אלי פילו
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
Elle est ensuite couverte d'un drap et conduite au bain. Personne ne doit l'apercevoir en route. Les femmes de la famille du fiance l'accompagnent et prennent soin d’emporter du swaq, du 'kar (fard rouge pour les joues), du khol, du henne, un peigne et un petit miroir. En entrant au bain, on allume des bougies, qu'on depose par-terre, et qu'il est strictement interdit d'eteindre. C'est une protection contre les genies. Avant de plonger dans 1'eau froide, une tamzwara jette en offrande les divers objets que la famille du fiance avait pris. La fille est en ce moment en grand danger car son genie est present. On pense qu'etant occupe a ramasser ces offrandes, il ne lui pretera pas attention.
Note de l'auteur
La croyance populaire soutient, qu'avec l'apparition d'un nouveau-ne au monde, celui-ci s'accompagne de la naissance d'un nouveau genie.
Une tamzwara. rentre la premiere dans l'eau et est suivie de la mariee. Les autres femmes les entourent. On lui fait reciter la benediction suivante: "Baruh atta Adonay, sequidesanu bas elbent disrael tkon mkassra".
"Sois loue, Eternel, qui nous a sanctif16 pour que la fille d'Israel soit pure". Cette formule est remarquable tant pour son contenu que pour sa forme. En effet, une priere bilingue est tres rare chez les Juifs marocains.
Quatre ou sept fois, la marine doit plonger dans l'eau froide.
Apres cela, on offre aux assistantes de la confiture, des gateaux et de la mahia. La mariee est reconduite chez elle. Elle ne doit voir aucune personne en route.
Note de l'auteur
D'aprfes Addison, op. cit., p. 46, la marine, apres ce bain rituel, ne devait etre plus vue par un homme, jusqu'& ce qu'elle soit livree a son man: "and her person secluded from the eyes of all men; it being not allowed for her father or brother to look upon her, till she be delivered to her husband".
Chez les Juifs tunisiens, aprSs la "tebila" ou bain, qui a lieu mercredi, jour du mariage, la marine ne peut voir aucun homme, y compris son pfere et ses fr£res, jusqu'& la benediction nuptiale. (Information privee de Madame A., Tunis). On procede ainsi chez les Juifs de Djerba jusqu'k ce jour. E. Rhais, op. cit., p. 128: "En route la mariee evitera de voir un homme quelconque, surtout un musulman. Quand les femmes juives prennent leur bain rituel, tous les mois apres la fin de leur periode d'indisposition, elles s'arrangeaient pour qu'un petit garcon juif les attende a la sortie du bain, afin que ses yeux ne rencontrent que purete et innocence".
Le fiance prend son bain en compagnie des islan. II se baigne dans la partie reservee aux hommes, mais il ira aussi se tremper dans le mikve des femmes. Pour le jeune homme, on pousse seulement des zgarit pendant que ses amis le lavent.
A Ourika, on emmene mardi, vers la fin de l'apres-midi, les maries au ruisseau. Les hommes se rangent d'un cote et les femmes, de l'autre. La mariee est maquillee: on lui met du 'ker au visage, du swaq aux levres et du khol aux yeux. Elle prend un miroir, qu'elle serre entre ses mains, afin que son mari soit pour elle aussi clair que le miroir. Elle jette ensuite le peigne, avec lequel on l'a peignee, ainsi que le miroir. Si la marine est jeune, une tamzwara la souleve et la porte ainsi a la maison. En route, une des femmes tient un brasero de terre ou brule de l'encens; les autres dansent.
Au cours de la ceremonie nuptiale, celebree dans la maison de la marine, le marie brise le verre de vin. La mariee est ensuite transportee chez son mari. Au seuil de la maison, sa belle-mere lui donne du lait, qu'elle repand a 1'entree, afin "qu'elle penetre chez eux avec le bien comme le lait".Elle ecrase aussi avec son pied un oeuf. On sert aux maries des colombes bouillies et farcies. La famille mange avec eux. On fait boire a la mariee beaucoup de mahia preparee avec du harqom (curcuma) et des herbes medicinales. Si la jeune fille n'est pas nubile, le rabbin local demande expres sement au marie de s'abstenir d'approcher la fiancee. Avant d'avoir des relations sexuelles avec sa femme, le marie se lave la figure.
A Tesra, mercredi matin, on emmene les maries, chacun a part, au ruisseau. Quand la jeune fille veut entrer dans l'eau, les femmes etendent un drap. pour que personne ne voie son corps nu. Elle plonge trois fois dans l'eau, de facon que pas un de ses cheveux n'apparaisse a la surface. Elle est ensuite lavee, habillee et conduite chez le marie. A 1'entree de la maison, ses beaux- parents lui offrent du lait, de la menthe et un oeuf. Elle brise l'oeuf sur le seuil, goute le lait et renverse un bol d'eau. Son pere, qui 1'attendait, s'abaisse et tend son bras; la jeune fille s'approche et saute par-dessus Les gens affirment que cette pratique est destinee a la rendre patiente. Son pere la souleve et, pendant qu'il la transporte, il la benit et lui demande d'etre patiente. II la depose sur la table, ou le marie l'a deja precedee. Apres la benediction nuptiale, le jeune couple se retire dans leur chambre.
On peut comparer aussi avec la coutume berbere citee par E. Destaing. op. cit., p. 289: "Au moment oil il (marie) va entrer chez elle (mariee), le jeune homme trouve. a la porte, sa m&re vetue d'une jellaba ou d'un burnous, couchee sur le seuil. D'un bond, il passe au-dessus d'elle et arrive aupres de sa fiancee .
Le marie releve le voile de sa femme et lui offre de l'argent. Une personne designee par la famille entre dans la chambre et donne des conseils aux maries.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
63 – الضره مره ولو كانت عسل في الجره
א(ל)צ׳רה מֻרה ולו כאנת עסל פי(אל)ג׳רה.
הצרה מרה גם אם היא דבש בכד.
שנאת האישה לצרתה.
64 – ما عمر مرة ربت عجل وحرث
מא עמר מרה רבת עִגֵ'ל וחרת.
מעולם לא גידלה אישה עגל שחרש.
גינוי לאישה שאינה מסוגלת לחנך ילדה, אם אינה מסוגלת לגדל עגל כיצד תגדל ותחנך ילד.
65 – متى ما امس المسا بتتساوى كل النسا
מתא מא אמסא אלמסא בתתסאוא (אל)ניסא.
כאשר ירד הערב כל הנשים שוות.
את הפתגם אומר תאותן מבחינה מינית, שרואה באשה אוביקט מיני.
66 – المره مره ولو طلع الها شارب
אלמרה מרה ולו טלע אלהא שארב.
האישה נשארת אישה גס אם יצמח לה שפם.
67 – اللى ا بقدرع ـ الاصيله يبعد عن طريقها
אלי מא בקדרע־(א)לאצילה יבעד ען טריקהא.
מי שלא יכול להתחתן עם אצילה יתרחק מדרכה.
האיש הרוצה להתחתן עט אצילה, צריך להיות לו היכולת למלא דרישותיה.
החתונה היהו. המסורתית במרוקו י.ש
החתונה היהודית המסורתית במרוקו מסה הבדתית-תרבותית
יוסף שיטרית
3.1.3 ההביטום התרבותי הקהילתי כמבנה כלאיים
בעניין החתונה היהודית במרוקו כלל ההביטוס הקהילתי צורות חיים, נהלים, נורמות וערבים שקבעו את דפוסי האירועים והטקסים שכוננו את החתונה, כפי שניתן לעמוד על כך בפרקי התיאור והתיעוד השונים המרכיבים חלק עיקרי בספר זה וכפי שניתן לעמוד עליהם ממקורות רבים נוספים" כמו בכל הקהילות היהודיות הרבניות חלק מסוים מן ההביטוס הקהילתי מונחה על פי צווי ההלכה היהודית ופרשנותה הרחבה והמוסמכת, ובכלל זה מצוות הנישואין עצמה, כללי ההתחברות המשפטית בין בני הזוג דרך הכתובה והקידושין, טבילת הכלה במקווה לפני ההתייחדות עם החתן, וכן אווירת הצניעות והרצינות, וכתוצאה מכן חוסר ההוללות, ששרתה בבל טקסי החתונה המסורתית על אף השתייה של משקאות חריפים שהתלוותה לאירועים אלה. אולם גם מקטעים חשובים אלה של החתונה המטופלים בהלכה אין ההלכה מפורשת במלואה לגביהם, כאמור; מערכים שונים של התנהגויות, עמדות ואסטרטגיות פעולה הקובעים את ניהול הטקסים האלה ואת ביצועם הממשי שייכים להביטוס הקהילתי ושונים משום בך מקהילה לקהילה. יתר על כן, גם ביצועם של המקטעים ההלכתיים עצמם אינו אחיד, אלא תלוי במסורת הקהילתית ובמסורותיהן של קבוצות שונות בקהילה, כגון תנאי הכתובה על פי מסורת קהל התושבים ומסורת קהל המגורשים (מנהג קסטיליה) או הנוהג לרשום ״מדאורייתא״ או ״מדרבנן״ בכתובה.
כך גם בעניין הבתולים של הכלה, שהיה ערך חשוב כל כך בקהילות ישראל מתקופת המקרא עד לעידן המודרני ורשום ומפורש כל כך במקורות ההלכה היהודית מן התורה ועד לשולחן ערוך ולקובצי ההלכה שהתחברו לאחר מכן בקהילות מרוקו עצמן. מרכזיותו של ערך זה במערכת השיקולים והטקסים של החתונה היהודית במרוקו אינה נובעת, כאמור, מכיבוד צווי ההלכה בלבד, אלא גם משום ההשפעה שהיתה לחברה המוסלמית ולחברה הברברית, שבקרבן שכנו הקהילות ואשר הקפידו גם הן על עניין זה.
הקפדה יתרה זו על הצגת הבתולים של הכלה, כמו מנהגים וטקסים רבים אחרים, מצביעה על כך שההביטוס התרבותי של הקהילות היהודיות – במרוקו וברחבי העולם היהודי בכלל – היה מושפע מן התרבויות הלא־יהודיות השכנות. חלק גדול מן הטקסים של החתונה היהודית במרוקו מקורם, כאמור, בתרבות הברברית ובתרבות הערבית־מוסלמית השכנות, החל בטקס החינה, הטקס השני בחשיבותו אחרי טקס החופה והקידושין, שקודם לו ונערך תמיד בבית הכלה, וכלה בנוהג ליווי החתן והכלה בידי השושבינים והשושבינות בשבוע החתונה.
הערת המחבר : על אף הסבריו והשערותיו של מאיר מלול במאמרו באן בעניין מקורו הקדום של מוסד השושבינים וקיומו הרצוף בקרב יהודי מרוקו מאז העת העתיקה קשה מאוד להסכים אתו. סביר יותר להניח שהיהודים שאלו נוהג זה במו פעולות, מנהגים וטקסים רבים נוספים מתוך שכנותם האינטימית עם האוכלוסיות הברבריות של מרוקו. על מוסד השושבין בקרב הברברים ראו גם לאוסט, כלולות
סימן מובהק לכך הם המונחים הערביים או הברבריים הרבים המפנים אל הטקסים השונים שאינם שייכים במקורם למסורת היהודית הקדומה, בה בשעה שהטקסים היהודיים המובהקים שמרו על יסודות עבריים בתוך השמות שלהם, במו טקס שבע ברכות .,siba^ braxut לעיון טקס החופה והקידושין או טבילה at-tbila וכן מקוה, הנהגה el-miqwi בתארודאנת ^91-meqva בקהילת מכנאס, לציון הרחצה של הכלה במקווה הטהרה לפני הכנסתה לחופה. מדרך הטבע תרבות אחת הנמצאת בשכנות ובמגע עם תרבות אחרת סופגת ממנה יסודות תרבותיים שונים ומטמיעה אותם בתוך מכלול יסודותיה שלה. הטמעה זו אינה פשוטה ואוטומטית כלל, אלא תלויה היא בגורמים רבים ומפוזרים; היא ברובה לרוב בהסתכלות חדשה על היסוד שנשאל מן התרבות הזרה ובמתן ערכים סמיוטיים חדשים לקיומו במערכת התרבותית הקולטת. כפי שהראיתי במקום אחר" תהליכי הכלאה תרבותית באלה הם חלק מהותי בהתהוותן ובהתפתחותן של כלל התרבויות הבאות במגע, גם כשהמנהיגות האינטלקטואלית והרוחנית מתנגדת להם ועושה כל שבידה כדי למנוע אותם. הטמעתם הסמיוטית של יסודות זרים בהביטוס התרבותי הקולט מטשטשת בהדרגה עבור הפועלים לפיו את מקורם הזר עד כדי כך שלאחר תקופת־מה, בלתי מוגדרת במהותה, אלה אינם מודעים כלל למקורו הזר של יסוד זה או זה בתרבותם, ולעתים אף מסרבים בתוקף לקבל אפשרות כזו כשמעמידים אותם על כך.
תוספת מבבילון : סֶמְיוֹטִיקָה
[מיוונית: semeion סימן] [בלוגיקה, בבלשנות] תּוֹרַת הַסִּימָנִים, חֵקֶר הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַמְּיֻחָסוֹת לַסִּימָנִים הַשּׁוֹנִים בַּלָּשׁוֹן שֶׁבְּעַל פֶּה אוֹ שֶׁבִּכְתָב. הַסֶּמְיוֹטִיקָה כּוֹלֶלֶת שְׁלוֹשָׁה עֲנָפִים עִקָּרִיִּים: סִינְטַקְטִיקָה (יַחֲסֵיהֶם הַהֲדָדִיִּים שֶׁל הַסִּימָנִים); סֵמַנְטִיקָה (מַשְׁמָעֻיּוֹת שֶׁל הַסִּימָנִים אוֹ שֶׁל הַמִּלִּים וְהִתְפַּתְּחוּתָן); פְּרַגְמָטִיקָה (הַיְּחָסִים בֵּין הַסִּימָנִים וּבֵין הַמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם).
הכלאה טבעית זאת המעצבת את ההביטום התרבותי היא גם המקור להשתנותה ההדרגתית של כל מסורת קהילתית, כך שגם בתרבויות מסורתיות מובהקות היציבות התרבותית מתקיימת לתקופת־מה בלבד, ארוכה או קערה. תרבויות מקומיות, אזוריות, ארעיות ואף בין־לאומיות אינן מתקיימות לעולם בבועות מבודדות, אלא נתונות להשפעות בלתי פוסקות מעדן של תרבויות סמוכות, ובמיוחד אם התרבות שמדובר בה שייכת לקבועת מיעוט. כך התהוו והתפתחו התרבויות הקהילתיות השונות במרוקו; כך גם התהוו והתפתחו טקסי החתונה הרבים שלהן, אלא ששחזור שלביה השונים של התפתחות זו אינו אפשרי כיום מחוסר תיעוד מתאים על חוליות מגע רבות שהתקיימו בין התרבות הקהילתית היהודית לתרבויות השכנות ומשום שגם תרבויות שכנות אלו עצמן לא נשארו יציבות לאורך הזמן אלא ידעו תמורות ושינויים גם הן. עצמתן של התמורות בטקסי החתונה גברה כתוצאה מן המגע של התרבויות הקהילתיות עם התרבות האירופית לאחר השתלטות צרפת וספרד על מרוקו; הן הגיעו לשיאן, עד כדי גרימת מהפכה רבתי בהן, לאחר התפזרות הקהילות ושיבושם המלא של סדרי הקהילות בני מאות השנים. מצב זה הביא במיוחד לביטול תחושת הלכידות הטבעית של ההביטוס הקהילתי ולהשארת רישומו הזיכרוני בלבד, ההולך ומתעמעם גם הוא, במסורת של המשפחות השונות.
עמוד 43
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
צמיד אשר יצר עלי אזרוע
האין לעפרה ממך מרגוע
אולי אני עבד אסיר האהבה
כי הן שנינו תפצענה פצוע
גם הם לעונתה לא חטא חומסים
העת תפזז קרבה לכרוע
תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם
ברוח נשבה ינוע
כה יאמרו רואים בטרם יחזו
דלת שערה פרעה פרוע
בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-
מותי במכתש אהבה תרוע
תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה
מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע
יתנכרו פני בשמעי את נעים
זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……
בגדי בחורות אלבשה אחרי אשר
בידי זמני נקרעו קרוע
ולמאלפיה אשמעה שמוע
ויט חדרך נעוראים ויהי
גלוי לבינתו וגם ידוע
עוקד עלי דלת נבונים שמעה
רועה כסילים באמת ירוע
מי ממליצים יהיה נדיב ואל
יפגע במשה הגביר פגוע
לאמור הלו יתרון עלי כל מעשים
היות נשמה קרבה לגוע
על כן חסדים כעבדים נכבשו
אליו ואזנם רצעו רצוע
לום לרב משה שפתי אל רע-
בים אל תבונה שבעו שבוע
אלו במותניה למזח קשרה……………….
רבי יצחק בן שעדי
שיר יפה זה רשום עליו, שחיברו רבי יצחק בן שעדי ונדפס ב״שפתי׳ רננות״, מחזור טריפולי, ובכמה מחזורים אחרים!. וראיתיו גם בכמה כתבי יד בצפון אפריקה צונץ, כפי שהובא בשמו ב״כנסת ישראל״ מרש״י פין, עמ׳ 666 , וב״מבחר השירה לעברית" לבראדי, עמ' רמא, סובר, שר״י בן סעדיה זה איננו רבי יצחק ן׳ סעדיה הכהן הנזכר בתשב״ץ, חלק ב׳ סי׳-רא, אף על סי שגם הוא היה משורר, אלא ר"י בן סעדיה אחר, שנראה,-שחי בצרפת, בסוף המאה התשיעית. ומה שכתוב בסוף השיר ״איך שונאי
טהרה ישבו בציון״ המכוון על נוסעי הצלב בתקופת שלטונם בארץ ישראל. ואמנם, במארוקו סיפרו לי, שמקובל אצלם, שר״י בן סעדיה; מחבר שיר זה, חי בצפון־אפריקה וכי את שירו זה חיבר לרגל מקרה שקרה,שהוא היה קולו ערב מאוד ומשורר בבית הכנסת והמוסלימים התקנאו בו והפצירו בו שימיר את דתו כדי לשיר בקולו את שירי תפילתם מעל״ המגדל שעל יד המסגד שלהם. וכשראה שאין מנוס מהם, המיר למראית. העין וכשעלה על המגדל חיבר את שירו זה ושר אותו בקולו הערב מעל המגדל. וכשגמר הפיל את עצמו מעל המגדל ומת על ייחוד ה׳.
בשורה 22 הוא כותב : " ובכיתי מעול גלות משא ומשמע " נראה שהוא רומז על עיר מכה של המוסלמים. כמו שמפרש רס"ג בביאורו וכן מה שכתב : איך סבוני בני קדר קתרוני דרך ושבא האומרים על הנביא : השקר שניבא וכו' מוכיח גם כן שמדבר על המוסלמים שחי בתוכם.
ואולי מתכוון אל האונס, שאנסוהו להמיר ולשיר שירי תפילתם. גם מלשון־ השיר נראה, שמחםדו אינו צרפתי. לכן יש ליחסו׳ לד״י בן סעדיה הנזכר־ בתשב״ץ, שחי בצפון אפריקה בסוף המאה הי״ד. גם המלה שעדי בשין מוכיחה שחי בצפון אפריקה׳ ,שרובם אינם מבדילים במבטאס בין שין לסמך.
הנוסח המוצג לפנינו העתקתי מאחד מכתבי־היד שבמארוקו והקורא יראה, שיש בו שינויים חשובים מהנדפס במחזורים וגם מן הנוסח המתוקן שהדפים בראדי. ורק על זה יש להעיד, שבמחזור ״שפתי רננות״ מיוחס השיר לרבי לצחק בן שנדי, בנו״ן במקום עי״ן. וזה מפני שבשורה 59 כתוב ״והמה נשיאים עשירים״ וכוי, אך בכתב־היד הנוסח ? ״והמה עשירים נשיאים״ וכן'. השם הוא אפוא שעדי ולא שנדי, כי הסימן יצחק בן שעדי חזק נמצא בתיבה השנייה שבששת הבתים האחרונים של השיר.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
הקדמה לראיון שנערך עם פרופסור אלימלך וסטרייך על המסורת המשפטית של חכמי מרוקו
התפרסם בחוברת הברית תשס"ז
איסור הביגמיה בתקנות פאס והגבלתו לזיווג ראשון.
מעיקר הדין האיש רשאי לשאת כמה נשים. אולם האישה אינה אוהבת לחיות עם צרה בצדה, לכן היו נשים שהתחכמו והתנו על הבעל לפני החתונה, שלא יוכל לשאת עליהן אישה אחרת, ותנאי כזה תקף מצד ההלכה. דומה כי נוהג זה הלך ופשט עד שהפך נורמה מקובלת בקהילות שונות, במקרה שאין לזוג ילדים הבעל נקלע לדילמה, מחד גיסא קיימת התחייבותו לאשתו שלא לשאת אישה אחרת עליה. לעומת זאת האישה אינה חייבת במצוות " פרו ורבו ".
חכמים קבעו עשר שנים כזמן סביר לאישה ללדת, ואם עבר זמן זה ולא הביאה ילדים קלושים סיכוייה להרות ולכן חובה על הבעל לשאת אישה אחרת על הראשונה או לגרש הראשונה ולקחת אחרת. אפילו התחייב לה בשבועה שלא לשאת אחרת עליה. התקופה של עשר שנים הועתקה מחכמי המשנה.
בקהילות אשכנז קיימת תקנה דומה המיוחסת לרבנו גרשום מאור הגולה ( נפטר סביב 1028 ) האוסרת לשאת שתי נשים, והיא תקפה גם במקרה שאין לזוג ילדים או במקרה של ייבום.
אף שיהודי ספרד וצפון אפריקה לא קיבלו עליהם תקנות רבנו גרשום, האוסרות את הביגמיה, נהגו בקהילות ספרד לחייב את החתן בשעת החופה שלא לשאת אישה על אישתו ללא הסכמתה. בדרך כלל תנאים אלו, נכתבו בנספח לכתובות. המגורשים הביאו אתם מנהג זה למרוקו, ובין התחייבויות החתן לכלה המפורטות בכתובה שנהגו בפאס מצוייה גם התחייבות " שלא ישא אישה אחרת עליה בחייה, אלא על פי רצונה ".
את ההתחייבויות הכתובה היה מקבל עליו החתן בקניין ובשבועה, ושם נכתב שאם יעבור הבעל על אחד מתנאי הכתובה, מתחייב הוא לפרוע לה כל סכי כתובתה ויפטרנה בגט. המגורשים נתנו תוקף להתחייבות זו, גם במקרים שאין לזוג ילדים או במקרה של ייבום.
במרוצת השנים נמצאו בפאס הרבה זוגות שמתו עריריים בגלל השבועה, כי האישה הראשונה התנגדה בדרך כלל שייקח בעלה אישה עליה גם כשלא היו לזוג ילדים, וגירוש הראשונה היה כרוך בתשלום כל סכי כתובתה, דבר שלא כל אחד יכול לעמוד בו.
לכן בשנת 1593 , ישבו חכמי פאס על מדוכה זו ותקנו תקנה המפקיעה את התחייבות השבועה לאחר עשר שנות נישואין. באחד המקרים אם נפלה לפניו אשת אחיו לייבום או שלא היה לו זרע בין זכר או בין נקבה, כלומר במקרה שיש לזוג בת נותרה התחייבות הבעל בתוקפה.
לאור האמור או הנכתב לעי"ל, אין ספק שפרופסור אלימלך וסטרייך, ידע מה שהוא אומר, הנה כי כן רואים אנו לפנינו, שלפני יותר מארבע מאות שנה, את פסיקותיהם החכמות של חכמי מרוקו, ראשית לא סתם נתנו תוקף לפי ההלכה ואסרו מכל, ביגמיה, אלא היה זה הדבר בהסכמה, מותנה בהתחייבות, ותחום בזמן הסביר, אף הרחיקו לכת שבמידה ויש לזוג בת, אזי התחייבות הבעל תקפה, ולכן עלייך לאמץ את זכרונך ולהביא את דבריו של הפרופסור המכובד הזה.
וזה נוסח פסק דין שנמצא על הענין הנז״ל.
מ. לפנינו ב״ד חתומים, התרעם יעקב בר שמואל בן סוסאן הלוי באומרו, שלא זכה להבנות מאשתו רבקה בת ה״ר יהודה חטראג׳י נ״ע, כי זה לו כעשר שנים בקירוב נשוי עמה, והיא משכלת מה שיולדה, וקצתם מתים במעיה. ובכן תבע שורת הדין לפנינו, להרשותו לקחת לו אשה אחרת, אולי יבנה ממנה. ובראותינו תביעתו הנכונה כפי התקנה האחרונה, פטרנוהו מתנאי שלא ישא וכוי, שהחזיק לה על עצמו בכתובתה. וגם התרנו לו שבועתו שנשבע לקיים התנאי ההוא, אעפ״י שקדמה הכתובה הנז׳ לתקנה, שכך היתה התקנה אף לנישואין קודם לה. ולראיה וזכות בידו ח״פ בעישור אמצעי לאב יה״ל, שנת בשמ״ך לפ״קעב״ל. וחתו׳ עליו הרבנים, כמוה״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, ובמוה׳׳ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה, וכמוה״ר וידאל הצרפתי זלה״ה.
מ״א. טופס פסק דין א׳ שייך לענין הנ״ל בין היבם והיבמה.
בענין התקנה החדשה אשר התקינו בה, שאם נפלה לו אשת אחיו ליבום, שיכול ליבם ואפי׳ תוך עשר שנים, ואפי׳ יהיה לו זרע. כתב מורינו ה״ה הדיין המצויין כמהר״ר יעקב אבן צור ז ׳ל, בשאלה ששאלו חכמי פ׳אס יע״א, בענין יבמה שנפלה לפני יבם, ואין היבמה רוצה להתייבם מכמה אמתלאות, כאשר כתוב בשאלה בארוכה ואחת מהם שאין לו במה לפרנס, וגם הוא נשוי אשה. והכריח שם שכיון שהוא נשוי אשה, מצות חליצה קודמת, אבל מטעם זה לבדו אין כופין, אלא בצירוף טענת שאין לה במה לפרנס, וכאשר כתוב שם בארוכה. וכתב ואעפ״י שבספר תקנות קדמונינו נמצאת תקנה שתיקנו בשנת גש״ן, לקיים מצות יבום אפי׳ בנשוי, ואפי׳ תוך עשר שנים לנישואין, ואפילו היה לו זרע מאשתו הראשונה לא באו בזה לחלוק על הריב״ש ולומר, דאפי׳ בכגון דא, מצות יבום קודם. (פי׳ שאין לו במה לפרנס) דכל עצמם לא באו לתקן, אלא על מה שנוגע ליבם עם אשתו ראשונה, שקודם התקנה היתה יכולה לעכב עליו, שלא לייבם על דברת שבועת אלהים אשר נשבע לה בעת נישואיה, שלא ישא אשה אחרת עליה, וכמו שמבואר בפוסקים דחיילא נמי שבועה איבמה בכולל, ולפיכך תיקנו דמשם והלאה יבררו בשבועה, שלא ישא אלא עפ״י התקנה. שבזה לא תחול כלל שבועה איבמה, ולא תוכל אשתו ראשונה לעכב עליו בשום אופן. אבל הדין אשר בין היבמה עצמה והיבם כדקאי קאי, ולא דברו בו חכמי התקנה כלל. וזה מוכרח בלשון התקנה שכן כתוב וז״ל, עוד תיקנו וכו׳ שמכאן ולהבא כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו וכו׳ ככתוב בתקנה לעיל, ומוכח מתוך לשון התקנה שלא באו אלא לגרוע כח אשתו ראשונה, לא לגרוע כח היבמה. וא״ב עכ״ל דלא מיירו חכמי התקנה, אלא כשהיבם והיבמה שניהם חפצים ביבום, אבל כשאחד מהם מעכב, ישאר הדבר למה שיתן הדין. וכבר נתבאר דריב״ש ומרן ריק״א, כתבו בפסח להדייא, דכזה אפי׳ להרי״ף והרמב״ם מצות חליצה קודם. (וא״ב ראוי הוא להביא ראיה מהרא״ש שכתב, דבאין לו במה לפרנס כופין לחלוץ, אע״ג דס״ל דמצות חליצה קודמת, כיון דבנדון דידן, היבם נשוי אשה. וכבר כתבנו דבנשוי אשה כ״ע מודו דמצות חליצה קודמת). וא״ב כשהיבמה רוצה בחליצה, לה שומעין, שאמרה כהלכה, אלא שאין לכוף בטענה זו לבד, אלא בהצטרף עמה טענת הנאמרת מהרא״ש ז״ל, כמבואר בלשון תשובת מרן מוהר״י קארו ז״ל, שהעתיק מהר״י הלוי וכנז׳ לעיל. וא״ב בנדון דידן דאיכא טענת אין לו במה לפרנס מצורף להיותו נשוי, ודאי ילפינן מהרא״ש ז״ל, דכופין, וכפי מה שפי׳ מוהר״ם אלשיך ז״ל בדבריו עכ״ל. ומוכח מתוך דברי השאלה, גם מתוך דברי מוהר״ם אלשיך ז״ל, בסימן י״א דבאין לו לפרנס כנז״ל, אפי׳ אינו נשוי אשה, אפילו לדידן דס״ל דמצות יבום קודמת, כופין לחלוץ.
חשון שס"ג
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהודי קסטיליה בפורטוג
ר׳ יצחק אבוהב היה מבעלי היזמה
לפתיחת משא ומתן עם המלך ז׳ואאו השני להתיר את קליטתם של מגורשי קסטיליה. בראשות משלחת בת שלושים איש ממנהיגי יהדות קסטיליה ביקש ר׳ יצחק אבוהב לברר את תנאי קליטתם של יהודים מקסטיליה. ז'ואאו השני קיבל את פניהם יפה והציע תנאים נוחים. דובר על 600 משפחות יהודיות אמידות אשר תמורת כניסתן לממלכה תשלמנה שמונה אסקודוס זהב כל אחת. כמו כן הוצע לקבוצת שלושים האישים שנתלוו לר׳ יצחק אבוהב להתיישב עם משפחותיהם ברחוב סאן מיגיל בעיר פורטו, במקום שבו היה בית הכנסת הישן. כל מגורש נדרש לשלם 50 מרבדים לשנה לעירייה.
ז׳ואאו השני קיים התייעצות בסינטרה בעניין קליטת יהודים מקסטיליה. הדיונים היו סוערים מאוד והנושא פילג את יועצי המלך: רובם היו נגד קבלת היהודים המגורשים מקסטיליה. לפי דברי ר׳ גדליה אבן יחיא, היו גם יהודים פורטוגלים שהתנגדו לבואם של יהודים קסטיליאנים יהודים אלה חששו להיפגע כלכליתוחברתית מהתיישבות יהודית חדשה בעלת מעמד רם והון רב. כנגד עדותו של ר׳ גדליה אבן יחיא יש להזכיר את דברי השבח שהביע ר׳ דוד ב״ר שלמה אבן יחיא על יהודי ליסבון, באמרו כי ״כל הקהל כאחד היו עוזרים לנגרשים בכל אופני העזר״. על אף התנגדות יועציו החליט המלך להתיר את כניסת המגורשים.
שיקוליו של המלך היו שונים מאלו של יועציו והכריעו לטובת המגורשים, או בעצם לטובת המלך. החלטתו התבססה על ההערכה, שהתיישבותם של יהודים מקסטיליה בארצו תתרום לכלכלת הממלכה, לפיתוחה ולחיזוקה. הוא ציפה גם לתרומה נכבדה בתחומי התרבות, המדע והטכנולוגיה.
כאמור, המלך החליט להתיר את כניסת המגורשים לארצו ולקיים את הבטחתו ליצחק אבוהב. נקבעו ערי הספר שדרכם אמורים היו המגורשים לחצות את הגבול: אוליבנסה (01ivenca), ארונצ׳יס (Arronches), קסטיליו רודריגו(Casteiio Rodrigo), ברגנסה (Braganca) ומלגאסו(Melgaco). רבים ודאי חצו את הגבול בסתר ושהותם בפורטוגל הייתה בלתי חוקית או בלתי רשמית. מספר יהודי קסטיליה שהתיישבו בפורטוגל היה רב מאוד והם הטביעו את חותמם על יהדות פורטוגל, לא רק בגלל מספרם אלא בעיקר בגלל כוחם הכלכלי ורמתם התרבותית.
לפי דברי זכות, נכנסו לפורטוגל מעל 120,000 נפש. ואלה דבריו: ״אבל עיקר קסטיליה נכנם לפורטוגאל, מפני שלא היו יכולין ליכנס בים ולזרז עצמן ונתנו מעשר מכל ממונם. ועוד, על כל נפש דוקאדו אחד חוץ משליש דוקאדו בעבור לעבור דרך המדינות, ועוד נתנו רביע כל הממון שהכניסו ומהם קרוב לשליש, ואפילו מי שלא היה לו ממון כלל נתן כופר נפש ח׳ דוקאטוש ואם לאו שהיה שבוי. ויכלה הזמן ולא יכלה מלספור דברי פורטוגאל שנכנסו יותר מק״כ אלף נפשות ולא נשארו אלא מעט, מהם במגפה ומהם שבויים שלקחו בניהם והוליכום באיי הים, ומהם שהמירו דתם מרוב הצרות עד שבא נז״ר לאחור.״ המספר שהביא זכות קרוב למספרים שנתקבלו ממקורות פורטוגליים.53 דמיאאו דה גוס, הכרוניקאי של המלך מנואל, מזכיר למעלה מ־20,000 משפחות מקסטיליה שנכנסו לפורטוגל. מספר דומה סיפק ברנאלדיס אשר תיעד את אירועי הגירוש בהיותו פקיד הממשל ומקורב לשלטונות. הוא מסר את מספר המגורשים שעברו דרך חמש הערים שהיו בקרבת הגבול: מבנבנטי(Benavento) לברגנסה (3,000 – (Braganca, מזמורה (Zamora) למירנדה דו דורו (30,000 – (Miranda do Douro, מסיאודד דה טריגו (Ciudad de Trigo) לוילאר פורמוזה (35,000 – (Viliar Formosa, מאלקנטרה (Alcantara) למרבאו (15,000 – (Marvao, ומבאדאג׳וס (Badajos) לאלבם (10,000 – (Elvas, בסך הכל מעל ל־93,000 יהודים.
מקורות אחרים, וביניהם שמואל אושקי, אבוהב והרקולאנו, מתייחסים ל־600 משפחות העשירים שהתחייבו לשלם 60,000 קרוזאדוס מזהב תמורת אישור כניסה. יתר היהודים היו אמורים לשלם 8 קרוזאדוס עבור אשרת כניסה ושהות של שמונה חודשים.
יהא מספרם אשר יהא, התוספת הזאת שינתה לחלוטין את פניה של יהדות פורטוגל. יש להדגיש כי אלפי המגורשים אשר נכנסו לפורטוגל היו סלתה ושמנה של יהדות קסטיליה. אלה היו היהודים שלא ויתרו על זהותם היהודית בשום תנאי והשאירו מאחוריהם נכסים, קרובים וידידים ויצאו ליעדים בלתי ידועים כדי להישאר נאמנים לעמם ולאמונתם.
המלך התיר לאנשי הכנסייה לקיים פעילות מיסיונרית בקרב מגורשי קסטיליה. אלה הורשו לשאת דרשות ליהודים, אף בבתי הכנסת. במקומות אחדים נישאו הדרשות בימים ובמקומות מסוימים. בטומר מקום הדרשה היה בקרבת כנסיית ס׳ מריה דוס אוליבאס (S. Maria dos olivaes), שם הייתה במה מאבן. סבלם של המגורשים היה רב, ושיא האכזריות היה בתחילת 1493 כאשר ז׳ואאו השני הורה על תפישת ילדי היהודים בין הגילים 10-2 שנים והגלייתם לאיי ס׳ טומה (S. Tome) ופרדידאס(Perdidas). זו הייתה פרשה מזעזעת שגרמה אסון בקרב הקהילה היהודית בכלל ובקרב המשפחות שנפגעו בפרט. ילדים רבים מתו בדרך, בלב ים, ואלה ששרדו הגיעו לאיים מלאים פושעים. הם הותירו מאחוריהם משפחות אבלות, הורים שאיבדו את ילדיהם, לפעמים אף את כל ילדיהם. המלך ביקש לשבור את רוחם של היהודים וציפה להמרתם.
נהגו העם – מנהגים והלכה- יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה
קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי דוד עובדיה
יט. בחזרת הש״ץ את התפלה לא היה אומר אלהי נצור, ומסיים בפסוק יהיו לרצון אמדי פי, ובעיר פאס היה הש״ץ נוהג לאמר אלקי נצור, וגם פוסע ג׳ פסיעות להוציא מי שאינו בקי כ״כ רבי רפאל אבן צור משם מוהר״ר יעב״ץ שכן היה נוהג מוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה וכ״כ בס׳ היכל הקודש.
כ. נהגנו להגיד בקול רם קדושה דסדרא, ועיי׳ בשו׳׳ע או״ח סי׳ קל״ב בהגה שאין לאומרה בקול רם, וע״ש בספר כפ״ה שם אות יו״ד דמנהג האר״י ז״ל היה אומרה בקול רם ולא חושש למדקדקים לאומרה בלחש יעו״ש.
כא. מנהגנו היה לומר במזמור היום, היום יום ראשון בש״ק לדוד מזמור וגו/ וכן בכל יום, היום יום ב׳ בש״ק, מבלי להזכיר השיר שהיו אומרים הלוים וכו׳ המוזכר במס׳ תמיד ל״ג: ועיין להרמ״ע בתשובה סי׳ כ״ה דשם מבואר שיתחיל במזמור, ולא יאמר ההתחלה השיר שהיו הלויים וכוי, וכ״ן מדברי הכנה״ג או״ח סי׳ קל״ג. ומה שאומרים היום יום אחד וכו׳, הוא לפי דברי המכילתא פרשת יתרו בפסוק זכור את יום השבת לקדשו א״ר יצחק שתהא מונה לשם שבת, והרמב״ן ז״ל שם כתב שזה הוא פשוטו של מקרא, ולפי דעת רבינו האר״י ז״ל שזו מצוה מכלל רמ׳׳ח מצות עשה, ועיין להרב חקרי לב ח׳יא סי׳ ל׳׳ג,
כב. ביום אסרו חג אחרי מזמור התמיד בשחרית אומרים ברוך הבא בשם ה׳ וכו׳ אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח וכו׳.
קדיש
א. מוהריב״ץ בהגהותיו על הרמב״ם ז״ל פ״ט מהל׳ תפילה ה׳׳ה שכתב ואח״ך יעמוד הש״ץ לבדו ואומר קדיש וכו, מדקאמר לבדו, משמע שאין להניח שנים לומר קדיש ביחד, וכן הוכיח הרב הגדול מורי מוהר״ר יהודה אבן עטר זצוק׳׳ל, וכן היה נוהג הרב הגדול חסיד וקדוש המקובל האלקי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל, נאם יעקב בנו עכ״ל, וכן היה מנהגנו שלא היה אומר קדיש רק אחד, לפי מה שמסתדרין האבלים בבית הכנסת, והיושבים בשבעה הם הקודמין, וכן מי שיש לו יום היצ״ט, הוא הקודם, וכן על זה הדרך.
ב. תתקבל צלותנא ובעותנא עם כל צלותהון ובעותהון, כמו שכן המנהג בכל ערי המערב, והביאו הרב קב ונקי כ״י הבי״ד הרב שערי תפלה דכ״א.
קדיש
א. מוהריב״ץ בהגהותיו על הרמב״ם ז״ל פ״ט מהל׳ תפילה ה׳׳ה שכתב ואח״ך יעמוד הש״ץ לבדו ואומר קדיש וכו, מדקאמר לבדו, משמע שאין להניח שנים לומר קדיש ביחד, וכן הוכיח הרב הגדול מורי מוהר״ר יהודה אבן עטר זצוק׳׳ל, וכן היה נוהג הרב הגדול חסיד וקדוש המקובל האלקי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן אבן צור זצוק״ל, נאם יעקב בנו עכ״ל, וכן היה מנהגנו שלא היה אומר קדיש רק אחד, לפי מה שמסתדרין האבלים בבית הכנסת, והיושבים בשבעה הם הקודמין, וכן מי שיש לו יום היצ״ט, הוא הקודם, וכן על זה הדרך.
ב. תתקבל צלותנא ובעותנא עם כל צלותהון ובעותהון, כמו שכן המנהג בכל ערי המערב, והביאו הרב קב ונקי כ״י הבי״ד הרב שערי תפלה דכ״א.
ג. היה המנהג בעיר פאס יע״א בימי הרב יעקב אבן צור להגיד בשעת הקדיש, הפסוק ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור, מנהג זה היה בקאשטלייא בזמן הרב מוהר״י אבוהב והרב יצחק דילאון זצ״ל, וכן ראה הרב יעב״ץ למורו וידאל הצרפתי ז״ל, ונתן טעם לפי המקובלים שבשעת אמירת הקדיש רוצים הקליפות להתגבר, ובפסוק זה יש שם ב ד פט יא ל בשכמל״ו, ומספרו קל״ו, ר״ת גימט׳ ע״ב והוסיף הוא הרב מוהריב״ץ מדידיה מדר דר בגמט׳ מרובע א אה אהי אהיה גמט׳ מד: ואנחנו לא נהגנו לאומרו. [ונראה שצ״ל ומספרו קל״ו ר״ת גימט׳ קל״ו ע׳׳ב והוסיף וכו׳ מדר דר ר״ת בגימ׳ מרובע וכו׳. כך הגיה ידידי הרה״ג מנצור בן שמעון שליט״א].
נשיאת כפים
א. המנהג שהכהנים לא היו רוחצים את ידיהם לפני עלייתם לדוכן כל יום, וסומכין על נטילת ידים שחרית, ורק ביום הכפורים נהגו סלסול בעצמן, והיו נוטלים את ידיהם וכעת יוצא לאור ספר לפי ספרי למוהר״י אג׳ייני ז״ל מרבני הדור של ק״ק צפרו וכתב במערכת נו״ן אות ק״ח וז״ל ראיתי בתשובת הרמב״ם ז״ל שבאו בראש ספר מעש״ר וז״ל והשבת פן תטעה במה ששמענו בשם חכמי צרפת שקצת אומרים שצריך שיהיו המים מוכנים אצל פתח הדוכן וירחצו את ידיהם בשעה שעולים לדוכן, עם היות שכבר נטלו ידיהם לתפלה וזה יורה אם על מיעוט ידיעה, אם על היותם מזלזלים בנטילת ידים לתפילה, והעיקר שמי שנטל ידיו לתפילה אינו צריך נטילת ידים אחרת לברכת כהנים וכוי וכזה ראיתי הלכה למעשה במעמד אבא מארי ז״ל וזולתו ממורי הוראה וכו' וכוי וביארתי זה עם היות פשוט לפי שטעו בו עכ״ל וסיים הרב לפי ספרי וכתב ומזה אני רואה שכאן בעירנו אין נוהגים ליטול ידיהם קודם ברכת כהנים בין בחול בין בשבת שבודאי סומכים על נטילת ידים לתפילה אמנם ראיתי שערוריה מה שנוהגים ליטול ידיהם ביום הכפורים לברכת כהנים דאיכא איסורא של רחיצה שהוא איסורא דאורייתא וגם הלוי היוצק מים על ידי הכהנים רוחץ ידיו קודם יציקה ואחריה וזה ודאי איסור גמור דכיון דבשאר ימות השנה סומכים על נטילת ידים לתפילה, אם כן גם ביום הכפורים יסמכו על זה, וליכא סרך מצו״, ועוברים על איסור רחיצה ביום הכפורים כנ״ל עכ״ל, ואם כי יש להשיב על דבריו ז״ל במה שכתב בסוף דבריו שמה שרוחצים ביוה״כ יש איסורא דאורייתא [ועיין בשו״ת הרדב״ז ח״ד סי׳ ל״ז בעיקר נטילת ידים ביוה״כ וז״ל כלל זה יהיה מסור בידכם כל שאינו מכוין להנאת רחיצה אפילו שאין בו אלא משום הטן לקראת אלקיך מותרת וזו הסברא היותר נכונה עכ״ל]. מ״מ נראה שהמנהג בשאר ימות השנה הוא מנהג מיוסד על דברי הרמב״ם ואביו ז״ל וזולתו ממורי הוראה.
הלכה ודינים של חנוכה לפי מנהגי יהדות מרוקו
נר מצוה
על עניין חנוכה, שבת דרשות שונות ושאלות ותשובות
הוצאת – אוצרות המגרב – מכון בני יששכר ירושלים
בהנהלתו של הרב מאיר אביטבול
מייסד ומנהל הקרן
אוצרות המגרב
ספר נר מצוה בלול מכמה ענייני נסים שקרו לעם ישראל ; חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ"ב – 1862 – במרוקו וניצלו בו היהודים, וכמה דרשות ומכתבים שונים.
הקדמת המוי׳ל
אנו שמחים להגיש לציבור הרחב, אוהבי התורה, עוד ספר של מו״ר רבי יוסף משאש זצוק״ל נר מצוה.
ספר זה הודפס בפעם הראשונה בפאס (מרוקו) בשנת תרצ״ט (1939), הודפס שוב בירושלים בשנת תשב״ט (1969) לאחר 30 שנה עם כמה תוספות. כיום, לאחר עוד 30 שנה, אנו זוכים להדפיס אותו שוב להנאת הציבור הרחב שנקשר לסגנונו העשיר, בקיאותו וישרותו של המחבר ז״ל. י
ספר נר מצוה בלול מכמה עניני ניסים שקרו לעם ישראל: חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ״ב (1862) במרוקו וניצלו בו היהודים. וכמה דרשות ומכתבים שונים.
נר מצוה מתוסף על ספריו החשובים של הרב יוסף משאש זצ״ל:
אוצר המכתבים, גרש ירחים ובגדי ישע שכולם יצאו לאור על ידינו.
תפלתנו לאדון העולם, שיזכה אותנו להוציא לאור עולם את שאר כתביו שלא זכו עדיין לראות אור עולם, וכן להפיץ את אלו שאזלו מן השוק.
זכותו תעמוד לבנו ר׳ אליהו הי״ו להתברך בבריאות איתנה ונהורא מעליא שיראה בשמחת בניו ובנותיו שיחי׳, אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לו אמן.
הרב מאיר אביטבול
מייסד ומנהל הקרן אוצרות המגרב
חנוכה :
דיני חנוכה
א – בכ"ה בכסלו מתחילין ח׳ ימי חנוכה.
ב – יש מקומות שנהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל ח׳ הימים, ויש שנהגו רק בלילות בעוד שהנרות דולקות, ויש מקומות, שגם האנשים ממעטים בעסק ביום א׳ ויום ח', ומרבים קצת במשתה ושמחה ושירות ותשבחות, והכל כמנהג המדינה. זולת בטול הנשים כל שמנה, ראוי לבטלו, כי כבודן, הוא מעשה ידן.
ג – יזהר כל אדם, שיהיה לו נר יפה של נחשת, ויהיו נרותיו עמוקים ואם תשיג ידו יעשה של כסף, כי הרבה הוצאות מוציא בתכשיטי אשתו ובניו ושלו, שאין בהם מצוה, רק לכבוד בעלמא, וקו״ח לכבודו יתברך.
ד – יזהר בשמן זית זך ופתילות יפות, כי האידנא הכל מצוי ובזול.
ה – זמן ההדלקה, המנהג פשוט עכשיו, להדליק אחר תפלת ערבית ויש מאחרים עוד זמן מה לגמור עסקם, כדי שלא יצטרכו לצאת מביתם אחר ההדלקה, רק ישארו יושבים נוכח הנרות בעודם דולקות, דאיכא בזה פרסומי ניסא טפי, ויש להם על מה שיסמוכו.
ספר נר מצוה בלול מכמה ענייני נסים שקרו לעם ישראל ; חג החנוכה בעיקר בהלכה ובמנהג, שירים לחנוכה, מעשה יהודית, נס פורים של מעגאז שאירע בשנת תרכ"ב – 1862 – במרוקו וניצלו בו היהודים, וכמה דרשות ומכתבים שונים.
ז – אסור להשתמש לאורה, אפי׳ תשמיש של מצוה.
ז אכסנאי האוכל על שלחן בעה״ב, הרי הוא כבני ביתו, ואין צריך להשתתף עמו בפרוטה בשביל השמן, גם אין צריך להדליק במקום שישן בו, כן פשט המנהג, ואכסנאים הלנים במלונות שאין בהם נ״ח, נהגו לבוא לביהכ״נ, אףמי שדרכו להתפלל יחיד
בביתו בשאר ימים, ויוצאים יד״ח בנרות ביהכ״נ.
ח- בליל שבת, נ״ח תחלה, ואח״כ נר של שבת, ואם שכח והקדים של שבת, יתן לאחר להדליק, ובליל מוצאי שבת, מדליקין, ואח״כ מבדילין על הכום, שכבר הבדלנו בתפלה.
ט – ראיתי אנשי מעשה, שנהגו לרחוץ פניהם ידיהם ורגליהם, ולובשים הכובע והמנעלים והמעיל העליון של שבת, ואז הולכים לביהכ״נ להתפלל ערבית בחנוכה, ומנהג יפה הוא.
י – מנהג יפה ראיתי פה עוב״י תלמסאן יע״א, דכשמגיע זמן תפלת ערבית, ובית הכנסת מלא מהקהל, עומדים הרבה ילדים צפופים לפני נרות חנוכה, ומברכים כלם בקול רם במיתון ובנעימה, ואחד מהם מדליק, ואח״ב אומרים כלם עם כל הקהל, הנרות הללו וכו' ומזמור שיר חנוכת וכוי, בקול נעים ויפה, ומתפללים ערבית בנגון כל הקדישים והשכיבנו, ובזה יש שמחה וצהלה והארה גדולה.
יא – אחר ערבית ילך כל אחד לביתו להדליק, וקודם שידליק יאמר תפלה זו בכוונת הלב: רבש״ הנה אנכי בא לקיים .מצות הדלקת נר חנוכה לתקן את שרשה כמקום עליון, ויהר״מ יאו״א, שיהיה עתה עת רצון לפניך, להיות עולה מצות הדלקת נ״ח לרצון לפני כסא ככודך, להאיר פני קדשך אלינו ואל עמך צאן מרעיתך, הנפוצים בארבע כנפות הארץ, להסיר לכ האבן מבשרנו, ורוח נכון חדש בקרבנו, לעשות רצונך כרצונך תמיד כל ימי חיינו, והשפיע עלינו אורה ושמחה לאור באור החיים, כי אתה תאיר נרי ה׳ אלהי יגיה השכי, שלח אורך ואמתך המה ינחוני ליראה ולאהבה את שמך, ובכח סגולת הדלקת מאורות נ״ח, תחכמנו באור תורתך אנחנו וזרענו וזרע זרענו כדבר האמור מפי כבודך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה׳ מעתה ועד עולם, בזכות מתתיהו כהן גדול ובניו, בכנצח הודך הראנו נפלאות ובאורך נראה אור, והאר פניך על מקדשך השמם, והיה לעת ערב יהיה אור, ותחזינה עינינו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותיה עליה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר ראשה, ומלך ביפיו תחזינה עינינו, אכי״ר. ויהי נועם וכו' יהו לרצון אמרי פי וכו' ואני תפלתי וכו'.
ואח״ב יברך בכוונה ובנעימה
ברור אתה ה, אמ׳׳ה אשר קדשנו במצותיו וצונו
להדליק נר של חנכה. ברור אתה ה, אמ״ה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.
בליל א׳ מוסיף! ברכת שהחיינו, ואם שכח, יאמרנה בכל לילה שיזכור
ברור אתה ה, אמ׳׳ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה
יהודי צ. אפרקיה במלה"ע ה-2-מ.אביטבול
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה
מיכאל אביטבול
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
אשר למשרות ציבור זוטרות: לא הותרה הגישה אליהן ליהודים אלא אם כן החזיקו בתעודת־חייל ממלחמת 1918-1914 או בציון לשבח מימי 1918-1914 או 1940-1939, אות לגיון הכבוד על שירות צבאי או המדליה הצבאית.
בהוכיחם גמישות רבה יותר מן החוק הצרפתי (והאלג׳ירי), הותירו הט׳היר השריפי וצו הבאי התוניסי ליהודים להוסיף ולכהן במשרות ציבור, במוסדות ובארגונים של הקהילה היהודית גופה. חרף ׳הנומרוס קלאוזוס׳, הרחיבו שלטונות תוניסיה לימים סעיף זה והתירו לרופאים ולעורכי־דין יהודים שנפסלו להמשיך ולטפל בחולים יהודים וליצג את בני־דתם בבתי־המשפט הרבניים.
בדומה לחוק הצרפתי, אפשרו החוקים שפורסמו בשני הפרוטקטורטים להעניק פטורים לטובת יהודים מסוימים ולמשרות מסוימות. כך למשל בסעיף 4 של הט׳היר המארוקאי נקבע יחס חריג לטובת היהודים שזכו בציון לשבח בצבא מארוקו, או באות המסדר הצבאי השריפי. אולם, מאחר שמעודם לא גויסו לשירות צבאי, פטורים כגון אלה לא היו בהישג ידם של יהודי מארוקו.
אשר לצו שפורסם בתוניס, הוא הותיר מקום להענקת פטור לטובת יהודים שמוצאם בתוניסיה — בין אם בעלי אזרחות צרפתית ובין אם נתינים של תוניס — על שירותים יוצאים מן הכלל למדינה הצרפתית ׳או לעוצרות תוניס׳, כלשון הצו:
יהודי תוניסיה, או תוניסאים שנעשו צרפתים בקבלת אזרחות צרפתית, או שאבותיהם קיבלו אזרחות, יוכלו להוסיף ולהחזיק בזכות זו, אם יוכלו לעמוד באחד התנאים הבאים:
1 קבלת ציון לשבח או החזקת תעודת שירות פעיל במערכות שמחוץ לצרפת לאחר ה־ 11 בנובמבר.1918
שיכול אב או בן בשירות למען צרפת במהלך מלחמת 1918-1914, מלחמת 1940-1939, או במערכות שמחוץ לצרפת.
שירות פעילי במלחמת 1940-1939 בתור מתגייס בהתנדבות במשך כל תקופת המלחמה.
להיות אלמנת מלחמה שלא נישאה מחדש, פנסיונרית בתור שכזו.
הקו המתון שאותו נקטו שלטונות תוניסיה מצא את ביטויו גם בתחומים אחרים: למשל, בעוד שבמארוקו אסר הט׳היר השריפי על היהודים להיות חברים באיגודים מקצועיים או במוסדות ייצוג כלשהם (לשכות המסחר, לשכות החקלאות, ועוד), יכלו היהודים בתוניסיה להיבחר לאסיפות הנבחרות, בתור נציגים של האוכלוסייה היהודית המקומית. יתר על כן, צו הבאי התיר ליהודים להחזיק בבטאון אשר כותרת המשנה שלו תהיה: ׳עיתון יהודי תוניסיה׳ ובו יוכלו להגן על האינטרסים שלהם. אשר לשלילת הזכויות בתחום הפרט, נגעו הגזירות לכל היהודים, אם בתור אזרחים אם בתור נתינים, חיילים משוחררים או לא; לפיכך נחסמו לפניהם מקצועות שונים לחלוטין — עיתונות, שירות השידור, תיאטרון וקולנוע — בעוד שעקרון ׳הנומרוס קלאוזוס׳ נקבע לכל המקצועות החופשיים.
׳תקנון היהודים׳ השני (2 ביוני 1941) היה פרי מלאכתו של קסוויאה ואלה ו׳הנציבות הכללית לענייני היהודים׳ שהקים וישי ב־29 במארס 1941. הנוסח החדש התייחס בסעיפיו העיקריים לחוק אליבר הקודם והוא נועד לתקן את ליקויי קודמו. משום כך נטה להחמיר אף יותר. כך, למשל, הגדרת היהודי שניתנה בסעיף הראשון בתקנון החדש הביאה בחשבון את גורם הדת נוסף על נתון הגזע, שנקבע כבר בחוק מן ה־3 באוקטובר. מכאן ואילך יחשב יהודי:
מי שמשתייך לדת כלשהי או לא, שמוצאו לפחות בשלושה הורי־הורים מגזע יהודי, או משניים בלבד, אם בן־הזוג עצמו מוצאו בשני הורי־ הורים מגזע יהודי. מגזע יהודי יחשב הסב שהשתייך לדת היהודית.
המשתייך לדת היהודית או לא, או השתייך אליה ב־25 ביוני ומוצאו בשני הורי־הורים מגזע יהודי. את היעדר ההשתייכות לדת היהודית קובעת הוכחת ההצטרפות לאחת הדתות האחרות שהכירה המדינה לפי החוק מן ה־9 בדצמבר 1905.
ההתכחשות לילד שנחשב יהודי או ביטול ההכרה בו אין להם תוקף לאור
הקביעות שלעיל.
במארוקו ובתוניסיה לא נעשה שום שינוי בהגדרתו של יהודי יליד המקום." הקריטריונים החדשים הופעלו רק לזרים, ובכך נותרו ללא פתרון רוב הפרדוקסים והבעיות שהתעוררו בעקבות התקנון הראשון.
התקנון החדש הרחיב את רשימת הפעילויות והתפקידים, הארוכה ממילא, שנחסמו ליהודים: בגרסתו הצרפתית והאלג׳ירית הוא קבע אמנם כמה יוצאים מן הכלל לגבי אבותיהם של חיילים שנפלו בשדה הקרב ויתומיהם, אולם תבע מן החיילים היהודים המשוחררים להציג אותות שניתנו על גבורה בשדה־הקרב — ולא רק על שירות צבאי — אם רצו להתקבל לתפקיד זוטר במינהל הציבורי.
כפי שנקבע בחוק מן ה־3 באוקטובר, הפקידים שלהם נגע הנוסח החדש נועדו להיות מפוטרים תוך חודשיים, אם לא פוטרו עד אז: יושארו בתפקידיהם באורח זמני רק אבותיהם של שבויי מלחמה, בני זוגם וצאצאיהם שדינם, ודין קרוביהם, ייקבע במסגרת החוק ככל השאר, חודשיים לאחר השחרור. בנובמבר 1941 הסתכם אומדן הפיטורים באלג׳יריה ב־2,169(מתוך כלל של 2,638) פקידים בשירותי הציבור, 232 פקידים בשירותים העירוניים ו־130 שכירים במוסדות או במפעלים שמימונם ציבורי.
נוסף על ׳טיהור׳ המינהל, חתר החוק מן ה־2 ביוני לסלק את היהודים מחיי הכלכלה הצרפתית ובמיוחד מן הסקטור הבנקאי והבורסה: רשימת המקצועות המסחריים שנאסרו על היהודים ב־17 בנובמבר 1941 כללה גם את הפרסומת, הביטוח, עסקות דלא־ניידי, סחר הדגנים והבקר, העתיקות והתמונות, ניצול יערות, ניהול משחקי הימורים ועוד.
במארוקו אסר הט׳היר מן ה־5 באוגוסט 1941 על היהודים שמוצאם במארוקו להלוות כסף בכל צורה שהיא, אולם התיר להם לעסוק בחופשיות במקצועות של בעלי־מלאכה ובקמעונות. פעילויות אלה זנחו בדרך־כלל הצרפתים שבזכות חוקי הפרוטקטורט העדיפו להתמסר למסחר הגדול, שדווקא ממנו ביקשו לסלק את התחרות היהודית.
בד בבד עם התקנון החדש, פרסם ממשל וישי ב־2 ביוני 1941 חוק שהורה לערוך מפקד יהודים. כשהורחב על אלג׳יריה, מארוקו ותוניסיה, נדרשו היהודים על־פי חוק זה להמציא, תוך חודשיים, פרטים אישיים מלאים, על עצמם ועל משפחותיהם, וכן מידע מדויק על השכלתם, מקצועותיהם ושאר הפרטים שנוצלו בהמשך לשם אריאניזציה של הרכוש היהודי.
בינתיים, ובתוקף סעיף 4 בחוק ואלה, נקבע ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במקצועות החופשיים על־ידי צווים ופקודות־חוק שונים, בהמשך לחוק שפורסם ב־3 באוקטובר
המקצוע הראשון שאליו כוון החוק היה עריכת־דין. לפי צו מן ה־16 ביולי 1941, שפורסם בווישי, לא יכול היה מספר עורכי־הדין היהודים לעלות על 2 אחוזים מכלל עורכי־הדין הלא־יהודים ליד כל בית־משפט. הושארו בתפקיד, גם אם מספרם עלה על 2 אחוזים, עורכי־דין שלהם תעודת לוחם או עיטור צלב המלחמה מ־1940-1939, אות לגיון הכבוד או המדליה הצבאית על גבורה בשדה־הקרב, יתומים באפוטרופסות האומה ואבות, אלמנות או יתומים של מי שנפלו למען צרפת. מי שלא מילא אף לא אחד מן התנאים האלה יכול היה לזכות ביחס חריג ׳בשל רמתו המקצועית המצטיינת׳, על־פי המלצתה של לשכת עורכי־הדין.
צו זה הונהג במארוקו על־פי פקודת הווזיר מן ה־8 באוגוסט,1941 בתוניסיה על־פי פקודת הנציבות מן ה־9 באוקטובר 1941 ובאלג׳יריה על־פי צו מן ה־5 בנובמבר.1941
׳נומרוס קלאוזוס׳ של 2 אחוזים נקבע גם לרופאים, על־פי צו מן ה־ 11 באוגוסט בדומה לעורכי־דין, הוענקו פטורים לחיילים משוחררים ולקורבנות המלחמה. יתר על כן, רק רופאים שנמנו עם קטיגוריות אלה יכלו למלא תפקיד בבתי־חולים ציבוריים.
סילוקם של רופאים יהודים בוצע החל מן ה־16 באוקטובר 1941 בתוניסיה, שם הועלה אמנם ׳הנומרוס קלאוזוס׳ ל־5 אחוזים; באלג׳יריח הופעל הצו במלוא החומרה למן ה־5 בנובמבר 1941; ואילו במארוקו הופעל הנוסח הלכה למעשה רק ב־24 בפברואר.1942
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.
בספרי הפיוטים מצפון אפריקה ובפרט אלה הבאים מתוניס מצויים פיוטים רבים, שבחתימתם מצוין השם פרג'י. שם זה בא בצירופים שונים : פרג'י, פרג'י חזק, אני פרג'י חזק, אני פרג'י בר נסים, פרג'י שוואט ועוד. השאלה היא האם החתימות הללו – כולן לפייטן אחד הם ..
דודזון מבחין בין השמות, וקובע פרג'י לעצמו, פרג'י שוואט לעצמו, ופרג'יר בר נסים לעצמו. ועוד פרג'י אחד נזכר אצל דודזון – הוא יצחק פרג'י, , שקבו על פי שני פיוטים בעלי סגנון דומה " הפיוט " יוצר מידו עשר וריש ", שסימנו " יצחק ", והפיוט " פלאו וגדלו ", שסימנו " פרד'י ".
אולם נראה לנו, כי רוב הפיוטים שדודזון חילקם בין ארבעת השמות הנזכרים ממקור אחד יצאו. את הפיוט " אזמרה לאל סלעי " מונה דודזון בין שיריו של פרג'י בר נסים, שכן זו חתימתו של פיוט זה. ולא חש, כי המחרוזת האחרונה בפיוט אינה מתקשרת לחתימה, שכן תחילתה " שואפת טוב כימי עלומיך תשובי ".
למעשה אין מחרוזת זו אלא המשכה של החתימה, שכן תחילותיהן של שתי המלים הראשונות, שואפת טוב, יוצרות את שם משפחתו של הפייטן – שואט. ואמנם בכתב יד בן צבי 2147 רשום על גבי הפיוט, כי סימנו הוא : אני פרג'י בר נסים שוואט.
סימן זה בשלמותו מציין גם את הפיוט " איש מלחמה היה ניצב להריב " שלא פורסם עד עתה. ראינו אפוא כי פרג'י שוואט הוא פרג'י בר נסים.
ברשימת השירים לפייטן שדודזון מציינו כפרג'י סתם מצוי לפחות פיוט אחד, ששמו המלא של הפייטן, פרג'י בר נסים שוואט, חתום בו. זהו פיוט " אהלל אל אבותי " שייחודו בכך, שאותה אות של האקרוסטיכון העומדת בראש השורה חוזרת בכל מלה ומלה של השורה.
אהלל אל אבותי / אליו אפצח אמרים
אנא אזן אנקותי / אביר אדיר אדירים
אם איפה אותותי / אבדן אילים ארורים ?
שונאיך שימם שמה / שסע שרש שרשימו
שובה שיבה שוממה / ישלח שר שלום שמו.
על פי מחרוזת זו אנו רואים, כי בטורי האזור משנה הפייטן את האות שהתחיל בה בטורי הסטרופה. צירופן של האותיות הראשונות שבטורי האזור נותן את הסימן " שואט משפחתי "
כאמור רושם דודזון פייטן נוסף בשם פרג'י, והוא יצחק פרג'י. רישום זה נעשה על פי שני פיוטים שונים, שהאחד מהם סימנו " יצחק " והאחר סימנו " פרג'י ". ואולם נראה לנו, כי יצחק פייטן לעצמו, ואילו פרג'י הוא פרג'י שוואט פייטננו.
ואין מקום לקביעה, כי פייטן אחד הם. אמנם דודזון מסתמך על צורתם הדומה, שנראתה לו נדירה, ועל פיה אמר את אשר אמר. ואלם הצורה הנדירה אין בה משום הוכחה במקרה זה, כפי שנראה להלן. נמצאנו מצמצמים ארבעה שמות אלה למשורר אחד, שהוא הפייטן פרג'י בר נסים שוואט.
( השם פרג'י נפוץ בין יהודי תוניס כשם משפחה הן כשם פרטי – מהם שמו של פייטננו -. הפועל " פרג " משמעו " הבא רווחה, הקלה " שם העצם " פרג " משמעו – ישועה –
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
משפחת מרציאנו
תולדות המשפחה
קבלה נאמנה עתיקת יומין בידינו מאבותינו הקדמונים לאמור בני משפחת מרציאנו הם מצאצאי שבט יהודה אשר הוגלו לספרד ע״י האדומים.
קהילת מורסיא אחת הגדולות והעתיקות בספרד מראשית ימי הביניים ועד לתקופת הגירוש התפרסמה בעם ישראל בזכות בניה תלמידי חכמים ויודעי ספר, בנים משכילים שהתמחו במקצוע הרפואה, הרופאים היהודים ממורסיא יצא להם שם טוב למרחקים, יהודים קרובים למלכות וגאים במוצאם היהודי.
בימי תקופת תור הזהב בספרד בני הקהילה קראו לעצמם: המורשי (המורסי), אלמורסי, מורסי. תלמיד חכם ממורסיא נזדמן למרוקו, בתקופה שלפני גירוש היהודים מספרד, והוא נשאל ע״י עמיתיו שאלה הלכתית: ״אמר שלמה המורשי הייתי במערב ושאלוני חבירי מנין וכר״ (ראה ספר נר המערב מאת ר׳ יעקב משה טולידנו, עמי 104, הערה ב״ט).
ר׳ שמעון בר משה אלמורסי, התפרסם בזכות שרידים מיצירתו הספרותית הגדולה בתחום השירה (ראה כתב עת סיני, הוצ׳ מוסד הרב קוק, כרך ע״ב, תשל״ג, ובן, סיני. שבט-אדר תשב״ט).
יהודי מורסיא התפרסמו על כי הרבו לעסוק ברפואה, ור׳ יוסף אלמורסי, רופא במקוצועו, עונה קשות ע״י אנשי האינקויזיציא על כי נמצא מחזיק בביתו ספרי קודש! מגורשי העיר מורסיא, הן בימי הגירוש הקטן של שנת 391 ו והן בימי הגירוש הסופי והגדול של שנת 1492 יצאו מספרד כאשר מגמת פניהם היתה ארץ ישראל: קבוצה אחת התעכבה באיטליה (על אחד מצאצאי מגורשי מורסיא באיטליה ראה ספר LA NAZIONE EBREA LIVORNO A PISA מאת RENZO TOAFF, עמי 143), קבוצה שניה הגיעה לארץ ישראל ולסוריה אחד מהצאצאים הוא הרב המקובל האלהי החסיד רבינו שמואל מורסייא זיע״א בן המאה התשע עשרה חי בקהילת ארם-צובה שבסוריה, חידושיו בתורת האר״י של רבינו שמואל זיע״א ראו אור בספר אמת מאר״ץ, ירושלים תשמ״ח (כאן לציין שרוב בני העיר טולידו שהגיעו לקהילות תורכיה טולידו שמם ולא טולידנו כמו כן יוצאי מורסיא שהגיעו לארץ ישראל ותורכיה שמם הוא מורסיא ולא מרציאנו) בני משפחחת מורסיא ישבו בירושלים בשנת 1740 ראה כתב עת קתדרה, מס׳ 72, עמי 166; קבוצה שלישית הגיעה לחופי אלג׳יריה, כנראה בסביבת העיר אוראן.
עדות ראשונה על יהודי מקהילת מורסיא ושמו מרציאנו מצאנו במאה השש עשרה בעיר תלמסאן האיש עסק בשליחות מדינית חשובה כמתווך בין מפקד צבא צרפתי מטעם הקיסר האירופאי קרל החמישי ובין אנשי מלך תלמסאן. בן המשפחה מרציאנו, בקי בשפות אירופאיות ובעל כושר מנהיגות הוא המעביר כתב הכניעה ממלך תלמסאן לנציג הקיסר, ראה ספר UN GRAND RABBIN A TLEMCEN .19 .AU XV SIECLE PAR I. ROUCHE p. מסלול הנדודים של האבות הראשונים בין עיר המגרש מורסיא בספרד לבין עיר המקלט דברו במרוקו היה כך: באחד הימים במאה החמש עשרה עזבו אבות המשפחה מורסיא ובאו לנמל הסמוך קרתחינא. ההפלגה היתה כרובה בלאו הכי בסיכונים לא מבוטלים וכאשר על האניה נמצאו, לא פחות ולא יותר, יהודים נטולי בל אמצעי בטחון, נתונים לחסדי רב חובל נוצרי, והרי הם בידו כחומר ביד היוצר, אפשר לשער מה גדולה היתה מדת הסכנה שריחפה על המגורשים! הנה הם מגיעים סוף סוף לארץ אלג׳יריה, לנמל הונין, במרחק מה מתלמסאן, או לנמל העיר אוראן. אחד מראשוני בני המשפחה מקורב היה לחצר המלבות בתלמסאן כאמור, מכאן ניתן להסיק שבני משפחה נקלטו בתלמסאן וסביבתה; בתקופה מאוחרת מצאנו בני המשפחה בכפר נתיסדלת באיזור תלמסאן (הידיעה על בני המשפחה שבאו מנתיסדלת נמצאת במכתב הנדפס בספר משפט וצדקה ביעקב, חלק א/ סי׳ ע״ב, מאת הרב יעקב אבן צור ז״ל), ומנתיסדלת באו האבות הראשונים לדברו. במאה התשע עשרה כפר נתיסדלת הפך לתאדליסת (ראה ספר חכמי המערב מאת הרב שלמה דיין הי״ו עמי 420).
אבינו הראשון, זוהר הראשים, גזע קדושים, ראש השלישים בדבדו הוא החסיד הרב יצחק מרציאנו זיע״א תלמיד חכם דרשן ומגיד מישרים מסוף המאה השש עשרה בין השנים (1600-1570 לערך) (ראה ספר מים חיים מאת הרב יוסף משאש בקונטרס תפארת בנים אבותם). במאה השבע עשרה אנו יודעים על שלושה רבנים מהמשפחה בועד קהל קדוש דבדו: ר׳ שלמה בן יצחק מרציאנו, ר׳ משה בן שלמה מרציאנו, ור׳ דוד בן דוד מרציאנו.
בראשית המאה השמונה עשרה היה צורך להטיל בינוי, בתוספת ברבה, לשם המשפחה, על מנת לזהות בין בני משפחה שונים, ומאז ועד ימי העליה לארץ ישראל, השימוש בכינויים היה נהוג מרציאנו־בלשגר, מרציאנו בן עוויזר, מרציאנו בן עקו, מרציאנו ביבי, מרצינו זיזאח (או בן יזאח), מרציאנו בן עלוגא ועוד; בסוף המאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה צצו ועלו כינויים חדשים: אולאד לימאמא, אולאד להרהאר, אולאד ביהי, אולאד משישו, אולאד אוגניש, אולאד צרינדי, אולאד לכחיחל ועוד (מצאתי בי הבנויים הקדומים באה לפניהם המילה בן, והכינויים המאוחרים המילה אולאדי).
שמירת טוהר היחום למעשה, הכיצד? בני המשפחה נהגו מימים ימימה, לקחת אשה בתוך המשפחה הקרובה בתוך בית אב של החתן, ורק אם לא איסתייעא מילתא, אזי, התחתנו עם אשה מחוץ לבית אב של המשפחה אך ביקשו עדיין למצוא בלה בתוך בנות המשפחה הגדולה, ואם גם באן לא נמצאה הבלה הרצויה אזי חיפשו באחת ממשפחות הקהילה. לעיתים רחוקות לקחו אשה מחוץ לקהילה. יש לציין שבני הכהנים נהגו סלסול יתר בעצמן, ודקדקו יותר משאר המשפחות במנהג יהודי עתיק יומין זה.
מורשת המשפחה אשר בעבר הרחוק, לפני גירוש ספרד, התבססה על תקופת הזוהר שבספרד, התחזקה בעיר המקלט דבדו סביב דמויות הוד קדושות כמו החסיד בעל המופתים הרב שלמה בר מימון זיע״א, רבינו המלוב״ן הרב יוסף מרציאנו די ביבי ז״ל, ובימינו אנו רבינו החסיד המלוב״ן הרב דוד מרציאנו בן עקו זיע״א שנתבש״ט בעיר מיסור. דמויות גדולי התורה המפארים היכל המשפחה הם: הדיין הגדול רבינו יעקב מרציאנו בן עקו מתקן תקנות טובות לעמו ולבני עדתו (ראה שו״ת משפט וצדקה ביעקב, ח״ב, סי׳ קי״ח, ועוד), הדיין הגדול רבינו דוד מרציאנו (ראה ספר משפטים ישרים, סי׳ קצ״ג), הדיין רבינו אברהם מרציאנו להרהאר ז״ל, הדיין רבינו יוסף מרציאנו בן עקו ז״ל, השד׳׳ר רבינו אברהם מרציאנו מירושלים.
בני העיר מורסיא, נהגו בשאר יהודי ספרד, לייחס עצמם בשם משפחה לזכר עיר מגורים של האבות הראשונים בדוגמת משפחת טולידנו מהעיר טולידו, משפחת סיבילאנו מהעיר סיביליא, משפחת סוריאנו מהעיר סוריא, ועוד.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת חיי שרה◆ מס' 24
לאור רבותינו חכמי המערב ◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).
כתב הרה"צ רבי יוסף אוחיון זצ"ל בספרו אבקת רוכל, ידוע מדברי חז"ל, שנותיהם קצובים (ב"ר נח, א-ב), אברהם חי קע"ה שנה, טול מהם מ"ח שנים, שעדיין לא הכיר את בוראו עד אחר מ"ח שנים – כי מי שאינו מכיר את בוראו חייו אינם חיים. ונשאר מקע"ה שנים קכ"ז שנים, וגם שרה היתה בת קכ"ז שנים, מזה
מוכח ששנותיה קצובים קכ"ז. וא"כ בת מאה ולא חטאה רוב שנותיה, וכן אף עשרים ושבע שאחר המאה לא חטאה.
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי וראש ישיבת כנסת ישראל, בספר מאור חיים, יש לדקדק, כי בתחילה אמר "ויהיו", שהיה לו לומר אלה חיי שרה. ומה ששנה כאן ויהיו, בא לרמוז לנו, שכמו ששרה אמנו ע"ה היתה צדקת בתכלית, זכתה ללמוד ממנה מה שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות יח:), צדיקים במיתתם קרויים חיים, וזהו לשון הויה. ומה שלא אמר ימי חיי שרה, הטעם משום שהצדיקים במעשיהם נותנים חיים לימיהם, לא כן הרשעים שימיהם נותנים להם חיים. לכן נאמר חיי שרה ולא ימי. ומה שלא אמר מאה שנים, רמז לנו מוסר שלא יהא אדם גבה רוח, ומפני זה במאה שהוא מספר גדול אמר מאה שהוא מספר קטן.
ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון .. (כג, ב).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי, בספרו לך דוד, רבותינו ז"ל פירשו (ב"ר נח, ד), בקרית ארבע על שם ארבעה ענקים שהיו שם, עוד פרשו, שמתה בקרית ארבע שהוא, ה' אלהינו ה' אחד. עוד נראה לפרש בקרית היא לשון קריה, שהיא עיר שנקראת ארבע על שם שנתן בה אברהם ארבע מאות שקל כסף, ועל שם אותו מקום שקנה בארבע מאות שקל כסף, ונתעלה המקום משום שנקברו בו האבות, לכן נקרא קרית ארבע, והיא חברון שאח"כ ניתן לה את שם זה.
וידבר אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר (כג, ג).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, הכתוב קשה, כי מילת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו. ונראה שאברהם הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה, "לאמר" את דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו {כי שני הצדדים דברו בחוזק ועמדו על דעתם}.
גר ותושב אנכי עמכם תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני(כג, ד).
כתב החסיד רבי ראובן טימסטית זצ"ל בספרו דודאי ראובן, רצונו לומר, היום אני נחשב גר אף שהארץ ניתנה לי מהקב"ה, עם כל זה איני נחשב בה כי אם גר, מטעם גזירת בין הבתרים שכתוב בה (בראשית טו, יג), כי גר יהיה זרעך, אבל לעתיד, היא שלי לגמרי ואהיה בה "תושב", ואם כן ראוי שתתנו לי בה למיעוט אחוזת קבר מעצמכם גם בלא אמירה לכם ובלא מכירה, כי סוף סוף כל הארץ שלי היא מאת ה', שכל העולם הוא שלו ולאשר יחפוץ יתננה. וכוונת אברהם אבינו, להקדים להם ידיעה שהארץ שלו היא ובינתים יתרצו למכירה, כי כל חפצו לקנות מהם בכסף מלא.
ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו אשר בקצה שדהו בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר(כג, ט).
כתב הרב אליהו בן הרוש זצ"ל בספרו ברכת אליהו, יובן בהקדים, כי בגלל ארבעה דברים אין אדם מוכר את שדהו: א. בגלל שהיא נחלת אבות ומניחה לזכרון. ב. בגלל שהיא באמצע השדה, והשדה סביב לה מ-ד רוחותיה, ואין ראוי שימכור האמצע ויניח הסביבות. ג. בגלל שאם ימכרנה עכשיו לא תשוה יותר מכדי דמיה. ד. בגלל שהיא ראויה לחרישה. ועכשיו יובן שאמר אברהם לבני חת, שהשדה הזו אין בה שום סיבה מהסיבות הללו, כי אם מפני שהיא נחלת אבות – "ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו", ולא של אבותיו. ואם מפני שהיא באמצע השדה, "אשר קצה שדהו". ואם מפני שלא תשוה כדי שוויה, "בכסף מלא יתננה" בכדי דמיה ויותר. ואם מפני שהיא ראויה לחרישה – "בתוככם לאחוזת קבר", אינה ראויה כי אם לקבורה, כיון שהיא ארץ טרשין קשה.
ואחרי כן קבר קבר אברהם את שרה אשתו של מערת שדה המכפלה(כג, יט).
כתב הגאון רבי וידאל הצרפתי זצ"ל בספרו צוף דבש, הכתוב בא לרמוז, שזהו המקום המובחר ביותר: ארץ כנען, חברון, השדה והמערה. כי כנגדה יש למעלה בשמים דבר קדוש וזהו "מכפלה", מלשון כפולה, למעלה בשמים היא מכוונת כנגד זו שלמטה.
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל(כד, א).
כתב הגון רבי רפאל בירדוגו זצ"ל בספרו משמחי לב, יש לדעת, אף שהזקין לא אירעו לו מה שיקרה לזקנים בעיניו, כמו: "ותכהין עיניו מראות" (בראשית כז, א), ביצחק. "ועיני ישראל כבדו מזוקן", (בראשית מח, י), ביעקב. וגם שיניו, דכתיב בזקן (קהלת יב, ג), "ובטלו הטוחנות". גם בכוחו, שכתב בדוד (תהלים עא, ט), "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני". אכן אברהם אבינו ע"ה, לא כהתה עיניו ולא נס ליחה ולא נשרו שיניו ולא קרה לו מה שאמר הכתוב בזקן, אלא נשאר בכחו כימי עלומיו, לכן הוליד ששה בנים לעת זקנתו, וזהו "וה' ברך את אברהם בכל".
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל (כד, א).
כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל רב העיר חיפה, בספרו אוצר המכתבים ח"ב, שאל חכם אחד, בת היתה לו אברהם ובכל שמה, למה לא השיאה ליצחק, הלא בן נח מותר באחותו? התשובה לכך, כבר קדמוך רבנן בעלי התוספות זי"ע בקושיה זו, כמ"ש בתוספות (בבא בתרא קמא), וז"ל בת היתה לו ובכל שמה, ואם תאמר, למה לא השיאה ליצחק למאן דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:), דבן נח מותר באחותו. ויש לומר אולי קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק, או גם כן מהגר היתה לו ולא משרה, לכן לא רצה להשיאה ליצחק, או היא לא רצתה בו, ואפשר עוד שמתה {כמובא בראשית רבה חיי שרה}.
ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת(כד, טו).
כתב הגאון רבי אליהו הצרפתי זצ"ל בספרו קול אליהו. יש לדעת כי לפני כן אליעזר התפלל לנס, שה' יראה לו את הדרך הנכונה לבחור באשה המתאימה ליצחק. והיה צריך לומר, כי עשית חסד עם אדוני אברהם, וכך הייתה כוונתו אבל השם יתברך מנעו מלגמור "אברהם". ואמר "ויהי הוא טרם כלה לדבר", עד שלא גמר לומר אברהם "והנה רבקה יוצאת". והטעם להודיע שאליעזר ירא ה', ובמענה פיו ובזכותו נענה – ואינו צריך לזכותו של אברהם, כמו שכתוב בגמרא (ברכות י:), כל התולה בזכות אחרים, תולין לו בזכות עצמו.
ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת(כד, יט).
כתב רבנו חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי, וראש ישיבת כנסת ישראל, בספרו אור החיים, "ותכל להשקותו", היה צריך לומר ויכל לשתות. התכוון לומר, היא היתה מקרבת לו המים לשתות עד סוף השתיה, ולא היה צריך לטרוח בהטיית מים אליו. ועוד שחששה עליו לצד שהיה עייף בדרך וריבוי השתייה תזיק, והיא הצדקת שיערה בדעתה שיעור שיספיק לשתייתו, ולא רצתה להוסיף לו לבל יסתכן. וכדי שלא יחשוב כי לצד המעטת הטורח התכוונה, לזה אמרה אליו "גם לגמליך אשאב, עד אם כלו לשתות", ולא אתנהג עמהם בהשערת ההסתפקות. הא למדת, כי לצד רחמנות ואהבה התכוונה אליו, ויתבאר עפ"י רז"ל (ברכות מ), על הפסוק (דברים א, טו), "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך לעצמו.
ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל האיש החוצה(כד, כט).
רש"י פרש: למה רץ ועל מה רץ, אלא ויהי כראות את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו ויהי כראותם את הנזם, אמר עשיר הוא זה ונתן עיניו בממון. ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג:), פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ואם לדבר מצוה מותר לרוץ. וזה כוונת הכתוב, למה רץ והלא איכא סכנה כנ"ל, ואם תאמר לדבר מצוה, ועל מה רץ, איזה מצוה יש. ועוד לגבי לבן אשר מבקש דבר מצוה, הרי הוא רשע. ומתרץ כי לבן נתן עיניו בממון. (דבש לפי).
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו את הי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו(כד, ס).
כתב הגאון רבי יהודה אלבז זצ"ל בספרו שבות יהודה, לכאורה קשה, כי יש כפל בדבריהם, שהיה די לומר אחותנו היי לאלפי רבבה. ודייקו בברכתם לומר לה "את היי", היינו, שלא תזדקק ליתן ליצחק אבינו את שפחתה שישא אותה ותבנה ממנה כמו שעשתה שרה. לכך ברכו ברכתם באר היטיב ואמרו: "את היי לאלפי רבבה, ולא תצטרך לאשה אחרת שתבנה ממנה.
"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"[בראשיתיח, יט]
הקשה הרב עוד יוסף חי ז"ל למה תלה זה בטעם אשר יצוה את בניו, הלא זכות אברהם עצמו גדול גם בלתי מצות שיצוה בניו אחריו, ונראה לי לומר דהכוונה היא כאשר אבינו אברהם יצוה זרעו אחריו ללכת בדרכי ה', ממילא יש להם זכות לזכות לכמה טובות שבעולם, וזה באמת חשיבות מגעת לאברהם שכל הטובה שמקבלים הבנים נהנה מהם האב וכאלו הוא עצמו שקבל הטובות ההם, וזהו למען הביא על אברהם את אשר דבר "עליו" הוא עצמו, זאת אומרת נעשה כאלו הביא הטובה עליו אפילו שהביא רק זרעו. וזה רמז הכתוב (לך לךי"ז-ח) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, דכל מה שאני נותן לזרעך אחריך הוא חשוב כאלו נתתי לך וכן יפורשו הרבה פסוקים כאלה. וזה גם כן רמז הכתוב צדיק כתמר יפרח (תהלים צ"ב י"ג), תיבות כתמר יפרח ראשי תיבות וסופי תיבות שלהם אותיות רך חי,דאם האדם השאיר אחריו בנו הרך איש צדיק אז גם שהוא נפטר נקרא חי.
והרב רבי מסעוד ריוח(שליט"א) זצ"ל, רמז בתיבת כתמר אותיות רך תם, לרמוז שאם השאיר בנים רכים ותמימים במעשיהם, אז אפילו במיתתו יפרח ונחשב לו כאלו הוא חי. עוד רמז בכתוב הנ"ל על פי קושיית חז"ל איך במקום אחד נאמר כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לא נקרא תלמיד חכם, ובמקום אחר אמרו כל תלמיד חכם שאינו מעביר על מדותיו לא נקרא תלמיד חכם? ופירשו הכוונה היא, שהכלהוא לפי המקום שעומד בו האדם, דלפעמים צריך להיות נח וסבלן ולפעמים להיפך, וזהו צדיק כתמר יפרח שהצדיקצריך להיות בו שני דברים הפכיים, פעמים יהיה כתמר שהוא רך ומתוק ולפעמים כארז בלבנון להיות נוקם ונוטר כנחש, עכ"ד נר"ו. ומדבריו למדתי לרמוז בתיבת יפרח שהיא אותיות רף חי, שכל ימי חיי האדם צריך להיות רפה ועניו.
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות: a0527145147@gmail.com
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.
כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.
תורתו של הצורף.
את רוב תורתו למד רבי יעקב אצל הרמב"ם אלבאז, מחבר " היכל הקודש " על התפילה, על דרך הסוד ו " פרח שושן " – פירוש הגדת פסח ( כתב יד ) על דרך הסוד. שמועות רבות וכן ציטוטים הוא מביא מדודו רבי יהודה חנין מחבר " עץ חיים " ו " מנחת יהודה ". כמו כן מצטט הוא את " גינת ביתן " לרבו – חברו – רבי יצחק כהן אשר נשתייך לאותו חוג מקובלים בתארודנת.
רבי יעקב לא הכיר את תורת האר"י ז"ל שצמחה בתקופתו וכנראה גם לא את תורת הרמ"ק שקדמה לה. עיקר לימודו כדבריו, מסופרים ומספרים, היה מרבותיו שצויינו לעיל ומהמכתבים הבאים הנכרים רבות בחיבוריו " " היכל הקודש " – ביאור התפילה לימי החול, שבת וימים טובים לרבו הרמב"ם אלבאז. פירוש הרקאנטי לתורה " אבני זיכרון " לרבי אברהם אדרוטיאל ממגורשי ספרד.
" תולעת יעקב " לרבי מאיר אבן גבאי וכן חיבורו " דרך האמונה ", רבי מאיר בן גבאי, מחשובי המקובלים בתקופת גירוש ספרד, חיבר גם את " עבודת הקודש ".
נכתב וסודר ע"י הגאון האלוהי, המקובל הנורא עיר וקדיש, מבאר "סוד היחוד" הרב המופלא המפואר והמפורסם הרב מאיר אבן גבאי זצוק"ל מחבר "תולעת יעקב" וכן "דרך אמונה" "אשר היה רב גדול ספרדי מפורסם בחכמה ובחסידות וספריו נתפשטו בכל הארץ" (שות חכם צבי, סי' י"ח) ודבריו הובאו בספר של"ה כמאה וארבעים פעמים השלים ספר קדוש זה בשנת רצ"א כארבעים שנה לפני עליית האריז"ל לארץ הקודש וכעת בעזרת ה' החונן לאדם דעת הספר יו"ל באותיות מאירות עיניים, מנוקה ממאות שגיאות דפוס בתוספת מבוא מקיף ומפתחות לאישים וספרים, ולביאורי פסוקים ומאמרי חז"ל וכן מפתחות ענינים מרובים ע"י הרב משה צוריאל.
" שערי אורה " לרבי יוסף ג'יקאטיליה מענקי המקובלים מספרד, תלמידו המובהק של רבי אברהם אבולעפיה. "
רבי אברהם אבולעפיה נולד בסרגוסה שבחבל אראגון בספרד בשנת 1240. לאחר זמן מה עברה משפחתו לטודלה בקרבת נהר האברו. עד פטירתו של אביו ב-1258 למד תורה מפיו.
ב-1260 החל במסע לארץ ישראל כדי לחפש את נהר הסמבטיון. ייתכן שהמניע לכך היה פלישת המונגולים לארץ ישראל באותה עת, פלישה שגרמה לאבולעפיה לשער שהם מצאצאי עשרת השבטים האבודים. אבולעפיה הצליח להגיע עד עכו, אך בשל קרב עין ג'אלות שהתחולל בין הממלוכים והטטרים באזור עין חרוד נאלץ לקטוע את מסעו ולחזור לאירופה.
שערי אורה " הוא אחד הספרים היחידים העוסקים בקבלה שהותיר האר"י ז"ל ללמוד בהם בנוסף לכתביו. פירוש רבנו בחיי על התורה, םירוש הרמב"ן על התורה – פירוש חשוב להבנת הפשט בעיון, האר"י ז"ל אמר שקבלת הרמב"ן היא אמיתית ופירושו לתורה סתום.
אכן רבי יצחק דמן עכו, מגדולי תלמידיו, שישיב בסוף ימיו בעמק הדרעא הסמוך חעמק הסוס, כתב את הספר " מאירת עיניים " לבאר את פירוש הרמב"ן על דרך הסוד. פירוש רבי מנחם ציוני לתורה גם הוא נזכר רבות בחיבוריו.
בחיבורו " פרח שושן " מצטט הוא פעמים מספר, מספר " מנחה חדשה " לרבי יחיאל מיכל מארפטשיק, עם כל זאת עיקר ציטוטיו, בשני חיבוריו, הם מהזוהר הקדוש ותיקוני הזוהר לרשב"י וספר הבהיר מתורת רבנו נחוניה בן הקנה. ניתן לומר שעיקר תורתו ינק מתורת רשב"י ועל אדניה העמיד את פירושיו וחידושיו.
מחידושיו.
בחיבוריו, מרבה רבי יעקב להשתמש בחכמת הצירוף. חכמה קדומה בה נברא העולם כדברי הגמרא : " ואהיה אצלו אמון שעשועים יום יום " שהייתה מונחת התורה בחיקו של הש"י, תתקע"ד דורות ( במדרש אלפים שנה )ובה היה בורא את העולם. על פסוק זה בנה רבי דוד דרעא הלוי את ספרו " המלכות ", בו הראה כיצד חכמת הצירוף בנויה על השמות אהו"י ו אמו"ן הרמוזים בפסוק זה.
רבי יעקב הכיר ספר זה והזכירו. חכמת הצירוף נתפרשה לראשונה בספר יצירה המיוחס לאברהם אבינו, במעין החכמה שנמסר למשה רבינו ובדורות התנאים, בתורת הקנה, במשנת רבי עקיבא, בספר התמונה לרבי ישמעאל כהן גדול ורבי נחוניה ובתורת רשב"י. חכמי מרוקו ובפרט חכמי עמק הדרעא, הגדילו עשות בתחום זה.
ב " מנחה חדשה " בפרשת בראשית, כותב רבי יעקב, כי סופי התיבות של תיבת בראשית הם בגימטריה תשפנד"ו. בראשית במילואה : בית ריש אלף שין יוד תיו, סופי התיבות המודגשים הם : תשפנד"ו כנ"ל. והוא הוי בגימטריה תור"ה קדמ"ה לכ"ל, זוהי התורה שהייתה מונחת בחיקו של הקב"ה אלפיים שנה לפני בריאת העולם ובה היה משתשע תתקע"ד דורות ( זבחים קטז ).
הספר היכל הקודש.
ספר זה הינו פירוש לסידור התפילה לימות חול, שבת, ראש חודש ומועדים. כולל מסדר קימת חצות. נטילת ידיים, ברכות השחר, סדר הקורבנות, זמירות, יוצר עמידה ועד לסיום התפילה. הפירוש מבוסס על פירושי הזוהר הקדוש המצוטטים בגוף הפירוש על מנת לבאר את סוד כוונות התפילה..
כמו כן נצרך הרמב"ם אלבאז לפירוש הריקאנטי. כתה החיד"א בשם הגדולים על ספר זה. פירוש תפילות על פי הזוהר ומהר"ם ריקאנטי, חיברו הרב משה בר מימון המכונה אלבאז והתחיל לחברו בעיר תארודאנת בשנת של"ה – 1675.
כן העיד הרב החיד"א שראה מכתב מהימן ובו מסופר על תלמידי חכמים שהיו עוסקים בלימוד ואחד מהם החל לדבר שלא כהוגן על הספר " היכל הקודש " ותיכף נתנמנם והענישו אותו בחלום ומיד כשהקיץ סיפר לחבריו ודרש מהם שיזהרו בכבוד הרב ובחיבורו זה.
אין ספר שהרמב"ם אלבאז הושפע מקבלה קדמונית שהייתה נפוצה במרוקו עד לתקופתו, כשעדיין לא נתפשטה במרוקו תורת האר"י ז"ל. רמז לכך ניתן בדברי הרב יעקב ששפורטאס שכתב הקמה לספר זה וכתב :
" לכן בראותי תפארת הספר הזה של המחבר, על כוונתו להורות היאך יתנהג אדם בתפילותיו על כל השנה ומה היא הכוונה בהם המייחדת אותו יתברך וכולם סדורים מספר הקדוש של הרשב"י ז"ל, הגם שלא חידש אלא מה שלקט מספרי המקובלים קודם שנתפשטו ספרי מהרמ"ק ז"ל וספרי האר"י ז"ל, בין כה וכה אפריון נמטייה ביגיעתו רבה, כי בסידורו זה עשה אוזניים לדברי הרשב"י בכל מקום שדבר בתפילה ".
המגיה והמוציא לאור רבי אהרן הסבעוני מחכמי סאלי שהגהותיו נשתלו בגוף החיבור, מביא מדברי האר"י ז"ל :
השפעה גלויה ומפורשת לתורת האר"י ז"ל המצא במרוקו מאורח יותר בכתבי רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל ובעיקר בפירושו לתורה " מחשוף הלבן ", ב " מערת שדה המכפלה " לרבי משה בן צור זצוק"ל ב " אור החמה " לרבי אברהם אזולאי ו "במקדש מלך " לרבי שלום בוזאגלו.
בקהילות יהודי מרוקו ובעיקר בדרומה, נפוצה קבלה קדמונית שהושפעה מקבלת הרמב"ן ומקבלת צירוף האותיות המבוססות על ספר יצירה. כאן ניכרת השפעת כתבי רבי אברהם אבולעפיה ורבי יוסף ג'יקאטיליה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר המלכות לרבי דו דרעא הלוי ולתלמידו רבי מרדכי בוזאגלו מדרעא מחבר " מעיינות החכמה "