אלי פילו
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)
סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.
החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.
העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Krhdya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles 
et incite les chercheurs à suivre son exemple
Malgre son age avance, qui approchait a l'epoque les 80 ans, Montefiore entreprit, dans le but de faire triompher l'affaire des juifs de Safi, de nombreux et penibles voyages, qui durerent six mois et qui le conduisirent a Madrid, a Tanger puis a Marrakech.
II se rendit a Madrid ou il discuta avec le gouvernement et avec la reine espagnole et en obtint une reponse satisfaisante. Suite a cela, il se transporta a Tanger pour recevoir du representant espagnol dans cette ville, une decision par ecrit renoncant a son droit dans la condamnation des juifs emprisonnes a Safi, impliques dans l'affaire Mantilla.
Apres cela, il embarqua de Gibraltar sur un bateau de guerre pour Essaouira, puis alia a Marrakech pour rencontrer le sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman, qui le recut avec un honneur peu commun. II l'accueillit sur la place du Palais, avec une revue militaire d'environ six mille soldats, fantassins et cavaliers, portant leurs armes et leurs habits d'apparat.
Montefiore tint deux reunions avec le sultan. A ce propos, sa majeste dit de lui : « Montefiore est venu interceder pour deux juifs emprisonnes a Safi, accuses dans la mort d'un Espagnol et sollicitant de notre Seigneurie, Elevee par la grace de Dieu, et nous recommandant les juifs. Nous avons repondu favorablement a sa demande par la liberation des deux prisonniers que leurs accusateurs ont innocentes et nous avons accepte ses recommandations.
Ainsi, Montefiore respecta sa promesse et obtint plus qu'il n'esperait de ces voyages. II fit liberer les deux juifs emprisonnes a Safi, porta le sultan a promulguer un dahir (edit) le 5 fevrier 1864 – premier du genre dans l'histoire du Maroc et reserve uniquement aux sujets juifs de son royaume ,alors qu'il se trouvait encore a Marrakech. Nous reproduisons ci-apres le point le plus important dans cet edit sultanien unique en son genre :
« Nous ordonnons a quiconque recoit notre presente lettre… tous nos sujets, nos gouverneurs et les charges de nos affaires, de traiter les juifs de tout notre royaume avec equite et d'appliquer les obligations que Dieu, Gloire a Lui, nous impose, par l'observance de la balance du droit, I'egalite avec les non-juifs dans les arrets de justice pour que nul d'entre eux ne subisse le poids d'un atome d'injustice, qu'il ne soit oppresse, que nul mal et nulle injustice ne les atteignent, que nul ne les attaque dans leurs corps ou dans leurs biens, qu'on n’emploie les artisans [juifs] qu'a leur gre et a condition de leur verser le salaire qu'ils ont merite par leur travail, car les injustices sont les tenebres du Jour Dernier et nous ne les approuvons pas, ni contre eux, ni contre autrui et nous ne 1'admettons point, parce que, pour nous, tous les hommes sont egaux en droit. Si quelqu'un fait acte d'injustice contre eux ou se montre malveillant envers eux, nous le punirons, par la volonte de Dieu. Cet ordre que nous avons decide, que nous avons clarifie et explique est une loi connue et ecrite, mais nous y avons annexe cet ecrit afin de rappeler les obligations, notre insistance et notre menace pour quiconque voudrait leur nuire, et notre fermete pour que les juifs beneficient de plus de securite. De cela, notre ordre, est ecrit le 26 du mois sacre de Chadbane de l'an 1280.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש
הספר " היכל הקדש " לרמב"ם אלבאז.
כוונות התפילה והלכותיה על פי הקבלה.
הוא חי כשני דורות לפניהם בפאס. כנראה שהיו להם גם כתבי יד שלא הגיעו אלינו, כי רואים שדבריהם הושפעו ממקורות קדומים, אף על פי שאינם מזכירים בפירוש את כל המקורות לדבריהם. לדוגמה, מובא ב " היכל הקודש " ספר " עקידת יצחק " לרבי יצחק עראמה שנלב"ע בנאפולי בשנת רנ"ד – 1494.
מתי התחילה חבורה קדשוה זו לפעול ? ניתן לשער שקיבלו את תורת הסוד מרבי יוסף שלום אשכנזי, שחי בתרודאנט בשנת רכ"ד – 1464, ורבי יצחק סגי נהור, וגם ממגורשי ספרד. מחבורה זו יצאו שלושה תלמידים שחיבוריהם הגיעו אלינו :
רבי יצחק בן אברהם הכהן, מחבר ספר " גינת ביתן " לקסיקון לערכי הקבלה, הרב יעקב איפרגאן מחבר פירוש לתורה על פי הקבלה בשם " מנחה חדשה ", וגם ספר "פרח שושן " פירוש בנגחה ובנסתר על פרקי אבות והתלמוד השלישי רבי יעקב חנין דודו של רבי יעקב איפרגאן, שגלה לאלג'יריה בזמן המאורעות הקשים שנזכיר בהמשך.
שלשתם מזכירים את הרמב"ם אלבאז כרבם, בדחילו ורחימו, ומכנים אותו בתואר הרב האלוקי. מאוד חשוב לנו להדגיש באלו תנאים חובר ספר " היכל הקודש " כדי להעריך את גדולתו. הרמב"ם אלבאז כתב את ספרו בתקופת צרות איומות, שנות בצורת, מגיפות, שגרמו להתפוררות הקהילה היהודית באזור והעברתה לאזור אחר עד יעבור זעם.
כל הצרות האלו גרמו לעיכובים רבים בהשלמת כתיבת הספר. אבותינו קיבלו את הדין בלי להתרעם חס ושלום על מזלם כי, כמו שכתוב בספרים הקדושים, יש קשר הדוק בין הגלות והגאולה. המהר"ל מפראג מבאר שהגאולה יכולה לבוא רק מתוך הגלות, ומושג זה אנו מוצאים אצל הרבה מקובלים.
הרמב"ם אלבאז מקבל את הייסורים באהבה כי בוודאי הגלות והצרות, שנגרמו לאנשי עדתו, יכולות להיות רק לטובה ומשם יצא אור גדול,ביאת המשיח וגם קיבוץ גלויות בארץ ישראל. הדבר האחרון התגשם עבור מספר אנשים מאזור דרעא שהתיישבו בצפת, וזכו להתחבר לתורת האר"י ז"ל.
כתיבתו של חיבור זה " היכל הקודש " נמשכה כעשרים וארבע שנים, משנת של"ה ועד לשנת שנ"ט. אין זה חיבור שנכתב בהשראה אחת ובהינף יד אחד, אלא הוא ספר שדרש עבודה רבה, מקורות ואסמכתאות רבים לכל המוזכר בו.
כוונות התפילה המקשרות עולמות דרך הספירות איננו דבר המרשה טעות חס ושלום, כי כל כוונה פסולה יכולה להחריב עולמות ועל כן כתיבתו דרשה שנים רבות של ליבון סוגיות חמורות בזוהר הקדוש.
כל החיבור " היכל הקודש " דן בכוונות התפילה שהיא באה, כידוע, במקום הקורבנות, כמו שכתוב : " ונשלמה פרים שפתינו ", שתפילותינו יחליפו את הפרים שהיינו מקריבים בבית המקדש. התפילה, כמו שמבין אותה הרמב"ם אלבאז, מבטאת שני דברים : א : הציפייה לישועה וסוף כל הצרות : ב : הדרישה לגילוי במצלם אלוקים שבעם ישראל והתעוררות דלעילא.
כל זה נראה כסתירה למצב העגום שבו חי המחבר. לכל כוונה בתפילה חלות שתי בקשות אלו, אף על פי שאצל כמה מקובלים אחרים, כמו אצל רבי אברהם אבועלפייא, הייתה דרישה דחופה מריבון העולמים להושיע את עמו ולגלות את כבודו.
הרמב"ם אלבאז מגלה שחיבורו נכתב מתוך ניסיונות קשים, במיוחד דאגת הקיום היום יומי שלו ושל קהילתו. למרות שדאגה זו תפסה כנראה את כל מחשבתו, דן חיבורו בסדר התפילה, כוונותיה והלכותיה. רואים פה דבר והיפוכו : מצד אחד הוא נרדף ולכן אין לו ישוב הדעת, מצד שני הוא דן בכוונות התפילה שדורשות דעה צלולה כפי שאמרו רבותינו במסכת ברכות אדם שהוא בדרך אומר תפילה קצרה.
הרמב"ם אלבאז ותלמידיו נרדפו על ידי בצורת, מגיפות ושודדים ומה היה נושא לימודם : כוונות התפילה. תלמידו רבי יעקב איפרגאן התחיל את חיבורו " פרח שושן " בשנת ש"ע – 1610, בבורחו מכפר עקא לכפרים הסמוכים.
דבר פלא הוא לראות רבותינו בורחים מכל צרות העולם הזה על ידי המחשבה ומגיעים לעולמות העליונים ששם הכל טוב, לספירות רוחניות ולכוונות הראויות בתפילת כל יום, בזמן שהאדמה בוערת תחת רגליהם. יכולתם לסרב להיסחף למציאות הגשמית, נבעה מקדושתם וידיעתם הברורה ביסודות הקבלה וכוחות הנפש הגדולים.
התנהגות זו הינה מקור לימוד לדורנו מבחינה זאת שאנו צריכים לקבל את צרות הגלות אך באותו זמן להתעלם מהן ולהתעסק כמה שאפשר ברוחניות. כי הגלות שאנו חיים בה, מחשיבה את האופקים של הגאולה, " היכל הקודש " מלמד אותנו שלא רק שאנחנו צריכים להתעמק בתורה בלילה ( הגלות ), אלא גם לחיות את הגלות כמו שהוא כותב :
כל זמן הגלות , חובה עלינו להתאבל ולהתאונן כל הלילה על חורבן בית המקדש. הזכרנו לעיל את שלוות הנפש שבה חוברו " היכל הקודש " ו " מנחה חדשה ", נביא להלן את הצורה שבה הם מתארים את צרותיהם כמו בדרך אגב :
והתחלתי לחברו בשנת השל"ה ליצירה במתא תארודאנת יע"ה וחיברתי בו באותו זמן עד תפילת ערב שבת אחר כך דחקני הזמן וטרחותיו חיסרון כיס ויוקר השער עד השנה הזאת שנת זה קרבן ליצירה שחרה אף ה' בעולם משי"ח ובאה המגפה בתארודאנת יום ראשון של פסח וברחו כל הקהל להרים ולגבעות ולכפרים וגם שם לא מצאנו מנוח משנאצ אויבינו אכלונו ויכלונו הליסטים והמהומות.
ואני וקצת מהקהל יצ"ו ברחנו לכפר אק"א ושם ינוחו יגיעי כוח והיינו שם בחוסר כל מצד יוקר השער גם חיסרון כיס קשה מן הכל ושבח לאל יתברך נסנו לעזרה נסנו לנפשנו בחרנו חיי צער מן המות והייתה המגיפה עד ראש חודש תמוז.
ותעצר המגיפה ושבו מן הקהל הדרים בהרים כי אמרו פקד ה' את הארץ והיו שם בתארודאנת ואנחנו הדרים באקא ואחרים שפחדו שמא תחזור המגיפה לא שבנו ויהי בשנה השנית והיא שנת זה קרבן בסוף ניסן חזרה המגיפה קשב מהראשונה וכל מי שהיה נכנס לכיר מהבורחים היה מת וגם הבורחים רדפה אחריהם והאחרונה קשה מהראשונה.
כי הראשונה ברחו כל יושבי הארץ והאחרונה באה על בעיר בטח ובראש חודש אב י"ל שב ה' מחרון אפו ובהיותנו גולים באק"א יע"ה עמדו שם בעזרת ה' בגיבורים גיבורי כוח עושע דברו חבירים מקשיבים לקול ה' וביקשו ממני לגמור הספר הנכבד הזה ועזרוני בכוסם ובכיסם עד שגמרתי הספר הזה.
ואמרתי עת לעשות לה' כי מתוך צרה יצא הספר הזה לרווחה וגמרתי אותו בעזר המאזרני חיל ובעזרת המחזיקים ידי יגמלם האל יתברך שכר טוב בעמלם שכר רוחני והם יעצוני לקרוא שמו היכל הקודש כי היכל הקודש הוא המכוון והוא תכלית הכוונה והוא סוד עץ חיים שכר המחזיק בדק התורה וכי היו בקוראי שמו יהיה שכרם עץ חיים היא למחזיקים בה.
המחבר משלב את חוויותיו האישיות עם מעשיות התנ"ך המורות שצרותיו הן דווקא עוצמת הטוב. הכל הופך להיות פרשנות המנותקת מן המציאות. הדרך הזו לקשור מעשה רוחני ממדרגה ראשונה כמו חיבור ספר על כוונות התפילה עם הצרות של יום-יום בדרך של שלוות הנפש, מזכיר לנו איך אבותינו הפכו את גזירות היוונים בחנוכה לחג ולמסורת מיוחדת במינה.
נהגו העם – מנהגי יהודי מרוקו.ר' ד. עבודיה
קהלת צפרו רבי דוד עובדיה זצוק"ל
רבי דוד עובדיה
ג. על הכוסכוס שהיו עושים אותו מסלת וקמח (ואין מגבילין אותו כדרך הפת) כזרע גד דק ככפור ומתבשל על ידי אדים היו מברכין עליו במ״מ ומע״ג ועיין בס׳ פקודת אלעזר סי׳ קמ״ח שהביא משם המשד״ר כמנהגנו ועיין שם בספר המשד״ר מהר״ש אלפסי או״ח סי׳ קס״ח.
ד. האוכל פת הבאה בכסנין עם טא״י נוהגין לברך תחילה שהכל על הטא׳י שעל הרוב אין דרך ללפת בו את הפת ולא הו״ל כעיקר וטפל שמברך על העיקר ופוטר הטפל (ישמח לבב או״ח סי׳ ה׳ אות ז׳).
ה. מנהגינו בנוסח ברכת על המחיה לחתום על המחיה ועל הכלכלה כגרסת רבינו הטור והלבוש סי׳ ר״ח וזה נגד נוסחת הרבה פוסקים והרי״ף והרמב״ם ומר״ז ז״ל (שם אות ט״ז, ודף מ״א ע״ג) ועיין בס׳ פקודת אלעזר סי׳ ר״ח שהאריך בזה.
ו. בברכת המזון הזן ברחמיו את הכל וזה היפך ממה שכתב התוי״ט בברכות פ״ז מ״ג.
ז. בשתית קפה חם לא היו מברכין ברכה אחרונה, כי א״א שלא ישהא בשתיה מתחילה וע״ס יותר מכדי שתית רביעית ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ ד״י מה שהאריך בזה, ועיין בשו״ת בית יהודה חא״ח סי׳ ז׳ שפסק שלא לברך, ועיין לחרב כפ״ה סי׳ ר״ד אות מ׳ שהביא מהברכ״י שגם אלו שמניחין עד שיצטנן בטלה דעתם וא״צ לברך יעו״ש בספר כפ״ה שם מה שהאריך בזה. וע״ע באה״ט סי׳ ר״ד סקי״ב וש׳׳ת שם סק״ה משם בתי כהונה שהאנשים שמנחים להצטנן לא עשו ולא כלום לפי שאין דרך לשתותם צוננים יעו״ש. וע״ע בשו״ת שבסוף ספר מים חיים להפר״ח סי׳ א׳ שפסק שאין לברך ברכה אחרונה על הקאווי.
ח. לפעמים היו אחדים שענו אמן בסיום ברכת בורא נפשות רבות של עצמן ועיין ב״י או״ח סי׳ רט״ו ואנצקלופדיה תלמודית ערך אמן.
ט. הודאה לחולה ונתרפא
נשמח כל חי ע״ס ישתבח
ארוממך ה׳ כי דלתני ע״ס
הלל הגדול מתחילה וע״ס
י. בברכת הגומל נהגו להקדים הפסוקים הללויה אודה ה׳ בכל לבב בסוד ישרים ועדה הודו לה׳ כי טוב כל״ח יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ועיי׳ בספר חיים סי׳ כ״ו, אות י״ד.
יא. מי שקנה ס״ת חדש היה מברך שהחיינו בשעת עלייתו הראשונה לס״ת והמדקדקין היו לובשים באותה שעה בגד חדש., ועיין להרב בית יהודה חיו״ד סי׳ כ״ג וה״ד הרב די השיב סי׳ מ״ג ועיין בספר פקודת אלעזר סי׳ רכ״ג.
יב. ברכת החמה. באוסף תעודות כ״י שתחת ידי מצאתי כתוב נוסח ברכת החמה לפני מאה שנה בערך.
הרואה חמה בתקופתה והוא מכ״ח שנה לכ״ח שנה והתקופה בתחילת ליל ד׳ כשרואה אותה יום ד׳ בבקר יברך ברוך וכו׳ עושה מעשה בראשית שאז היא עומדת בנקודה שהיתר. בתהילת התלותה ברקיע במעשה בראשית ומהרי״ל צווה להכריז מבערב שלמחר יזהר כל אדם כשרואה הנץ החמה לברך וכו', וכ״כ הרמ״ע בסדר אלפסי זוטא לברך עם הנץ החמה, והרב משאת בנימין כתב שנהגו לברך ברכה זו יחד רוב הקהל או כולם בצאתם מבה״כ אחר תפלת השחר, וכ״כ דבר משה ז״ל והרב יעב׳׳ץ ז״ל בסוף פרושו לסדר עולם כתב יפה לנהוג הקהל כן משום ברוב עם הדרת מלך וכמו שנהגו בברכת הלבנה ע״כ.
ובמחנה קדש ליוורנו יע״א כן עשו מעשה בשנת התקמ״ד ביום כ״ט ניסן קמו רוב הקהל קודם הנץ החמה והתפללו תפילת השחר ואח״ך יצאו השדה וברכו ברכה זו בסדר נאד. ונכון.
והרי לפניך פסוקים
כי שמש ומגן ה׳ אלהים חן וכבוד יתן ה׳ לא ימנע טוב להולכים בתמים.
יראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים.
הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך
וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק.
הגידו השמים צדקו וראו כל העמים כבודו.
ואח״ך אומרים
הללויה הללו את ה׳ מן השמים וגו׳ עד חק נתן ולא יעבור.
ואוז״ך יברכו
ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם עושר מעשה בראשית מזמור לדוד השמים מספרים כבוד אל וגו׳ שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגוי.
ואח״ך אומרים
תנו רבנן הרואה המה בתקופתה אומר ברוך עושה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל כ״ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי דאורתא דתלת נהגי ארבע.
תפילת ערבית
א.לפני ערבית היו נוהגים לומר מזמור לדוד ה׳ אורי וישעי וכוי ובר״ח ברכי נפשי וכו׳ הריא״ז הובאו דבריו בספר שלה״ג פ״ק דברכות שנהגו כן משום הא דתניא בפ״ק דברכות וז״ל אדם בא מן השדה בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקראת קורא לשנות שונה ואחר כך קורא קריאת שמע.
ב. לפני מעריב מתחילין במזמור לדוד ה׳ אורי וישעי ואח״ך אומרים קוה וכו׳ אין כאלוהינו וכו׳ ותנא דבי אליהו, מנהג זה הזכירו בספר הליכות שבא סי׳ יו״ד ושם הביא טעמו של דבר, ע״פ מ״ש גאון עוזינו החיד״א ז״ל בס׳ מורה באצבע שאדם יכול לצאת ידי חובת מצוה והגית בו יומם ולילה במה שיקבע עת ללמוד בבקר אחר שחרית ובערב אחר תפילת ערבית ולכן באו הראשונים לתקן השיעור הזה על אמירת הפסוקים קוה וכו׳ ותנא דבי אליהו ולהיות שסיום המזמור לדוד ה׳ אורי וישעי קוה אל ה׳ לזה אומרים קוה ואין כאלהינו ע״ש.
ג. במעריב אחרי ברכת השכבנו נהגנו לומר וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלהים וגו׳ ואח״ך אומרים מזמור לדוד הבו שיש בו י״ח אזכרות והוא כנגד הברכה מפסוקים מלוקטים שמתחילין ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן שנתקנה בימי הגאונים, לדעת רש״י ז״ל תקנוה אנשי בבל מפני שיש בה י״ח אזכרות סידור רש״י סי׳ תכ׳׳ח. ולדעת הר״ן ברכות ג׳ ב׳ כשהיתה תפילת ערבית רשות אמרו פסוקים אלו י״ח אזכרות כנגד י״ח ברכות ויראו עינינו ויצאו ונשאר מנהג זה גם אחרי שקבעו לערבית חובה, ועיין באורך בספר אוצר דינים ומנהגים עמוד 52.
ד. ואחרי מזמור לדוד הבו וגו׳ אומרים ברכת יראו עינינו, והיא תקנת קדמונים והביאוה התוס׳ ברכות דף ד׳ ע״ב. וכתב הב״י באו״ח סי׳ רל״ו דהכל מעין גאולה, וכתב שם דנתקנה אחר כך כשהיו מתפללין בשדות, ועיי׳ בספר לפי ספרי במע׳ תיו אות קל׳׳ה שכתב ולא ראיתי אומרים אותה כי אם במערב הפנימי. ואומרים בברכתה המלך בכבודו אל חי וקיים תמיד ימלוך עלינו ומילת תמיד נמשכת לעיל ותי׳ ימלוך התחלת ענין אחר כמ״ש א״ר סי׳ רס״ו ועיין להפרישה או״ח שם, והמג״א שם כתב שהיא נמשכת למטה ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד. שוב בא לידי הספר יחוה דעת הנד״מ לידידי הרב מהרי״צ חזן שהאריך בזה בסי׳ כ׳.
חנוכה במרוקו-מנהגים, פיוטים וכו
207 – מי זה ימלל – נג
פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ
מי זה ימלל נסי אל יתבונן
בימי מתתיהו בן יוחנן
אנכי אשמח אשיש בה'
הגדיל חעשות עם בני חשמונאי
רם הוא על כל רמים נגלה בסיני
רכבו רבותים אלפי שאנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
דור ודור רבים קמים עלינו
לכלות זכר שאריתנו
לולא ה' צבאות מלכנו
מרום לארץ השפיל קרנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
ויהי בימי יון בני עולה
הערימו סוד עצה ותחבולה
גזרו על שבת ראש חדש ומילה
יחד שלשתם יעברו מינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
דרכו את קשתם אויבים עזי פנים
אלישה תרשיש כתים ודודנים
על גוי קדוש ממלכת כהנים
באו טמאו מקדש המכונן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
בן יוחנן כהן אל עליון הוא
שמו נאה לו מתתיהו
אחיו הכהנים יסובבוהו
נגד אויביהם הוריקו זינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
אהרן יגל בניו ירנו
ואל ה' קראו ונענו
בכ"ה בכסלו שכנו וחנו
בבית אלהים כזית רענן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
בימים ההם בזה הזמן
זרע חשמונאי טהרו עצמן
מצאו מעט שמן חתום מסמן
לילות שמונה הספיק שמנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
נודעה יד ה' את עבדיו
וזעם את אויביו ואת מורדיו
לכן להזכיר את רב חסדיו
נרות להדליק תקנו רבנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חובה עלינו כל שנה ושנה
לכבד באורים שוכן מעונה
אנו מדליקין עד ימים שמונה
אכן לאורם לא משמשינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
סלו סלו לרוכב בערבות
האל הגומל לחיבים טובות
אלף אלפים ורבי רבבות
תמיד בצלו נחסה נתלונן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
ימי חנכה בהם הוראה
דלא למספד ולהתענאה
לבד ההלל גמור ובהודאה
לפני האלהים אשר חנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
נדבות פי רצה שוכן מעוני
באורך האר אפלת אישוני
תמיד כל היום אליך ה'
אקרא ואל אלהי אתחנן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
חזק ואמיץ יוסיף שנית ידו
לקנות את שאר עמו יחידו
צמח יצמיח לדוד עבדו
מכל עקתין בישין ישבזבינן
מי זה ימלל נסי אל
בימי מתתיהו בן יוחנן
עליית הנוער ותנועת ש.נטר-י.ש
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.
איבט קלאמארו פיימן
איבט קלאמארו פיימן ( שכינויה בצופים משנת 1935 היה – פוק ) ילידת צרפת – 1925. איבט היא בתו של נשיא הפדרציה במרוקו, פול קלאמארו. היא מגוללת את קורות " שרל מטר " מנקודת מבט יהודית : היא רואה את התנועה באור הייחודי שלה – ההטרוגניות ההרמונית שבה. הנהלה ונשיאות הנוטות לציונית הדתית אבל פתוחות לגוני הקשת האידיאולוגיים והחברתיים של הקהילה במרוקו.
היא מדגישה כי הקהילה בקזבלנקה הייתה גדולה, אולם הפעילות המנהיגותית שלה הייתה מצומצמת יחסית והייתה מעורבת בהפעלת כל מוסדותיה, כך שניכרו יחסי גומלין פנימיים בין המוסדות השונים. לעתים קרובות נראה פעיל במוסד כשהוא פעיל גם במוסד אחר. המכנה המשותף היה פעלתנות ועשייה.
משפחת של פוק בעלת תודעה ארץ ישראלית מובהקת : אביה נולד בירושלים, בן למשפחה ירושלמית מפוארת – משפחת קלאמארו ומשפחת אלישר ( סבא רבא שלה היה הראשון לציון, הרב יעקב שאול אלישר, ה " ישא ברכה ). סבה, ממשפחת קלאמארו, היה שד"ר ארץ ישראל במרוקו. אביה התיישב במרסיי ולבסוף הגיע למרוקו
פוק השתלבה בתנועת שרל נטר בשנת 1940,והיא בת 15. למרות גילה הצעיר ייסדה את תנועת הצופים לבנות –
בקזבלנקה. Les Eclaireuses Israelites de France.
תנועת שרל נטר, כדרכה, העניקה לה מקום לפעילות זו, בסניף הגדול שלה. מעבר לפעילות הצופית, השתלבה עד מאוד בתנועה – היא נתמנתה למזכירה כללית של התנועה בתקופה שאלפונסו צבע היה נשיא התנועה, דניאל לוי – סגנו, איוש כהן שימש בתפקיד גזבר התנועה וג'ו לסרי היה חבר הנהלה.
היא הייתה מופקדת על דוח פעילות התנועה, שהיה מתפרסם בעיתון התנועה " נוער "ועל כל ההיבטים המינהליים שלה בזיקה לרשויות שלטון הפרוטקטוראט. היא דאגה לכל התיאומים המתבקשים, ברמת ההנהלה, בין אלפונסו צבע לבין שבעת חברי הוועד הפועל.
על אלפונסו צבע היא אומרת כי " טוהר המידות שלו, נדיבות לבו – הם נדירים.
חוקי וישי, החל משנת 1940, אסרו על התקהלות נוער צופי יהודי. לפיכך היו כל הפעילויות הצופיות בחסות " שרל נטר " מחתרתיות, והוכרו על ידי תנועת הצופים בצרפת.
אזרחותה הצרפתית הועילה לא מעט לתנועה, משום שחברי ההנהלה של התנועה היו צריכים להיות בעלי אזרחות צרפתית כדי לעבור את המכשולים המנהליים. כאזרחית צרפתית היא זומנה פעמיים על ידי המשטרה בחשד שהיא פעילת עלייה.
פוק מדגישה מאוד את החשיבות שייחסו ב שרל נטר לספורט, באשר ספורט מעניק ביטחון עצמי ומידות טובות של יושר. היא מציינת לטובה את סם אביטבול ) אביטל ), אחיו ויקטור ומאיר בן יאיר, בן במללאח ( שמאוחר יותר התמנה לסגן ראש עירית באר שבע ), אשר נרתמו לפעילות הספורטיבית הענפה של שרל נטר.
היא מהללת את חשיבותה של המסגרת הרשמית של משרד
Service de la jeunesse et des Sports
שהעניק לתנועה מרחב תמרון ולגיטימציה ממשלתית.
קבוצת הרבנים בראשות הרב רוש, שהוזכרו לעיל, הייתה בעיניה קבוצה דינמית רבת השראה לקאדרים של שרל נטר ולחניכיה.
הישיבות של הפדרציה הציונית בכלל ושל שרל נטר בפרט היו מתקיימות או בבית אבות או בבית הפעיל הציוני רפאל בן אסראף. אלפונסו צבע נכח בהן בקביעות. היא נזכרת בישיבות שעסקו בהכנת רשימותיהם של המועמדים לעלייה ב'.
יש לה זיכרון משמעותי מאוד הקשור לניצחון בעלות הברית בשנת 1945 המונצחת בתמונה : " אני רואה את הגברת בן עטר מהג'וינט עם אבי, מרימים כוסית. הם היו מוקפים בעשרות צעירי שרל נטר, וחגגו את הניצחון של בעלות הברית, מלאי תקווה ".
בשנת 1946 השתתפה באסיפה הכללית של הצופים בפאריס, הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה. לאותה מועצה הביאה עמה תשעה מרכזי פעילות של שרל נטר, שלא היו צופים, אולם נטלו חלק באותה משנה חינוכית רב גוונית זו, שיישמו בתנועת שרל נטר במרוקו.
היא מדגישה כי " להיות בשרל נטר זה להשתייך לגרעין ממשי במובן של התנועה החלוצית. תחושת היחד והקשר הייתה מאוד חזקה ".
להבנתה, חותמה החינוכי של שרל נטר היה כפול : ראשית, התנועה העצימה את הזהות היהודית ; שנית, התנועה הבהירה כי יהודי מרוקו אינם אזרחים סוג ב' – תחושה שביקשו המתיישבים הצרפתים להעניק ליהודים. לדבריה, " מפעל כמו שרל נטר גאווה יהודית אזרחית ".
התנועה אפשרה לבני המללאח לצאת ממנו, הו מבחינה פיסית והם מבחינה רוחנית, ולחולל נורמליזציה של חייהם, לאחר שלבוגרים הוענקו התמודדות עם חייהם היהודיים בעתות מודרנה. התנועה העניקה זקיפות גן לבוגריה.
ריבוי הזהויות שיווה לתנועה פלורליזם תרבותי והטרוגניות מיטיבה ומעשירה : ארץ ישראל, ציונית, יהדות, אקטיביזם המאפיין בני נוער, התנדבות, עזרה הדדית בשעות מצוקה, צוותא ומניעת אנטגוניזם, נכונות בכל עת.
לשאלתי היא משיבה בחיוך : " אכן, הייתי האישה היחידה בצוות ההנהלה של שרל נטר.
איבט קלאמארו פיימן הייתה פעילה בתנועה עד שנת 1947, עת נישאה ועזבה לטולוז בצרפת, שם פעל בעלה כמפקד אזורי של תנועת " הצופים ". מאוחר יותר הגיעו לפאריס, ולבסוף שבו לדרום צרפת. כל ימי חייהם תרמו מכישוריהם לפעילות חברתית קהילתית.
לאחרונה עסקו באיתור " חסידי אומות העולם " בשיתוף פעולה עם " יד ושם " בירושלים, וארגנו את טקסי הענקת המדליות " חסידי אומות העולם " מטעם מדינת ישראל.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 
זכרונותי
תענית דיבור
מידי שנה בשנה היה רבינו מכריז על תענית דיבור בר״ה שבט, בבית מדרשו, שהיה מתקיים ברוב עם. בהיותי נער הייתי מתלווה לאבא ע״ה שהובילני לאן שהלך. וזה סדר היום בבוקר משכימים להתפלל ותכף אחר ארוחה קלה הולכים לבית המדרש הנ״ל כשהוא מלא מפה לפה קוראים כל ספר התהלים שלשה פעמים ושמונה מזמורים כמנין חתן, כמו שמובא בספרו של הרה״ג ר׳ יצחק אלפייה ע״ה שתיקן את תענית הדיבור ומורינו היה קורא ואנחנו קוראים אחריו מלה במלה ולפעמים משתתפים איתו בקריאת התהלים כשמגיעים לאלפא ביתא, רושם זה חרוט ברעיוני, ומורינו עובר ע״י כל אחד מה שנדבו לבו להברות לעניים ולנצרכים, והנדיב אברהם בן עמראן עי׳ה מביא לנו ארוחת צהרים בסופגניות טבולים בדבש וכוסות חלב ותה וקפה ופירות וכו'.
זכורני שבשנה אחת שרבינו ע״ה נפל למשכב וחלה במחלה קשה והרב הגאון ר׳ מאיר טולידאנו זצ״ל ניהל אותו היום של התענית דיבור, בדחילו ורחימו עבר בין המתפללים ואומר להם רבותיי אנחנו במצוקה גדולה רבינו מוטל על ערש דוי וצוה עלי לנהל את היום הק׳ כימים עברו לכן תתפללו תרתי משמע לשלום רבינו שנפל למשכב, וליום הזה, זכורני שהרב הנז׳ עשה לו פדיון נפש והרבינו בתפילות ובתחנונים, וצעקותינו עלו עד השמים, והש״י בחסדיו המרובים ריחם עלינו ורבינו ע״ה הבריא וקם על רגליו והמשיך בפעולותיו הברוכות הן בעזרה לזולת הן בהפצת התורה ובהקמת עולה של תורה ובתמיכת עוסקי תורה ובניהול הקהילה, כשנתרפא מחוליו חיבר מורינו שיר זה. מובא בספר ״ישמח ישראל״ נועם ״אביע אומר״, שנמצא בדף רב״ו.
סי׳ אני ברון חזק בבתים כפולים
אודה לך אלי, צורי אבי גואלי, בכוחי וחילי, ברעדה גם ברוב מורא,
ברוך גדול דעה, מצמיח קרן ישועה, ניחם על הרעה, משגב לעתות בצרה,
ברוך הגואל, רופא כל חולי ישראל, ע״י רפאל, פודה ומציל מצרה,
ברוך אל רב הודו, עושה נפלאות לבדו, גבר עלי חסדו, אהודינו ברוב זמרה,
ברוך שהחייני, קיימני וזיכני, והגיעני, להודות לו תוך עשרה,
ברוך בורא עולם, לא השיב אביון דך נכלם, כל ימי עולם וענני ביום אקרא,
רוממו האל, כל זרע בני ישראל, כי הוא עונה אל, קוראים לו בלב נשברה,
ראה דמעותי, לא הביט אל עוונותי, וזכות אבותי, היתה לי מגן וסתרה,
וגם ראה האל, אהבת בני ישראל, בבן עובדי אל, ועל שם התורה נקרא.
כי הרבו בתחנה בזעקה במקום רננה, על ברוך בן חנה רפאל שם חדש נקרא,
כביר שלם להם, כל טוב כגמוליהם, פדם הצילם, מכל צוקה וצרה,
חי ידך עשוני, אורך ימים תשביעיני, ותעזרני, לשמור מצות התורה,
זכני חייני, מעגלי צדק הנחני, ולעובדך קרבני, הוריני דרך ישרה,
זך טהרני, לחיי עד תזכני, מצר תצרני, היה לי צנה סוחרה,
קבל תפילתי, לך תודה יחידתי, רוחי ונשמתי, ישירו לך בזמרה,
קדוש הראינו, בנין בית מקדשינו, ותפארתינו, בעגלא ובמהרה,
חי אל קדוש הוא, זה אלי אנוהו, וארוממנהו, תוך עדה זכה וטהורה,
נראה לענ״ד מורינו חיבר שבע עשרה בתים כעד שבע עשרה ימי מחלתו הקשה. זכותו תגן עלינו אכי״ר.
תולדות היהודים באפ' הצפ.ח.ז.ה
מדכאי המרד
בגלל כשרונו במלחמה, העזתו ואכזריותו זכה ונעשה לאחד מאנשי־סודו של טראיאנוס, שהטיל עליו משימה אחראית ונכבדה במלחמת הפרתים (114—117), כמפקד המאורים וראש גיס עצמאי במיסופוטאמיה. עם התפשט המרד היהודי לאיזור זה, נתן טראיאנוס פקודה ללוסיוס להגלות משם את היהודים, ואם יתקוממו לכך — להשמידם.
לוסיוס מילא אחרי פקודת הקיסר כדרכו. הוא עלה על יהודי מיסופוטאמיה בצבא רב ועשה טבח נורא באוכלוסיה היהודית הצפופה שבערים, שלא חשה מראש בסכנה הצפויה לה. לדברי הסופרים הנוצריים נרצחו אז רבבות יהודים, ובכל מקום, ברחובות ובדרכים, בבתים ובחצרות פזורות היו גופות ההרוגים — באין קיבר.
לוסיוס קווייטוס
בשכר מעשיו במיסויפוטאמיה מינה טראיאנוס את לוסיוס קווייטוס לקונסול, הפקיד אותו על ארץ־ישראל וציווה עליו לדכא את המתמרדים שם. וכדי לתת לו את מלוא הסמכויות החוקיות של נציב נתמנה קווייטוס גם לצירו של הקיסר בארץ יהודה. במשרות נכבדות אלה קשור היה מושב בסינאט ולוסיום היה המאוריטאני הראשון שזכה לכבוד הגדול לחיות חבר במוסד עתיק־ימים זה.
לוסיוס השקיט את ההתמרדות בארץ־ישראל, כנראה בלי שפיכות־דמים יתרה. מלבד חיל־המצב הקבוע בארץ, הוא הלגיון העשירי הפרטנסי, וגדודי־עזר, חנה כאן גם גדוד של הלגיון השלישי הקיריני, וכן הפרשים הברבריים של קווייטוס.
לאחר מותו של טראיאנוס ( 117) ירד קווייטוס מגדולתו. ייתכן שדימה בנפשו כי הוא עצמו יוכרז קיסר, והופצו שמועות, כאילו טראיאנוס ראה אותו ראוי למשרה זו. אבל על כסא האימפראטורים עלה אדריאנום, והוא נתן פקודה לפרק את נשקם של הפרשים הברבריים של קווייטוס.
קווייטוס עצמו יצא לדרד, כנראה כדי לשוב לביתו. אותו זמן, עם עלייתו של אדריאנוס, נתגלה ברומי קשר שקשרו ארבעה מגדולי האימפריה נגד הקיסר, והסינאט ציווה להוציאם להורג ללא חקירה. אחד הקושרים היה לוסיוס קווייטוס; גזר־המוות הדביק אותו בדרך והוא נרצח. לשמע הדברים התמרדו שבטי מאוריטאניה, וכאמור הוטל על מארקיוס טורבו לדכא התקוממות זו.
במקורות חז״ל חקרו החוקרים ומצאו שלושה־ארבעה טכסטים הדנים על דרך ההסתר והרמז בתקופה זו. (א) האגדה על טרכינוס, שילדה אשתו בליל תשעה באב ומת הוולד בחנוכה (כידוע היה טראיאנוס חשוך בנים)! (ב) הסיפור בגליון מגילת תענית על ׳יב (באדר) יום טירון׳, המסתיים במשפט! ׳אמרו! לא נסע משם עד שבאה עליו דיופלה (כלומר לוח־פקודה) של רומי ופצעו את מחו בגיזרין ובבקעות׳ ! (ג) הנתונים הקצרים שבסדר־עולם רבה: ׳מפולמוס אספסייאנוס עד פולמוס של קיטום — חמישים ושתים שנה! ומפולמוס של קיטוס עד מלחמת בן כוזיבא שש עשרה שנה׳,׳ (ד) לפי כתבי־יד יש לקרוא במשנה סוטה ט׳ יד! ׳בפולמוס של קיטוס גזרו על עטרות כלות וכו'.
הדים למרד טראיאנוס בדברי חז״ל
לכאורה אפשר למצוא הרבה טעמים לכך שחז״ל לא הרחיבו את הדיבור על פרשה זו בהיסטוריה שלנו, טעמים של מדיניות כלפי חוץ ושל המצב בפנים. לאור התגליות החדשות של חורף תש״ך במדבר יהודה מתברר, כי ההכנות למרד בר־כוכבא הוחל בהן שנים אחדות לפני פרוץ המרד, וראשי חכמי־ישראל כבר טרודים היו אז בעניין זה, — בין שהיה ובין שלא היה לבם שלם עם רעיון המרד.
ומיד לאחר נפילת ביתר ודאי שלא היתד, דעתם של חכמים נתונה למרד טראיאנוס. מבחינה היסטורית האפיל עליו חורבן הבית ומבחינה אקטואלית מרד בר־כוכבא. ובכל זאת לא נשתכחה דמותו של הנציב הברברי, וכעבור דור נשמעים הדים למרד טראיאנום ותוצאותיו ברמזים ברורים למדי — כדרכם של המדרש והאגדה, להציע דברים בצורה אנונימית.
א. ירי ירדן ור׳ חוניא. ר׳ יודן בשם ר׳ אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, ר׳ חוניא בשם ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: קול דודי הנה זה בא (שיר השירים ב- ה), זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין, אומרים לו: היאך אנו נגאלין ? ולא כבר נשבע הקב״ה שהוא משעבדנו בע' אומות. והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גולה לברבריה ואחר מכם גולה לסמטריה, דומה כמו שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טירוניא מכל העולם, מכל אומה ואומה. כותי אחד או ברברי אחד בא ומשתעבד בכם כגון ששעבדתם בהם כל אומתם. וכאילו נשתעבדתם בשבעים אומות וכו' ׳.
בצורת מדרש־אגדה דנים כאן על ענייני המרד שני תנאים בדור שלאחר המרד, כלומר לאחר ששקטו הרוחות מזמן. הם מזכירים כי יהודים גלו לברבריה — ועל פרט זה נעמוד להלן. וכן נרמז כאן ללוסיוס קווייטוס, הוא הברברי שבא ושיעבד את ישראל. ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, כי יש לקרוא כושי אחד׳ כי אמנם יש להניח שבמראהו דומה היה קווייטוס לכושי. וכן מצאנו אותו מטבע־לשון ממש במדרש: ׳שמא יבוא כושי אחד או ברברי אחד וישתעבד בי.
ב. יראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני(תהל׳ כה, יט). אם עשו שונא ליעקב, לפי שנטל ממנו את הבכורה, והדין עמו, אבל ברברים וענתיים ושארית עמים מה עשיתי להם ?׳
ההאשמה ברורה ונראית לכאורה תמוהה. כידוע שעשו־אדום שונא ליעקב. אבל פה ראה בעל האגדה להזכיר את הברברים בנשימה אחת עם עשו ? כל כמה שידוע לנו רק פעם אחת פגע ברברי פגיעה קשה ביהודים בבבל ובארץ־ישראל, והוא מסיום קווייטוס.
ג. מעתה לא יפליאנו המדרש: ׳ואני אקניאם בלא עם (דבר׳ לב, כא)… אלו הבאים מברבריא ומטונס וממורטניא, שמהלכין ערומים בשוק, אין לך אדם בזוי ופגום אלא ההולך ערום בשוקי.
ידוע, כי הברברים והכושים בארצם לא הרבו לכסות את מערומיהם, ובוודאי גם החיילים המאוריטאניים, שהיו בארץ עם לוסיוס קווייטוס, היו נוהגים כמנהגם במולדתם — לפחות בזמן שלא שימשו בתפקידם.
ב. ׳ד״א היו צריה לראש (איכה א, ה), זה אספסיאנוס! אויביה שלו(שם), זה בתחומן של מדינות העולם היווני־רומי טיטוס. שלוש שנים ומחצה הקיף אספסיאנוס את ירושלים והיו עמו ארבעה דוכסין! דוכס דערביא, דוכס דאפריקיא, דוכוס דאלכסנדריה, דוכוס דפלסטיני׳ ".
המדרש בצורתו שלפנינו אינו קדום. אמנם ידוע לנו׳ כי במצור על ירושלים השתתף מלך הנבטים מלכוס. אבל שלושת ה׳דוכסים׳ האחרים ניתוספו בהמשך הזמן, והם רומזים לצוררים אחרים, שקמו על ישראל. הראיה לצעירותו של המדרש הוא התואר ׳דוכס/ שהוא מאוחר ? גם השם פלסטינה התחילו משתמשים בו רק בימי אדריאנוס. לפי זה מותר לשער, כי דוכס אפריקי הוא רמז ללוסיוס קווייטוס. כי אמנם היה הוא לא רק ראש הגיס הברברי שלו, אלא גם בעל משרה גבוהה בפקידות הקיסרית של אפריקה. מכאן גם תוארו ׳דוכס דאפריקיא, ולא דוכס ברבדיה. ראינו למעלה, כי בזמן נציבותו בארץ־ישדאל נמצאו בה לא רק פרשיו המאוריטאניים׳ אלא גם חלק מהלגיון השלישי הקיריני. הניסיון הקשה, שנתנסו אבותינו בימי קווייטוס, מסביר כיצד חדרה לאגדה דמותם של הברברים כאומה שפגיעתה קשה
לפני שנים מספר ביקש חוקר אחד להוכיח׳ כי לוסיוס קווייטוס היה יליד חבש, ועורר פולמוס חריף למדי. המקורות שהבאנו כאן מכריעים ללא ספק לצד הדעה המקובלת על מוצאו של קווייטוס מאפריקה המערבית .
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
התרבות היהודית בפורטוגל
המידע על חינוך ותרבות בפורטוגל לפני המאה הט״ו הוא דל והוא מעיד אולי על חולשתה של יהדות פורטוגל בתחום הלימוד והיצירה. בקהילות פעלו מוסדות חינוך, תלמוד תורה או בית מדרש והיו ישיבות בשאביס ובליסבון. היו יהודים שלא ידעו לכתוב, כפי שניתן להסיק מתוך אחת מהוראותיו של אלפונסו הרביעי.
עד המאה הט״ו ידועים לנו בשמם חכמים מעטים מאוד. מספר חכמים נמנו על משפחת אבן יחיא. שלמה בן יוסף אבן יחיא (מאה י״ג) חיבר כנראה פירוש לתלמוד שאבד. בנו יוסף (סוף המאה הי״ג – המחצית הראשונה של המאה הי״ד) היה משורר וכתב בחרוזים פירושים לתלמוד, אשר נשרפו בדליקה. יוסף היה תלמידו של ר׳ שלמה בן אדרת(הרשב״א) ולאחר פטירת רבו כתב הספד:
קרחה מלהרחיב כנשרים שרים
חושו ותחת שיר אמרים מרום.
יוסף שיקם בקלעתאיוד שבאראגון בית כנסת אשר נבנה על ידי אחד מאבותיו, אהרון אבן יחיא. יוסף נפטר בגיל.90
אחד מחשובי חכמי פורטוגל היה דוד בן יום טוב אבן בליה (המחצית הראשונה של המאה הי׳׳ד), שהיה פורה ויצירתי מאוד בתחומים שונים. הוא היה בקי בתורה ובמקורות ההלכה, חיבר פירושים למקרא וכתב שירה, היה בר סמכא באסטרולוגיה וברפואה ותרגם חיבורים מלטינית לעברית. בחיבורו החשוב ״יסודות המשכיל״ הציע 13 ערכים כערכי יסוד ביהדות.פירושיו למקרא היו מיסטיים ועל כך ביקר אותו שמואל סרסה. בחיבורו ״כלל קטן״ דן דוד בן יום טוב אבן בליה בקשר בין אסטרולוגיה ורפואה. בשנת 1338 תרגם מלטינית לעברית את ״Salus vitae״ – מאמר על סגולותיו של עור הנחש, המיוחם Joannes Pauli. חיבור נוסף שכתב היה ״כללי ההגיון״.
יוסף זרקו, רופאו של הרוזן פדרו דה מנסיס (Pedro de Meneses) ויועצה של ליאונור, אחותו של דוארטי, היה רופא ופילוסוף. משהרגיש שארבה לו סכנה, עזב את פורטוגל והתיישב באגריגנטו (Agrigento) שבסיציליה. מכאן ואילך עסק בקבלה. פירושו על תפילות הימים הנוראים ופירושו על ספר בראשית ראויים לתשומת לב.
פריחתה של יהדות פורטוגל ובראשה קהילת ליסבון במאה הט״ו היא ללא ספק תוצאה של הצטרפות יהודים מקסטיליה. מבחינה תרבותית ודתית המאה הזאת היא החשובה ביותר בתולדות יהדות פורטוגל. רשימת הרבנים, הרופאים, המדענים, המשוררים והפילוסופים היא מרשימה. משפחת אבן יחיא, שבניה הנהיגו את יהדות פורטוגל במשך דורות, מוצאה כזכור היה מאראגון. יהודה אבן יחיא נגרו, בנו של דוד נגרו, אשר ברח לפורטוגל אחרי גזרות 1391 יחד עם אחיו שלמה, היה פייטן. אחת מקינותיו, שנכתבה לרגל חורבן הקהילה, מבוססת על ברכת ״ברוך שאמר״. קינה אחרת, ״יהודה וישראל״, כלולה בתפילת הספרדים לתשעה באב.
יהודה וישראל, דעו מר לי מאוד
לכן בחטאתי, אני ארעד רעוד
יהיה לבבי בי, בעת אשמע בכות
ובעת שחוק אראה, אזי אסלוד סלוד.
פיוטים רבים שכתב יהודה אבדו, וכנראה גם חיבורים הלכתיים אחדים. כמנהג משכילי ספרד חיבר שירי חול והיה בקי באסטרולוגיה, ואף סייע בידיעותיו למבצעו של אנריקי הספן לכיבוש סאוטה. יהודה פעל בשירותה של פיליפה, אשתו של ז'ואאו, ואחרי פטירתו של משה נבארו, היה יהודה ליהודי החשוב ביותר במלכות פורטוגל. בהזדמנויות שונות פעל למען אחיו היהודים. בשנת 1416 התערב לטובת יהודים שהואשמו בזיוף כספים. השפעתו של יהודה בחיי הקהילה היהודית הייתה עצומה ופעלו ראוי לתשומת לב מיוחדת.
בנו של שלמה, גדליה אבן יחיא נגרו, המכונה במקורות judeu, fisico e grande astrologo וכן singular fysico e astrologo, שימש כיועצם של דוארטי ופדרו. דוד בן שלמה אבן יחיא פעל בפורטוגל במחצית השנייה של המאה הט״ו ונתמנה לרב בקהילת ליסבון בשנת 1477. הוא פעל למען מגורשי ספרד שנקלטו בפורטוגל, אך נאלץ לברוח בעצמו לנאפולי לאחר שהלשינו עליו בחצר במלך. לאחר תלאות רבות השתקע באיסטנבול. דוד אבן יחיא חיבר פירושים על המקרא, ספרי דקדוק והלכה. הוא אף כתב פירוש על ״מורה נבוכים״. ספרו ״לשון לימודים״ על הדקדוק העברי וספרו ״שקל הקודש״ על השירה אשר כתב לבן דודו ותלמידו דוד בן יוסף אבן יחיא, מראה את רוחב היריעה האינטלקטואלית של חכמי פורטוגל. ספרו ״הלכות טרפות ושרכה הודפס באיסטנבול בשנת 1519. פירושו למשלי ״קו ונקי״ נדפס בליסבוןבשנת 1492. כאמור לעיל שימשו כל בניו של דוד אבן יחיא נגרו בחצרו של אפונסו החמישי, ובראשם יוסף, שעמו ניהל המלך דיונים רבים על היהדות והנצרות. גדליה בן דוד אבן יחיא נגרו, רופא, משורר ומחבר ״שבעת עיניים״ (חיבור על שבע האומנויות) היה בן למשפחה שתרמה רבות לתרבותה ולמעמדה של יהדות פורטוגל. הוא יצא את פורטוגל בכוונה לעלות ארצה, אך חלה בקונסטנטינופול ונקבר בנגרופונטה. משה בן חביב בן שם טוב חיבר שלושה ספרים: פסח שושן, מרפא לשון ודרכי נועם.
גם ר׳ יצחק קארו, מגדולי חכמי קסטיליה, הגיע לפורטוגל ושימש בה מורה ופוסק. מדבריו ברור כי היה מרוצה מאוד מרמת הלימודים בארץ זו.
יהודי צ.אפר. וארץ ישראל-רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן.
רבי פרג'י שוואט – אפרים חזן. 
רבי פרג'י אינו ילד תוניס, אלא יליד פאס שבמערב, ומשם הגיע לבאג'ה שבתוניס. מתחילה לא העריכוהו אנשי באג'ה כראוי לו, אך עד מהרה למדו להכיר את גדולתו של הבא להשתקע ביניהם. וכך מצטרף שמו לרימה של תלמידי חכמים מובהקים ממרוקו שמצאו את מקומם בתוניס. זמנו של המשורר אינו ידוע בבירור, על פי השערתו של צונץ חי פרג'י במאה הט"ז.
אגדות רבות מספרים יהודי תוניס על הפייטן המקובל האלוקי, רבי פרג'י שוואט, ומדי שנה היו עולים יהודים לקברו, הנמצא בעיר תסתור, ולא זזו מחבבו, עד שקבעו את סיפור חייו ומיתתו ואת האגדות המספרות עליו בשיר עם בלשון הערבית המיוחדת ליהודי תוניס.
פיוטיו של פרג'י, כפיוטיהם של משוררים אחרים בני דורו, לא נחקרו. לנדסהוטה רשם שניים פיוטיו, ואחד מהם הוא אף הביא בנספח לספרו, אך מעיר " ולא ידעתי מיהוא ". מוסיף עליו צונץ פיוט שלישי. א' נויבאואר מביא את דברי צונץ, ומוסיף, כי " בכתב היד באוקספורד נמצאו הרבה משירי פרג'י בתוך סקירה על תולדות יהודי תוניס. אלה הם, עד כמה שידוע לי, כל הפרסומים העוסקים בפרג'י ובפיוטיו.
אופייה של שירת תקופה.
רובם הגדול של פיוטי פרג'י עוסקים בנושא הגלות והגאולה. נושא זה מרכזי הוא כל כך, שכל שאר הנושאים אינם אלא החלק השישי מכלל פיוטיו של פרג;י. ואף הם קשורים בנושא הגאולה בדרך מן הדרכים.
בתקופה זו ניתק הקשר ההדוק שבין הפיוט לתפילה, שפייטני התקופה לא ראו עצמם רשאים לשלב פיוטיהם בתפילה כדרכם של הראשונים. כיוון שכך, נעלמו מפיוטי התקופה רוב הסוגים המסורתיים של שירת הקודש הקודמת
מכל סוגי הפיוטים הללו אנו מוצאים אצל פרג'י בעיקר רשויות לקדיש. עניין זה מוסבר בכך, שבכמה מקומות בתפילה ניתן להקדים רשות לקדיש בלי לפגוע ברצף התפילה. וידוע לנו, כי הפיוט " פעולות אל מה נוראות " לפרג'י, משמש עד היום כרשות לקדיש במנהגי התפילה של יהודי לוב, והם מקדימים אותו לקדיש הראשון של תפילת ערבית בהזדמנויות חגיגיות ( מוצאי שבת, ראש חודש, יום טוב, חול המועד ועוד )
מבחינת תוכנם אין פיוטי הרשות לקדיש יוצאים מגדר פיוטי הגאולה, שכן עיקר עיסוקם הוא בנושא הגאולה. דבר זה נובע גם מן הקשר שבין הרשות לקדיש, והרי הקדיש אף הוא בגאולה הוא עוסק. ( " ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה – לפי נוסח ספרד ).
סוג פיוט הטובע רושמו בשירת פרג'י הוא המאורה, ועוד נדון להלן בפיוטים שנכתבו על דרך המאורות ועל המוטיבים האופייניים לפיוטי המאורה והשתלבותם בשירי הגאולה. אך אין כאן מאורות שנכתבו כדי לשלבן בתפילת היוצר.
מתוך שמיעטו בפיוטים לתפילה, באו פייטני התקופה לכתוב פיוטים להזדמנויות אחרות שבהם מתבקשים פיוטים. כגון שבתות וימים טובים, שאדם שרוי בהם בתוך ביתו, וכגון מאורע של שמחת הפרט – חתונה, ברית מילה וכו…..
עתים שבהן קבוצים בני אדם לכבודם של בעלי השמחה. לעתות כאלה כיוונו הפייטנים בני התקופה את פיוטיהם. ורבים מפיוטים אלה מכוונים היו לכך שיוּשרו בניגוני זמר. ראשון ההולכים בדרך זו הוא רבי ישראל נג'ארה, וסגולה זו שלחיבור שיר וניגונו, תכונה עצמית היא לו, ומיחדתו בין המשוררים, שהביא אחדות ביו שני היכולות, ובחר בשירי זמרה.
בעניין זה הולך פרג'י בעקבות נג'ארה, ועדים לכך פיוטים כגון " אבי אבי חיש עזרתי ", שבו פזמון חוזר שאינו מתקשר לגוף הפיוט, וכגון הפיוט " פרחי סגולה ", שבו חוזרות המלים " גדול ה' " לאחר כל טור וטור, ובעיקר מעידות על כך רשימות הלחן בכמה מכתבי היד.
עוד אנו רואים בפייטני התקופה, שמאהבת התורה שבלבם באו לשיר שבחה של תורה ולתאר גדולתה. מוסיפים עליהם פייטנים העוסקים בקבלה ובחכמת הנסתר, שבאו לשיר שבחיו של רבי שמעון בר יוחאי.נבדוק להלן נושאים אלה כפי שהם בשירתו של פרג';י שוואט, ומשם נפנה לבדוק עניינים וצורות בכלל שירתו.
Yigal Bin-Nun- יגאל בן-נון
כרוז אנונימי נגד היהודים
דובר נחרץ של מצדדי הזהות המרוקנית היה אלבר אפללו. הוא פרס את משנתו, ביולי 1958, לפני השליח וולפגנג ברטהולץ מברן שביקש לעמוד על עמדותיו:
אנו יהודים טובים, ואולם אין זו סיבה שלא נהיה גם אזרחים לויאליים למרוקו. במדינה זו כל האזרחים, מוסלמים, ברברים ויהודים הם אחים. שליחותנו לשמש הוכחה לקיום שיתוף פעולה בין יהודים למוסלמים במדינה ערבית. לצורך זה יסדנו את אגודת הוויפאק שעושה למען הידידות בין יהודים למוסלמים. אנו רואים כעריקים את היהודים המוסתים בידי ארגונים ציוניים ומבקשים לעזוב את מרוקו בגלל פסיכוזת הפחד שנטעו בהם. החלטתנו נחושה לעשות הכול למניעת הגירת יהודים לישראל, שכן עם עזיבת כל יהודי, נחלשת עמדתנו במרוקו […] עד עתה לא הייתה אנטישמיות במדינה, אף לא בעת ההתקפה הישראלית על מצרים. אולם הגירת יהודים המונית עלולה לעורר גל של אנטישמיות. אולם אז, לא היא תהייה באשמת המוסלמים, אלא באשמת היהודים עצמם שבגלל הגירתם מוכיחים שהם לא מרגישים מרוקנים והם פורשים מן העם המרוקני.
אפללו לא היה ביקורתי רק כלפי הציונות וישראל. הוא לא היסס להגיב במאמרים בעיתונות נגד התקפות כלפי סמלים יהודיים.
בדצמבר 1959 התפרסם בערי מרוקו כרוז אנונימי בארבע שפות – ערבית, צרפתית, אנגלית ואיטלקית – שצויר בו סמל מגן דוד. מתחת לכותרת הופיעה השאלה: "המכיר אתה סמל זה?" בהמשך הייתה התשובה: "כוכב זה הוא סמל שנאת היהודים ותוקפנותם כלפי כל הדתות. זהו סמל ישראל המתנוסס מעל כל המוסדות הציוניים. זה סמלם של הרואים בפלסטין את מרכז הכוח הציוני ואת מרכז ההשתלטות על העולם. זה גם מרכז הדוחפים למלחמת עולם שלישית […] מחץ אותו לפני שימחץ אותך".עיתון בערבית פרסם באותם ימים את המדבקה שמופיעה על גבי בקבוק יין כשר. מתחת לתצלום נכתב: "מי שרוצה להאמין, שיאמין ומי שרוצה להיות ספקן, שיישאר כך. פרסומת זו הנושאת את סמל ישראל המודבק באלפי עותקים על בקבוקים, לא מודפסת בישראל. ממשלת בן-גוריון לא העניקה לה את אישורה. הכתובת בקזבלנקה שבתחתית המדבקה מוכיחה זאת. רבים היהודים המבטאים את אהדתם לציונות ומדפיסים על סחורותיהם את הכוכב בעל ששת הקדקודים, סמלה של ישראל. היכן עיני המשטרה? היכן האחראים?" אלבר אפללו לא נשאר חייב והיה היחיד, ככל הידוע, שהשיב למתקיפים. במאמר שפורסם בעיתון צרפתי הוא הסביר שסמל המגן דוד ליווה את ההיסטוריה היהודית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל. היהודים לא אשמים שישראל אימצה סמל יהודי זה בדגלה והיום כבעבר משמש הסמל לציון מאכלים כשרים, מסעדות ומוצרים יהודיים.
כרוזים ועצומות ביוזמת שליחי המסגרת
דוגמה לשימוש בעצומה בהתערבות של שליחי ישראל לשינוי פני הקהילה הביא אליאס כהן, מפקד סניף המסגרת במראכש. התברר לו שראש הקהילה בעיר משתמש שלא כהלכה בכספי הסיוע של הג'וינט. אנשי המסגרת במקום, שעסקו בעיקר בהגנה עצמית, שלחו בשם הקהילה עצומה למושל העיר בדרישה להדיחו ולמנות במקומו מועמד אחר, הראוי יותר בעיניהם לשמש בתפקיד. "לא נשארה ברירה בידי המושל והוא מילא אחר התביעה הן בפיטורי ראש הקהילה והן במינוי של מי שאנחנו הצענו". יצחק חליווה הוסיף פרטים. במסגרת התקבלה החלטה להדיח את הדן אביטבול מנשיאות ועד קהילת מראכש מפני שהיה אנטי-ציוני. השליח פנחס קציר הורה לחליווה להפיץ שמועות כאילו הקהילה מתנגדת לאביטבול. חליווה עשה כך, התחזה לתייר אמריקני ונפגש עם המושל טהר אועסו, התלונן נגד נשיא הקהילה ודרש את הדחתו מתפקידו. המושל ביקש לקבל לידיו עשר חתימות של חברי הקהילה שאותן גייסו חליווה ויהודה ואחניש והגישו אותם למושל. האחרון הזמין אליו את אביטבול, הודיע לו שהרבה יהודים אינם מרוצים מתפקודו וביקש ממנו להתפטר. עוזר המושל שנעשה ליועץ המלך, הפגיש את חליווה שוב עם המושל, שבישר לו על ההתפטרות.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שהמסגרת השתמשה בעצומה כדי להשפיע על השלטונות או על הרחוב היהודי. כבר באפריל 1959 ניסחה המסגרת כרוז שהופץ בכתשעים בתי כנסת בעיר קזבלנקה ובו קריאה לקהילה לפנות למשרד הפנים ולבקש דרכונים. הכרוז נוסח כאילו מטעם ועד הקהילה שרגיל היה להעביר הודעות באמצעות שמשי בתי הכנסת. בפעולה זו התכוונה המסגרת לחשוף את שקר השלטונות ולהזים את הטענה שהדרכונים מונפקים לכל דורש וללא אפליה, וכך להבליט בעיני דעת הקהל בעולם את בעיית איסור היציאה ממרוקו. ההיענות לכרוז הייתה מפתיעה. אלפי יהודים הגישו בקשות לקבלת דרכון.
כרוז אחר הופץ בידי ראשי המסגרת בבתי הכנסת ובמקומות ציבוריים ב-28 בספטמבר 1960. הפעם היה זה כרוז ברכה לראש השנה שהופנה "לאחינו בממלכת מרוקו". המנסחים פנו בשם "היהדות העולמית" לקהילה המקומית. המטרה הייתה ליצור תחושה שהקהילה במרוקו היא חלק ממכלול גדול יותר שדואג לשלומם. במכלול זה מצויה גם ישראל: "באותן תפילות יהודי אירופה, ישראל, המזרח, אמריקה ואפריקה מאחלים לכם אושר וכיבוד זכויות למען השלום בין העמים. יהיו האירועים אשר יהיו, נדע אנחנו לשמור על אחדותנו ולתמוך אחד בשני בכל האמצעים כדי להישאר יהודים במחשבה ובמעשה". שפת הכרוז הייתה צרפתית אך תוכנו היה אופייני לממסד הציוני של התקופה.
Il etait une fois le Maroc-D. B
Il etait une fois le Maroc
David Bensoussan
Y eut-il des differences marquees entre les Juifs indigenes, les Juifs exiles d'Espagne et les Juifs berberes?
Ajoutons que depuis l'arrivee des exiles d'Espagne en 1492 on etablissait la distinction entre les Megorashim, les exiles et les Toshavim, les residents, les premiers denommant les seconds les Forasteros, c'est-a-dire les etrangers, car leurs us et coutumes differaient des leurs. Certaines interpretations religieuses differaient entre ces deux groupes mais les premiers finirent par imposer leur rite dans la quasi totalite des communautes. Le judeo-espagnol ou haketia fut parle au Nord du Maroc et par une partie des communautes citadines tandis que le judeo-arabe fut parle par la majorite de la population juive. Les Juifs berberes de l׳Atlas et du Sud marocain parlaient egalement le judeo-berbere. Cela dit, beaucoup etaient a l'aise dans plusieurs langues. Avec le temps, la distinction entre Megorashim et Toshavim s'estompa. Ainsi et a titre d'exemple, les contrats de mariage recenses dans l'ouvrage d'Asher Knafo et David Bensoussan Mariage juif a Mogador, montre une division sensiblement egale entre les contrats de mariage celebres selon la tradition castillane des Megorashim et celle des Toshavim. Dans une meme famille, on a pu voir des mariages celebres selon des traditions differentes. Enfin, bien qu'il ait ete raisonnable de penser que les Negociants du roi en charge du commerce exterieur a Mogador aient ete recrutes parmi les Megorashim en raison de leurs aptitudes linguistiques, tous comme les Corcos, ou les Elmaleh, il y eut aussi des families issues des Toshavim tout comme les Afriat et les Ohana
Les Juifs citadins etaient presents dans toutes les villes (villes portuaires et villes de l'interieur) et en composaient au minimum 10% de la population. Les villes de Debdou, Sefrou et Mogador eurent un pourcentage de Juifs depassant les 50% La majorite des Juifs dits berberes etaient egalement arabophones et faisaient parti du tissu socio- economique des campagnes. L'exode rural fut fortement prononce en periode de secheresse ou de disette et toucha tant les Juifs que les Musulmans.
LA SAGA DES PALLACHE
Qui etaient les freres Pallache?
Certains episodes ayant des Juifs pour heros entrerent dans la legende. II en alia ainsi des freres Pallache qui tirerent parti de leur immunite diplomatique marocaine pour pourchasser les navires espagnols et se venger des crimes commis par leurs gouvernements et rar l'lnquisition. Ils servirent fidelement les sultans marocains de la dynastie saadienne et la Hollande. Ils furent tenus en tres haute estime bien que leur succes ait suscite des jalousies et de la medisance. Leur saga merite une attention toute particuliere. Auparavant, quelques remarques s'imposent sur les Juifs de cour.
Quelques mots done sur les Juifs de cour
Les habilites diplomatiques et linguistiques de Juifs furent appreciees par les sultans marocains. II est bon de souligner qu'au temps de la dynastie berbere des Merinides, des Juifs occuperent des postes leur dormant autorite sur des Musulmans. Tel fut le cas de la famille Ben Waqassa, notamment du temps d'Abou Yakoub Youssouf. Par ailleurs, sous le regne du dernier sultan merinide Abdelhaq (XVe siecle), il y eut le flamboyant Haroun Ibn Battash. Ces deux hauts fonctionnaires connurent une fin tragique, mais il n'en demeure pas moins que sous les Merinides, l'attitude a l'endroit des Juifs fut relativement bienveillante et une partie des refugies juifs de la Peninsule iberique purent trouver asile au Maroc. Pour l'historien David Corcos, cette attitude pourrait s'expliquer par le fait meme que les Merinides etaient essentiellement issus de la tribu berbere des Zenata qui avait en son sein de larges groupes juifs islamises. Par la suite, les Juifs de Cour agirent generalement avec grande discretion et discernement, essentiellement en qualite de conseillers ou d'ambassadeurs.
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת מקץ ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס' 30◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאור (מא, א).
כתב הגאון הצדיק רבי יוסף בן הרוש זצ"ל מחכמי תאפילאלת , בספרו אהל יוסף, כתב לרמז את כל הפסוק על דיני החנוכה, בראשי תבות, "ומנהג ישראל ה' ישמרם, מעשה קדושים צדיקים, שמונה נרות תמיד יהיו מזהירים, ידליק משמאל, ימין מזוזה, ויתקין פתילות רבות עם השמן. חייב להדליק מעומד. וידליק השמש נוסף הוא. עיקר מצוה – הדלקה. עלינו לברך הלל, יגמור אותו, ויזכור רחמיו".
וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו(מא, לז).
כתב הרב יחיא נחמני בספרו אמרי נועם, פירוש שהיו עבדיו מכעסים אותו ומתרעמים עליו על שהמליך עליהם עד כמו שאמר להם הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. אבל כשבאו אחי יוסף וראה אותם שכולם נאים וגבורים וצורתם מעידה עליהם שהם משפחה נכבדה אז שמח פרעה שידע מה להשיב לעבדיו שהתרעמו עליו שלא טעה בדמיונו שהצליח עליהם יוסף, וגם עבדיו שמחו שלא שלט עליהם עבד.
וירדו אחי יוסף עשרה לשבר בר ממצרים ואת בנימין אחי יוסף לא שלח(מב, ג).
כתב הרמב"ן ז"ל "וירדו אחי יוסף עשרה", כי לקיים החלום הראשון של החלומות כי הוא היה מספר אל אחיו העשרה, כי בו אמר (בראשית לז), ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו, ולהם אמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, כי בנימין איננו בכלל הזה, ונתקיים עתה החלום הזה כאשר השתחוו אליו. והחלום השני שכתוב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים לא יוכל להתקיים עד שיבא בנימין וגם אביו ע"כ. וכתב הדיין הגאון רבי ברוך אברהם טולידאנו זצ"ל בספרו אמרי ברוך, ולכאורה מדכתיב ואת בנימין אחי יוסף לא שלח, אנו יודעים שירדו עשרה, ונראה לי כי כיוון הפסוק לתרץ איך לא חשש יעקב לעין הרע ושלח את כל בניו, היה לו לשלח ב' או ג', ומתרץ כי עשרה הם וקימ"ל "כל בי עשרה שכינה נמצאת" ואם כן שכינה שורה בתוכם, וכל איפה שנמצאת שכינה יתברך אין שטן ופגע רע.
וירא יוסף את אחיו ויכירם ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות וכו (מב, ז).
יש לדקדק היאך יוסף עם כל צדקתו ויושרו היה מתנכר לאחיו ודיבר אתם קשות, ואם בגלל כל מה שעשו לו הרי עוון פלילי להיות נוקם ונוטר איבה והתורה אמרה לא תקום ולא תטור, ובפרט אחר שיצא לו טובה מכל מה שעשו הרי לא מהראוי שינטור להם איבה. ואפשר שכוונת יוסף אחר שבראותו שמכוונתם להרע צמחה לו טובה וישועה, רצה להתנכל להם ולדבר עמהם קשות פן ואולי שוב יחרה אפם בו ומרעה שחושבים לעשות לו תצמח לו טובה. או שכיוון לדבר עמהם קשות כדי שיגיע להם צער, ותצמח גם להם טובה כמו שצמחה לו טובה מהצער שציערהו (אמרי ברוך טולידאנו).
ויאמר שלום לכם אל תיראו אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון באמתחתיכם כספיכם בא אלי ויוצא אלהם את שמעון (מג, כג).
כתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התורה מרכאש, בספרו כפר ליצחק, אפשר לרמוז שבשעת סלוק הצדיק אומרים לו טעם לסלוקו והוא "שלום לכם" לבני הדור "אל תראו" מפני הרעה שלא תבא ועוד "אלהכם" בזכותכם ובזכות אביכם "נתן לכם מטמון" פירוש נתן בתורת מתנה עכשיו לכם משלכם מטמון שכר הצפון על דרך מה רב טובך אשר צפנת כאלו מונח באמתחתכם על דרך כל השונה הלכות כל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ושמא תאמר והרי לא עשה את כל המצות כולם לזה אמר "כספכם בא אלי" פירוש תאותכם באה אלי שהייתם מחשבים לעשות תורה ומצות.
או יאמר "כספכם" צדקה שהייתם עושים באה אלי ושמא תאמר שמא יש בידם עון חס ושלום ולא יזכו לעולם הבא לזה אמר "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש מחל להם שום עון על ידי התורה כי מאן דלעי באורייתא לא תבעי מניה בההוא עלמא דינא כלל.
נושא לנשים
"ויאמר שלום לכם"- על פי מה שאמרו בגמרא[1] אמר ריש לקיש כל העוסק בתורה יסורין בדילין הימנו שנאמר ובני רשף שהם היסורין יגביהם עוף שהיא התורה שנאמר התעיף עינך בו פירוש אם תעיף עינך בתורה ואיננו על הדרך אם תעזבני יום ימים אעזבך. אבל על ידי שמיעת המצות לא פלטי מיסורין אמר ליה הא אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שנאמר "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלהיך והישר" וכו’ פירוש על ידי שמיעת המצות פלטי מיסורין. ולכן ר’ יוחנן אזיל לשטתיה והביא הברייתא ת"ר (ברכות יז), גדולה הבטחה וכו’ יותר מן האנשים שאינן בני תורה שנאמר קומנה שמענה קולי האזינה אמרתי אמר ליה רב לרבי חייא הני נשי במאי זכיין מן היסורין לסברת ריש לקיש דבעינן תורה. אמר ליה באקרויה בנייהו וכו’ וזהו "ויוצא אליהם את שמעון" פירוש שמיעת המצות ובאקרויי בנייהו כאלו למדו התורה ופלטי מיסורין לסברת ריש לקיש.
מעשה רב: הלבנת פנים
איזה איסור חמור יותר?
בעיר טבריא ת"ו שבת אחת התעוררה שאלה בעקבות תקלה בעירוב, שאלו את רב העיר הספרדי הרב יעקב זריהן זצ"ל, האם מותר לטלטל, השיב הרב בחיוב, לעומת זאת בבית מדרש של הרב האשכנזי הרב משה קליעסק זצ"ל, אחר תפלת ערבית בליל שבת, קודם הכרזת הגבאי בבית המדרש, בדבר איסור טלטול בעקבת התקלה בעירוב, שאל הרב האם דבר מה פסק עמיתו לרבנות הרב זריהן, ענה הגבאי שפסק הרב שמותר לטלטל, במקום פסק הרב בנחרצות להודיע את הפסק של הרב זריהן שמותר לטלטל, באותה שבת הלך הרב קליעסק לבית הרב זריהן והציע שילמדו יחד מעט מהלכות עירובין, אחר שלמדו בעין את הסוגיה שאל הרב את הרב זריהן, לפי הנלמד מה הדין בטלטול בעיר בעקבות השאלה שנוצרה בעיר, השיב הרב זריהן אכן אסור לטלטל ואם כך מדוע הרב לא אסר לטלטל בעיר, ענה רבי משה עירוב בעירנו דרבנן, אם יגידו שיש מחלוקת בין הרבנים ולהלבין פני הרב ברבים הוא איסור דאורייתא. ("פניני המדות" שיצא בס"ד בקרוב).
הקפדה
רק פעם אחת הקפיד
הרב בעל "נשמת חיים משאש" הניח תרנגול לשוחטו לכבוד שבת, והנה לקראת יום שישי נגנב התרנגול מביתו ובכל העיר לא היה בנמצא לא עוף ולא בשר, נתעצב הרב שלא יכול לכבד את השבת, ואז יצא מפי הרב קללה על הגונב, ומיד לאחריה נתעצב הרב איך קלל את הגנב, ואף בירך את הגנב שתהפוך הקללה לברכה, אך שגגה יצאה מפי השליט, והנה בערב שבת הגנב טעם מהעוף, תיכף נתקע הבשר בגרונו מיד אמו של הגנב הזקנה הלכה לבית הרב, שיברך את בנה, מיד הצדיק לחש דבר מה על כוס מים, והוסיף שתיתן לבנה לשתות ויעבור הבשר מגרונו, ומיד הגיע הגנב עם העוף לבית הרב ומבקש סליחה וששב בתשובה שלמה, הרב מחל לו וברכו ובתנאי שלא יוסף ידו בגניבה, ונתן לו את התרנגול במתנה, ומאות היום הוסיף עוד גדר לבל הוציא מפיו דבר הקפדה, פן חלילה על ידו ידו יענש. (פניני המידות).
שבת שלום,
הרב אברהם אסולין
לתגובות:a0527145147@gmail.com