אלי פילו
פרק שביעי. גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
פרק שביעי.
גולי ספרד במרוקו. 1492 – 1538
המעבר החדש להיהדות במרוקו על ידי המגורשים מספרת שנת 1492, תלאות המגורשים שבאו דרך החוף ראזילא, סאלי, לעראייש, המחלה בפאס, שריה גדולה, דבר ורעב……
בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם.
גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.
בכלל ניכר הדבר כי המצב של יהודי מרוקו ופאס בפרט בחצי הראשון של המאה השש עשרה לספירה היה – כמו שכתבנו – לא רע, וזאת עובדה אחת שתוכל לאשר השערתנו זאת תסופר אצל כותבי הזכרונות אחדים בשנת ר"ף – 1520, שרר רעב נורא בפאס ומתו כל הבהמות ובני אדם הרבה מתו ומבני ישראל לא מת עוד אחד.
כי עושרם ואוצרות הרב אשר היה אתם עמדו להם בעת צרה ההיא, גם בשנת רצ"ה – כמו שיספר רבי חיים גאגין הנ"ל – הייתה שנת בצורת במרוקו, הויה העולם בצער גדול, ובכל זאת לא נמנעו היהודים המגורשים מלשלוח חטים לחוץ לארץ מבלי להרגיש ביוקר השורר בארץ שמפני זה חרה אפם של בני עם הארץ ויחשבו עצות להרוג ולאבד את היהודים ואת המלך שהיה מגן עליהם לולא שעד מהרה נפתחו שערי רקיע וירדו גשמים מרובים.
אמנם לפי דברי בעלי זכרונות אחרים קרו עוד אז בחצי המאה הראשונה של המאה הי"ז, רדיפות גדולות ליהודי מרוקו, סופר דברי הימים החכם מ. קאיזרלינג יספר על פי מקורות אחדים כי איזה שנים אחר גירוש ספרד היה היה שמד גדול, העם הצורר התנפל בזעפו על היהודים ויבז את רכושם וגם עשה בהם נרג ואבדון רב. בפאס חי אז בעת ההיא יהודי אחד ושמו אהרן, אשר היה חכם גדול משכיל ונבון דבר שידע לרכוש לו את לב המלך וימצא חן בעיניו מאד והיה לו יד בכל עסקי המלכות.
שנאת העם וביחוד כהני המושלמנים גברה למלכם עוד יותר מאשר לאיש הזה על כי הטה לו כל כך חסד וגם נשמע אליו ויתקוממו עליו ויהרגו את המלך וגם את אהובו זה ביום אחד ובו ביום נכנסו לרחוב היהודים ויהרגום וישימו אותם לבז ולמשסה את בתיהם החריבו וכל רכושם שללו למו.
הד ההרג הזה נשמע ויתפשט כמרוצת הברק גם ביתר ערי המחוז, ובמקרה יהודי פאס קרה גם ליתר היהודים אשר בכל הערים הקרובות, ועל ידי השמד הזה רבים היו אשר המירו את דתם מיראתם אך בסתר לבבם נשארו נאמנים לדת ישראל, והדבר הזה לא נכחד גם מעיני המלך החדש שמלך שמלך על מקום הנרצח.
ולכן הוא נתן צו לכל היהודים המומרים האלה כי הרשות בידם לשוב לדת אבותיהם בתנאי כי עליהם להכנע אל החקים המיוחדים האלה : לבל יוכלו לנעול מנעלי עור כאצילי הארץ כי אם נעלים העשוים מנעורת פשתן וקנבוס, לבל יוכל איש לרכוב על סוס ולשאת כלי נשק, צריך גם ללבוש בגד עליון שחור, ובשום אופן לא יתנו על בשרם בגד בצבע ירוק.
ועם כל ההגבלות האלה אשר צוה המלך ההוא להבדיל בם את המומרים, הרוב מהם חזרו לדת אבותיהם ויסבלו בדומיה. עוד אחרי זמן רב בשנת 1532 ( רצ"ב ) קבל הצרפתי אנדרי די ספוליט, שבא לפאס, רשיון מהמושל מולאי איברהים, לריב את היהודים ולהתוכח אתם בפומבי, אכן הם הראו אז אומץ לב ובשתי פעמים אשר התוכח אתם לא הצליח ולא יכול להעבירם על דתם.
שירי ההילולה והזייארה
6. קסידה
האד אל כאס פוק תיבה
האד אל כאס פוק תיבה
ותיבה עליהא אל היבה
ר׳ עמרם מול אל היבא
פזמון: זכותו תכון מעאנא חנא וישראל כוואנה הודו לה׳ כי טוב
האד אזבאל זבאל אל גלאוי
האד אזבאל זבאל אל גלאוי
פיה וואחד טביב כא אידאווי
אסמו ר׳ שלום אזאווי.
תרגום:
כוס זו על התיבה (פעמיים) ולתיבה יש הדר ר׳ עמרם בעל ההדר
פזמון: זכותו תעמוד לנו לנו ולישראל אחינו הודו לה׳ כי טוב
הרים אלה הרי הגלאוי(פעמיים) בו שוכן רופא המרפא ושמו ר׳ שלום זאווי.
הערת המחבר : שיר זה נמסר לנו על־ידי הגב׳ חסיבה. כדאי לציין ששירים אלה למכירת כוסות אינם בעלי מלים קבועות על אף שיש גרעין של מוטיבים הקשורים לכל קדוש וקדוש.
7. קסידה
כוואנא ללאה איהדיכום
על לפלוס מא איעזביכום
ר׳ דוד ומשה איכאלף ליקום
שארבת לכאס ואנא מאשי(פעמיים)
בזכות ר׳ דוד ומשה
פזמון: זכותו תכון מעאנא חנא וישראל כוואנא הודו לה׳ כי טוב
מן מירון וואנא עלא רזלייא (פעמיים)
זורת רשב׳׳י אול עאדא מקדייא
פזמון: זכותו…
האד לכאס בל מאחייא ביצ'א (פעמיים)
זכות ר׳ אליהו מול דאר אל בידא
פזמון: זכותו…
תרגום:
אחי ה׳ ינחכם אל תתעצבו על הכסף ר׳ דוד ומשה יחזיר לכם שתיתי כוס ואני הולך (פעמיים) בזכות ר׳ דוד ומשה
פזמון: זכותו תעמוד לנו
לנו ולישראל אחינו, הודו לה׳ כי טוב
ממירון הולכת אני(פעמיים) עליתי לרגל לרשב׳׳י לפי המנהג
פזמון: זכותו…
כוסנו מלאה מחייא לבנה (פעמיים) לזכותו של ר׳ אליהו בעל קזבלנקה
פזמון: זכותו..
Dr Dan Manor Rabbi Yaakov Abehssera, l'homme et sa pensee
Ses ecrits
Malgre son activite sociale et ses nombreux voyages pour visiter differentes villes, R.Y.A a reussi a ecrire douze ouvrages. Dix d'entre eux traitent de sujets Kabbalistiques, ce sont:
Mahssof Halavan, Pitouhe Hotam, Guinze Hamelekh, Dorech Tov, Elef Bina, Maaguale Tsedek, Chaare Aroukha, Chaare Tchouva, Bigde Hasrad, Chabbat Kodech Et les deux ecrits qui traitent de la Halakha Yorou Michpatekha leyaacov (responsa) et Levona Zaka, un commentaire de plusieurs livres du Talmud. Tous ces ecrits sont entre nos mains sauf le livre Chabbat Kodech qui a disparu selon le temoignage de son fils Rabbi Aharon
Son enseignement kabbalistique
Le R.Y.A montre un profond interet pour la Kabala du Ha'ari bien qu'il n'admette pas toutes ses idees theosophiques, entre autres le principe du Tsimtsoum (diminution des proportions) qu'il ne cite pas. Car d'apres une des formules kabbalistiques du Ha'ari, les limites de la matiere ont pousse le Ein-Sof – l'infini-, a diminuer ses proportions afin qu'elles puissent etre decouvertes. Bien entendu cette formule est contraire a la croyance en la toute puissance de Dieu. De plus, on peut aussi en deduire la preexistence de la matiere, supposition problematique en soi du point de vue theologique. C'est pourquoi il commence par presenter la science de la Divinite comme une emanation divine voulue et decidee par Dieu. Ein-Sof־l'infini- a emis deux rayons de lumiere : l'un en forme de cercle et l'autre une ligne droite. Ces cercles en matiere materialises servent de recipient au Yocher-Rectitude- qui est spirituel. Car l'esprit n'est pas capable de tenir de lui-meme, sans recipient pour le contenir ; de meme que la Nechama-l'ame -ne peut s'accomplir sans resider dans un corps
Cependant, il faut signaler tout de suite que dans le mot Homer-matiere- cite ici et autre part, il ne s'agit pas de la matiere similaire a celui de notre monde, mais d'un element tout a fait transcendant un peu plus complet que la lumiere de l'Ein-Sof- l'infini. L'auteur compare le rapport entre les cercles et la ligne droite, au rapport entre l'ame et l'esprit: l'ame elle-meme est un element spirituel mais son degre de spiritualite est inferieur a celui de l'esprit
C'est des cercles et de la ligne droite qu'a ete reflete l'Adam Hakadmon (Adam), la premiere revelation du Yech (l'existence). Malgre l'appellation «Adam » il s'agit d'une tangibilite transcendante inaccessible a la comprehension humaine. C'est une sorte de Golem ou selon le langage des Kabbalistes un Yech simple, et dans le monde metaphysique, bien entendu, le simple est superieur au compose. Ce Yech defini comme Adam Hakadmon represente dans sa materialisation dix Sefirot, qui ne sont pas encore revelees comme dans leur composition finale.
Le degre suivant est la reflexion du monde des Akoudim – les trois lumieres – qui decoulent des orifices de la tete d'Adam Hakadmon: oreille, nez, bouche. Ces lumieres de natures distinctes, selon l'orifice dont elles s'epandent, se sont frotte l'une a l'autre. Et de ce frottement a ete cree un recipient qui recueille en lui les dix Sefirot. Ce monde aussi, comme le precedent, se trouve dans l'espace de la transcendance divine, et les Sefirot qui y sont ne sont pas discernables. Et de toutes fagons, il ne s'agit pas la de divinite revelee et agissante avec laquelle l'homme peut etre en contact spirituel, c'est pourquoi le processus de la revelation de l'etre doit se poursuivre
Dans le processus de la revelation divine active et dynamique, il est advenu un accident grave, nomme dans la Kabala du Ha'ari comme la Cassure des vases. II s'agit du monde des Nekoudim dans lequel ont ete crees les vases destines a recueillir les dix Sefirot; chaque Sefira possedant son propre vase, mais les vases se sont brises quand les lumieres y ont penetre
קטעים מפסק הדין השני- אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו
קטעים מפסק הדין השני
נשאלתי על שטר אחד שעשו דון יעקב ן' עמרם ור׳ יוסף פוליקאר־ ודון משה אלברהניץ ודון יוסף די לוריאה, לפרוע חיוג האוקיות של כםף גולגולתא שאנו חייבים לאדונינו המלך יר״ה והאמינו לזקן בכל מה שיאמר (זקן הוא השיך) שיש לו לגבות מהם ושלא יהיו הם נאמנים ר״ל אלו הארבעה הנזכרים לומר כבר פרענו מה שהיה לנו לפרוע והשלמנו מה שהיה, לנו להשלים וזה השטר חייבו עצמם אלו הארבעה בשבועה ובקנין. העדים החתומים רבי משה באלאנסי ור׳ שמואל בן ראש ור׳ משה אלחלואה, ור׳ כלף.
טופס השטר שחתמו הזקנים ונכבדי הארץ וז״ל: הסכמנו אנו ב״ד פאס עם הזקנים הנשיאים הרמים שלנו ועם ראשי הקהל הקדוש והטהור יצ״ו קהל פאם כל החתומים למטה שכל זמן שיקיימו כל האנשים הכתובים למעלה כל מה שקבלו עליהם בענין מס אדוננו המלך יעזרהו האל, לפרוע. אותו מידי חדש בחדשו ברצון הזקנים יצ״ו מהיום ועד עשר שנים רצופים כמו שכתוב למעלה, אנחנו נקיים הסכמתנו שהסכמנו עמהם שלא יהיה עליהם שום יהודי מגרושי קשטיליא ומכל ארץ אדום לא זקן ולא נשים ולא שום צד מינוי כלל בשום צד אלא שינהגו ביניהם כמו שנוהגים היום,. ועל כל זה אנו מקבלים עלינו ועל בנינו בשבועה חמורה בשי׳״ ובתקיעות כף לדעת המקום ב׳׳ה ולדעת חצמי קהלות קשטילייא ולדעת חכמי פאס לשמור ולעשות ולקיים כל מה שהסכמנו וכתבנו כל הזמן הנזכר כפי הנזכר. ולראיה ולזכות לקהלות המגורשים מקשטילייא כתבנו וחתמנו פה. ומה שכתבנו שהכל יהיה לדעת חכמי קשטילייא ולדעת חכמי פאס הם המה החכמים החתומים למעלה. והיה זה ביום שני עשרה ימים לחדש ניסך שנת נז״ר הקדש לפרט היצירה בפאס. והכל שריר וקיים. החתומים הזקנים יצ״ו ונכבדי הקהל פאס והחכם ר׳ כלף ע״כ.
ועתה יש להשיב על זה השטר שתשש כחו. וקודם שאשיב יש לשאול מי הרשה לאלו החכמים החתומים שהם הנזכרים. העדים על השטר שחייבו עצמם אלו הארבעה נכבדים הכתובים למעלה לעשות שטר חיוב על הקהל בלא הרשאת הקהל כי היה להם לשאול מהקהל שטר הרשאה על זאת ההסכמה, אפילו שהיה טוב על הקהל כל שכן " שזאת ההסכמה היא חובת הקהל להסיר מנהיג ולשים שלישים בלא הרשאת הקהל גדולים וקטנים על פי ההכרזה שירשו אותם על כך. ועוד׳ הם עדי השטר ואין עד נעשה דיין. ועוד״ שנאמר להם לתקוני ־ שדרתיך ולא לעוותי למנות שלישים שיכים שהיו עכשיו לעשות כל אחד הטוב בעיניו, ועוד הם נוגעים בדבר כי ברור הוא לעיצי הכל שהם התחילו -לסתור זאת ההסכמה שכתוב בה שום צד מינוי כלל והם בקשו לעצמם מינוי – שיהיו חכמי הקהלות ולא שום חכם אחר על כרחם של הקהלות ובאלמות :הנהיגו זה קצת ימים עד שהדבר נתבטל שקמו כל הקהלות כנגדם על כרחם ;:והתירו כל מה שקשרו והחרימו׳ שיהיו הם לבדם חרם הפך החרמות הראשונות והכשילו לרבים בחרם באונס ובאלמות.
ועוד מי הרשה לאלו הארבעה נכבדים לחייב הקהלות להסיר מהם שיך אחר כדי שיקבלו הם מינוי ושררה מכל אחד מן המינויים. ועוד שאלו החכמים העדים אין עדותם עדות לפי דין תורה לפי שיש להם הנאה בעדות זו. האחד השררה שלקחו לעצמם. והשנית לפי שקצת מהם מקבלים מתנות בכל יום שהיו נותנים להם אלו ההולכים בעסק זה כדי להחזיק להם השררה שלקחו לעצמם הם וזה ידוע ומבואר לכל הוא. וג״כ החכמים הללו אינם יכולים להיות דיינים בדין זה מטעם שכתבתי שהם נוגעים בדבר מצד ההנאה והשררה וזה מבואר לכל. ועוד בשטר נתנו האמנה לנגיד עפ״י דבורו כשני עדים -בכל מה שיאמר שלא השלימו עמו כפי רצונו וסרו מעצמם כל האמנה ותלו אותה בנגיד יצ״ו וכל תנאי שבממון תנאו קיים ואם יאמר הנגיד -שלא השלימו לפי רצונו על פיו אנו חיין ולא נשאר להם שום חוזק בזת :השטר. זעוד שאחר כל זה הלכו לחצר המלך אדוננו יר"ה ועברו על רצון הזקן ואחד מבני השבועה שעבר השני פטור וזה מבואר. ועוד שהקיום וההסכמה שהסכימו הזקנים לא היה על דעת רבים מפורשים בשם כדין ווכהלכה שצריך לפרש אותם בשם. וא״ת שהוא לדעת אלו החכמים הרי השטר זה בטל מכמה פנים. האחד שלא פירשו שמותם. והב׳ שלקחו השררה לעצמם ונוגעים וג״כ עדים מחמת ההנאה ומחמת השנאה. וזה מבואר. ועוד ״שבשטר אומר כרצון הזקנים ואיה חתימת ידיהם של זקנים שהם השלימו רצונם … ועוד שכתוב בשטר אלא שינהגו ביניהם כמו שנוהגים היום. .זזה הם בטלו אותו תחלה שלא נהגו כמו שהיו נהגים קודם לכן אלא שהיו נוהגים שררה על הציבור על כרחם ומטילים אימה עליהם שלא לש״ש.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
ב דרוש
10. תאמרו ליוסף! דרושים, תוכחות מוסר והספדים, שנשא במקהלות עם באירועים שונים. בו שלשים ושבע דרשות. בהן פרטים היסטוריים חשובים, להכרת פני הקהילה היהודית בפאס בימיו. והרי פירוטם: ארבע דרשות לשבת שובה; שתים לשבת כלה; אחד לשבת הגדול; חמשה למצות הצדקה; אחד לעצירת גשמים1:
דרוש שדרשתי בעצירת גשמים בערב ר״ח ניסן שנת תש״ה (1945) פ״ק, שעשינו ת״ץ לתפ״׳ף – שעשינו תענית ציבור לא תקום פעמים צרה – בעת תפילת המנחה בקהל רב בבהכנ״ס הי״ג הנק׳ ע״ש הרה״ג – בבית הכנסת הנקרא על שם הרב הגאון. על ר׳ שלמה בן דגאן, ראה במלכי רבנן, בערכו. ובמה שכתבתי עליו בחיבור ״והיו עיניך רואות את מוריך״, ירושלים תשמ״א, הוצאת משרד החינוך — אגף לחינוך דתי, עמי 49—55. מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל … וכשכתבתי אותו הוספתי תוספת מרובה כיד ה׳ הטובה עלי… אחד להילולה:
דרוש שסידרתי לאומרו בליל פסח שני י״ד אייר התש״ה (1945) ליצירה, בהילולת הצדיק התנא ר׳ מאיר בעל הנס ע״ה. שנאספו בלילה הזאת חברת ביקור חולים. מטרת החברה ההיא לבקר כל חולה ולמלאת חסרונותיו … ממזון ורפואות … ונתאספו בלילה הזאת בבהכ״נ של מוהר״ר שלמה אבן דנאן זצ״ל, והתפללו ערבית בשירות וזמירות ומנגנים. ואחר ערבית מדליקים עששיות למנוחת הצדיקים, ומתנדבים נדבות הגונות. והמעות הנקבצים יפלו לצדקה ולרפואת החולים…
אחד למעלת התפילה; דרוש למעלת השלום וגנות המחלוקת; לחנוכת ביהכ״נ; למעלת השבת ושמירתה; לחרבן הבית; למעלת הענוה; ארבע עשרה הספדים, בחלקם מוזכרים האירועים והאישים שלכבודם הם נישאו; שנים לתחיית המתים; תוכחות מוסר על שמירת השבת, לשון הרע, ועוד; ואחד על המסורה.
הדרשות ארוכות ובנויות במתכונת הדרשה הנהוגה אצל חכמי ספרד, השזורה בביאור פסוקים ומאמרי חז״ל מענין לענין באותו ענין, על פי דרך הפרד״ם.
החיבור כתוב על קובץ שהוכן בידי המחבר, המורכב מסוגים שונים של נייר. לכן אין אחידות בגודל הדפים. הרח 19.4—30—29.3×19. הוא אינו ממוספר, בו 188 דפים כתובים. בעמוד 32—36 שורות. בשורה 14—18 מלים. לספר יש שער והקדמה. בהקדמה מאריך להסביר ענין חידושי תורה שקבל כל אחד מסיני, והחובה להעלותם בכתב. השער מצוייר בידי המחבר. בדך ג ע״א, רשימת שלשים וחמשה חיבוריו ותפילה שיזכה להדפיסם.
11. זכרון דרשותי בו תוכנן של דרשות שנשא בהזדמנויות שונות, רובן נאמרו באזכרות לנפטרים. התוכן כולל ראשי פרקים ולכל פרק צירף! את המקורות שמתוכם שאב את דבריו. במרבית הדרשות ציין את התאריך והמאורע שבו נאמרו, ואף כלל פרטים על הנפטר. בחיבור כמאתים וארבעים דרשות והן נאמרו בערים שונות, דבר המצביע על הביקוש הרב לדרשותיו. מתוכן אפשר לעמוד גם על משפחתו העניפה של ר׳ יוסף.
הדרשות נרשמו בסדר כרונולוגי; הדרשה הראשונה שיש עליה תאריר היא מחודש מר-חשון התרס״ו (1906), והאחרונה היא מכסלו תשי״ט (1959). נראה שהן נכתבו סמור לאמירתו. בחיבורו זה הוא בא להקל על הדרשנים להכין את הדרשה. כדבריו בשער הספר:
זכרון דרשותי ציוני דרושים, אשר פצו שפתי בחטיפי נאומים על המתים באחת משלש עתים, בראש הומיות, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונשאתי מדברותי במילי דדרשא ואגדא, דברים המושכים את הלב ומעדנים את הנפש ומשמחים לב שומע…
תשורתי זאת לאנשים אשר כגילי הישרים ברי הלבב, לאלה הקרבתי פרי תנובתי. ומזה יטעמו תענוג להשיב נפש, ובקל ישוטטו בספרים למצוא מרגוע וישתו לרויה… חיבור זה הוא מעין חיבורו ״נושא היית״ שגם הוא תוכנו דרשות שדרש על הנפטרים. הספר אינו ממוספר ובו רמג דפים. הדף: 25.6×17.8 בעמוד 24—36 שורות. בשורה 18—36 מלים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-עקיבא אזולאי – איש ירושלים
ספר שקיבלתי היום, ממשפחת אזולאי דרך ד"ר משה עובדיה….
תודה לכם
עקיבא אזולאי, נולד בירושלים בשנת 1913, בעיר יפו לאביו הרב דוד אזולאי ז"ל ולאימו סוליקה.באותה עת היה אביו רבה הראשי של העדה ביפו.
נשים יהודיות במרוקו-א.בשן-נשים יהודיות במרוקו – דמותן בראי מכתבים בין השנים 1733 – 1905
חסן בראשון 1873 – 1894.
ימי שלטונו התאפיינו במערכות צבאיות נגד שבטים מתמרדים ובמשבר כלכלי עקב בצורת בשנים 1878 – 1884. גם יהודים סבלו ממחסור, ונעזרו בתרומות של האגודות היהודיות שנדונו לעיל ובמשפחת רוטשילד.
גרמניה הביסה את צרפת בשנת 1871 ושאפה להשיג אחיזה באפריקה, וב – 1873 פתחה נציגות בטנג'יר. ב – 1890 נחתם הסכם מסחרי בין גרמניה למרוקו, ונפתח קו אוניות ביניהן. לארח שכבשה צרפת את תוניסיה ב – 1881, עשתה מאמצים להשתלט על מרוקו.
בשנות התשעים עלתה השפעת צרפת. חסן חזר על ההבטחה שנתן קודמו למונטיפיורי, אבל זה נשאר על הנייר, ובפועל גברו ההתנכלויות.
החסות.
בעקבות התרחבות בנסחר עם מרוקו במאה ה- 19 דאגו מדינות אירופה וארצות הברית לכך שסוחריהן ונציגיהן לא יהיו נתונים למרות הממשל, ובכלל זה תשלום מסים והגבלות שונות. בנוסף לסגל הדיפלומטי, זכו לחסותן גם אזרחים הזרים של המדינות שחתמו על ההסכמים.
לפי הסכמים אלה, היו שני סוגים של בעלי חסות : א – נתינים מקומיים שהועסקו מטעם משרדי הקונסוליות. ב – מתווכים מקומיים שהועסקו מטעם הסוחרים הזרים, וכל אחד זכות לשני מתווכים בכל סניף.
תעודת החסות העניקה שחרור ממסים לשלטונות, שחרור משירות צבאי ואי כפיפות למרוּת השיפוט המוסלמי. החסות הייתה בתוקף רק לתקופת השירות, ולא עברה בירושה – פרט למשפחת בן שימול, ששירתה את צרפת במשך דורות בתור תורגמנים.
בפועל נהנו מהחסות לא רק יהודים שהיו זכאים לכך מכוחות ההסכמים, אלא גם יהודים אמידים שרכשו תעודות חסות. ועוד יתרונות היו לבעליהן של תעודות אלה : לא חלו עליהם לא ההדבלות שב " תרנטי עומאר " ולא ההשפלות השרירותיות של מושלים מקומיים ; ואם נפגעו זכו להגנתו של הקונסול שממו קנו או קיבלו את תעודת החסות.
ועידת מדריד .
הועדה התכנסה במאי 1880 שהשתתפות נציגי 14 מדינות אירופה, בנוסף לארצות הברית ולמרוקו, ודנה בין השאר בנושא תעודות החסות. מספרם של בעלי החסות גדל, והסולטאן חסן הראשון לא ראה בעין יפה תופעה זו, ואילו האגודות היהודיות בפריס ובלונדון וכן עשירי היהודים במרוקו היו שבעי רצון ממצב זה ותמכו בהגדלת מספרם של מקבלי החסות, כדי להימנע מההגבלות ומההתנכלויות של המוסלמים.
בהחלטות הוועידה חלה החמרה בתנאים לקבלת החסות. אחת מהן הייתה שמי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זר וחזר למרוקו, נעשה זוב נתין מרוקאי לאחר זמן מסוים. בוועידה נדונה גם בעיית חופש הדת לנתינים הלא מוסלמים, ומוחמד ברגאש הווזיר לעניינו חוץ של הסולטאן, הבטיח שחופש הדת מובטח לבני כל הדתות.
בתקופה זו חלה הרעה במצב היהודים עקב עריצותם של מושלים מקומיים והם נפלו קורבן לעלילות, לגירושים, להתנפלויות על רבעים יהודיים, לשוד ולרצח בדרכים. המידע על תופעות אלה הגיע לכל ישראל חברים ולאגודת אחים.
אגדוה זו יחד עם ועד שליחי הקהילות באנגליה הגישו ב 3 בפברואר 1888 תזכיר לממשלת בריטניה ובו 27 סעיפים של השפלות והגבלות החלות על יהודי מרוקו, חלקן אינן מעוגנות ב " תנאי עומאר ". אלה כלולות בין השאר תשלומים מיוחדים, עבודות בכפייה, הגבלות כלכליות, החובה לחלוץ נעליים ביציאה מהמללאח, פגיעה בחופש הדת ועוד.
לסולטאן היו גם קשרים חיוביים עם היהודים. בהתחשבו בשנות הבצורת שקדמו ל – 1887 ויתר הסולטאן ליהודי מראכש על מס הגולגולת שהיו חייבים לו בעבור שמונה שנים. לאות תודה מסרה לו משלחת של רבני העיר נוסח תפילה לשלומו בערבית, שחוברה לכבודו.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
המבנה החברתי של הבדואים במדבר
בתחילת המאה ה-20 ישבו בדתם הארץ כ-400,000 ערבים, מהם 150,000 פלחים, וב-55,000 בדואים. במשך 1,300 שנות שלטון התורכים לא הוקם במדבר שום ישוב קבע. רק ב-1900 הוחל בהקמת באר-שבע.
הבדואי, במצוקתו, הסתפק במועט; מים לשתות, לחם לאכול וכותונת לעורו. אבל גם כדי להשיג את המעט הזה נאלץ לכתת רגליו ולחפש ברחבי המדבר היבש; ובשנות בצורת נאלץ לנדוד אף אל מחוץ לגבולות המדבר.
אוכלוסיית המדבר44 מורכבת משבטים גדולים וקטנים, או מקבוצות. הקבוצות והשבטים הקטנים, על-אף שהם עצמאיים, היו קשורים למשפחת שבט האב; ולמרות שהיו פזורים על-פני מרחקים גדולים, הם שמרו על זיקה הדדית בכל תחומי-חייהם. השבטים הגדולים חלשו על מקורות המים וישבו קבע דרומית לעזה. סביבם ישבו השבטים הקטנים והקבוצות השייכות להם. לכל אחד מאלה היתה חזקה על שטחי זריעה ומרעה במדבר הגדול.
מתוך השבטים הקטנים יצאו מדי פעם קבוצות והלכו אחרי בני השייחיים הגדולים, אם מתוך שהתבגרו ואם מתוך שאיפה למנהיגות עצמאית. בן של ראש שבט גדול הקים לעצמו שבט קטן ועמד בראשו.
השלטונות העותומאנים לא התערבו במבנה השבטי והבדואים היו חופשיים, הן בתנועתם בשטח והן בהתפתחותם החברתית והארגונית.
לא היתה אפשרות כלכלית לחיי ישוב קבע במדבר ולחקלאות מיזרע סדיר, בשנות היובש ובשנות הבצורת. הבדואים נאלצו להתפרנס בעיקר מגידול בהמות, ולחיות חיי נוודים בין מקומות המרעה והמים. הם לא בנו בתים קבועים, אלא ישבו באוהלים שאותם הם נשאו עימם ממקום למקום. יש נוודים ויש נוודים למחצה. איזור נדידתם של הנוודים נתתם בתוך איזור נדידתם, שבו קבעו לעצמם מקומות חנייה ראשיים, שאליהם הם חוזרים ורק ביניהם הם נדדו. הנוודים למחצה הם אלה העוברים לאט-לאט לחיי חקלאות, ויוצאים למרעה בלבד. אלה התחילו לזרוע ולעבד חלקות קטנות, אם-כי בצורה שטחית ופרימיטיווית.
הבדואים במדבר היו מעבירים את האוהלים לפחות פעמיים בשנה, כדי לחפש מקומות נקיים מפרעושים. נהגו לסווג את הבדואים לפי סוג הבהמות שהם מגדלים. אלה שגידלו גמלים וסוסים גזעיים, נחשבו לאצולה.
בין הבדואים אין זכר לאדמות מושאע (בעלות משותפות על הקרקע על-פי החוק העותומאני). האדמות התחלקו בין בני השבט בקביעות ולצמיתות. לפעמים נעשתה הבעלות על-ידי תפיסה וחזקה על שטחי העניים והחלשים. השבטים חסרי הקרקע חכרו אדמה מהעשירים, או עבדו אצלם תמורת שבר עלוב.
ארגון מטות השבטים
הבדואים מאורגנים במטות (בערבית, "קבייל"). כל מטה הוא איגוד של שבטים (בערבית, "עשירה"), כל שבט מתחלק לבתי-אב (בערבית, "חמולה". ברבים ״חמולות״). כל חמולה מורכבת ממשפחות "עאילה" (מקובל שכל משפחה כוללת אב, אם, אחים, אחיות, נכדים ונשותיהן). החמולה מונה כ-200 נפש, והשבט 1000- 2,000 נפש. שבטי המטה התפזרו על פני שטחים גדולים, וכל אחד מהם הפך אט- אט ליחידה עצמאית.
השייח' הוא ראשון בין שווים. יש לו זכויות-יתר מבחינה חומרית, כגון: חלק גדול יותר בשלל, ובמקרה של מסע לשוד הוא מייצג את השבט באישיותו. במשטר הבדואי נקבעים השייחיים באופן טבעי, אם מתוך הסכמת בעלי הדעה ואם מתוך תחרות בין מועמדים שונים.
התעוררות צאצאי האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל
בתיה כרמי
סוד הפמוט
צאצאי האנוסים בספרד ובפורטוגל מחפשים את זהותם היהודית.
התעוררות צאצאי האנוסים בבלמונטה שבפורטוגל
על ההתעוררות בקהילת בלמונטה, סיפר לנו הרב אליהו אביחיל, יו״ר אגודת ״עמישב״ למען נידחי ישראל.
ריכוז גדול של צאצאי האנוסים, קיים בעיר בלמונטה שבפורטוגל, שהיא עיר צפונית וקרובה לאזורים בהם היו אנוסים.
בקהילה זו, ידעו המשפחות, שהן ממוצא יהודי ומצאצאי האנוסים. אל אנשי הקהילה הזאת אפשר להתייחס כאל יהודים. האנוסים בבלמונטה, התחילו להתעורר באופן מעשי להקמת קהילה לפני כשנתיים, אבל היו גם נסיונות קודמים להתעוררות יהודית בכל האזור. אדם בשם ברוש באושטו, שהוא בעצמו מצאצאי האנוסים, התגייר ונשא לאשה, בחורה יהודיה ממרוקו. הוא החל בפעילות עניפה, להחזרת צאצאי האנוסים שבצפון פורטוגל לחיק היהדות.
התארגנו אז כ-50 קהילות.
הקימו ישיבה, שהייתה מעין סמינר למורים, בה למדו מורים לעברית וליהדות.
בעיר פורטו, בנו, בתרומתו של הנדבן כדורי, בית-כנסת.
אחרי שנים אחדות של התעוררות, החלו שוב הלחצים מצד הכנסייה.
הממשלה שהייתה דיקטטורית, שיתפה פעולה עם הכנסייה. האשימו את באושטו שהיה קפטן בצבא פורטוגל, בהאשמות שונות. הוא הועמד למשפט ולבסוף יצא משירותו בצבא ללא פנסיה. בעקבות הלחצים, התפוררו הקהילות שהוקמו וחזרו למצב שבו היו נתונות בתקופת רדיפות האינקוויזיציה.
לפני עשר שנים, מספר הרב אליהו אביחיל, נסעתי לבלמונטה. אנשים פחדו לאפשר לי להיכנס לבתיהם. פתחו סדק צר בדלת ואמרו, שאינם מדברים עם אנשים זרים.
הייתה אז משפחה בשם נונס שרצתה להתגייר. אחד מבניה, בחור צעיר בשם אליאס, ביקש מאתנו לגיירו.
בסופו של דבר, הוא ובני משפחתו התגיירו והיום הוא נקרא בשם אליהו.
לפני שנתיים, החליט אליהו להקים את הקהילה מחדש.
ההתעוררות החלה, עם הגעתם של שליחים מישראל. הקשרים הלכו ונתהדקו, עד שהחליטו על הקמת הקהילה. בינתיים החליטו באגודת ״עמישב׳׳ לפעול למען הקהילה.
בפסח תש״ן – מספר הרב אביחיל ־ נודע לנו שהסוכנות החליטה לממן באמצעות קרן פינקוס, את נסיעתו של הרב יוסף סבג, לשעבר רב בוונציה לפורטוגל, כדי שישמש כרב קהילת בלמונטה. היה לנו קשר מכתבים עם מזכיר קהילת בלמונטה, שבא לירושלים וביקש ממני לבוא לבלמונטה, כדי לשכנע את בני הקהילה לעלות לישראל.
החלטתי לנסוע לבלמונטה, כדי לנסות לעזור בנושא העלייה וגם בנושא הגיור.
כשבאתי לשם, ראיתי שהקהילה מצויה במצב רוחני ירוד ביותר. חששתי שמא יווצר מצב של אנשים שמתגיירים, אבל אינם שומרים על מצוות היהדות.
צאצאי האנוסים בבלמונטה – מתגיירים
(ערב פסח תשנ״א 1991)
כשהרב סבג, פנה אלי שוב וביקש ממני שאבוא לבלמונטה, כדי לעזור לו לגייר את הקהילה, מספר הרב אביחיל, התייעצתי עם הרב הראשי לישראל, הרב אליהו. הוא שוחח עם הרב סבג ולאחר שיחתו אמר לי, שלפי מה שנאמר לו – המצב הרוחני בקהילת בלמונטה משתפר.
נסעתי לבלמונטה יחד עם דב הכהן, סטודנט וחוקר ב״מכון יד בן-צבי״, כדי שיחד עם הרב סבג, נהווה בית-דין של שלושה אנשים, כפי שהמנהג דורש.
כשהגענו לשם, ראינו שחלה שם מהפיכה של ממש בנושא היהדות. לאחר 500 שנה של חיים לא יהודיים מסודרים, עם קצת מנהגי יהדות, הם הקימו שם מקווה ובית-כנסת. לכל האנשים יש תפילין. החיים היהודיים הולכים ונרקמים. נוכחתי לראות שהרב סבג חולל נפלאות. שמחתי על המצווה שנפלה בחלקי – להשתתף במצוות הגיור. גיירנו את אנשי הקהילה, המונה 64 איש, מספר שמשמעותו הסמלית בגימטריה ״סד״ ו״תשם בסד רגלי״…
לאחר שלחצו את רגליהם במשך כל השנים, הפכו להיות קהילה יהודית.
את טקס הגיור, קיימנו ללא ברכה ובלי לשנות את שמותיהם, כפי שמגיירים יהודים, גיור לחומרה.
אחר כך, ערכנו אחד – עשר טקסי חתונות, שכן כל הזוגות הנשואים שהתגיירו היו צריכים להינשא מחדש, כפי שדורשת ההלכה.
LE FONDATEUR DE LA LIGNEE
LE FONDATEUR DE LA LIGNEE
RABBI YAACOB ABEHSERA
Sans doute le rabbin marocain le plus connu en Afrique du Nord et en Orient modernes, pour sa saintete et pour les miracles attaches a son nom, rabbi Yaacov Abehsera constitue l'exemple marocain unique du fondateur d'une lignee de rabbin ou le titre semble passer en heritage de pere en fils, comme dans la tradition hassidique d'Europe Orientale.
Rabbi Yaacob est ne a Rissani, au sud du Maroc, dans la region du Tafilalet qui abritait une communaute juive tres ancienne et peu influencee par la tradition espagnole. Sa famille, jusque la anonyme, se rattache selon la tradition orale au grand kabbaliste rabbi Shmouel Elbaz, qui vecut en Eretz Israel et en Syrie au 17eme siecle. Selon la legende, n'ayant pas trouve de place sur un bateau qui devait le conduire en Turquie, il suivit ce navire sur une natte, hssera en arabe, et c'est en souvenir de ce miracle qu'il prit le nom de Abehsera. On ignore presque tout de l'enfance de rabbi Yaacob, de sa jeunesse et de ses maitres, si ce n'est qu'il montra des dons precoces pour les etudes et une grande ferveur doublee d'ascetisme. II s'appliqua a proteger sa communaute des influences lai'ques modernes qui commencaient a investir les grandes villes portuaires.
II passait toute la semaine a etudier a la synagogue et ne rentrait chez lui que les jours de shabbat et de fetes, partageait son temps entre la direction de la communaute, l'enseignement et l'entretien de ses pauvres pour lesquels il se rendait dans les autres communautes afin d'y recueillir des fonds.
Etant kabbaliste, son amour pour la terre Israel etait immense et il tenta a plusieurs reprises de partir s'y installer. Mais ses pairs ne pouvait se resoudre a le laisser s'en aller et allerent jusqu'a faire appel aux Autorites Musulmanes, qui le tenaient en grande estime, pour l'en dissuader. De guerre lasse, il obtint enfin l'autorisation de sa communaute pour partir a l'age de plus de 70 ans. Rabbi Yaacob Abehsera entreprit alors un long periple par voie de terre a travers l'Algerie, la Tunisie, la Libye et l'Egypte. Precede par sa reputation, il recut un accueil extraordinaire dans toutes les communautes qu'il visita. Peu avant son arrive en Terre Promise il tomba malade et mourut pres de Danhour. La grande communaute juive voisine d'Alexandrie voulut l'enterrer dans son cimetiere, mais les families juives de Danhour refuserent categoriquement et lui edifierent sur place un mausolee. Son tombeau est devenu depuis un lieu de pelerinage pour tout le Judai'sme nord-africain, mais aussi egalement venere par les Musulmans. Les recits de ses miracles furent rapportes avec enthousiasme dans toutes les communautes marocaines. Ils ont ete consignes dans un recueil aujourd'hui celebre et intitule Maasse nissim.
Contrairement a la majeure partie des rabbins de son epoque, rabbi Yaacob Abehsera preconisa l'etude de la Kabbale pour les talmidei hakhamim, en plus des etudes talmudiques. Bien que celle-ci fut normalement reservee a une elite bien preparee a aborder les mysteres de la divinite et de la creation, il etait convaincu que son etude, seule, pouvait eclairer la Halakha.
Par extreme humilite, il s'opposa de son vivant a la publication de ses nombreux ouvrages qui ne furent imprimes qu'apres sa mort, a Jerusalem, par son fils rabbi Aaron qui y consacra sa vie.
Ses quatre enfants rabbi Messod, rabbi Aaron, rabbi Abraham et rabbi Itshak furent des rabbins reconnus sans atteindre de gloire particuliere, mais son petit-fils, rabbi Israel dit Baba Sale 1890-1984 herita du titre de "rabbin miraculeux". Apres la mort de rabbi Israel, son fils rabbi Barukh se revetit de sa toge et se proclama son successeur, fait sans precedent dans les annales du Judaisme marocain.
שמעון שרביט איגרת ר״י בן קוריש ליהודי קהילת פאס
כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות? והפותרים ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואילו היתה הלשון שלמה אצלנו, כל אלה המלים אשר ירפאו היינו מוצאים אותם והשגנום במרחבו. ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בוראים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער? וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום״.
השגות תלמידי מנחם בן סרוק:
"… ועוד כי הללת המשנה בספרך והבאת אותה להיות לך לעדה, השיבותי עליך כבדרך זה, כי אנשי בית שני אשר היו לפנינו אנשי סברא ובעלי משנה לא נסדרה משנתם ולא נאמר תלמודם כי אם על הסדר הזה אמך, בנך…[=מ׳ וני בקמץ] והיה עליך להצדיקם בזה, כאשר הצדקת אותם בענינים ובפירושים, ולא יהיו דבריך זה את זה מכחישים״.
3 תשובות תלמידי דונש:
יהודה בן ששת: ״פגרו(שמו״א ל, י) – והשיב(דונש) על מנחם בפתרו " אשר פגרו׳ – אשר נשארו, ואמר אין למלה זו דמיון, ודימה אותה(דונש) ללשון ארם: כי הרס תהרסם(שמות כג, כב) ומתרגם ארי פגרא תפגרינון. ותאמרו בחסרון דעתכם, כי לדמות לשון ללשון הוא מדעת נחסרת, ואתם תראו מלמדכם מנחם, אם מצא עד למלה מן המקרא בלשון הארם יעידנה עליה, ואם מצא למלה מלה דומה מן המשנה ידמנה אליה״.
4 יהודה חיוג׳(ספרד, המאה ה-י׳):
כתאב אלנתף:, ״וירדהו אל כפיו(שופטים יד, ט) – המלה הזאת היא ממה ש1ביאורו] יוצא מלשון החכמים מלשון אומרה ״ורדיית הפת״(ראש השנה כט ע״ב)… ומלים רבות במקרא כמו מלה זו שאין לפרשן על פי דוגמותיהן בלשון המקרא אלא מן המשנה. והיו לטוטפות בין עיניך – סרט, כמו: לא תצא אשה בטוטפת(שבת ו, א), שורו עבר(איוב כא, י) כמו: מעוברת״ (ברכות ט, ג).
5 יונה אבן ג׳נאח(ספרד, המאה ה-י״א):
ספר הרקמה: ״ואני מסכים להביא ראיה על פירוש קצת השרשים ממה שיזדמן לי מן הנמצא במקרא, ומה שלא אמצא עליו עד מן המקרא אביא עליו עד ממה שיזדמן לי מן המשנה והתלמוד והלשון הארמי, כי כל זה ממנהגי העבריים ללכת בזה, על דרך ראש הישיבה הפיתומי ז״ל בהביאו עדיו על השבעים מלה המיוחדות במקרא מהמשנה והתלמוד, ועל דרך זולתו מן הגאונים כרב שרירא ורבינו האיי ז״ל וזולתם. ומה שלא אמצא עליו עד ממה שזכרתיו ואמצא עליו העד מן הלשון הערבי לא אמנע להביא עד מן הגלוי בו, ולא אזהר מקחת ראיה מן מהנראה ממנו, כאשר יזהר מזה מי שדעתו חלושה והכרתו מעטה מאנשי דורנו…״(עמי טז־יז) ״ויותר נפלא ומגונה מזה ממעשיהם ונגלה מסכלותם מה שהם תופשים עלינו עדת המפרשים ספרי האלהים בהביאנו עד מן המשנה, בעבור שהם מגנים אותה במה שנמצא בה ממלות זרות יוצאות חוץ להקשת הלשון, כמו מה שנאמר בה: לא יתרום ואמתרם תרומתו תרומה. אמרו כי זה טעות כי התו מן תרומה איננה שרשית וכבר הנהיגוה בתרם ויתרום, מנהג השרשיה כי משקלם פעל ויפעול. וטענו עוד בכמו זה באמרם: התחיל ויתחיל [מן תחלה) כי התו בתהלה נוספת, כי הוא מן ׳החל הנגף׳ וכן אמרו באמרם: מתריעין ויתריעו מן תרועה, כי הם מן ׳וירע העם׳. וטענו עוד באמרם ׳לא יופך׳ בענין יהפך… ואמרו עוד במה שאמרה המתניתא: ׳מריח ומליח שהוא אעות בשמוש וטעות בגזרה, והוא שמליח ראוי להיות מענין במלח תמלח׳ והמם בבמלח תמלח שרשיה היא והיא במליח נוספת, מורה על הפועל הנלקח מן הפעל הכבד אשר על בנין הפעיל, והיה ראוי: ממליח, על משקל הנני ממטיר לכם לחם. ואמרם מליח על דמיון מדיח אם כן טעות. כי מדיח עלול העין מן ידיחו את העולה והמם בו נוספת, ומליח אצלם מענין במלח תמלח וזה שגוי. כן טענו במלות האלה ובמה שדומה להם ביציאתם מן הנהוג בלשון. וקרה אותם זה בעבור עצלותם ופתיותם… ואנחנו מרוממים מעלת המשנה ממה שחרפוה בו מהטעות במלות האלה ונבאר דעת הקדמונים ז״ל ואפני מנהגם בהם…
ואפשר שינהיגו העבריים האות אשר איננה שרשיה מנהג האות השרשיה בהנהגתם יוד יהודים והיא נוספת בו כי הוא נגזר מן אודה את ה׳, מנהג יוד יעץ, באמרם מתיהדים כאשר נאמר ויתיעצו על צפוניך.״״(עמי יט-ב).
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
קהילת אלג'יר – מרכז לאיסוף כספי ארץ ישראל בצפון אפריקה במאה הי"ז. מינה רוזן
כמה וכמה מחקרים נכתבו על עזרת יהדות המערב ליישוב היהודי בארץ ישראל, אך רק מעטים מהם הוקדשו לעזרת יהודי אלג'יר ליישוב במאה הי"ז. במחקרים אלה נסקרה פעילותם של שלוחי ארץ ישראל בארצות המערב, הודגשו הכבוד הרב שזכו בו שלוחים אלה, נכונותם של יהודי המערב לעזור ליישוב וקשרם הנפשי העמוק לארץ.
ויינשטיין דן במאמרו הנזכר בסוגיית ארגון העזרה שנשלחה מארצות המערב לארץ ישראל. במאמר זה הושם לב לראשונה למקומה של אלג'יר בארגון העזרה, כפי שהוא ניכר בתשובתו של רבי משה אבן חביב בעניין ישיבת " המערבים " בירושלים
תשובה זו נסקרה כבר בספרו של יערי הנזכר, אולם הוא שם לבו רק לשליחות הנדונה בה, ולא הזכיר כלל את אלג'יר ברשימת המרכזים שנאספו בהם כספי ארץ ישראל. מתשובתו של רבי משה אבן חביב מתבררות העובדות הבאות :
בשנת תל"ו – 1876 – התעוררו כמה תלמידי חכמים מארצות המערב שישבו בירושלים, ונמנו וגמרו, שיהיה זה מעשה נבון, אם יארגנו הקמת ישיבה מיוחדת לתלמידי חכמים מארצות המערב.
המניע להחלטתם זו הייתה המציאות שראו סביבם, גבירים מארצות שונות יסדו בירושלים ישיבות ליוצאי ארצותיהם, ודאגו למשלוח ממון מארצות מוצאם של התלמידים לשם אחזקת הישיבות. ההספקה שקיבלו תלמידי חכמים בישיבות הייתה אחד מן הסעיפים החשובים בתקציבם הדל, ולישיבה היה כוח כלכלי לא מבוטל.מלבד זאת היה בהקמתה של ישיבה כזאת פתח להקמת בית דין מיוחד לעדת המערבים בירושלים ולגיבוש יתר של עדה זו.
בחרו אותם תלמידי חכמים, באחד מהם, חכם בשם רבי יקותיאל, נתנו בידו אגרות אל קהילות ישראל בארצות המערב, המבקשות מכל קהילה וקהילה לתרום מדי שנה בשנה נדבה לקיומה של הישיבה החדשה העומדת לקום.
השליח הלך לדרכו מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת למעשיו, ואולם תוך שנה אחת התפרסם דבר שליחותו בירושלים. בירושלים ישבו גם בעלי בתים פשוטים יוצאי ארצות המערב, והללו טענו שתלמידי חכמים לא היו מוסמכים לשלוח את שלוחם ללא ידעתם.
שלטענתם יש עיר אחת אלג'אזאיר במערב ושולחים מדי שנה בשנה ארבעים או חמישים רייליש לשנה לחלק לבני המערב שבירושלים בין לתלמידי חכמים בין לבעלי בתים דרך ליסטא ( רשימה ) כמו שנוהגים לשלוח מערי פראנקייא. ועתה כשישמעו בעיר אלגאזאיר עניין הישיבה החדשה הנזכרת, יתנו הסך הנזכר לישיבה ויגרמו לקפח הליסטא והחילוק אשר להם מעיר הנזכרת.
דהיינו, מן העיר אלג'יר שולחים כל שנה ארבעים עד חמישים ריאלים לקהילת ירושלים על פי ליסטא לבעלי בתים ולתלמידי חכמים כאחד. בעיר אלג'יר יש אפוא רשימה של אנשים בירושלים, שלהם יש לחלק את הכסף.
בעלי הבתים המערבים בירושלים, שלא היה להם חלק בכספי הישיבה העתידה לקום, חששו שמא יתנו הממונים על כספי ארץ ישראל באלג'יר את הכסף שבידם לישיבה החדשה, וכך ייגרע חלקם.
ההנחה שביסוד טענה זו היא כי האחראים לעניין זה באלג'יר יכולים לעשות בכסף כרצונם, בתנאי שיעשו בו שימוש לטובת ארץ ישראל. נשאלת השאלה מנין הכסף הזה ? האם זהו כסף שנאסף בקהילת אלג'יר ? מהמשך התשובה הסתבר שלא כך. הכסף נאסף בכל רחבי " המערב ".
רשמים מואזאן 1953-1952 אסתר עטר-בוטבול
תלמידי מאזאן. אני עומדת משמאל ובשורה השניינ במרכז רפי בוטבול מ " שגיא טורס "
מי שמזהה, מוזמן להוסיף על הכתוב….
רשמים מואזאן 1953-1952
אסתר עטר-בוטבול
מסעדה אחת ויחידה ולא כשרה הייתה במרכז. לפעמים, אכלתי צהריים שם: דג, סלטים, תבשיל. זה היה יקר בשבילי. ולכן, לארוחה זו בד׳כ הסתפקתי בלחמנייה וקופסת טונה. לא היה לי תקציב לארוחת ערב. זללתי 30 סנטים של בוטנים או אכלתי עוגת דבש (שבכיה). הייתי סובלת אחר־כך מכאבי שיניים. וכשסוף-סוף ביקרתי אצל רופא שיניים היחיד בעיירה, הוא טיפל בשן הסוררת ועשה לי סתימה שמחזיקה מעמד עד היום.
באשר לסוף שבוע (שבת-ראשון), לא נסעתי למשפחתי בפז כי האוטובוס המאסף היה עובר בכל עיר ועיירה ואתרי תיירות. זה ארך הרבה זמן. רק בחופשות החגים, נסעתי לעירי.
איפה הייתי בשבתות? אצל משפחות לוי משה או אחיו שם-טוב. אין לי מילים בשביל המשפחה הזאת! אהיה להם אסירת תודה עד סוף ימיי.
בצהרי יום השבת וביום ראשון, ביליתי במגרשי ספורט, כצופה. וכך אני מתמצאת עד היום בכל ענפי הספורט. ביום א׳ בבוקר, הייתי נוסעת לעיר ״פורט-ליוטיי (היום קניטרה), הרחוקה עשרות ק״מ מואזאן, על מנת להתקלח במקלחות עירוניות. בואזאן, היה בית מרחץ בלבד. כשהלכתי לשם עם חברתי סימי לוי, כל היהודיות הנמצאות תקעו בי מבטים מפשיטים וחודרים לתוכי פנימה. אח״כ , פנו לחברתי ואמרו לה: ״יסקון הדי?״(ומי זאת). זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שכף רגלי דרכה שם. באשר לבילוי, לחיי התרבות, היה מועדון כי״ח (מגיל 20 ומעלה) מקום מפגש לרווקים ומעט רווקות, פטפוטים, צחוקים, גם שיחות וויכוחים על ענייני דיומא, משחקי חברה, שתייה קרה וחמה, גם כריכים או אוכל קל, רדיו, אירועים, מעט הרצאות, טניס-שולחן, נשף שנתי של כי״ח ובו טומבולה (הגרלה). גב׳ פנחס תרמה דג(קישוט שהיה על כל המזנונים אצל היהודים – דג מביא מזל ופרנסה טובה. כל כך רצתה להתפטר ממנו! והנה היא זכתה בהגרלה והדג חזר אליה! כמה צחקנו! בעיר היה בית קולנוע אחד ויחיד. יכולנו לקחת כיסא ולשבת היכן שרצינו. לפני הסרט השבועי, הקרינו את ״חדשות השבוע״. אותו יומן, ראיתי בפריס חודשיים לפני כן. היה גם מגרש ספורט ששימש לכל ענפי הספורט. וכך , כל שבת, אחרי הצהריים, צפיתי במשחקים, כדורגל במיוחד. עד היום, אני יודעת את החוקים של כל ספורט. נחזור לבית־הספר. בזמני, היו 7 כיתות, מאוכלסות עד 60 תלמידים. זוכרת אני שבשנים האחרונות של שנות החמישים, היו 100 בנים בכיתה א' בפז. המורה, כמו התלמידים, הייתה עוברת מעל הספסלים כדי לטפל בתלמידים שישבו שם, דבוקים לקיר. כיתה א׳ שלימדתי בחודש אוקטובר 1967, כללה 27 בנים ובנות וביניהם 7 ערבים. כן! מוסלמים רצו שילדיהם ילמדו בבי״ס כי״ח. למדו חצי יום צרפתית (כולל חשבון), שעתיים ערבית, ואחה״צ שעה עברית. תלמידה מוסלמית השיגה פרס ראשון בעברית. המנהל למד חצי יום, בבוקר. בצהריים היה במשרדו. לא הייתה מזכירה. הוא טפל בכל. גם בתור הזהב של כי״ח במרוקו, כאשר בי״הס איכלס 1000 תלמידים ויותר, מזכירה אחת בלבד הייתה לרשות ההנהלה. מר פנחס היה משלים את עבודות המשרד בסופי שבוע. הכיתה שלי לא הייתה מוכנה, הפכו את חדר-האוכל לכיתה. מ־1200 עד 1400, תלמידיי היו לוקחים את תיקיהם על גבם, כדי לפנות מקום לסועדים. אלה קבלו ארוחת חינם כי היו עניים. האחרים הלכו לביתם לאכול וחזרו אחרי הארוחה ללמוד בבי״ס. שפת האם הייתה הערבית המקומית. המורים היו צריכים ללמד גם את השפה הצרפתית: הדיבור, וכמובן קרוא וכתוב. היו מקרים של פיגור שכלי בגלל ריבוי הנישואין בתוך המשפחה. אבל, הייתה משמעת טובה מאוד. התלמידים רחשו כבוד רב למורים. הורים תמכו במורה. בימים ההם, כשילדים ראו מורה ברחוב, הם התרחקו שלא יבחין בהם
E.N.I.O סגר את שעריו משנת 1939 עד 1948. כך שבתקופה זו, רוב המורים שלימדו בבתי״ס היו מקומיים או מהסביבה ולא מוסמכים. כדי לקבל הסמכה, היו צריכים לסיים כתה ח׳ ולקבל תעודת ה־Brevet – תעודת סיום. דרך אגב, חשיבותה פחתה עם השנים ובכלל נעלמה.
בשנים האחרונות, בצרפת, היא חזרה להיות הכרחית. בלעדיה, אי אפשר לעבור לכיתה ט'. המורים הנ״ל למדו פדגוגיה עם המפקחים. אח״כ, הם עברו מבחן בכתב. ואם הצליחו עברו את החלק השני של הכרתם בכיתתם. שם, המפקח היה בא בהפתעה. גם המנהל היה מופתע. המפקח היה נשאר חצי יום בכיתה. הוא בדק את כל המחברות, של התלמידים, של המורה. מספרים שהיה מפקח אחד שבדק גם את השק של המורה ושהוא מצא בין היתר…פד! בסוף הביקור, היה יושב עם המורה ומוסר את הערכתו וגם את הערותיו, ונותן ציון. בעקבות ביקור המפקח, המורה היה עולה בדרגה ומינואר של אותה שנה, או מיולי, המשכורת הייתה עולה בסכום נכבד. 6 דרגות או שלבים היו.
מתחילים בדרגה 6 לאחר ההסמכה, וכל 3 שנים, ביקור חוזר של מפקח לשם העברת המורה לדרגה 5 וכוי… רק לאחר מכן, יכול היה המורה לקבל מינוי של מנהל. ואם נחזור להסמכה, המפקח היה בא לביקור בכיתה , מלווה במנהל ביה׳׳ס, מנהל זר, מורה זרה מחנכת כיתה דומה. הם שוחחו על נושאים שונים ורחוקים מביה״ס, אבל גם צפו, שמעו מה שנעשה בכיתה. לאחר 3 שעות, בסוף לימודי הבוקר , המפקח ישב עם המורה: מחמאות, הערכות ומבחן בע׳׳פ: היסטוריה וידיעת הארץ (עד 1956-של צרפת). הוא מסר לה לעיון מחברת שהביא מבי״ס כלשהו; לפי הכתוב, הייתה צריכה לנחש לאיזו כיתה מיועדות העבודות שבה. צריך להוסיף שלכל מקצוע הייתה מחברת. חוץ מזה, הייתה מחברת ללימודים של היום, ומחברת לשיעורי בית ומחברת: ״מחברת הכיתה״ שבה כתבו הילדים לפי תורם. שום פרט לא נעלם מעיני המפקח. בואזאן, פעל בי׳׳ס דתי ברובע היהודי: חצי יום צרפתית + חשבון, חצי יום קודש, תלמידים עברו לביה״ס בכיתה ה׳ והיו מעולים.
לא היה בי״ס תיכון. הורים שיכלו להרשות לעצמם, שלחו את ילדיהם לערים הקרובות ביותר, לגור אצל קרוב משפחה, או אצל משפחה זרה תמורת תשלום. הייתה גם־כן אפשרות לשלוח אותם לסמינר לעברית בקזבלנקה או לבי״ס מקצועי O.R.T בלי כסף אבל עם חוזה: ללמד עברית או מקצוע בערים אחרות.
בי״ס בואזאן פעל כראוי. במרוקו, כמו בצרפת, כשפנו למנהל ולמורים הקדימו ״מר״ ו״גברת״ לשם המשפחה.
בית הקברות ״אגן״ נמצא כ־7 ק״מ מחוץ לעיר. שם קבור רבי ״עמרם בן דיואן״ (ז״ל). אין קבר, יודעים רק שהוא בקרבת מקום לעץ עתיק יומין. היו באים לכאן ממרחבי מרוקו. שפע נרות דולקים נזרקו למקום. הלהבה הלכה והתרוממה והעץ לא אֻכַּל. נסים רבים קרו שם. אילמים דברו, נכים עמדו על רגליהם, עקרות התפללו ובאותה שנה ילדו!
ומה להגיד על יהודי ואזן? רובם עניים, בעלי מלאכה, אבל אצילים, צנועים מכניסי אורחים כמו א״א עליו השלום; כולם רצו שילדיהם ימשיכו את לימודיהם ולשלוח אותם לסמינרים, ל O.R.Tוכוי… תושבי ואזן נסעו לארצות אחרות. רובם עלו ארצה וכולם הצליחו בכל מקום כי הם חרוצים ושאפתנים.
נשארתי בקשרים טובים עם משפחת לוי עד היום. סימי גרה באשדוד. איננו מתראות הרבה בשנים האחרונות, אבל הטלפון כאן. ובאירועים מיוחדים, אנחנו נפגשות ומפטפטות כבעבר. אני פוגשת חברים דאז והשמחה הדדית. רפי בוטבול זיהה אותי כשראה אותי בפעם הראשונה: ״היית המורה שלי בואזאן!״ לא זכרתיו. בשובי הביתה, חיפשתי תמונות מחזור של אותה שנה. מיד זיהיתי אותו.
שנתי הראשונה בהוראה הייתה בואזאן, זאת הייתה השנה הטובה ביותר ב־18 שנות עבודה במרוקו: שנתיים ברבט הבירה (איזה הבדל! יהודיה היו קרים ולא מכניסי אורחים. בבי״ס היו יחסי ידידות, אבל מחוצה לו, כל אחד דאג לעצמו ולמשפחתו. ידעו שאני בודדה ואף אחד לא הזמין אותי לטיול אפילו). שבתי לפז ושם חידשתי את הקשרים עם החברות. היינו פעילות מאוד. עשינו הכל ביחד. היו לנו חיים עשירים ופעילים.
את ואזאן ואת תושביה ובמיוחד את משפחת לוי, לא אשכח לעולם.