יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת מרציאנו

תולדות המשפחה

קבלה נאמנה עתיקת יומין בידינו מאבותינו הקדמונים לאמור בני משפחת מרציאנו הם מצאצאי שבט יהודה אשר הוגלו לספרד ע״י האדומים.

קהילת מורסיא אחת הגדולות והעתיקות בספרד מראשית ימי הביניים ועד לתקופת הגירוש התפרסמה בעם ישראל בזכות בניה תלמידי חכמים ויודעי ספר, בנים משכילים שהתמחו במקצוע הרפואה, הרופאים היהודים ממורסיא יצא להם שם טוב למרחקים, יהודים קרובים למלכות וגאים במוצאם היהודי.

בימי תקופת תור הזהב בספרד בני הקהילה קראו לעצמם: המורשי (המורסי), אלמורסי, מורסי. תלמיד חכם ממורסיא נזדמן למרוקו, בתקופה שלפני גירוש היהודים מספרד, והוא נשאל ע״י עמיתיו שאלה הלכתית: ״אמר שלמה המורשי הייתי במערב ושאלוני חבירי מנין וכר״ (ראה ספר נר המערב מאת ר׳ יעקב משה טולידנו, עמי 104, הערה ב״ט).

ר׳ שמעון בר משה אלמורסי, התפרסם בזכות שרידים מיצירתו הספרותית הגדולה בתחום השירה (ראה כתב עת סיני, הוצ׳ מוסד הרב קוק, כרך ע״ב, תשל״ג, ובן, סיני. שבט-אדר תשב״ט).

יהודי מורסיא התפרסמו על כי הרבו לעסוק ברפואה, ור׳ יוסף אלמורסי, רופא במקוצועו, עונה קשות ע״י אנשי האינקויזיציא על כי נמצא מחזיק בביתו ספרי קודש! מגורשי העיר מורסיא, הן בימי הגירוש הקטן של שנת 391 ו והן בימי הגירוש הסופי והגדול של שנת 1492 יצאו מספרד כאשר מגמת פניהם היתה ארץ ישראל: קבוצה אחת התעכבה באיטליה (על אחד מצאצאי מגורשי מורסיא באיטליה ראה ספר LA NAZIONE EBREA LIVORNO A PISA מאת RENZO TOAFF, עמי 143), קבוצה שניה הגיעה לארץ ישראל ולסוריה אחד מהצאצאים הוא הרב המקובל האלהי החסיד רבינו שמואל מורסייא זיע״א בן המאה התשע עשרה חי בקהילת ארם-צובה שבסוריה, חידושיו בתורת האר״י של רבינו שמואל זיע״א ראו אור בספר אמת מאר״ץ, ירושלים תשמ״ח (כאן לציין שרוב בני העיר טולידו שהגיעו לקהילות תורכיה טולידו שמם ולא טולידנו כמו כן יוצאי מורסיא שהגיעו לארץ ישראל ותורכיה שמם הוא מורסיא ולא מרציאנו) בני משפחחת מורסיא ישבו בירושלים בשנת 1740 ראה כתב עת קתדרה, מס׳ 72, עמי 166; קבוצה שלישית הגיעה לחופי אלג׳יריה, כנראה בסביבת העיר אוראן.

עדות ראשונה על יהודי מקהילת מורסיא ושמו מרציאנו מצאנו במאה השש עשרה בעיר תלמסאן האיש עסק בשליחות מדינית חשובה כמתווך בין מפקד צבא צרפתי מטעם הקיסר האירופאי קרל החמישי ובין אנשי מלך תלמסאן. בן המשפחה מרציאנו, בקי בשפות אירופאיות ובעל כושר מנהיגות הוא המעביר כתב הכניעה ממלך תלמסאן לנציג הקיסר, ראה ספר UN GRAND RABBIN A TLEMCEN .19 .AU XV SIECLE PAR I. ROUCHE p. מסלול הנדודים של האבות הראשונים בין עיר המגרש מורסיא בספרד לבין עיר המקלט דברו במרוקו היה כך: באחד הימים במאה החמש עשרה עזבו אבות המשפחה מורסיא ובאו לנמל הסמוך קרתחינא. ההפלגה היתה כרובה בלאו הכי בסיכונים לא מבוטלים וכאשר על האניה נמצאו, לא פחות ולא יותר, יהודים נטולי בל אמצעי בטחון, נתונים לחסדי רב חובל נוצרי, והרי הם בידו כחומר ביד היוצר, אפשר לשער מה גדולה היתה מדת הסכנה שריחפה על המגורשים! הנה הם מגיעים סוף סוף לארץ אלג׳יריה, לנמל הונין, במרחק מה מתלמסאן, או לנמל העיר אוראן. אחד מראשוני בני המשפחה מקורב היה לחצר המלבות בתלמסאן כאמור, מכאן ניתן להסיק שבני משפחה נקלטו בתלמסאן וסביבתה; בתקופה מאוחרת מצאנו בני המשפחה בכפר נתיסדלת באיזור תלמסאן (הידיעה על בני המשפחה שבאו מנתיסדלת נמצאת במכתב הנדפס בספר משפט וצדקה ביעקב, חלק א/ סי׳ ע״ב, מאת הרב יעקב אבן צור ז״ל), ומנתיסדלת באו האבות הראשונים לדברו. במאה התשע עשרה כפר נתיסדלת הפך לתאדליסת (ראה ספר חכמי המערב מאת הרב שלמה דיין הי״ו עמי 420).

אבינו הראשון, זוהר הראשים, גזע קדושים, ראש השלישים בדבדו הוא החסיד הרב יצחק מרציאנו זיע״א תלמיד חכם דרשן ומגיד מישרים מסוף המאה השש עשרה בין השנים (1600-1570 לערך) (ראה ספר מים חיים מאת הרב יוסף משאש בקונטרס תפארת בנים אבותם). במאה השבע עשרה אנו יודעים על שלושה רבנים מהמשפחה בועד קהל קדוש דבדו: ר׳ שלמה בן יצחק מרציאנו, ר׳ משה בן שלמה מרציאנו, ור׳ דוד בן דוד מרציאנו.

בראשית המאה השמונה עשרה היה צורך להטיל בינוי, בתוספת ברבה, לשם המשפחה, על מנת לזהות בין בני משפחה שונים, ומאז ועד ימי העליה לארץ ישראל, השימוש בכינויים היה נהוג מרציאנו־בלשגר, מרציאנו בן עוויזר, מרציאנו בן עקו, מרציאנו ביבי, מרצינו זיזאח (או בן יזאח), מרציאנו בן עלוגא ועוד; בסוף המאה השמונה עשרה ובמאה התשע עשרה צצו ועלו כינויים חדשים: אולאד לימאמא, אולאד להרהאר, אולאד ביהי, אולאד משישו, אולאד אוגניש, אולאד צרינדי, אולאד לכחיחל ועוד (מצאתי בי הבנויים הקדומים באה לפניהם המילה בן, והכינויים המאוחרים המילה אולאדי).

שמירת טוהר היחום למעשה, הכיצד? בני המשפחה נהגו מימים ימימה, לקחת אשה בתוך המשפחה הקרובה בתוך בית אב של החתן, ורק אם לא איסתייעא מילתא, אזי, התחתנו עם אשה מחוץ לבית אב של המשפחה אך ביקשו עדיין למצוא בלה בתוך בנות המשפחה הגדולה, ואם גם באן לא נמצאה הבלה הרצויה אזי חיפשו באחת ממשפחות הקהילה. לעיתים רחוקות לקחו אשה מחוץ לקהילה. יש לציין שבני הכהנים נהגו סלסול יתר בעצמן, ודקדקו יותר משאר המשפחות במנהג יהודי עתיק יומין זה.

מורשת המשפחה אשר בעבר הרחוק, לפני גירוש ספרד, התבססה על תקופת הזוהר שבספרד, התחזקה בעיר המקלט דבדו סביב דמויות הוד קדושות כמו החסיד בעל המופתים הרב שלמה בר מימון זיע״א, רבינו המלוב״ן הרב יוסף מרציאנו די ביבי ז״ל, ובימינו אנו רבינו החסיד המלוב״ן הרב דוד מרציאנו בן עקו זיע״א שנתבש״ט בעיר מיסור. דמויות גדולי התורה המפארים היכל המשפחה הם: הדיין הגדול רבינו יעקב מרציאנו בן עקו מתקן תקנות טובות לעמו ולבני עדתו (ראה שו״ת משפט וצדקה ביעקב, ח״ב, סי׳ קי״ח, ועוד), הדיין הגדול רבינו דוד מרציאנו (ראה ספר משפטים ישרים, סי׳ קצ״ג), הדיין רבינו אברהם מרציאנו להרהאר ז״ל, הדיין רבינו יוסף מרציאנו בן עקו ז״ל, השד׳׳ר רבינו אברהם מרציאנו מירושלים.

בני העיר מורסיא, נהגו בשאר יהודי ספרד, לייחס עצמם בשם משפחה לזכר עיר מגורים של האבות הראשונים בדוגמת משפחת טולידנו מהעיר טולידו, משפחת סיבילאנו מהעיר סיביליא, משפחת סוריאנו מהעיר סוריא, ועוד.