מורשת יהדות מרוקו

ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל. 

הגאולה ובקשתה.

כיוון שעול הגלות קשה נשוא, אין לפני הקב"ה, כביכול, ברירה אלא לגאול את ישראל, והמשורר מבקש וחוזר ומבקש על גאולה זו. כמה דרכים עומדות בפני הפייטן לבקש ע הגאולה ולתארה, והראשונה שבהן תיאור הגאולה דרך בקשתה.

בשקה זו שתי פנים לה : האחת – כנסת ישראל במצטערת בגלות היא המבקשת על גאולתה, על הצלתה מידי האויב האכזר, ועל תקומתה בארצה, והשנייה – הפייטן פונה לקב"ה ומבקשו לגאול את עמו, ואילו הוא, הפייטן, עומד, כביכול, מחוץ לבקשה. בדרך זו נעשה הפייטן כעד לפני הקב"ה ומעיד, כי ראויים הם ישראל שייגאלו.

דרך אחרת בתיאור הגאולה היא שהמשורר משים עצמו מבשר על הגאולה, והוא משמיע בשורתו לכנסת ישראל, לאמור : הכיני עצמך לגאולה, כי הנה קרובה היא.

ויש שהמשורר שם את דברי הבשורה בפי הקב"ה, הקורא לישראל לקום ולהיגאל. בפיוטים כאלה מונה הקב"ה שבחיה של כנסת ישראל ומבטיחהּ על הגאולה הקרובה, ותוך כדי כך בא תיאורה של הגאולה העתידה.

צורה נדירה יותר היא, שהמשורר רואה בעיני רוחו את הגאולה שכבר נתגשמה, ומדבר עליה בלשון עבר, כגון בפיוט " פרחה הגפן ". בפיוט זה מדמה המשורר את כנסת ישראל לגפן, שגדלה ויפתה, והניבה פירות, וכבר נטועה היא על כנה, כאותה הגפן שבתהלים, פקר פ לפני ש " ארוה כל עוברי דרך ".

הגפן דימוי הוא שהפך שם נרדף לכנסת ישראל, בייחוד לאחר הרחבה של המשל בוי"ר ( ויקרא רבה ), המשכו בשירה הקדומה ביותר, ומשם לפיוט העברי על כל תקופותיו, עד לאחרוני הפייטנים.

פיוטי גאולה רבים פותחים בנושא הגאולה, אלא באחד משני נושאים אלה ף 1 – תיאור נרחב של יציאת מצרים וימי ראשית האומה. 2 – שבחו וגדולתו של הקב"ה. רק לאחר פתיחה זו עובר הפייטן לנושא הגאולה. אם ננתק את המחרוזות הראשונות מהקשרן, הן עשויות לעמוד לעצמן כפיוטים נפרדים.

דרך זו מלמדת עד כמה השתלט נושא זה של גלות וגאולה על פיוטה של תקופה זו, שנושאיה העומדים בפני עצמם משתעבדים לו. צורה זו, המעמידה שני נושאים זה בצד זה ומקשרתם, מזכירה את שירי החול בעלי תבנית המורכבת, כגון שירי השבח, שבהם קודמת פתיחה ארוכה לדברי השבח, והפתיחה עשויה לעמוד לעצמה, כשיר עצמאי מסוג שונה, כשהיא מתקשרת אל חטיבת השבח על ידי בית מעבר.

לפעמים הקישור בין שתי החטיבות הוא מלאכותי ביותר. בשונה משירי חול, החטיבות בפיוטי הגאולה המאוחרים קורות זו בזו ומשלימות זו את זו, והמעבר ביניהן הוא טבעי ביותר. מתוך שבחו של הקב"ה ותיאור גדולתו מבקש הפייטן על הגאולה, שהיא תלויה בו ובגבורתו, ומתוך סיפור יציאת מצרים ותיאור הגאולה הראשונה מבקש הפייטן על הגאולה האחרונה.

אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן.

אֶל הַר שׁוֹמְרוֹן שׁוּב וּרְעֵה אַיָּלָה / דור גּוֹאֲלָהּ, קֶדֶם מִפֶּרֶךְ רַהַב

רַב לָהּ בַּשְׁבִי הוֹמִיָּה, אֻמְלָלָה / בְּזַעַם בְּלַבַּת אֵשׁ חָרוֹן אַף עִם לַהַב

ביאורים לשיר.

1 – הר שומרון – כאן סמל לארץ ישראל כולה

אילה – כינוי לכנסת ישראל, על פי ציור הצבייה בשירת החול

רהב – כינוי למצרים

2 – בזעם…אש – אש הגלות הצורבת בלבה

נָאוֹם נוֹאֲמָהּ : " מִי יִתֵּן דּוֹד חוֹפֵף / עֲלֵי בְּבֵיתוֹ, שָׁם יַלְבִּין לִי שָׁנִים

כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶךְ הִסְתּוֹפֵף / מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע אֶלֶף שָׁנִים

3 – חופף – מגן

שם…שנים – חטאי שהאדימו כחוט שני

4 – על פי תהלים : " כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי, הסתופף בבית ה' מדור באהלי רשע

5 -יָהּ זֹאת לָהּ זְכֹר, וֶאְמֹר דַּי לִנְדוֹדָהּ / כִּי מִסְּבֹל עַל זָרִים לאה תִּלְאֶה

יוֹם בָּהּ תֶּאֱנַף, אֵין זוּלָתְךָ פּוֹדָהּ / לָכֵן בְּרֹב עָנְיָהּ רָאֹה תִּרְאֶה

5 – זאת לה זכר – זכור לה את בקשתה, זכור לה מצבה

6 תאנף – כאשר תכעס עליה אין מי שיצילנה מבלעדיך

פַּח לָהּ טָמְנוּ גֵּאִים, חִזְקֵי מֵצַח / הֵם לֹא יְרַחֲמוּ כִּי רָב אַכְזָרִים

הֵבִיאוּ בְּכָל עַצְמוֹתֶיהָ רֶצַח / עַל לֹא חָמוֹד לָהּ פֶּסֶל שָׁוְא וּשְׁקָרִים

7 – פח לה טמנו – מציקים הגויים לכנסת ישראל ללא רחם

8 – הביאו…רצח – עלפי תהלים : ברצח בעצמותי חרפוני צוררי

על לא חמוד – סבלם של ישראל בא להם מפני שדבקו בהקב"ה.

רִיב רִיבָהּ, נְקֹם נִקְמָתָהּ מֵחֵילָם / תִּזְרֵם כְּמוֹ דָּוָה, כִּי נוֹסְדוּ יַחַד

10 – עַל יוֹנָתְךָ נוֹעֲצוּ לֵב כֻּלָּם / לְהָרַע / אֵין עוֹשֶׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד

9 – כיוון שכך – על הקב"ה לנקום את נקמתם

10 – על יונתך – כנסת ישראל, שהמשורר משייכה חקב"ה, שכן סובלת היא למען קידוש שמו.

נועצו לב כלם – על פי תהלים

גָּדוֹל כֹּחֲךָ בִּמְהֵרָה לְהַעֲלוֹתָהּ / מִמַּעֲמַקֵּי בּוֹר אֶל הַר אֶפְרַיִם

שָׁם שִׁיר תַּעֲנֶה לְךָ כִּימֵי נַעְרוּתָהּ / וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מְצָרִים

11 – ממעמקי בור – ממעמקי הגלות

הר אפרים – סמל לארץ ישראל כולה

12 – שם…לך – זו שירת הגאולים

ידוע דְּעִי, רַעְיָתִי יָפָתִי / כִּי לֹא יְשַׁקֵּר נִצְחֵךְ וְלֹא יִנָּחֵם

אַל נָא תִּפְחֲדִי, כִּי יָדִי נָשָׂאתִי / לָשׁוּב שְׁבוּתֵךְ אֶל מִקְדָּשׁ מִבְטָחִים

13 – יודעי דעת – כאן באה תשובתו של הקב"ה, תשובה המסיימת את רוב שירי הגאולה ומבטיחה, כי הגאולה בוא תבוא

14 – כי ידי נשאתי – לשון שבועה

15 – חִזְקִי יוֹחֲלָה לְעֵת קֵץ חֶזְיוֹנִים / עַתָּה מִמְרִיבַיִךְ אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ

משוד עֲנִיִּים, מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים / יֹאמַר אֱלֹהַיִךְ " אֶנְקֹם נִקְמָתֵךְ

15 – יוחלה – כנסת ישראל המייחלת לגאולה

לעת קץ חזיונים – העת שבאה בספרי הנבואה

ממריביך – יחד עם הגאולה מבטיח הקב"ה להינקם מן הצרים הצוררים.

סוף הפרק

היחסים בין הדתות

השלטון הערבי, שבא בעקבות התיאוקרטיה הביזנטית, שפך ממשלתו על אוכלוסיות האמונות על אי־סובלנות דתית. הכנסיה היוונית־האורתודוקסית, שהיא שיצרה באמת את הד׳ימה שלעתיד־לבוא, כבר פיתחה מערכת של רדיפות, הפרדה והשפלה כדת וכדין. אכן, הקודקס של תיאודוסיוס (438), הקודקס של יוסטיניאנוס (534) וחוקי הקונציליום הצטרפו לכלל מערכת־שיפוט שלמה ומסודרת שהצדיקה את רדיפתם של עכו״ם, יהודים וכופרים בכל רחבי הממלכה. את החוקים האלה לימדו ופירשו באקדמיות, במנזרים, ובבתי־הספר שהקים יוסטיניאנוס ושנפוצו ברחבי הממלכה. רבים מן הפקידים שהיו אחראים למימושם של חוקים אלה הלכה־למעשה הכלילו אותם בחוקיהם של הכובשים, ושאיפתו של המעמד השליט לשמור על עמדות־הבכורה שלו היתה סיבה ראשונה־במעלה להמרות־דת בחוגיהם. כך עברו חוקים ביזנטיים אלה, שנתרקמו במסגרתה של מערכת־ערכים מיוחדת־במינה, לחקיקה המוסלמית, שבה קיבלו את צידוקם ממערכת־ערכים אחרת. אולם שתי אלו כאחת התבססו על אותו עקרון עצמו: שעצמתה ושליטתה של דת הן המוכיחות את אמיתותה, ואילו הכנעתן והשפלתן של שאר דתות הן הוכחה למשוגתן. אכן, הרי זו אירוניה של ההיסטוריה שבשטחים שעליהם השתלט האסלאם היה בידו להסתייע במשטר־הדיכוי המופלא שפיתחה ושיכללה הכנסיה הביזנטית נגד עם־ישראל. אבות הכנסיה, שבאכיפת החוקים נגד היהודים הגיעו לשיא כוחם, מכשירים היו בתוך כך את הקרקע, כשלוחים שלא־מדעת של ההיסטוריה, למיגורה של הנצרות המזרחית. וממש כמו שעל־ידי ביזויו של עם־ישראל היתה הכנסיה מוכיחה את עליונות תורתה כך גם בא האסלאם לעולל בעפר את הכנסיה ובזאת הוכיח את עליונותו שלו. ככל שירדה קרנן של דתות האויבים כך נראתה אמיתותה של הדת המנצחת, השואבת עוז מכוחו של השלטון החילוני, מובנת מאליה.

בחקיקה של שתי הדתות דומים הם החוקים הנוגעים להחזקת עבדים, לעשיית־נפשות, לניאוץ, לכפירה בדת, לבנייני הפולחן, להמרות־דת (אפילו של פעוטות), להפרדה חברתית, לאיסורם של נישואי־תערובת, לסירוב קבלתה של עדות במשפט, ולמניעת דריסת־רגל בפקידות. חוקים אלה, שמקורם ביזנטי, הפכו להיות בהדרגה תמצית מהותו של מעמד הד׳ימי. מלכתחילה הוסיפו עליהם הכובשים הערבים את הג׳זיה — כופר־הדם – תמורת הזכות לחיות.

בהמשך הדברים באו חוקי־דיכוי נוספים והעלו את הרדיפות לדרגה גבוהה של עידון. הוצאו כללים שקבעו את מלבושיהם של הד׳ימים, את תספרתם, ולפעמים את צבען של נעליהם. הונהגו דינים לגבי סוג הבהמות שמותר לד׳ימים לרכוב עליהן והאוכפים המותרים להם, התנהגותם ברחוב, הצורה שבה יקדימו להם שלום וכו'. מצד שני, כמין ירושה מן המשפט הרומי והביזנטי, ניתנה לד׳ימים אוטונומיה משפטית ודתית מוגבלת.

בתקופה הראשונה זכו הכובשים הערבים בשיתוף־פעולה מצד קיבוצי היהודים, השומרונים והנוצרים שדוכאו על־ידי הכנסיה היוונית־האורתודוקסית. הפולש ידע לנצל את החילוקים בין הסייעות המקומיות והיה נושא פנים פעם לאחת ופעם לצרתה, במגמה להחליש ולהחריב את כולן במדיניות של ״הפרד ומשול״. אולם אין לשכוח כי השלטון המוסלמי מילא תפקיד של בורר ומגן ביישוב המריבות בין עדות לא־ מוסלמיות וכן בתיקון עוולות שעשו המוסלמים לד׳ימיס. עם הכיבוש הערבי עברו הנוצרים היוונים־ האורתודוקסים ממעמד של מדכאים (שהכבידו אכפם על עובדי עבודה זרה, יהודים ובני כנסיות נוצריות אחרות) למעמד של נדכאים. גרוע מזה: הערבים כפו עליהם אותו מעמד שכפתה הכנסיה היוונית־האורתודוקסית קודם־לכן על נרדפיה. המדכאים־לשעבר הצטרפו אל קרבנותיהם, אבל רגשי־השנאה שבין הכנסיה היוונית־האורתודוקסית לבין היהודים נשארו עזים כשהיו, גם אם הוקהה עוקצם—והוא הדין, בשיעורים אחרים, ברגשי־ השנאה שבין העדות הנוצריות השונות.

הצרה המשותפת לא קירבה כלל את עדות הד׳ימים השונות. נהפוך הוא, ירידתן חיזקה את האיבה ההדדית שביניהן. בהשפלת היהודי נשתקפה ליווני־האורתודוקסי דמותו שלו, ודמות זו היתה מכאיבה פי־כמה דווקה מפני שהוא עצמו עיצב אותה. לגבי היהודים היה האסלאם, במובנים רבים, המשך לדיכוי שסבלו תחת שלטונה של הכנסיה הביזנטית. מבחינתם לא השתנה שום דבר באמת, פרט לכך שמדכאיהם הגאים הושפלו ונוצרה אחדות־סבל עם שאר הכנסיות, אחדות שעתידה היתה להימשך כל עוד התמידו הד׳ימה ומניעיה.

גורמי הסיכסוך המדיני

לא לנו הוא לנתח את המורכבות הדקה של היחסים בין העדות במרוצת הדורות. התר- קמותם של יחסי־איבה בין העדות המדוכאות — ותכופות עוד יותר של יחסי קנוניה וידידות — היא שארגה את מסכת ההיסטוריה. כאשר ב־1343 שחטו, למשל, את הקופטים בקאהיר אם הרהיבו עוז בנפשם לצאת החוצה, השאילו להם היהודים את המלבושים המיוחדים להם, והודות לתחפושת זו, השאולה מעדה נרדפת אחרת, יכלו לצאת את בתיהם. ב־1853 תיאר הנוסע בנימין ״השני״ את היחסים הטובים בין יהודים וארמנים בכורדיסתן. בתוניסיה עשו יהודים ונוצרים לעתים קרובות אגודה אחת במהלך המאה הי״ט על־מנת למחות נגד מעשי־עוול. השיח׳ של מֶרְוְ קידם בברכה יהודים ממשהד, שנאלצו להתאסלם ב־1839, והרשה להם לשוב אל דת־אבותיהם. אכן, יהודים אלה ניצלו ממוות על־ידי נכבדי משהד המוסלמים, שהצהירו כי העדה כולה תתאסלם. בימי השחיטות של 1860 בדמשק היו מוסלמים, בפרט האמיר עבד אל־קאדר, שניסו להציל נוצרים, ויהודים מצאו מחסה בבתיהם של מוסלמים (תעודות 45, 51,46). הדוגמות המרובות של סולידאריות בין קבוצות מדוכאות — כמו גם עם קבוצות מוסלמיות — הן ענין למחקריהם של מומחים. אך הצבענו על אי־אלה גורמי־קבע, שבזכותם לא היה הד׳ימי מדוכא בלבד אלא מסוגל היה לקשור קנוניות ולטכסס.

הח׳ליף או המושל הוא שהיה צריך לאשר את בחירת מנהיגה הדתי של כל עדה ד׳ימית. לעתים קרובות היתה תאוות־הבצע מסייעת ליסודות המושחתים ביותר בקרב הד׳ימים, עד שירדה בעת־ובעונה־אחת רמתן המוסרית והתרבותית של העדות השונות ונבאש ריחן לא רק בעיני האומה אלא גם בעיני בני העדות הללו עצמן. העריצות והשחיתות קבעו את גורלן של עדות דתיות שביקשו למצוא חן בעיני השלטונות כדי להתקיים או להתפתח. בתקופות של משבר היו גירושו ונישולו של קיבוץ אחד לטובת זולתו מטפחים רגשי תחרות ושנאה שהתמידו משך יובלות־שנים. בשנים 1856-60, כאשר חששה קושטא מפני גילויי לאומיות נוצריים למיניהם בתוך הממלכה, הסיתה את הדרוזים נגד המארונים שעמהם דרו בשלום משך דורות על דורות. כדי למגר את תנועת האוטונומיה הארמנית בשנים 1894-96 ניצלו השלטונות התורכיים, שתמיד היטיבו להרעיל יחסים בין העדות, את הכורדים לעשיית טבח בארמנים. באוּרְפה (אָדֶסה) שעל נהר פרת נאלצו היהודים לקבור את הפגרים ולחטא את השטח. בכל־זאת, כפי שכבר ראינו, תהיה זו טעות לחשוב שאיבת־תמיד היתה שוררת בין העדות השונות.

היחסים בין הכנסיות השונות, שהעולם הנוצרי תמך בהן וגונן עליהן, תלויים היו גם בתהפוכות המצב המדיני. לא רק היריבות בין מדינות אירופה השונות השפיעה על העדות השונות אלא גם המלחמות והחוזים שנכרתו עם ארצות האסלאם. במאה הי״ט סייע הפחד מפני מעשי־תגמול של אירופים לשפר את מצבם של הנוצרים ולהעלות את קרנם במידת־מה.

פעלו גם גורמים נוספים. חוסר־הסובלנות — ועקב כך גם הדיכוי — היו קשים יותר אם היה קיבוץ מסוים של ד׳ימים הציבור הלא־מוסלמי היחיד באיזור. כך עלתה להם ליהודים במגרב ובתימן. כנגד זה היה מצבם של היהודים טוב יותר בספרד המוסלמית ובממלכה העות׳מאנית, מקום שהיו מיעוט קטן לעומת הנוצרים. היהודים, שנעקרו מאדמתם והלכו בגולה ותומכים מבחוץ לא היו להם, היו נטולים כל משקל מדיני. והיא שעמדה להם לעומת הד׳ימים הנוצריים, שנחשבו מסוכנים ובוגדים־בכוח, שמרובים היו יותר וקשורים לעולם הנוצרי. כך קנו להם היהודים לפעמים מעמד מועדף של מתווך בין השלטון המוסלמי המדכא לבין המון הנוצרים המשועבדים, ודבר זה כשלעצמו חידד את יחסי־האיבה.

הכובשים הערבים (והתורכים אחריהם) אכן השכילו לנצל את כישורי מנהיגותם של המיעוטים הנדכאים, בין יהודים ובין נוצרים מן העדות הפורשות, לביסוס שליטתם שלהם על רוב האוכלוסיה. ״תור־הזהב״ היהודי בספרד ובממלכה העות׳מאנית היה פועל־יוצא ממצב מדיני שבדרך־כלל היטיב עם המדוכאים־לשעבר אך הרה־אסון היה למדכאיהם הקודמים, שתחת כובד העול של שליטים חדשים מבחוץ ירדו לדרגת קרבנותיהם שלהם, ולפעמים אף למטה מכך, הכל בהתאם למסיבות המדיניות.

יהודי האטלס עולים לישראל. 

בתום סיורו במרוקו, כינס שרגאי את כל שליחי מחלקת העלייה בקזבלנקה, וביקש לסכם עמהם את רשמי ביקורו ולהתוות דרך פעולה לעתיד. מסקנתו של שרגאי הייתה זהה לזו של שליחיו : יהודי האטלס חיים בפחד ממשי מפני המוסלמים ונוכח חוסר הוודאות לגבי עתידם – קיים היה אצלם רצון עז לעלות לישראל.

למרות כללי הסלקציה החמורים, החלו יהודים נוטשים את כפריהם ובאים לקזבלנקה, כדי לזרז את עלייתם, נהירה זו לקזבלנקה יצרה לחץ עצום על שליחי העלייה וקיים היה קושי בהנפקת דרכונים ותעודות מסע. אך לאחר משא ומתן מייגע, שהתנהל בחלקו בפאריס, הסכימה ממשלת צרפת להנפיק דרכונים קולקטיביים לקובצות מאורגנות של עולים.

במגמה לזרז את הנפקת הדרכונים, ביקש שרגאי משליחי מחלקתו לסייע לפקידי מחלקת ההגירה המרוקניים, במילוי הטפסים ובריכוז המסמכים הדרושים.

הנהירה לקזבלנקה, העמידה את מנגנון העלייה לפני תופעה שחזרה ונשנתה פעמים רבות : המשפחות היהודיות הבריאות וה " מבוססות ", נותרו בכפרים מאחור ולא רצו לעלות לישראל.  כך, למשל, בראשית 1954 הגיעו לקזבלנקה כל תושבי הכפר היהודי " איית בלאל ".

נציג משרד הבריאות, ד"ר מתן, כה התרשם מן העובדה שהכפר לא המתין לבואם של השליחים מישראל, אלא בא בעצמו לקזבלנקה, עד כי נהג הפעם לפנים משורת הדין ואישר את עלייתם של כל בני הכפר. ד"ר מתן נהג כך, למרות העובדה שהבדיקה הרפואית לא הייתה חיובית במיוחד : מבין 18 במשפחות שמנו 103 נפשות, נמצאו רק 21 איש מסוגלים לעבודה גופנית.

בין 103 הנפשות הללו – 16 היו זקנים – מהם שניים היו משותקים והיתר – נשים, תינוקות וילדים. אך לאחר שניתן האישור לעלייה, הוברר כי בכפר איית בלאל, נותרו 8 משפחות יהודיות בריאות ומבוססות. במגמה למנוע תופעות דומות, סוכם על שיטת הפעולה הבאה : השליחים מישראל ייצאו לערי המחוז ויקבלו רשימה של כפרים, שבהם מצאו פעילים מקומיים מועמדים לעלייה.

מנגנון העלייה והקליטה, היה מסביר לרב המקומי או לראשי הכפר, כי אין אפשרות להעלות את הכפר בשלימותו לישראל. אך הכפר כולו יפונה למראקש. שם יערכו המיון והבדיקה הרפואית ושם גם יוחלט מי יורשה לעלות ומי יישאר – והכל בהתאם לכללי הסלקציה.

כך,למשל, מי שנמצא לוקה בשחפת פתוחה, או במחלה חשוכת מרפא – נפסל לעלייה, משפחת בת 5 נפשות שלא היה בה מפרנס אחד – נפסלה אף היא. " אבל כל ניסיון כזה היה בבחינת כישלון חרוץ ", סיפר אחר כך עמוס רבל, חבר קיבוץ דוברת, שהיה עתה ראש מחלקת העלייה בקזבלנקה.

עמוס רבל, חניך תנועת " החלוץ " באוסטריה, היה בין המעפילים שעמדו להיות מגורשים לאי מראויציוס, כאשר ספינה הגירוש " פטרייה " חובלה בידי חברי ההגנה מול נמל חיפה, לפני מלחמת העצמאות. יחד עם ניצולי האונייה, הועבר רבל לעתלית אך שם נעצר כמי שנחשד בסיוע חבלני לה " הגנה ".

לדברי רבל השיטה שנקבעה, במרוקו לא הייתה יעילה, יען כי הנשארים במראכש, לא היו מורגלים לחייה העיר, לא ידעו להסתדר בעבודה והם הפכו לנטל על הג'וינט והמוסדות הקהילתיים המקומיים שטיפלו בהם.

במחצית 1954, נוכח הלחץ הגובר לעלייה ומפאת החמרת המצב הפנימי במרוקו, הגמיש ה " מוסד תיאום " את מדיניות הסלקציה ואישר את " עליית חירום " של 5.000 יהודים מהרי האטלס, לפי העקרונות הבאים : אין להעלות משפחות חולות שלמות, אם אין בהן מפרנס אחד לפחות :

אין להעלות חולי רוח וחולי שחפת פתוחה ממשפחה בריאה, אם אין להם מקום אשפוז בטוח בישראל ; אין להעלות משפחות גם אם הן בריאות, אם לדעת צוות המיון, אין הן מסכימות או אינן מתאימות להתיישבות חקלאית או לעבודה באזורי הפתוח. 

רבי שלמה אבן דנאן – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

הגאון רבי שלמה אבן דנאן, נולד לאביו רבי משה ביום שבת ט' בסיון תר"ח – 1848. אביו רבי משה היה תלמיד חכם חשוב, שחיבר כמה ספרים בהלכה.

בעיר פאס היה בית כנסת – שעבר מדור דור – לצאצאים של בני משפחת אבן דנאן, ושם התפללו לפי נוסח תפילה של התושבים, להסדיל מנוסח של המגורשים. היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, בעקבות גירוש ספרד בשנת רנ"ב.

אביו של רבי משה, רבי שמואל אבן דנאן היה מגודלי התושבים, רבי שמואל, גם הוא בא בעת הגירוש מספרד לפאס, אבל בכל זאת נתלווה את התושבים, והחזיק בכל עוז נגד המגורשים, בעניין המחלוקת של נפיחת הריאה.

בכל ענייני הקהילה, נחשב גם הוא לאחד מראשי התושבים. בתקנה אחת בספר התקנות – משנה ש"ה – מוזכר כי התקנה הקשורה לנפיחה, נמסרה על ידי רבי שמואל אבן דנאן, להקריא לפני התושבים. גם בתקנה של שנת ש"י, חותם רבי שמואל אבן דנאן.

חכמת שלמה.

רבי משה, אביו של רבי שלמה אבן דנאן, נפטר צעיר לימים בהיותו בן שלושים שנה, ביום י"ח בסיון תרי"ז, והשאיר את בנו שלמה כבן עשר שנים. לילד שלמה ולאמו, דאג הסבא רבי שמואל שהיה תלמיד חכם ודרשן, וכן הדוד רבי יחצק אבן דנאן. רבי יצחק שימש דיין ומורה צדק בעיר פאס, חיבר ספר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ", ונפטר בפאס ד'באייר תר"ס.

בתחילה למד הנער שלמה אצל אביו ואצל דודו, ולאחר מכן למד תורה מפיו של הגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי, המכונה " האיש " ( הרב אבנר ישראל ) הצרפתי. להגרא"א הצרפתי הייתה ספרייה גדולה ובה מאות כתבי יד מהראשונים.

הוא חיבר ספרים רבים בכל שטחי התורה, וביניהם ספר " יחס פאס " – תולדות הקהילה היהודית בפאס ובמרוקו עד ימיו. חי בין השנים תקפ"ז – ח' תשרי תרמ"ד.

רבותיו של הנער שלמה ראו שהוא פיקח גדול ושקדן בתורה, ושמו התפ-רסם כמעיין גדול בתלמוד ובמפרשיו. רבי שלמה נשא לאישה את בתו של רבי שלמה אבן דנאן, שהיה דיין. חמיו תמך בו ופירנס אותו ואת בתו. כך יכל החתן הצעיר לשבת על התורה ועל העבודה.

מסופר, כי כבר בגיל שש עשרה, היה רבי שלמה בקי בש"ס ובפוסקים והתחיל ללמוד גם חכמת הקבלה. בהיותו בן שמונה עשרה, בחרו בו גבאי הקהילה ללמד תלמוד בישיבה.

רבי שלמה אבן דנאן אהב את ארץ ישראל בכל לבו ונפשו, ונכסף לבקר שם. בשנת תקל"ו – בהיותו בן 27 שנה – הצטרף לודו רבי יצחק אבן דנאן לבקר בארץ הקודש, שרצה לבדוק את האפשרות להתיישב בארץ. במשך שלושים ושלושה ימים שהו בארץ, בבקרם בכל המקומות הקדושים.

הם מצאו רמז נאה לימים אלה, שזכו להגיע בהם להתעלות גדולה, " גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך " – בזכות שלושים ושלושה יום שביקרו בארץ הקודש, זכו לסיומו של הפסוק – ואביטה נפלאות מתורתך.

בעת שרבי יצחק ורבי שלמה אבן דנאן, עברו בדרכים על העיר נא-אמון ( אלכסנדריה ) שבמצרים, פגשו את הגאון רבי משה פארדו, יליד ירושלים, שהתמנה לרב של אלכסנדריה, עד יום פטירתו בחודש אב תרמ"ח. הם מצאוהו מעיין בסוגייא קשה, וסיפר להם כי שלושה ימים הוא מנסה להבין את דברי התוספות, ולא הצליח להבינם. הם ישבו ופלפלו עמו, והצליחו ליישב את דברי התוספות הקשים.

מאז שובו לעיר מולדתו פאס, חיזק רבי שלמה את תושבי הקהילה ועוררם לעלות לארץ ישראל. כמו כן עמד לימינם של הדר"ים שבאו לעיר פאס. כל משפחה שרצתה לעלות ארצה, הלכה אליו לקבל את ברכתו.

רבי שלמה בירך את העולים, ועיניו זלגו דמעות, על כי לא זכה לעלות כמותם. הרב התרגז מאוד על אלה שירדו מהארץ, וכשביקשו לפגוש אותו, הוא סירב לקבל את פניהם, וק'רא להם ברוגז רב " " מרגלים אתם ! מרפים אתם את ידי אחיכם הרוצים לעלות לארץ ישראל הקדושה.

קהילת פאס בחרה ברבי שלמה, לשמש כגזבר ופרנס הקהילה. הוא דאג לעניי העיר, ותמך בכל יהודי אשר מטה ידו, והפרט לאותם יהודים אשר נטפלו אליהם השלטונות בענייני מסים או בעלילות שווא. שלוש שנים שימש בתפקיד זה, עד שהתמנה להיות רב העיר פאס.

כאבותיו, עמד גם הוא בשער והגן על אחיו היהודים. מדי פעם בפעם, התייצב לפני השלטונות ודרש את זכויות היהודים. כשראה שהשלטונות לא שמעו אליו, פנה הרב ליהודי העולם כדי לבוא לעזרת יהודי פאס, ובדרך זו גייס את דעת הקהל העולמית לטובתם.

רבי שלמה שימש גם כמתווך ומקשר, הין הקהילה בפאס ושאר הקהילות במרוקו שנזקקו לעזרתו, ובין הקהילות באירופה, התרומות לקהילות אלו, נשלחו על ידו.

שופט צדק.

בחודש תמוז תרל"ט – 1879 – בהיותו בן שלושים שנה – נבחר לדיין ומורה צדק. יחד אתו בבית הדין, ישבו חכמים גדולים בתורה ובשנים, ובכל זאת כיבדו את רבי שלמה הצעיר לימים. הוא ישב בבית דינם של דודו רבי יצחק אבן דנאן ורבי יוסף סירירו, חלק צחידושי רבי יוסף סירירו נדפסו בספרים, " ליצחק ריח " ו | אשר לשלמה ".

בשנת תרע"ט, בחרו השלטונות הצרפתים את רבי שלמה, לתפקיד דיין בבית הדין הגדול לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשותו של חברו הגאון רבי רפאל אלנקאווה. מאידך, היה קשה על רבי שלמה לעזוב את משפחתו בעיר פאס, ולכן על אף יחסי הידידות שהיו לו לחברי בית הדין, ובפרט עם רבי רפאל אלמ=נקאווה – ביקש מהשחטונות לשחררו מתפקיד זה ולהחזירו לפאס.

בחודש שבט תרפ"א, שב רבי שלמה לעיר פאס, והתמנה לרב ראשי וראש בתי הדין. הוא שפט את קהילתו משפט צדק, בכל ימי שבתו בבית הדין. גם בעלי הדין הרגישו בצדקת משפטו, ויצאו מלפניו שמחים, בקבלם על עצמם את דבריו כהלכה לשמה מסיני.

השלטונות הצרפתים העריכו מאוד את מידות הצדק והיושר של הרב, וחיבבו את פסקיו ההלכתיים. ומעניין הדבר, שמשפטים שהגישו יהודים לבתי משפט צרפתיים, העבירום השלטונות לרבי שלמה, כמו כן התייעצו אתו בשאלות שנגעו בענייני היהודים וקיבלו את חוות דעתו.

עובדות אלו התאשרות מדברי הרב עצמו. וכך הוא כותב : " שאלוני נסיכי הממשלה אדוני הארץ, משם ראש הממשלה האדון זיריניאל גורו. בומקום אחר כתב " " כאשר הייתי בארץ מולדתי בעיר המהוללה פאס יע"א, נדרשתי לחוות דעתי מהמששלה הרוממה ממשלת צרפת ירום הודה.

שמו של רבי שלמה התפרסם לשם טוב ולתהילה בכל רחבי מרוקו, כאחד מגדולי ההלכה. כך פנו אליו כל רבני הקהילות במרוקו בשאלות הלכתיות בענייני אישות ובדיני ממונות. רבי שלמנ היה במזנו הרב המוסמך היחידי לענייני חליצה, בכל מדינת מרוקו.

העמיד תלמידים רבים.

תלמידים רבים לימד רבי שלמה אבן דנאן. ביו גדולי החכמים שהיו תלמידו נזכיר את הגאונים : רבי מתתיהו סירירו – דיין ומורה צדק בעיר פאס, רבי משה בן שמחון – דיין בעיר מוגדור, ובנו רבי שאול אבן דנאן ששימש דיין בכמה קהילות מרוקו.

ובסוך ימיו התמנה לרבה הראשי של יהדות מרוקו. רבי שלמה דאג גם להמונים " עמך ", ותרם להם הרבה מזמנו הפנוי. הוא לימד אותם שיעורים במשנה, בהלכה ובאגדה. הוא הצטיין כדרשן " פה מפיק מרגליות " והציבור נהנו לשמוע את דבריו הנלהבים, מדי שבת בשבתו בבית הכנסת.

הר ביוסף בן נאיים, כתב בספרו " מלכי רבנן ", כי בהיותו רבי שלמה אבן דנאן בן שמונים שנה, ישב ולמד תורה בהתלהבות גדולה, כמו אברך בן עשרים שנה, הפלפול ובחריפות, בבקיאות ובסברא ישרה.

אלו הם חיבוריו :

1 – " אשר לשלמה ", וזכה להסכמת גדולי הדור, וביניהם הגאון רבי חיים חזקיה מדיוני זצ"ל בעל " שדי חמד ". ספר השאלות ותשובות שלו " בקש שלמה ", נדפס על ידי בניו בקזבלנקה התרצ"ו.

נבואה שנזרקה מפיו.

רבי שלמה נהג לדרוש בליל יום הכיפורים, ובתוך דבריו, היה בוכה ומצביע על מקום ישיבתם בבית הכנסת של האנשים שנפטרו במשך השנה.

בליל כיפור של שנת תרפ"ט – 1929, התחיל הרב באמירת " כל נדרי " בהתלהבות גדולה, וכהגיע לקטע " מיום הכיפורים שעבר עד יום הכיפורים הזה שבא עלינו לשום, ומיום הכיפורים הזה שבא עלינו לשלום, עד יופ הכיפרים אחר שיבוא לקראתנו שלשלום ", הוא דילג על המלים " ומיטום הכיפרוים הזה שבא עלינו לשלון ועד יום הכיפורים אחר שיבוא לקראתנו לשלום ".

היה בזה כען נבואה שנזרקה מפיו, שלשנה הבאה לא יהיה בחיים.

בראש חודש חשון תרפ"ט לא הרגיש הרב בטו, ואחרי כמה ימים התגבר על מחלתו, אבל בכ"ד בחשון שוב לא הרגיש טוב, במוצאי שבת זירז את שבניו שישמיעו לפניו את ההבדלה, ואחרי כמה שעות נפטר. דבר פטירתו התפרסם בכל רחבי המדינה, ומכל קצוי מרוקו באו לחלוק כבוד אחרון.

על קברו הספידוהו רבי שלמה ועקנין – שד"ר מטבריה, השד"ר רבי נסים דאנון ששימש כראשון לתיון בירושלים, וכן רבי רפאל ביבאס, שד"ר מטבריה.

מילא את מקומו של רבי שלמה, בנו רבי משה, אך הוא לא האריך ימים ונפטר בשנת תרצ"ו. הבן שהני הגאון רבי שאול אבן דנאן, היה גדול בכל מקצועות התורה. בתחילה שימש ברבנות בעיר מראקש, ואחר כך כיהן בתור אב בית דין בעיר מוגאדור.

אחר כך כחבר בית דין לערעורים ברבאט. בשנת תש"ט נבחר רבי שאול כרב ראשי של מדינת מרוקו. הוא נהג נשיאותו ברמה, וזכה לכבוד רב מצד קהילתו ואנשי השלטונות, הוא תיקן תקנות חשובות רבות, וחיבר ספר " הגם שאול ", נדפס בפאס תש"ט.

רבי שאול אבן דנאן עלה ארצה בשנת תש"ך. נפטר ביום כ"ב ניסן תשל"ב – 1972. בכתר פז * בהיותו בן שמונים ושמונה שנה.

מימונה < ״מונה״?

הירשבר רמז לאפשרות שחג המימונה הושפע ממנהגים של הנוצרים יוצאי ספרד שחיו באלג׳יריה, ושנתקבלו גם על יוצאי ארצות אחרות. הכוונה לחגיגת ה״מונה״(,muna mona) שחלה ביום השני של חג ה״פסחה״, שבמסגרתה היו יוצאים לשדות או לשפת הים ואוכלים שם עוגה מתוקה הקרויה ״מונה״. לדברי האב אנטוניו פיראל ממדריד, אף שמו על עוגה זו ביצה קשה מבושלת במים חמים ואמרו ״mona״.

כלום התכוון הירשברג ליצור זיקה אטימולוגית בין ״מימונה״ לבין ״mona״? אם כך, צריך להניח, שגם כאן אירע שיבוש בהגיית השם. ומה שאולי היה ״לילת ל־מונה״ הפך להיות ״לילת ל־מימונה״. ואולם אימתי אנו מצפים לשיבושי הגייה? במקרה שהמילה השאולה שוב אינה שקופה בעיני הדוברים לא מבחינה אטימולוגית ולא מבחינה סמנטית.

והנה דווקא למילה ״MUNA״ יש הומופון ערבי, ״מונה״(=״אספקה, מצרכי מזון״), שיש לו קרבה סמנטית לעניין הנידון, כלומר ל״חלת החמץ הראשונה שאוכלים בצאת הפסח״, ולכאורה לא היה מקום להשתבשות המלה. ועוד מבחינה מתודולוגית, ראוי ככלל, שנעמיד דיבור על חזקתו, ולא נניח שיבוש אלא אם יש בידינו ראיות ברורות.

מימונה על שם ר׳ מימון

ר׳ אברהם כלפון הסביר, שבמוצאי פסח הגיעה השמועה על פטירתו של הרמב״ם (שנפטר בשנת 1204), ועל כן הוא רואה במימונה מעין ״סעודת הבראה לאבלים״. אולם כבר דחה ר׳ מרדכי הכהן את ההשערה הזאת, ״יען גם בירושלים תוב״א נקראת מימונא והיא מלה ערבית וכו'.״ לפי ר׳ יוסף בן נאים, באסרו חג פסח נפטר ר׳ מימון, אביו של הרמב״ם, ומאחר שאין הולכים להילולא בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא, וה״מימונה״ היא אפוא על שם ר׳ ״מימון״. הרב י״מ טולידאנו גילה קושי מהותי במסורת זו. וגם הירשברגהצטרף לשוללים אותה, הן בגלל חוסר הוודאות לפטירתו של מי מתכוונים, לפטירת האב או לפטירת הבן, הן משום עממיותו של המדרש האטימולוגי, שראה זיקה בין שני השמות, אך סתם את דבריו בעניין האטימולוגיה העממית ולא פירש. לטעמנו, אילו נקבעה המימונה לזכר הרב מימון או לזכר בנו הרמב״ם, ראוי היה לקרוא לחג על שמו של ר׳ מימון, כלומר ״לילת מימון״, היינו ״הלילה של מימון״, והשם הפרטי יהא כמובן ללא תווית היידוע הערבית ״ל־״. זאת ועוד, הרי ימי ההילולה, שחגגו במרוקו בימי פטירתם של צדיקים מרובים היו, ואותם כינו בשם ״הילולה״, כגון ״ל־הלולה די רבי שמעון(בר יוחאי)״, ״ל־הלולה די רבי מאיר(בעל הנס)״. ומדוע לא ייקרא גם החג הזה ״להלולה די רבי מימון״?

מימונה על שם מימון מלך השדים

איינהורן הביע את הדעה, שהמימונה נקבעה כחג לכבוד מימון, מלך השדים(בדמונולוגיה היהודית) ושהיא נועדה לפייסו, כדי שלא יגרום נזקים ליבול ולבריות באותה שנה. ולפי זה הריהי חג אלילי גויי במקורה. דעה זו אינה מקובלת ביותר על החוקרים.

נגד סברה זו אפשר אף להוסיף נימוקים אחרים. דרך משל, אילו היה החג ־ ולו במקורו – לכבוד השד מימון, היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה ״לא כשרה״. אף לא נותר זכר כלשהו להתנגדות של חכמי הדור ומנהיגיו למימונה מטעם זה. בעוד שהדוגמות לעבודת שדים או לטקסי פיוס שדים, שאיינהורן מתאר הוא מביא שוברם בצדם, כלומר עדויות מפורשות, שחז״ל התנגדו להם ואסרו אותם. ועוד זאת, ראינו למעלה, כי השם ״מימונה״ מתועד רק למן המאה השמונה עשרה, ולא סביר שבפרק זמן קצר יחסית יישכח כליל מוצאו של החג. בין כך ובין כך, עיקר הטענה לשיטתנו, המבקשת לעיין בשם עיון לשוני, היא שגם כאן ראוי היה לקרוא לחג ״לילת מימון״, ללא יידוע, הנחוץ רק לפני שמות כלליים ולא שמות פרטיים. יתר על כן, צורת השם היתה צריכה להיות בזכר ולא בנקבה.

אמנם איינהורן היה ער לבעיה זו ואף הציע לה פתרון, שהמלך אינו בא לבד אלא בלוויית המלכה, מכאן שהחג נקרא ליתר דיוק על שם ״מלכת השדים, מימונה״. איינהורן ניסה ליתלות בדברי בנימין השני" כדי להוכיח את טענתו, אולם אין דברי בנימין השני עשויים לתמוך, ולו ברמז דק, בהסברו של איינהורן. גם השם שהביא בנימין(בתעתיק המתרגם) ״לעל־על־מיימוך הוא מיודע, והנימוק האטימולוגי, שנתנו לו האנשים במקום הוא מלשון ״מזל״. איינהורן מציע לראות בהוראה ״מימוךמזל״ גלגול סמנטי משמו הפרטי של מלך השדים, ״שמזלו של אדם תלוי בו, ובידיו מפתחות המלבושים והאוצרות… גם ״גד״(ישעיה סה, יא) אלוהי הגורל (דיימון, היינו שד בתרגום השבעים) הפך למזל בארמית, בערבית ובעברית״. אולם ההתפתחות אינה בהכרח לפי הסדר שאיינהורן מציע. השם ״מימון״ הוא בעל צורה דקדוקית ברורה וכמוהו יש רבים בערבית, כגון ״מחמוד״, ״מנצור״ ו״מעלוף״, מהם שנהגו גם בקרב היהודים, כגון ״מסעודי׳, ״מכ׳לוף״ ו״מעתוק״. שמות אלה תנייניים הם ונגזרו מההוראה הכללית של השורש. רוצה לומר, השם הפרטי ״מימון״ קיבל את הוראתו מצורת הבינוני הפעול מהשורש ימ״ן, שאחת מהוראותיו קשורה ב״מזל״, ולא כביכול ההיפך.

הרב י״מ טולידאנו אומר ש״מביאים שבלים וכל מיני ירק ומניחים אותם על השולחן, ומצליפים בהם ואומרים:״שנה ירוקה מימון״, ״שנה ירוקה מימון״. מתכוונים בזה לברך את שנת התבואות החדשה המתחילה אחר פסח.״

מימון״ כאן מה מעמדו התחבירי ומשמעו האטימולוגי? לכאורה הריהו פנייה בביטוי של איחול, והדוברים פונים אל ״מימון״ דמיוני או דמוני כלשהו. אולם אפשר גם להבין אותו כתמורה אל מה שאומרים קודם, כלומר ״שנה ירוקה ומימון־מזל״, והריהו אפוא כפשוטו, שם עצם כללי.

רבי אברהם אזולאי בן מרדכי – אנציקלופדיה ארזי הלבנון

נולד בפאס שבמרוקו כשני דורות אחרי גירוש ספרד. לאחר מכן עלה לארץ הקודש, היה לריעם של גדולי חברון ירושלים ועזה. ושתה מתורתם של חכמי צפת. רבני נתפרסם הודות לתפוצתם הרחבה של ספריו " חסד לאברהם  " " אור החמה " " זהרי חמה " ו " בעלי ברית אברם ".

אמנם, כיוון שספרים אלו עוסקים בתורת הסוד נודע רבינו בעיר כמקובל. מהחיבור אהבה בתענוגים נשקפת דמותו הגדולה גם בהלכה, וכפי שנבאר להלן.

קורותיו.

משפחת אזולאי הייתה משפחה עניפה, מסועפת ומכובדת. על בניה נמנו מחשובי הרבנים, הפוסקים והמקובלים מתקופת גירוש ספרד ועד דורו של החיד"א.

כאשר שמע רבי אברהם אזולאי ממראקש, קרובו של רבינו, שיש האומרים  שאזולאי הוא ראשי תיבות של " אשה זונה וחללה לא יקחו " החרים הרב על זה, והכריז שכל האומר כן – ילכד בחרם. הרב הנזכר היה מלומד בנסים ודבריו נשמעים בשמים, ותפילתו אינה חוזרת ריקם ( נר המערב ) עמוד 11 – 112 )

את ייחוסו מזכיר רבינו בהקדמה לספרו " קרית ארבע " , ואני זעירא דמן חבריא אברהם נר"ו, בן לאדוני אבי מאוד נעלה כבוד הרב מרדכי זלה"ה. בן לאדוני החסיד והעניו נעים זמירות החכם כבוד הרב אברהם אזולאי זלה"ה המכונה " בודוך "

אבי המשפחה רבי אברהם אזולאי זה. היה ממשפחת חכמי קשטילייא שבספרד, אשר באו אחר גירוש לפאס, בנו, אבי רבינו היא איש חי עומד לפני ה' וישר פעלו הנבון והנעלה כבוד הרב מרדכי. אמו של רבינו הייתה בתו של רבי יצחק בן רבי אברהם חסיד ומקובל.

תקופת פאס.

העיר פאס נוסדה בראשית המאה התשיעית על ידי אידריס השני, משליטי מרוקו, ושנים מספר אחר הווסדה אנו שמוצאים בה יהודים, וחויבו במס גולגולת שנתי. קשר עמוק היה קיים בין הקיבוץ היהודי בפאס למרכזי התורה בבבל וארץ ישראל.

כך נראה מהתשובות הגאונים : שאלות שאלו קהל פאס המועתקים מלפני אדונינו שרירא ראש מתיבתא. וכן רבינו שרירא גאון בתשובתו : לכל רבנא ותלמיד הון ובתאי וצבורי דמותי בהון בפאס אשיר.

קהילת פאס ידעה גם תקופת של צרות, פורענויות ורדיפות. היהודים סבלו במיוחד כאשר בשנת 1038 נפלה פאס בידי אחד השבטים הברבריים, שהחריב את העיר וערך טבח ברחוב היהודי.

אולם, בין רדיפה לרדיפה ובין פורענות אחת לחבריתה היו שנים שבהם התנהלו החיים כרגיל. כך למשל בזמנו של הרי:, רבי יצחק אלפאסי, שהרביץ תורה בפאס עשרות בשנים, עד הגיעו לגיל 75. עת עבר לספרד, על פאס בזמנו מוסר גם מקור לא יהודי, הגיאוגראף בכרי, " והיא העיר הגדולה ביותר בנוגע למספר היהודים בכל המגראב ".

כך גם בזמנו של מוחמד אלשייך – שלט בפאס 1472 – 1505, מחסיד אומות העולם, חיו תושבי פאס בשלום ובשלווה, ולכן התפתחו שם ישיבות ומרכזי לימוד התורה. על התושבים הוותיקים נוספו מגורשי ספרד, אשר החלו להגיע לפאס בסוף שנת 1492, וביניהם כאמור גם משפחת אזולאי.

מקובל שרבינו נולד בשנת ש"ל – 1570 בערך, וכך הוא מתאר את ימי ילדותו: " כל ימי גדלתי בין החכמים על ברכי התורה, ומנעורי הדריכוני יום ליום. מדי שבת בשבתו אביע אומר ולילה ללילה אחוה דעת….

ואכן באותם הימים עדיין הייתה פאס עיר גדולה במעלה ותהילה, עיר של יקרים וחכמים אנשי סגולה מיוחדים. וכל כותב רבינו בהגיעו לעזה :

זכרתי ימים מקדם כאשר הייתי בימי חורפי בחלד עיר מולדת פאס…ואני בקרב חכמים ושלמים…וכן אני יושב בשבת תחכמוני להתחמם כנגד גחלתם בעמלה של תורה. בהוויות דאביי ורבא.

אולם גם תקופת הזוהר של יהדות פאס הגיעה לקיצה. וכעדות רבי שאול סירירו, מרבני פאס באותם הימים : " אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות אשר חלפו עלינו תצלנה כל אוזניים ויתבהל כל שומעם. זה לנו שלוש שנים ומחצה בצורת, רעב וצרות רבות…אין לך יום שלא ימותו עשרה או עשרים ברעב. ראש חודש אדר ב' מת איש חסיד קדוש, כבוד הרב יעקב בם עטר זלה"ה.

התאריך המדויק בו עזב רבינו את פאס, אינו ברור יש לשער שעזב בעקבות המאורעות הנ"ל, שהתרחשו בשנים שס"ד – שס"ו, על פי הסיבות ליציאתו מפאס ; ויהי כי הקיפו עלי הימים….ואני בתוך ההפיכה אשר הפך ה' באפו ובחמתו עיר קברות אבותי עליהם השלום עיר פאס המהוללה אשר הייתה למשל ולשנינה…יצאתי ממחיצתי ודלתי ביצי מנכסי וחמדתי ונדרתי לבוא להתגורר בארץ ישראל – בשינוי מקום, המבדיל בין קודש לחול.

רבינו יצא לארץ ישראל דרך הים, וכמו שכתב החיד"א : ודרך אוניה בא לקפוטקיה, ויצאו ליבשה והניחו כל אשר בספינה ותיכף קם רוח סערה, ונשברה הספינה ונטבע הכל והייתה נפשם לשלל. ולזכור נס זה שניצולו עשה חתימתו דמות ספינה וראיתי חתימתו ז"ל.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

אשרי מי שראה פניו בחלום

כשעברתי להתגורר בעיר הקודש ירושלים המשכתי בעבודת הקודש כשליח ציבור בבית הכנסת ע״ש רמבע״ה. ערב יום כיפור של שנת תשל״ג היה יום שרבי וחם ביותר. ועד בית הכנסת הביאו מאווררים לצנן מעט את האויר החם. ובליל יום הכיפורים בשעת פתיחת ההיכל כשעמדתי להתפלל כל נדרי, חשתי צרידות חזקה מהרוחות המנשבות של המאווררים ולא יכולתי להמשיך בתפלה.

אחר התפלה חזרתי לביתי ולבי כבד עלי ושחתי דאגתי לאישתי שתחי, ובך עליתי על יצועי. בלילה בחלומי והנה בא אלי מורי ורבי ע״ה ומלטף את פני, בבוקר השכם קמתי בשמחה, וראה זה פלא קולי חזר אלי כמקודם, והמשכתי בתפלותי כיאה ליום קדוש זה.

מתן בסתר

סיפר מר לוי מעיר טאנג׳יר לידידי רבי יהודה קיסוס ז״ל: בהיותו פעם בעיר וואזאן שבמרוקו להשתטח על קבר הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל, פגש רבינו שם, רבינו ניגש אליו ושאל אותו האם אתה מכיר יהודי פלוני מעירך, ענה לו כן אנכי מכירו. אמר לו רבינו בבקשה ממך קח סכום כסף זה ומסור אותו לאיש זה, ואמור לו סכום זה נשלח לך מרבי ברוך עבור חוב שחייב לך. מר לוי נעתר לבקשתו, והעביר את הכסף ליעדו. כשקיבל אותו האיש את הכסף אמר: תמיד שולח לי רבי ברוך סכומי כסף בסתר ואומר להם שהוא חייב לי. וכשחקר מר לוי את העניין התברר לו שהאיש הוא עני בן טובים שאינו רוצה לפשוט יד, לכן רבינו מצא דרך לתמוך בו … בסתר.

תורה לשמה

סיפר הדרשן רבי משה סייג ז ״ל מתלמידיו של רבינו, פעם באו שני תלמידי חכמים חשובים במקנס לבית רבינו, לשאול בענייני הלכה. ולא מצאוהו. שאלו את הרבנית איפא נמצא הרב, ענתה להם, הוא מסתגר בחדרו ואין רשות להפריע לו רק כעבור שעה. הרבנים חיכו, וכעבור שעה נפתחה דלת החדר, כשראה אותם רבינו הצטדק לפניהם באומרו, שלא ידע שהם מחכים לו.

לשאלתם מדוע מסתגר בחדרו, ענה להם, קבעתי לי בכל יום זמן ללמוד לשם שמים. שהרי כשאני טרוד בענייני בית הדין אני מקבל משכורתי עבור זה, אבל שעה זו קבעתי לי ביני ובין קוני.

פדיון שבויים

סיפר לי הרה״ג ר׳ דוד עובדיה — לפנים רבה של צפרו, שבמרוקו. כשרבינו באחד הימים ביקר בעיר צפרו, הזדמנה ובאה לידם מצות פדיון שבויים. ניגש רבי דוד עובדיה לרבינו, וסיפר לו על מצות פדיון שבויים. ואמר, שאין לאל ידו להושיע. רבינו הבטיחו כשישוב לעירו ישלח לו את הסכום הדרוש לקיום המצוה, ואכן שלח לו יותר ממה שהיה דרוש. ופדה בכסף זה את השבוי, ואת יתרת הכסף הביא עימו ונסתייע בו לבניית מקוה טהרה בשכונת בית וגן, בירושלים.

ריקוד בתהלוכת ספר תורה

זכורני שהצטרפתי עם קהל רב להכנסת ספר תורה שהתקיימה ברובע הישן שבמקנס, ורבינו היה בראש התהלוכה, ויחד עימו תלמידי חכמים אשר זימרו ושרו לכבודה של תורה, שם התורם היה — יעקב בן שרביט — שלא הניח אחריו זרע של קיימא ל״ע. איש זה היה מקורב לרבינו ומבאי ביתו, קרובי משפחת התורם החזיקו בידיהם מזלפות של כסף — בהם מזלפים מי וורדים על המשתתפים, מהם זרקו אורז, ומהם זרקו סוכריות, להרבות בשמחת התורה, ובכל עשרה מטרים היו עומדים ומוכרים את הצעדים הבאים להרמת ספר התורה, ובל ההכנסות היו קודש למוסדות התורה שייסד רבינו. עד שהגיעו לבית הכנסת ע״ש רבי דוד בוסידאן זצ״ל שהיה סמוך לבית הקברות הישן. כשהגענו לבית הכנסת השמחה היתה בעיצומה, והתחלנו לשיר את השיר שחיבר רבנו: אשורר שירה לכבוד התורה…

התרגשתי עד למאוד ובלי משים ניגשתי לרבינו ונישקתי את ידו, ומיד הרמתי אותו על כתפי כחתן ביום חופתו. ורקדתי עימו זמן רב בליווי התזמורת שהיתה שם, ולקול תשואות המשתתפים.

לאחר המעשה ביקרתי בבית רבינו, ונשאלתי על ידי בני ביתו איך יכולת להרים אותו על כתפיך בהיותך עלם צעיר. עניתי להם, רבינו הוא איש רוחני, לכן היה קל להרימו, וכמאמר חז״ל ארון נושא את נושאיו.

עלילות ברשע

סיפר הגאון רבי שלום משאש שליט״א: שמר יעקב בן שרביט ז״ל (ראה לעיל) הוריש בצוואה לפני פטירתו לרבינו סכום כסף גדול, ורבינו רשאי לעשות בו כאוות נפשו. והצוואה היתה כתובה וחתומה על ידי רבני וסופרי קהילת מקנם. והיות והיו אינשי דלא מעלי מבני הקהילה שעשו הכל כדי להצר את צעדיה לא ראו זאת בעין יפה, שלחו בחשאי לחקור אחר הצוואה, ושני עדים נאמנים באו להעיד לזכותו, והם: ר׳ אליהו נחמני נ״ע וייבדל לחיים רבי שלום משאש. והעידו בוועדת החקירה על הצוואה שנעשתה כדת וכדין ורבינו יצא כשידו על העליונה. וכשרבינו עלה לארצנו הק׳ נודע שתרם סכום זה לישיבת ״אוהל משה״ בבני ברק.

ויתר הסכום קנה מגרש עבור ישיבה בכפר יונה.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

פרק שמיני.

הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס.

מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.

רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.

ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570

על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.

כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.

במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון  ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו/

ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.

כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה  או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.

עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.

וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.

אנו חוזרים לוויכוחים שהתנהלו לפני אלכסנדרוס מוקדון. מורי ורבי א. אפטו־ ביצר וי. לוי הסבירו במאמרים מאלפים את הרקע האפולוגיטי שבאגדות על הבעלים הראשונים של ארץ כנען, ועל זכותם של בני־ישראל עליה. לדעת י. לוי הושמעו אלה לראשונה כאשר התחילו החשמונאים להרחיב את גבולות המדינה המחודשת ולנשל את הגויים שהתיישבו בארץ. היוונים באלכסנדריה השתמשו בדבר זה כחומר לתעמולתם והתחילו מערערים על זכותם של היהודים על ארץ־ ישראל מעיקרה. על טענת נישול הכנענים מארצם באה אז התשובה בתיאור חלו­קת הארץ בין בני נוח שבספר היובלים (פרקים ח, יא — י, לה), שנתחבר אז. בחלקם של בני שם נפל טבור הארץ, כלומר ארץ־ישראל (ח, יט), ובני חם! כוש,  פוט וכנען קיבלו חלקים רצופים זה לזה (ט, א). כל שלושת בני נוח נשבעו באלה ובקללה, שלא יקח אחד את חלקו של השני, שיצא לו בגורלו(י׳ יד). ׳וירא כנען את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו למ­ערב הים וישב בארץ הלבנון ממזרח וממערב לארץ הירדן ועל שפת הים׳ (שם פסוק כט), ועל־כן קיללו אותו חם אביו וכוש ומצרים אחיו, שייכרתו כנען ובניו מן העולם(שם ל—לה). מכאן שהכנענים שדדו את הארץ, בניגוד לחלוקה ולשבועה שנשבעו בני נוח.

תשובה אחרת מוצאים אנו בספר חכמת שלמה : ה׳ שנא את תושבי הארץ הקד­מונים, כי התעיבו במעשי כשפים ועצרות און: וימיתו בניהם באכזריות ויאכלו קרבים ויערכו כרה מפגרי אדם ומדמו(יב, ד—ה). ועוד נחזור להאשמה זו של קאניבאליזם.

כל אימת שנתחדשו הטענות נגד היהודים מצד היוונים, ולאחר מכן מצד הרו­מאים בשינויים מסוימים, גם ניתנו עליהן אותן התשובות הקדומות, אף הן בשי­נויים. את התשובה, שהכנענים הם שגזלו את ארץ־ישראל מבעליה החוקיים, מוצ­אים אנו בקצת שינוי בדבריו של ר׳ שמעון בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה: והעוים היושבים בחצרים עד עזה [כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם](דברים ב, כג), מאי נפקא לן מינה ? מדאשבעיה אבימלד לאברהם! אם תשקור לי ולניני ולנכדי (בראשית כא, כג), אמר הקב״ה ליתו כפתורים ליפקו מעוים דהיינו פלשתים וליתו ישראל ליפקו מכפתורים (חו­לין ם, ב). כלומר כפתורים הם שהשמידו את העוים־הפלשתים, ובני ישראל לא הפרו את השבועה שנשבע אברהם לאבימלך הפלשתי, כי יגמול טובה לבני בניו תחת החסד שעשה אתו.

לכל המאוחר בימי המכבים הושמעה לראשונה הטענה בדבר ביזת מצרים, כי גם עליה ניתנת התשובה כבר בספר היובלים (מח, ח): ויבוזו את מצרים תחת העבדות, שהעבידום בכח. תלונה זו הועלתה שוב בימי ר׳ עקיבא והוא מודה בע­קיפין בצדקתה: אמר ר׳ עקיבא הכל קראו תגר על הכסף ועל הזהב שיצא עמהם ממצרים, שנא׳ כספך היה לסיגים (ישעיה א, כב)! וכסף הרביתי להם(!) וזהב עשו לבעל(הושע ב, י)! כספם וזהבם עשו להם עצבים למען יכרת(שם ח, ד).

ייתכן, כי גם ההאשמה השלישית, על העוול שנעשה לערבים בני ישמעאל ובני קטורה, קדומה היא, והיא אולי מימי אלכסנדר ינאי שנלחם בערבים, כפי שקור­אים בצדק מחבר ספד המכבים א ויוסף הכוהן לנבטים ולתושבי מואב וגלעד 34. שלושת הדיונים, שכאילו התקיימו לפני אלכסנדרוס, רוכזו במסגרת אחת, ולפ­ניה ולאחריה באים דברי ויכוח ודו־שיח בעניינים של ׳ודע מה שתשיב׳. מסתבר, שלכתחילה סופר שהוויכוחים הללו נתקיימו לפני אחד מקיסדי רומי הידידותיים ליהודים, אפשר לפני טראיאנום עצמו, שעד פרוץ המרד בקיריני נחשב לידידם, בהשפעת אשתו פלוטינה. באותו זמן בוודאי לא דובר על בני אפריקה, אלא על כנענים. ואמנם מוצאים אנו בכתבי־יד ובדפוסים אחדים של מגילת תענית את הגירסה ׳כנענים׳, שהיא המקורית ללא ספק, ורק על־פיה יש הצדקה למה שמסו­פר, כי היה הדבר בשנת שביעית. לאחר המרד ומחמת ההסתה היוונית, שהתפש­טה על אפריקה, הוכנסה הגירסה בני אפריקה, הם הפונים, שראו את עצמם ככ­נענים. אז גם הוכנס שמו של אלכסנדר מוקדון ³⁵. ההשערה על החלפת השמות טראיאנוס—אלכסגדרוס מוקדון מוצאת אסמכתא בלתי־צפויה בשינוי־גירסה תמוה. בירושלמי מייחסים אל־נכון את חורבן בית־הכנסת המפורסם באלכסנדריה לטרו־ גיונוס (כלומר טראיאנוס) הרשע׳ בעוד שבבבלי הגירסה היא אלכסנדרוס מוקדון .

ראוי לציין, שחז״ל ידעו להבחין יפה בין הפונים בגי אפריקה ובין הברברים־ המאוריטאנים. בסיפורים שבהם נרמז ללוסיוס קווייטוס לא מצאנו אף פעם את השם בני אפריקה (חוץ מן המקום שנזכר בו דוכס אפריקה, והכוונה לתוארו של המצביא הרומאי). וכשמדובר בכנענים שעברו לאפריקה לא נזכר השם ברבריה או מאוריטאניה.

                            מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

 כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך. 

האם רצו יהודי מרוקו לעלות ?

בינואר 1952 שלח זאב חקלאי, מנהל מחלקת העלייה במרוקו, דין וחשבון על יהודי מרוקו. בדו"ח זה הוא מחווה את דעתו, כי בעתיד הקרוב תהווה יהדות מרוקו מקור עיקרי של עלייה לישראל מהסיבות הבאות :

1 – חששות היהודים לביטחונם כתוצאה מתסיסה פוליטית של הערבים במאבקם להשגת עצמאות פוליטית.

2 – המצב הכלכלי והסוציאלי הירוד מאוד של חלק גדול מיהדות מרוקו.

3 – עולי מרוקו, הנמצאים כבר בארץ, מהווים כוח משיכה לקרובים ואנשי הכפרים והערים, שמהם יצאו.

4 – קיומה של המדינה מגביר את רצון העלייה.

5 – כיסופי גאולה.

עוד מוסיף חקלאי, כי בעת קביעת מדיניות העלייה חייבים להביא בחשבון אפשרויות שונות להתפתחות הפוליטית בצפון אפריקה. לטענתו, גם חוגים צרפתיים וגם חוגים ערביים מניחים שהתסיסה תלך ותגבר, והיא עלולה לסכן את ביטחונם של היהודים – ובראש וראשונה במקומות הנידחים.

במרץ 1952 היו רשומים לעלייה במרוקו, 62.000 יהודים. מתוכם כ-30%, דהיינו כ-20.000, התאימו לעלייה גם לפי תקנות הסלקציה החדשות.

העלייה ממרוקו בוצעה על ידי שליחי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית. הם איתרו מועמדים לעלייה, והללו נרשמו במשרדי העלייה של הסוכנות בערים הגדולות. המשרד הראשי של הסוכנות במרוקו היה בקזבלנקה – קדימה .

העולים עברו בדיקות וטיפולים רפואיים במרפאות אוז"ה, בבתי חולים צרפתיים ובמרפאות פרטיות שמימון הג'וינט, ובפיקוח רופא מחלקת העלייה במרוקו – ד"ר שניצר.

לאחר שאושרו לעלייה, הוציא להם מנהל מחלקת העלייה דרכונים מהמושל הצרפתי. אחר כך הובאו העולים על ידי " המוסד לעלייה " למחנה " אליהו בקזבלנקה, ומשם הפליגו העולים ארצה בהתאם למכסת העלייה שהוקצתה לכל ארץ.

העלייה לישראל בשנים 1952 – 1954.

לשלוש השנים 1952 – 1954 תכננה הנהלת הסוכנות היהודית עליית 202.000 יהודים בתקציב של כ-310 מיליון לירות. בפועל עלו בתקופה זו 54.065 יהודים בלבד. מצפון אפריקה על כ-500.000 יהודיה, תכננה הנהלת הסוכנות עליית 68.000 בלבד, ומן הגדולה שבגלות שם – מרוקו, שבה היו כ-290.000 יהודים, תוכננו לעלייה במשל שלוש השנים 48.000 נפש בלבד – השווים בערך לריבוי הטבעי של יהודיה במשך שלוש שנים.

בפועל עלו ממרוקו בתקופה זו 16.076 נפש בלבד, כלומר פחות ממחצית הריבוי הטבעי, כדברי מנהל מחלקת העלייה, יצחק רפאל : הריבוי הטבעי של יהדות צפון אפריקה כפול ממספר שאנו מעלים משם "

טבלה נספר 9 – עליית עולים – ועולים בפועל בשנים 1952 – 1954

לשנים           כלל העלייה              מצפון אפריקה, מרוקו תוניסיה ואלג'יריה                  ממרוקו

                   תכנון – עולים בפועל         תכנון                  עולים בפועל          תכנון – עולים בפועל

1952           120.000 – 24369            28.000              7676                  18.000 – 4872

1953           60.000 – 11.326             25.000              3713                  18.000 – 3013

1954           22.000 – 18370              15.000              11.104               12.000 – 8191

סה"כ            202.000 – 54065           68.000               22.493              48.000 – 16.76

מדוע לא מימשו ממשלת ישראל והסוכנות היהודית את תוכניתן להעלאת 202.000 עולים בשלוש שנים אלה ? הרי לא הייתה בעיה תקציבית ! שערי מזרח אירופה נותרו נעולים ; מארצות מערב אירופה ואמריקה לא רצו יהודים לעלות ;

מצפון אפריקה, שם היה פוטנציאל גדול ורבים היהודים שרצו לעלות – במרץ 1952 היו רשומים במרוקו בלבד 62.000 יהודים לעלייה ! – וניתן היה להעלותם – יהודי גלות זו לא היו רצויים בארץ מחשש שיגרמו ללבנטיזציה שלה, ולכן הועלו נגדם תקנות הסלקציה החמורות.

תמורות במעמדם של היהודים באימפריה העות׳מאנית

משה מעוז

התקופה הטרום־מודרנית

באמצע המאה ה־19 הגיע מספר היהודים באימפריה העות׳מאנית לכ־150 אלף, וזאת מתור 35 מליון תושבי האימפריה כולה. כ־70 אלןף מהם ישבו בארצות הבלקן, והיתר — בתורכיה, בעיראק, במצרים, בסוריה ובארץ־ישראל. רובם הגדול, בעיקר תושבי הבלקנים, תורכיה וארצות הים־התיכון, היו צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל, מיעוטם — צאצאים של גולי בבל, רובם ׳מסתערבים/ שישבו בעיראק, בחצי האי ערב ובסוריה, וכן אשכנזים יוצאי ארצות אירופה המזרחית והמרכזית, שעלו לארץ־ישראל בתקופות שונות, בעיקר במאה ה־16, והתיישבו בירושלים, חברון, צפת וטבריה. בעוד שהספרדים וה׳מסתערבים׳ — על פי רוב — היו בעלי נתינות עות׳מאנית, המשיכו רוב האשכנזים להחזיק בנתינויותיהם הקודמות.

במשך המאה ה־19, בדומה למאות שקדמו לה, התנהלו חיי היהודים באימפריה העות׳מאנית במסגרות עדתיות והם נהנו מאוטונומיה רחבה למדי בענייני דת, חינוך, ניהול מוסדות צדקה, גביית מימים ושיפוט בדיני אישות.

מסגרת עדתית אוטונומית זו, שמקורה בממלכות המזרחיות הטרום־אסלאמיות ואשר הופעלה עוד בראשית האסלאם לגבי נוצרים ויהודים, אומצה ופותחה על־ידי העות׳מאנים וכונתה מילת (אומה). הקהילה היהודית והפטריארכיות היוונית־אורתודוכסית והארמנית הוכרו כל אחת כמילת על־ ידי הסולטאן מחמד השני לאחר כיבוש קושטא מידי ביזנץ (1453) ; ואילו הפטריארכים הנוצרים והחכם־באשי (רב ראשי יהודי) נשאו סמכויות רחבות בניהול עדותיהם ונהנו ממעמד רשמי במדינה העות׳מאנית. בני הקהילות היהודיות חיו בביטחון יחסי במשך תקופות ארוכות ותפסו מקום חשוב בחיי הכלכלה של הארץ. רבים מהם עסקו בענפי המסחר השונים, כולל סחר־חוץ, כענייני כספים ובמלאכות שונות; ואחדים מהם אף שימשו בתפקידים נכבדים במחלקות האוצר וכן היו תורגמנים, בנקאים ורופאים בחצרות הסולטאנים העות׳מאנים ואצל מושלי הפלכים השונים.

אולם היהודים, בדומה לנוצרים, היו נתינים מדרגה נחותה בקיסרות העות׳מאנית־מוסלמית — מדינה שאחד מאשיותיה היה עקרון אי־השוויון בין המוסלמים והלא־מוסלמים. לפי עקרון זה, שמקורו בתיאולוגיה האסלאמית, נבחרו המוסלמים, בהיותם נושאי האמונה הנכונה, על־ידי אללה להיות השולטים בדאר אלאסלאם (עולם האסלאם); ואילו היהודים והנוצרים, שאינם נמנים על עדת המאמינים, אין להם, לכן, חלק ונחלה בקהילייה הפוליטית ובמוסדות השלטון של המדינה. אולם, בהיותם ׳אנשי הספר׳ (אהל אלכתאב), היינו מאמינים באל האחד ונושאים חלק מן ההתגלות האלוהית, רשאים הם לחיות במדינה המוסלמית (בניגוד לכופרים, לעכו״ם, שדינם מוות), אך במעמד של בני־חסות (דמי, או אהל אל־ד׳מה): ׳ברשותם חוזה חסות, דימה, שעל־פיו הם מוותרים על זכויות מסוימות ובתמורה זכאים הם לחיות עלפי דתם ומנהגיהם… ביטחונם האישי ורכושם הפרטי מובטחים במחיר של אי־שוויון קבוע׳. ותמורת ההגנה על חייהם ועל רכושם, וכעדות למעמדם הנחות, היה על הד׳מי לשלם מם־ גולגולת (ג ׳זי ה), כמצוות הקוראן ׳[…] יתנו את המם בידם והיו שפלים׳.

قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ

הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים

מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה – עד כאן ציטוט מהקוראן

 נוסף על המם הוטלו על היהודים והנוצרים שורה של הגבלות קשות, שנבעו, על־פי־רוב, מ׳תנאי עמר׳ — תקנות של הח׳ליף עמר השני (717—720 לסה״נ), שהיה קנאי לדת האסלאם. בהתאם לתקנת ה  " ע'יאר " אולצו הנתינים הלא־מוסלמים ללבוש בגדים או חלקי־לבוש בצבעים מסוימים, שמטרתם היתה להבדילם מן המוסלמים: נאסר עליהם ללבוש בגדים בצבע ירוק, ומן היהודים נדרש בתקופות מסוימות לשאת טלאי צהוב או לתפור על מצנפתם פיסת־אריג בולטת בצבע שחור. הנוצרים והיהודים כאחד לא הורשו לשאת נשק, לרכב על סוס בתיר העיר, או להלך בחוצותיה במקומות שנועדו למוסלמים. הם לא יכלו להתקבל למשרות גבוהות באדמיניסטרציה הממשלתית: בבתי־הדין המוסלמים לא נתקבלה על־ פי־רוב עדותם נגד מוסלמים, ובמוסדות המדינה ובמסמכים רשמיים ננקטה נגדם לשון של גנאי. גם בתחום הדת הופלו היהודים והנוצרים  לרעה: נאסר עליהם לבנות או לשפץ בתי־כגסת וכנסיות חדשות, ולא הותר להם לקיים בפרהסיה את מנהגי הפולחן, כגון תהלוכות צלבים וצלצול בפעמוני כנסיות. אך הם יכלו, ויתרה מזו אף עוררום, להתאסלם; לעומת זאת מוסלמי, שהתגייר או התנצר, דינו היה מוות; והוא הדין לגבי לא־מוסלמי שהתאסלם וחזר בו. בנוסף להגבלות הללו ידועים לנו מימי־הביניים גם התנכלויות ליהודים ולנוצרים, הריסת בתי־תפילה, אסלום בכפייה ואף מעשי טבח של מוסלמים בנוצרים וביהודים — למשל בספרד המוסלמית במאה ה־11, בצפון־אפריקה במאות ה־ 11—13 ובמצרים הפאטמית והממלוכית במאות ה־12—16.

אך יש לציין, שחלק מן ההגבלות והגזירות הללו — במיוחד אלו הנוגעות ללבוש, לשירות בתפקידים ממשלתיים ולשיפוץ בתי־פולחן — לא נשמרו תמיד על־ ידי השליטים המוסלמים. אי־ הקפדה זו נכונה במיוחד לגבי השלטונות העות׳מאניים ובעיקר בתקופת הזוהר של הקיסרות, במאות ה־15 וה־16. יש גם לציין שהיו הבדלים בין יחס השליטים העות׳מאנים ליהודים לבין יחסם לנוצרים. בדרך־כלל הועדפו היהודים, שהיו מעטים ונאמנים למדינה העות׳מאנית, על־ פני הנוצרים שהיו רבים יותר וחשודים באהדה למעצמות אירופה הנוצריות. סולטאנ׳ם עות׳מאנים נאורים, כגון מוראד השני וביאזיד השני, שמלכו במאה ה־15,  נטו חסד רב ליהודים: הראשון החל את המסורת של העסקת יהודי כרופאו האישי, העניק ליהודים משרות גבוהות בחצרו ולא הטיל על נתיניו הגבלות לבוש; ואילו השני ציווה על מושליו ופקידיו להתייחס היטב ליהודים בכל חלקי הממלכה. גם בימי הסולטאנים סולימאן המחוקק וסלים השני, במאה ה־16, המשיך ה מילת היהודי לשגשג. במידה רבה יש לזקוף שגשוג זה לזכותם של אישים יהודים שנשאו בתפקידי חצר רמים, ובראשם דון יוסף נשיא, ששימש כיועצם הקרוב של כל אחד משני הסולטאנים הנ״ל וכן משה המון ויוסף המון שהיו רופאי החצר. אר היו גם זמנים קשים ליהודים, ובייחוד בתקופות הירידה של האימפריה העות׳מאנית, במאות ה־17 וה־18, שבהם חלה הרעה ניכרת במצבם. שליטים עות׳מאנים קנאיים הקפידו על קיום ההגבלות המשפילות על היהודים והנוצרים, ואפילו סולטאנים ליבראליים, שדגלו ברפורמות פנימיות, מסוגו של סלים השלישי (1789—1807), הקפידו על הגבלות וגזירות הלבוש, שחלו על הנתינים הלא־מוסלמים.

שניות זו במצב היהודים והנוצרים שררה גם בפלכים העות׳מאנים של הסהר הפורה ומצרים, שהיו מרוחקים מן המטרופולין ומפיקוח הממשלה המרכזית בקושטא. מחד־גיסא שימשו אישים יהודים בתקופות מסוימות בתפקידים בכירים באוצר ובמינהל הפרובינציות, ולפרקים גם בייעוץ למושלי הפלכים העות׳מאנים. אפשר להביא כדוגמא את בני משפחת פרחי, ששימשו כמנהלי האוצר במחוזות דמשק ועכו, או את חוגיה יעקוב ואסחאק, שפעלו כבנקאים־יועצים בבצרה ובגדאד״ או את בני משפחת פיג׳וטו, שניהלו כעשר קונסוליות אירופיות בחלב — כולם במאה ה־19. בדומה לכך סוחרים יהודים ניהלו, לפרקים תוך תחרות עם נוצרים, מסחר ער ומשגשג במרכזי הסחר המקומיים והבינלאומיים שהתפתחו בערים שונות באימפריה העות׳מאנית. השגשוג הכלכלי והביטחון היחסי איפשרו לקהילות יהודיות אחדות לפתח מערכות־חינוך ולנהל חיי תרבות ויצירה דתית במשך תקופות שונות ובעיקר תחת שלטון מושלים סובלניים. אולם, מאידך־גיםא, לאורך תקופות אחרות, תחת מושלים קנאיים או בעתות של שלטון רופף, היו היהודים ברחבי האימפריה נתונים להגבלות משפילות וכן לסחיטות כספים קשות, להתנכלויות ולאלימות פיזית מצד ההמון המוסלמי והמושלים המקומיים גם יחד.״

כאן המקום להעיר, שגם מוסלמים נעשקו וסבלו לעתים קרובות בתקופות של שליטים עריצים ופקידים תאבי־בצע, שכן המשטר של אותם ימים היה משטר של ניצול שהזיק לרווחתם החברתית והכלכלית של הנתינים נעדר כל ערבות לחיים ולרכוש נגד האלימות, החמדנות או שרירות־לבם של החיילים־הפקידים… ברם, בניגוד ליהודים מצאו מוסלמים רבים מגן אצל מנהיגיהם הדתיים רבי־ההשפעה, או תחת חסות ראשי קבוצות וארגונים צבאיים ותקיפים מקומיים אחרים; ואף לא היתה כל רבותא בהתקוממות תושבים מוסלמיים נגד שליט עריץ, בהסתיימה בגירוש ואפילו רצח השליט.

היהודים לא העזו ולא יכלו לקום נגד משעבדיהם. במקומות הספורים, שבהם השיגו חסות בצילם של שליטים מוסלמים מקומיים, נאלצו לקנותה במיטב כספם; ואילו במקומות האחרים דוכאו על־ידי הנכבדים והתקיפים המקומיים וכן סבלו השפלות קשות מצד ההמון המוסלמי אשר אילצם ללכת במקום שהבהמות הילכו בו, כפה עליהם לטאטא רחובות או לשאת משאות לא־להם, גרם להם פגיעות גופניות ועוד. מעשי התנכלות והשפלה אלו, כשהם שלובים בהגבלות בתחומי הדת והחברה, שכבר צוינו למעלה, הינם תמציתה של נתינות מדרגה נחותה באימפריה העות׳מאנית־מוסלמית במשך מאות בשנים, שהיתה מנת־חלקם של היהודים.

תעודה מספר 16

כך באגרת מינוי של הנגיד אלעזר בן משנאן אבן צור : " ראשי הקהל עומדים על כל ענייני העיר הגדולים שבפורי המס, הוסכמו למנות עליהם את הרב אלעזר…להיות נגיד עליהם בפנינו אנו החתומים מטה..נתנו רשות גמורה ויכות מספיק ראשי הקהל הנזכרים להרב אלעזר הנזכר להיות ממונה ונגיד עליהם ולעמוד בעיניים פקוחות על כל ענייני העיר….( אבני שיש )

הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. 27 . מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים

יש והנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס.  ויש שהיה מקבל משכורת מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הק הל וניצלו את הכח שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם

תעודה מספר 267

התרע"א

שאלה בעת שהייתה העיר משובשת בגייסות והיו כל הדקכים בחזקת סכנה, ראובן רצה ללכת לעיר פאס יע"א והזמין לו שני גויים גיברוי חיל שילכו עמו לשומרו בדרך ומחמת סיבה ידועה לאנשי העיר לא הניחו אותו ללכת והצורך להתפשר עם ב' הגויים הנזכרים בשכרם שכבר קצב עמם .

וישב והלך ולמחר קמו שמעון ואיזה אנשים והלכו ואת פי גדולי העיר לא דרשו ועתה טוען ראובן הנזכר שהאנשים ההולכים הנזכרים כבר בטלו הסיבה הנזכרת והם גרמו לו מה שהפפסיד וצריכים לשלם לו במיטבא יורינו המורה אם חייבים הם לשלם או לא ושכרו כפול ומכופל מן השמים.

תשובה דבר זה הוא גרמא בנזקין ופטור ש' וההולכים עמו ודבר זה דומה קצת למה שכתב הסמ"ע הביאו באר הגולה זימן שפ"ו וזה לשונו. כותי שעשה מקח עם ישראל א' כך וכך מדות יין שרף בכך וכך ונגמר המקח כדרך התגרים שמכים כף אל כף.

והלך הכותי אל בית ישראל שני ורוצה גם כן לעשות עמו מקח על יין שרף והייתה כוונתו שאם יוזל ישראל השני שיקח ממנו המקח וכשהרגיש ישראל א' שלכך הלך ךבית ישראל ב', שלח אל ישראל הב' וביקש ממנו שלא ימכור לו יין שרף כי מכבר עשה עמו מקח ולא השגיח הישראל הב' ועשה מקח עם הכותי.

ולקח יין שרף ממנו ולא מן הראשון פסק הסמ"ע דאין לענוש ישראל הב' אם אין ערמה בדבר לפי ראות הבית דין שלא היה מהדר הישראל הב' אחריו והכותי בא אליו מעצמו אף ששלח אליו ישראל הא' שלא יעשה עמו מקח לאו כל כמיניה לעשות לנפשו היזק בעבורו עד כאן לשונו.

ובנד"ד גם כן נאמר דשמעון וההולכיןם עמו לאו כל כמינהו לעשות לעשות לנפשם היזק בעבורו והלכו להסתתר ולהרויח ומה להם ולראובן הנזכר שנתרצה לבקשת אנשי העיר ומה שהפסיד לעשות רצונם הוא ועליהם יש לו להתרעם כן נלע"ד וציימ' וימ"ן נאם החותם פה צרפו יע"א בעישור אחרון לחודש אייר הוא חודש זו של שנת התרע"א לפ"ג.

הצב"י ע"ה אבא אלבאז.

סוף התעודה מספר 267

כך באגרת מינוי של הנגיד אלעזר בן משנאן אבן צור : " ראשי הקהל עומדים על כל ענייני העיר הגדולים שבפורי המס, הוסכמו למנות עליהם את הרב אלעזר…להיות נגיד עליהם בפנינו אנו החתומים מטה..נתנו רשות גמורה ויכות מספיק ראשי הקהל הנזכרים להרב אלעזר הנזכר להיות ממונה ונגיד עליהם ולעמוד בעיניים פקוחות על כל ענייני העיר….( אבני שיש )

הנגיד הוא אפוא שתדלן ופקיד הקהל גם יחד, דואג לענייני פנים של הקהל ומייצג אותם בפני השלטונות שאתם הוא מצווה לשמור על יחסים תקינים. 27 . מלבד המס שגבייתו מסורה בידו מתפקידו לגבות שכירות קרקעות השר שגרים בהם יהודים

יש והנגיד פועל מתוך התנדבות כשהוא עצמו אחד מראשי הקהל. במקרה זה לא היה מקבל משכורת אך פטרוהו ממס.  ויש שהיה מקבל משכורת מן הקהל. היו נגידים שלא נהגו בדרך הטוב והישר עם הק הל וניצלו את הכח שבידם לרעה לנצל אחדים מרכושם ומנחלתם

תעודה מספר 16

התרכ׳׳א בע״ה

כאשר גברו רחמי שמים עלינו והוסר השר הצורר, ועמד על כנו סי׳ לקאייד אלחאז, חמאד ן׳ וואעזיז עז״א, ונתמנה לנגיד בעמו הנבון וחשוב ומעולה הר׳ יצחק בה״ר נסים משה ה״ן שקרון נר״ו, נועדו יחדיו יחידי קהלינו יש״ץ ה״ה ה״ר אברהם בה״ר ישועה ה״ן עולייל והר׳ אהרן בהר׳ מרדכי ד,״ן אלבאז וה״ר רפאל בהר׳ ברוך ה״ן עמרם והר׳ ישועה אחיו והנגיד המעולה הר׳ יצחק בן שקרון הנז׳ והר׳ משה בהר׳ אהרן הן׳ אזולאי והר׳ שלם בהי׳ משה ה״ן שטרית וה״ר משה ברי׳ יששכר ה״ן אדהאן וה״ר רפאל בהר׳ דניאל ה״ן זכרי והר׳ משה בהר יעקב הכהן והי׳ יונה בהי׳ משה ה״ן גבאי והי׳ יהודה בהי׳ אברהם ה״ן סיסו ועלתה הסכמתם שמהיום הזה והלאה יהיו מתנהגים על דרך זה שכל ענין קטון וגדול של צורכי צבור ויחיד יהיה נחתך עפ״י האנשים הנז׳ יובן שכל הדבר הקשה יתיעץ הנגיד הנז׳ עם האנשים הנז׳ וכאשר יגזרו כן יקום ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע נ וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל גזירתם ועקימת שפתותיהם הרשות נתונה ביד הנגיד והאנשים הנז׳ לקונסו ולהענישו עונש הגוף ועונש ממון וכל הדבר הקטון יהיה נחתך על פי חמשה אנשים אשר בחרו להם מתוך האנשים הנז׳ ה"ה הר׳ אברהם הן׳ עולייל והר׳ ישועה הן׳ עמרם והר׳ שלום הן׳ שטרית והר׳ אהרן אלבאז וה״ר משה הכהן הגז׳ באופן שרוב צורכי צבור יהיו נחתכים עפ״י החמשה האנשים הנז׳ במעמד הנגיד הנז׳ וכל איש אשר ימרה את פיהם הרשות נתונה בידם להענישו כפי ראות עיניהם, זולת איזה דבר גדול שיהיה במעמד כל יחידי הקהל הנז׳ ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י יחידי קהלינו הנז׳ ובכח הקוש״ח הודו בהו״ג לקיים ולאשר ההסכמה הנז׳ בל תמוט עולם ועד, והואילו לבאר שכל דבר אשר יסכימו עליו יחידי הקהל הנז׳ ולימטי ליהו שום הפסד ודררא דממונא שלא יבוא ולא יהיה ב״מ הסכימו בכח הקו״שח שעל כללות הצבור ליהדר דלא לימטי ליהו כ״א ריוח והצמ״ר ונ״ה בקוש״ח – בקניין שלם ושבועה חמורה – כ״א למש״י מיד יחידי קהלינו יש״ץ ומיד הנגיד הנז׳ י״א באו״ה – באופן המועיל –  ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בשנים ועשרים יום לחודש סיון המוכתר בכש״ת חמשת אלפים ושש מאות ועשרים ואחת ליצי׳ וקיים אצ״ל שנקוש״ח ה״ר חיים בהי׳ כליפא ה״ן הרוש והסכים על כל האמור לעיל וק״ש

רפאל משה אלבאז ס״ט     ישועה בלא״א משה אגייני נר״ו י״ץ סי״ט

נקוש״ח כ״א למש״י כה״ר ישועה בה״ר אהרן ה״ן אלבאז והר׳ אליהו בהי׳ אהרן ה״ן שלוש ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכימו על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו״ה, אצ״ל שאעפ״י שכתוב לעיל שכל דבר קטון יהיה נחתך עפ״י חמשה האנשים שהובררו כנז״ל עוד הוסיפו עליהם אליהו שלוש הגז׳ שגם הוא יהיה נמנה עמהם ונ״ה בקוש״ח באו״ה ולראיה עה״כ ה״פ והיה זה בזמן הגז״ל מע״ל וקיים,

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלגאז סי׳׳ט

עוד נקושח כ׳׳א למשי׳ הר׳ אברהם בה׳׳ר יצחק ה״ן אלבאז ובכח הקוש״ח הוהו״ג והסכים על כל האמור ומפו״ל הסכמה גמורה באו׳׳ה וג״ה בקוש״ח מיד אברהם הנז׳ ולראיה עה״כ ח״פ והיה זה בזמן הנז׳ מע״ל ושו״ב ואמת ויציב ונכון וקיים

ישועה אגייני סי״ט            יוסף מרדכי אלבאז סי״ט