תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
תפוח ההריון
יישכר בן עמי ז"ל
לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….
ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998
מייסד הוצאת יוסף לוגאסי
ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה
פתח דבר
יהדות המאגרב, שגלותה ארכה כאלפיים שנה, תרמה לאוצר התרבותי של עם ישראל יצירות, חיבורים בתחומים שונים, ספרי מדע ומחקרים המפליאים בעומק רעיונותיהם ובמקוריותם. השירה והפיוט הגיעו גם להשגים מרשימים. הספרות העממית על כל גווניה מהווה מקור בלתי נדלה של יצירה רציפה שבעל־פה בת מאות שנים. בספר האחרון בסדרת"מקורות לחקר מורשת יהדות צפון-אפריקה״ שבהוצאת יוסף לוגאסי, פתחנו צוהר לעולם הפתגמים של יהודי מרוקו. היום אנחנו מציגים מבחר מייצג של סיפורי־עם מפי יהודי מרוקו.
קבצי סיפורים אלה מפי יהודי מרוקו המוגשים היום לקורא הישראלי מהווים ציון-דרך מאז התחילו להתפרסם סיפורי־עם בודדים מפי יהודי מרוקו משנות החמישים. ״תפוח ההריון״ ו־״הפרח המחייה מתים״ מקיפים מאה ושישה־עשר סיפורי־עם מהם מאה ואחד מתוך אסע״י [ארכיון הסיפור העממי בישראל] וחמישה־עשר שהועמדו לרשותי על־ידי הגב׳ אלישבע שנפלד מחיפה. הסיפור העממי היהודי בצפון־אפריקה שואב ממקורות שונים שקשה עדיין לתחום את היקפם המדוייק. הוא יונק מן הספרות המקראית, התלמודית־מדרשית, מן התרבות הסביבתית (אוניברסאלית ומקומית) וכן מתעשר מיצירה עצמית מתמשכת של יהודי האזור. הדברים אמורים לגבי הסיפור העממי ביהודית־ערבית בדיאלקטים השונים וכן ביהודית־ספרדית. שום תשומת לב לא ניתנה עדיין לסיפור ביהודית־ברברית. הרב־גוניות של מקורות אלה מוסיפה מימד עמוק לספרות הזו. בשני קבצים אלה, נחשף עולמה המופלא של חברה המתמודדת על עצם קיומה, ויחד עם זה חותרת לבניית חברה צודקת ומאוזנת בעלת אידיאלים נעלים, וכך מתחברת בזמן ובמרחב לעם היהודי ולארץ־ישראל.
שכנות ממושכת עם הברברים ומאוחר יותר עם הערבים מוצאת את ביטויה גם במישור הסיפור העממי המפרט מצב מורכב של, לעיתים, יחסי אחווה ועזרה הדדית בין היהודי לבין המוסלמי אך לרוב של מתח והתנגשות, תחרות, איומים והתנכלות של המוסלמי כלפי היהודי במגעם הבין-אתני והבין-דתי.
הרבה מחכמת החיים, כוח הגורל, אמונה בערכי דת ומוסר, הקשר לא״י, אהבת התורה וכבוד ללומדיה, הערצת צדיקים ורבנים בעלי מופת, כיבוד אב ואם, צדקה וגמילות חסדים, חינוך ילדים ויחסים בתוך המשפחה, טבעו של האדם, טיפוח מידות טובות, אהבת הזולת, בעיות פרנסה, פער המעמדות והתחככות עם עולם השדים, כל אלה מהווים חלק ממסכת הרחבה של נושאים המפרנסים את הסיפור העממי. ההתמודדות המתמדת להבטחת הקיום היום־יומי, הדאגה לגידולם וחינוכם של הילדים וכן נושא הפריון והעקרות של האשה בולטים במכלול הנושאים המועלים בסיפור העממי. לצד גמילות חסדים הראוייה לציון, אנו נתקלים גם בסיפורים על התעלמות מלווה לעיתים בזלזול של עשיר כלפי אחיו העני. אין להסיק מסקנות כמובן ביחס להיקף התופעה, אך אין ספק שהיא יונקת ממציאות מסויימת שהחברה מגנה ורוצה לתקן.
הסיפורים שבקובץ נבחרו מתוך אוסף של קרוב לאלפיים סיפורים ונועדו להנות את הקורא בשל עלילתם הסיפורית ואיכותם האמנותית. לכן הרשינו לעצמנו, מבלי לנגוע באופיו וברוחו של הסיפור, לנקות אותו מכל מיני שיבושים שחלו בו בתהליך קליטתו, רישומו והעברתו מן המספר דרך הרושם לארכיון. תודתי העמוקה נתונה לעדנה היכל, מרכזת אסע״י, על הסיוע המסור שהושיטה לי כשהעמידה לרשותי את סיפורי הארכיון. שלמי תודה לאלישבע שנפלד שמסרה לי אוסף בלתי ידוע של סיפורי־עם ממכנאס והיתה לי לעזר רב בגיבוש אופים של הקבצים. דרכן אני רוצה להודות למאות המספרים והרושמים שהודות להם ניצל חלק מן המורשת של העם היהודי.
חן חן להוצאת יוסף לוגאסי ולמנהליה המסורים על המודעות שלהם לחשיפת ולהפצת המורשת התרבותית של יהודי צפון־אפריקה ועל תמיכתם הנלהבת בסדרה ״מקורות לחקר מורשת יהדות צפון־אפריקה״.
רוב תודות למר אברהם פלדות המנדב בחן ובמקצועיות את בקיאותו לעיצוב הספר וכן לגב׳ חנה מזרחי שהקלידה בכשרון ובסבלנות את כתב היד. אני מקווה ש-״תפוח־ההריון״ וכן ״הפרח המחייה מתים״ יעשירו את אוצר הסיפורים ממורשת העם היהודי ויחשפו עוד פן של יהדות מרוקו. מקווה אני עוד שסיפורים אלה יעמדו לרשות המחנכים בארץ, יפחיתו את תלותם של המורים בסיפורי עמים ויתרמו להבנה טובה יותר בין שבטי ישראל.
ערב פסח תש״ס
יששכר בן־עמי
האוניברסיטה העברית בירושלים
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
לעילוי נשמתו של יששכר בן עמי……..
עיר אחת במרוקו חי חוזה כוכבים. בכל בוקר, לפני עלות השחר, היה עולה לגג ביתו, מביט בכוכבים ולפיהם הוא ידע מה יקרה בעולם. יום אחד, עלה כדרכו לגג הבית והביט בכוכבים. פתאום זרח כוכב שחור מעל לראשו. "אוי ואבוי"! קרא האיש, ״זהו סימן לגזירה שתבוא על ישראל״.
עומד האיש ועיניו בשמיים. והנה בקע כוכב לבן ולאורו הבוהק, נעלם הכוכב השחור. התקרב הכוכב הלבן ונפל מעל ביתו של האיש, כשהוא מותיר אחריו שובל של אור.
"ברוך השם״ אמר האיש, ״את הגזירה הרעה יבטלו ילדיי, כפי שסימן הכוכב הלבן שירד מעל לביתי".
כשהאיר היום, העיר האיש את שלושת ילדיו ואמר להם: "ילדיי היקרים, אני מבקש שכל אחד מכם ילך לעיר אחרת וילמד שם מקצוע. כעבור שנה, בתאריך פלוני, תחזרו הביתה״.
נפרדו האב והאם מילדיהם. הם נתנו בידם צידה ושלחו אותם בשלום.
יצאו הבנים לדרך. הם הולכים והולכים וכשהתרחקו כמה קילומטרים מהבית, הגיעו לצומת, ממנה התפצלו שלוש דרכים: דרך אחת מובילה צפונה, השנייה דרומה והדרך האמצעית מובילה לכיווץ מזרח. הצעיר בחר בכיוון צפון, האמצעי בחר בדרך האמצעית המובילה למזרח, והמבוגר באחים פנה לכיווץ דרום. התחבקו האחים ונפרדו זה מזה. לאחר שקבעו להיפגש בצומת הדרכים כעבור שנה, יצאו איש־איש לדרכו.
נקדים עם האח הצעיר. הוא הלך בדרכו. הלך והלך בעמקים, בהרים ובשממה תוך ייסורים, ואין מסביב נפש חיה. כשירד הערב, הרים עיניו למרחבים, והנה הוא רואה צריף בודד בלב השממה. התקרב הצעיר לצריף, דפק בדלת ונכנס. ראה איש זקן יושב. ״שלום לך אבי הזקן, אמר הצעיר.
הרים הזקן את עיניו. "עליך השלום בני. מה הביאך לכאן״, שאל. ענה הצעיר: ״אבי שלח אותי ואת שני אחיי ללמוד מקצוע. דרכי הובילה אותי לכאן. אם תרשה לי, אלון הלילה בביתך ומחר בבוקר אלך לדרכי".
הסכים הזקן ושלח את הצעיר למטבח להכין אוכל. לאחר שאכלו ושבעו, אמר הזקן: ״אלוהים הביאך אליי. אם תרצה, תשב בביתי ותבשל, תנקה את הבית ואני אלמד אותך מקצוע, שאיש בעולם אינו יודע. כעבור שנה, תלך לדרכך״. הסכים הצעיר. ״איזה מקצוע תלמד אותי, אבי"? שאל. ״חכה קצת, עוד מעט תראה״, השיב הזקן. הם יושבים והנה כל בהמות העולם, רמשים ובעלי־חיים יצירי כפיו של הקדוש־ברוך־הוא, באים וחגים מסביב לצריף. בא הזאב, בא הנמר, בא הצבוע. בעלי־חיים מכל המינים והסוגים סובבו את הצריף. לקח הזקן את הצעיר בידו ויצאו מהצריף. רק ראו החיות את האיש הזקן, החלו מתקרבות אליו, מברכות אותו לשלום ומלקקות את ידו בלשונן. כל חיה מנשקת את ידו וחוזרת למקומה, עד שגמרו כל היצורים לברכו. ״תן לי את ידך הימנית בני", אמר הזקן. נטל את ידו הימנית של הצעיר ואמר: ״הדבר שאלמד אותך הוא שפת החיות. תלמד להבין את שפת החיות, כולן. ידבר הזאב, תדע לענות לו. ידבר הצבוע, תדע לענות לו. כל הזוחלים והחיות יצירי האל יפחדו ממך. הנה ברכתי את ידך, בני״. "אבי הזקן״ אמר הצעיר, "את המקצוע שאתה מלמד אותי, אכן אין איש יודע בכל העולם״!
נשקו הזקן על ראשו. ״בוא בני ושב בביתי עד שתעבור השנה״. בין החיות שבאו לצריף, הייתה צביה קטנה ויפה. רק ראתה את הצעיר, דבקה בו. לכל מקום שהולך, הולכת אחריו. בכל מקום שישן, ישנה לצידו. כשהוא אוכל, רק מצלחתו היא אוכלת. אילף אותה. הוא הכין לה רצועה מזהב והיא הייתה לצידו כל הזמן. כשתמה השנה, אמר הצעיר: "אבי הזקן, אני מבקש ללכת לדרכי״. ענה הזקן: ״בני, לימדתי אותך מקצוע, לימדתי אותך את שפת החיות ומינהגיהן. עכשיו, אתה יכול לצאת לשלום לדרך". הוא ביקש ממנו לבחור לעצמו מתנה והצעיר בחר לקחת את הצביה. שלח אותו הזקן לדרכו ויחד איתו הצביה. הוא מדבר אליה בשפתה. היא מבינה את דבריו ועושה כרצונו מתוך הכנעה מוחלטת. לאחר שהלך שעות רבות ללא הפסקה, הגיע לצומת הדרכים שנקבע וישב לחכות לאחיו.
נחזור לאח האמצעי. הוא הלך בדרך והנה הוא רואה צייד היורה בקשת ופוגע בציפור בשמיים.
״לאן אתה הולך בן אדם״, שאל הצייד. ״אבינו שלח אותי ואת אחיי ללמוד מקצוע״, ענה. ״בוא ואלמד אותך ותהיה לרובה קשת״, אמר הצייד. הסכים הבחור. הוא לימד אותו את כל סודות המקצוע, עד שהפך לצייד טוב שמסוגל לפגוע בכל ציפור שבשמיים. כשעברה שנה, ביקש הבחור מהצייד: "אחי, אני מבקש ללכת לדרכי". ״טוב״, אמר הצייד, ״ומה תבקש כמתנה"?"תן לי את הקשת שבעזרתה אצור״ ביקש הבחור. נתץ לו הצייד את הקשת והבחור הלך לדרכו בשלום.
ומה קרה למבוגר שבאחים? הוא הגיע לעיר, וראה פחח יושב ועובד בחנותו. קרא לו הפחח ושאל: ״לאן מועדות פניך בן־אדם״?"אני מבקש ללמוד מקצוע״, השיב. ״בוא ואלמד אותך את מקצועי", אמר הפחח. הוא הסכים וישב איתו שנה תמימה, עד שידע את כל סודות המקצוע. בתום השנה, ביקש האח הגדול ללכת לדרכו. "מה תבקש כמתנה״, שאל הפחח. ״תן לי את פטישך״, ביקש. נתן לו את הפטיש. הוא נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו.
כל אחד חזר למקום המפגש עם מה שהוא רכש באותה שנה. לאח הצעיר הייתה הצביה שמבינה את שפת הצעיר והוא ידע את שפתה. לאח האמצעי הייתה הקשת שמסוגלת לירות ולפגוע בציפור בשמיים, ולאח הגדול היה פטיש־פלאים שבכוחו להרוס קיר במגע קל. הגיעו שלושת האחים לצומת הדרכים. שמחו איש לקראת אחיו. לאחר שהתחבקו והתנשקו, שאלו איש את רעהו מהו המקצוע שלמד. אמר הצעיר: ״למדתי לדבר בשפת החיות והנה הצביה שהבאתי איתי״. אמרו האחים: ״המקצוע שלמדת טוב משלנו. אין אדם בעולם מלבדך שמסוגל לדבר בשפת בעלי־החיים״.
כששאלו את האח השני מהו המקצוע שלמד, סיפר שלמד להיות צייד והוא מסוגל לפגוע בציפור בשמיים. ״גם זה מקצוע טוב״, אמרו האחים. שאלו את האח הבכור והוא השיב שלמד פחחות. כגמול על עבודתו, הוא קיבל במתנה את הפטיש שמסוגל למוטט קיר ברזל במגע קל. שמחו האחים ונכנסו לעירם. והנה בפתח העיר תלויה מודעה גדולה ובה נאמר, שבת־השולטן נעלמה מזה שלושה ימים ואין איש יודע היכן היא.
שולטן העיר המודאג, אסף את יועציו כדי לטכס עיצה. הם אמרו לו שהיחידים שמסוגלים למצוא את בתו, הם יהודי העיר. הם מלומדים וחכמים, ורק הם מסוגלים למצוא אותה. שלח השולטן לקרוא לנכבדי היהודים ואמר להם: "הבת שלי נעלמה מזה שלושה ימים. אתם חייבים למצוא אותה ולהחזירה אליי״. ״יה סידי, לא ראינו את בתך״, קראו היהודים. ״אם תחזירו אותה אגמול לכם. אם לא תמצאו את בתי, כלייה תבוא על היהודים״, אמר השולטן.
יצאו היהודים אבלים וחפויי ראש. הם הלכו לבתי־הכנסת, קראו תפילות ותהילים, הכריזו על צום ופיתרון אין. (זאת היא גזירת הכוכב שחזה אבי הילדים).
נכנסו הילדים לביתם כדי לברך את הוריהם. הם מצאו את אימם בבית. האב היה בבית־הכנסת. סיפרה להם האם על הגזירה של השולטן והוסיפה: ״בעוד שלושה ימים, ייגמר הזמן שהקציב השולטן, ואם לא נמצא את בתו, הוא יכרות את ראשי היהודים, של כולם״. הלכו האחים לבית־הכנסת. כשראו את אביהם אמרו לו: ״אבינו היקר, קום ואמור ליהודים שיחדלו מהצום, ילכו לבתיהם, יאכלו, ישתו וישמחו. בעזרת השם אנו נמצא פיתרון, אל תדאגו". הלכו היהודים איש לביתו והאחים ישבו כדי להתייעץ. אמרו לצעיר: ״לך לצביה ואמור לה שתברר היכן בת־השולטן". יצא הצעיר החוצה ואמר לצביה: "צביתי, לכי וחפשי את בת־השולטן. נסי לברר היכן היא, מי חטף אותה ומי מחזיק בה? לכי הקשיבי פה, הציצי שם וספרי לי מה שמעת".
רצה הצביה למעיין, מקשיבה פה, מביטה שם ומאזינה לשיחת החיות. לפתע, באו זוג יונים, התיישבו על ענף של עץ והחלו משוחחות ביניהן. אמרה האחת: ״בת־השולטן נחטפה על־ידי שמגר בן ענק והיא נמצאת בארמונו. הארמון נמצא בשמיים, אין בו מדרגות ואין בו פתח. עומד הארמון באוויר באמצע הים, וסובבות אותו שבע חומות ברזל. בחלון הארמון יושב נשר ועליו רוכב שמגר בן ענק. אין יוצא ובא מארמונו״. שמעה הצביה את הדברים, שבה בריצה וסיפרה לצעיר כל מה ששמעה. לאחר שחזר על הדברים באוזני אחיו, הלכו האחים לשולטן. ״ברוך אדוננו השולטן״ אמרו האחים, "שחרר את היהוהים מהגזירה. אנו נביא אליך את בתך, בתנאי שתמלא את בקשותינו״. ״מה שתבקשו אעשה", אמר השולטן. ביקשו ממנו שטיח מעופף וחבלים. ״ניקח איתנו את הפטיש והקשת, ונעוף לארמונו של שמגר בן ענק שאצלו נמצאת בתך״. הכין להם השולטן את השטיח המעופף והחבלים ומיד יצאו האחים לדרך. הם עפים ועפים עד שראו את ארמונו של שמגר בן ענק, מוקף שבע חומות וניצב באוויר מעל לים.
הם הניחו את השטיח. לקחו את פטישו של הפחח, נגעו בחומה הראשונה ומיד נפתחה. נגעו בשנייה, נפתחה גם היא וכן השלישית, עד שנפתחו כל שבע החומות.
לקחו את החבלים והם מתלבטים מי מהם יעלה ראשון לארמון. עלה הצעיר בעל הצביה. הוא טיפס עד שהגיע לחלון ונכנס לחדרה של בת־השולטן.
הייתה בת־השולטן יושבת בחדרה והענק יושב בחדרו. כל בוקר, היה מכה אותה ארבעים מכות. הוא דרש ממנה להינשא לו והיא מסרבת. כשנכנס הצעיר לחדר בת־השולטן, היה הענק ישן בחדרו ולידו הנשר. שאלה בת־השולטן: "מי אתה עלם״? ״אני מעירך. אל תדאגי, באנו אחיי ואני להצילך מידי הענק״. ״כשיקום הענק ויתגלה לו הדבר, יהרוג את כולנו וישמיד את השטיח ביד אחת״, קראה הנערה. ״מה יש לעשות״ שאל הצעיר. ״לך לחדרו של הענק. אם תראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, סימן שהוא ישן, ואם עיניו עצומות ופיו סגור, דע לך שאינו ישן״.
נכנס הצעיר לחדר הענק וראה שעיניו פקוחות ופיו פתוח, והוא ישן ונוחר. הוא חזר לחדר הנערה, הרים אותה בזרועותיו והורידה בחבל לשטיח.
כשהחל השטיח להתרחק מהארמון, התעורר הענק. הוא הלך לחדרה של בת־השולטן וגילה שנעלמה. מיד, רכב על הנשר והחל רודף אחרי השטיח. כשראתה בת־השולטן את הענק מאחוריהם, פרצה בצעקה: ״אוי ואבוי, הנה הוא מגיע, הוא יפיל את כולנו לים״ ״אל תפחדי, אל תפחדי״, אמר האח הצייד. הוא הוציא את הקשת, ירה ופגע בנשר. נפלו הנשר והענק לים ומתו.
עפו האחים עד שהגיעו לעירו של השולטן. כל אנשי העיר המתינו ברחובות העיר וליד הארמון כדי לקבל את פני החטופה. חיבק השולטן את בתו והיא סיפרה לו את כל מה שעבר עליה. ״בעל הצביה הוא האיש שבחרתי להינשא לו", הוסיפה. קרא השולטן לשלושת האחים: ״אמרו לי, מי מכם יקבל את בתי ויישא אותה לאשה״, שאל.
אמר הצעיר: ״יה סירי, אילמלא הצביה, שהביאה לנו את הידיעה על שמגר בן ענק, לא היינו מוצאים את בתך לעולם״. אמר האח האמצעי: ״אילמלא אני שיריתי בנשר והרגתי אותו, היה הענק מטביע אותנו ולא היינו חוזרים חיים ושלמים״. קם האח המבוגר שבאחים ואמר: ״אילמלא אני שהבאתי את הפטיש, ופתחתי את חומות הברזל, לא היינו מצילים את בת־השולטן״. השולטן היה במבוכה. מה יעשה? הרי כל אחד מן האחים היה שותף חיוני להצלת בתי. לאחר מחשבה אמר: ״בואו נקרא לנערה, האחד שהיא תבחר, הוא שיישא אותה״. הסכימו האחים ועמדו שלושתם. באה בת־השולטן, לבושה בבגדי פאר ועמדה ליד הצעיר בעל הצביה. ״זה יהיה בעלי", אמרה.
שמחו האחים, שבו ולקחו את השטיח ועפו לארמונו של שמגר בן ענק. הם לקחו את האוצרות הרבים שהיו שם והביאו אותם לבית־המקדש.
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
לעילוי נשמת המחבר…….
קיים האל שמו ישתבח ובכל מקום כבודו נוכח, עד שהיו שלושה יהודים: האחד עשיר, השני למדן והשלישי פשוט וצנוע.
ברבות הימים, ירד העשיר מנכסיו ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. משלא יכול היה לראות בצער משפחתו, הלך לנוד בדרכים ולחפש את מזלו במקום אחר. הלך ימים רבים בדרכים לא דרכים וניזון ממים, ומעט שעורה שלקח עימו. כך הלך עד שבלו נעליו. גם הלמדן ומשפחתו הגיעו לרעב ופרנסה לא הייתה מצוייה בידו, כי כל עיסוקו היה במכירת ספרים. החליט גם הוא להתהלך בדרכים ומצבו היה כמו זה של העשיר.
היהודי הפשוט גם הוא נדד בדרכים, מחפש מיפלט מפני אשתו שהייתה מרשעת, קיללה וגידפה אותו ומיררה את חייו. רצה הגורל ונפגשו שלושתם על אם הדרך כשהם יחפים ורעבים. ישבו וכל אחד סיפר בתורו את צרותיו. משסיימו לספר את צרותיהם, הופיע לפניהם איש זקן עטור זקן ארוך וצחור, בירכם לשלום ואמר: ״שמעתי את צרותיכם ובאתי לעזור לכם״. הוציא הזקן מכיסו מטבע זהב, נתנו לעשיר ואמר: ״שמור מכל משמר מטבע זה בכיסך ויצליחו עסקיך כמקודם, ואף יותר. לעולם לא תדע מחסור. אך תנאי אני מתנה איתך והוא: להקפיד לתת צדקה לעניים, ולעולם לא תשלח אדם הזקוק לעזרה בידיים ריקות״. הודה העשיר לזקן והלך לדרכו. לאחר מכן, הוציא הזקן ספר קדוש, נתנו ללמדן ואמר לו: ״שים ספר זה בארון הספרים הריק שלך, והוא יתמלא בספרים אותם תוכל למכור. לעולם לא תחסר דבר. אך תנאי אתנה עימך והוא: הקפד ללמוד תורה יום־יום״. הודה הלמדן לזקן והלך גם הוא לדרכו. ליהודי הפשוט, נתן הזקן טבעת יהלום יפה ואמר לו: "ענוד טבעת זו על אצבעה של אשתך, ואז במקום לקלל ולהציק לך, היא תברך ותכבד אותך. כל זאת בתנאי אחד והוא: על כל ברכה החזר לה כפליים, ועל כל מחמאה החמא לה פעמיים״. נפרד האיש הפשוט והצנוע מהזקן, שהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא הזכור לטוב, והלך אף הוא לדרכו. חלפו להם הימים והעשיר הצליח בעסקיו. הוא חזר להיות אמיד כמקודם. הלמדן התפרנס ממכירת ספרים ואף הרחיב את עסקיו. האיש הפשוט חי חיי אושר, שלום ושלווה עם אשתו. ברבות הימים, ככל שהעשיר הרחיב את עסקיו וצבר ממון רב, שכח את הבטחתו לזקן. עניים שפקדו את ביתו גורשו בבושת פנים ובידיים ריקות.
האיש הלמדן, ככל שכרסו שבעה, למד פחות ופחות עד שפסק ללמוד כלל, ואת הבטחתו לזקן לא מילא.
האיש הפשוט והצנוע שמר על הבטחתו. הוא גמל לאשתו תחת כל ברכה ברכתיים, ותחת כל מחמאה החמיא לה כפליים וכך חיו חיים מאושרים.
יום אחד, החליט אליהו הנביא לבקר אצל שלושת היהודים, על־מנת לבדוק אם הם עומדים בהתחייבותם. ראשית, התדפק על דלתו של העשיר, אך המשרתים והשומרים סילקוהו, בטענה שאין לאדונם זמן בשביל פשוטי העם והעניים. בסופו של דבר, נכנס אליהו הנביא לעשיר ואמר: ״האם נתתי לך את המטבע כדי שתבנה לך ארמון עם חיל משמר, עבדים ושפחות? מאחר שאתה לא עמדת בהבטחתך ולא ניצלת את אשר הקדוש־ברוך־הוא נתן לך, החזר לי את המטבע״. כאשר יצא אליהו הנביא מבית העשיר, הפכו העשיר ובני משפחתו לאביונים וכל העושר נעלם כלא היה מעולם. מבית העשיר הלך אליהו הנביא לבית הלמדן, שגם הוא לא עמד בהבטחתו ולקח ממנו את הספר הקדוש. לבסוף, הלך אליהו הנביא לביתו של היהודי הפשוט. שם שמע במו אוזניו איך הוא עומד בתנאי, וחיי משפחתו מאושרים למרות שלא היו עשירים ולמדנים. האשה שקודם גידפה, נוהגת הייתה עתה בכבוד ובהערכה בבעלה ובכל אורח שהתדפק על דלתה. לאחר שאליהו הנביא ראה במו עיניו את השינוי, נתץ את המטבע והספר הקדוש לאיש הפשוט, ואמר ליהודי הפשוט ולאשתו: ״אם תמשיכו כך, לעולם לא יחסר לכם דבר, אך אם תלכו בדרכם של העשיר והלמדן, לא תרוו נחת״. לאחר מילים אלו נעלם אליהו הנביא.
מאז חיו האיש הפשוט ובני משפחתו באושר, בעושר ובלימוד התורה הקדושה.
העשיר והלמדן שירדו מנכסיהם שוב יצאו לנדוד, אך אליהו הנביא הפעם לא בא לעזרתם.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
תפוח ההריון
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו
יישכר בן עמי ז"ל
לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….
ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998
מייסד הוצאת יוסף לוגאסי
ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה
אליהו הנביא ושלושת היהודים
אליהו הנביא ושלושת היהודים
קיים האל שמו ישתבח ובכל מקום כבודו נוכח, עד שהיו שלושה יהודים: האחד עשיר, השני למדן והשלישי פשוט וצנוע.
ברבות הימים, ירד העשיר מנכסיו ומשפחתו הגיעה עד לפת לחם. משלא יכול היה לראות בצער משפחתו, הלך לנוד בדרכים ולחפש את מזלו במקום אחר. הלך ימים רבים בדרכים לא דרכים וניזון ממים, ומעט שעורה שלקח עימו. כך הלך עד שבלו נעליו. גם הלמדן ומשפחתו הגיעו לרעב ופרנסה לא הייתה מצוייה בידו, כי כל עיסוקו היה במכירת ספרים. החליט גם הוא להתהלך בדרכים ומצבו היה כמו זה של העשיר.
היהודי הפשוט גם הוא נדד בדרכים, מחפש מיפלט מפני אשתו שהייתה מרשעת, קיללה וגידפה אותו ומיררה את חייו. רצה הגורל ונפגשו שלושתם על אם הדרך כשהם יחפים ורעבים. ישבו וכל אחד סיפר בתורו את צרותיו. משסיימו לספר את צרותיהם, הופיע לפניהם איש זקן עטור זקן ארוך וצחור, בירכם לשלום ואמר: ״שמעתי את צרותיכם ובאתי לעזור לכם". הוציא הזקן מכיסו מטבע זהב, נתנו לעשיר ואמר: ״שמור מכל משמר מטבע זה בכיסך ויצליחו עסקיך כמקודם, ואף יותר. לעולם לא תדע מחסור. אך תנאי אני מתנה איתך והוא: להקפיד לתת צדקה לעניים, ולעולם לא תשלח אדם הזקוק לעזרה בידיים ריקות״. הודה העשיר לזקן והלך לדרכו. לאחר מכן, הוציא הזקן ספר קדוש, נתנו ללמדן ואמר לו: ״שים ספר זה בארון הספרים הריק שלך, והוא יתמלא בספרים אותם תוכל למכור. לעולם לא תחסר דבר. אך תנאי אתנה עימך והוא: הקפד ללמוד תורה יום־יום״. הודה הלמדן לזקן והלך גם הוא לדרכו. ליהודי הפשוט, נתן הזקן טבעת יהלום יפה ואמר לו: ״ענוד טבעת זו על אצבעה של אשתך, ואז במקום לקלל ולהציק לך, היא תברך ותכבד אותך. כל זאת בתנאי אחד והוא: על כל ברכה החזר לה כפליים, ועל כל מחמאה החמא לה פעמיים״. נפרד האיש הפשוט והצנוע מהזקן, שהיה לא אחר מאשר אליהו הנביא הזכור לטוב, והלך אף הוא לדרכו. חלפו להם הימים והעשיר הצליח בעסקיו. הוא חזר להיות אמיד כמקודם. הלמדן התפרנס ממכירת ספרים ואף הרחיב את עסקיו. האיש הפשוט חי חיי אושר, שלום ושלווה עם אשתו. ברבות הימים, ככל שהעשיר הרחיב את עסקיו וצבר ממון רב, שכח את הבטחתו לזקן. עניים שפקדו את ביתו גורשו בבושת פנים ובידיים ריקות.
האיש הלמדן, ככל שכרסו שבעה, למד פחות ופחות עד שפסק ללמוד כלל, ואת הבטחתו לזקן לא מילא.
האיש הפשוט והצנוע שמר על הבטחתו. הוא גמל לאשתו תחת כל ברכה ברכתיים, ותחת כל מחמאה החמיא לה כפליים וכך חיו חיים מאושרים.
יום אחד, החליט אליהו הנביא לבקר אצל שלושת היהודים, על־מנת לבדוק אם הם עומדים בהתחייבותם. ראשית, התדפק על דלתו של העשיר, אך המשרתים והשומרים הילקוהו, בטענה שאין לאדונם זמן בשביל פשוטי העם והעניים. בסופו של דבר, נכנס אליהו הנביא לעשיר ואמר: ״האם נתתי לך את המטבע כדי שתבנה לך ארמון עם חיל משמר, עבדים ושפחות? מאחר שאתה לא עמדת בהבטחתך ולא ניצלת את אשר הקחש־ברוך־הוא נתן לך, החזר לי את המטבע". כאשר יצא אליהו הנביא מבית העשיר, הפכו העשיר ובני משפחתו לאביונים וכל העושר נעלם כלא היה מעולם. מבית העשיר הלך אליהו הנביא לבית הלמדן, שגם הוא לא עמד בהבטחתו ולקח ממנו את הספר הקדוש. לבסוף, הלך אליהו הנביא לביתו של היהודי הפשוט. שם שמע במו אוזניו איך הוא עומד בתנאי, וחיי משפחתו מאושרים למרות שלא היו עשירים ולמדנים. האשה שקודם גידפה, נוהגת הייתה עתה בכבוד ובהערכה בבעלה ובכל אורח שהתדפק על דלתה. לאחר שאליהו הנביא ראה במו עיניו את השינוי, נתן את המטבע והספר הקדוש לאיש הפשוט, ואמר ליהודי הפשוט ולאשתו: ״אם תמשיכו כך, לעולם לא יחסר לכם דבר, אך אם תלכו בדרכם של העשיר והלמדן, לא תרוו נחת״. לאחר מילים אלו נעלם אליהו הנביא.
מאז חיו האיש הפשוט ובני משפחתו באושר, בעושר ובלימוד התורה הקדושה.
העשיר והלמדן שירדו מנכסיהם שוב יצאו לנדוד, אך אליהו הנביא הפעם לא בא לעזרתם.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
תפוח ההריון
סיפורי עם מפי יהודי מרוקו
יששכר בן עמי ז"ל
לעילוי נשמתו של איש רב פעלים…….
ספר זה מוקדש לזכרו של רבי יוסף לוגאסי 1908-1998
מייסד הוצאת יוסף לוגאסי
ומי שיהדות מרוקו חבה לו הרבה
כסף של יושר וכסף של גזל
היה הייתה אשה אלמנה ולה בת יחידה. המצב הכלכלי היה כל־כך רע, עד שנאלצה הנערה לצאת ולחטוב עצים ביער, על־מנת שתוכל היא ואימה להתקיים. יום אחד, בהיות הבת בדרכה לחטוב עצים ביער, פגשה איש זקן עם זקן צחור. שאל אותה הזקן למעשיה. הוא הופתע מאוד לשמוע שהיא עובדת בעבודה קשה מאוד שמתאימה לגברים. הנערה פתחה את סגור לבה וסיפרה שבעזרת האל והשגחתו, היא מביאה מידי־יום פרנסה מחטיבת העצים, ומקווה שלא יאונה לה כל רע. הזקן שמע אותה בקשב רב ואמר: ״ביכולתי לעזור לך, אך עלייך לבחור באחת מההצעות שאציע לך. אני יכול לתת לך אגורה אחת שהושגה ביושר או מטבע זהב שהושג בגזל. עשי את בחירתך בתי". הנערה שבורכה בחוכמה, ידעה במה היא תבחר, אך החליטה שתשאל קודם את אימה וכך היה.
בערב, חזרה הנערה מעבודת חטיבת העצים, וסיפרה לאימה על יום עבודתה ועל ההצעה המפתיעה של הזקן. האם ענתה: ״מוטב בתי שתבחרי במטבע של זהב אפילו שבא מגזל, שבעזרתו נוכל למלא את כל מחסורינו וגם נוכל לשלם את חובותינו הרבים, מאשר לבחור באגורה, אמנם של יושר, אך היא תספיק לנו לארוחה אחת בלבד". למחרת, הלכה הנערה חוטבת העצים ליער. שם היא פגשה את הזקן ובירכה אותו לשלום. הוא בירכה בחזרה ושאל: "בתי, במה בחרת? ביושר או בגזל". ענתה החוטבת בניגוד להצעת אימה: "בחרתי באגורה של יושר על מטבע זהב הבא מגזל". נתן לה הזקן את האגורה ואמר: ״הנה לך אגורה אחת. קני בה את התרנגולת הראשונה שיציעו לך, ותתחתני עם העני הראשון שיבוא לביתך לבקש נדבה. כשיוולד לך הבן הראשון, הזמיני אותי להיות סנדק. את יודעת איפה למצוא אותי״. לאחר מילים אלה, נעלם הזקן מן המקום. לקחה הנערה את האגורה והלכה לדרכה, והנה בעודה הולכת לביתה, היא רואה לפתע איכר המחזיק בידו תרנגולת למכירה. הוא מכר את כולן מלבד אחת שנותרה בידו. נעמד האיכר והכריז על התרנגולת שנותרה בידו. מיד באה החוטבת וקנתה אותה באגורה שקיבלה מהזקן. היא לקחה את התרנגולת לביתה ושיחררה אותה בחצר. למחרת, הטילה התרנגולת ביצת זהב. הנערה הבינה שהזקן, הוא לא אחר מאשר אליהו הנביא. היא לקחה את ביצת הזהב לשוק הצורפים, מכרה אותה וקיבלה עבורה כסף רב. התרנגולת הטילה עוד שש ביצי זהב ומתה. הבת ואימה שהפכו לעשירות ממכירת ביצי הזהב, בנו להן בית גדול כיאה לבעלות אמצעים ומחסור לא ידעו עוד. יום אחד, התדפק על דלתן איש צעיר הלבוש קרעים ומלוכלך. כשנכנס לבית, ביקש נדבה ודבר־מה לאכול להשיב את נפשו, כי שלושה ימים לא בא אוכל לפיו. בראותה אותו, נזכרה הנערה באותה פגישה ביער עם הזקן, ואת מה שאמר לה בקשר לעני הראשון שיבוא לבקש נדבה. אמרה הנערה החכמה: ״היכנס נא אדוני, ביתי פתוח לפניך, התרחץ ולבש בגדים נקיים. אכול, שתה, צחק ושמח״. הוא אכן קיבל את ההזמנה. לאחר שהתרחץ והחליף את בגדיו, ניתגלה לפניה עלם יפה־תואר. נטל ידיו לפני האוכל ובירך בירכת המזון לאחריו. לאחר מכן, פתחה ושאלה הנערה: ״האם ברצונך להתחתן״? ענה האורח: ״איך אמצא לי אשה ואני עני מרוד, ללא עבודה, ללא בית ואף ללא בגדים"? השיבה הנערה: "אני אתחתן איתך ומהיום לא תחסר דבר". העני האורח היה המום מההצעה שהוצעה לו ואמר בלבו – באתי לבקש נדבה ואני מוצא אשה עם כל טוב… שמח מאוד העני והתחתן עימה. הבית התמלא שמחה וכעבור שנה נולד להם בן. נזכרה שוב האשה בבקשת הזקן ביער. ביום הברית, הלכה לאותו מקום ביער ושם חיכה לה האיש הזקן. היא הזמינה אותו לבוא להיות סנדק בברית־ מילה של בנה בכורה. בא האיש, שלא היה אחר מאשר אליהו הנביא זכור לטוב, בכבודו ובעצמו וישב על כיסאו. הם קראו לתינוק בשם אליהו וחיו את חייהם באושר ובשמחה.
״חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״ אין יופי שאין בו פגם
"חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״
אין יופי שאין בו פגם
בעיירה אחת במרוקו, הייתה בחורה מכוערת מאוד שהגיעה לפירקה. כל מאמצי השדכנים למצוא לה חתן עלו בתוהו.
לאחר חיפושים רבים, מצאה משפחתה שדכן מעיר רחוקה, שהסכים לקבל עליו את המשימה ולמצוא לבחורה חתן. אחרי זמן-מה, הודיע השדכן להורי הכלה שמצא חתן ועליהם להכין סעודת אירוסין.
מאחר והכלה הייתה כאמור מכוערת ומלאת מומים, ביקש השדכן שיכינו לה כיסא מיוחד ובו שקערורית במשענת, שבו תסתיר הכלה את הגיבנת שהייתה לה.
עשו ההורים מה שביקש השדכן, ולפני בוא החתן והקרואים, ישבה הכלה בכיסא כשהגיבנת שלה מוסתרת היטב. הגיע מועד השמחה. השדכן הושיב את החתן לצד הכלה והוא עצמו ישב לצד החתן. לאחר שהחתן התיישב, התחיל לבחון את הכלה מקרוב. במבט אחד חטוף, גילה החתן שראש הכלה מכוסה בגלל היותה קרחת. פנה לשדכן ואמר לו: "מה עשית לי? הרי הכלה קרחת״! השיב לו השדכן: "לשם מה לך כלה עם שערות? שערות בראשה של אשה הם גורם להוצאות מיותרות: תסרוקות, שמנים וכוי ״. המשיך החתן לבחון את כלתו והנה הסתבר לו שהכלה חרשת. פנה החתן בכעס לשדכן ואמר: ״הכלה גם חרשת״! השיב השדכן: ״הרי זה עדיף לך שהכלה חרשת. כך תוכל בשעת כעסך לצעוק ולקלל אותה, מבלי שהיא תשיב לך״. השלים החתן גם עם מום זה. הוא המשיך לסקור את אשתו לעתיד, כשמידי־פעם, מצא עוד ועוד פגמים. ואילו השדכן ממשיך להרגיעו, שאלה אינם מומים ממש, ואפילו מומים אלה הם למעשה יתרונות לחתן.
בסוף המסיבה, כשהתפזרו הקרואים, התכופפה הכלה מעט, והחתן הבחין בתדהמה בגיבנת שהוסתרה כל הערב. מום זה לא היה יכול החתן לסבול והוא פנה בכעס לשדכן. השיב לו השדכן: ״למה אתה מתלונן? וכי ראית מימיך יופי מושלם, ללא פגם? הרי ידוע ומפורסם הפתגם האומר 'חתא זין מא כסתו לולה׳ [=אין יופי שאין בו פגם]״.
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-רועה השפנים היהודי מציל את אחיו
רועה השפנים היהודי מציל את אחיו
היה היה פעם מלך אשר שנא את היהודים. כדי להכשיל אותם, הוא שאל אותם מידי־פעם שאלות טורדניות, העמיד בפניהם קושיות וכל פעם מצאו את פתרונן כעבור ימים מספר.
פעם אחת, שאל את שריו ואת ידידיו, מה לעשות בכדי שיהיה לו תירוץ להשמיד את העם השנוא עליו.
מלך אחד אמר לו: ״תן להם לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום, ודרוש מהם שיחזירו לך את כל אותן שלושים הארנבות עם תום תקופה זו. הם לא יוכלו לעשות זאת והם יהיו בידיך. אס בכל זאת יצליחו, הרי תוכל לצוות עליהם באותה הזדמנות גם למלא שלושה שקים במילים״.
רעיון זה מצא חן בעיני המלך וכבר למחרת קרא לרב הקהילה. "אתן לכם שלושים ארנבות ועליכם לרעות אותן בהר פלוני במשך שלושים יום. עליכם להחזיר את כל אותן הארנבות מבלי שתחסר אף אחת. כמרכן, עליכם למלא שלושה שקים במילים. אם לא תצליחו בשני הדברים האלה, אשמיד את כולכם. אני נותן לכם אורכה של חודש לשתי המשימות האלו״.
לאחר שהרב יצא מארמון המלך, מיהר אל בית־הכנסת ואסף בו את כל בני־הקהילה. הוא אמר להם: "המלך דורש מאיתנו לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום ולהחזיר את כולן לארמונו. כמו־כן, הוא דורש שנמלא שלושה שקים במילים. אם לא נעשה זאת, הוא מאיים להשמיד את כולנו. הוא נותן לנו חודש אחד אורכה לביצוע שתי המשימות האלו״.
בשומעם את הדברים האלה, פרצו היהודים בבכי גדול, הכריזו על צום והתאספו לתפילה.
בהרים, הרחק מעיר זאת, שכן כפר שבו גרו איכרים. מהם היו אשר גידלו בהמות והיו אשר עבדו את אדמתם. מידי־פעם בפעם, היו יורדים אל העיר והיו מביאים את תוצרתם לשוק, כדי להחליפה בבגדים או במזון שלא היה אצלם.
אחד מאיכרי ההרים הגיע לעיר, כאשר היהודים צמו והתפללו בבית־ הכנסת. הרחובות וכן השוק היו ריקים מאדם. מה קרה? הרי אין שבת ואין חג היום? היכן האנשים? שאל את עצמו האיכר. הלך האיכר אל בית־הכנסת ושם ראה את היהודים שקועים בתפילתם, כשהם בוכים בכי מר. "שמא יום כיפור היום״! פנה אל אחד אשר עמד קרוב אליו. "לא, אבל צפויה לכולנו סכנה גדולה״. ״ומה היא הסכנה״? ״המלך רוצה להשמיד אותנו, אם לא נרעה שלושים שפנים במשך שלושים יום, ואם לא נמלא שלושה שקים בדיבורים״.
"זה הכל״, אמר האיכר בתמיהה ולא יכול אלא לחייך. "הבא אותי לפני הרב. אני בטוח כי אנו, איכרי הכפר פלוני, יכולים לעזור לכם״. בעומדו לפני רב הקהילה אמר האיכר: "רבי, אצלנו בכפר יש איכר המגדל ארנבות, כשם שיש אחרים המגדלים גמלים וחמורים. לכל אחד ממגדלי בהמות אלה, יש חליל שבו הוא מנגן כאשר הוא יוצא למרעה. כמו הבהמות, כך הארנבות הולכות אחרי בעליהן, כאשר הוא מנגן. הן אף רוקדות לפניו כשהן במרעה. עוד לא קרה כי בעל הארנבות יאבד אחת מהן. הוא בודאי יוכל לעזור לכם״. הרב הפסיק את הצום של היהודים ושלח אותם אל ביתם. הוא בעצמו הלך עם האיכר אל הכפר שבהרים.
הם הגיעו אל ביקתתו של מגדל השפנים, והרב סיפר לו על פקודת המלך והסכנה לחיי היהודים. מיד הסכים מגדל הארנבות לעזור. הוא הוסיף: "בודאי יהיה להם קשה למצוא ארנבות בשוק. אשלח את אשתי עם חמישים ארנבות לשוק והיא תמכור אותן לעבדי המלך. לאחר מכן, תציג אותי בחצר ותאמר למלך כי אני מוכן לרעות את שלושים הארנבות. אקח איתי את חלילי ומאחר והן מכירות אותי, הן תלכנה אחריי כרגיל״.
וכך היה. עבדי המלך הסתובבו ימים רבים בשוק מבלי למצוא אף ארנבת אחת. כאשר הם ראו את אשת מגדל הארנבות עם הכלוב לצידה, שמחו מאוד ומיד קנו ממנה שלושים ארנבות. כבר למחרת קרא המלך לרבי. הלה בא לפניו ועימו מגדל הארנבות. ״יש לי שלושים ארנבות״, פתח המלך והוסיף: "אמסור לכם את הכלוב ותקחו את השפנים למרעה במשך שלושים יום. עם תום החודש, עליכם להחזיר את הארנבות ולמלא שלושה שקים במילים״. הרב הציג את מגדל הארנבות לפני המלך. הוא אמר לו כי זהו האיש אשר ירעה את הארנבות במקום שנקבע. עבדי המלך הביאו את הכלוב, פתחו אותו ומגדל הארנבות התחיל לחלל. קפצו הארנבות מהכלוב, ובעוד הוא מחלל, הלך האיש החוצה ואיתו כל הארנבות. המלך לא האמין למראה עיניו, אולם מיד זמם מזימה חדשה: כיצד להפחית ממספר הארנבות, אשר כפי הנראה לא יפחת בלי תחבולה.
האיש הגיע עם ארנבותיו אל ביקתתו שבכפר ושכב לישון. למחרת קם, השמיע צלילים מחלילו לבעלי־החיים הקטנים ויצא איתם למרעה, למקום שנקבע לו על־ידי המלך, סמוך לכפר. כעבור כמה ימים, לבש המלך בגדים פשוטים, עלה על גבי סוסו ורכב להרים, אל המקום שבו רעה האיכר את הארנבות. הוא ספר אותן בשקט ולאחר שנוכח כי לא חסרה אף ארנבת אחת, פנה אל הרועה וביקש ממנו להראות לו את הדרך. האיכר הכיר מיד את מי שעמד לפניו, אולם לא עשה דבר כדי שהמלך ירגיש בכך. במשך שעה קלה, רכב המלך בהרים ולאחר מכן חזר אל האיכר. ״כמה ארנבות יש לך פה״? ״שלושים, אדוני". "ארנבות כל־כך יפות! בודאי תרצה למכור אחת״? ״לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. ״ואם אתן לך אלף דינר״?"לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. "הפרוות שלהן יפות ביותר, אתן לך איפוא אלפיים דינר״. "לא אדוני, אני מצטער מאוד״. ״אתן לך שלושת אלפים״! ושוב סירב האיכר למכור. כך העלה המלך את המחיר עבור ארנבת אחת עד לעשרת אלפים דינר. ״אני מוכן לתת לך ארנבת בעד עשרת אלפים דינר, אבל בתנאי אחד". ״מה הוא התנאי״? ״שתישק לי בעכוזי". המלך נרעש ונרגש. הוא ניסה לשכנע את האיכר כי יתן לו את הארנבת בלי התנאי הזה, אולם האיכר עמד על שלו. בחושבו על העם השנוא עליו, הסיר המלך כל בושה מעליו, והאיכר חשף את חלקו האחורי. נשק לו המלך במקום המבוקש וקיבל את הארנבת לידו, לאחר ששילם בעדה עשרת אלפים דינר.
כאשר הגיע המלך לשערי עירו, קפצה הארנבת מכיס מעילו בו היא הוטמנה בזמן הרכיבה על הסוס, וברחה לה אל עבר ההרים, אל ביקתת האיכר.
מדוכא, עייף ומאוכזב חזר המלך אל ארמונו. "מה קרה לך אבי״! שאלה בתו בדאגה כאשר ראתה את פני המלך. ״אה! קניתי ארנבת אחת מאותו רועה הארנבות היהודי. שילמתי בעדה עשרת אלפים דינר, הבאתי אותה עד שערי העיר ושם היא ברחה לי. בטוח אני, כי איש זה יצליח להביא את כל הארנבות אל הארמון ולא נוכל לעשות ליהודים כלום. הם ימצאו גם פיתרון למלא שקים במילים״. לאחר ימים מספר, לבשה בת־המלך בגדים של אשה פשוטה, התגנבה אל מחוץ לארמון והלכה להרים. כאשר הגיעה אל רועה הארנבות, שוחחה וצחקה עימו. לבסוף, היא ביקשה ממנו למכור לה ארנבת. מאחר וגם הפעם, ידע האיכר מי היא היושבת לידו, אמר לה כי אין הארנבות למכירה.
״הארנבות כל־כך נחמדות. אנא, תן לי אחת ותקבל ממני עשרת אלפים דינר עבורה". "אין הארנבות למכירה, העלמה״ השיב לה. ״מצאת חץ בעיני, בחורי, האם לא תיתן לי ארנבת אחת בעד עשרת אלפים ומאה"?
האיכר עמד בסירובו ובת־המלך העלתה את המחיר עד עשרים אלף דינר.
״טוב, אתן לך ארנבת אחת בעד עשרים אלף דינר, אולם בתנאי אחד״, אמר האיכר.
״מה הוא התנאי?״ שאלה בת־המלך. "שתהיי עימי במשך לילה אחד".
נבהלה בת־המלך וניסתה לשנות את דעתו של האיכר, אולם לשוא. הלה עמד על שלו. זכרה בת־המלך את פניו המרוגזים והעצובים של אביה וכץ העם השנוא עליו, ולבסוף הסכימה כי רועה הארנבות יעשה בה כרצונו.
למחרת, היא נתנה לו את הכסף והוא נתן לה את הארנבת. בת־המלך שמה אותה בתוך כיס מעילה. בטרם הגיעה אל ביתה, קפצה הארנבת מתוך מקום מחבואה ושבה במרוצה אל ההרים. כעוסה ועייפה, נכנסה בת־המלך אל הארמון כאשר פגשה באימה. ״מה לך! הכיצד נפלו פנייך,? שאלה המלכה בחרדה את בתה. "רציתי לעזור לאבי המלך. הלכתי אל ההרים לקנות ארנבת מאת האיכר היהודי. הלה מכר לי ארנבת בעד עשרים אלף דינר והנה, עוד לפני שהגעתי לארמון, היא ברחה ממני. אני בטוחה שהיא כבר נמצאת אצלו. אני מאוד דואגת לאבי המלך ומאוד רציתי לעזור לו להצליח במשימתו״.
החליטה המלכה אף היא, לעזור לבעלה המלך להתפטר מן היהודים. ביום העשרים ושבעה למרעה הארנבות, שלושה ימים לפני תום המועד שנקבע, שמה את פעמיה אל עבר ההרים, כאשר היא לבושה בבגדי אשה פשוטה. כאשר הגיעה למקום המרעה, ישבה ליד האיכר, ליטפה אותו וצחקה עימו, ועשתה כאילו היא מאוהבת בו. "ידידי, אני ממש אוהבת אותך. כמה טוב אתה אל הארנבות האלה. גם אני מחבבת ארנבות מאוד. התרצה לתת לי אחת״? האיכר מיד הבין מי היא האשה היושבת על ידו ומלטפת אותו. לכן הוא השיב: "גבירתי, נעים לי שאת מחבבת אותי, אבל אינני יכול לתת לך אף ארנבת אחת״. ״אזי תמכור לי״. ״אף זה לא״. ״ואם אתן לך עשרים אלף דינר בעד ארנבת אחת״? ״אין הארנבות למכירה״, השיב לה.
גם המלכה המשיכה לעמוד על המקח. כאשר היא הציעה לרועה הארנבות שלושים אלף דינר בעד אחת, הסכים הלה בתנאי שתהיה עימו במשך לילה אחר. המלכה לא ראתה ברירה אלא לעשות כרצונו. למחרת, החליטה המלכה להישאר עוד יום ועוד לילה אצל האיכר, כדי למנוע ממנו להוסיף עוד ארנבת אחת, במקום זו שהיא לוקחת עימה. וכך עשתה. ובכן, בבוקר יום העשרים ותשעה למרעה הארנבות, נפרדה המלכה מאת רועה הארנבות, כאשר בכיס מעילה ארנבת אחת ובכיסו של האיכר שלושים אלף דינר.
שמחה המלכה על הצלחת תוכניתה לעזור לבעלה למלא את מבוקשו, אך עוד בטרם הגיעה המלכה אל שער העיר, קפצה הארנבת מתוך מחבואה והסתלקה.
לא הצטערה המלכה על הכסף הרב אשר שילמה עבור הארנבת, אלא רק על כך שנשארה אצל האיכר עוד לילה מרצונה היא. כל עמלה היה לשוא. הארנבת ברחה וחזרה אל כלובה. למחרת, הגיע האיכר עם עדר הארנבות שלו אל חצר המלך, כשם שיצא ממנה שלושים יום קודם לכן. הוא צער בראש וחילל בחלילו ושלושים הארנבות קפצו אחריו. לאחר שספר אותן המלך ומצא כי לא חסרה אף אחת, ציווה להביא שלושה שקים. "כעת תמלא את השקים במילים״, דרש מאת הרועה.
הלה קירב את השק הראשון אל פיו וסיפר בקול רם, כדי שכל הנוכחים ישמעו. ״באו היהודים אליי וסיפרו לי כי המלך מאיים להשמידם, אם לא ירעו שלושים ארנבות במשך שלושים יום. שלחתי את אשתי לשוק ושם היא מכרה לעבדי המלך שלושים ארנבות, אשר ניתנו לי לאחר מכן לשמירה במשך שלושים יום. יום אחד, בא אליי המלך בלבוש פשוט וביקש ממני למכור לו ארנבת אחת. לא רציתי תחילה, אולם כאשר הציע לי עשרת אלפים, אמרתי לו כי אתן לו את הארנבת בתנאי…״
"עצור! עצור״! קרא המלך בקול רם ומבוהל, "השק הזה מלא". לאחר מכן הוגש לרועה הארנבות שק שני. הוא סיפר את אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציע לו המלך עשרת אלפים דינר בעד ארנבת אחת. מכאן הוא המשיך: ״נתתי למלך את הארנבת בעד הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר חזרה אליי הארנבת. כעבור ימים מספר, באה אליי בת־המלך ואף היא בלבוש רגיל. היא ביקשה לקנות ממני ארנבת אחת, אולם תחילה לא הסכמתי. לבסוף הציעה לי סכום של עשרים אלף דינר ואמרתי לה כי אתן לה אותה בתנאי…״ ״עצור! עצור"! קראה בת־המלך בהתרגשות, "השק הזה מלא״. : הסתכל המלך בבתו וידע כי גם לה קרה דבר מוזר.
הוגש לרועה הארנבות השק השלישי. שוב חזר האיכר על אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציעה לו בת־המלך עשרים אלף דינר תמורת הארנבת. והוא המשיך: "נתתי לבת־המלך ארנבת תמורת הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר, שבה הארנבת אל המרעה. עברו ימים אחדים ובאה אליי המלכה, לבושה בבגדים פשוטים. לאחר מקח וממכר ־תחילה לא רציתי למכור לה ־ הציעה לי סכום של שלושים אלף דינר תמורת ארנבת אחת. לזאת הסכמתי אולם בתנאי…"
״עצור! עצור״! זעקה המלכה, ״השק מלא״. וכך הצליח האיכר לשמור על שלושים ארנבות במשך שלושים יום וכן למלא שלושה שקים במילים. יהודי העיר ניצלו והמלך ומשפחתו שבו אל הארמון בבושת פנים.
המרגלית-תפוח ההריון-סיפורי עם מפי יהודי מרוקו
המרגלית
היה היה רב אחד שהיה חכם גדול, עשיר ומכובד, ששימש גם כראש הקהילה בעיר פאס. היו לו שלושה בנים. הוא נתן להם חינוך טוב, וגם הם זכו להיות חכמים גדולים, נבונים ובעלי השכלה.
רב זה, חוץ מלמדנותו, היה גם בקיא מאוד בחוכמת הכוכבים. פעם אחת, הוא רצה לראות את הזיווג של בניו, ואם הם מתחתנים בעיר הולדתם או במקום אחר. ומה גילו לו הכוכבים? הוא ראה שלשני הבנים הגדולים נשים מקומיות מעיר הולדתם פאס, ואילו הבן השלישי עתיד להתחתן עם אשה מעבר לים. הוא לא רצה לגלות לבניו שום דבר ממה שחזה בכוכבים. כשהבנים הגיעו לפירקם, חיפשו ההורים לכל בן בחורה מתאימה. נותר רק הבן הקטן, והוא באמת מחכה מתי אביו הרב ישיא גם לו בחורה. הוא מחכה שנה, שנתיים, חמש שנים. קשה היה לו לשאת מצב זה. שיעמם לו הרבה. הוא רואה את האחים שלו, ולכל אחד בית, לכל אחד אשה ובנים ולו אין שום דבר. גם קינא בהם וכאב לו מאוד.
כל פעם היה מדבר עם עצמו ולא העז להעלות נושא זה עם אביו. לא ידע מה לעשות.
פעם אחת אמר לאביו: "אבא, כמו שעשית למען אחיי, עשה גם למעני. נתת להם בית ואשה, תן גם לי. האם נגזר עליי לא לשאת אשה,,? אבא שלו לא אמר לו מעולם שום דבר, כי הוא לא רצה לגלות לו מה שהוא ראה.
לימים, הבן הזה התחיל לדבר לבד כמו חולה־רוח. אחרי כמה זמן, הגיע אורח לבית. ישב איתם קרוב לחודש והוא ראה את הצרות והבעיות של הבן הזה.
אמר לו: "בוא איתי לטייל מחוץ לעיר״. חשב שאולי יעבור לו העניין הזה, בילבול המוח שלו.
הבן הסכים והלך עם האורח הזה במשך שישה שבועות. פעם, היו יושבים ליד נהר אחר במרוקו ופתאום, בא נשר אחד וחטף את הבן. חטף אותו. עף איתו במשך חמש שעות. עבר איתו ימים ונהרות, וזרק אותו באחת מערי אירופה, על הגג של ישיבה אחת שבה למדו תלמידים.
באותה עיר מערי אירופה אליה הגיע הבן, היה רב אחד, הרב של העיר ולו בת אחת. היא דחתה כל התלמידים שבאו לבקש את ידה. גער בה אביה והוכיח אותה על סירובה להתחתן. הוא הושיב אותה בעליית הגג ושם התבודדה, והמשיכה ללמוד ולהתעמק בלימוד התורה והתלמוד. היא הודיעה שהיא תסכים להתחתן רק בתנאי שמבקש ידה יגבר עליה בהבנת התורה והתלמוד.
כשהגיע הבן ונזרק על גג ביתה, וזה היה בין השמשות, נזדעזע הבית מרעש הנפילה. עלתה הבת לגג וראתה בן־אדם שוכב ללא הכרה. הביאה לו כמה סמי ריפוי כדי להחזיר לו את ההכרה. אז פקח את עיניו ושאל אותה: ״מי את״? אמרה לו: "אני יהודיה״. אמר לה: ״טוב, כי גם אני יהודי״. הביאה לו מים קרים, שתה וירד לחררה, והתחיל ללמוד איתה. הוא רואה ספריה מלאה ספרי קודש. הוא שמח מאוד, התחיל ללמוד איתה עד מאוחר בלילה. היא הגישה לו משהו לאכול ושאלה אותו: "אתה נשוי״? אמר לה: "לא, לא מצאתי בת־הזוג שלי". אמרה לו: "גם אני לא התחתנתי. הודעתי שאני אתחתן רק עם מי שינצח אותי בלימודים. אני מודה לשם, שאתה ברוך השם ניצחת אותי. אם אתה מוכן להתחתן איתי, אני מסכימה״. אמר לה: ״אני רוצה להתחתן איתך״.
כשהסכימו ביניהם, ירדו מהשמיים אליהו הנביא ותשעה מלאכים. הם כתבו להם כתובה, עשו קידוש וערכו להם חתונה יפה. הגישו להם אפילו אוכל. הכל הם הביאו להם. נפרדו מהם המלאכים ונשאר החתן עם הכלה. אף אחד לא ידע מכך, גם לא הרב והאמא. ההורים לא ידעו. הוא ישן איתה במיטתה ולמחרת בבוקר, הוא קם, הלך להתרחץ למעלה, בגג. הוא מתרחץ, מנגב ידיים ופנים ופתאום, הנשר שחטף אותו, לקח אותו בחזרה וזרק אותו בעיר פאס.
כשהוא חזר להכרתו, נזכר במה שקרה יום קודם. שאל את עצמו אם זה היה בחלום או במציאות. לא ידע מה לעשות, מה להחליט. אבל הוא הרגיש שזה היה בעולם המציאות, אבל למי יספר דבר כזה? מה שם המדינה? מה שם העיר בכלל? היכן מקומו של הבית? שום דבר הוא לא ידע.
הלך אצל אביו וסיפר לו כל מה שקרה. האב הצטער למשמע הדברים וחשב: אולי הבן שלי משתגע, אולי ראה משהו בחלום וחושב שזה במציאות? האב היה באמת מודאג. אבל הבן ממשיך לטעון שזו האמת, מציאות ולא חלום.
אחרי המקרה הזה, ישב הבן כשתים־עשרה שנה אצל הוריו. פעם אחת, הוא הסתובב ליד העיר ללא מטרה, כאשר ראה שני אנשים רבים ביניהם. שאלו אותו: ״איפה הבית של הרב״? אמר להם: ״אני הבן של הרב, בשביל מה אתם שואלים״. אמרו לו: ״אנחנו מעיר פלונית. האבא שלנו השאיר לנו ירושה גדולה ומרגלית. עכשיו אנחנו רוצים להפריד בין הירושה לבין המרגלית. רוצים לקבוע מי ייקח את הירושה ומי ייקח את המרגלית. שנינו רוצים את המרגלית. מה נעשה? אנחנו רוצים ללכת לרב כרי שיפתור את הבעיה״. אמר להם: ״טוב, אני בנו של הרב. אעזור לכם לפתור את הבעיה, אבל קודם כל, מה הסגולה של המרגלית הזו״? אמרו לו: ״המרגלית הזו, אם אדם רעב, ישים אותה בפיו, כל מה שיש לו חשק לאכול ולשתות, הוא יאכל וישתה. סגולה נוספת, אם הוא רוצה לנסוע לכל מקום בעולם, ולא חשוב לאן, ישים אותה ביד ימין ויאמר: אני רוצה למקום פלוני. הוא יעצום עיניו, יפקח אותם וימצא עצמו באותה העיר שהוא ביקש״. אמר לעצמו, אני זקוק באמת למרגלית הזאת.
אמר להם: ״עימדו כאץ. אני אזרוק את המקל הזה ומי שיביא אותו ראשון, יזכה במרגלית".
הבן של הרב לקח את המקל שלו וזרק אותו רחוק. שני האחים התחילו לרוץ. בינתיים, תפס את המרגלית ביד ימינו ואמר: ״אני רוצה להגיע לאותה עיר בה התחתנתי״. עצם את עיניו ומצא עצמו ליד נהר אחד, הנהר של אותה העיר שבה התחתן. שני האחים הרבים חזרו ולא מצאו אותו והתחרטו על מעשיהם. הבן רואה את העיר, ישב להתרחץ ליד הנהר, שתה מים והחליט לנוח. הוציא את המרגלית, התחיל להסתכל בה והתפעל מצבעיה ומהברק שלה. פתאום, באה ציפור אחת וחטפה את המרגלית. הצטער על אובדן המרגלית אך לא הרבה. חשב: בשביל מה אני צריך את המרגלית עכשיו? אני חטפתי אותה מאנשים אחרים וגם הציפור חטפה אותה ממני.
העיר עמדה מולו. הוא נכנס לעיר אך לא ידע לאן לפנות. הוא גם לא היה בטוח אם זו העיר או זו עיר אחרת. הוא התחיל להסתובב. פגש אותו בן־אדם אחד, בעל־מאפיה. אמר לו: ״בוא הנה, ניכר עליך שאתה אדם זר". ענה לו: ״כן״. אמר לו: "אתה רוצה לעבוד״? ״כן אני מוכן לעבוד. במה״? אמר לו: ״במאפיה, תעבוד איתי במאפיה. תביא את הלחם שלשו האנשים למאפיה. תעבור ותזכור בית בית, כל בית ומספרו, וכל בית כמה לחמים הם מסרו. כשהלחמים יהיו מוכנים, תיקח להם. אשלם לך מחצית משכרך והם ישלמו לך מחצית". ענה לו: ״ההצעה טובה ואני מסכים״.
התחיל לעבוד חודש ראשון, חודש שני, חודש שלישי עד שהתרגל. הכיר את האנשים, הכיר ביתו של כל אחד ואחד. הוא היה ישן במאפיה. ככה היה הולך מבית לבית עד שהגיע פעם לביתו של הרב, אביה של אשתו. הוא לא זיהה אותה והיא לא זיהתה אותו, כי הכל קרה בלילה. הוא לא ידע שזה היה הבית.
נחזור עתה לאותו ערב בו הוא התחתן עם הבת של הרב. למחרת, כשהוא יצא מוקדם מחדרה, חשבה שהוא הלך לבית־הכנסת או הלך לטייל בעיר כי הוא אדם זר. היא חיכתה לו והוא לא חזר. היא התחילה לדאוג הרבה ולבכות. היא חיכתה כמה ימים, חודש והוא לא חזר אליה. אחרי שלושה חודשים הרגישה שהיא בהריון. עכשיו מסכנה הבת הזאת, היא לא יכולה לספר לאמא, לא יכולה לספר לאבא, כי זו חרפה גדולה. בת־הרב נמצאת בהריון מבלי שיש לה חתן. זה מצב קשה עבורה. כשהגיעה לחודש התשיעי, וכבר קרובה ללדת, שלחה את המשרתת שלה למסור לאמא שתבוא.
אמרה הבת: "אמא, תדעי שאני בהריון ואני בחודש התשיעי״. שאלה האם: ״איך קרה הדבר, בתי״? אמרה הבת: "אנא, אל תשאלי אותי, כי איני יודעת מה להשיב״. האם המזועזעת, כששמעה את זה התעלפה. היא סיפרה לרב שגם הוא התרגז, נבהל מהשמועה הזאת והתבייש. אחרי שגמרה את החורש התשיעי, ילדה בן. באה המשרתת לבשר להורים. אמרו לה: "לא נעלה ולא נסתכל בה בכלל עד שתמות. היא הביאה עלינו חרפה גדולה מדי".
הגיע היום השמיני והיא חייבת לעשות לבן ברית־מילה. שלחה לקרוא לאביה. השיב: ״אני לא יכול להסתכל בפנים שלה״. היא החליטה לשלוח את המשרתת להזמין בשמה עשרה רבנים מן העיר. "אמרי לכל אחד שפלונית בת־הרב קוראת לכם״. הגיעו הרבנים. גם הם לא רצו לעשות ברית־מילה לתינוק. אמרה להם: ״ראו, אם תחשבו מחשבה לא טובה, תקבלו עונש על המקום״, פתאום, הם רואים עצמם והם מצורעים, מלאים צרעת, כי חשדו בה. נבהלו והתחילו לבקש ממנה סליחה. המשרתת רצה, סיפרה לאשת הרב והאשה לבעלה. גם הרב עלה וביקש ממנה סליחה. הוא לקח את הבן ועשו לו ברית־מילה. אחר־כך, הוציאה הבת את הכתובה שלה. אמרה להם: ״תקראו את הכתובה״. הם קוראים את הכתובה ורואים שהחתן, פלוני בן־הרב הגדול של העיר פאס שבמרוקו. גם השם שלו מופיע, גם מי חתם על הכתובה: אליהו הנביא ותשעה מלאכי השרת. אז הם התחילו לנשק את הכתובה וכולם הסתכלו על הבת בכבוד ובהערצה.
בבן הזה טיפלה האם וכן הסבתא, אשתו של הרב. אחרי שלוש שנים הכניסו אותו לחדר, עד שגדל הבן והגיע לגיל שתים־עשרה. באותה תקופה, בא הבן של הרב לאותה העיר והיה עובר במאפיה שבאותו הרחוב. גם להם היה מביא את הלחם שלהם. כשהבן הקטן היה רואה את מוביל הלחם, היה רץ אליו, מחבק אותו, מנשק אותו ומבקש שיישב איתו שעה, שעתיים ולפעמים אפילו שלוש שעות. כל יום היה מביא לו דברי מתיקה ולפעמים גם מתנה. אף אחד לא ידע על קשר זה, לא הרב, לא אשתו וגם האם לא ידעה. האם בעצמה הייתה נותנת 'לבעלה' לחם לקחת למאפיה והייתה מקבלת ממנו הלחם כשהיה מוכן. אבל היא לא ידעה מי הוא בכלל, כי השתנו פניו. גם היא שכחה וגם הוא שכח.
באותה עיר היה גביר אחד, עשיר גדול והוא סוחר ביהלומים. היה להם בבית קן של יונים על עץ ארז גבוה וכל פעם היו יוצאות יונים משם. פעם אמר לאשתו: "אני רוצה לעלות בעזרת סולם כדי לקחת יונים מהקן״.
אמרה לו: ״לא, חכה עד שיבוא האיש מהמאפיה, הפועל שמביא לנו את הלחם. נשלם לו והוא יעלה לשמה. הוא עוד צעיר, חזק ובריא״. וכך היה. אותו היום, הביא להם לחם מן המאפיה. הם נתנו לו כסף וביקשו ממנו לעלות בסולם כדי להביא להם יונים מהקן. כשהוא עלה, הכיר מיד את המרגלית שלו המונחת בקן שחטפה אותה הציפור. מה יעשה? הוא שם אותה בפיו אבל בעל הבית הבחין בכך. כשהוא ירד, שאל אותו: ״מה שמת בפיך״? ענה לו: "כלום״. התחילו לריב והוא הוציא לו את המרגלית. התחילו לצעוק אחד על השני. זה אומר שלי וזה אומר שלי. הלכו לרב שיפסוק בבית־הדין.
בעל־הבית טען: ״אדוני הרב, אני סוחר במרגליות וביהלומים. אבא שלי היה עשיר. אני חושב שאבא שלי שם את המרגלית בקן הזה, או שגנבים חטפו אותה ושמו אותה כאן. אבל האדם הזה רק פועל במאפיה, מאיפה תהיה לו מרגלית״.
כשהוא שמע טיעון זה, אמר לו הרב: ״קום, אין לך שום דבר, המרגלית של הסוחר".
המסכן קם והתחיל לבכות. מאותו היום החליט שהוא לא יביא עוד לחם לבית־הרב ויותר לא יעבור דרך בית־הרב. לא הלך אליהם במשך כמה שבועות. לא רצה לבוא וגם לא לעבור ליד בית־הרב. נחזור לבן הזה, לילד הקטן. הוא התחיל לבכות. כל יום שהוא לא ראה את הפועל מהמאפיה, היה בוכה, בוכה. היה בוכה שלוש, ארבע שעות. אמר להם: "אני רוצה לראות את האיש של המאפיה״. אהב אותו מאוד. חיפשו ולא מצאו אותו.
פעם הלכה אשתו, הבת של הרב, חיפשה אותו בשוק ומצאה אותו. אמרה לו: "אדוני, למה אתה לא לוקח את הלחם שלנו? הבן שלי התרגל אליך. אני מבקשת ממך, אנחנו מוכנים לשלם לך כפול ממה שאתה מקבל. אבא ישלם לך וגם אני אשלם לך כפליים ממה שמשלמים לך אנשים אחרים". ענה לה: ״אין פה ענין של כסף אלא של צדק. לפני חודשיים, הלכתי לבית־הדין של אביך עם גביר אחד. הוא העדיף אותו ונתן לו את המרגלית. אמר שהמרגלית לא שלי ובאמת המרגלית שלי. אני יכול להוכיח״. אמרה לו: ״אם ככה, חזור שוב להתלונן ואני אלחץ על אבי שיעשה לך משפט צדק״.
עוד פעם חזר והתלונן. הגיש אותו למשפט, לתביעה. הרב שלח שוטר להביא אותו. שאל אותו: "מה ההוכחה שלך שזו המרגלית שלך". ענה לו: ״אדוני, קודם כל אספר לך את כל הסיפור שלי. אני מפאס שבמרוקו. אני בן־הרב של פאס וזה מה שקרה לי עד שהגעתי לעיר הזאת. כבר שתים־עשרה שנה אני משתוקק לחזור לעיר הזאת. פעם מצאתי שני אנשים רבים. הם סיפרו לי שהמרגלית הזאת, אם אתה רעב, תשים אותה בפיך ותאכל מה שאתה רוצה, מה שאתה מתאווה. אם אתה רוצה לנסוע, תשים אותה ביד ימין שלך ותגיע למחוז חפצך. בעזרת המרגלית באתי לעיר הזאת, מפאס עד לכאן. ישבתי ליד הנהר, הייתי מתרחץ ופתאום באה ציפור וחטפה אותה. כשאני באתי אליהם, אמרו לי לעלות לקץ ומצאתי את המרגלית הזאת. זיהיתי אותה ועכשיו היא שלי".
הרב אמר: ״טוב״. הוא קרא לגביר ואמר לו: ״איזה סימן יש באבץ הטובה הזו"? אמר לו: ״אין לי סימנים, זו מרגלית פשוטה״. אמר לו: ״טוב, עוד נראה״. הוא קרא לאדם שהיה עובד בשוק. שאל אותו: ״אתה רעב״? אמר לו: ״כן״. "מה אתה רוצה לאכול״? ענה: ״הייתי רוצה לאכול פירות אלה ואלה״. הוא שם לו את המרגלית בפה והאיש מרגיש שכאילו אוכל תמרים, ענבים, רימונים, כל הפירות שהוא התכוון לאכול.
הרב אמר לגביר: ״אתה חייב שלושה חודשי מאסר בבית־סוהר כי שיקרת". והנה נכנס הבן הקטן, הנכד של הרב. הוא ראה את האיש מהמאפיה והתחיל לבכות, לחבק ולנשק אותו. הרב הרגיש משהו. אז הוא נזכר מה שסופר לו והבין שהוא האיש שנפל על גג בית, כי סיפר לו שהוא נפל על גג ביתה של בת אחת ונשא אותה כדין תורה, ובאו תשעה מלאכים עם אליהו הנביא ועשו להם קידושין. למחרת חטף אותו הנשר, החזיר אותו לעיר פאס וכל זה קרה לפני בערך שלוש־עשרה שנה. שאל אותו הרב: ״אתה יודע לכתוב״? ענה לו: ״כך. אמר לו: ״כתוב לי את שמך ושם אביך״. הוציא לו נייר עם קולמוס וכתב שמו ושם אביו. הרב הוציא את הכתובה וזיהה אותה החתימה, בדיוק כמו שחתם. אמר לו: ״אתה חתן שלי, אני חמיך, זאת אשתך וזה הבן שלך. מהיום והלאה ברוך הבא, אתם תשבו איתי, כמה זמן שתרצו. אתם תשמחו וכמה שהיו לכם צרות ובעיות, מעתה יהיו לכם תענוג ופינוקים ותמצאו רק נחת רוח״.
ישבו בבית־הרב כחודש. אז אמר לחמיו: ״אני צריך ללכת לראות את אבי״. הוא לקח את אשתו ובאו לעיר פאס. הם ישבו שם ימים ושנים מאושרים עד שהלכו כולם לעולם האמת.
בזכות המצוה – תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהייתה אשה חסודה שהתמידה במעשה צדקה לעניים. מידי־יום חמישי, נהגה האשה להוציא אל פתח ביתה שק מלא כסף וחילקה אותו לעניי ה״מלאח״ לצדכי השבת. כך נהגה במשך שנים רבות ומעשיה מפורסמים היו בארץ המאגרב. משחלתה וקרבו ימיה למות, היא קראה לבתה יחידתה וציוותה עליה, כי לאחר מותה תמשיך במנהג זה כל יום חמישי, כי בזכותם של מעשים אלה, יש ברכה בביתם וכספם לא אוזל לעולם. הבת הבטיחה לאימה לקיים את צוואתה.
משהחזירה האשה החסודה את נשמתה לבורא עולם, נפל צער רב על עניי העיר והם דאגו לעתידם. לא חלפו אלא ימים מספר והכל חזר לקדמותו. בת־החסודה המשיכה במנהג אימה וכולם אהבוה, גם בשל טוב לבה וגם בשל יופיה הרב. כך נהגה הבת זמן רב. באחד הימים, באה נערה ענייה מחוץ לעיר לבקש צדקה. שאלה אותה בת־החסודה, איך הגיעה למצבה והנערה סיפרה, כי היא התייתמה מהוריה ואין לה היק לישון. כששמעה על נדיבות לבה, היא החליטה לבוא ולבקש עזרה. בשומעה דברים אלה, נצבט לבה של בת־החסורה. היא הציעה לנערה להיכנס לביתה ולהיות לה לאחות. שמחה הנערה על ההצעה. בערב, הגיע האב ובתו קיבלה אותו כדרכה במאור פנים. היא ביקשה ממנו שיסכים לאמץ את הנערה היתומה ולאחר שסיפרה לו את קורותיה, הסכים האב.
באחד הימים, פנתה הבת לאביה בבקשה שיתחתן עם הנערה. סירב האב להצעתה, אך לאחר הפצרות חוזרות ומשנות, הסכים והתחתן עם הנערה המאומצת, שהפכה אז לאם החורגת של בת־החסודה. לאחר חודשים מספר, בעוד הבת ממשיכה במינהג אמה לחלק כסף לעניים מידי־יום חמישי, אמרה האם החורגת לבעלה: ״בתך מחלקת לעניים את כספנו והוא הולך ואוזל. יום אחד ייגמר הכסף ונהפוך אנחנו לנצרכים״. ענה לה האב: "שנים רבות נהגה כך אשתי ז״ל וכעת בתי, והכסף לא אזל מעולם. מדוע יאזל כעת״? האשה המשיכה להציק לו עד שעיף ואמר לאשתו: "עשי כחפצך והניחיני לנפשי״.
אמרה האשה הצעירה בלבה: אחשוב על תוכנית איך להפסיק את המינהג הבזבזני.
למחרת בבוקר, ביקשה האם החורגת מהבת שתיגש לבאר לשאוב מים.
הבת, שלא ידעה מה מצפה לה, לקחה את הדלי ועשתה כמצווה. ברגע שהתכופפה למלא מים בדלי, דחפה האם החורגת את הבת לבור האגירה. היא חשבה כי בכך גמרה עם ה״צרה״ ושהבת מתה, ובכך נעשה סוף לביזבוז הכסף. אך הודות למצוות של הבת, היא ניצלה ממוות. ברגע שהיא נדחפה, הופיע אליהו הנביא בתחתית הבאר ותפס אותה בזרועותיו. באותו רגע, התמלאה הבאר אור ובמקום המים, נפרסו מרבדים ומצעי משי.
בערב, הגיע הבעל לביתו וכשלא מצא את בתו בבית כרגיל, שאל את אשתו. זו ענתה שהיא איננה יותר בחיים וסיפרה לו את המעשה שעשתה.
ברגע ששמע דברים אלה, רץ האב לבאר והנה לנגד עיניו, הנס שקרה לבתו. הוא חזר וסיפר לאשתו את מה שראו עיניו. נבהלה האשה ופתחה את מיכסה הבאר, והנה היא רואה את הפלא. הבת יושבת בתחתית הבאר ושולחן ערוך לפניה מלא בכל טוב. המקום כולו זוהר באור יקרות ואין זכר למים שהיו לפנים. מיד ניגש האב לבאר והוציא את בתו. נפלה הבת לזרועות אביה וסיפרה לו, כי בזכות המצוות והצדקה היא ניצלה. עם צאת הבת, נתמלאה הבאר מים והיא חזרה למצבה הקודם. אותו יום היה יום חמישי, הוא יום הצדקה לעניים. הבת מיהרה לחדר הכסף ומילאה את השק כפל כפליים. היא חילקה אותו לעניים שחיכו לה בכליון עיניים.
כך המשיכה הבת מידי־יום חמישי לקיים מצווה זו יותר מאשר לפנים. האם החורגת לא יכלה לסבול עוד, שהבת מנדבת הון רב לעניים. היא ניגשה לבעלה ואמרה: ״הפעם באמת ייגמר הכסף ונזדקק בעצמנו לנדבה. לכן אני חייבת לעצור בעדה, ויש לי תוכנית איך להפטר ממנה אחת ולתמיד״. היא סיפרה לאב מה שהיה בדעתה לעשות וגם את המועד היא גילתה לו. הזדעזע האב בשומעו את דברי אשתו אך לא היה בידו לעשות דבר. הוא רק קיווה שגם הפעם תעמוד לה זכות הצדקה.
שמעה הבת את דברי האם החורגת בעוברה במקרה ליד דלת החדר. היא הלכה לחדרה ולקחה אבנים יקרות. היא פתחה את מחלפות שערה הארוכות ושזרה את האבנים היקרות בתוכן. היא הלכה לישון כאילו דבר לא קרה.
השכם בבוקר, העירה האם החורגת את הבת ואמרה לה: "בתי בתי, זה זמן רב לא טיילנו מחוץ לבית. הבה נצא ליער ונתרענן מעט״. הבת, שידעה את כוונתה הסכימה מיד. הן העמיסו צידה על עגלה רתומה לסוסים ויצאו לדרכן.
לאחר מספר שעות של רכיבה, הן הגיעו ליער. פנתה האם החורגת ואמרה: ״בתי, בואי נחנה וננוח כאן בצל העצים״. הן ירדו מהעגלה והתישבו בצל אחד העצים. נטלה האם החורגת סכין וחתכה לבת יד אחת, רגל אחת ועין אחת היא עקרה לה. האם החורגת עלתה על העגלה וחזרה לביתה.
ביער עבר חוטב עצים שהיה בדרכו לעבודתו היומיומית. הוא שמע לפתע לחישות של אדם הקורא לעזרה. הוא ניגש והנה הוא רואה ״סל ללא ידיות", נערה נכה ללא יד, רגל ועין. הוא ריחם עליה, העמיס אותה על כתפו וחזר לביתו.
אשת החוטב, שציפתה לבעלה שיביא מזון כדרכו מידי־יום, הופתעה לראותו נושא על כתפו את הנערה. היא אמרה לו: "וכי אתה יכול לפרנסנו די צורכנו כדי להביא פה נוסף"? הסביר לה החוטב, כי כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הוא מציל עולם ומלואו, ולו נשארה כך ביער, הייתה בודאי נטרפת על־ידי חיות. עוד הוסיף: "נשים אותה במחסן ונטפל בה כפי שתשיג ידינו״.
משהושיבה במחסן, הוציאה הנערה בידה האחת אבץ יקרה ממחלפות שערה. היא נתנה אותה לחוטב ואמרה: "לך לעיר ומכור אותה בשוק הצורפים, לצורף הראשון שתפגוש בדרכך ובמחיר הראשון שיוצע לך״. החוטב עשה כמצווה. הוא הלך לעיר, מכר את האבן היקרה וקיבל כסף רב. בכסף זה, הוא קנה בשר משובח, ירקות ופירות, בגדים חדשים לו, לאשתו ולילדים ועוד נותר בידו כסף רב. הוא חזר לביתו שמח. אשתו המופתעת, שאלה לפשר הדבר והוא אמר: ״אכן זה שכרה של מצווה״. אשת החוטב ניגשה למטבח והחלה במלאכת הבישול. כשהיה האוכל מוכן, לקח החוטב צלחת למחסן בשביל הנערה. דבר זה חזר על עצמו במשך שבועות מספר.
יום אחד, כשנכנס החוטב עם האוכל אל המחסן, פנתה אליו הנערה ואמרה: "הא לך שתי אבנים טובות. גש ומכור אותן. הבא בנאים ובעלי מקצוע ובנה בית למשפחתך הגדולה. בנאי שידרוש עשרים ריאל, תן לו שלושים, נגר שידרוש שלושים ריאל, תן לו ארבעים, ובלבד שיבנו את הבית כצורתו של בית אבי". וכך היה.
הביא החוטב בנאים, נגרים ובעלי מקצוע אחרים שהחלו במלאכה. הם בנו לפי ההסברים של הנערה. לאחר מספר חודשים, צמח ועלה בית עם שבע כניסות כבית אביה.
באחד הימים, פנה בן החוטב הצעיר לאביו ואמר: ״ברצוני להתחתן עם הנערה שהטיבה עימנו כל־כך". החוטב ניסה להניא אותו מתוכניתו, בהסבירו שהנערה נכה בגופה ואין זה אפשרי, אך הבן לא אבה לשמוע לדברי אביו. הוא אמר לו כי ברצונו להינשא לה, יהיה אשר יהיה. ביקש הבן מאביו שידבר עם הנערה. ניגש החוטב אליה וזו צחקה למשמע אוזניה: ״בשביל מה לי להתחתן, 'סל ללא ידיות' כמוני, אינני מסכימה לעולל לו זאת״. שמח החוטב על סירוב הנערה, אך בנו התעקש ולא ויתר. לבסוף נקבע מועד לחתונה.
הוציאה הנערה אבנים יקרות נוספות משערה וביקשה מחוטב העצים למוכרן, ובכסף זה לערוך חתונה כיד המלך ולהזמין את כל תושבי האיזור. החוטב עשה כמצווה. הוא שכר טבחים מעולים ולא חסך בהוצאות. הוא ואשתו היו עצובים, כי לא ידעו להסביר לקרואים סיבת נכותה של כלתם.
בלילה שלפני החתונה, הופיע אליהו הנביא בחלומו של חוטב העצים ואמר: ״השכם בבוקר, קום וקח איתך את הנערה על כתפיך, לאותו מקום ביער בו מצאת אותה״. החוטב ניעור בבהלה וחשב, חלום רע הוא, ולא ייחס לו חשיבות. הוא המשיך בשנתו. שוב הופיע אליהו הנביא בחלומו וחוזר חלילה שבע פעמים באותו לילה. הבין החוטב שהחלום לא מקרה הוא. השכם בבוקר, הוא לקח את הנערה ואת בנו הצעיר איתו, והלכו ליער למקום בו מצאה. שם ציפה להם אליהו הנביא. אליהו הנביא פנה לנערה ואמר: "אני, שהצלתי אותך בבאר המים, אחזיר אותך למצבך הקודם, ודעי לך שכל זה בזכות הצדקה שנתת לעניים". אליהו הנביא העביר את ידו על הנערה, פיזר אבקה וכמטה קסמים, הופיעו איברים חדשים במקום איבריה הקטועים. הנערה שבה להיות יפה וזוהרת כמקודם לתדהמת החוטב ובנו. נתן לה אליהו הנביא את האבקה ואמר לה: ״בעזרת אבקה זו תוכלי לרפא חולים״. אמר ונעלם. החוטב, בנו והנערה חזרו לביתם ולעיני הקרובים והקרואים, ניגלה יופיה, כליל השלימות. באותו ערב, נערכה החתונה שכמותה לא נראתה בכל האיזור.
לאחר ירח הדבש, פתחה הנערה באחד מחדרי הבית, מקום לריפוי חולים. היא השתמשה באבקה, אותה קיבלה מאליהו הנביא. שמה התפרסם בכל הארץ והמונים נהרו אליה. אבי הנערה, שאשתו הפסיקה לתת צדקה, ירד מנכסיו וחלה במחלה קשה. משהגיעה אליו השמועה על מרפאת זו, הוא פנה לאשתו ואמר לה: "מכרי חלק מהמטלטלין כדי שאוכל לנסוע אל הרופאה המופלאה". כך עשתה והוא יצא אל הדרך. כשהגיע, הכירה אותו מיד, ציוותה על העוזרים והעוזרות לטפל בו כיאות ולהלבישו בבגדים חדשים. והנה הוא רואה שהבית כביתו והרהיטים כרהיטיו. ביקשה ממנו בתו שיספר את תולדות חייו וכך עשה. כשסיפר את מה שקרה לבתו, זלגו דמעות מעיניו. אז פנתה אליו ושאלה: ״האם היה סימן כלשהו לבתך בו תוכל לזהותה"? ענה האב ״לבתי הייתה שערה ארוכה על זרוע ימינה, אותה נהגה ללפף סביב זרועה שבע פעמים". הרימה המרפאה את שרוולה והראתה לו את השערה. היא גילתה לו את זהותה ואת קורותיה מאז נעזבה ביער. האב שמח מאוד ונפל על צוואר בתו. היא טיפלה באביה, נתנה לו כסף רב וצידה לדרך ואמרה: ״אבי, הנה אני נותנת לך כסף רב בעזרתו תוכל לפתוח את החנות מחדש, אך הבטחה רוצה אני ממך, שתחדש את המינהג של אימי ז"ל, שבכל יום חמישי תחלק נדבה לעניים״.
נפרד האב מבתו ויצא לדרכו מאושר על שפגש בבתו שחשבה למתה. אשתו שחיכתה לו, נדהמה למראה בעלה, שנסע חולה וחזר בריא ובעל ממון רב.
הבעל סיפר לאשתו את מה שקרה לו וכן את בקשת בתו לחלוקת נדבה לעניים. גם הפעם האשה לא שמעה לקול בעלה ואמרה: ״הפעם אני אנהל את העניינים והכסף לא ייגמר לעולם״. עבר זמן מה וכל העושר נעלם כלא היה. מכרה האשה את המטלטלין שוב ואמרה: "סע לבתך והבא עוד כסף". הבעל התבייש לנסוע שוב לבתו, אך לא הייתה בידו ברירה. משהגיע אל בתו, סיפר לה כי לא יכול היה לעמוד בהבטחתו בגלל אשתו הסוררת. הציעה הבת לאביה להתגרש מאשתו ולבוא לחיות איתה בביתה. וכך היה.
כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
בטח בה' ואל תחשוש-תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל
היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, ער שהיה חוטב אחד, שפעם אחת בהיותו בעבודתו ביער כדרכו מידי־יום, חטב עצים בעמל רב כדי לדאוג לפרנסת משפחתו הענפה. והנה בעומדו רגע קט, הוא הבחין בערר עזים ההולך אחרי רועה, ועז בודדה העוזבת את העדר ופונה לשביל צדדי. תמה החוטב על הדבר אך חזר והמשיך במלאכתו. בערוב היום סיים את עבודתו, העמיס את העצים שחטב על חמורו והלך לביתו. למחרת נישנה הדבר: שוב הלך הערר אחרי הרועה, שוב פנתה עז אחת לאותו שביל צדדי והרועה שוב לא הבחין בדבר. גם הפעם התפלא החוטב, אך חזר לעניינו, כי עבודה רבה הייתה לפניו באותו יום. למחרת, באותה שעה, שוב פעם עבר אותו עדר ושוב פעם נפרדה עז מן הערר ופנתה לשביל הצדדי. הפעם גברה סקרנותו של החוטב. מה עשה? הוא קשר את חמורו לאחר העצים והלך אחר העז. היא הלכה והוא בעקבותיה, היא פנתה לשביל והוא אחריה. כך עקב אחריה, עד שהגיעה למערה ונכנסה לתוכה באין מפריע. גם החוטב נכנס למערה.
הוא ראה מחזה שלא יאומן אלא אם ייראה עין בעין, כפי שקרה לחוטב. במרכז המערה רבץ אריה עם רגליים קטועות שטרף את העז. מסביבו היו ערימות של שלדי חיות. הרים החוטב ידיו ועיניו השמימה ואמר: "ישתבח שמך לעד, ריבון העולמים, על שאינך מפקיר שום יצור, נוהג בחסד, זן כל בריותיו ואפילו אריה גידם. צדקו חכמינו ז״ל באומרם: "בטח בה' ואל תחשוש׳ ". כך עמד החוטב שעה ארוכה ושיבח את הקדוש־ברוך־הוא הדואג לברואיו. כעבור שעה קלה, פנה החוטב לדרכו והוביל את חמורו העמוס עצים לביתו.
עברו ימים, שבועות, חודשים ושנים. יום אחד חלה החוטב ונפל למשכב. אשת החוטב דאגה וחששה. היא פנתה לחוטב ואמרה: ״עוד מעט יאזלו הפרוטות האחרונות שחסכנו ולא יישאר לנו מה לאכול״. גער בה החוטב ואמר: ״שיתקי אשה! בטחי באלוהים ואל תפחדי. הלא כך אמרו חכמינו זיכרונם לברכה". האשה שמעה את אשר אמר החוטב ולא הוסיפה להציק לו, אך נותרה ספקנית ומודאגת כמו שהייתה. בסיום שיחתם, נתדפקו על דלתם שני אנשים זרים וביקשו לשכור את חמורו של החוטב ליום אחד תמורת דינר. סכום זה היה מספיק לפרנסת משפחת החוטב למשך חודש ימים. הסכים החוטב, ושני הזרים לקחו את החמור והלכו לדרכם.
פנה החוטב לאשתו ואמר: ״רואה את שאין לפקפק בחסדו של האל יתברך שמו. הנה יש לך דינר שיספיק לחודש ימים, ועד אז בטחי באל ואל תפחדי״. השיבה האשה: ״ומה אם גזלנים הם השניים ולא יחזירו את החמור? לא יהיה לך במה להוביל את העצים. אמנם מובטחת לנו פרנסה לחודש הקרוב אך אם נאבד את החמור, לא תהיה לנו פרנסה בכלל״. השיב החוטב: "הבוטח באל לא ייפגע". שני הזרים ששכרו את חמורו של החוטב, לא היו אלא שודדי דרכים, ששדדו את מטמונו של אחד העשירים שהכיל כסף, זהב, אבנים יקרות וסחורה. כוונת השודדים הייתה להעמיס את הסחורה על גב החמור, להובילה לעיר הסמוכה ושם למוכרה. כשהעמיסו את הסחורה על החמור, אמר שודד אחד לרעהו: ״למה לנו להסתובב בעיר עם כל הסחורה כדי לחפש קונה? אנו עלולים להיתפס. מוטב שרק אחד מאיתנו יילך העירה לחפש קונה כדי למכור לו דבר־מה על־מנת לקנות מעט מזון להשיב את נפשינו. הרי כבר יומיים לא בא אוכל אל פינו". הסכים השודד השני לרעיון. הם הפילו גורל, וכך יצא אחד מהם העירה והשני נשאר לשמור על הסחורה היקרה. השודד שיצא העירה מצא קונה לסחורה הגנובה, קנה אוכל והחל לעשות את דרכו לעבר חברו שביער. בעודו הולך, נתבלבלו עליו מחשבותיו. מחשבה רדפה מחשבה ודחקה מחשבה עד שהגיע להחלטה, שכל השלל יהיה רק לו, מאחר שהוא זה שרצח את העשיר. החליט האיש לשים רעל במזון של חברו הממתין ביער. הוא שם רעל במזון אשר עימו ועשה את דרכו אל חברו כשבלבו המזימה. השודד השני, שנשאר לשמור על החמור העמוס בשלל, החל גם הוא להרהר בשלל ואמר בלבו: ״שלל זה כולו שלי, מאחר שאני תכננתי את השוד״. מה עשה? חפר בור עמוק, כיסה אותו בעשבים כך שלא יבחינו בו, הניח מושב על העשבים ואמר בלבו: כשיגיע חברי, אזמינו לשבת כדי לנוח מהדרך הקשה וכשיישב, ייפול לתוך הבור, שם יישאר עד שימות.
כשהגיע השודד מהעיר ועימר האוכל, אמר לו חברו: "אתה בוודאי עייף מתלאות הדרך הארוכה, שב לנוח על המושב שהכנתי בשבילך. ישב השודד על המושב ונפל לבור. השודד השני ישב שמח וטוב לב, ואכל את האוכל המורעל ומת. "לא יקומו רשעים במשפטי. החמור, שהחבל הציק לו, התנתק ממנו וחזר לביתו של החוטב. כך הפך החוטב בן־לילה לעשיר מופלג. עד היום, חושב אותו חוטב ששני האנשים ששכרו את חמורו לא היו אלא שני מלאכים. כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
תפוח ההריון – יששכר בן עמי ז"ל-השיפחה הבוגדנית
היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר בת יחידה. הבת הייתה אהובה עליו מאוד ויופיה היה ידוע בכל הסביבה. משהגיעה השמועה לאוזני בךהמלך, שלח להביא את הבת לפניו. משהובאה ונוכח ביופיה, נקשר לבו אליה בעבותות אהבה חזקים. ביקש את ידה מאביה העשיר, שנעתר לבקשת בן המלך, ונתן לו אותה לאשה.
יום אחד, בגבור געגועיה להוריה, אמרה בת־העשיר לנסיך: ״אישי היקר, חלפו ימים רבים מאז עזבתי את הוריי. עז רצוני לראות את פניהם ולו לזמן קצר״. ענה הנסיך: ״טרוד אני עתה בענייני הממלכה, המתיני זמן־מה, אתפנה ואקחך אליהם״. "ענייני הממלכה יטרידוך לעולם, בעלי היקר, כי זו דרכה של המלוכה״, אמרה בת־העשיר. ״עתה, הרשה נא לי לרכב אל עיר הוריי בהשגחתה האמינה של שיפחתי הטובה״. הסכים הנסיך להפצרות אשתו וביקש מהשיפחה שתשגיח בשבע עיניים על גבירתה. ענתה השיפחה: ״בשם האל והאמונה, יהיה אדוני סמוך ובטוח שאוליך את גבירתי במישרים למחוז חפצה בשלום".
למחרת, עם עלות השחר, רכבה בת־העשיר על סוס אביר והחלה את דרכה בליווי שיפחתה. בדרכן הן עברו ליד נהר. עצרה השיפחה את סוס גבירתה, וביקשה ממנה לרדת ולנוח מעט מתלאות הדרך. ירדה בת־העשיר והתיישבה לנוח בשפת הנהר. תכונת פלא היתה לנהר, שאם טובל בו אדם לבן, יעלה שחור ושחור יעלה לבן. השיפחה ידעה זאת ותיכננה לעשות רעה לגבירתה. אמרה השיפחה לגבירה: "השמש עומדת באמצע השמיים והחום מעיק. הפשיטי בגדייך והבה נטבול בנהר״. אמרה בת־העשיר: ״בגדיי אווריריים ואין צורך לטבול, אך אם את רוצה, הנך רשאית לטבול כאוות נפשך". עמדה עליה השיפחה בתקיפות ואמרה: ״את חייבת לטבול מרצונך או שלא מרצונך״. משראתה כך בת־העשיר, פשטה את בגדיה ועדייה וטבלה בנהר. כשעלתה, הפכה לשחורה והשיפחה עלתה לבנה. לבשה השיפחה את בגדי גבירתה, ענדה את עדייה ועלתה על הסוס האביר. בת־העשיר לבשה את בגדי שיפחתה והלכה רגלי אחר הסוס. מחתה דמעות שזלגו על לחייה ואמרה: ״אם זה רצון האל, אקבל את גזר־דינו. כשהגיעו לעיר, כבר חיכו הורי הגבירה והמשרתים. ירדה השיפחה מעל הסוס, נפלה על צוואר העשיר ואמרה: "אבי, אבי, כמה התגעגעתי אליך". בת־העשיר, מעולם לא אמרה לאביה אבי אבי, אמרה תמיד אבא שלי.
התפלא העשיר שבתו שינתה את מינהגה. כשהסתכל עליה מקרוב, ראה ששפתיה עבות מדיי ולחייה סרוטים, אך לא העיר דבר על כך. הוא חשש פן יעציב אותה. אמר בלבו: ייתכן שהאוויר באותה העיר שינה את פני בתו. בין כה וכה הגיעו לבית. לבת־העשיר המדומה, הכינו היפה שבחדרים עם מצעי משי רבים. לאחר מנוחה קצרה, קראו לה לשולחן הערוך בכל טוב, וביקשו לקרוא גם ל״שיפחה,, שתשב איתם. אך בת־העשיר המדומה התנגדה ואמרה: "לא, אצלי בבית הנסיך, אינני נוהגת להושיב את השפחות על השולחן שלי. השיפחה שלי נוהגת לאכול את ארוחותיה במטבח. תנו לה לאכול שם״. את המילים האלה אמרה בקול גס ומאונפף שצרם את אוזנו של העשיר. היות וקולה של בתו לפנים היה רך כקטיפה, סבר שמא אווירה של העיר הזרה שינה גם את קולה. לכן, לא אמר דבר כדי לא לצער אותה. בתו האמיתית אכלה את ארוחותיה במטבח כשדמעות זולגות מעיניה. למחרת, אמרה ה״גבירה״ לעשיר: "שלח את שיפחתי שתרעה את הכבשים, אינני רוצה שהיא תתרגל לבטלה״. עשה העשיר כדבריה ושלח את השיפחה למרעה. כשהגיעה לאחו השופע ירק, התיישבה על אבן. דמעות החלו זולגות מעיניה והחלה שרה כמקוננת בניגון עצוב:
הוי שיפחה בוגדת. הוי שיפחה בוגדנית
זהבי את עונדת. על מה לי זאת עשית
על טוב לבי זו התמורה ? את על סוס אביר רוכבת
לי, אוי לי אני הגבירה ואני יחפה, אחרייך ניסרכת.
הוי שיפחה רעת־לב
הוי כאבי כה רב
את הפכת גבירה
ואני לך שיפחה.
הניגון היה כה עצוב, שפתאום החלה סערה מייללת וארובות השמיים נפתחו. החלו בוכים בדמעות שגרמו לזרם אדיר שדירדר אבנים הכבשים נעמדו סמוך לה, בכו ולא נגעו בעשב. וכך יום אחר יום, ישבה בת־העשיר ושרה את השיר העצוב, וארובות השמיים בוכות איתה. הכבשים לא רעו, וכך הלכו וכחשו, עד שאם נפחה בהם הרוח, היו נופלים מרוב זה שהיו כחושים וקלים. ראה זאת העשיר, החליט להתחקות אחריהם ולראות מה הדבר שגורם לכך. למחרת, הלך אחריהם בדרך ממנה הם יוצאים אליה. הוא עמד והסתתר עד שהגיעה בת־העשיר לאותו אחו, התיישבה על אותה אבן והחלה בשירה העצוב כמידי־יום. ראה העשיר את השמיים הבוכים והכבשים הצמים. ניגש אל השיפחה ושאלה על מה היא בוכה כך?
השיבה: ״ממילא אבי שלי, לא תאמין לכשאספר״. כששמע את המילים ״אבי שלי״, הבין דבר מתוך דבר, נפל על צוואר בתו האמיתית ובכה גם הוא. לאחר שגמרו לבכות, סיפרה לו על דבר נהר הפלא ומיד חזרו לבית. הוא הושיב את בתו האמיתית וקרא לשיפחה. כשנכנסה השיפחה וראתה את"השיפחה,, יושבת ליד השולחן, החלה לצעוק: "אבי, אבי, אמרתי לך לא להושיב את שיפחתי על שולחני". אמר לה: ״שיתקי מרושעת שכמותך, איך את מעיזה כך לדבר על בתי״. השיפחה דמתה לנשוכת נחש ואמרה: "אוי לי אבי, אוי לי אבי, מה זה עלה בדעתך״? ״מה זה עולה בדעתי את שואלת? עכשיו ומיד, תובילי אותנו לאותו נהר מקולל", אמר העשיר והוסיף: ״בתי, לעולם קראה לי אבי שלי, שפתיה דקות, פניה חלקות וקולה רך כקטיפה. עכשיו די לך להעמיד פנים, קחי אותנו לאותו נהר״.
וכך היה. חזרו לנהר, טבלו בו, ובת־העשיר הייתה שוב לבנה והמשרתת שוב שחורה. חזרו לבית העשיר ופתחו בהכנות למסיבה גדולה. שלחו הודעה אל הנסיך שיבוא במהירות האפשרית. כשהגיע, סיפרו לו את
הסיפור במלואו.
בעלה של בת־העשיר שאל אותה מה לדעתה העונש לו ראויה השיפחה הבוגדנית, אך בת־העשיר אמרה: ״איני רוצה עבורה שום עונש. שחרר אותה וצווה שתרחק מכאן״.
ענה הנסיך: "זהו משפטה של בעלת לב חנון ורחום, אך המשפט שלי, של נסיך הוא״. הוא ציווה שיקשרוה לזנב סוס, תהיה ניגררת אחריו ובשרה נקרע באבנים. וכך עשו לעיני ההמון.
כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.
הבנים שלא שמעו לקול אביהם-יששכר בן עמי
היה היה עשיר ולו שלושה בנים ובת. יום אחד, בהיות העשיר ושלושת בניו בטיול מחוץ לעיר, הגיעו ליד הר אחד. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בניי היקרים! רואים אתם את ההר הזה? זיכרו לא לעלות אליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי שימרה את פי ויעלה, יביא על עצמו צרה גדולה". סתם ולא פירש.
שנים רבות שמרו הילדים על מצוות אביהם בחייו. כאשר הגיעה שעתו של העשיר להאסף אל אבותיו בשיבה טובה, המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא חסרו דבר.
הבן הבכור החליט שחיים אלה משעממים והוא ביקש להכיר את העולם. אמר ועשה. הוא לקח אבנים טובות וצידה לדרך, נתן לאחותו עציץ ואמר לה: ״אם הצמח יהיה רענן, סימן שאני בחיים ואם ייבול, סימן כי מת אני״. הוא נפרד מאחותו, אחיו ואימו ויצא לדרך. הוא הלך, הלך, עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לא לעלות אליו. סקרן היה לדעת, מה הסכנה ממנה הזהירם אביהם ועלה להר. והנה, הוא רואה נערה תמירה ויפה שבחייו לא ראה כמוה. היא מצאה חץ בעיניו והוא הלך אחריה. לשביל שממנו יצאה הוא נכנס, עד שנפלה לתוך בור שנפער באדמה. הלך ונפל אחריה גם הוא והנה, הוא רואה עצמו בתוך עיר גדולה ואנשים בה רבים.
הלך והלך עד שהגיע לקרבת ארמון המלך. הוא ראה שעל חומת הארמון תלויים תשעים ושבעה ראשים של בני אדם. שאל בן העשיר לפשר הדבר. אנשי העיר סיפרו לו, כי למלך יש בת יפה כשושנה, אבל שתקנית היא הבת. איש לא הצליח לדובבה. המלך הכריז כי מי שיצליח לדובב אותה, יזכה לממון רב וגם יתחתן עם בת־המלך. אבל אם הוא לא מצליח לדובב אותה, כורתים את ראשו ותולים אותו בשער הארמון. חשב בן העשיר בלבו, שמא אוכל אני לדובבה? הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על מה שצפוי לו אם הוא לא יצליח, אך בן־העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך ונתן הוראה לעובדי הארמון, להכניס את העלם הצעיר לבית־המרחץ. הם נתנו לו בגדים חדשים. הוא התרחץ, התגלח, לבש את בגדיו החדשים ונהיה לעלם יפה־תואר. הוא הוכנס לחדרה של בת־המלך ללילה שלם. הוא דיבר וניסה לעניין אותה בסיפורים ובחידות, אך היא לא פצתה פה במשך כל אותו הלילה. כך היה גורלו של הצעיר כגורל האחרים וראשו נתלה באותה שורה על החומה. עכשיו מספר הראשים הגיע לתשעים ושמונה. בינתיים, נבל העציץ שנתן הצעיר לאחותו וזו ידעה שהוא מת. האח השני האמצעי, החליט לצאת כדי לגלות מה קרה לאח הבכור.
גם הוא, כאחיו, נתן עציץ לאחותו, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. הוא עבר ליד אותו הר וגם הוא לא עמד בפני יצר הסקרנות. עלה להר וקרה לו בדיוק אשר קרה לאחיו. ראשו נערף ונתווסף לשאר הראשים. מספר הראשים הגיע לתשעים ותשעה. גם עציצו של האח האמצעי נבל.
משנודע לאח הצעיר על מות אחיו השני, יצא גם הוא לגלות את תעלומת מות אחיו, לאחר שנתן עציץ לאחותו וקיבל ברכת אימו הדואגת. גם הוא הגיע להר, לא עמד בפני הפיתוי ועלה למעלה לגלות את הנעלם. בעומדו על אחת מפסגות ההר, הוא ראה את הנערה התמירה והיפה, ובלי להרגיש, הלך אחריה עד שנפל לאותו בור. גם הוא הגיע לאותו הארמון. הוא הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, כאשר האחרונים הם של אחיו. כך עמד עצוב שעה קלה מול הארמון והסתכל בראשים הכרותים. לאחר מכן, שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את הכל מתחילתו ועד סופו, והזהירו אותו לבל יילך כי ראשו יהיה למספר מאה. הוא הלך לפוש קמעה מתחת לאחד העצים, לפני שיתייצב בשער הארמון, והנה מופיעות שלוש יונים ונעמדות על אחד מענפי העץ. פותחת ואומרת היונה הראשונה: ״מה חבל שצעיר יפה זה הולך למות. לו היה שומע בקולי, היה נכנס לחדר בת־המלך ואני הייתי עוזרת לו לדובבה". ממשיכה היונה ומספרת: ״בהיכנסו לחדרה, עליו לא לדבר ולא להתייחס אליה בכלל, אני אופיע בתוך הקומקום אותו יבקש בהיכנסו, ואדאג שיהאילמת המדומה׳ תדבר״.
שמע הצעיר את השיחה ועוד באותו ערב, התייצב בשער הארמון. שאלו אותו השומרים: ״מה רצונך עלם צעיר״? ענה להם שהוא רוצה לדובב את בת־המלך. הזהירוהו מהצפוי לו באם הוא לא יצליח, אך הוא עמד על שלו. שלחו אותו להתרחץ, לבש בגדים חדשים, קיבל קומקום כבקשתו ונכנס לחדרה של בת־המלך. בהיכנסו לא אמר דבר. הוא ישב לו בפינה והתעלם מקיומה של בת־המלך, כפי שייעצה לו היונה.
כעבור זמן קצר, החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום קומקום! ספר לי את סיפורך". מתוך הקומקום התחיל לשמוע את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מקצוע, הראשון נגר, השני חיים והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ועשה ממנו בובה יפה להפליא. לקח החייט בד ותפר לבובת העץ שימלה יפה. קם הקוסם והפיח בבובה רוח חיים, והייתה לנערה יפה, ששום בן־אנוש לא הגיע לדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך״, אמרה היונה מתוך הקומקום והמשיכה: ״מי מהם ראוי לקבלה"?
ענה בן־העשיר: "לדעתי הנגר ראוי יותר, כי הוא בנה את היסוד, את הבובה עצמה״.
שמעה בת־המלך את פסק־דינו של הצעיר, פתחה את פיה והפסיקה את שתיקתה רבת השנים, ואמרה: "הקוסם ראוי יותר לקבלה, כי הוא הפיח בה רוח חיים״.
שמח בן־העשיר על שפתחה את פיה, אך עשה את עצמו רוגז על שהיא מתערבת ואמר: "סתמי פיך נערה, איש לא שאל לדעתך״.
שמח הצעיר על עזרתה של היונה ועל שהציל את עצמו מהגרדום. הוא עלה על יצועו ונרדם.
בחוץ, שמעו השומרים את בת־המלך מדברת עם הצעיר. הם רצו מיד למלך וסיפרו לו על הנס, אך המלך לא האמין לשומרים. בבוקר, בהיפתח החדר, דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא. הוא רצה לשמוע במו אוזניו. הצעיר הסכים. הוא יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לאותו עץ, תחתיו שמע שיחת היונים. לאחר זמן קצר, שוב הופיעו שלושת היונים. היונה השנייה פתחה ואמרה: ״לו היה שומע לי צעיר זה, היה נכנס לחדר בת־ המלך, נוהג כפי שנהג אתמול, ואני הייתי מופיעה בפמוט אותו יבקש בהיכנסו, והייתי עוזרת לו לדובבה".
באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון ושלחו אותו להתרחץ. הוא לבש בגדים חדשים, קיבל את הפמוט כבקשתו ונכנס לחדר בת־המלך. הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן, אמר הצעיר לפמוט: ״פמוט פמוט! ספר לי את סיפורך״. הפמוט פתח בסיפור הבא: ״היה היו שלושה אחים, הראשון מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה שיופיה היה כליל המציאות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: יש בידי תרופת פלא. לו הייתה לוקחת אותה בעוד מועד, היו ניצלים חייה׳. מיד לקח הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ במהירות שלא תאמץ, וכך הגיע בזמן וחייה ניצלו״. המשיכה היונה ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״?
אמר בן העשיר לפמוט: "לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה ראשון את מחלתה״.
שוב לא התאפקה בת־המלך ואמרה: "לא! לרץ מגיעה הנערה, כי הוא רץ במהירות ולא חסך מכוחו בכדי להביא לה את התרופה״. ענה לה הצעיר "סתמי פיך פתיה, מי שאל לדעתך"? שמח בלבו שהצליח לדובבה גס בלילה השני. הוא עלה על יצועו ונרדם. שמע המלך את הבלתי יאומן והלך מיד למלכה לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזנה והודיעה שהיא רוצה להיות נוכחת בלילה הבא, וכך היה. הצעיר לא אמר נואש גם הפעם והסכים לבוא גם בלילה השלישי.
בחשש רב, הלך הצעיר בבוקר לנוח מתחת לעץ בו נח בפעמיים הקודמות. לאחר זמן מה, הופיעו שוב היונים והיונה השלישית פתחה ואמרה: "לו היה שומע לי צעיר יפה־תואר זה, והיה נוהג כפי שנהג בלילות הקודמים, הייתי מופיעה בתוך הכד, אותו יבקש בהיכנסו לחדר והייתי עוזרת לו לדובבה״. אכן, באותו לילה, הופיע הצעיר בשער הארמון, התרחץ, התלבש, קיבל כד ונכנס לחדרה של בת־המלך. הוא נהג כבשני הלילות הקודמים. משהגיע הזמן, פתח הצעיר ואמר לכד: ״כד כדי! פתח פיך ויאירו דבריך. ספר לי את סיפורך״. נשמע קול מתוך הכד: ״היה היו שלושה עשירים, הראשון קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף היורה ממרחק פרסה בשערה. שלושתם אהבו בת־עני מרוד, יפת־תואר, שכל עשירי העיר חשקו בה. יום אחד, בהיות שלושת העשירים רחוקים מן העיר, הגיעה ידיעה בדבר חטיפת בת־העני על ידי נשר, שהעלה אותה לקן שלו, הנמצא בין נקיקי סלעים על הר גבוה מאוד. תפס הקוסם בחבריו, אמר לחש קוסמים ושלושתם הופיעו לרגלי אותו הר. לקח הצלף את רובהו וירה, פגע בין עיני הנשר והרגו. מטפס ההרים לקח את מסמריו וחבליו, עלה לקץ הנשר והוריד את בת־העני היפהפיה״. המשיכה היונה מתוך הכד ואמרה: ״שפוט אתה בעצמך, מי ראוי לה יותר״? אמר הצעיר לכד: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי הוא הביא אותם ק רגע להר״. כאן התערבה בת־המלך השתקנית ואמרה: "לא, הצלף ראוי לה יותר, לו היה מחטיא, לא היו מצילים אותה כלל". שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל הלילה מרוב שמחה ונתנו הוראה להכין חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. אכן כך היה. למחרת, נערכה חתונה לתושבי העיר שלא זכרו כמותה. למחרת החתונה, החליט הבן הצעיר לעזוב את ארמון המלך ולנסוע לאחותו ואימו המודאגת. המלך נתן להם שני סוסים, העמיס עליהם צידה, הרבה אבנים יקרות ושלחם לדרכם. כשנתרחקו מץ הארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מעל הסוס, ואילצה לרוץ אחרי הסוס כשהיא יחפה. זה היה עונש על שבאשמתה, נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך היא רצה אחריו בחוצות העיר, עד הגיעם לביתו. הנסיכה הייתה קרובה למות, כשרגליה זבות דם מהקוצים והאבנים שהיו בדרך. אימו ואחותו של הבן השלישי שמחו מאוד על שנשאר בחיים. לאחר שהשקה את עצמו, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאימו ואמר: ״הנה הנסיכה שבגללה נערפו שני ראשי אחינו, ועתה אימרו לי אתן, איזה עונש מגיע לה על כך״.
ענתה האחות: ״הענשת אותה מספיק, עתה היה איתה רחמן וטפל באשתך כיאות״.
אכן כך היה. והם חיו ארבעתם חיי אושר ועושר.
מעשה בשני אחים-יששכר בן-עמי
היה היו שני אחים, האחד עשיר והאחד עני. האח העשיר היה אדם רע־לב שכולם פחדו מפניו וילדים אין לו.
האח העני היה אדם טוב־לב ולו עשרה ילדים. פרנסה לא הייתה בידו וילדיו הסתובבו מחוסרי כל ורעבים. מידי־פעם, הלך האח העני לאחיו לבקש את עזרתו, אך הוא תמיד סירב לעזור לו. גם אשת־העשיר התנגדה לעזור ושנאה את האח העני.
יום אחד, בא האח העני לאחיו ואמר לו: ״אחי אחי, אני, אשתי וילדיי גוועים ברעב. אין לנו בגדים ואין איש מוכן לעזור לי. כל תושבי ה׳ימלאח" אומרים לי, הרי יש לך אח עשיר מאין כמוהו בכל העיר. לך אחי, יש באמת מכל־טוב״.
אחיו, בעל הלב הרע, הקשיב לדבריו אך לא היה מוכן להושיט לו עזרה.
חזר העני הביתה ממרר בבכי, על שאחיו, בשר מבשרו, לא מוכן לעזור לו. פנתה אשת העני לבעלה לאמור: ״אם אחיך הרשע, לא מוכן לעזור לך ולרחם עליך, לך וחפש את מזלך. ישיבתך בחיבוק ידיים לא תאכיל את הילדים הרעבים ללחם״.
מה עשה העני? יצא מביתו והלך. הלך לאן שהובילו אותו רגליו, עד שלפתע מצא את עצמו ביער. המקום היה מחניק בשל חום היום. בשל צפיפות השיחים והעצים, לא יכול היה להתקדם עוד. עמד העני, הסתכל מבעד העצים והשיחים והרים את עיניו לשמיים ואמר: ״ריבונו של עולם הגדול מכולם, איפה מזלי? לכל אדם בעולם יש מזל ורק לי אין? אשתי וילדיי רעבים ללחם ואין מי שידאג להם״. ככה עמד, צעק ובכה עד שכוחותיו אזלו. בעודו עומד ולוחש אותן המילים שצעק קודם לכן, יצא לפתע מהיער איש שחור ואמר לעני: ״בן־אדם, למה אתה צועק כל היום? אתה תמות מרוב צעקות ואני לא אישן, מה מציק לך״? ענה העני ברוב ייאושו: ״אין לחם לילדיי. אני אצעק כאן עד שאמות או שהקדוש־ברוך הוא יעזור לי".
אמר הכושי: "אתן לך במה להתפרנס, רק שתלך ותיתן לי לישון״. הוציא הכושי מבין העצים סיר, נתנו לעני ואמר לו: ״סיר זה הוא סיר פלא. כל שתבקש לאכול, הסיר יתן לך על המקום״. אמר העני: ״ילדיי גוועים ברעב ואתה צוחק ממני, ואומר לי שהסיר נותן מה שמבקשים".
אמר לו הכושי: ״קח את הסיר. אם לא תקבל את מבוקשך, חזור לכאן, הרי מכיר אתה מקום זה״.
חזר העני המרוד לביתו. אשתו, שציפתה שיביא אוכל לילדים, בראותה אותו נושא את הסיר צעקה מרוב ייאוש ואמרה: "החסרים לנו סירים?
אוכל חסר לנו״. הרגיעה בעלה, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת, נטלו ידיים והתיישבו ליד השולחן. הוציא העני את הסיר ואמר: ״רעבים אנו ורצוננו לאכול״. מיד נתמלא הסיר בקוסקוס, בשר וירקות. כך היה בכל אותו היום והלילה. כל מה שביקשו, קיבלו. כל המשפחה אכלה ושבעה. וכך, במשך ימים מספר, היה מתמלא הסיר מאכלים, לפי בקשת האב העני. בכל ערב, ישבו בני משפחת העני ששים ושמחים מהמתנה היפה, ושרו להנאתם.
יום אחד, החליטה אשת־האח העשיר, שהייתה גרה ב״מלאח״, ללכת לבית העני ולבדוק מה פשר השמחה. מה עשתה? היא המתינה עד שהעני הלך לבית־הכנסת ואשתו הלכה למעיין להביא מים. היא נכנסה לבית ומצאה את הילדים יושבים ושמחים. שאלה אותם: ״מה קורה בבית זה? אני שומעת שאתם שמחים בלילות ומודים לקדוש־ברוך־הוא על מה שנתן לכם״.
ענו הילדים: ״אבא הביא לנו סיר. כל מה שאנחנו מבקשים לאכול, אנחנו מקבלים״.
שאלה האשה, שכוונותיה רעות תמיד: ״איפה הסיר״? הילדים התמימים הראו לה אותו. כאשר ראתה את הסיר, אמרה להם: "זהו סיר ישן. אני אתן לכם סיר חדש ויפה במקומו״.
לקחה האשה החמדנית את סיר הפלא לביתה. לאחר זמן קצר, הביאה סיר אחר.
בשעות הצהרים, שבו ההורים מעיסוקיהם, נטלו ידיים והתיישבו כהרגלם מסביב לשולחן. הוציא האב את הסיר, העלה את בקשתו, אך הפעם היא לא התמלאה כמקודם. העני ההמום, התבונן בסיר מקרוב והנה, אין זה סיר הפלא שלו. הוא שאל את ילדיו לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו על ביקור אשת הדוד ומה שקרה לסיר. מיד הלך העני אל אשת אחיו והתחנן בפניה, שתחזיר לו את הסיר כי אין לו ולמשפחתו מה לאכול.
כעבור רגע, התאספו כל השכנים הרגילים במחזות אלה בין שני האחים. אשת העשיר צעקה וביישה את האח העני ואמרה: ״אתה משוגע, מי שמע על סיר שנותץ אוכל לפי הזמנה״.
האח העני גורש על־ידי אחיו ואשתו בבושת פנים, לעיני השכנים הצופים במחזה.
באותו יום, לא אכלו בני משפחת העני וכך היה גם למחרת היום. ביום השלישי, החליט העני לגשת ליער לנסות את מזלו שנית. בהגיעו לאותו מקום, החל לצעוק ולבכות. שוב יצא הכושי מבין השיחים ואמר: ״מה אתה צועק? אתה מפריע לי במנוחתי. הרי נתתי לך סיר, מה רצונך עוד״?
פתח העני את סגור לבו וסיפר לכושי מה שקרה. כעס הכושי על האח העשיר שלא עוזר לאחיו העני, וכן על אשת העשיר החמדנית והרשעה. המשיך ואמר הכושי הרחמן: "סיר כפי שהיה לך לא אוכל לתת, אך אתן לך ריחיים ידניות ובעזרתן תטחנו. ככל שתטחנו יותר, תקבלו יותר קמח וסולת ומזה תחיו״.
הוציא הכושי את הריחיים מבין השיחים, נתנם לעני ונעלם כלא היה. לקח העני את הריחיים ויצא לדרכו הארוכה והקשה אל ביתו. אשתו, שציפתה לבעלה שיביא סיר, החלה לצעוק עליו באומרה: "מה נעשה באבני ריחיים ללא חיטה"? הרגיעה העני כדרכו, אסף את ילדיו, סגרו את החלונות והדלת והתיישבו סביב אבני הריחיים. סובב העני את הריחיים והנה זה פלא, קמח החל לצאת מהן. מיד קמה אשת העני, הביאה עצים והדליקה את התנור. היא לשה בצק ואפתה לחם ועוגיות שונות. אכלו כולם לשובע. לאחר מכן, שרו והודו לקדוש־ברוך־הוא על שבא לעזרתם והוציאם ממצוקתם.
כך היה ביום הראשון והשני. בבוקר היום השלישי, שוב ארבה אשת העשיר להורים העניים שיצאו איש איש לדרכו. היא נכנסה לבית העני ושוב הונתה את הילדים, כפי שעשתה בפעם הקודמת. היא החליפה את אבני הריחיים באחרות.
בצהריים, עת שבו ההורים לביתם לאכול ולהאכיל את הילדים, נאלצו להישאר רעבים.
למחרת, הלך העני לאותו מקום ביער, והחל לצעוק ולבכות עד שיצא הכושי הרחמן. פתח ואמר העני: "אשתי וילדיי גוועים ברעב״. ענה הכושי: "אין בידי דבר פלא לספק לך ולמשפחתך על אוכל, אך אוכל לתת לך דבר מה, שישמח אותך ואת בני ביתך. בעזרתו תוכל להחזיר את הסיר והריחיים שנלקחו ממך״. הוציא הכושי מבין השיחים מוט ברזל ואמר לעני: "סגור את חלונות ביתך, שאיש לא יוכל לראות ותאמר: יעשה כשפיך המוט׳. אז יתחיל מוט הברזל להצחיק, לשמח ולעשות להטוטים. אשת אחיך, תרצה גם הפעם לקחת את המוט ממך, אלא לכשתיקח אותו לביתה, המוט יתחיל להרביץ לה ולבעלה במקום לשמחה. אז תבוא אתה, ותיקח את רכושך הגנוב לביתך. לקח העני את מוט הברזל והכושי נעלם. בהגיע העני הביתה, שוב צעקה אשתו עליו: "במקום להביא לנו אוכל, אתה מביא מוט ברזל". הרגיעה בעלה וסיפר לה כל שאמר הכושי. ואכן כך היה. בלילה, סגרו את כל פתחי הבית, התיישבו סביב מוט הברזל והעני אמר: "עשה כשפיך המוט״. המוט התחיל לרקוד ולהציג, כולם צחקו ושמחו עד אשר שכחו את רעבונם. כך היה ביום הראשון והשני. ביום השלישי, שוב באה אשת העשיר, לאחר צאת העני ואשתו לדרכם כמידי־יום. היא החליפה את מוט הברזל והלכה לביתה. באותו לילה, סגרו אשת העשיר ובעלה את חלונות ביתם ואמרו: "עשה כשפיך המוט״. לפתע, נשמע קול מן המוט האומר: "לא די שאתם לא עוזרים לאח העני, אלא אתם גם גוזלים ממנו את המעט שיש לו״. עתה, במקום להציג ולשמח, התחיל המוט להרביץ להם עד זוב דם. התאספו השכנים לשמע הצעקות, אך איש מהם לא הצליח לעצור את מוט הפלא.
האח העשיר קרא לאחיו העני וזה הגיע לביתו. הוא אמר מילת קסם ומוט הברזל הפסיק להרביץ.
לקח העני את סיר הפלא, את אבני הריחיים, מוט הברזל וחזר לביתו. מאז חיו הוא ובני ביתו חיי אושר ולא חסר להם דבר. כך עלינו ועל כל ישראל. אמן.