת מוחמד במודע למנהגי הפגנים שהיו מושרשים בתודעתו ולא היה מסוגל לבטלם או להתעלם מקיומם.
חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.
לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?
מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.
אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.
חמשת המנהגים של מצוות החאג׳: ה׳טואף׳, ה׳סיעי׳, ׳ערפאת׳, ׳מינה׳, ו׳מוזדלפה׳, אינם משתלבים בכללי האמונה המונותיאיסטית, כי הם נועדו לפנים לקיום מצוות על פי הטקסים הפגנים. לדוגמא, טקס ה׳טואף׳, כאמור מבוסס על שבעה סיבובים סביב ה׳כעבה׳ ונועד להודות בקידות לאלילים ששכנו במקום.
לכבוד מי עוקפים כיום המוסלמים את ה׳כעבה׳ שבע פעמים? האם לכבוד האבן השחורה שהמוסלמים טוענים כי מקורה מגן עדן?
מקורה של האבן השחורה אינו מגן עדן והיא אינה קדושה כי כדוגמתה ישנן כמויות אדירות בטבע על פני כדור הא לאחר בניית הכעבה הניח מנדב הקדוש לוח שיש שחור על הדופן הדרומי של הכעבה והפיץ את השמועה כי מלבד הכוחות הנסתרים בפסלי האלילים, גם באבן השחורה טמונות סגולות וכוחות להגשמת משאלות ולריפוי חולים.
אמונה זו הועברה לדת האיסלאם במלואה.
האם מוחמד בעצה אחת עם מנהיגי שבט קורייש, השאיר את טקסי החאג׳ על כנם על מנת לשמור על מקורות ההכנסה והפרנסה של שליטי חעיר ובמקביל לרצות את הפגנים על מנת שיתמכו בהמשך דרכו המדינית?
מוחמד דגל מחד במונותיאיזים ומאידך טיפח במודע את הפוליתיאיזם ולא הצליח כמנהיג רוחני לייצב בתת-הכרתו את דעותיו ואת השקפותיו הדתיות. על כן, החלטותיו בתחום האמונה לבשו צורה או פשטו צורה בהתאם לנסיבות.
מוחמד זנח את תורת היהודים ודבק בתורת הפגנים אך ורק בשינוי אחד, הוא ניתץ את פסלי האלילים ששימשו בתקופת ה׳ג׳הליה׳ כמתווכים בין המאמינים לאלוהים, אך אימץ בלהט את כל המנהגים ואת כל הטקסים הפגנים ללא יוצא מן הכלל.
מוחמד התגלה, על פי מעשיו בשנות שהותו באל-מדינה, כפוליטיקאי מתוחכם, כלוחם אכזר וחסר פשרות, ככובש שהתאימה לו האמרה יהרצחת וגם ירשת׳, כמנהיג שלא בחל בכל אמצעי תפל כדי להשיג את מטרותיו. רוב ימי חייו באל-מדינה התמקדו סביב מעשי שוד וביזה במטרה לבנות צבא לוחם ליישום שגעונותיו ולהגשמת מטרותיו.
חוקר תולדות האיסלאם, מייקל קוק, מאשר במבוא לספרו ׳מוחמר׳ כמצוטט: ״משימתו של מוחמד הייתה להעביר מסר אלוהי ולא לטפח את שגעונותיו שלו״.
אולם מוחמד בכל שנות שהותו באל-מדינה עסק בטיפוח שגעונותיו ולא התמסר ליעדיו המונותיאסטיים, לא העביר כמצופה את המסר ולא ניסה לשדל את עובדי האלילים ששכנו סביבו להאמין באלוהי השמיים. לא די שלא התמסר למשימותיו הרוחניות בקרב עובטי האלילים אלא הרחיק לכת במעשיו הנפשעים נגד שבטי היהודים שדווקא האמינו באל אחד. בטוחני שאם מוחמד היה חי בתקופתנו, היו מעמידים אותו בפני בית הדין הגבוה לצדק ודנים אותו על פשעיו נגד האנושות.
♦ האם ארם ברמותו של מוחמר יבול להתיימר כשליח ה׳ על פי מעשיו!
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
אגרת רבני מקנם לרבני טבריה.
״מספר הגנזים״ של הרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו זלה״ה
שתי איגרות היו, האחת מרבני מקנאס שבמרוקו לרבני טבריה, משנת תר״ך על האיגרת אין חתומים, באיגרת זו מתלוננים רבני מקנאם על רבני טבריה שמקפחים את החכמים המערבים שעלו ממקנאם לטבריה ללמוד, בבי מדרשא רבה, שלא עוזרים להם בכספי החלוקה ולא מקיימים ״כאזרח כגר יהיה לכם״. ומבקשים, שלהבא יתקנו את הדבר ויתייחסו לחכמים העולים ההם ביחס שווה כמו אל חכמי טבריה, ובעד זאת מבטיחים להם שיגדילו את הכנסות הקופות של טבריה שבעיר מקנאס, מספר העולים לארץ ישראל ממקנאס בפרט וממרוקו בכלל, סביב לשנת תר״ך, היה למאות, ובאיגרת אחת כתוב, ששלוש מאות עולים ממרוקו באו לגליל (עיין שלוחי ארץ־ישראל, עמי 677) לפי איגרת זו נווכח שביניהם היו רבים שבאו ללמוד תורה בטבריה שיצא לה שם ״טבריה לתורה״. סכסוך זה בגלל החכמים ״המערבים״ מעיר מקנאס, הלך והתרחב, ובאיגרת השנייה מאת השד״ר רבי מנשה ארזי הכהן לרבני מקנאס, רואים שפרץ ריב בינו ובין רבני העיר, ורבני העיר עיקלו את כסף התרומות השייכים לטבריה, שלא רצו למסור אותו לשד״ר, וזה התבטא כנגדם בחריפות, עד שהוצרך הרב של עיר פאס רבי ידידיה מונסוניגו להתערב בדבר ולעשות שלום בין השד״ר ובין רבני מקנאס, אן גם אז לא רצו רבני מקנאס למסור הכסף להשד״ר, קודם שיחתום על תקנה, שכנראה תוכנה היה להשוות את זכויות החכמים המערבים שבטבריה, לזכויות חכמי העיר הוותיקים, אך השד״ר לא רצה לחתום על זה, כדי שלא יהיה זה כהודאה מצידו שכאילו עוול נעשה עד כה על ידי רבני טבריה להחכמים המערבים, הוא גם הביא מכתב מהחכמים המערבים שבטבריה, שבראשם עמד ר׳ יוסף הלוי בן יולי, המכחישים את הקיפוחים נגדם, וגם ר׳ יצחק בן וואליד, רבה של טיטוואן זצ״ל, שנחשב מגדולי הרבנים במרוקו בדור ההוא שביקר בארץ ישראל ביקור חטוף כידוע לנו וגם הוא העיד על יופי הנהגת העיר טבריה ושזה לא נכון שמקפחים את החכמים המערבים אבל כל זה היה ללא הועיל ורבני מקנאס עמדו על דעתם לא למסור את הכסף להשד״ר הנז׳ אם לא יהיו בטוחים בהשגת זכויותיהם של החכמים המערבים בטבריה, כנראה היתה זו גם נקמה מצדם נגד השד״ר, שהתריס נגדם והעליבם, ועל זה מתחנן השד״ר הנז' שיעשו למען כבוד אביו, שהיה מגדולי הרבנים בטבריה, שמו רבי רפאל ארזי הכהן, שמצאנוהו חתום בכמה איגרות שדרי״ם.
משתי איגרות אלו מובן, שרוב החכמים המערבים ההם שלמדו בטבריה, היו מעיר מקנאס, ולכן רק רבני מקנאס עמדו כל־כך לצידם לחזק את מעמדם, אבותינו סיפרו לנו, שלפני שנת ת״ר־תר״ך, היתה טבריה מיושבת מיהודי תורקיה וכולם דיברו בשפה איספאניולית ורק כשבאו מאות עולים אלה מעיר מקנאם, לטבריה, לאט לאט נשכחה השפה האיספאניולית, כי אלה שבאו ממקנאם דיברו בשפה הערבית, ולכן קראו אז לטבריה ״מקנאס הקטנה״ ולא רק את השפה אלא גם הנהגת העיר ברובה נמסרה אחר כן בידי החכמים המערבים ההם.
ספינת אגוז
מעפילים מיוצאי מרוקו מעולם לא הפסיקו עלייתם למרות כל התלאות והמונעים מטעם השלטונות והלחץ שהפעילו נגדם. עדות לזיקה היהודית שלהם לאחיינו הק׳ שהיו קשורים אליה בנימי נפשם. לא פעם סיכנו אחינו ב״י את חייהם בעת עלייתם לארצינו הק׳ בדרן לא דרך. והנה משפחות שלימות מארץ זו, למעלה מ־42 משפחות הפליגו באישון ליל חורפי וקריר בספינת ״אגוז״ ששכרו עבורם שליחי העלייה למטרת העליה לארצנו הק׳. והנה מדת הדין גזרה עליהם לצלול במים אדירים מול חופי ג׳יבראלטר כשספינתם עלתה על שרטון, ורוח וסערה התגברה על האנייה והטביעה את כל נוסעיה עם צוותם, חוץ מקברניטה של האנייה, אשר למרות שידע שהסכנה מתקרבת לבוא, לא הזעיק עזרה כל שהיא. כך מצאו את מותם הטרגי אחינו ב״י בליל עשירי בינואר 1961 הי״ד. אח״כ נודע שהקברניט היה שכור בעת ההיא, ימ״ש. ורק אחרי שנודע לכל העולם האסון שפקד את אחינו ב״י באוניית ״אגוז״ קמה צעקה גדולה בכל ארצות תבל, וחברות יהודיות ובין לאומיות כגון: חברת ה״גיוינט״, ואומות המאוחדות, פנו לשלטונות מרוקו, להקל את סבלם של יתר הפליטה. ובאותה שנה מת המלך ה־5 ונפתחו שערי העלייה בדרך נם. וגם איפשרו להעלות את עצמותיהם של נוסעי ספינת ״אגוז״ לקברי אחים בארצינן הקדושה הי״ד, ומאז נשמו לרווחה.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה
סיכום הנושא
חכמים היו חלוקים בדעותיהם לגבי השאלה ״האם היא נאמנת או הוא״. חלקם קיבלו את הנחת הרמ״א כי ״בזמן הזה נשים חצופות״, לכן אינה נאמנת. ראינו שלעתים התגלתה עקרותו של הגבר רק אחרי שנים רבות, והאשה התאזרה בסבלנות. דנו בחובת גירושה, ובתשלום הכתובה והתוספת.
היו מקרים שגבר נשא יותר מאשה אחת בהנחה שהפגם באשה, או שהעקרות היא זמנית או מקרית עם אשה מסוימת בלבד. עקרות הגבר היתה אפופה אמונה כי הגבר ״נקשר וכושף״, וניתן לרפאו באמצעים מיסטיים. לבסוף, עמדנו על הטיפול הרפואי בעקרותו, ובאפשרות של שימוש בהזרעה מלאכותית שלא מזרע הבעל.
נושא עקרותו של הגבר, שדנים בו חכמים, היה גורלי לחיי המשפחה. מצד אחד היתה רגישות לכבודו של הבעל ולמעמדו, מצד שני היה רצון שהאשה תממש את נשיותה ואת שאיפתה לצאצאים ולביטחון כלכלי לעת זיקנתה. עם זאת, נראה שעקרות הגבר הייתה נדירה יותר מאשר עקרותה של האשה.
במקור חיצוני: ג׳והן דוידסון רופא אנגלי שביקר בצפון אפריקה בשנות ה־30 של המאה ה־19 כתב, כי במרוקו יהודי רשאי לגרש את אשתו אם לא ילדה לו. הוא מספר על יהודייה מטנג׳יר הנשואה שבע שנים ואין לה צאצאים למרות שהאשמה תלויה בו(50 .Davidson, 1839, p).
פרק ה: לידת בן או בת בלבד, תחליפים לצאצאים
בתלמוד מצויות דעות שונות על לידת בנים לעומת בנות. הנטייה היא להעדפת בנים, שהם היורשים והממשיכים את שרשרת המשפחה, את לימוד התורה וקיומה.
בספרותם של החכמים, בתקנות, בתשובות, במנהגים ובסיפורים, באה לידי ביטוי השאיפה ללידת בן שימשיך את מסורת התורה, את המשפחה ומנהגיה. הברכות והאיחולים הביעו משאת נפש פרטית וציבורית. אחת השאלות בהקשר לנושא זה היא: האם כאשר נזכרות המילים ״בן״ או ״בנים״ הכוונה למין זכר בלבד, או שזה שם עצם קיבוצי לצאצאים בכלל. להלן אתייחס להגדרה הראשונה. במקורות מופיע לעתים צירוף המלים ״בן זכר״. בספרות התשובות עלה הנושא בהקשר לשאלה האם מותר לבעל לשאת אשה שנייה אם הראשונה לא ילדה לו בן. החכמים לא ידעו שמין הילוד נקבע על ידי הגבר.
לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ רכג, ס״ק א: ״ילדה אשתו זכר – מברך הטוב והמטיב וגם היא צריכה לברך כן״. הוסיף בעל ׳משנה ברורה׳: ״דניחא ליה [טוב לו] בזכר וגם טוב לה שגם לה ניחא בבן זכר, ואפילו היה להם כבר כמה בנים״. הדין מבוסס על ברייתא ברכות, דף נט ע״ב. ר׳ דוד עובדיה מצפרו, בן דורנו, כתב בספרו ׳נהגו העם׳, עמי שצ: לידת הזכר במשפחה וההנאה הנמשכת לכל המשפחה, עיין כיאור הלכה ומשנה ברורה לשו״ע, או״ח, ס׳ רכג, ס״ק א (שהזכרנו לעיל).
תקנה בפאס כי בעת לידת זכר יתרום האב לירושלים. כאשר יהודי ירושלים היו במצוקה גדולה, תוקנה בקהילת פאס תקנה בשנת שם״ג (1603) לסייע ליהודי ירושלים, ונאמר בה ״שכל אחד ואחד יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו בתת לו השם יתברך בן זכר״. ובהמשך נאמר שבימים אלה יתרום בעל השמחה לירושלים (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ מח).
מתקנות פאס משנת תנ״ח (1698) ניתן ללמוד כי כשנולד בן שולחים קמיע לבית היולדת לשמירת הוולד:
ראינו שכל איש ישראל ביום שמחת לבו בהולד לו בן זכר, מרבים העם להביא לו קמיעין שנוהגים לשים בבית הנער הנולד לשמירה, ולהיותם רבים משליכים אותם לאיבוד וזה עון גדול בהיותם נרמסים תחת הרגלים, ולפעמים מושלכים באשפות והוא חילול השם, יען כתוב בהם כמה פסוקים וכמה שמות הקדש. לכן גזרנו שמהיום והלאה לא ישלח שום ת״ח [תלמיד חכם] הקמיעים ההם לבית היולדת כלל. רק בעל הבית ילך אצל הת״ח שירצה והוא יכתבם לו(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמד, ח״ב, סי׳ קלט). הורי בנות דואגים בגלל הנדוניה הגבוהה. הדאגה החומרית של הורי בנות באה לידי ביטוי בהסכמה שהתקבלה באותה השנה בפאם:
רוב האנשים אשר בנות יולדו להם, צר ומצוק מצאום ויום ולילה לא ישבותו מקבוע בלבם דאגה על העתיד מיום לידתן עד הגיען לפרקן ועד בכלל, לדעת איכה יעשו כדי לשלחן ולתת לאנשים לסיבת פשיון [התפשטות] נגע צרעת, המנהג הרע אשר נתפשט בימים הללו לבלתי צאת הבנות מדלתי בית אביהן החוצה להיות לאיש כי אם בנדוניא רבה ועוד תוספת מרובה על העיקר (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קלט). השאיפה לבן מבטאת את הרצון לממשיכי לימוד התורה וקיומה. למשל, בפיוט לברית מילה הוסיף ר׳ יוסף כנאפו הסבר: ״בזכות קדושת הזווג שעושה בישראל בקדושה ובטהרה, יותן להם שכר פרי בטן לזכות לבנים שיהיו לימודי האל בתורה״ (׳אות ברית קודש׳, דף מו).
היו חכמים שידעו כי בעת ההריון מינו של התינוק כבר קבוע ואין לשנותו. ביטוי לכך בשו״ע או״ח סי׳ רל, ס״ק א: ״המתפלל על מה שעבר כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת אחר ארבעים יום לעיבורה ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זאת תפילת שוא״.
אבל היו אחרים שלא ידעו זאת. הרמ״א לשו״ע או״ח, סי׳ תרה כותב בהקשר לכפרות ״ולוקחין למעוברת ב׳ תרנגולים אולי תלד זכר״. החכם הניח שהורים ממשיכים לבקש שיהיה להם בן, גם בעת שהאם כבר בהריון.
תקנות בנידון וביצוען
בתקנה שתוקנה בפאס בשנת גש״ן(1593) הותר לגבר לשאת אשה שנייה אם לא ילדה זכר. למרות שהבעל התחייב בעת הנישואין שלא ישא אשה שנייה, אלא בהסכמת אשתו הראשונה. כפי שמובא על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, תחת הכותרת:
תקנות איך יוכל לישא אשה על אשתו
תקנה משנת גש״ן (1593) סעיף א:
הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה זרע זכר, אפילו ילדה ומתו לסוף עשר שנים או אחר כך כיון שעברו לו עם אשתו עשר שנים ולא היה לו זרע זכר, יכול לשאת אשה נוספת על אשתו(׳תורות אמת׳, דף פב ע״ב).
בשנת ש״ס (1600) תוקנה תקנה זו, סעיף ג:
וכן בית דין שראו שיש אונס ניכר להם מחמת האשה, נותנין רשות לבעל לישא על אשתו, ואין לה לא גט ולא כתובה, ואף על פי שיש לו זרע זכר מאשתו הראשונה יכול לישא עליה, והכל לפי ראות עיני בית הדין.
סעיף ד:
זה שהתרנו למי שאין לו זרע זכר לישא על אשתו דוקא לישא אשה שראויה לבנים ולא לאשה שאינה ראויה לילד. עבר ונשא אשה שאינה ראויה לבנים, הרי עבר על התנאי [שלא ישא שנייה אלא ברשות הראשונה] ויוציא דתן כתובה. וכן מי שיש לו זרע אפילו מאשה אחרת, אף על פי שאין לו מאשה זו – אינו יכול לישא אשה אחרת (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דפים פב ע״ב־פג! וכך אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו). ר׳ רפאל בירדוגו התייחס לתקנה זו בהקשר לאדם ״ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, והתירו לו בית הדין לישא אשה״, בהתאם לתקנה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ קמב, קמד).
בתשרי תק״ד (1743) נשאל יעב״ץ על אשה ששנתיים אחרי נישואיה וסתה הולך ומתמעט עד שחדל לה זה חמש שנים, ״והבעל ראה שכל בני משפחתו מתו ברעב ובדבר שעבר״, רצה לקחת אשה נוספת עליה. החכם ענה כי בהקדמת התקנה הראשונה בנידון בשנת גש״ן (1593) נאמר שכוונתם בתקנות אלה הייתה ״מחמת שראו כמה משפחות שנעקר גזעם מן העולם מחמת שבועה שלא ישא וכו׳ ושראו שבעון זה לבדו יתעכב קץ המשיח״. לכן השתדלו להתקין שיהא אדם רשאי לישא אשה אחרת אם הוא חשוך בנים, או כשיש עיכוב מצד האשה, ״אפילו יש לו בנים״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ לו).
יעב״ץ הזכיר תקנה שתוקנה בשנת ש״ס (1600) שאפילו אם יש לו זרע זכר, ויש אונס ניכר מחמת האשה יש לבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת. ״וקיבלתי מרבותי שאונס ניכר דהיינו חולי המונע לידה או המונע תשמיש״, בית הדין צריך לאפשר לו לישא אשה אחרת, לאחר שתתאמת טענתו על ידי נשים. כי לא קבעו שצריך לחכות עשר שנים מהנישואין עד שיורשה לשאת אשה שנייה, אלא ״היכא [במקום] דאולי יש תקוה״ (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ כב: ׳כרם חמר׳, שם).
לפי חכם זה, אם במשך עשר שנות הנישואין ילדה זכרים ונפטרו, או שילדה נקבה, ״ולא נמצא לו בן זכר קיים – רשאי לישא אשה אחרת״ (׳מוצב״י׳, ח״ב, סי׳ פ).
התקנות הנ״ל נזכרות על ידי חכמים בדורות הבאים בהקשר לרצון הבעל לשאת אשה נוספת כדי שתביא לו צאצאים, ובייחוד בן. ופסקו שמותר לשאת שנייה אם הראשונה לא ילדה (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ז).
אם לא זכה לבן גם מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ שלמה אבן דנאן רשם בספר תשובותיו את התקנה משנת גש״ן בנידון תחת הכותרת:
לפיה מותר לשאת אשה אחרת כבר אחרי חמש שנים לאחר הנישואין השניים. לאחר שגירש את אשתו הראשונה שלא ילדה במשך עשר שנים. הכוונה היא למי שלא זכה להיבנות ״בזרע זכר לסוף חמש שנים״, מעת הנישואין השניים. הרקע להקלה זו הוא שאנשים רבים שחיכו עשר שנים לא זכו להיבנות בזרע זכר (׳אשר לשלמה׳, דף קמה ע״ב).
הטרגדיה של אשה ללא בנים. אשה בעלת נכסים שנפטרה ללא ילדים נחשב לה הדבר בחסרון, והרכוש חסר משמעות. ולפני פטירתה ״היא רואה הכל הבל ואין בם מועיל כי היא הולכת בלי בנים ולא ירד אחריה כבודה״, כפי שנאמר במקור משנת תק״ז(1747) (מוצב׳׳י, ח״ב, סי׳ נב). אבל אשה שיש לה בן אחד, והשאר מתים, אסור לו לשאת אשה נוספת. מעשה באדם שהיה נשוי 16 שנים, ורצה לשאת אשה שנייה כי בניה מתים, אבל יש להם בן אחד. יעב״ץ פסק שאסור לו לשאת אשה שנייה עליה (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ קעח).
בתשובת ר׳ ש״י אביטבול בשנת תקי״ב(1752) נדון מעשה בזוג שנישא כשהיא הייתה קטנה וכבר עברו יותר מעשר שנים מאז שנישאה, ועתה היא מעוברת ויש תקווה ״אולי יחנן ה׳ ותלד זכר״ (׳אבני שי״ש׳, ח״א סי׳ נג).
Alliance Israelite Universelle..Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Sophie Enos-Attali, de l'lnstitut d'Etudes Politiques de Paris, s'est interessee a « la collaboration entre l'O.R.T. (Organisation-Reconstruction- Travail) et l'A.I.U. pour un enseignement technique a Tunis ». De l'idee d'une ecole professionnelle en Tunisie a l'elaboration du projet O.R.T.- A.I.U., il y a eu un long parcours. Dans un premier temps, ont ete evoquees les raisons d'une collaboration O.R.T.-A.I.U., fondee sur de l'interdependance des deux institutions. L'O.R.T. et l'A.I.U. en quete d'un compromis avec l'accord fondateur du 17 mars 1950. Dans un deuxieme temps, ce sont les debuts de l'ecole O.R.T.-A.I.U. : Une collaboration difficile a savoir des difficultes de trouver un terrain d'entente. L'A.I.U. a t- elle freine la realisation du projet ? Les disaccords sur le Comite scolaire mixte sont-ils la manifestation de divergences profondes ?
Guy Dugas, professeur a l'universite Paul Valery, a Montpellier III a presente « Raphael Levy et Vitalis Danon, ou quand l'A.I.U. conduit a l'ecriture ». L'histoire de l'A.I.U. revele que l'ecole fut, aussi bien parmi les enseignants que parmi les eleves, une pepiniere de litterateurs, francophones dans leur grande majorite. Ces deux grands directeurs d'ecoles de l'A.I.U. Raphael Levy qui signait Ryvel (1898-1972) et Vitalis Danon (1898-1969) ont ete aussi poetes, romanciers et meme dramaturges. Guy Dugas a montre en quoi leur litterature fut conditionnee dans sa forme par le contexte editorial local et dans son contenu par le contexte social dans lequel evoluaient les judai'cites tunisiennes dans l'entre-deux-guerres. A quel lectorat ces oeuvres, qui se veulent explicitement « populistes » selon le sous-titre que leur donnent parfois leurs auteurs, sont-elles destinees ? Pourquoi peut-on parler, d'une ecole litteraire de Tunis ? Quelle posterite, enfin pour Raphael Levy et Vitalis Danon, que leur vocation pedagogique et leur amour de la langue francaise conduisit a ecrire ?
Habib Kazdaghli,de la Faculte des Lettres de Manouba, a presente «L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie de 1956 a 1967 . En se fondant notamment sur les archives de l'A.I.U., recemment ouvertes au public, Habib Kazdaghli reconstitue les principales etapes de revolution de l'oeuvre scolaire de l'A.I.U. en Tunisie dans une conjoncture historique tunisienne en mutation et de 1945 a 1972
La premiere date correspond, comme nous l'avons vu, a la signature d'une convention entre l'A.I.U. et la Direction de l'Instruction Publique qui a semble alors perenniser la presence des ecoles de l'A.I.U. dans les structures scolaires tunisiennes. Cependant, l'autonomie interne accordee en 1955 et l'independance de la Tunisie en 1956 vont marquer le debut d'une nouvelle phase pour les ecoles de l'A.I.U. C'est la fin d'une epoque, puisque en 1972 l'A.I.U. ne possedait plus en Tunisie que des batiments abritant des salles de classes qui regorgeaient d'eleves tunisiens musulmans alors que son objectif etait de faire des enfants qui lui etaient confies « de bons Juifs et de bons citoyens ».
En effet, a partir de 1958 les jeunes Juifs avaient progressivement deserte les ecoles de l'A.I.U. a la suite de l’emigration de leurs parents en France ou en Israel. Cette desertion est meme le fait de ceux dont les parents etaient encore en Tunisie. Ces derniers avaient choisis de placer leurs enfants dans le systeme scolaire francais sur place par la mission culturelle et universitaire francaise en Tunisie. A titre d'exemple, la celebre ecole de la Hafsia, sise rue du Tribunal et fondee en 1904 par l'A.I.U. comptait en octobre 1956 844 eleves parmi lesquels on pouvait noter la presence de 15 jeunes musulmans. Dix ans plus tard, en 1966 dans la meme ecole sous la houlette du meme directeur J. Levy, on trouvait 922 eleves musulmans contre seulement 8 eleves juifs. Ainsi, pour l'A.I.U., la periode posterieure a l'independance de la Tunisie est une periode de mutation au cours de laquelle elle s'est interessee aussi bien aux jeunes tunisiens tant musulmans, que juifs, diffusant les notions de modernite et de progres. C'est pour ces raisons qu'il faut considerer les ecoles de l'A.I.U. comme l'une des composantes du patrimoine scolaire de la Tunisie.
La septieme seance « Alliance et assimilation ? » a ete presidee par Michel Abitbol, professeur a l'Universite Hebrai'que de Jerusalem et un des responsables de l'lnstitut Universitaire d'Etudes Juives Elie Wiesel qui sera inaugure en novembre 2005, au 119 rue Lafayette a Paris.
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-דן אלבו – חג המימונה בקהילת ואזאן
דן אלבו
חג המימונה בקהילת ואזאן
השלב השני, אלו ההכנות שנעשות בין פורים ופסח. לפני חג הפסח, נהגו לרכוש את הצימוקים, התמרים, התאנים היבשות [דבלות]. את הדבלות והצימוקים נהגו לברור, להשרות במים, לנקות ולייבש כדי להבטיח את ניקיונם וכשרותם לחג. המעזון של החצילים הזעירים הוכן לפני החג בגלל הזמינות של חצילים אלה גם בחודשי האביב. השלב השלישי, אלו ההכנות שנעשו בחול המועד. בימים אלה הוכנו עוגות הפסטה, עוגיות התפוזים, עוגות הקוקוס על שלל צורותיהם וצבעיהם. עוגיות הבוטנים והאגוזים. הכנת עוגות הפסטה נעשתה מחיטה שגודלה במיוחד לפסח, ונטחנה בטחנת הקמח המכאנית של יעקב צרויה שהוכשרה בהשגחת רבני הקהילה מבעוד מועד לפני החג, על מכלליה השונים וחלליה לצורך טחינת קמח למצות ולעוגות המימונה. הקונדיטור של הקהילה שאול בן דוד [שוויל] נהג להכין שלל עוגות שנמכרו לפני החג השני. מחשש חמץ, נשים נהגו לקחת אתן ליפראן (מאפיה הציבורית) את רכיבי העוגה [קמח כשר, ביצים, ווניל, סוכר וכוי] ואת הכלים והכינו את העוגות בו במקום. אין צורך לומר שלצורך אפיית המצות, הפראן, למרות היותו שייך לגוי, עבר הכשר יסודי בהשגחת הדיין של הקהילה, שבוע או יותר לפני החג. שיתוף הפעולה של הגוי בעניין היה מלא, והוא ידע את כללי ההכשר כיהודי ממש. בשלב זה גם נקנו המשקאות הקלים והחריפים במידה ואזלו מן הבית.
השלב הרביעי, אלה ההכנות שנעשו ביום השמיני של פסח, בבוקר ואחר הצהרים. במהלך היום הכינו את ממתק השומשום [שומשום מותך בסוכר על האש בתוספת חומץ ווניל], עוגות המרציפן [שקדים טחונים מותכים בסוכר, צבעי מאכל ובתבלינים ייחודיים לכל משפחה ומשפחה.] עוגיות התמרים הממולאים במרצפן ואת הזאבן (עוגה-סוכריה העשוייה מחלבון של ביצה וסוכר).
אחר ארוחת הצהריים מנקים את הבית, בשעה שלוש ארבע ההכנות לסדר ערב המימונה מגיעות לעצומן. הבית הומה, כל בני הבית משתתפים ונרתמים למאמץ. פורשים מפה לבנה, מניחים את פמוטי הנחושת הממורקים. הנשים עורכות את שולחן הסדר של המימונה. לקראת ערב, נשות המשפחה נכנסות למטבח להכין לבני המשפחה ולאורחים מופלטה בחמאה ודבש. בתום עריכת השולחן, הנשים הנשואות פורשות לחדרים להתייפות וללבוש את ״השמלה הגדולה״, בשנות החמישים והשישים מנהג לבישת ״השמלה הגדולה״ במימונה הלך וגווע, הלך והצטמצם, ואין זה המקום לדון בסיבות לכך. ניתן לומר שכל עוד באים ויוצאים אורחים, הכנת המופלטות נמשכת על ידי אחת מבנות הבית, כדי לענות על הצרכים.
שולחן סדר המימונה הוא מלאכת מחשבת של סימבוליקה השזורה בכל חפץ, בכל פריט, בכל צמח, ירק, פרי, ממתק, מאכל ומשקה המוצגים על שולחן החג. המטרה הנה להביא לידי ביטוי את שלושת החושים: ״ל ביסטָה״ מראה העיניים, ״ל לְלדָא״ – הטעם, ״וּנְשְׂמָּה״ הניחוח והריח. ״נשמה, ללדא, או לביסטא״ כך בפי אמי. הקונצרט הסימבולי על שולחן סדר המימונה אמור לענג את שלושת החושים. על חוש השמיעה מופקדים הגברים, שמתפקידם לזמר, לברך, ולהנעים לקרואים בזמר ובפיוטים. הפייטנים של בתי הכנסת השונים, סבבו בבתי המתפללים של בית הכנסת שלהם ובבתי חברי המעמד. הפייטנים ר׳ דוד סבג ור׳ משה סבג אחיו, ר׳ שלמה ביבאס, יצחק צרויה, יצחק עמרם בטאן, ר׳ יצחק בוטבול, ר׳ שלום ישראל, מכלוף גוזלן, אברהם כהן, ר׳ דוד אלבו, ר׳ עקיבא דהן והפייטן הנודע ר׳ חיים לוק בשלהי ימיה של הקהילה, ורבים אחרים בפיוטיהם ובנועם קולם מילאו את התפקיד הראשי בערב זה, בערב המימונה כולם שיחרו לפתחם. חברי החברה קדישא בוואזן מוסדבעל שם.
הערת המחבר : רבי רפאל אנקוואה, " המלאך רפאל " רבה הראשי הראשוןשל יהדות מרוקו בעידן הפרוטקטוראט הצרפתי, ציווה בערוב ימיו, שחברי קדישא של וואזאן יטפלו בקבורתו, וכך היה, בהיוודע דבר מותו7, חברי החברה קדישא של וואזאן נסעו לרבט והם הם שטיפלו בקבורתו. עד כאן הערת המחבר
אנשים עתירי זכויות ומצוות, נהנו מיוקרה רבה בקהילה, ביקורם הסב נחת למארחים. בכל בית שבו דרכה רגלם, חבריה זכו לטיפול מלכותי כאות תודה והערכה לפועלם. משפחת אברהם טפירו ובניו מרדכי, שלמה ויצחק ובניהם, משפחת עזר בן שושן ובניו יעקב ושלמה ובניהם, ומשפחת דניאל אלבז מבכירי החברה ובניו יצחק, שלמה, ואברהם ובניהם, נהגו להנעים את האווירה בזמירות, פיוטים בדיחות והלצות.
הערת המחבר : שלוש משפחות אלו על שלושת דורותיהם, היו החברים הקבועים שנשאו בעיקר הנטל, אליהן הצטרפו מתנדבים רבים על פי הצורך. נשיאות חברה קדישא במאה הי"ט עברה מדור לדור במשפחת אזולאי ובמאה העשרים בקרב בני משפחת ביתן ( ביטון ) עד עלותו ארצה כיהן כנשיא החברה ישועה בטאן.