מורשת יהדות מרוקו

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון

נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחרי גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבני נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו " חסד לאברהם  " " אור החמה " " זהרי חמה " ו " בעלי ברית אברם 

אמנם ראוי לחקור בשני הדעות הנזכרים איזה יכשר:

ודע שהאמת מכל צד הדרך אשר נלך בה הוא הדרך התורה המקובל ומצותיה אשר בעבורה יקראו עם סגולה מכל העמים, ובעבורה יזכה האדם לעולם הבא, כי התורה היא הכרחית לשלימותינו ומשיבת נפש למקום אשר ממנה חוצבה, ולזה כל שבתם וקימתם של החכמים הקודמים והראשונים היה בדברים התוריים המקובלים לבד, אף על פי שהרבה דברים יתבארו כפי העיון ויחייבם השכל עכ"ז באמונה לבד בלי חקירה ומופת יזכה האדם לעוה"ב:

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי כמו הצורף כסף איננו מחויב אליו מצד שהוא צורף כסף שידע הנושא, ר"ל שאיננו הכרחי אליו ידיעת איך יתהוה הכסף בבטן הארץ או איזה מהיסודות גובר עליו, והידיעה בזה לא תורה בקיאותו במלאכת הצריפה, אבל ראוי לו מצד מה שהוא צורף הוא שיקח זה המחצב הידוע ויעשה עליו צורה במלאכתו הצורה היותר שלימה באופן היותר שלם ולא זולת.

 כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו. עם היות שאפשר שתתבאר במופת [למה] יקרא ישראלי, אמנם כשידע האמונה במופת אז מורה על היותו איש משכיל וחכם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא ישראל, והענין כמו שבעל חכמת הככבים אינו מחויב לחקור במלאכתו על טבע הגרם השמימיי אם הוא הוה או נפסד כן הענין בזה בשוה, ולזה החכמים הראשונים היו כל דבריהם במקובלות לבד ולא זולת:

והנה האחרונים שיצא להם שם השיגו מה שהשיגו הראשונים לבד מהשגתם עצמם, וזה כמו משל הננס הרוכב על צוואר הענק באופן שיאות לאמר כי יש יתרון לאחרון על הקדמון בדברים אשר חוטרם יצא מגזע העיון והנסיון, יען היותו תמיד הולך ומוסיף חבל לחבל ומשיחה למשיחה עד כי בעזר הראשונים עצמם אשר נלאו סביבות היאורים להוציא להם מים לשתות אמור יאמר הכורה אחר כורה אני כרתי ושתיתי.

 וכבר ידעת מה שכתב הרב הגדול הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, וז"ל, מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברה הוא מה שיעשה רבינא ורב אשי עכ"ל. ולזה האחרונים חדשו להשכיל כל דבריהם התוריים על צד החקירה והמופת השכלי, ומזה נראה שהאחרונים השיגו באופן יותר מחויב ומשובח לאין שיעור מהראשונים, וזה מפני שהשלימות אשר תקנה התורה הוא כמו צורה ותכלית לאשר יקנה העיון האנושי:

והענין כמו שהדבור הוא צורה לרוח החיונית, וכאשר תחיה רוח החיונית יותר מעולה ויותר טובה ויותר בריאה אז הצורה השכלית תראה פעולתיה באופן יותר נאות, כן הענין בשתי השלימות שהם החקירה והקבלה. והעניין הוא כי מי שהוא שלם בשלימות החקירה והעיון אז (השגת) [הגעת] השלימות האלה"י התוריי בו יותר נבחר בלי ספק, ולכן יחוייב מי שהוא שלם בשלימות האנושי השכלי וגם בשלימות אשר תיחדהו התורה יותר נבחר ויותר שלם ממי שלא יהיה שלם זולתי באחרון, והנה האחרונים באמת השיגו את ב' השלימות יחד בחוקרם על הדברים שבאו בתורה ויסכימו הקבלה אל החקירה והוא הדרך היותר משובח:

אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י:

והענין דע שהחכמות הם שני מינים אחד חכמה פנימיית ואחד חכמה חיצוניית, והנה מן הראוי שבני ישראל לא יתחכמו אלא מן החכמה הפנימיית הקדושה מפני שהם קרובים אל הקדושה שהם עשוים בצלם ובדמות אלה"י. ואלו היו כשרים וראויים היתה החכמה הפנימיית עומדת בהם, אלא שפגמו וקלקלו ונתרחקו מן הפנימיית ואל החיצוניית לא באו שאינה שלהם, ולזה השדים הם חכמים בחכמה החיצונית מפני שהם חיצונים ובטבעם הם קרובים אליה מאד יותר ויותר מטבע בני אדם הכשרים בחכמה הפנימיית, מפני שהפנימית גבוה מאד והחיצונה תחתונה מאד, והשדים דקים וזכים (וקרובים) אל [ערך] החכמה ההיא החיצונית, אמנם בני אדם הם רחוקים מן החכמה העליונה מפני שהיא גבוה מאד, ומצד התלבשם בחומר נתרחקו ומצד העון נתרחקו מאד (כי) [עד ש] נתעלמה מהם (מחמת החמר), זולתי לאותם המזככין את עצמן:

ואני הצעיר אברהם בן לא"א גביר נשא ו[מאד] נעלה כהר"ר מרדכי זלה"ה בן לאדני החסיד והעניו נעים זמירות ישראל החכם כמהר"ר אברהם אזולאי זלה"ה בסעיפים [בחזיונות] בתנומות על משכבי ובקומי זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חרפי (בחלד) [באלפי] עיר מולדתי פאס יע"א, עיר גדולה במעלה ותהלה עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים ואני בקרב חכמים שלמים וכן רבים יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה באהבה ובחבה בהוייות דאביי ורבא.

עולים במשורה

מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951-1956

אבי פיקאר

באדיבותו ובאישורו של המחבר, אבי פיקאר

בצד שיקולים שנגעו לבריאותם, לגילם ולכושר עבודתם של המהגרים החדשים היה מקום, כמעט בכל מדינות ההגירה, לשיקולים של שיווי משקל אתני ושמירת צביונה התרבותי, הלאומי ולעתים גם דתי של החברה הקולטת. ב־1882 נאסרה בארצות הברית כניסתם של פועלים סיניים, ומאוחר יותר הורחב האיסור גם לבני אומות אסיאתיות אחרות. הכניסה הותנתה בידיעת אחת השפות האירופיות.

הערת המחבר : החוק התקבל בתמיכה רחבה שהצליחה לגבור על הווטו הנשיאותי שהטיל וודרו וילסון. ראו אואדה, ארץ הגירה, עמי 44; אריאלי, המחשבה המדינית, ב, עמי 309.

ב־1921 נחקקו החוקים הראשונים שהגבילו את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה ובהמשך נוספו עליהם תיקונים והגבלות.״"

הערת המחבר : ב־1921 חוקק הקונגרס את חוק ההגירה שקבע מכסות הגירה כלליות בשנה וחילק אותן על פי העדפות לאומיות וגזעיות. החוק התיר כניסתם של מהגרים בני מדינת מוצא אחת לארצות הברית כל עוד לא עלה שיעורם על שלושה אחוזים מאזרחי אותה המדינה שהתגוררו בארצות הברית ב־1910. המטרה הייתה להגביל את כניסתם של מהגרים מדרום אירופה וממזרחה. החוק לא חל על מהגרים אסיאתים. הגירתם של אלה הייתה כאמור אסורה לחלוטין. ב־1924, לאחר שהתברר שאין די בחוק הקיים, הוא תוקן כדי להגביל עוד יותר את הגירתם של בני קבוצות בלתי רצויות. מכסות ההגירה השנתיות לכל ארץ מוצא עמדו עתה על שני אחוזים ממספר אזרחי המדינה שחיו בארצות הברית ב־1890, בראשיתה של ההגירה הגדולה מארצות לא־פרוטסטנטיות. ב־1929, עם המשבר הכלכלי, הוגבלה מכסת המהגרים השנתית הכללית ל־150,000 בלבד. הגבלות אלה הוגמשו לאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1965 בוטלה ההעדפה הלאומית להגירה ומכסות ההגירה חולקו באופן שוויוני יותר (אואדה, ארץ הגירה, עמי 45).

חוקי ההגירה של ארצות הברית סגרו את שעריה של ׳ארץ החופש " בפני אנשים שנזקקו להגירה יותר מכול והותירו אותם פתוחים בפני אלה שנזקקו לה פחות. אוסטרליה מנעה את הגירתם של לא־אירופאים, קנדה העדיפה מהגרים מצפון מערב אירופה, וגם מדיניותה של ארגנטינה, שצמצמה את ממדי ההגירה אליה בשנות השלושים, התבססה על חשש משינויים במבנה האתני של אוכלוסייתה עקב גל הגירה של יהודים מגרמניה.

מדינות שקיבלו מהגרים מסיבות כלכליות וראו בהם מנוף לפיתוח המדינה והחברה התנו את כניסתם בבדיקת יכולתם לתרום לכלכלה ובהקפדה על שמירת הצביון האתני של המדינה. הסיבה למדיניות פתיחת השערים, התועלת למדינה הקולטת, הכשירה את סגירתם מסיבות כלכליות ואתניות, מדיניות שנקטו רבות ממדינות ההגירה בשנות השלושים של המאה העשרים. סקירת מדיניות קבלת זרים של מדינות הגירה חשובה להבנת השוני שבין מדיניות זו לבין מדיניות של ׳שיבה׳ שנוקטות מדינות בעלות ׳זכות שיבה ׳(רפטריאציה).

מדיניות הגירה של לאומיות של פזורה

מדינות הגירה ביססו את מדיניות כניסת המהגרים על תועלתה של המדינה. פתיחת שערי הארץ להגירה הייתה הכרעה פנימית של המדינה הקולטת וכמוה ההכרעה בדבר צמצום ההגירה והגבלתה. המהגרים עצמם לא השתתפו בדיון הפנימי על כללי הגירה. שונה היא מדיניות ההגירה בקרב מדינות של ׳לאומיות של פזורה׳, מדינות בעלות תפוצה מחוץ לגבולות המדינה.

ארנסט גלנר, חוקר הלאומיות, הגדיר תנועות לאומיות שונות ׳לאומיות של פזורה׳. סוג זה של לאומיות מאפיין לדעתו קבוצות מיעוט משכילות יחסית לסביבתן אולם חסרות כוח פוליטי ושלטוני. בתקופה האגררית היו קבוצות מיעוט כאלה ל׳קהילות מתמחות׳ בעלות תפקיד חברתי וכלכלי חשוב. המעבר לתקופההמודרנית אפשר לרבים מבני קבוצת הרוב לרכוש לעצמם אותן התמחויות וכך נותרו בני המיעוט בלא תפקיד חברתי וכלכלי ועקב זאת גם בלא הגנה שלטונית. השלטונות יכלו לספק את רצונותיה של קבוצת הרוב באמצעות נישול המיעוט המתמחה ורדיפתו. אחת האפשרויות שעמדה לפני מיעוט כזה, בצד הניסיון להיטמע בחברת הרוב, הייתה לחדול להיות מיעוט, הווה אומר להקים מדינה משל עצמו. לעתים קרובות היה לקבוצות כאלו בסיס טריטוריאלי, תחום שהן היו בו חלק ניכר מהתושבים. התנועה הפוליטית של לאומיות הפזורה שאפה אם כן להשיג ריבונות ועצמאות בטריטוריה זו, ולאחר השגת הריבונות לדאוג לבני הפזורה הנרדפים, לספק להם מקלט פיזי ולפעול פוליטית למענם.

הערת המחבר :   גלנר, לאומים ולאומיות, עמי 143-134. בצד היהודים מכניס גלנר לקטגוריה זו גם את היוונים ואת הארמנים. לכל אחת משתי הקבוצות האחרונות, למרות פיזורן הרב, היה בסים טריטוריאלי שרבים מאנשיה היו מרוכזים בו והוא המקום שהמיעוט הקים בו לבסוף את מדינתו. ליהודים לא היה שום בסיס טריטוריאלי ממשי והמבנה החברתי שלהם לא היה מאוזן. גלנר רואה במפעל הציוני ׳טרנספורמציה מדהימה׳ שהצליחה ליצור ריכוז טריטוריאלי ולייצר שכבות חברתיות שהיו חסרות במדרג החברתי של העם היהודי. הוא אינו מתייחס למתח, שאמור ללוות כל לאומיות של פזורה, בין צורכי המרכז הלאומי בבסיס הטריטוריאלי לבין צורכי הנותרים בפזורה, מתח שאינו קיים בתנועות לאומיות המייצגות קבוצות המרוכזות בבסיס טריטוריאלי, שצורכי המרכז הלאומי שלהן תואמים את צורכי בני האומה. בהקשר הציוני דובר רבות על המתח שבין הצלה לבניין ועל התייחסותה של התנועה הציונית למצוקת יהודי אירופה נוכח השואה או התעלמותה ממנה. ראו צור, לאומיות פזורה, עמי 183-180.

כדי למלא משימה זו מחוקקות מדינות שמייצגות לאומיות פזורה חוקי הגירה המסייעים לבני הלאום. בישראל בא הדבר לידי ביטוי בחוק השבות. אולם ישראל איננה יחידה. כך גם המצב במדינות נוספות שמחוץ לגבולותיהן יש קבוצות המזוהות אתן מבחינה לאומית כמו למשל ארמניה, גרמניה, יוון ופינלנד. חלקן מדינות לאום טריטוריאליות שהימצאותם של בני הלאום מחוץ לגבולותיהן היא תוצאה של סרטוט מחדש של הגבולות (כמו אחרי התפרקות ברית המועצות או יוגוסלביה) או תוצאה של נדידה, שאירעה לעתים מאות שנים לפני כינונה של מדינת הלאום המודרנית. חלק מן המדינות האלה הוקמו בזכות פעולתן של תנועות של לאומיות של פזורה.

בשונה ממדינות ההגירה, במדינות שמייצגות לאומיות שנמצאת מעבר לגבולות המדינה הלגיטימציה להגירה של בני הלאום אינה נובעת מסיבות כלכליות או מחישוב התועלת שיביאו המהגרים למדינה הקולטת אלא מהעובדה שהיא נתפסת כמדינתם של אותם מהגרים באופן מוחשי או סמלי. הם אינם עוברים למדינה אחרת אלא ׳שבים לביתם׳. גרמניה למשל הגבילה את כניסתם של מהגרים זרים וראתה בהם רק עובדים אורחים ,(guest worker' אך ראתה בחיוב את הגירתם של  ׳גרמנים אתנים׳(Aussiedler). קטגוריה זו מתייחסת לצאצאיהם של תושבי האזורים שהיו מאוחר יותר בשטחן של גרמניה ואוסטריה. מאז המאה השתים עשרה החלו דוברי גרמנית לנדוד מזרחה ודרומה למקומות שהשליטים ראו בהם גורם :־בלי מועיל: להונגריה, לאזור ווהלין שבפולין, לחצי האי קרים ולאזור הוולגה. משנות החמישים של המאה העשרים החלו גרמנים אתנים ממזרח אירופה ׳לשוב למולדת אבותיהם׳, כפי שמגדירה זאת המדיניות הגרמנית הרשמית.

־וון המודרנית רואה בצאצאיהם של דוברי היוונית את בני הלאום היווני. למהגרים ממוצא יווני מוענקת אוטומטית אזרחות והגירתם מוגדרת ׳שיבה למולדת׳ אף שלרבים מהם אין שום קשר ליוון המודרנית (הם באים ממקומות שנמצאים כיום ברוסיה, ברומניה או בטורקיה) והיוונית שבפיהם שונה מאוד מהיוונית המדוברת ביוון.

הערות המחבר :  אף שגרמניה היא אחת המדינות שזרים היגרו אליה בהיקף המשתווה רק לארצות הברית ושיעורם של הללו הוא 8.6 אחוזים מאוכלוסייתה אין היא רואה את עצמה מדינת הגירה. ראו בייד וויינר, ׳הקדמה׳, בתוך: הנ׳׳ל, הגירה, עמי vii; בייד, מהגירה, עמי 31-12.

שם, בוולגה, הוקמה ב־1924 הרפובליקה האוטונומית סובייטית של גרמני הוולגה. עם פלישת הנאצים לברית המועצות ב־1941 החריב סטלין את הרפובליקה, טבח חלק מתושביה והגלה את האחרים.

1       בייד, מהגירה, עמי 4; הופמן, גרמנים אתנים, עמי 15-12. הגל הגדול של גרמנים ׳אתנים׳ הגיע למערב גרמניה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה. חלק גדול מישיבה׳ זו נבע מגירוש, יישוב מחדש וטיהור אתני של אזורים שמיעוט גרמני התגורר בהם או של אזורים שהיו שייכים לגרמניה וסופחו למדינות מזרח אירופה. לאחר מכן המשיך גל השיבה, אולם מניעיו היו בעיקר מצוקה פוליטית וחברתית. הגירה מסיבות כלכליות בלבד הייתה נדירה. ראו מינץ ואולריך, דפוסים משתנים, עמי 69. עד תום המלחמה הקרה ב־1989 לא הגבילו השלטונות הגרמניים את הגעתם של גרמנים אתנים למערב גרמניה. הם רק נדרשו להוכיח את שורשיהם הגרמניים וזכו לקבל אזרחות מיד גם אם נכנסו שלא כחוק(שם, עמי 72-71; יעקובסון ורובינשטיין, ישראל והעמים, עמי 227). עם נפילת מסך הברזל הקשיחה גרמניה במקצת את התנאים להתאזרחותם של גרמנים אתנים בה, אך גם היום זו עדיין מדיניותה הרשמית בכל הנוגע למתגוררים בשטחי ברית המועצות לשעבר. ראו טרואן ובייד, ׳הקדמה׳, חוזרים הביתה, עמי xv.

רפאל ישראלי

בחזרה לשום מקום

יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים

שרבוטי זיכרונות והבזקי רשמים מכאן ומשם אינם ממין התיעוד ההיסטורי וודאי אין בהם לא יומרה לדיוק קפדני, לא ניסיון להיאחז במסגרת נתונה של זמן ולא מאמץ לספר דברים על פי סדר התרחשותם או עניינם. היות ודרכם של זיכרונות ושל רשמים להתל בזוכרם, והיות ועם חלוף השנים דוהים הזיכרונות והרשמים והם נדחים מפני ההזיות והעיוותים, ימחלו לי המקפידים שבין הקוראים על הפיכת סדרי בראשיתם והכנסת אנדרלמוסיה בהם.

ככל שניטשטש החוף הספרדי ברוח הבוקר הסגרירית, ששמיו מכוסים ענני צמר־גפן טרוטים המרחפים בהם ללא תכלית כאילו לא גמרו בדעתם להתייצב ולהוריד מטר או להפליג הלאה משם – עלתה והתבהרה תבנית החוף של טנג׳יר, והעיר הקסומה ההיא החלה מצטיירת בכל יפי הדרה מעבר למצר הים המפריד, שלו מלאו לבו להסיח את הסודות שכמס בתוכו, כי אז יריעות רבות היו מלאות ולא היה סוף לסיפורים.

יכול היה לשוב ולשרטט את גלי המאורים הקנאים שיצאו דרכו לכבוש את העולם, החל באיבריה הוויזיגוטית ובצרפת הפרנקית והלאה משם; את נאומו בן־האלמוות של המצביא טארק בפניהם לאחר שנחתו בראש הגשר ליד ההר הנושא את שמו: ״הוי בני חיל, אין לכם מפלט, שהים מאחוריכם והאויב לפניכם,״ וגו', לאמור צאו וכבשו את הארץ, כי אין בחירה אחרת – מילים המהדהדות עד היום הזה, ואולי ביתר שאת מחר ומחרתיים; במצרים אלה עברו כוחותיהם של כובשים מהוללים אחרים מבני המוראביטון והמוואחידון, השושלות שעשו שמות בבני עמנו כשפרשו את שלטונן על מרוקו, ואף התקדמו והחלו אותו על אנדלוסיה המוסלמית בימי הביניים; ובכיוון ההפוך, בימים הסמוכים יותר לעידן החדש, עשרות אלפי היהודים המגורשים מספרד ומפורטוגל שמצאו מדרך לרגלם ומנוח לנפשם בארצות צפון אפריקה, שביכרו על פני ארצות הסולטן העות׳מאני אחרי שנסגרו בפניהם ארצות אירופה הנוצריות, שגם עליהן הייתה אימת האינקוויזיציה; ולאחרונה ניסיונות הבריחה של יהודי מרוקו דרך מצר זה אל חופי מבטחים, כשלאחר שקיבלה את עצמאותה והסתפחה לאויבינו מנעו שלטונותיה ה״מיטיבים״ מיהודיה לעלות מן הארץ.

 יותר מכול זכורה לנו הטרגדיה של עשרות היהודים, משפחות־משפחות, שבשנות ה־60 שמו נפשם בכפם, עלו על ספינה רעועה בחוף מרוקו, הפיסס (לימים עוברתה לאגוז/ אלא שבמקום להגיע לחופי ישראל נטרפו בים והיו לסמל להעפלה במהדורתה המחודשת, שזכרה עולה מדי שנה בעצרת ממלכתית. ועוד זיכרונות ומאורעות לרוב, שלו באנו לספר בכולם הייתה דעתנו מוסטת מן העניין העיקרי. ועד שחומות טנג׳יר ומגדליה זקפו קומה בשמש שהחלה קופחת, וכבר ירדנו נחפזה אל החוף, וכבר מנהל החבורה חומק מאחורי הכותל לתת שלמונים ללובש מדים מעונב ומוקפד. אלמלא כן, היו דורשים מאתנו כמכל תייר נכנס את דרכונינו הישראליים, שלא הוטבעה בהם אשרה מרוקנית(זו ניתנה בגיליון נפרד מחשש היטמאות, רחמנא ליצלן), ומבוכה הייתה יורדת על הפקידים והמוכסים. כך אפוא, אנו ברוכים בשערי מרוקו כנתיני המלך בעבר שנתינותם עומדת לעד, אך בהיחבא, כי בינתיים החלפנו נאמנויות ופנינו לנלוזה שבהן. שאנו מוזמנים בגאון בשער הראשי כנשים לפי חוק, ומוכנסים בהסתר בחלון האחורי כפילגשים – זה לא בישר טובות. עם הסלידה המובנת ממעשים שלטוניים שאז חשבנו לתומנו כי ארצנו חסינה מפניהם, הפציעה לפתע ההכרה כי כך שרדו אבותינו לדורותיהם תחת משטרים מושחתים, שלולא כן ודאי היו התעמרויות השלטון בנו בלתי נסבלות. ובעוד אנו דנים בתופעה בינינו לבינינו, נוכחנו במו עינינו בדוגמה חיה ומהממת של השיטה. בן-תשחורת על אופנוע, שפילס דרכו בתרועה גדולה בין הולכים ושבים בשוק הצפוף בבזאר של טנג׳יר, צד את מבטו של שוטר מנומנם אשר קפץ על רגליו ועצרו. הרוכב נעצר בחריקה מחרישת אוזניים, אך מיהר לשלוף שטר כסף מארנקו, הושיטו לשוטר לעיני כול, כאילו הליך מקובל הוא, ויצא לדרכו ללא ניד עפעף. אנו הזדעזנו לא מעט מהמפגש הראשון שלנו עם סדרי השלטון בארץ שכה התאווינו לשוב ולראות, אך יותר מזעזע היה שוויון הנפש של ההמונים שראו במתת, שאפילו לא נתלוותה לו שקלא וטריא, דבר מובן מאליו. חברינו, חתך ממוצע של החברה הישראלית, דיברו ביניהם בסוגיה זו, וניכרה בהם גאווה על ש״אצלנו זה לא יכול לקרות״, או תמיהה ״איך יכולנו לשאת את זה בכל שנות ישיבתנו בארץ הזאת?״. אולי כיום, 30 שנים מאוחר יותר, גם הגאווה וגם התמיהה לא היו באות אל העולם מאחר שגם אצלנו הידרדרו הדברים (אם כי, לפי שעה, לא עד כדי שחיתות שלטונית פומבית), ואצלם אולי חל שיפור.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

לכן אני חוזר על הצעתי המקורית המהווה לפי דעתי הפתרון האפשרי ביותר, והוא להקים חברה אשר תהיה מורכבת מגורמים שונים, כולל אנשי מרוקו בעלי יכולת והשפעה, והיא תקבל לרשותה כל הרכוש שלא ניתן למכירה לערבים או להעברה לארץ, אפילו במחירים מוזלים 50-70 אחוזים מהערך, ועל ידי כל נוכל להציל לפחות חלק הגון מרכושם של יהודים אלה.

אבקשך לעיין מחדש בהצעתי זו ולנסות למצוא לה פתרון בהקדם האפשרי. לפי דעתי שאלת הצלת הרכוש אינה קיימת לגבי תושבי הכפרים, היא תעמוד בחריפות לגבי רכושם משל כל יהודי מרוקו, באשר המצב הפוליטי כאן אינו יציב. ומי יודע מה ילד יום.

תשובה שיש בה משום עידוד בכיוון הצעתי, קיבלתי מלוי אשכול ז"ל :

קיבלתי את מכתבך המעניין בקשר לארגון העליה ממרוקו ואשר לשלושת הבעיות שהצגת :

1 – מתוך התקציב העומד לרשותנו כיום, ומתוך הצורך לחלק את מקומות הקליטה בהתיישבות בין הזרמים השונים נראה לי כי לא נוכל לקלוט השנה למעלה מ-500 – 600 משפחות מתושבי הכפרים אשר אורגנו על ידיך. יש על כן להפסיק את תזוזת אנשי הכפרים עד להודעה חדשה מאתנו.

אנו עושים מאמצים רבים להגדיל מספר היחידות בהתיישבות לשנה זו ובאם ישאו מאמצינו פרי נוכל לקלוט משפחות נוספות מתוך אלה שנשארו בכפרים.

2 – עליך לעשות כל מאמץ להשתחרר במרוקו מהמטען של מקרים סוציאליים הנספחים לאנשי הכפרים. אין אני צריך להדגיש הקשיים הנגרמים הן לכפרים הקולטים והן למדינה בהבאת מקרים אלה ארצה. יש לבוא בדברים עם הג'וינט וארגונים נוספים כדי להסדיר בעיה חמורה זו במקום.

3 – בענין הטרנספר של הרכוש נראה לי כי צריך לטפל בדבר. אנו נדאג להקמת גוף אשר יעסוק בענין זה.

את תוצאות טיפולנו נודיעך.

אבקשך להעביר אלי תיאור המשך פעולתכם בארגון העליה.

הנני מאחל לך ולחבריך הצלחה בעבודתכם.

לוי אשכול / ראש המחלקה להתיישבות 28.2.55

בשנת 1952, נתמנה לוי אשכול ז"ל כשר האוצר, בנוסף על תפקידו כחבר הנהלת הסוכנות היהודית ויושב ראש של מחלקת ההתיישבות שלה.

בתשובתי לאשכול ז"ל ביום 9.3.55 כתבתי בין היתר :

הנני מאשר בתודה את קבלת מכתבך מיום 28 לחודש החולף אשר חיכיתי לו בצפיה רבה. כן אני מודה לך מאד על האינפורמציה שהעברת אלי בענין ההתיישבות. כל מאמץ אשר ייעשה להחיש ולהגביר את העליה של אנשי הכפרים הוא מצוות השעה.

אנשי הכפרים כאן אינם יודעים נכונה מה הוא מצבם היום ומה יהיה בעתיד הקרוב. אין ברצוני להשתמש במתים מפוצצות אל לפי דעתי אין מלה שהולמת יותר המצב מאשר " הצלה ". המדובר בחומר אנושי טוב, רגיל לחיי עמל, ויודע עבודת אדמה ומסתפק במועט. לא תהיה זו מליצה אם אומר שאנשים אלה קשורים לעבודת אדמה בכל רמ"ח אבריהם.

ענין המקרים הסוציאליים אף הוא דורש טיפול מהיר. עד כה התנהל בעצלתיים. כי במקום לסמוך על וועדי הקהילות והג'וינט שאינם מראים כל נכונות לכך, לפי שעה יש, לפי דעתי לחייב את משרד העליה לטפל בבעיה זו. אם יש באפשרותך לעזור בשטח זה, אנא עשה זאת בהקדם.

אשר להעברת הרכוש דרושה גם כאן פעולה מהירה. כי רבו המקרים של יהודים שעוזבים את כפריהם ומשאירים את רכושם, כולל נכסי דלא ניידי, ויש חשש שמגפת העזיבה תתפשט בכל הכפרים. ועם פיזורם של האנשים בערי המרכז יקשה עלינו לארגנם לעליה, ולא כל שכן – להתיישבות.

שבחי רבי חיים בן עטר

גדליה נגאל

אווירת התמיהה והמבוכה המאפיינת את תחילת הפגישה בין המלך לר׳ חיים, משתנה עד מהרה. מהרגע בו השליט מתבקש להציץ במראה הופכת האדרה הסגולית לזאת של כובד ראש. שאלותיו של ר׳ חיים בדבר המימצאים הנראים במראה הולכות ונשנות, והמבנה הדיאלוגי  (המשותף למרבית הנוסחים) מסייע להסרת החייץ האגדי ולביסוס אשלית המציאותיות. מראיית העולם כולו, דרך ראיית ממלכתו, מגיע המלך לראיית ארמונו וחדר משכבו.

דומה, כי מוטיב המראה והמבנה הדיאלוגי של סיפורנו מקורם בסיפור נוצרי ביניימי על נואפת, שעקבותיו בולטים בסיפור חסידי מסויים, שלא מן הנמנע כי השפיע על הסיפור הנדון. אמנם בסיפור הנוצרי והחסידי היורה הוא הנואף [הזומם לפגוע בבעל] ולא הבעל הנבגד, אלא שמוצרי מפלח החץ לבסוף את לב הנואף כשם שבסיפורנו הלז נורה. גם בסיפור הנוצרי וגם כאן נטמנת הגוויה והאשה מנסה להסתיר את האירועים מבעלה בשובו ממרחקים. בסיפור הביניימי נשפטה הנואפת למוות ונדונה לשרפה, ואילו כאן המלכה אינה נפגעת, שהרי כלל לא נאפה.

כנרמז לעיל, אין לחשוב כי הסיפור הנוצרי השפיע ישירות על הסיפור הנדון, ויש להניח כי השפיע בעקיפין, דרך הסיפור שנדפס בסיפורי קדושים. הנחה זאת מתחזקת בגין עובדת הדפסתו של הנוסח (היידי) הראשון של הסיפור בלמברג, , מקום בו נדפסו אוספי־סיפורים רבים, וע״פ בית־עקד־ספרים לח. ד. פרידברג גם ספר סיפורי־קדושים.

בספרות הסיפורית היהודית לדורותיה מצאנו סיפורים רבים אודות ויכוחים עם כמרים ומכשפים, שכתוצאה מהם נתבטלה גזירה חמורה. לא־פעם מתקשרת בסיפורים דמותו של הגיבור־המציל עם אגדת הסמבטיון ועם גולי עשרת השבטים אשר מעבר לנהר. גם על ר׳ חיים בן עטר מצוי סיפור — בשני נוסחים — שענינו שביתת ר׳ חיים באחת השבתות מעבר לסמבטיון. נוסח אחד נדפס בספרו של ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן ודומה לו נוסח נוסף שנדפס בספרו הנ״ל של ר׳ אברהם שטרן.

ר׳ אברהם ן׳ סוסאן שמע את הסיפורים אודות ר׳ חיים בן עטר בכל הנראה מאביו, שגדל בעיר סאלי שבמארוקו, מקום לידתו של בעל ״אור־החיים״. שהייתו של ר׳ חיים מתוארת בלשון מליצית, והיא, ככל הנראה, לשונו של המסגנן האלמוני עליו רומז המחבר בהקדמתו. את נוסחו של ן׳ סוסאן אביא בנספח, ואילו להלן אסכם את נוסחו של שטרן:

אחרי עלייתו של ר׳ חיים בן עטר לארץ ישראל, הוא יצא את הארץ כשד"ר (שליחא דרבנן), ובאחת מנסיעותיו הגיע עד לסמבטיון הנודע. אחרי חצות היום, באחד מימי הששי, עבר ר׳ חיים את הנהר ובחיותו תועה ביער עבות פגש בענק שגרזן בידו. מתוך פחד עלה ר׳ חיים וטיפס על אחד העצים. הענק כרת עצים ובקע ענפים, ובכל מעשה ומעשה היה אומר ״לכבוד שבת קודש״. הבין ר׳ חיים כי יהודי לפניו, ירד מן האילן ונתקבל בלבביות, ואף הוזמן על ידי הענק לביתו. לקבלת שבת לקחו הענק לבית הכנסת, מקום בו עמד כל אדם בהתאם למדרגתו הרוחנית. היו אשר מדריגתם אפשרה להם להיכנס פנימה, והיו שזאת אילצתם להישאר בפרוזדור. הענק, מארחו של ר׳ חיים, היה שמש בית הכנסת וגם בעל קורא. מיד עם היכנסם לבית התפילה ניגש ר׳ חיים אל ארון הקודש, וכל הנוכחים התפלאו על מדריגתו הרוחנית הגבוהה. בסיום התפילה הוזמן ר׳ חיים על ידי הרב לסעוד על שולחנו, אך השמש טען כי הלז הוא אורחו. הרב והשמש נתפשרו: שתי ארוחות השבת יסעד האורח על שלחן השמש, ואילו את הסעודה השלישית יסעד על שלחן הרב.

בסעודה השלישית דרש הרב דרשה על פסוק מסוים, וציין כי זה עתה שמע בישיבה של מעלה פירוש חדש על הפסוק, אשר נמסר שם בשמו של ר׳ חיים בן עטר. ר׳ חיים (שהרב לא הכירו) טען שלאותו פרשן היתה כוונה שונה ועמוקה מזו שבדברי הרב. כזאת אמר פעמים מספר, עד שהרב הבין שהיושב ליד שולחנו אינו אלא ר׳ חיים בן עטר, בעצמו. הרב הרעיף אותות חיבה וכבוד על אורחו החשוב, ולאחר השבת דאג שיחזירו אותו בשלום אל מעבר לנהר.

מדברי שטרן לא ברור אם שמע גם סיפור זה (הבא בספרו אחרי סיפור ביטול הגזירה) מפי ר׳ שמחה גולדברג. אולם הדבר מתקבל על הדעת, שכן שטרן מקפיד להזכיר את מקורותיו, ולו היה שומע סיפור זה ממקור אחר, היה מציין זאת. בנוסה נוסף, שנדפס זמן רב אחרי ״מעשה הצדיקים״, נמצאים מספר

שנויים. יציאתו לדרך של ר׳ חיים באה לשם תיקון חטא, אותו חטא בשעה שעבר בשתיקה על ביזוי תלמידו. הוא התחיל את גלותו ביום הראשון בשבוע, וביום החמישי חכך בדעתו היכן לשבות. מחשבותיו סובבו על פרשת השבוע, ותוך כדי חידוש פרשנות נרדם. רוח עזה אחזה בו, והעבירה אותו לתוככי־יער

מעבר לסמבטיון. שם פגש ר׳ חיים חוטב עצים ממלמל ׳לכבוד שבת׳ בכל פעולה ופעולה, אשר הזמינו לשבות בביתו. חוטב העצים, שכיהן כרבה של הקהילה, אמר ליד השלחן דברי תורה ששמעם במתיבתא דרקיעא בשם ר׳ חיים. כאשר כינה האורח [ר׳ חיים] את בעל הפירושים הללו בשם חיים בן עטר, ללא הוספת כנויי כבוד, כעס הרב המארח, ובתור עונש סגרו במחסן עצים. במוצאי שבת גילה " שר של אש׳ לרב, כי אורחו הוא ׳צדיק הדור׳, וכי שמו הוא רבי חיים בן עטר. הרב מיהר לבקש סליחת האורח, ובשומעו כי קיבל על עצמו גלות לשם כפרת עוון, התיר לו נדרו, ור׳ חיים שב למקומו.

בניגוד למכתב הראשון מה־26 בינואר 1914 בו הוא מתחייב ״לחסל״ את התופעה, כותב הפעם מר מויאל שאין טעם להיכנס למלחמה פרונטלית עם הרב זאב, כיוון שהוא הצליח לגרוף לצידו את הרבנים, וכתוצאה מכך עלול להיפגע שיתוף הפעולה בינם לבין הקהילה. מויאל מדווח שהוא מנסה למשוך לצידו מחדש את הרבנים המקומיים. הוא מספר על פגישה משותפת עם הרבנים, בה הביע עמדה שאינה מתנגדת ללימודים בבתי המדרש, אך ביקש לשחרר את התלמידים הטובים גם ללימודי חול בשעות מסוימות, שלאחריהן יחזרו לרבנים ולבתי המדרש. הוא מציע שורת צעדים בוני אמון כגון, ועדה משותפת, סיוע פדגוגי שישפר את שיטות הלימוד של הרבנים, בתי המדרש ישמרו על עצמאותם אך יהיו נספחים לבתי הספר של ״אליאנס״ ויהנו מהיתרונות החומריים שבקרבה זו ועוד. על פי דיווחו, התוכנית מצאה חן בעיני הרבנים. אולם הוא ממשיך וכותב את הדברים הבאים: ״אך רק רבי זאב שפניו הביעו את תוכנם התנגד וצעק היזהרו ממנו כי הוא רוצה להיכנס בתוכנו על מנת לחנוק אותנו.״״

התוכניות ושיתוף הפעולה טורפדו אפוא בגלל עמדתו של הרב הלפרין. כתוצאה מכך חל גם שינוי בגישתו של מנהל בית הספר. אם מתוך המכתב הקודם אנו למדים שלא היתה לו כוונה לכפות עצמו על האוכלוסייה הדתית כדי לא ליצור קרע, הרי שעתה משתנה המגמה בגלל פעילותו הענפה והאגרסיבית של הרב הלפרין שיצרה תחרות ומאבק חזיתי ב״אליאנס״. הוא כותב להנהלה המרכזית בפאריז על כך שרתם לתוכניותיו את המפקח על החינוך הכללי, הקפטן נאנסי הצרפתי, והלה תמך בהן ומסר ל״אליאנס״ את המונופול על החינוך במלאח. קפטן נאנסי קבע דרך פעולה שאינה משאירה בחירה להורים: כל תלמיד שלא יבוא ללמוד בבית הספר של ״אליאנס״ לא יוכל ללמוד בבתי המדרש. לדבריו, במקום לנהוג בדרכי נועם ושיתוף פעולה נאלץ מר מויאל להשיב מלחמה שערה ולנקוט באמצעי כפייה תוך הסתייעות בשלטונות המדינה.

הרב זאב הלפרין לא פסק מפעילותו וסירב לקבל את מרות השלטון. המאבק על החינוך גרם להסלמה והחרפה ביחסים בין הזרמים, שהגיעו לשיאים חדשים. על כך כותב מר מויאל בדו״ח השנתי לשנת הלימודים 1916-1915:

שנת הלימודים שנגמרה היתה קשה ביותר לסגל בכלל ולמנהל בפרט. המאבק נגד הרעיונות המפגרים של אנשי מקנאס לא פסק. אנשי מקנאס במקום להתקדם עוד נסוגו לאחור תחת לחץ ודחף של פנאטיזם שנוצר עוד לפני המלחמה ע״י איזה שהוא ״רב זאב״ יהודי פולני. האיש הזה שנעלם עם פרוץ המלחמה(ברח ללאראש) זרע כבר פורענות בקבוצה הכי מתאימה בכל מרוקו. לא ישבתי בחיבוק ידיים, הוא מצא במנהליכם יריב קשה, נאבקתי בו בקרב בני עמנו, אך גם הלשנתי עליו בפני השלטונות. הוא הסתלק ממש לפני שעמדו לגרשו, אולם הרע כבר נעשה. ביה״ס התרוקן לטובת המדרשים שאורגנו מחדש ע״י הרב זאב בסיוע חב׳ שהקים שנקראת ״מחזיקי הדת

כאמור, פעילותו של הרב זאב הלפרין צברה תאוצה גם בהעדרו (לאחר שברח לטנג׳יר בעקבות הלשנה), באמצעות חברת ״מחזיקי הדת״ ,אותה הקים במקנאס. ההתנגדות לחינוך ולהשכלה של ״אליאנס״השפיעה על ההורים שסירבו עתה לשתף פעולה עם בית הספר של ״אליאנס״ והתנגדו ללימודי החול.

לדעת מר מויאל, עמדתם הקיצונית של ההורים נבעה מחששם מפני הליברליזציה, שמא תפגע בנוער ובאווירה הדתית כפי שקרה בקהילה היהודית השכנה בעיר פאז, שבה התחולל השינוי בקצב מהיר. התגובה השמרנית בקהילת מקנאס היתה הקיצונית ביותר מבין קהילותיה השונות של מרוקו. תוך מספר שנים חלה תזוזה של ממש בדעת הקהל. גם אם חלק מהרבנים נטו להמשיך בשיתוף פעולה עם ״אליאנס״, התארגן מולם ציבור גדול שהתנגד לכך. הורים שביקשו לשלוח את ילדיהם ללימודי חול מצאו עצמם בקונפליקט עם ״מחזיקי הדת״. הקונפליקט התפתח גם בין רבנים מקומיים שדגלו בשיתוף פעולה לבין ״מחזיקי הדת״ שיצגו קו קיצוני ובלתי מתפשר. גל של קנאות דתית שטף את העיר. כדוגמה לכך מביא מר מויאל את אורח החיים הדתי שהתפתח לאחרונה במלאח של העיר, כאשר יהודים התארגנו בקבוצות ושקדו ביחד לילות שלמים בלימודי התלמוד והקבלה. מר מויאל מייחס את השינוי לפעילותו של הרב זאב הלפרין ולשיטותיו החדשות ה״מדעיות״ כביכול שהביא עמו מ״החדר הפולני״, שסחפו בהתלהבות ציבור רחב. לדעתו פעילות זו הצליחה כנראה משום שאומצה על ידי חלק מהרבנים המקומיים.

הסכמות על ספרי רבינו המחבר הסכמת מרן החידי׳א זצוק״ל

הסכמת בוצינא דנהורא, ליהודים הוא אורה, וצנא וסוחרה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, איש ירושלים כמה״ר חיים יוסף דוד אזולאי נר״ו

המללאח היהודי ברבאט – קריספיל

כאשר שמענו, כץ ראינו, בעי״ר וקדיש משמיא נחית.

אסקולוסטיקא דאורייתא, נר מערבי תרגימו נהוריתא, רעל ידיה זהוריתא, מר סבר תחומין דאוריתא, אשר לו יעדה.

מר ניהו רבא דעמיה מדברנה דאומתיה, דברבנותיה דמר ושררותיה זיוה והודה.

מעלת הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, ר״מ ואב״ד מופלג בדורו, מיוחד בהדר״ו, רבי״ץ חסידא.

עמוד הימני, פטיש החזק, נר ישראל, הרב המחבר, רב אד״א. זלה״ה.

הלא למשמע אזן מימות החור״ף, כד הוינא טליא, אזן ששמעה בסד״ר רעם גבורותיו, הן הן נוראותיו, נתנו הרבבות נפלאות מתורתו, לתורה ולתעודה.

אשר קדשהו שמים מבטן ומהריון, ספק בן תשעה, אור נוצץ, כפטיש יפוצץ, מלי כרסיה מזונות דאורייתא ולא מוצץ, צורבא מרבנן דמי לפרצידא.

כן שבע עשרה שנ״ה ופירש כל מידי דקש״ה, שהקנו לו מן השמים חכמה מפוארה בכלי הקדש כלי חמדה.

מי הקשה אליו וישלם, מרתע כוליה גופיה מפלפוליה, דכיילין ליה, בקבא רבא, אשר לו צד״ה.

דמצדד אצדודי צדדין, וצידי צדדין, יותר מכדי כמראה, אשר הראה, לצד אחד, כה יעשה פנים, מפנים שונים, כל שישנו בלמידה

באדין מתכנשין אתכנשו חבריא, בי מותבא רבה, ישיבה שיש בה סמיכה, גם מקום ללון בעומקה של הלכה, ויהי עליהם לראש וצניף מלוכה, הרה מסדר סדר המערכה, בכל יום ארוכה, קשתו דרוכה, וחניתו מעוכה, עוקר הרי הרים או דכו במדוכה, דקו כחדא.

יתיב באימתא, ופתח בשמעתא, אגב חביבותא, בקש לעוררן מקשה ומותיב קבא דקשית״א, ומראה להם באצבע צרדא.

ציצים ופרחים היוצאים מכפתו״ר, חד״ד ותימ״ה ומעשה לסתור, ובהגיע תור, למחסה ולמסתור, ידו הדה.

לקול תתו עקר טורי כמעשהו בחו״ל ופתילת האידן, אז יחלק פטיש ונבקע הסדן, לתרוצי סוגיא עביד האי תנא דידן, וישם מדבר״ה כעדן ופלג עיד״ן, זהו סדר התמיד וכך היא המדה.

שם נקבצו אצלו, המוץ בעלי תריסין חריפי דפומבדית, רבים שתו מימיו הנאמנים, והיו לאנשים אשלי רברבי, עיני העדה.

הן אלה קצות תרומות מדותיו, עזוזו ונפלאותיו, אשר שמענו ונדעם, איכו השתא, הן כל יקר עין לו ראתה, ממקצת חיבוריו, אשר היו בעיר הזאת נעמי, פה מפיק מרגליות, אודם פטדה.

והאיכא סהדי זקני רבני מערב, מעידין בגודלו ידרכון קסת גבורים, מעידין מן המכירין, דקחזו בשבחא דאורייתא דיליה, ושבחו רבנן את יקר תפארת גדולתו, ושבח ספירי ספריו, בעבור תהיה לעדה.

והאיכא כמה שני, למעלה מעשרה ספרי דבי רב, מיהוה הוו בקרב המחנה אלהים זה, ואין יודע ואין מקיץ להוציא כלי למעשהו, כלי זהב אצעדה.

אך זה היום אידלי יומא, אשר עד כה ברכנו ה׳ העיר ממזר״ח, החכם השלם והכולל, רחימו דנפשין גור אריה יהודה.

בר אורין ובר אבהן, בישראל גדול שמו, ידו פרש שר, לקרבה אל המלאכה, לעבוד עבודה.

אתה ואייתי בידיה, והעלה עולות על מזבח הדפוס, זה ספר תולדות אדם גדול מגן גבורים ח״א משום יגדיל תורה להבין אותה ולסעדה.

לפעלא טבא אמרינן ליה, יישר חיליה, אפיריין נמטייה, יהא רעוא זכות תורה וזכות הרב המחבר זלה״ה יהיו לו למגן וצנה, וממחתה כי לא תקרב, ועלתה בידו הבריא״ה, ברי״א עדיף, משמיא מיהב יהבי ליה חינא וחסדא.

ולמען אשר לא יקרב איש זר, דחשי״ב לאדפוס״י ספר״א רבא דאורייתא מגן אם יראה, מהיום עד עשר שנים, גזרה עומדת ממנו אנגידא.

כאמור מפי כבוד בי דינא רבא, הרבנים המובהקים יצ״ו, השומע ישמע ישא ברכה, לא יחסר לחמו, מתוקן לסעודה:

אסוף מגילתא, בעיא צלות״א, צלל״ו שפתי ליושבי בשמים, ראה כי עמך הגוי הגדול הזה, דוויים סחופים והיו העטופים, במקום גילה רעדה.

הן שתי ידים, ממשמשין בבני מעיים, מתחתכין במשפט כל יסור״י במקום דאיכא פסידא.

אנא ה׳ ברוגז רחם תזכור, ליתו תלתא דמרחמי אבהן דעלמא, ורידה די רביעאה אדונינו דוד, מצל״ו אצלוי״י כגון דא, צריכא רבא בעיא העמדה.

הן ישלח איש משיח לישראל, ובנה אצלו ציוץ, ובחר עוד בירושלים, והכהנים הלויים, שם יזבחו זבחי צדק, בדיל רבה אכיל תלמידא.

בזרועו יקבץ נדחי ישראל יאסוף כחול שבי תוככי ירושלם, כעב תעופינה, וכל המרכב בקרון או באסדא.

ושמחת עולם על ראש״ם לפ״ק נגילה ונשמחה בישועתו, נקדמה פניו בתודה.

אמר יאמר, העבד ליראי ה׳ ולחושבי שמו, אנא הוא עבדא.

זעירא מאנשי ירושלים תוב״ב הר סימנאי:

הצעיר תעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט

1 – להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל הצרפתי השני פאס  1545 – 1619 – חיים בנטוב

אבל האמונה לבדה ללא מעשים שיטפחוה ויהזקוה, אין בה די —

יען היות טבע האדם בכללו מוכן לשכחה …התקנה לתקן את אשד עותו הטבע המציא תחבולות ונכלים להטיב ולחזק כח השומר… הבט וראה כי לפי שהאמונות מופשטות בעצמן לא תעמודנה ולא תזכרנה הוצרך לחת בידינו התחבולות והפעולות הראויות להגה, להביאן לידי זכרון. נתבאר א״כ איך האמונה תצטרך אל המעשה כי היא בעצמה לא תעמוד ^.

על רעיון זה חוזר הוא !בהזדמנויות שונות. לתהילים קמא הוא כותב: ״אל תט לבי לדבר רע — כנגד האמונה, להתעולל עלילות — כנגד המעשה״. אף־על־פי שהוא מבליט את האמונה, אין הוא שולל את ההשכלה והעיון, וגם הם נחוצים.

לתהילים קיט אומר הוא: ״חלקי ה׳ אמרתי ,בעיון והשכלה והכוונה היתד. ל(למוד) [לשמור] דבריך במעשה. שהעיון בלי מעשה אינו כלום כי נכון לחברם כגוף ונשמה״. אם־כן העיון הוא לפחות ״גוף״. ולפסוק (שם) ״טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי״, מביא הוא את פירוש אביו: "למדני טוב שבטעמים אעפ״י שהאמנתי במצותיך באמונה בלבד ולא בחקירה עכ״ז למדני טוב טעם ודעת״. ובמקום אחר הוא מביא את דברי ״דרך אמונה״ על הפסוק ״נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״: ״נסתרים מעשיך ואין סכלותי בזה — העדר ידיעה, אבל השגה שלימה ישיג והוא תכלית ידיעה האנושית תכלית מה שנדעך שלא נדעך״.

אם־כן, דומה שלא רק שאינו שולל את הידיעה והעיון אלא שואף הוא אליה, אלא שאין היא העיקר. העיקר היא האמונה, וכך מפרש: ״אשכילה בדרך תמים, על העיון ולפי שהמעשים נמשכים אחר האמונה לזה אמר כיון שאשכיל בדרך תמים — באמונה, בזה אתהלך בתם לבבי — במעשה. ובהיות שלא אשית לנגד עיני אמונה מוטעת, עם זה, המעשה סטים ששנאתי לא ידבק בי.

שלמות האדם

לאור מקומה של האמונה בתפיסתו, רואה הוא את שלמות האדם לא בהשגת ה׳ בלבד, אלא:

שלמות האדם סור מרע ועשה טוב וזה אם במעשים, אם באמונות. כנגד עשה טוב אמר אשכילה בדרך תמים, כנגד העיון אמר אתהלך בתם לבבי כי העיון לחקור דרוש, יצטרך ללכת אחת הנה ואחת הנה גם צריך לבא חדר בחדר, זה רמז בקרב ביתי. כנגד סור מרע אמר לא אשית לנגד עיני דבר בליעל ואמונה כוזבת. גם עשה סטים — סור מרע ^.

הוא כולל בעשה טוב — מעשים ואמונות, ולהיפך בסור מרע — אמונה כוזבת ומעשה סטים. ובמזמור ז הוא אומר: ״צדיק טוב היינו באמונות ובמעשים״ אף־על־פי שהוא משתמש במונח ״אמונות״ הרי פירש ש״אמונות אלו״ הן מושגות על־ידי עיון שמהלכיו בתום לבב.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

3 – התקופה שבין האירוסין לנישואין.

התקופה שבין האירוסין לנישואין יש שנמשכה כמה שנים ויש שנמשכה כמה חודשים, ועל פי רוב נמשכה כשנה בממוצע. זהו פסק זמן של המתנה וצפייה לחופה. בתקופה זו משתדלים לחזק את הקשר בין שתי המשפחות המחותנות על ידי משלוח מתנות זו לזו בימי חג ומועד, כגון משלוח כעכים גדולים ומקושטים בפורים, עופות מבושלים בכרב יום הכיפורים, אגוזים בפסח ופרות בחג השבועות. לפעמים אף נערכו הזמנות הדדיות לסעודות בחגים. בכל התקופה הזו אין החתן והכלה מתראים..   

4 – חודש בכלולות.

כחצי שנה לאחר האירוסין באה משלחת קטנה מטעם החתן לבית הכלה כדי לקבוע מועד לחופה. במפגש זה ניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות , שיימשכו כחודש ימים ובמרכזם ארבע שבתות של שמחה, שבת לבראזאת – שבת שושבינות – או שבת להריסה – שבת גריסין ושבת לתביר – שבת הגדול, שבת החתן. בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים. להלן תיאור שבתות הכלולות ושאר אירועים וחגיגות שביניהן.

שבת ראשונה – שבת אלפאל.

( הפועל הערבי פאאל מובנו " עשה משהו לסימן טוב בעתיד ", שם העצם פאל, הינו סימן טוב )

שבת ראשונה קרויה שבת " אלפאל " – שבת סימן טוב או שבת הבשורה -. עניינה עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים, כשעתיים לפנח מנחה, באות חברות הכלה ובנות משפחת החתן לבית הכלה, הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי יללות שמחה ושירה עממית

האד אלפאל בדינא / ויתמלו בח'יר עלינא

בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו

האילאלי יה לאלי ביה / וחמדתו מן זאר עלייא

האילאלי יה לאלי ביה / ומשבחת אני מי שהוסיף לו ( הבורא ).

השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה וקליו ובמשקה תה חם במיוחד לשבת, שהוטמן בתנור השכונתי.

טקס " טרו אזרע " – טעם לזריקת זרעינים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן ךפריה ורביה -.

ביום חמישי לאחר השבת הבשורה ולפני שבת " לע'טא " נערך טקס  " טרוח אזרע " – הנחת זרעי חיטה. הכלה מתרחצת ומתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש, כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה, בדרך כלל, מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת, היו שתי מיילדות קבועות בקהילה, או אישה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה בירחיים שבע פעמים.

זה, כנראה, מעשה סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשייה פרי זרע לעתיד בתקווה של " יראה זרעל יאריך ימים ". שבע טחינות גם הן, כנראה מספר סמלי לסימן טוב המכוון אולי כנגד שבע ברכות של החופה , שבעת ימי משתה, שבע פעמים, " כי טוב " שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית. ואולי אף כנגד שבע מלאכות שעושה אישה לבעלה, טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מיניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר.

בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פרייה ורבייה, ואחר כך שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברת ומסובבים על רגלי החתן והכלה כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך התיבה, אוטמים ומצפינים עד ליל הכלולות, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה זריזה של לידה בבחינת  " ןיוצא פרח ויציץ ויגמל שקדים ". בהמשך מתופפות הנשים , שמחות, אוכלות, מיני תרגימה וכן תמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.   

תעודה מספר 24 

התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856

ב"ה.

להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' המליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמוד על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות.

ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכותו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זנ יעצור בנו.

וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת בשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה.

כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה ראד נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.

לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :

הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי.

והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.

והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבוע חמורה עי כם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל.

וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הכנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.

והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לקבי יעקב הנזכר האלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד.

וכי הוא זה האלסאייר שנוששה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר.

ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהן ועל יוריהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי טאגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.

ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקננין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.

העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.

עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקננין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים

שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט

נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.

רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.

סוף תעודה מספר 24

ליל שלישי ד' ניסן המעוטר תשע"ה
לכל ידידי חברי התפוצה "תפארת מיכאל" די בכל אתר ואתר
אתה ה' תשמרם.
שלום וברכה
שבוע הבא אפית מצות שעל ידי קהילתו כמסורת השנים בס"ד,
נאפה ביום ראשון ט' ניסן.
ברחוב אבן
מתכוננים לפסח,
השנה נקיים את הפסח כהלכתו.
על פי מורשת רבני מרוקו וצפון אפריקה .

24 שאלות אקטאליות על פסח
כנסו עכשיו
[/u]orhadash.net/index.php/forum/19.html 8

שיעורים וידאו הכנס לפסח
map/category/ass.html-orhadash.net/index.php/site

חוברת תורת אמך לחג הפסח, ספירת העומר וחג שבועות
לקריאה וכן להורדה
orhadash.net/phocadownload/pesah.pdf

גילון תורת אמך
חגיגי בדרך קצרה לחג הפסח לקריאה והורדה למנהגי מרוקו וצפון אפריקה
.pdforhadash.net/phocadownload/pesach%201
בברכת התורה – הרב אברהם בלא"מ דוד אסולין
מו"ץ בעיר אלעד ומחבר תורת אמך ועוד

תפוח ההריון

סיפורי עם מפי יהודי מרוקו

יישכר בן עמי ז"ל

לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….

ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998

מייסד הוצאת יוסף לוגאסי

ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה

אליהו הנביא ושלושת היהודים

אליהו הנביא ושלושת היהודים

קיים האל שמו ישתבח ובכל מקום כבודו נוכח, עד שהיו שלושה יהודים: האחד עשיר, השני למדן והשלישי פשוט וצנוע.

ברבות הימים, ירד העשיר מנכסיו ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. משלא יכול היה לראות בצער משפחתו, הלך לנוד בדרכים ולחפש את מזלו במקום אחר. הלך ימים רבים בדרכים לא דרכים וניזון ממים, ומעט שעורה שלקח עימו. כך הלך עד שבלו נעליו. גם הלמדן ומשפחתו הגיעו לרעב ופרנסה לא הייתה מצוייה בידו, כי כל עיסוקו היה במכירת ספרים. החליט גם הוא להתהלך בדרכים ומצבו היה כמו זה של העשיר.

היהודי הפשוט גם הוא נדד בדרכים, מחפש מיפלט מפני אשתו שהייתה מרשעת, קיללה וגידפה אותו ומיררה את חייו. רצה הגורל ונפגשו שלושתם על אם הדרך כשהם יחפים ורעבים. ישבו וכל אחד סיפר בתורו את צרותיו. משסיימו לספר את צרותיהם, הופיע לפניהם איש זקן עטור זקן ארוך וצחור, בירכם לשלום ואמר: ״שמעתי את צרותיכם ובאתי לעזור לכם". הוציא הזקן מכיסו מטבע זהב, נתנו לעשיר ואמר: ״שמור מכל משמר מטבע זה בכיסך ויצליחו עסקיך כמקודם, ואף יותר. לעולם לא תדע מחסור. אך תנאי אני מתנה איתך והוא: להקפיד לתת צדקה לעניים, ולעולם לא תשלח אדם הזקוק לעזרה בידיים ריקות״. הודה העשיר לזקן והלך לדרכו. לאחר מכן, הוציא הזקן ספר קדוש, נתנו ללמדן ואמר לו: ״שים ספר זה בארון הספרים הריק שלך, והוא יתמלא בספרים אותם תוכל למכור. לעולם לא תחסר דבר. אך תנאי אתנה עימך והוא: הקפד ללמוד תורה יום־יום״. הודה הלמדן לזקן והלך גם הוא לדרכו. ליהודי הפשוט, נתן הזקן טבעת יהלום יפה ואמר לו: ״ענוד טבעת זו על אצבעה של אשתך, ואז במקום לקלל ולהציק לך, היא תברך ותכבד אותך. כל זאת בתנאי אחד והוא: על כל ברכה החזר לה כפליים, ועל כל מחמאה החמא לה פעמיים״. נפרד האיש הפשוט והצנוע מהזקן, שהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא הזכור לטוב, והלך אף הוא לדרכו. חלפו להם הימים והעשיר הצליח בעסקיו. הוא חזר להיות אמיד כמקודם. הלמדן התפרנס ממכירת ספרים ואף הרחיב את עסקיו. האיש הפשוט חי חיי אושר, שלום ושלווה עם אשתו. ברבות הימים, ככל שהעשיר הרחיב את עסקיו וצבר ממון רב, שכח את הבטחתו לזקן. עניים שפקדו את ביתו גורשו בבושת פנים ובידיים ריקות.

האיש הלמדן, ככל שכרסו שבעה, למד פחות ופחות עד שפסק ללמוד כלל, ואת הבטחתו לזקן לא מילא.

האיש הפשוט והצנוע שמר על הבטחתו. הוא גמל לאשתו תחת כל ברכה ברכתיים, ותחת כל מחמאה החמיא לה כפליים וכך חיו חיים מאושרים.                                                                                                                                          

יום אחד, החליט אליהו הנביא לבקר אצל שלושת היהודים, על־מנת לבדוק אם הם עומדים בהתחייבותם. ראשית, התדפק על דלתו של העשיר, אך המשרתים והשומרים הילקוהו, בטענה שאין לאדונם זמן בשביל פשוטי העם והעניים. בסופו של דבר, נכנס אליהו הנביא לעשיר ואמר: ״האם נתתי לך את המטבע כדי שתבנה לך ארמון עם חיל משמר, עבדים ושפחות? מאחר שאתה לא עמדת בהבטחתך ולא ניצלת את אשר הקחש־ברוך־הוא נתן לך, החזר לי את המטבע". כאשר יצא אליהו הנביא מבית העשיר, הפכו העשיר ובני משפחתו לאביונים וכל העושר נעלם כלא היה מעולם. מבית העשיר הלך אליהו הנביא לבית הלמדן, שגם הוא לא עמד בהבטחתו ולקח ממנו את הספר הקדוש. לבסוף, הלך אליהו הנביא לביתו של היהודי הפשוט. שם שמע במו אוזניו איך הוא עומד בתנאי, וחיי משפחתו מאושרים למרות שלא היו עשירים ולמדנים. האשה שקודם גידפה, נוהגת הייתה עתה בכבוד ובהערכה בבעלה ובכל אורח שהתדפק על דלתה. לאחר שאליהו הנביא ראה במו עיניו את השינוי, נתן את המטבע והספר הקדוש לאיש הפשוט, ואמר ליהודי הפשוט ולאשתו: ״אם תמשיכו כך, לעולם לא יחסר לכם דבר, אך אם תלכו בדרכם של העשיר והלמדן, לא תרוו נחת״. לאחר מילים אלו נעלם אליהו הנביא.

מאז חיו האיש הפשוט ובני משפחתו באושר, בעושר ובלימוד התורה הקדושה.

העשיר והלמדן שירדו מנכסיהם שוב יצאו לנדוד, אך אליהו הנביא הפעם לא בא לעזרתם.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.