מתוך הספר חכמת ערב-1001 משלים ואמרות – רחמים רג'ואן

كل شي عند العطار الا حبني غصب

כל שאי ענד אלעטאר, אלא חבני ע'צב

כל דבר אצל הבַּשָׂם, חוץ מהאהבה אותה חפצה אנוכי להשיג בכוח

האישה אוהבת מאוד בשמים, טרבים ממאווייה תמצא בחנותו של הבשם, חוץ מהאהבה

لا صوفك ولا خروفك ولا عين تشوفك

לא צופכ ולא ח'רופכ ולא עין תשופכ

לא מצמרך ולא את כבשתך, ובלבד שעינינו לא יראו אותך

איינו סובלים אותך ואיננו מעוניינים לראותך, אפילו אם ברצונך להיטיב עמנו

לא מדובשך ולא מעוקצך ( במדבר רבה כ' ט' )

لكل انسان قادح ومادح

לכל אינסאן – קאדח ומאדח

לכל אדם – מגנה ומשבח

במקום שיש ידי, יש גם שונא ( חנניה דהאן, אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו מס' 607

יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).

יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים מאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.

יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים. ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז. ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.

כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג), שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז), ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'), וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.

כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.

כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'), בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב). וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.

כג. בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה )סי' תקע"ה(, והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. )הפטרה בתעניות ראה תעניות(. מובא המנהג במסכת סופרים )פרק י"ז ה"ז(, וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.

כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.

כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".

כו. בהבדלה מנהגנו שהאבל מריח מהבשמים, והתקשתי מאי שנא מוצאי שבת שחל ליל תשעה באב, שאין מבדילים, לבין אבל שמנהגנו שאבלים מריחים על בשמים בהבדלה? וראיתי תירוץ נפלא להגאון הרב מאיר מאזוז בהערות לספר ברית כהונה (הערה 4), שאני ט"ב שהוא זכר לביטול הקטרת וכמו יסד המקונן בליל ט"ב וחלילה לעגומים אבלים השוממים וכו' להריח עצי בשמים עת קטרת הסמים בוססו יהירי לאומים וכו'. ועוי"ל דשאני ט"ב שכיון שחייב בחמשתעינוים לא כן באבל תוך ז' דמדינא מותר גם בבשר ויין כידוע.

כז. אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.__

בסייעתא דשמיא

קונטרס

״תורת אמך׳

מנהגים לימי העופות והתעניות בין המערים, ט׳ באב, אבלות.

אשר נהגו בק״ק מרוקו, אלג׳יר, לוב, תוניס

כל זאת מאת החונן לאדם דקת מלי אברהם אסולין ס״ט

החונה כאן אלעד ת״ו

ונלווה אליו תוספת נאה סיפורים מעשיות והנהנות מחכמינו זיע״א בימים אלו

מאת

הע״י ברוך בן ר׳ שלמה סבאג ם״ט

פתח תקווה ת״ו

Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה‎ Hazon (Tlata Depuranuta 3)

מקובלי דרעה. – רחל אליאור

מבוא. ממחצית השנייה של המאה ה-16 ואילך נמצא במקורות שונים בארץ ישראל ובצפון אפריקה עדויות על מקובלי דרעה. חכמי דרעה, מקובלי דרעה הקדמונים, מנהג מקובלי דרעה, וכיוצא באלה צירופים המצביעים על קיומו של חוג מקובלים בעל מסורת ייחודית בדרעה אשר במרוקו

ואחר שנה ראשונה תחל רוח לפעמו….וימלוך עליהם וילמדם תורה. ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה שלו.

חכמי דרעה הנזכרים וחכמים אחרים המצוינים במקומות נוספים ב " ספר החזיונות " קשורים כולם בחזיונותיו המשיחיים של רבי חיים ויטאל. בפראקטיות אוקולטיות שונות נוסח " שאלה שהקיץ " והגדת עתידות, ובהשגה מיסטית נוסח " גילוי אליהו " והשגת " רוח הקודש ".

חיד"א ציין, שב " ספר החזיונות " השלם שהיה לנגד עיניו נזכר, כי " חיים ממערב הפנימי מעיר דרעא כתב בספר החזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרבי חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו.

איפיון דומה של גילוי אליהו למקובל נוסף ממקובלי דרעה מצויין אצל החיד"א בערך מעיינות החכמה " חיבר חכם חסיד מהר"ר מרדכי מעיר דרעא בקבלה והיה נגלה אליו אליהו הנביא זכור לטוב ונגנז הספר.

לאורן של מבואות אלה, דבאי יוסף טולידאנו ב " נר המערב " על מקובלי דרעה עולים בקנה אחד עם מסורות בנות התקופה ומקבילותיהן בכתבי יד ובדפוס. אלא שיש להסתייג מקביעתו בדבר בואה של קבוצת מקובלים מדרעה לצפת. שכן חל ערבוב בדבריו בין המקובלים שנותרו בדרעה ובין אלה שהגיעו לצפת הנזכרים במקורות הצפתיים בני התקופה. ואלה דבריו.

בימים ההם נקבצו ובאו שם בצפת קבוצה של חכמים מקובלים ובעלי רזין מנגב מרוקו מחבל דרעא, שבה מצאה אז חכמת הקבלה קן לה, ורבים גם התפארו כי נגלה להם אליהו הנביא וכי ידעו לספר עתידות. מהם זכרנו כבר שם האיש מסעוד מצליח בן גואשוש חוזה עתידות, וכן חיו עוד שם החכמים האלה.

רבי מסעוד הכהן שאולי הוא בעצמו מסעוד מצליח הנזכר, ורבי מסעוד זה יחד עם תלמייד חעם אחד באו בשנת של"ז 1577 לצפת ויספרו עוד על חכם אחד גדול הדור ויודע עתידות ושמו רבי אברהם שלום ברדעא. גם רבי חיים מדרעא ורבי מרדכי מדרעא, שניהם היו עוד ידועים אז למדיי עתידות ושנגלה להם אליהו.

וכל אלה יצאו כנראה בזמן אחד ויתיישבו בצפת, והאחרון רבי מרדכי חיבר ספר מעיינו חכמה ונגנז. שם בצפת התוודעו החכמים המקובלים האלה לרבי חיים ויטאל הנודע והוא סיפר בשבחם.

כאמור דברי טולידאנו על המצאותם של מקובלים בדרעה במאה ה-16 מאוששים ממקורות שונים, אלא שדבריו בדבר בואם של חלק מהמקובלים האלה במאה ה-16 לצפת, אותם שאינם נזכרים בספר החזיונות לרבי חיים ויטאל, אינם עולים מן המקורות הידועים לנו.

שתי שאלות עולות מן העדויות המצויות בידינו : האחת היא מה היחס בין מקובלי דרעה במאה ה-16 – הן אלה שהגיעו לצפת והן אלה שנותרו במגרב – ובין אותן מסורות בדבר מציאות ספר הזוהר בדרעא הקדמונים, והשנייה היא איזו מידה של אישוש היסטורי בכתובים ניתן למצוא למסורות קבליות משמם ולפשרו של ייחודם כבעלי רוח הקודש. גילוי אליהו וכיוצא בזה.

דרעה, דרעא או דרע, הוא שמו של עמק פורה בדרום מרוקו, אחד מנאות המדבר שבאזורים הגובלים בצחרה מעבר להרי האנטי אטלס. באזור זה חיו יהודים במשך תקופה ארוכה, שראשיתה אינה ידועה. במחק יהדות המגרב מקובלת ההנחה, שהיישוב היהודי בדרעא הוא עתיק יומין ובאזורי תאפילאלת ואשדות הדרעא נמצאו יהודים משנים קדמוניות.

יש הגורים, שתהליך היווצרותה שח הקהילה היהודית הברברית התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי ובין הכיבוש הערבי, ויש מסורות המקדימות זאת עוד יותר, מכל מקום יהודי המגרב ראו בעמק הדרעא את " ערש הממלכה היהודית " בימי הביניים המוקדמים.

ומסורת זו זכתה לבירורים נרחבים בספרות המחקר. קהילות יהודיות קדומות בדרום המגרב בכלל ט

ובדרעא בפרט היו קיימו אפוא בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי של יהודי מרוקו, וקרוב לוודאי שהצירוף " מקובלי דרעא הקדמונים " הרווח בכתבי היד, כנזכר לעיל, היה אפשרי מלכתחילה בשל מסורות אלה, שידעו על יישוב יהודי קדום בעמק הדרעא ועל רציפות קיומה של קהילה יהודית באזור זה במשך מאות שנים.

בתעודות מן הגניזה שנדונו בשנים האחרונות כלולות ידיעות רבות על סחר של היהודים בדרום המגרב בין המאה ה-9 וה-11. דרעא הייתה אחד ממרכזי הסחר הטראנס צחרי והייתה בה קהילה יהודית בתקופה זו. היהודים החזיקו בחלק ניכר מהסחר שבין נאות המדבר בצפון הצחרה ( דרעא ) ובין החוף הצפון אפריקאי ומצרים.

הגיאוגראף הערבי יאקוט 1179 – 1229 ציין, כי רוב הסוחרים בעמק הדרעא בשנות 1200 – 1220 היו יהודים. ממקורות אחרים אנו יודעים על יישוב יהודי בדרעא במאה ה-11, שכן מר דונש ממדינת דרעא נזכר בשאלות ותשובות הרי"ף ובני דרעא נוספים נזכרים בתעודות מן המאה ה-11 בגניזה.

מן המאה ה-12 יש עדויות מגוונות המעידות על שגשוגו של היישוב היהודי בדרעא. המחבר האנונימי של כתאב אל איסתיחבאר כותב במאה ה-12 בשלון תלונה על מעמדם של היהודים : " אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פאס ובדרעא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".

Kinot de Ticha Béav : "Eikhal Adoni"

ה. ספרות הקבלה

ספרות הקבלה, היא ספרות הסוד בישראל, נעלמה מעיני רבים. יחידי סגולה עסקו בה וחידשו בה. בכל דור ודור עמדו לישראל מקובלים, ׳ארזי לבנון׳, שהסתגרו בד׳ אמותם, וגילו בכתביהם מן הטמיר והנסתר שבתורתנו הקדושה.

תחילת הפצת תורת הקבלה באופן עממי יותר, ולא רק מפה לאוזן, היתה עם גילוי הזוהר הקדוש בספרד. ספר הזוהר התפשט ברחבי העולם היהודי, ופרשנותו ועיקרי יסודותיו נלמדו בבתי המדרש ונכנסו לספרות פרשנות התורה והדרוש.

שלב נוסף ומרכזי ביותר הוא הקמתו של מרכז הקבלה בצפת על ידי המקובלים הגדולים: הרב משה קורדובירו (הרמ״ק) ורבי יצחק לוריא אשכנזי(האר״י). הם ותלמידיהם השפיעו השפעה מכרעת על כל התפתחות תורת הסוד עד ימינו. השפעת הקבלה, מכאן ואילך, באה לידי ביטוי באופן מעשי בתחומי ההלכה, הלכות שבכל יום. ובכל מעשה ומעשה שבחיי האדם, יש היבט נסתר, קבלי, שפירשו לנו המקובלים וחכמי ההלכה ההולכים בדרכם, את מהותו.

שלב שלישי הוא שלב המכוונים שמרכזו היה בירושלים בישיבת ׳בית אל׳, בה פעלו גדולי המכוונים בדורות האחרונים – כולם מ׳ארזי הלבנון׳.

מעבר לנקודות מרכזיות אלו, פעלו מקובלים ומכוונים לאלפים ולרבבות בכל תפוצות ישראל: בצפון אפריקה, בתורכיה, באיטליה, בסוריה, בבבל ובתימן. בסקירה זו נציין אחדים מגדולי המקובלים מ׳ארזי הלבנון׳:

על גדולי המקובלים בספרד בימי הביניים נמנים: רבי יוסף ג׳יקטיליה (שנודע בספריו החשובים ׳שערי אורה׳ ו׳גנת אגוז׳); הרמב״ן – שהרבה חידושים על פי הסוד מצויים בפירושו לתורה; רבנו בחיי בן אשר, שאף הוא שילב בפירושו לתורה חידושים רבים על פי הקבלה; רבי שם טוב בן אברהם גאון; רבי אברהם זכות (מח״ס ׳יוחסין׳); רבי שמעון לביא(מחבר הפירוש ׳כתם פז׳ לזוהר) ועוד.

בתקופת צפת יש לציין את המקובלים הבאים: רבי שלמה אלקבץ; רבי משה אלשיך; הרמ״ק – שסיכם את תורת הקבלה בספריו המקיפים והגדולים, כ׳פרדס דמונים׳ ועוד; האר״י – שתורת הקבלה אותה גילה השפיעה השפעה מכרעת על העם היהודי מאז ועד היום בתחומים רבים; רבי אליהו די וידש(מח״ס ׳ראשית חכמה׳); רבי חיים ויטאל – שקיבל מהאר״י את סודות הקבלה וניסחם בכתב בסדרת ספרי ׳עץ חיים׳; רבי יוסף בן טבול; רבי ישראל סרוג; רבי אברהם אזולאי(מח״ס ׳חסד לאברהם׳); רבי מנחם עזריה מפאנו – ממפיצי תורת הרמ״ק והאר״י.

ובירושלים: רבי גדליה חיון – מקים ישיבת ׳בית אל׳; רבי חיים בן עטר; רבי שלום מזרחי שרעבי(הרש״ש) – שהשכיל ללמד כיצד מכוונים בתפילות על פי כוונות האר״י; החיד״א – ממקובלי ׳בית אל׳ ועוד. מקובלים נוספים בתוך ׳ארזי הלבנון׳: הרמח״ל – שכתב וחידש בקבלה בכמות ובאיכות מדהימים; רבי יעקב אביחצירא – מגדולי המקובלים במרוקו; רבי שלום בוזגלו – ממקובלי מרוקו ומח״ס ׳מקדש מלך׳ על הזוהר; רבי עובדיה הדאיה (מח״ס שו״ת ׳ישכיל עבדי׳); רבי יוסף חיים מבגדאד – שרובי תורתו מושפעים מתורת הקבלה ורוויים בחידושים בה.

ו. פילוסופיה יהודית

באוצרות הרוח של העם היהודי תופסת מקום נכבד – הפילוסופיה היהודית, ההגות היהודית. מבין החשובים והגדולים שבחכמי ישראל עסקו בפיתוח מחשבת היהדות והותירו לנו מפרי יצירתם. ספרי המחשבה היהודית הם ספרי יסוד בארון הספרים היהודי. על ברכם גדלו דורות רבים שעיצבו את הגותם ואת הלך רוחם על פיהם.

גדולי ישראל בכול הדורות שקדו על לימדם של ספרי היסוד במחשבת ישראל והעמיקו בהם חקר. הרעיונות הבסיסיים המצויים בספרות המחשבה היהודית, חדרו לפרשנות המקרא ואף לספרי המוסר, וכך הגיעו לכלל ישראל, ולא נותרו נחלתם של ההוגים בלבד.

עובדה מדהימה היא שגדולי המחשבה הישראלית כולם מ׳ארזי הלבנון: רב סעדיה גאון, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי יהודה הלוי, רבינו משה בן מיימון, רבי יוסף אלבו, רבי חסדאי קרשקש, רבי יצחק ערמא, ורבי יצחק אברבגאל.

רבנו סעדיה גאון הוא הפילוסוף היהודי הראשון. ספרו ׳אמונות ודעות׳ הוא הספר השיטתי הראשון שהקיף את כל היסודות העיוניים של היהדות. בספרו בירר רס״ג את עיקרי היהדות, והתאים בינם לבין התבונה, הדעת והפילוסופיה הכללית. הגותו משמשת לבוש הגיוני לתורת ישראל.

אחריו קם רבנו בחיי אבן פקודה – הוגה הדעות הראשון של יהדות ספרד. על אף שאין לנו פרטים ביוגרפיים רבים על אישיותו, הרי שספרו ׳חובת הלבבות׳ זכה להמנות כאחד מספרי היסוד בכל ארון ספרים יהודי. ספר זה – שנחשב כספר מוסר לא פחות מהיותו ספר הגות – הוא מן הספרים המקוריים במחשבת ישראל. העיר עליו סובב הספר הוא הבורא. רבנו בחיי מדריך את הקורא ומובילו אל בוראו, שלב אחר שלב, עד הדבקות בו באמונה ובלהט. ׳חובת הלבבות׳ הוא הספר השיטתי הראשון המדריך לעבודת ה׳, באופן הגיוני ושכלי. ההוגה השני בספרד לאחר רבנו בחיי הוא רבי יהודה הלוי – גדול המשוררים היהודים לאחר תקופת התנ״ך, נעים זמירות ישראל, אך לא פחות – מן הפילוסופים המקוריים בישראל. בספרו ׳הכוזרי׳ עמד ריה״ל על מהות הלאומיות היהודית. הוא זה שהסביר שמקומו של עם ישראל בין האומות – הרי הוא כלב בין האיברים. הוא זה שקבע שמעמדו של עם ישראל שונה ממעמד כל הגויים, כהבדל שבין דומם לצומח, חי למדבר. עם ישראל וארץ ישראל – הם מרכז הגותו. ריה״ל הסיט את מרכז ההגות מנושאים מופשטים לנושאים לאומיים. השפעתו גדולה היתה על הוגים יהודיים רבים במשך כל הדורות ועד לימינו.

ההוגה הגדול והמפורסם בין כל ההוגים היהודים הוא רביגו משה בן מיימון. ספרו ׳מורה גבוכים׳ הוא פסגת היצירה המחשבתית בישראל. ספר זה הורה את האמת לנבוכים בדורו ובדורות הבאים. בספרו זה מיזג הרמב״ם בין התורה והחכמה, בין האמונה והפילוסופיה, בין הנבואה והדעת.

בספר זה עסק הרמב״ם בהוכחה למציאות האל, בהבנת התארים בהם מתואר הקב״ה במקרא, בביאור השגחת ה׳ על עולמו, בפירוט הסבר טעמי המצוות ועוד.

כל ההגות היהודית שלאחר ׳מורה נבוכים׳ שאבה ממנו והתבססה עליו. ספרו נלמד על ידי גדולי ישראל, ששאבו ממנו יראת שמים לא פחות מהבנת פעולות מערכות שמים.

המעמיק ביותר מבין כל ההוגים היהודיים הוא רבי חסדאי קרשקש. ספרו ׳אור ה״ הוא בעצם מחאה כנגד השכלתנות שאיפיינה את ההגות היהודית שלפניו. רח״ק מדגיש בספרו את האופי העל-הגיוני ומובן של האמונה היהודית. תוך שהוא קוטל בביקורתו את תורת אריסטו, עליה סמכו ההוגים היהודים שלפניו. רבי יצחק עראמה, שנולד לאחר פטירת רח״ק, שאב מזה האחרון את רובי תורתו ההגותית. הוא נודע בעולם היהודי בספרו הדרשני והמעמיק על התורה – ׳עקידת יצחק׳. כרח״ק אף רבי יצחק עראמה התנגד לפילוסופיה, ותלה בתורה את המקור לדעת ולחיים הדתיים. ספרו ׳עקידת יצחק׳ התפרסם מאוד בעולם התורני, ונודע כאחד מספרי הדרשנות החשובים ביותר.

אחרון הפילוסופים בספרד – שלפני הגירוש – הוא רבי יוסף אלבו. ספרו ׳העיקרים׳ הוא מספרי המופת של מחשבת ישראל. הנושא המרכזי של הספר הוא הדיון המעמיק בעיקרי הדת ובשרשי האמונה. רבי יוסף אלבו הוא הראשון בישראל שהקדיש ספר שלם לנושא חשוב זה. הוא זה שקבע קנה מידה, קריטריונים, להגדרת עיקרי האמונה.

כל ההגות היהודית שבאה לאחר גירוש ספרד ועד ימינו, שאבה בעצם מהגותם הנזכרת של הגדולים הללו. יש שמיקדו את הגותם בצד השכלי, בהשפעת הרמב״ם ואחרים, ויש שמיקדו את הגותם בפן הלאומי כריה״ל ואחרים. מאז ועד היום, כל הגות יהודית בונה את בנינה על בסיס הלבנים מתורתם של ׳ארזי הלבנון׳ הללו.

ספרות המוסר

ספרות המוסר נוערה על מנת להראות לנו את הדרך בה נלך בחיי הדת והחברה. דרך בה נגיע למדרגה דתית גבוהה, כפי הראוי לכל יהודי בחייו עלי אדמות.

ואף על פי שבספרות חז״ל ובשאר ספרי פרשנות לתורה ולמקורות יהודיים אחרים, מוצאים אנו קטעי מוסר רבים, טרחו חכמי ישראל להקדיש מזמנם ולהתמקד בכתיבת ספרות מוסר ממש, כלומר ספרים המתארים פרקים פרקים את דרכי הנהגת האדם בחייו הדתיים והחברתיים, או תחת נושאים מסוימים ובעיות מרכזיות בתורת המוסר.

להלן נסקור את תרומתם של חכמי ׳ארזי הלבנון׳ לתורת המוסר היהודית.

ראשיתה של ספרות המוסר בימי הביניים נמצאת – לדעת החוקרים – בפרק האחרון של הספר ׳אמונות ודעות׳ לרב סעדיה גאון. בפרק זה הוראות התנהגות מוסרית על בסיס פילוסופי. אולם הספר החשוב ביותר והבולט ביותר בעת ההיא, הוא הספר ׳חובת הלבבות׳ לרבי בחיי אבן פקודה, ספר זה מלא וגדוש במוסר נוקב, המסביר לכל לומד בו את משמעות החיים הדתיים. ספר ׳חובת הלבבות׳ מדגיש את הכוונה הדתית והריגשית המתלווה לקיום המצוות. הספר עוסק ביראת ה׳ ואהבתו, במצוות התשובה ועוד.

מגמת ספר ׳חובת הלבבות׳ קיימת גם בספר ׳הגיון הנפש׳ לרבי אברהם בר חיא, ובספר ׳יסוד מורא׳ לרבי אברהם אבן עזרא. בתקופה זו ראוי להזכיר את ׳ספר המספיק׳ לרבי אברהם בן הרמב׳׳ם, ספר מוסר מעורר ומחזק.

חשוב ביותר הוא ספר ׳כד הקמח׳ לרבי בחיי בן אשר, וכן פירושו למסכת אבות.

מפורסמים הספרים העוסקים במוסר תחת נושאים מוגדרים: ׳מעלות המידות׳ לרבי יחיאל בן יקותיאל מרומי; ׳מנורת המאור׳ לרבי יצחק אבוהב; ׳תומר דבורה׳ להרמ״ק; ׳שערי קדושה׳ לרבי חיים ויטאל; ׳ראשית חכמה׳ לרבי אליהו די וידאש – ספר מוסר המשולב ביסודות מתורת הקבלה, ומבהיר עד כמה מעשה האדם משפיעים מעבר למה שנראה לעינינו; ׳שבט מוסר׳ לרבי אליהו בן אברהם שלמה הכהן; ו׳מסילת ישרים׳ לרמח״ל – ספר המוסר הנפוץ ביותר בישראל.

הקוראן מעתיק מדברי האוונגליון

אם נסכם עניין זה, מציג הקוראן שלושה רעיונות: ראשית, אפשר להתייהד גם בלי לקבל את כל דיני התורה לעניין מאכלים אסורים. שנית, התוספת, שנצטוו היהודים לאסור עליהם – מאכלים מסוימים – היא מפני שהיו רשעים וחוטאים. שלישית, ישו קבל רשות מבורא עולם להתיר את האיסורים האלו. הקוראן לא חידש את הדוגמטיקה הזאת אלא היא הועתקה מן האוונגליון. פאולוס השליח וחברו יעקב דרשו מאומות העולם שרצו להסתפח לדת ישראל ש׳יתגיירו, בלי שיקבלו עליהם את כל מצוות התורה:

״אני פוסק שלא להקשות על אותם אנשים מן הגויים אשר שבים אל אלוקים, אלא לכתוב אליהם להימנע מטומאות אלילים ומזנות, מבשר הנחנק ומן הדם. הרי למשה יש מדורות קדומים אנשים המכריזים אותו בכל עיר ועיר, ומדי שבת הוא נקרא בבתי הכנסת. נראה לרוח הקדש ולנו שלא להטיל עליכם שום מעמסה נוספת מלבד הדברים הנחוצים האלה: להימנע מזבחי אלילים ומדם, מבשר הנחנק ומן הזנות״_; ״יש שסטו מזה ופנו לדיבורי הבל… אך אין הם מבינים לא את מה שהם אומרים ולא את מה שהם טוענים בתוקף. אנחנו יודעים שהתורה טובה אם חיים בה לפי חוקיה. זאת יודעים אנו, שחוק [התורה] אינו נקבע בשביל אדם צדיק, אלא מכוון הוא למופקרים ולסוררים, לרשעים ולחוטאים, לטמאים ועושי תועבה, לרוצחי אב ואם ולמרצחים, לזונים ולשוכבי זכר, לחוטפי אדם ושקרנים ונשבעים לשקר, לכל מה שנוגד את התורה הבריאה אשר על־פי בשורת הכבוד של אלוקים המברך, היא הבשורה שהופקדה בידי ".

הקוראן מעתיק את אחד מסלעי המחלוקת שבין מייסדי הנצרות ובין יהודים או יהודים-נוצרים. פאולוס טען שמשה לא קיבל את דיני איסורי אכילה ישר מבורא עולם, אלא רק הוא הוסיף אותם מדעתו:

״יש רבים המסרבים להישמע, דוברי הבל ומתעים, בפרט מבין הנימולים… משחיתים הם משפחות שלמות בלמדם דברים פסולים, וזאת למען רווח שפל… ולא ישיתו לבם לאגדות יהודיות ולמצוות בני אדם הסוטים מן האמת. הכול טהור לטהורים [המאמינים בישו] אבל לטמאים ולשאינם מאמינים [היהודים] שום דבר אינו טהור, כי גם שכלם וגם מצפונם טמאים. הם מצהירים שהם יודעים את אלוקים, אך במעשיהם כופרים בו_; נתעבים הם וסרבנים, ולא יצלחו לשום מעשה טוב״_; ״אם כן לשם מה התורה? היא נוספה בגלל העברות, עד כי יבוא הזרע אשר לו מכוונת ההבטחה [ישו]. התורה נמסרה באמצעות מלאכים בידי מתווך [משה]״(טיטוס א, י־טז_; גלטים ג, יט־כ).

דברי פאולום אלה מוכיחים, כמובן, שהוא הושפע מאחת הכתות היהודיות בזמן בית המקדש, כת הבייתוסים, שלפיה התורה או חלק ממנה נתווספה על־ידי משה מדעתו. כל הדיבורים האלה של פאולוס ושל הקוראן הם בסתירה מפורשת למה שמובא בחומש. ראשית, האיסור לאכול מאכלים לא כשרים וכן שאר המצוות לא נתווספו מבשר ודם, אלא ניתנו למשה מפי השם. ושנית, הם לא ניתנו מפני שהיהודים היו מורדים וחוטאים, אלא הדבר הפוך: כדי שיהיו עם קדוש ולא ינהגו כתועבות שאר האומות: ״ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם… ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם… והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. והייתם לי קדושים כי קדוש אני השם ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״_; ״כי עם קדוש אתה להשם אלוהיך ובך בחר השם להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. לא תאכל כל תועבה. זאת הבהמה אשר תאכלו…״ (ויקרא כ, כב־כו_; דברים יד, ב-ד).

פאולוס, ואחריו הקוראן, שינו את הדברים האלה מפני שרבים מקרב גויי הארץ חשו תחושת עלבון מן הדברים שכתבה התורה, הפוגעים בשמם הטוב. אם, כדברי התורה, פוגמת אכילת בעלי חיים שאינם טהורים את הנפש, הרי נפשם של כל גויי הארץ פגומה מן המאכלים שהם אוכלים. לכן בשל נימוק זה כפה מלך יווני בימי בית שני את היהודים לאכול מאכלים האסורים להם. מכאן נולדה אז התיאוריה להפוך את הדברים ולהציג מצג חדש רמקורי׳, שכולו דברי הלל ושבח לגויי העולם וכתב קטרוג והשמצה על עם ישראל.

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.

גם בימים ההם רוח לי לחשוף דברים לא ידעתים מקדם ואשר האירו עיני להבין אשר שגיתי. מדי עברי בדרך שמעתי  קול המולה גדולה בבית יהודי. התקרבתי אל פתח החצר, והנה שם המון נשים עטופות במכסה לבן על ראשן. חשבתי היותן כבתולות המרקדות! אמנם שגיתי, היו מתאוננות על מת. שתים העומדות בתוך, קרובות המת היו, מתדפקות על החזה ומקוננות בלשון ערביאית, וכל הנשים סביבותיהן סופקות  ידיהן יחדיו, ובין כל בית ובית שורטות פניהן וכל פעם צועקות ׳וו״או, וו״או׳ (ר״ל ווי ווי). אז השכלתי על פסוק ׳לא תתגודדו׳ שהוא כמו ׳ויתגודדו כמשפטם׳ (האסור לנו מבלתי לכת בחוקות הגוי); המנהג הזה נזכר ארבע פעמים בירמיהו, ועל שני פסוקים בעמוס: הא׳ ואמהתיה מנהגות  כקול יונים מתופפות על לבבהן, והב׳ ובכל חוצות יאמרו הו הו, וכן המענות ומטפחות הנזכרות במשנה. וכל זה נקרא בלשון ערביאית גיש״דור.( גֶזְדֶר )

בבואם למקום שם קבר אומרים ׳ה׳ עמכם׳ לחופרים, כבעז לקוצרים. עד שיכינו הכל משכיבים הארון על הארץ וחוטפים שמלותם זה מזה להפציר כל אחד לתת כסף לצדקה. גם הנשים באות ויושבות על קברי קרוביהן, קוראות אותם בעזרתן, דורשות על סודיהן למתים ועמהם תתוכחנה, כאשר ידבר איש אל רעהו בעוד בחיים חייתו. ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה יעשו גם האנשים ביום תשעה באב.

אם גם אנשים חכמים ונבונים, כי נכח עיני שכל דרכיהם וכל מעגלותיהם מפלסים במאזני משפט, לו יהיו לקהל אחד במקום אחד – לקץ העתים שנים ינאץ גם ביניהם חוקים לא טובים לא ידעו שחרם; ומה גם עתה בעם תועי לבב, כי לא ידעו דרך ה׳ לעשות כמנהג סכלותם, ויוצרים עמל עלי חוק אחד.

 המנהג, הנחש והעין הרע-שלשה משחיתים המה אשר תחתיהם תרגז כל ארץ מערב. במוצאי שבת לא יוציאו דבר מביתם, והס כי להזכיר בשם ביצים, אף כי לאכול, מבלי יחלו השבוע בהוצאה או בדברי אכל. לא ידעתי כל זה. נדעך נרי בחדרי, הוצאתיו להדליקו, שחקו עלי. דלקתי נרי בבית  שכני, לא הניחני להוציאו. בראשונה חשבתיו כמצחק ואחר כמעט רבותי אליו, אך בשמעי הסבה מלאתי פי שחוק, סלחתי לפתיותו ואצא לקנות נר אחד ולהדליקו בבית הגוים.

הערביאים בריבם ביניהם לא יאחזו בזקנם, כי קדוש הוא ועליו נשבעים, וכן היהודים. חסידי היהודים אף לא יגעו בו, פן יפול משערת זקנם ארצה ופוגם בדיקנא עילאה. בצאתי יום אחד מבית־הכנסת מצאתי איש אחד על הפתח וכוס בידו מלא רוק. הושיטו אלי לרוק בתוכו כאשר עשו כל היוצאים. נהפכו מעי בקרבי, דחיתי ידו, הפלתי כוסו והעמסתיו בכל המארות ובכל האלות אשר לא נכתבו בספר התורה: ׳נבל! 135 בליעל וחדל אישים!׳ ויצא איש הכינים לשכך חמתי, לאמר כי היה לשקוי ילד החולה. ׳שקוי!׳ אמרתי משומם, ׳שקוי׳, השיב לי, ׳לרפואת עין הרע. הלא ידעת דברי התלמוד כי רוב הבנים מתים בעין הרע, ׳אבל בתלמוד׳ (אמרתי) ׳לא נאמר שישתה רוק לרפואה׳. ׳כן הוא מנהגנו׳(הוסיף). ׳מנהג  נתעב ונאלח!׳ עניתי.

גם לא תוכל לנשק או להלל יופי בניהם ובנותיהם הקטנים, ואם עברת, לא ירפוך עד רוקך עליהם. – חג הדודים מכלול הבלים הוא, השער הבא יגידם לך.

מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.

מאת ד"ר מאיר נזרי….

מתוך הספר מקדם ומים כרך ח

ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….

להלן סקירה כללית של בעיפי הכתובה וציון  הפרטים הייחודיים בכתובה הסג'למאסית / פילאלית נוסח ארפוד ותאפילאת. 

יום החופה.

עד סוף 1950 לפחות נהגו אנשי תאפלאלת וארפוד לערוך את החופה אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות פותחות בשלישי בשבת, חוץ מהאלמן, שעושה חופתו בשישי בשבת.

שם מקום החופה.

מקום החופה בכתובת הנישואין בכלל מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב שבו החופה נערכת, לפעמים אף בציון שם המדינה. לשמו של היישוב מתווספים בכתובות בנישואין שימני נוף סביבתיים, בעיקר שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב היישוב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות בתאפילאלת , ארפוד ואגפיה אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום " סג'למאסה ". כל היישובים השייכים למחוז תאפילאלת וביניהם ארפוד נכללים בשם סג'למאסה, הוא השם הקדום והמקביל לתאפילאלת.

לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא " כאן במתא סג'למאסה דעל נהר זיז מותבה " – כאן במקום בג'למאסה, שעל נהר זיז היא יושבת. השם סג'למאסה מופיע בכתובות ארפוד עד 1948 לפחות.

עיקר הכתובה.

המוהר, או עיקר כתובה בלשון חז"ל, הוא הסכום המינימלי שאדם מתחייב לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואין – מות הבעל או גירושין, ותכלית תקנתו היא " שלא תהה אישה קלה בעיני בעלה להוציאה ". סכום זה קבוע, וערכו מאתיים זוז. וזה נוסח הכתובה בתאפילאלת.

ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים על מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמישה זוזי מזוזי כספא דחזוי ליכי מנאי – ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתיים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני.

אין כותבים " כסף צרוף " או " נקי " וגם לא " דחזו ליכי מדאוריתא – הראויים לך מן התורה -, כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

תוספת כתובה.

תוספת הכתובה היא הסכום שמוסיף הבעל מרצונו על עיקר הכתובה. בכתובות בתאפילאלת ובארפוד אין מפרטים סכומים נקובים , והנוסח קבוע בכל הכתובות, ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר הכתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

ערך הנדוניה.

בכתובה בתאפילאלת- ארפודית אין נוהגים, כאמור, לציין בשטר הכתובה את הפריטים שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף, סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, הוא הסעיף המסיים את הכתובה וזה נוסחו.

ודא נדוניה דהנעלתה ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין הבגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים וטובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן.

זאת הנדוניה שמביאה לו כלה זו מנכסיה, הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מיטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

פרטים חסרים בכתובה המסורתית הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד.

נוסח שטר הכתובה בתאפיךאת וארפוד קצר הוא בהשוואה לכתובה נוסח הרמב"ם, לכתובה הספרדית הירושלמית ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאס וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בכתובות עד סוף 1950 לפחות. להלן הפרטים והסעיפים החסרים.

1 – אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים, התוספת, הנדוניה והסך הכולל מנוסחים בנוסח כללי.

2 – תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה ועוד

3 – תנאי כתובה שליליים כמו " ונשבע החתן ..  שלא יישא אישה אחרת עליה ולא יעבור על תקנות הקדמונים או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת "

4 –מ ביטחונות ואחריות לפירעון הכתובה, שבועת החתן, שעבוד נכסים..

5 – שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

כל הסעיפים הללו ובמיוחד הבטחונות לפריון הכתובה חסרים בכתובה הסג'למאסית נוסח תאפילאלת וארפוד. אף על פי כן יש תוקף לכל הסעיפים החסרים, והבעל מתחייב בהם כדין כל תנאי הכתובה, הנחשבים לתנאי בית דין, שאך על פי שלא נכתבו כאילו נכתבו.

שני תנאי הכתובה השליליים הנ"ל נדוני בידי שני חכמי תאפילאת וארפוד. רש"א דן באי יכולת הבעל לישא אישה אחרת על אשתו בלא הסכמתה, ורמ"א, רבה של ארפוד, דן בשנת תרפ"ו בניסיון הבעל לכוף את אשתו לעבור מארפוד לכפר סמוך בשם אזזרף, ופסק לטובת האישה. להלן קטעים מפסק הדין, שיש בו גם פרטים חשובים על ארפוד, שנת ייסודה, אוכלוסייתה ומעמדה באזור תאפילאלת.