מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים


מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים "

הקדמה

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

בשנים האחרונות ניתן לראות כי גדלה התעניינותם של הישראלים בבעיה זו אם מכורח הנסיבות הפוליטיות, על רקע התגברות הטרור האסלאמי, או מתוך ניסיון לרדת לשורשי הסכסוך עם הערבים. גם בעולם המערבי מנסים רבים להבין מדוע הציוויליזציה המוסלמית מצויה בעימות עם הציוויליזציה המערבית. מכאן קיימת חשיבות מכרעת לבחינה מדוקדקת של עקרונות דת האסלאם והטקסטים המכוננים שלה – הקוראן, החדית׳ והביוגרפיה הקנונית שאל מייסדה, השליח (ראסול) מוחמד.

הערת המחבר : ראו מחקרו של סמואל הנטינגטון, התנגשות הציוויליזציות, ירושלים: שלם, 2001. הנטינגטון עושה שימוש במונח שטבע המזרחן ברנרד לואיס, שהיה מהראשונים להצביע על היסוד הדתי-תיאולוגי של העימות.

הערת המחבר ספרות החדית׳ האסלאמית מכילה, לפי דברי מאמיני האסלאם, את אמרותיו של מוחמד, כפי שנמסרו מפי חבריו מדור לדור. החדית׳ מהווה מרכיב חשוב בחוק האסלאמי.

הערת המחבר      לספרות הביוגרפית של מוחמד, ה׳סירה׳, חשיבות רבה. הראשון לכתוב ׳סירה׳ היה אבן אסחאק (נ׳ 767), מהעיר מדינה. חיבורו אבד, אך ספרו הגיע לידינו דרך חיבור מאוחר יותר על תולדות מוחמד, ׳סירת רסול אללה׳ (סיפור חיי שליח אללה) מאת אבן הישאם (נ׳ 834), שחלקים ממנו אף תורגמו לעברית (י׳׳י ריבלין, חיי מוחמד, תל-אביב: מצפה, תרצ״ב, תרצ׳׳ג). לאורך ימי הביניים ובעת החדשה המשיכו מלומדים מוסלמים לכתוב ביוגרפיות שכאלה, אך זו הנחשבת לקאנונית, בייחוד באסלאם הסוני, היא גרסתם של אבן אסחאק/אבן השאם.

ברם, הסתירות המצויות בספרות זו מקשות על הסקת מסקנות ברורות ויצירת תובנות חד־משמעיות. נזכיר רק סוגיה אחת שבה עוסקים חוקרים ופוליטיקאים: האם הציווי האסלאמי הוא שהניע את המוסלמים לנסות ולכבוש את העולם ולהשליט בו את דתם ואמונתם או ששאיפה זאת נעוצה בגורמים תרבותיים, פוליטיים או חברתיים־כלכליים. בספר נשתדל להשתמש במושגים הרווחים במחשבה האסלאמית, והצגת הטיעונים מולו תתקיים תוך שימוש במושגים המקובלים עליו.

הספר הנוכחי מהווה חידוש במחקר כולל על ספר הקוראן. באמצעות דרך חדשה ומקורית בקריאתו – שלא לומר מהפכנית ־ יהיה בו כדי לשפוך אור חדש על יצירת האסלאם בכלל וכתבי־הקודש הבסיסיים שלו בפרט.

לקוראן יש גישה כיצד להבין ולפרש את היהדות, והוא גם רומז על פולמוס קשה שהתנהל בעניין זה בין מוחמד לבין יהודי העיר מדינה. הוויכוח פסק לאחר גירוש היהודים מהעיר, ומאז לא התקיימו עוד עימותים פומביים בעניין זה. גם בספרות המחקר ההיסטורית לא מוצה הדיון בפרשה זו עד תום. אנחנו נשתדל לברר אם השקפת הקוראן תואמת בצורה נכונה את עקרונות היהדות ואת המציאות ההיסטורית.

הספר ישווה את עיקרי טענותיו של הקוראן, שחלקם מקורן במקרא וחלקם בברית החדשה, לאלה של היהדות ומקורותיה התנ״כיים והתלמודיים. באמצעות ההשוואה למקור יוכל הקורא לרדת לשורשים ההיסטוריים של יחסי האסלאם-יהדות, ולהבין את התנהלותו של הסכסוך הפוליטי במזרח התיכון.

הקוראן מכיל 114 ׳סורות, , פרקים. כל פרק נחלק לפסוקים, הנקראים בערבית ׳איאת׳. בספרנו אנו מציינים את מספר הפרק ומספר הפסוק. לדוגמה: פרק ד, פסוק ה מצוין: ד, ה. כאשר מצוינים כמה פסוקים – לדוגמה: פרק ג, מפסוק ה עד פסוק יא – נציין זאת כך: ג, ה-יא. כיוון שיש הבדלים קטנים בספרורי הפסוקים בין מהדורות אירופיות ומזרחיות, לעתים יש לחפש את המקור בכמה פסוקים שלפניו או שלאחריו. ספר זה עושה בדרך כלל שימוש בתרגומו העברי של אורי רובין.

״הורדנו את התורה ובה הדרכה ואור. על-פיה היו הנביאים אשר התמסרו חורצים משפט ליהודים, וגם הרגצים והחכמים שפטו על-פי ספר אלוקים שהופקד גידיהם למשמרת ואשר עליו העידו. אל תיראו מפני האנשים, ורק אותי היו יראים, ואל תמכרו את אותותיי כאפט מחיר. אשר לא ישפטו על-פי כל אשר הוריד אלוקים, אלה הם הכופרים״ (קוראן ה, מד

المائدة – השולחן הערוך – סורה מספר 5

43     إِنَّا أَنزَلْنَا التَّوْرَاةَ فِيهَا هُدًى وَنُورٌ يَحْكُمُ بِهَا النَّبِيُّونَ الَّذِينَ أَسْلَمُواْ لِلَّذِينَ هَادُواْ وَالرَّبَّانِيُّونَ وَالأَحْبَارُ بِمَا اسْتُحْفِظُواْ مِن كِتَابِ اللّهِ وَكَانُواْ عَلَيْهِ شُهَدَاء فَلاَ تَخْشَوُاْ النَّاسَ وَاخْشَوْنِ وَلاَ تَشْتَرُواْ بِآيَاتِي ثَمَنًا قَلِيلاً وَمَن لَّمْ يَحْكُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ فَأُوْلَـئِكَ هُمُ الْكَافِرُونَ……תוספת שלי שאינה מופיעה בספר……

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים "

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראלמאחורי הקוראן בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

פרק א

מושגי יסוד

האסלאם נוסד בתחילת המאה השביעית (לספירה הנוצרים) על־ידי מוחמד, שחי בחצי האי הערבי. כיוון שכמעט אין מקורות היסטוריים מחוץ לאלה של המסורות המוסלמיות, על כן ננסה לתת סקירה קצרה על־פיהם.

מוחמד נולד בערך בשנת 570 לספירת הנוצרים בעיר מכה, ונפטר בשנת 632 בעיר מדינה. בהיותו צעיר, התעסק בהרהורים בענייני דת. לפי המסורת המוסלמית נתגלה אליו בזמן מסוים המלאך גבריאל וציווה עליו לנאום לערביי מכה שיפסיקו את עבודת האלילים, שיאמינו באלוקים וייטיבו את דרכיהם ומעשיהם.

מוחמד האמין שאלוקים הוריד את התורה לעם ישראל על־ידי משה, ושהתורה כתובה אצלם.

 הוא השתמש בסיפוריה לאיים על הערבים, שאם לא ישמעו בקולו יענישם אלוקים, כמו שהעניש בדורות הקודמים את אנשי דור המבול ואת אנשי סדום ועמורה. לאט־לאט נתלקטו סביבו קהל קטן של שומעים. רוב אנשי העיר לא הטו אוזנם, ויש שגם התלוצצו על דבריו והתנגדו לו. כשהתנכלו לו וסיכנו את חייו, ברח מוחמד בשנת 622 עם קהל שומעיו מעיר מולדתו מכה, וקבע את מושבו בעיר מדינה.

העיר הזאת היתה מיושבת בערבים וביהודים. הוא המשיך שם לדרוש דברי דת לערבים. בתחילת בואו ניסה לשכנע גם את היהודים של העיר מדינה בצדקת דרשותיו ואמיתת שליחותו, וניהל אתם ויכוחים על זה ועל ענייני דת. לצערו לא קיבלו יהודי מדינה את דבריו ודחוהו. אחרי שקהל שומעיו הערבים בעיר מדינה גדל, התחיל להשתמש בכוח: שני שבטים יהודים גורשו, וגורל השבט השלישי היה שכל אנשיו המבוגרים נהרגו, ואילו נשיהם וילדיהם נלקחו לנשים, לפילגשים, לשפחות ולעבדים לחסידי מוחמד. הוא ניהל גם סכסוכים מזוינים עם ערבים שלא הסכימו אתו, עד שבשנת 630 כבש את עיר מולדתו מכה.

לפי הפילוסופיה המוסלמית היה מוחמד נביא והביא לעולם דת חדשה, אחרי היהדות והנצרות.

לפי הנראה, מספר הקוראן, האמין מוחמד שאלוקים נתן ליהודים את התורה כדי שיתנהגו לפי מצוותיה, אבל מרביתם לא התנהגו כראוי, ועליכן שלח להם אלוקים את ישו הנוצרי, כדי שיחזיר את היהודים בתשובה. הצדיקים בעם ישראל שמעו בקולו של ישו, ואלוקים נתן להם את האוונגליון והדת הנוצרית.

כיוון שלערבים עוד לא שלח אלוקים שליח מיוחד, הם טועים בעבודה זרה. גם הנוצרים, כמו היהודים, לא שמרו היטב את דתם, כי האמינו שישו הוא אלוהים ־ דבר שאינו נכון, כי היה רק בן־אדם בשר ודם, נביא וצדיק. על כן שלח אלוקים את מוחמד להחזירם למוטב. הוא, מוחמד, יהיה הנביא האחרון, ודתו היא הדת האחרונה, האסלאם.

הדת הזאת חוזרת על הרבה יסודות של אמונה ומצוות שנמצאים ביהדות ובנצרות, ועוד נתווספו למוחמד דברים מיוחדים. אחרי מות מוחמד לוקטו נאומיו. חלק מדבריו חוברו בתוך ספר, הוא הקוראן, ספר הבסיס של המאמינים במוחמד; וחלק מדבריו נמסר בעל־ פה על־ידי חבריו ותלמידיו, ובמשך מאתיים שנה אחרי מותו חוברו לספרים ־ הם ספרי החדית׳.

כיוון שדת האסלאם מיוסדת על כתבי הקודש של היהדות ועל הכתבים שמקודשים לנצרות, נציג בראשית ספרנו סקירה קצרה של כתבי היהדות וכתבי הנצרות.

היהדות

כתבי הקודש המכוננים של היהדות הם התנ׳׳ך והתלמוד, ובהם נמצאים עיקריה ויסודותיה. התנ״ך כולל את התורה, שנקראת גם ׳חומש׳, וכן את ספרי הנביאים והכתובים, נ״ך. החומש, הספר המקודש ביותר ליהדות, פותח בסיפור בריאת העולם ומסתיים בפטירתו של משה טרם כניסתו של עם ישראל לארץ־ישראל ־ כ־2,500 שנה אחר בריאת האדם הראשון.

אחר החומש באים ספרי הנביאים. הראשון שבהם הוא ספר יהושע, הדן בראשית ההתיישבות היהודים בארץ ישראל. אחריו באים ספר שופטים, שמואל, מלכים ועוד אחרים. ספרי הנביאים והכתובים נחתמו כ-900 שנה לאחר תקופת משה, עם בניין בית המקדש השני בימי עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה.

הערת המחבר – לפי חשבונם של חכמי התלמוד – מובא בספר סדר עולם של רבי יוסי בן חלפתא וכן בתלמוד

עבודה זרה ט, ב, נבנה בית המקדש השני כ־350 שנה לפני ספירת הנוצרים

 בתנ״ך כלולים יחד 24 ספרים," והם מכונים ׳תורה שבכתבי.

היהדות מסתמכת גם על ספרי התלמוד, שכוללים את המשנה ואת הגמרא. המשנה נכתבה בטבריה כמאה שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. הגמרא נכתבה בשני מקומות: באר־ץ־ישראל ובבבל. הגמרא שנכתבה בארץ ישראל, כמאה שנה לאחר המשנה, נקראת תלמוד ירושלמי׳, וזו שנכתבה בבבל נקראת ׳תלמוד בבלי׳. התלמוד הבבלי נחתם על־ ידי רב אשי – נפטר בשנת 425 לספירת הנוצרים –  וחכמי דורו כמאתיים שנה לפני הופעת האסלאם.

תוכן דברי התלמוד מכונה ׳תורה שבעל פה׳. אלו הם פירושים והסברים לדברי החומש והנ״ך. חלקם נמסרו, לפי המסורת, מפי משה, וחלקם נאמרו על־ידי חכמי ישראל בדורות שלאחר מכן. התלמוד מכיל גם פתגמי חוכמה ומוסר לאלפים, וכן סיפורים ותיאורים רבים שאירעו ליחידים או לעם ישראל, וגם לאומות אחרות, בתקופות שונות.

לאחר חתימת התלמוד פירשו חכמי ישראל סוגיות ועניינים שונים בתלמוד. המוכר והנפוץ ביותר הוא פירושו של רבי שלמה בן יצחק – המוכנה רש"י, 1040 – 1105. נולד בטרוי שבצרפת ונטר בוורמס בגרמניה –  שפירש את כל התנ״ך וגם את כל התלמוד. רבי משה בן מימון, הרמב״ם – נולד בספרד ונפטר במצרים 1140 – 1205  קיבץ את ההלכות מן התלמוד בספרו משנה תורה, הידוע בכינויו יד החזקה. הרמב״ם היה גם פילוסוף ורופא דגול. הוא עסק רבות בסוגיות מחשבה ואמונה וכינס את כללי האמונה של היהדות בספריו השונים: בספר משנה תורה, בספר מורה נבוכים, בפירושו על המשנה ובאגרותיו.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הנצרותמאחורי הקוראן

הנצרות החלה ככת שפרשה מהיהדות, ובסוף הפכה לדת חדשה בפני עצמה בהשפעת יהודי בשם שאול התרסי, הנקרא בפי הנוצרים ׳פאולוס הקדוש׳. לאחר ששאבה את יסודותיה מן היהדות, נוספו לנצרות רעיונות אליליים־הלניסטיים ומוטיבים מדתות אחרות.

הערת המחבר : כגון עבודה לאלוהים שעמד לתחייה ועבודה לאמו של אלוהים – אמונות שרווחו בקרב עמי המזרח הקדום.

כתבי הקודש הבסיסיים של הנצרות הם התנ״ך, ובנוסף לו גם הברית החדשה. זו כוללת את ארבעת ספרי הבשורה, האוונגליונים, כמה אגרות ועוד ספרים אפוקריפיים. האוונגליונים מכילים חלק מסיפור חייו של ישו הנוצרי, דבריו ופועלו, ומיוחסים לארבעה מתלמידיו או תלמידי תלמידיו. גם האגרות נכתבו על־ידי תלמידיו או תלמידי תלמידיו הנקראים ׳שליחים׳, והמפורסם שבהם הוא פאולוס הנ״ל.

הערת המחבר : האפוקריפים הם ספרים חיצוניים של היהודים, שלא נכללו בכתבי הקודש היהודיים, כמו ספר יהודית, טוביה, מכבים , בן סירא ; ויש לנצרות ספרים אפוקריפים נוספים, אשר בשל התנגדות הכנסייה הודחו מן הברית החדשה. עכ"ל

כתבי הקודש של הנצרות נקראים ׳הברית החדשה׳, מתוך ההשקפה, שלפיה כרת בורא העולם ברית חדשה עם מאמיני ישו, והיא באה במקום ׳הברית הישנה׳ של בורא עולם שנכרתה עם עם ישראל. לפי אמונתם, ירשו מאמיני ישו את מקומה של היהדות. הנצרות מכירה בקדושת התנ״ך, אך מפרשת אותו על־פי אמונתה ובשונה מהיהדות.

למן המאה הרביעית נעשתה הנצרות לדת השלטת בארצות אירופה. בעקבות סכסוכים פוליטיים ודוגמטיים התפלגה הנצרות לכתות רבות. שתי כנסיות גדולות שלטו על ארצות הנוצריות: המערבית הקתולית, שראשיה ברומא; והמזרחית, שעיר בירתה היתה עד שלהי ימי הביניים קונסטנטינופול הביזנטית.

האסלאם

האסלאם נוצר כ־600 שנה לאחר יצירת הנצרות, בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים. דרשותיו של השליח מוחמד נלקטו ונסדרו לספר ־ הוא הקוראן, ספר היסוד של הדת. ההשקפה המוסלמית גורסת, כי הקוראן הורד לעולם באמצעות התגלויות אלוקיות לנביא מוחמד. הספר יחיד במינו, לשונית ותכנית, נכתב בערבית טהורה, ואי אפשר לחקותו (אעג׳אז). גם לא ראוי לקוראו בשפה אחרת או ללמדו על־ידי כופרים. כאמור, מלבד ספר הקוראן מושתת האסלאם גם על החדית׳ – המסורת שהועברה בעל־פה מדור לדור והועלתה על הכתב מאמצע המאה התשיעית ואילך. ההלכה המוסלמית גיבשה קריטריונים לבדיקת האותנטיות של מסורות אלה, וסמכה ידה על כשבעה קובצי חדית׳ כאותנטיים.גם ספרי הביוגרפיה של מוחמד וחבריו הם בעלי חשיבות רבה. החדית׳ כולל עובדות, חוקים, מופתים, דברי חוכמה, פסקים ופתגמים, המיוחסים למוחמד ולתלמידיו. הללו מהווים תשתית לסונה הקדושה, המדריכה ומכוונת את ההתנהגות הנכונה של המוסלמי המאמין ושל המשפט האסלאמי, השריעה.

הערת המחבר : ארבעת יסודותיה של השריעה הם: הקוראן: הסונה – במשמע הלכות חייו ואמירותיו של מוחמד ובני דורו ישרי-הדרך: ההיקש (קיאס) מהלכה אחת לאחרת: והסכמת הכלל (אג׳מאע). ראו י׳ מירון, הדין המוסלמי כראיה השוואתית, ירושלים: מאגנס, תשס״א, עמי 25 ואילך. יש המוסיפים גם את מנהג המקום (ערף או עאדה) כיסוד הלכתי חמישי. ראו ג׳ בכור, בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי, הרצליה: מפעלות המרכז הבינתחומי, תשס״ב, עמי 19-18.עכ"ל

הערת המחבר :  הקריטריון העיקרי, לפיו הוכרזה מסורה אותנטית, היה שרשרת המוסרים שהעבירו אותה מדור לדור (אסנאד). חכמי ההלכה של ימי הביניים חקרו אחת לאחת אלפי מסורות שכאלה, כדי לבדוק אם היו המוסרים יכולים, כרונולוגית ופיזית, להיפגש זה עם זה ולהעביר להם את המסורה. כן נבדקה אישיותם של המוסרים הללו בכל הקשור לאדיקותם, מהימנותם ואורחות חייהם, כך שיימצאו ראויים להעביר את דברי מוחמד. ראו ח׳ לצרוס-יפה, ״התפתחות התורה שבעל-פה וההלכה באסלאם״, בתוך: ח׳ לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 159-158. המזרחן היהודי יצחק יהודה (איגנאץ) גולדציהר, הנחשב במערב לאבי ביקורתו המודרנית של החדית׳, גורם כי מסורות רבות זויפו כך שתתאמנה לאינטרסים פוליטיים, כיתתיים ואתניים של קבוצות-עניין באסלאם הקדום. כך יותר משהיא משקפת את אמירותיו ודרכי התנהגותו של מוחמד, מעידה ספרות החדית׳ על התפתחות האסלאם במאתיים השנים הראשונות. ראו את הדיון אצל י׳׳י גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי״א, פרק שני. עכ"ל

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מובאות מן התורה המופיעות בקוראן.

הטקסט הקוראני מורכב משלושה נושאים עיקריים: האחד ־ ציטוטים רבים מן החומש, מצוותיו וסיפוריו, וכן מן הנ״ך, התלמוד והמדרש – בייחוד בכל הקשור לאמונת ייחוד אלוקים (תוחיד): השני – כמה מובאות מן הברית החדשה; והשלישי – דרשות וויכוחים שניהל מוחמד עם ערבים, עם יהודים ועם נוצרים.

להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בחומש. לפעמים הם מוצגים בקוראן באריכות ולפעמים בקיצור: סיפור בריאת העולם; אדם וחוה בגן עדן, חטאם, וגירושם ממנו; קין הורג את אחיו: נח והמבול; אברהם במחלוקתו נגד תרח אביו והשלכתו לתוך כבשן האש; תיאור הכנסת האורחים של אברהם: הפיכת סדום ועמורה; הצלתו של לוט; עקידת הבן על־ידי אברהם: השתלשלות מכירת יוסף וירידת השבטים למצרים.

סיפור בריאת העולם :

53 إِنَّ رَبَّكُمُ اللّهُ الَّذِي خَلَقَ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ ثُمَّ اسْتَوَى عَلَى الْعَرْشِ يُغْشِي اللَّيْلَ النَّهَارَ يَطْلُبُهُ حَثِيثًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ وَالنُّجُومَ مُسَخَّرَاتٍ بِأَمْرِهِ أَلاَ لَهُ الْخَلْقُ وَالأَمْرُ تَبَارَكَ اللّهُ رَبُّ الْعَالَمِينَ

ריבונכם הוא אלוהים אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים ואחר ישב בגאון על כס הכבוד. הוא עוטה על היום את כסות הלילה החש לבוא בעקבותיו, וברא את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, וכולם כפוים לדברו.אכן, שלו היא הבריאה ובידיו כל דבר, יתברך אלוהים רבון העולמים. עד כאן סיפור בריאת העולם…..

סיפור אדם וחוה :

34 وَقُلْنَا يَا آدَمُ اسْكُنْ أَنتَ وَزَوْجُكَ الْجَنَّةَ وَكُلاَ مِنْهَا رَغَداً حَيْثُ شِئْتُمَا وَلاَ تَقْرَبَا هَـذِهِ الشَّجَرَةَ فَتَكُونَا مِنَ الْظَّالِمِينَ

אמרנו, הוי אדם שכון אתה ואשתך בגן, ואִכלו מפריו בשפע מכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בני עוולה

הסיפור מופיע בעוד בסורה 7 פסוק 20-25 ובאותה סורה בפסוקים 189-190, גם בסורה 5 , 27-31

המבול מוזכר בקוראן שמונה פעמים : בסורה 21,51, 71, 24, 37

הפיכת סדום מוזכרת בקוראן שמונה פעמים….ועוד ועוד

אם אתם מעוניינים ניתן להביא את כל הציטוטים שהמחבר ציין……

לידת משה: גזירת פרעה על הזכרים ורשעותו כלפי בני ישראל: בריחת משה למדין: גילוי השכינה בסנה: שליחות משה להוציא את בני ישראל ממצרים: ויכוח פרעה עם משה ואהרן ועשיית המופתים.

עשר המכות: קריעת ים סוף וטביעת המצרים בים סוף: נדודי בני ישראל במדבר ארבעים שנה: הורדת מזון המן במדבר והוצאת המים בצורה נסית לצורכם: הליכת מחגיהם עם ענני הכבוד והתמרמרותם נגד אכילת המן ורצונם לחזור למצרים; חטא העגל; חטא המרגלים; מרידת קרח ועדתו.

הקוראן מספר שמשה קיבל כתב אלוקי בהיותו על הר סיני: יש בו האמת, האור והישועה לבני ישראל ולעולם כולו; משה קבל לוחות, והלך לקראת השם עם שבעים זקנים! משה קיבל לוחות בסיני. מתוך 114 סורות של הקוראן מופיע משה ב־34.

הקוראן מספר שאללה הנחיל לעם ישראל את ארץ הקדושה; לאלה שהם זרע אברהם יצחק ויעקב; את הארץ המבורכת, היא ארץ־ישראל, ממזרח וממערב (לירדן) אותה הבטיח לאברהם; מפני שסבלו מפרעה וממצרים; עם ישראל נבחר מכל האומות.

להלן כמה סיפורים המובאים בקוראן שמקורם בנ״ך: מינוי המלך שאול על־ידי הנביא שמואל; מלחמות גדעון: נצחון דוד נגד גלית בעזרת השם, כדי שלא ישחיתו הרשעים את העולם; התנגדות אליהו הנביא נגד עובדי הבעל; הריגת נביאים על־ידי רשעי ישראל; שליחותו של יונה ובליעתו על־ידי הדג וסיפור הקיקיון: בנין בתי המקדש וחורבנם.

הקוראן גם מביא את הנבואה שחוזרת ונשנית בתנ״ך – שיבוא הזמן והשם יקבץ את פזורות ישראל באחרית הימים ויביאן לארצם. הוא גם מספר שהשם שלח נביאים קדמונים לאומות העולם כדי להחזירן למוטב. עניין זה עולה בקנה אחד עם הכתוב בתנ״ך ובתלמוד על אודות צדיקים בני אומות העולם אשר השפיעו מצדקותם על אנשי דורם, כמו חנוך, מתושלח, נח, אליעזר, איוב וחבריו.

הערת המחבר : הקוראן, ז, סה-עט, מספר על נביאים, הוד וצאלח, שנשלחו אל שני עמים קדמונים, עאד ות׳מוד, כדי להחזירם בתשובה. לאחר שאותם עמים סירבו לשמוע בעצת השניים, הכחידם אללה מעל פני האדמה. בענין צלאח ראו בנספח. רובם המכריע של סיפורי הנביאים בקוראן עוסקים בדמויות מקראיות, בין אם נלקחו ישירות מן בתנ״ך, ובין אם מספרות מאוחרת יותר או ממסורות יהודיות עממיות. לדיון בסוגיה זו ראו ב׳ גרסיאל, מקרא, מדרש וקוראן: עיון אינטרטקסטואלי בחומרי סיפור משותפים, בני־ברק: הקיבוץ המאוחד, 2006: א׳׳י כ׳׳ץ, היהדות האסלאם: מקורות יהודיים בקוראן ומפרשיו, ירושלים: קריית-ספר, תשי״ז, עמי 10-1. עכ"ל

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 


מאחורי הקוראן

יסודות האמונה הבסיסית בקוראן תואמות את אלה שביהדות

עיקרי האמונה האסלאמית, כפי שעולים מן הקוראן, זהים באופן כללי לאלה שבכתבי הקודש של היהדות. היסודות החוזרים ונשנים בקוראן הם: אחדות הבורא, שליטתו הבלתי מוגבלת, השגחתו על בני האדם ומעשיהם, תשלום שכר ועונש – שכר טוב לצדיקים בגן עדן, בעולם הבא ובזמן תחיית המתים, וייסורי גיהנום לחוטאים. הוא מזכיר גם את מלחמת גוג ומגוג.

יש בו אזהרות גדולות מפני יום הדין הגדול והנורא; תיאור התקיעה בשופר גדול בעת תחיית המתים, תיאור המשפט שבו כל באי העולם יעמדו לדין לפני הבורא ובית דינו, ובמהלכו ייפתחו ספרי זכויות וחובות – דבר שהוזכר הרבה פעמים בתנ״ך ובתלמוד. הקוראן רומז כי בספרים, שהשם משתמש כדי לחרוץ את דין בני האדם, נמצאת חתימת כל אדם: הדבר מרומז גם בתלמוד. הרבה מדברים אלו חוזרים ונשנים בקוראן פעמים אחדות, ומובאים פעמים רבות בדברי נביאי ישראל ובתלמוד. הקוראן אכן מציין שעניינים אלה מוזכרים בכתבי אברהם ומשה ובמזמורי תהלים של המלך דוד.

מצוות הקוראן

הקוראן מזהיר ומצווה לירוא מבורא העולם; לא לשתף לו אל אחר; להתפלל אליו ולהללו ולשבחו; לכבד אב ואם; לרחם על גר, יתום ואלמנה; לתת צדקה לעניים: לשפוט צדק: לרדוף אחר השלום ולהתרחק ממחלוקת. הוא מזהיר לא לרצוח – לכל הפחות את המאמינים – ולא להרוג תינוקות; לא לנאוף; לא לשכב עם זכר; לא לגנוב; לא להישבע לשקר: לא להלוות בריבית; לא להונות את הזולת במסחר; לא לקסום; לא להמר משחקים למטרת רווח כסף. כל הציוויים הללו מוזכרים גם בחומש ובתלמוד. כן יש בקוראן כמה הלכות בענייני חיתון, הפרדת אישות וירושה.

הקוראן מציין שבני ישראל נצטוו במצוות נוספות, והוא מזכיר את חיובם לשמור את יום השבת, איסור אכילת בשר בהמות שאינן מפריסות פרסה וכן כמה סוגי חֵלֶב בהמה.

לפי הקוראן, התיר ישו הנוצרי – הוא נחשב בקוראן לנביא – חלק מץ המאכלים שנאסרו ליהודים, וכיום הצטמצמה רשימת המאכלים שנאסרו ליהודים, והיא כוללת רק אכילת חזיר, דם, בשר נבלה, וכן הנשחט לכבוד אלילים – מאכלים שלדברי הקוראן נאסרו גם על אלה שאינם יהודים.

הקוראן קורא למלחמת־קודש, הג'יהאד, נגד הכופרים באללה ובנביאים. נתינים יהודים ונוצרים, המקבלים עליהם את עליונות האסלאם, ישארו בחיים אבל מחויבים לשלם מס הנקרא גיזיה: הכסף יינתן למוחמד או לעניים. בעת מלחמת מצווה הותר לכובשים המאמינים במוחמד לקחת מהשלל, ממנו עליהם להפריש חומש למוחמד ולעניים. מותר למוסלמי לקחת אישה מ׳עמי הספר׳ ־ ביטוי קוראני ליהודים ולנוצרים.

מיהו מוחמד

מוחמד נולד בחצי האי ערב לקראת סוף המאה השישית לספירה. בשנת 610 לערך התחיל לדרוש בפני ערבים בני שבטו במכה. המסר העיקרי בדבריו נגע לחובה לעזוב את ריבוי האלים ולהאמין בבורא העולם לבדו ובתורת משה. הוא הפחידם בעונשי יום הדין העתיד לבוא. אם לא ישמעו בקול אללה ־ הזהירם מוחמד – עלול הבורא להפוך את מכה כפי שהפך את סדום ועמורה ולהעניש את תושביה, כפי שהעניש את דורו של נח שמת במבול. דרשותיו בעירו מכה נמשכו עד שנת 622. לאחר שבני שבטו הערביים הציקו לו, היגר מוחמד ועמו קבוצת תומכים לאל-מדינה, עיר המרוחקת כ־300 קילומטר מצפון למכה. שם המשיך בדרשותיו לבני עדתו, ואליהם הצטרף קהל גדול של ערבים מתושבי העיר. במדינה התגוררה קהילה יהודית גדולה, ומוחמד ניהל אתם ויכוח קשה, אך לא הצליח לשכנעם להאמין בו כנביא אלוקים. לבסוף אילץ את רובם בכוח הזרוע לעזוב את העיר, ואת חלקם הרג לפי חרב; בניהם ובנותיהם נלקחו כעבדים, שפחות או נשים לחסידיו. הוא גם פנה להפיץ את בשורתו ברחבי חצי-האי ערב, ובנה לעצמו בסיס-כוח פוליטי וצבאי. לאחר שהתכתש כמה פעמים עם תושבי מכה ובני-בריתם, כבש בשנת 630 את העיר. מוחמד נפטר בשנת 632 בעיר מדינה. לפי הקוראן, מוחמד הוא ח׳אתם אל-אנביא, חותם הנביאים, הנביא האחרון.

העתר המחבר :    הפסוק הקוראני העיקרי, אשר דן במס זה, קובע: ״הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוקים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוקים ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת ־ אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את הג׳זיה במו ידיהם בעודם מושפלים״ (כט, ט). פסוק סתום זה זכה בפרשנות הקוראן והספרות המשפטית לפירושים שונים, בייחוד לגבי הביטוים ׳במו ידיהם׳(ען ידן) ו׳מושפלים׳(צאגרון).

[1]          קוראן ה, קה, ובמקומות אחרים. ׳עמי הספר׳ הם בני הדתות המונותיאיסטיות, המחזיקים בכתבי-קודש אלוקיים. הכוונה בעיקר ליהודים ולנוצרים עכ"ל

תהליכים ראשוניים בהיווצרות הקוראן

ספר הקוראן מחולק ליסודות׳, פרקים או פרשיות, המתחלקות לשתי קטגוריות: נאומים שנאם מוחמד במכה משנת 610 עד 622; ואלה מאז שהיגר לעיר מדינה ועד מותו, משנת 622 עד 632. הקוראן עצמו לא סיווג אותם לפי מקום אמירתם, אך המוסלמים והמזרחנים הגיעו ברוב המקרים לעמק השווה באשר למקום בו הדרשות התבצעו, וכי יש ובכמה פרקים השתרבבו קטעים שככל הנראה אינם שייכים לתקופה המיוחסת לשאר הפסוקים שבאותו הפרק. מכל מקום, הקוראן לא נתחבר כספר בימיו של מוחמד, אלא כעשרים שנה לאחר מותו, ביוזמת חתנו עות׳מאן, הח׳ליף השלישי. על שמו של הח׳ליף נקרא נוסח הקוראן הקיים בידינו כ׳מצחף עות׳מאן.

קיימים הבדלים בין הסורות משתי התקופות. המסר העיקרי של הסורות המכאיות הוא הקריאה לאמונה באלוקים אחד, בנביאים ובחיי עולם הבא. מוחמד מזהיר את קהל שומעיו לחיות חיי מוסר ויראת שמים, לעשות צדקה וחסד ולהימנע מגזל וחמס. תוכנן זהה לעיקרי היהדות, והוא חופף למצוות שלפי דעת התלמוד נצטוו כל אומות העולם.

אין בנאומי מכה דבר הסותר את היהדות. לעומת זאת שזורות הסורות מתקופת מדינה במושגים מן הברית החדשה, וכן מובאות בהן האשמות חמורות נגד היהודים. אין ספק כי סורות אלו הושפעו מן הנצרות, כמו שנבאר עוד.

יש הבדל נוסף בין הסורות, הנוגע לתולדות חייו של מוחמד במכה. אף שהערבים לעגו לו, הפגין מוחמד שליטה עצמית וענה למבקריו בשלוות נפש; אבל בהיותו במדינה היה סר וזעף, דיבר ברוגז, והרבה להשמיץ את הכופרים ואת הספקנים. בסורות ממדינה גם מסופר כיצד החל לנקוט פוליטיקה של כיבוש ויצא בחרב נגד יהודים ונגד ערבים כופרים. המכאיות גדושות נאומים נלהבים ומלאי פאתוס על צדק ויראת אלוקים. במדיניות הטון רשמי ופחות תיאטרלי, ומופיעות בהן הלכות המוסברות בלשון יבשה ועניינית.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " הקוראן2222

הה׳ליף

הח׳ליף הוא מחליפו של השליח מוחמד כמנהיג דתי ופוליטי של האומה המוסלמית. אחרי מות מוחמד מילאו את תפקיד הח׳ליף ארבעה מידידיו. הראשון היה חותנו אבו בכר, השני היה חותנו עומר,( בשנת 638 כבש עומר את ירושלים וגם את העיר קסטיפון, היא העיר הגדולה מהוזא שבבבל (על־יד בגדד בימינו), שנודעה בחכמי ישראל שישבו בה) והשלישי – חתנו עות׳מאן. כשנרצח עות׳מאן, פרצה מלחמת אחים בין תומכיהם של שני הטוענים לח׳ליפות: עלי, חתנו של מוחמד, ומועאויה בן אבי סופיאן לבית אומיה. אחרי שנרצח עלי בשנת 661, השתלט מועאויה על האימפריה המוסלמית.

לפי תפיסת האורתודוקסיה המוסלמית, היה מוחמד נביא, כמעט חסין מטעויות, ומגלם כמעט את השלמות האנושית. הח׳ליפים ־ לדעת הסונים ־ הם כשאר בני אדם ויכולים לטעות בהנהגותיהם. לדעת השיעים היה רק עלי, חתנו של מוחמד, ראוי להיות הח׳ליף. לדעתם עלי וצאצאיו, שנולדו לו מבת מוחמד, פאטמה, נולדו עם נשמות גבוהות מאוד, מלובשים הם ברוח הקודש, והם היחידים שראויים לח׳ליפות. השיעים, וכן גם הרבה סונים, מאמינים בביאת ה׳מהדי׳, ה׳משיח׳ המוסלמי, כשם שהנוצרים מאמינים בחזרת בואו של ישו, וכשם שהיהודים מאמינים בביאת משיח בן דוד.

האורתודוקסיה המוסלמית וגישתה לקוראן

חוקרי האסלאם, מוסלמים ומזרחנים, ניצבו בפני שאלות ותהיות רבות איך לפרש עניינים בסיסיים בקוראן. כגון פשר הפסוקים, כוונותיהם, והרקע ההיסטורי לכתיבתם; האם הקוראן הוא ספר שנוצר בזמן מוחמד או שהוא קדמון כמו הבורא עצמו; כיצד קיבל מוחמד את הספר: בחלום או בהקיץ, על־ידי גילוי מלאך או גילוי שכינה: למי היה מיועד האסלאם: האם לעם הערבי ולעובדי אלילים או גם ליהודים ונוצרים; האם כל פסוקיו הורדו על־ידי ישות אלוהית, או שחלק מהקוראן הם דברי עצמו: האם דבריו נאמרו לדורו ולדורות עולם, או שדבריו יכולים להתבטל או להשתנות במשך הזמן.

האורתודוקסיה המוסלמית, שהתגבשה במהלך מאות השנים הראשונות לאסלאם, נוקטת עמדה שמרנית בכל הקשור לפרשנות הקוראן: עשיית המצוות בין אדם למקום, משפטי ממון בין אדם לחברו, וכן כלפי סוגיות תיאולוגיות. הקוראן הוא יצירה אלוקית ונצחי כבורא עולם עצמו. הוא היה חקוק אצלו ב׳לוח גנוז׳,אל-לוח אל-מחפוט׳. המקור השמימי לכל כתבי הקודש היה קיים מאז ומתמיד, וכי הנביא מסר את תכניו ובשורותיו לאנושות. מה שנותר לחכמי ההלכה היה רק להציג את האפשרויות הרבות לפרש ביטוי או פסוקים שלמים בקוראן, ולהכריע ביניהם.

המציאות של הצעות פרשנויות רבות ושונות מוכיח שאין מסורת מהימנה בעניינים הקשורים לערש האסלאם והקוראן. יש להניח שביאורים וסיפורים, הנחשבים בעיני האורתודוקסיה אותנטיים, אינם כאלה אלא הסתפחו בדורות מאוחרים יותר.

במאות השמינית והתשיעית החלה ההלכה המוסלמית-סונית, השריעה, להתגבש באמצעות ארבע אסכולות משפטיות: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפִעית. הדיון והפסיקה העצמאיים, ׳אג׳תהאד׳, המשכו עד המאה העשירית בלבד, באופן שלא הותיר לחכמי ההלכה המאוחרים אלא ללכת בעקבות כתביהם הקאנוניים קודמיהם. מאז ועד המאה התשע־עשרה כמעט לא חל שינוי באורתודוקסיה המוסלמית-סונית.

تعريف الاجتهاد الاجتهاد في اللغة العربيه : عبارة عن بذل المجهود واستفراغ الوسع في تحقيق أمر من الأمور ولا يستعمل إلا فيما فيه كلفة ومشقة فيقال : اجتهد في حمل حصى الرحى ولا يقال : اجتهد في حمل خردله.

تعريفه عند علماء الأصول (أصول الفقه وعلماء الدين) من أهل السنة هو عملية استفراغ الوسع في درك الأحكام الشرعية العقلية والنقلية من مصادرها المقررة، كالقرآن والسنة والإجماع والقياس وغيرها. وبعبارة اخری، هو بذل الجهد لاستنباط واستخراج الأحكام الشرعية الفرعية من أدلتها التفصيلية

. אג'תהאד (מילולית: מאמץ שכלי), הוא מונח אסלאמי המתייחס לגזירת הלכות חדשות בידי חכמי הלכה בסוגיות לגביהן לא קיימת הכרעה ברורה בספרות ההלכתית הקיימת. האג'תהאד עושה שימוש ב"אצול אל-פקה", מקורות חוק שמשמשים מקור לגזירת הלכה: הקוראן, הסונהאג'מאע (קונצנזוס) וקיאס(אנלוגיה). במאות הראשונות לאסלאם התנהל מאבק בין גורמים שתמכו בהכללת הדעה האישית (רַאְי) כמקור הלכתי לגיטימי (ע"י עקל– שכל) לבין גורמים שגרסו כי רק הידע המועבר מפי הנביא וחבריו, ודברי האל החיים שבקוראן, ראויים לשמש כמקור לגזירת הלכות (כנקל – ידע מועבר). במחנה הראשון נמנו בעיקר בני האסכולה המועתזלית ומנגד התייצבו בני האסכולה הט'אהרית והחנבלית. המאבק בין הגישות הגיע לשיאו בזמן האינקוויזיציה של הח'ליף העבאסיאל-מאמון (בין 814833) בשאלת נבראותו של הקוראן, והוכרע לבסוף לזכותם של המצדדים בידע המועבר.
המונח אג'תהאד משמש גם לציון פסיקה הלכתית חדשה בסוגיה קיימת בשל כורח המתעורר משינויים במצב החברתי, תרבותי, פוליטי וכלכלי. דוגמאות בולטות: השימוש בכלי תחבורה ואמצעי תקשורת מודרניים שלא היו קיימים בימי הנביא, היחס לשתיית קפה ועישון, ותכנון משפחה בשל הגידול הדמוגרפי שאינו בר-קיימא בעולם האסלאמי בעשורים האחרונים.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

 

 

מאחורי הקוראן

חי בר-זאבמאחורי הקוראן

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

     אסכולות אלה (מד׳אהב) נקראות על שם חכמי ההלכה אשר ייסדו אותן: אבו הניפה (נ׳ 767),

 

הערת המחבר : מאלכ בן אנס (נ׳ 795), מוחמד בן אדריס אל-שאפעי(נ׳ 820) ואחמד בן חנבל (נ׳ 855). האסכולות הללו אינן כתות, ונחשבות באסלאם כאורותודוקסיות במידה שווה. כל מוסלמי יכול להשתייך לאחת מהן בלי שהדבר יפחית באדיקותו או לעבור ביניהן. ההבדלים ביניהן נוגעים לנושאים טכניים כדיני טוהרה, פולחן והיחס ללא-מוסלמים. מקובל להניח כי האסכולה החנבלית היא הדוגמטית והנוקשה ביניהן, בייחוד בכל הקשור למעמד היהודים והנוצרים. המוסלמים בישראל משתייכים לאסכולה החנפית. לעניין האסכולות, ראו נ׳ לבציון, ד׳ טלמון-הלר וד׳ אפרת, האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב, תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תש״ס, עמי 42-32. לגבי הפגישה בין אבו הניפה ובין מייסד כת הקראית, ענן בן דוד, כשהיו ביחד בבית הסוהר, והשפעתו של המוסלמי על הקראי, ראו שמחה אסף, תקופות הגאונים וספרותה.

בסוף המאה התשע עשרה קמו כמה מחדשים, שהושפעו מארנסט רנן הצרפתי, כמו ג׳מאל אל-דין אל-אפגאני46 ותלמידו השייח׳ המצרי מוחמד עבדו. הללו דרשו פתיחה מחודשת של שערי האג׳תהאד לצורך התאמתו של האסלאם לתקופה הנוחכית, ויצרו את תנועת ה׳סלפיה׳, שבבסיסה חזרה אל דורותיו הראשונים של האסלאם.

המחדשים היו חלוקים בגישותיהם. יש מהם שביקשו להתקרב יותר לעולם המערבי ולשאוב מערכיו. לעומתם יש אחרים שהעדיפו דווקא את ההתרחקות וההתבדלות מערכי העולם המערבי, השקפותיו ומנהגיו. מן הסוג השני היו מורה ההלכה הסורי מוחמד רשיד רידאותלמידו המצרי סיד קוטוב.גם ׳האחים המוסלמים׳ שייכים לקבוצה השנייה.

״הן עד לאומים נתתיו נגיד ומצווה לאומים. הן גוי לא תדע מקרא וגוי לא ידעוך אליך ירוצו למען השם אלוקיך ולקדוש ישראל בי פיארך׳ (ישעיה נה, ד-ה).

פרק ב: מוחמד תלמיד מסור לרב יהודי

מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה

 מה הוא ׳הקוראן׳ בפיו של מוחמד?

 הספר והיומן

 המורה

מוחמד ומורו

מוחמד וחבריו לומדים להתפלל

מוחמד דורש ברבים

מוחמד סומך על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

 המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה

מוחמד לומד מרבו איך ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני

המורה מנחם את מוחמד

מוחמד מזכיר רק את נביאי ישראל

מיהו ה׳קול׳ המצווה את מוחמד?

 הורדת הקוראן ומסע הלילה

 ה׳מלאכים׳ מורידים את ׳הכתב הברור׳

ה׳עבד׳ שנסע ל׳מסגד הקיצון׳ וראה את ה׳אותות׳

החבר והעבד

מי הם ׳הסופרים הטהורים׳ שנוגעים ב׳קוראן?

ביד מי נמצא הקוראן: ביד מלאכים או ביד היהודים ?

 מיהו מורו של מוחמד?

פרק ב

מוחמד במכה ־ תלמיד מסור לרב יהודי

מוחמד דורש את ענייני התורה שניתנה למשה

במשך כל שהותו במכה אין שום רמז בדבריו של מוחמד על רצונו להביא דת חדשה לעולם. אין בהם שום אזכור לספר אחר מלבד התורה. מוחמד משתמש ביהודים ובתורתם בתור חיזוק להצהרותיו. בנאומיו אל ערביי מכה הוא מנסה לשכנעם שיאמינו גם הם בבורא עולם אחד ובחשיבות ספר התורה שניתן לעם ישראל. הנה כמה פסוקים מהקוראן המלמדים על כך:

״נתנו [אללה] (כאילו אללה דובר מתוך הקוראן בגוף ראשון רבים. ) לבני ישראל את הכתב, ואת המשפטים ואת הנבואה, ופרנסנו אותם במיטב הדברים, ורוממנו אותם מכל שוכני העולמים״; ״נתנו למשה את הכתב ועשינו אותו מקור הדרכה לבני ישראל״; ״חוננו את משה ואהרן בחסדנו, והצלנו אותו ואת בני עמם מן המצוקה הגדולה [שהיו במצרים]. חשנו לעזרתם, וכך היו הם הגוברים. נתנו לשניהם את הכתב המובן, והנחנו אותם באורח מישרין״; ״הענקנו לו [לאברהם] את יצחק ואת יעקב ונתנו לזרעו את הנבואה ואת הכתב״; ״האם לא סיפרו לו [למי שהפנה עורף] על הכתוב בגוויליו של משה ושל אברהם, אשר עמד בחובותיו?״; ״כך רשום בגווילים הראשונים, גווילי אברהם ומשה״.

מוחמד אומר לערבים, שהיהודים הכירו את הכתב הזה הרבה טרם זמנו, אך מוסיף ואומר שאללה הטה לו חסד ונתן גם לו את הידע המצוי שם, ועל כן הוא מחויב ללמדו את הערבים שעד כה לא הכירו אותו. הוא מודיע להם שכל מה שיאמר להם כבר נמצא כתוב בכתב זה, וכי אין בכוונתו ללמדם דבר מלבד בשורתו של אללה למשה. הוא מוסר להם כתב בשפה הערבית ומבטיהם שהוא ההעתק המדויק של הכתב שביד היהודים: ״נתנו למשה את הכתב התמים למען יביא את מלוא חסדנו על עושי הטוב, ולמען יציג דבר דבור על אופניו, ויביא הדרכה ורחמים״; ״[ואתם הערבים של מכה]: היש בידכם כתב לעיין בו?״{ ״וזה, כתב אשר הורדנו, מבורך״; ״ולפניו היה הכתב של משה למופת ולרחמים, וזה כתב המאשר [את קודמיו], וניתן בלשון ערבית״; ״לבל תגידו [ביום הדין]: הכתב הורד רק אל שתי עדות לפנינו״; ״ולבל תגידו: אילו היו מורידים אלינו את הכתב, היתה דרכנו ישרה מדרכם״; ״אתה [מוחמד] לא נכחת בצד המערב [של הר סיני] כאשר ציוינו למשה את דבר השליחות, ולא היית עד [כמו שהיו היהודים]״; ״אף לא נכחת בצד ההר בקוראנו [אל משה], לכן לא יכולת לקרוא בפני [בני עמך] את אותותינו אלמלא היינו שולחיך״; ״מעולם לא חפצת כי יוטל עליך הכתב, ואולם זכית ברחמי ריבונך״.

     הערת המחבר : אלה המקומות ראשים מספר הסורה ולאחר מכן מספר המשפט שבו מצוטטים דברים שנכתבו לעיל בקוראן – לה, טז! יז, ב, ובגרסה מעט שונה: כה, לה! לז, קיד-קיה: גם כג, מט; גם מ, נג: כא, מה: גם כה, מב; כט, כז: נג, לו־לז! פז, יה-יט.

״זהו כתב אשר הורד לך״; ״כתב אשר אותותיו (או אותיותיו) מוצגים אחד אחד, קוראן ערבי לאנשים בני דעת״; ״קוראן ערבי, והבאנו בו שלל אזהרות, למען תהיה בהם [הערבים] יראה״; ״גילינו אותו קל בלשונך, למען יקל עליהם לזכור״ ן ״אלה אותיותיו של הכתב המובן, הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״אלה אותיות הכתב המובן״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין, הוא אצלנו באם הכתב, (לדברי המוסלמים הכוונה ללוח הגנוז, המקור השמימי הנצחי של כל ספרי הקודש.)  עליון ומלא חוכמה״; ״אצלו [אללה] אם הכתב״; ״ואם [ערביי מכה] יאמרו: הוא [מוחמד] בדה אותו [את הקוראן] מלבו… אמור: אינני הראשון שנגלה כשליח… כל תפקידי להזהיר ברורות״.

הערת המחבר : ז, ב, וגם כה, א; מא, ג: כ, קיג: מד, נח! יב, א-ב: כו, א, וגם כז, א ועוד מקומות! מג, ב-ד:

יג, לט: מו, ח-ט.

מכל זה נראה בבירור, כי מוחמד לא ביקש להמציא דת חדשה אלא היה מעוניין ללמד את דברי התורה שניתנה למשה וליהודים.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמאחורי הקוראןמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

מה הוא ׳הקוראן בפיו של מוחמד

כאמור לעיל, חוזר מוחמד ומדגיש שמקור דרשותיו בא מ׳ספר הקוראן/ הנה יש לנו, אם כן, לעיין לאיזה ספר כיוון כשאמר ׳ספר הקוראן׳: האם לספר שאנו קוראים הקוראן? הבה ונראה אם אפשר לפרש כך.

הקוראן שבידינו כולל מובאות מקראיות, וכן מתוארים בו הוויכוחים שניהל מותמד עם ערבים פוליתיאיסטים, עם יהודים בעיר מדינה ועם נוצרים. כן יש בו הדים לאירועים שונים מחייו האישיים של מוחמד, יחסיו עם עדת מאמיניו ונשותיו, והמערכות שניהל נגד אלה שלא העריכו אותו ואת דבריו.58 בנוסף מובאים בו גם דינים אשר אינם עולים בקנה אחד עם דיני התורה.

בספר לא מצוין שם העורך, המקום והזמן של עריכתו ובאילו תנאים הועלה על הכתב. המסורת המוסלמית מספרת, אם כי במעורפל, שהח׳ליף השלישי עות׳מאן ציווה שימסרו לו את הקטעים הבודדים שהועלו על הכתב, אשר היו מפוזרים בין חברי מוחמד, וכן את אלה שביד אלמנתו חפצה, בתו של הח׳ליף הקודם עומר, שבהם נרשמו נאומיו של מוחמד. על בסיס זה ובסיועם של כמה מלומדים ויודעי כתב ולשון59 נתחבר ספר הקוראן כעשרים שנה לאחר מות מוחמד, ולכן כונה ׳מצחף עות׳מאן. המסורת מספרת שהח׳ליף עות׳מאן מחק, שרף או גנז את כל הכתבים שלא היו לרוחו, והעניש ביד קשה את מתנגדיו. הח׳ליף עות׳מאן הפיץ את ספר הקוראן בעותקים ספורים בלבד, ולבסוף נרצח בשנת ח׳ליפותו השתים־עשרה, בשנת.656

הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית, העורך הראשי של ספר הקוראן על־פי צו החליף עות׳מאן היה זיד אבן ת'אבית: ראו על אודותיו בנספח האותיות בתחילת הסודות שהבאנו, שהיה יהודי.

כאן מתעוררת בעיה גדולה: בספר הקוראן שבידינו נאמר שמוחמד טוען שהקוראן בערבית שהוא מציג זהה לספר שקיבל משה בסיני; אך מצד שני מובאים בקוראן דברי הפולמוס של מוחמד עם ערבים, עם יהודים ועם נוצרים, וכן סיפורים מחייו הפרטיים – עניינים שאינם מובאים בספרו של משה, שחי כאלפיים שנה לפני מוחמד.

זאת ועוד: כיצד ייתכן שמוחמד טוען שנים ספורות לאחר שהחל לנאום, כי בשורתו לאנושות מצויה בספר הכתוב ערבית? והרי אז הקוראן טרם הועלה כלל על הכתב, ולבטח לא היה קיים כספר, שכן הוא חובר רק כארבעים שנה לאחר שהחל לנאום, וכעשרים שנה אחרי מותו?

על כן נראה בפשטות, שכאשר מוחמד מזכיר את ׳ספר הקוראן׳, אין כוונתו ל׳מצחף עות׳מאן, אלא כוונתו לספר התורה שניתן למשה בסיני. המילה ׳קוראן׳ אכן דומה בצלילה לשם ׳מקרא׳ – הוא השם הרווח בפי היהודים לכתבי הקודש שלהם, התנ״ך. כשהתלמוד מצטט פסוק מן התנ״ך – והוא עושה זאת אלפי פעמים – הוא מקדים לפני הציטוט את צמד המילים: ״אמר קרא…״, כי ׳קרא׳ הוא השם התלמודי של התנ״ך. אדם הבקי ב׳מקרא׳ ויודע לקרוא שלושה פסוקים בתורה, מכונה ׳קריינא׳, ומי שיודע לקרוא כהוגן את כל התנ״ך נקרא ׳קרא׳. המילים הללו באות מאותו שורש שמי, ק׳ ר׳ א׳, שמשמעותו זהה בשלוש השפות השמיות שרווחו באזור ההיג׳אז: ערבית, עברית וארמית.

לכן כאשר מוחמד אומר: ״אני מספר לכם מכתב הקוראן״, כוונתו לומר: ״אני מספר לכם מספרו של משה״.

מוחמד מבטיח שבורא עולם שומר על הספר הזה: ״אנו עצמנו הורדנו

את ה׳איקרא׳, ואנו שומריו מכל משמר״(טו, ט).

8 إِنَّا نَحْنُ نَزَّلْنَا الذِّكْرَ وَإِنَّا لَهُ لَحَافِظُونَ – 15 – الحجر-אַלְחִיגְ'ר –  במכה  

אנו עצמנו הורדנו ממרומים את דברי התוכחה, ואנו שומריו מכל משמר.

כוונתו לומר בזה שבורא עולם שומר על ספר תורת משה לבל יישכח ולבל יזויף או יסולף. דברים אלה למד ממורו היהודי בהיותו במכה (וכמו שנבאר בהמשך בתת־פרק ״המורה״, ובסוף פרק זה בתת־הפרק ״מיהו מורו של מוחמר?״).

עוד אומר לו מורו, שהשם נתן למשה ולאהרן גם את ה׳פורקאן׳ ואת ׳שבעת אל-מתני׳, ושיעניש את אלה שמחלקים את הקוראן לחלקים:

״נתנו למשה ואהרן את הפךקאן, ואור נגוהות ודברי-תוכחה ליראים״; ״ואכן נתנו לך שבעה מן ׳אל-מתני׳ ואת הקוראן הנעלה… (נוריד עונש) כאשר הורדנו על המחלקים, אשר עשו את הקוראן חלקים חלקים״.

הערת המחבר : המוסלמים מתקשים לפרש את ה׳פרקאן׳ ואת ׳שבעת אל-מתני׳, והצעותיהם לא מתקבלות על הדעת

הערת המחבר : הקוראן משתמש הרבה פעמים במילה ׳אנזלנא׳, הורדנו, כדי לציץ את הורדת התורה ממרומים. המילה הזאת בא מהשורש נ׳ז׳ל׳(שמות טו, ח), והחומש והתנ״ך משתמשים בו לציין הורדת התורה: ״יערוף כמטר לקחי, תיזל כטל אמרתי״ (דברים, לב, ב): ״הרים נזלו מפני השם, זה סיני, מפני השם אלוקי ישראל״ (שופטים ה, ה).

המשך……

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

כוונתו ללמד לתלמידו שהקוראן, התורה של משה, איננו מצטמצם במה שכתוב בחומש, אלא הוא כולל גם דברים שנמסרו למשה בסיני, והוא מסר אותם בעל־פה. הדברים האלו נמצאים בספרי התלמוד שנחלק ל׳פרקים׳, ועל כן קורא אותם המורה ׳פורקאן. גם הספר התלמודי, שבו מיטב דברי מוסר שנמסרו למשה, נקרא ׳פרקי אבות׳. המורה מתקיף את אלה אשר ״עשו את הקוראן חלקימ־חלקים״, והוא מתכוון כנראה לכת הצדוקים המזלזלים במסורת אלה. גם הביטוי ׳אל-מתני׳ הוא ביטוי של המסורות האלה, כי הן המשניות והברייתות שנקראות בארמית שבה נכתב התלמוד: מתניתין, או מתניתא או מתני. המורה דייק לומר ׳שבעה מן אל-מתני׳, כי עיקר לימודו את הערבים היה שיקיימו את שבע המצוות שמצווה בהן כל האנושות. אף שהפרטים לא מפורשים בחומש ויש להם בה רק רמז, מכל מקום קיבלו חכמי התלמוד במסורת שכך הם מצווים; התלמוד אכן מביא אותן בזו הלשון:

׳״תנו׳ רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח״, (סנהדרין, נו).

מוחמד מציג כתב בערבית בטענה שהוא מאשר את כתב משה:

״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר (את התורה) וניתן בלשון ערבית״ (מו, יב).

11 وَمِن قَبْلِهِ كِتَابُ مُوسَى إِمَامًا وَرَحْمَةً وَهَذَا كِتَابٌ مُّصَدِّقٌ لِّسَانًا عَرَبِيًّا لِّيُنذِرَ الَّذِينَ ظَلَمُوا وَبُشْرَى لِلْمُحْسِنِينَ

לפניו היה ספרו של משה למופת ולרחמים, וזהו ספר המאשר ( את קודמיו, את התורה ), וניתן בלשון ערבית כדי להזהיר את בני העוולה ולהביא בשורה למיטיבים.

לפניו : לפני הקוראן

פירוש הדבר שמוחמד או מורו כתב – וליתר דיוק: כתבו לו – כתב בערבית שהובאו בו סיפורים, אמרות ודברי מוסר שלוקטו מן החומש, מן הנ״ך ומן התלמוד. הספר המקורי הזה, על אף חשיבותו בעיני מוחמד, לא שרד ולא הגיע אלינו. ייתכן שהוא מן הכתבים שהח׳ליף עות׳מאן גנז או השמיד, וייתכן שעשה זאת מישהו אחר לפני עות׳מאן או אחריו. הסיבה לכך, ככל הנראה, נעוצה במאורעות שאירעו בעיר מדינה, כפי שנפרט בפרקים הבאים.

לסיכום ניתן לומר שהקוראן שבידינו אינו הקוראן המקורי שעליו כיוון מוחמד, אלא חיבור שהועלה על הכתב לאחר מותו; הוא כולל סיפורים ודברי מוסר מן התורה, שנלקחו מן הספר הראשון שנתחבר, ואליהם נוספו תיאורי הוויכוחים של מוחמד עם ערבים, יהודים ונוצרים, וכן כמה סיפורים ותיאורים מחייו האישיים: וכאמור, הוא חובר בידי הח׳ליף עות׳מאן, ונקרא מצחף עות׳מאן.

אף שאנו כותבים שבתחילה נכתב ספר למוחמד בערבית, שהוא קיצורו של תורת משה, ושקרא לספר הזה ׳הקוראן הערבי׳, מכל מקום ספר הקוראן שבידינו אינו דומה לתורת משה.

הערת המחבר – . על הכתות והדעות של הפרושים והצדוקים ראו להלן בנספח הזרמים אצל היהודים בזמן ישו. נציין רק את דברי פלביוס: ״הפרושים מסרו לעם כמה הלכות ממסורת האבות שלא נכתבו בתורת משה, ומשום כך דוחה אותם כת הצדוקים, האומרת שיש לחשוב רק את הכתובים, ואילו אלה שממסורת-אבות אין לשמור״ (קדמוניות יג, ו).

אכן, קיימים הבדלים רבים בין הנוסח הקיים של הקוראן לבין החומש, הכתב של משה. בחומש נאמר בצורה ברורה ויותר ממאה פעמים, שהשם דיבר עם משה וציווהו לומר או לעשות כך וכך: ״ויאמר ה׳ אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם…״, וכדומה. כן מצוין בו מי כתב את התורה והיכן, מי אמר למשה לכותבה ומתי, מי קיבלה והיכן ניתנה לשמירה. החומש מספר שה׳ ציווה את משה לכתוב את התורה, ומשה כתב אותה בערבות מואב, והדבר התרחש בסוף תקופת ארבעים שנות נדודי עם ישראל במדבר; התורה ניתנה לזקני ישראל, לכוהנים וללוויים, והם שמרו אותה בארון בתוך המשכן. כן צוינו בחומש למעלה מ־400 שמות אנשים, מאות שמות של ערים, מדינות, ארצות ונהרות, ומאות תאריכים ומועדים. בדרך כלל, מפורט בכל מאורע מי הדובר, אל מי מכוונים הדברים, ובאילו נסיבות הם נאמרו. ובכלל, תוכן הדברים בתורה ברור ופשוט.

לעומת זאת, בקוראן שבידינו לא מצוין מי הדובר ואל מי מכוונים הדברים. גם לא מוזכר בו היכן נאמרו הדברים ומתי. אין בו תאריכים, מועטים בו האזכורים לשבטים, למקומות או לשמות אישים מתקופת מוחמד. רובם המכריע של השמות המצוטטים בו בכל זאת הם של אישים מהתנ״ך ונביאי ישראל, או כאלה שמוחמד החשיב לנביאי ישראל, ושמות מן המדרש וכדומה.

הערת המחבר : טענות לגבי זיוף הקוראן ( תחריף ) והעדר אזכורים לאישים בני תקופתו של מוחמד הועלו מיד לאחר העלאתו על הכתב. השיעים טוענים, כי עות'מאן ועורכי הקוראן השמיטו במזיד פסוקים המדברים בזכותם של הח'ליף הרביעי עלי וצאצאיו לרשת את מוחמד.יריביה הפוליטיים של סיעת עלי, בני שושלת אומַיה, טענו גם הם כי הושמטו קטעים מהקוראן המאשרים את טענתם לח'ליפות. עד כאן הערת המחבר.

 באופן כללי כתוב ספר הקוראן בחוסר בהירות. סדר הדברים בו מבולבל; פסוקים רבים אינם מתקשרים זה לזה: לפעמים לא מובן אם הפסוקים מתארים סיפור מקראי או אירוע בן התקופה. פעמים רבות לא מובן מהו תחילת המשפט ומהו סופו; אין בו סימני פיסוק; הכול נכתב בקיצור וברמז, בדיבור קטוע שאינו מושלם; פעמים רבות לא ברור היכן מתחילה השאלה והיכן התשובה; ביטויים ומשפטים רבים מעורפלים, עד כי ניתן לפרשם בכמה אופנים, וחלקם סותרים; ההוראות והצווים של מוחמד מבולבלים וקטועים וחסרי סדר. לעומת כל זאת סיפורי התנ״ך והמדרש הקוראניים מובאים על־פי רוב בסדר מסוים.

הספר והיומן

כדי להסביר טוב יותר כיצד נוצר הקוראן שבידינו אנו מציעים את הסברו של חנא זכריאס. הקוראן מורכב משני חיבורים נפרדים: הראשון הוא הספר שחיברו מורו של מוחמד בשפה הערבית, ואשר מכיל ליקוט מסיפורי התורה. עליו אמר מוחמד שירד ברוח הקודש, כלומר, הספר המקורי ירד לעולם על־ידי רוח הקודש. תוכן הספר בשפה הערבית תואם את הנאמר בספר התורה, וספר זה נתן מוחמד לערבים.

החלק השני של הקוראן הוא מה שאפשר לכנות ׳יומן. אלו הם כתבים המכילים רשימות שכתב מאן־דהו, כעין יומן, על אודות חינוכו של מוחמד, פעולותיו, קשייו, ציוויו, וכן אירועים שונים בחייו. תקופת ה׳יומן׳ מתפרשת מתחילת נאומיו עד מותו. הדברים שב׳יומן׳ כתובים ברמז, משום שהכותב רשם את הדברים כעין יומן אישי, שלא נועד לפרסום, ורק הכותב יודע את פשר הרמזים. מסתבר שהכתבים הללו נכתבו על־ידי איש אחד או שניים; יש להניח שחלק הראשון נכתב על־ידי דודו של מוחמד, ורקה, כמו שנבאר בסוף הפרק הזה. כשציווה הח׳ליף עות׳מאן למסור לו את כל הכתבים המפוזרים שהיו בזמנו, העתיק סיפורים מהספר הראשון, בטרם גנז או שרף אותו. אחר כך הוסיף להם את רישומי היומן, אגד וחיבר את שני הכתובים הללו יחד וקרא להם ׳ספר הקוראן׳. מוחמד עצמו, כמובן, מעולם לא ראה ספר זה. ההכלאה הזאת של שני סוגי הכתבים, וכן דחיקתו של הספר הראשון מן התודעה, גרמו לבלבול ולהטעיה בקרב הקוראים ב׳מצחף עות׳מאן, ובקלות ניתן לטעות ולחשוב שדברי מוחמד על הספר, שירד ברוח הקודש, ועדותם של היהודים בזכות הורדה זו מכוונים גם ליומן ולספר הנקראים ׳מצחף עות׳מאן.

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

המורהמאחורי הקוראן

לפי הקוראן קיבל מוחמד את הקוראן מחכם:

״הקוראן שלוח אליך מעם חכם ויודע״ (כז, ו).

 

وَإِنَّكَ لَتُلَقَّى الْقُرْآنَ مِن لَّدُنْ حَكِيمٍ عَلِيمٍ

הקוראן שלוח אליך מעם ( אלוה ) חכם ויודע

סורה 27, פסוק 6

לאחר שהנחנו שה׳קוראן׳ הוא השם שנתן מוחמד לתורת משה, יש לזכור כי בתקופה ההיא רק יהודים ומעט נוצרים הכירו אותה. אם כן מסתבר שהחכם שלימד את מוחמד את ה׳קוראן׳ היה רב יהודי, ייתכן שהיה כומר נוצרי, וגם ייתכן שהיו לו שני מורים: הראשון, בעיר מכה – יהודי, ובכל אופן אידיאליסט רציני; והשני ־ בעיר מדינה – נוצרי או יהודי משומד. הראשון כתב – או פעל שיכתבו ־ ספר בערבית וקראו ׳קוראן׳, והוא גם שחיבר את החלק הראשון של ה׳יומן׳. וראו בסוף הפרק על כך שהמורה היה תלמיד חכם ושמו ורקה.

מורהו של מוחמד לימדו את התורה ואף ביקש ממנו שידרוש מן הערבים להאמין בה׳ ובתורה, ושיזהירם בעונשי שמים אם לא יחזרו בתשובה. כן הנחה אותו כיצד להתפלמס עם הערבים במכה.

מוחמד ומורו

ננסה להבין את סיפורו של מוחמד, כפי שעולה מתוך הקוראן, שכאמור נכתב ברמזים, תוך הסתייעות במסורת המוסלמית. מוחמד, הילד היתום שניתן למינקת, ברח ממנה. החכם ורקה מצאו והכניסו לביתו. מסתבר שעבר את ימי ילדותו אצל חכם זה:( או אצל זקנו של מוחמד שהיה מקורב לחכם ) ״הלא מצאך יתום ואספך, ומצאך תועה והדריכך״ (צג, ו־ז).

סורה 73 – המתעטף – פסוק 6-7

إِنَّ نَاشِئَةَ اللَّيْلِ هِيَ أَشَدُّ وَطْءًا وَأَقْوَمُ قِيلًا

שעות הלילה מגבירות את הריכוז ומקילות על הקריאה הנכונה

ומורו שידך לו אישה אמידה, שהיתה בת דודתו של ורקה: ״ומצאך נזקק והעשירך״(צג, ח).

במשך שעות היום מוחמד טרוד בעסקיו השונים, בייחוד בתחום המסחר. מעוטף במעיל היה לומד מדי ערב את ה"קוראן׳ עד חצות הלילה, ולעתים אף מאוחר יותר:

״הוי המתעטף! עמוד בתפילה לילה שלם בקירוב, או מחציתו או פחות במקצת, או יותר, וקרא את הקוראן אט־אט. הן אנחנו מטילים עליך דברים כבדי משקל. שעות הלילה מגבירות את הריכוז ומקילות על קריאה נכונה, ואילו ביום מתרוצץ אתה שעות ארוכות״! ״הוי, המתכסה…״ (עג, א-ז; עד, א).

הערת המחבר : המורה רומז כאן למאמר תלמודי במסכת עבודה זרה ג, ב, ובמדרש רבה על שיר השירים ה, יא, המדברים על חשיבותן של שעות הלילה ללימוד ולתפילה.

המסורת המוסלמית יודעת לספר שהמלאך גבריאל נתגלה למוחמד, וזה רץ לאשתו וצעק: ״עטפו אותי! כסו אותי!״ לאחר שהתעטף במעיל או בשמיכה בא אליו הדיבר האלוקי, וקרא את הסורה הזאת. ייתכן שהמסורת הזאת הושפעה משורשים יהודיים, כי חכמיהם נהגו להתעטף טרם לימוד מעשה המרכבה; גם הנביא אליהו היה לבוש מעיל. לדעתנו נראה פירושו של חנא זכריאס: המורה רצה שמוחמד יתעטף במעיל כדי שלא יחלה בלימודו בלילות הקרים שבמדבר. ועוד; כדי שיסתיר את פניו לבל יכירוהו הערבים של מכה, ולא ילעגו לנער בן הערבי ההולך ללמוד אצל חכם יהודי.

מוחמד וחבריו לומדים להתפלל

מוחמד וחבריו מתפללים אצל מורו במשך הלילה:

״ריבונך יודע כי עומד אתה בתפילה קרוב לשתי אשמורות של הלילה, מחציתו או אשמורת אחת שלו, עם קבוצה מאנשיך׳(עג, כ).

19 إِنَّ رَبَّكَ يَعْلَمُ أَنَّكَ تَقُومُ أَدْنَى مِن ثُلُثَيِ اللَّيْلِ وَنِصْفَهُ وَثُلُثَهُ وَطَائِفَةٌ مِّنَ الَّذِينَ مَعَكَ وَاللَّهُ يُقَدِّرُ اللَّيْلَ وَالنَّهَارَ عَلِمَ أَن لَّن تُحْصُوهُ فَتَابَ عَلَيْكُمْ فَاقْرَؤُوا مَا تَيَسَّرَ مِنَ الْقُرْآنِ عَلِمَ أَن سَيَكُونُ مِنكُم مَّرْضَى وَآخَرُونَ يَضْرِبُونَ فِي الْأَرْضِ يَبْتَغُونَ مِن فَضْلِ اللَّهِ وَآخَرُونَ يُقَاتِلُونَ فِي سَبِيلِ اللَّهِ فَاقْرَؤُوا مَا تَيَسَّرَ مِنْهُ وَأَقِيمُوا الصَّلَاةَ وَآتُوا الزَّكَاةَ وَأَقْرِضُوا اللَّهَ قَرْضًا حَسَنًا وَمَا تُقَدِّمُوا لِأَنفُسِكُم مِّنْ خَيْرٍ تَجِدُوهُ عِندَ اللَّهِ هُوَ خَيْرًا وَأَعْظَمَ أَجْرًا وَاسْتَغْفِرُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ غَفُورٌ رَّحِيمٌ

״ריבונך יודע כי עומד אתה בתפילה קרוב לשתי אשמורות של הלילה, מחציתו או אשמורת אחת שלו, עם קבוצה מאנשיך׳ אלוהים הוא הקוצב את משך הלילה והיום, ויודע כי אין בכוחכם להמשיל לעמוד במלוא מכסתו, ועל כן שב מכעסו עליכם, קִראו אפוא בקוראן ככל שתוכלו. יודע הוא כי עלולים להיות בכם חולים, ואחרים הנוסעים בארץ בבקשם להם פרנסה מעִם אלוהים, ואחרים הלוחמים למען אלוהים, על כן קִראו בו ככל תשוכלו, וקיימו את התפילה ותנו את הזכּת, והַלוו לאלוהים בעין יפה, כל טובה אשר תקדימו לעשות, בַקשו את מחילת אלוהים, כי הוא סולח ורחום.  סורה 73 – פסוק 19.

הלוו לאלוהים : ייתן למטרות הכלל, כגון למימון הג'יהאד ולצדקה.

התרגום הנ"ל מספרו של פרופסור אורי רובין

כפי הנראה התפילות שהתפלל הן התפילות המסורתיות של עם ישראל, שכן פעמים רבות מובאים בקוראן קטעים ומשפטים מתוך תפילות ישראל. היהודים מתפללים בכל בוקר בתפילת שחרית: ״יוצר אור ובורא חושך״, ובכל לילה בתחילת תפילת ערבית: ״גולל אור מפני חושך וחושך מפני אור״. מילים אלה נמצאות בקוראן (לה, יד). היהודים אומרים בתחילת העמידה שלש פעמים ביום: ״ונאמן אתה להחיות מתים״, והמקבילה בקוראן: ״ושעת הדין בוא תבוא – אין ספק בה – ואלוקים יעורר את שוכני הקברים״ (כב, ז).

היהודים מתפללים אחרי ׳קריאת שמעי: ״מלכנו… לדור ודור הוא קיים ושמו קיים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת ודבריו חיים וקיימים לעד… ואין לנו עוד אלוקים זולתך… ברום עולם מושבך ומשפטיך וצדקתך עד אפסי ארץ… אתה הוא הראשון ואתה הוא האחרון ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע… משפיל גאים עדי ארץ מגביה שפלים עדי מרום מוציא אסירים ופודה ענווים ועוזר דלים בעת שוועם אליו… מי כמוך באלים השם״. מאמרים אלו מצויים בקוראן לרוב. לדוגמה:

״אלוקי, אדון המלוכה. בכוחך לתת את המלוכה לאשר תחפוץ וליטול את המלוכה מאשר תחפוץ ולהאדיר את אשר תחפוץ ולהשפיל את אשר תחפוץ. בידך כל הטוב ואתה כול-יכול. אתה מבליע את הלילה בתוך היום ומבליע את היום בתוך הלילה, ומוציא את החי מתוך המת ואת המת מן החי, ומכלכל בכל חשבון את אשר תחפוץ״; ״הוא אשר נתן נשמת חיים באפכם, אחר ימיתכם ואחר ישוב ויחיה אתכם״(ג, כו-כז; כב, סו).

היהודים חוזרים בכל בוקר בתפילת שחרית על פסוק הנביא:

״לך השם הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך השם הממלכה והמתנשא לכל לראש. והעושר והכבוד מלפניך ואתה מושל בכול ובידך לגדל ולחזק לכול״ (דברי הימים א כט, יא).

אמירה זו חוזרת ונשנית בקוראן. לדוגמה: ״לו כל אשר בשמים׳/ (כב, סד).

היהודים אומרים בכל בוקר: ״והאופנים וחיות הקודש משבחים ואומרים: ברוך כבוד ה׳ ממקומו״; והמקבילה בקוראן:

״אז תראה את המלאכים סובבים את כס הכבוד, משבחים ומהללים את ריבונם. ישפטו ביניהם בצדק, וקול יישמע באומרו התהילה לא־ל ריבון העולמים״; ״הנושאים את כס הכבוד והסובבים אותו, משבחים ומהללים את ריבונם ומאמינים בו״ (לט, עה; מ, ז).

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאבמאחורי הקוראן

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

פעמים רבות מובאים בקוראן פסוקים מתוך הפרקים החותמים את ספר תהלים, אותם קוראים היהודים בכל בוקר, והנקראים ״פסוקי חמרה״. הברכה שנאמרת לפני פסוקי דזמרה היא: ״ברוך שאמר והיה העולם, ברוך הוא, ברוך אומר ועושה, ברוך גוזר ומקיים, ברוך עושה בראשית, ברוך מרחם על הארץ, ברוך מרחם על הבריות, ברוך משלם שכר טוב ליראיו, ברוך חי לעד וקיים לנצח, ברוך פודה ומציל, ברוך שמו. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם הא-ל האב הרחמן המהולל בפה עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך. נהללך השם אלוקינו בשבחות ובזמירות ונגדלך ונשבחך ונפארך ונזכיר שמך מלכנו אלוקינו יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. ברוך אתה השם מלך מהולל בתשבחות״. מוטיבים אלו מפוזרים לרוב בפסוקי הקוראן, כמעט באותן המילים. וכך חותמים היהודים את פסוקי תמרה: ״ישתבח שמך לעד מלכנו הא-ל המלך הגדול והקדוש בשמים ובארץ…״. לשון זה מובא בקוראן פעמים רבות כפתיחה של סורה.

התרגום מערבית לעברית לקוח מספרו של אורי רובין " הקוראן " 

57 סורת  – הברזל – الحديد

 

سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ

שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, הוא האדיר והוא החכם

 1 لَهُ مُلْكُ السَّمَاوَاتِ وَالْأَرْضِ يُحْيِي وَيُمِيتُ وَهُوَ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ

לו מלכות השמים והארץ הוא מחיה וממית והוא כל יכול

 2 هُوَ الْأَوَّلُ وَالْآخِرُ وَالظَّاهِرُ وَالْبَاطِنُ وَهُوَ بِكُلِّ شَيْءٍ عَلِيمٌ

הוא ראשון והוא אחרון, הוא נגלה והוא נסתר ; כל דבר הוא יודע

59 – ההגליה – الحشر

سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيمُ

שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, והוא האדיר והחכם

61 – שורות, שורות – الصف

سَبَّحَ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ وَهُوَ الْعَزِيزُ الْحَكِيم

שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, והוא האדיר והחכם

62 – יום השישי – الجمعة

يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ الْمَلِكِ الْقُدُّوسِ الْعَزِيزِ الْحَكِيمِ 1

שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, המלך, הקדוש, האדיר והחכם

64 – הנופלים בפח – التغابن

يُسَبِّحُ لِلَّهِ مَا فِي السَّمَاوَاتِ وَمَا فِي الْأَرْضِ لَهُ الْمُلْكُ وَلَهُ الْحَمْدُ وَهُوَ عَلَى كُلِّ شَيْءٍ قَدِيرٌ 1

שוכני השמים והארץ מספרים בשבח אלוהים, לו המלכות ולו התהילה, הוא כל יכול

בתפילה בבוקרו של יום השבת, מתפלל עם ישראל: ״לא-ל אשר שבת מכל המעשים וביום השביעי נתעלה וישב על כיסא כבודו״. בקוראן מובא נוסח זה כמה פעמים:

סורה 10 פסוק 2 – יונה

2 إِنَّ رَبَّكُمُ اللّهُ الَّذِي خَلَقَ السَّمَاوَاتِ وَالأَرْضَ فِي سِتَّةِ أَيَّامٍ ثُمَّ اسْتَوَى عَلَى الْعَرْشِ يُدَبِّرُ الأَمْرَ مَا مِن شَفِيعٍ إِلاَّ مِن بَعْدِ إِذْنِهِ ذَلِكُمُ اللّهُ رَبُّكُمْ فَاعْبُدُوهُ أَفَلاَ تَذَكَّرُون

״ריבונכם הוא אלוקים אשר ברא את השמים ואת הארץ בשישה ימים, אחר ישב בגאון על הכס״.בכוונו את מהלך הדברים, לא יקום מליץ יושא בלא רשותו, זהו אלוהיכם וריבונכם. על כן עִבדהו, האם לא תיזָכרו ? 

עלי לציין שכל המובא בשפה הערבית, הינו תוספת שלי ועל אחריותי בלבד………

ואלה קטעי הסיום הקבוע של כל תפילות היהודים: ״עלינו לשבח… ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים… ועל כן נקוה לך… להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות ייכרתון… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון… ככתוב בתורתך: השם ימלוך לעולם ועד. והיה השם למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד׳. הם מוזכרים בקוראן לרוב.

אין למוסלמים סידור תפילה רשמי ומגובש. בתפילה במסגד הם קוראים את סורת אל-פאתִחה:

بسم الله الرحمن الرحيم

الْحَمْدُ للّهِ رَبِّ الْعَالَمِينَ 2 الرَّحْمـنِ الرَّحِيمِ 3   مَـلِكِ يَوْمِ الدِّينِ 4 إِيَّاكَ نَعْبُدُ وإِيَّاكَ نَسْتَعِينُ

 5 اهدِنَــــا الصِّرَاطَ المُستَقِيمَ  6 صِرَاطَ الَّذِينَ أَنعَمتَ عَلَيهِمْ غَيرِ المَغضُوبِ عَلَيهِمْ وَلاَ الضَّالِّينَ

״בשם אלוקים הרחמן והרחום. התהילה לאיל ריבון העולמים, הרחמן והרחום, המולך ביום הדין. אותך נעבוד ולישועתך נקווה. נסנו באורח מישרים, אורחם של אלה אשר נטית להם חסד, לא של אלה אשר ניתכה הרומה עליהם ולא של התועים״.

שבעה פסוקים קצרים אלה הם סיכום מפרק הראשון של תהלים, הספר שמזמוריו משמשים מקור מרכזי לתפילות היהודים. הקוראן מצטט במקומות אחרים את שאר פסוקי מזמור זה.

[1]   ״אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב… על

כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים. כי יודע השם דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד״. ספר תהלים נקרא בקוראן בשם ׳זבור׳.

ספרי המסורות האסלאמיות מציינים שבצעירותו נהג מוחמר מנהגי התבודדות ופרישות, ותפילותיו נקראו תחנות׳. מורו צווה לו שיתפלל בזמנים שונים:״הזכר בוקר וערב את שם ריבונך בלבך, בתחנונים ובחרדת קודש, ואל תישא קולך ואל תהיה במסיחים את דעתם״; ״קיים את התפילות מנטות השמש ועד אשר יחשיך הלילה, ולעת קריאת שחרית. קריאת שחרית, עדים רבים לה״! עוד אמר לו: ״ומן הלילה תיקח זמן לתפילה לא מחויבת״; ״ותיזהר בתפילה התיכונה״.

הוראות אלה דומות לאלה שבתלמוד. יהודי חייב להתפלל שתי פעמים ביום: תפילת שחרית בבוקר ותפילת מנחה לפנות ערב: ובלילה נוהגים להתפלל תפילת ערבית, אף על־פי שאיננה חובה גמורה; החסידים מוסיפים להתפלל תפילה תיכונה בחצות הלילה. וכבר העיר חוקר יהודי: ״קשה להשתחרר מן הרושם שאנו כאן באווירה יהודית טהורה״.

אף־על־פי שאלה הן הוראות הקוראן, מכל מקום נוהגים המוסלמים להתפלל כל יום חמש תפילות: הם סומכים עצמם בזה העניין על החדית׳.

סורה 7 – פסוק 205

وَاذْكُر رَّبَّكَ فِي نَفْسِكَ تَضَرُّعاً وَخِيفَةً وَدُونَ الْجَهْرِ مِنَ الْقَوْلِ بِالْغُدُوِّ وَالآصَالِ وَلاَ تَكُن مِّنَ الْغَافِلِينَ 205

הַזכֵּר וקר וערב את שם ריבונך בלבך, בתחנונים ובחרדת קודש, ואל תישא קולך ואל תהיה במסיחים את דעתם

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

מוחמד דורש ברבים

לאחר שמוחמד למד היטב את דברי התורה והיה בקי בה, ביקש ממנו מורו להשמיע לערבים את דברי המוסר שלמד:

״הוי המתכסה, קום והזהר, ואת ריבונך פאר״; ״קרא בשם ריבונך״, (עד, ב; צו, א).

הערת המחבר : התלמוד אכן מצווה שאין להגביה את הקול בתפילה: ״המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני

אמנה, המגביה קולו בתפילתו הרי זה מנביאי השקר״ (ברכות כד, כ).

اقْرَأْ بِاسْمِ رَبِّكَ الَّذِي خَلَقَ 1

קרא בשם ריבונך אשר ברא

אפשר לפרש את המילה יקרא׳ בשני אופנים; או שהוא ציווי לקרוא איזה כתב, או שהוא ציווי להשמיע איזה דבר לאחרים. המסורת האסלאמית בחרה לפרש כפירוש הראשון, והיא רואה בסורה זו את ההתגלות הראשונה של המלאך גבריאל למוחמד. המלאך נגלה למוחמד במערה, כששהה שם לצורך תחנות׳, הראה לו אריג כתוב בערבית ודרש ממנו לקרוא אותו. מוחמד השיב לו כי אינו יודע לקרוא, והמלאך לחץ עליו כדי שיקרא. האסלאם רואה בכך את הנס העיקרי של מוהמד; ולנו נראה כפירוש השני.

מורו של מוחמד ממריץ אותו להזהיר את ערביי מכה לחדול מעבודת אליליב שהורגלו בה, כפי שעשה נח לאנשי דורו:

״נח אמר: ריבוני, הם המרו את פי… ואמרו: אל תיטשו את אלוהיכם, אל תיטשו את וֵּד, סֻוָּאע, יָג׳וּת׳, יָעוּק ולא את נַסְר׳׳.

קוראן עא, כא-כג. רובין, עמי 488, כותב כי מדובר בחמישה אלילים מתקופת נח, שלפי המסורת המוסלמית המשיכו שבטי ערב לעבוד להם בתקופה הקדם-אםלאמית. לגבי פולחן אלילים בחצי האי ערב בעת הופעתו של מוחמד, ראו ארמסטרונג, עמי 71-66.

قَالَ نُوحٌ رَّبِّ إِنَّهُمْ عَصَوْنِي وَاتَّبَعُوا مَن لَّمْ يَزِدْهُ مَالُهُ وَوَلَدُهُ إِلَّا خَسَارًا 21

נח אמר, ריבוני, הם המרו את פי והלכו בעקבות אלה אשר רכושם ובניהם לא הוסיפו להם דבר זולת אבדון

 وَمَكَرُوا مَكْرًا كُبَّارًا 22

הם חרשו מזימה נוראה

 وَقَالُوا لَا تَذَرُنَّ آلِهَتَكُمْ وَلَا تَذَرُنَّ وَدًّا وَلَا سُوَاعًا وَلَا يَغُوثَ وَيَعُوقَ وَنَسْرًا 23

ואמרו, אל תטשו את אֵלֵיכם את וד, סואע, יגות, יעוק, ולא את נסר

התלמוד מזהה את נסר כאליל העיקרי של ארץ ערב; גם התנ״ך מאשר כי אלף שנה לפני מוחמד כבר היה נהוג בארצות המזרח לעבוד את נסר בתורת אל. מורו של מוחמד שם מילים אלו בפיו של נח, כי עובדי אלילים קדומים האמינו שהקרש, נסר, שנמצא באיזה בית אלילים, יש בו מן האלוהות מפני שבא מתיבתו של נח אשר ניצל מן המבול.

הערת המחבר : ״חמשה בתי עבודת כוכבים קבועין הן… נשרא שבערביא״ (עבודה זרה יא, ב).

״ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו״ (מלכים ב יט, לז).

מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " מאחורי הקוראן

פירוש הערות המחבר הינו תוספת שלי גם בערבית וגם בעברית – א.פ

אבל ערביי מכה לא שמעו לאזהרותיו של מוחמד ולא שעו להטפותיו. מורו מצווהו להזהירם שאללה יכול להפוך את עירם אם לא ישמעו בקולו, כפי שקרה לדורות קדומים שלא שמעו בקול נביאיהם: בני דורו של נח נשטפו במבול, סדום ועמורה הושמדו מפני שתושביהם סנטו בלוט הצדיק על שהזהירם לתקן את דרכיהם. המורה מלהיב אותו גם בסיפורו של מלחמה שיש בה פילים:

״הלוא ראית מה עולל ריבונך לבעלי הפיל: הן שם מזימתם לאל, ולהקות עופות שלח מעלף לרוגם באבני גוויל, ועשה אותם כמוץ נאכל״ (סורה קה).

בסיפורו חיבר המורה שני מאורעות שונים. הכוונה לשתי מלחמות בשתי תקופות שונות, שהתקיימו במקום אחד ־ בית חדרון, ובשתיהן הושיע ה׳ את עם ישראל. המלחמה הראשונה היתה כשיהושע כבש את ארץ ישראל. כעבור למעלה מאלף שנה, באותו מקום, בבית חורון, ניצחו החשמונאים את היוונים, אשר באו למלחמה עם פילים."

הערת המחבר : " ויהי בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורון והשם השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וימותו. רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב… ויאמר (יהושע) לעיני ישראל: שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון… ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע השם בקול איש, כי השם נלחם לישראל״ (יהושע י, יא-יד). לדברי מורו של מוחמד, נזרקו אבני הברד על־ידי להקת עופות.

הערת המחבר : מכבים א ג, כד: מכבים א ו, ל. המוסלמים מייחסים מאורע זה לקרב שלדבריהם נערך בשנת 570 לספירה בין המושל החבשי־נוצרי של תימן ובעלי בריתו הערבים לבין קורייש ובעלי בריתם. הצבא החבשי פנה לכבוש את מכה, כשכמה מחייליו רכובים על־פילים. כשעמד הצבא לתקוף את מכה, סירבו הפילים לעלות על העיר ה׳קדושה׳ ונסוגו. לזכר פרשה זו קרויה שנת 570 ׳שנת הפיל׳, ולפי המסורת המוסלמית נולד במהלכה מוחמד. ראו מ״י קיסטר, ״מכה בתקופת המעבר שבין הג׳אהליה לאסלאם״, בתוך: לקר, מחקרים בהתהוות האסלאט, עמי 39-30. כנראה הוצרכו המוסלמים להמציא אגדה זאת כדי לפרש פסוקי קוראן אלו, כיוון שלא הכירו טוב את ההיסטוריה הכתובה והמסורה הנ״ל של עם ישראל.

יש מקומות נוספים בקוראן בהם חוברו שני מאורעות שונים כאילו היו מאורע אחד. הנה דוגמה: פרעה ביקש מעבדו המן שיבנה מגדל לעלות וללחום נגד אלוקים; אבל, בניית המגדל בבבל היתה בימי אברהם. פרעה מלך מצרים, שהקוראן מזכיר כדוגמה של מורד נגד אלוקים, חי כ־400 שנים לאחר מכן, והמן היה ראש ממשלת פרס 900 שנה לאחר פרעה, כמובא בספר אסתר. הפערים הכרונולוגיים והמרחקים הגיאוגרפיים לא מונעים מן הקוראן לעשות שימוש בדמויות אלו. עיקר המסר שלימד המורה לתלמידו היה המכנה המשותף שלהם, היותם רשעים וכופרים שמרדו נגד ה'.

הערת המחבר : א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.  ב וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.  ג וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר.  ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם:  פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה, לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת.  ז הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם–אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ.  ח וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר.  ט עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל יְהוָה, שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה, עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ. 

הערת המחבר : סורה 28 פסוק 38 :

وَقَالَ فِرْعَوْنُ يَا أَيُّهَا الْمَلَأُ مَا عَلِمْتُ لَكُم مِّنْ إِلَهٍ غَيْرِي فَأَوْقِدْ لِي يَا هَامَانُ عَلَى الطِّينِ فَاجْعَل لِّي صَرْحًا لَّعَلِّي أَطَّلِعُ إِلَى إِلَهِ مُوسَى وَإِنِّي لَأَظُنُّهُ مِنَ الْكَاذِبِينَ 38

אמר פרעה, הוי מועצת הנכבדים, איני מכיר אלוה ראוי לכם מלבדי, הָמָן, שׂרוף לי לבֵנים של חֵמָר ובנה לי מגדל, למען אשקיף אל אלוהיו של משה.חושב  אני כי הוא במשקרים

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר