ד"ר אלישבע שטרית – מראכש ואגפיה

^{ד"ר אלישבע שטרית}

^{מראכש ואגפיה}

קשרי מכתבים – שו"ת

אחת מדרכי הקשר בין רבני מראכש לחכמים המקומיים של המחוז נעשתה באמצעות שאלות ותשובות. השאלות שהופנו מיהודי דוזנכאט, תאמלדות, אוריקא, תדלא, תהלא, דמנאת ומקומות אחרים נגעו לתחומי החיים השונים: כלכלה, שותפות עם גויים, אישות, בירורי הלכה וכיו״ב.

מרבית השאלות מצביעות על שליטה מועטת במקורות ועל התלות המוחלטת שהייתה לחכם המקומי ברבני העיר. יחד עם זאת, כאשר הפנה החכם שאלות לדייני מראכש, כמו למשל , האם מותר לקחת ריבית מישמעאלים, או מה ייעשה בקצב שרימה ומכר בשר טרפה למטרות רווח, אין פרוש הדבר שהוא לא ידע את התשובה. לעתים הוא חשש מתגובת העשירים המקומיים או מסירובם לקבל את פסק דינו. לכן, הוא נזקק לתמיכה ולאישור של דיין שאין מערערים עליו. הדיין של מראכש נתפס כזה בעיני בני המחוז.

זאת ועוד, לא תמיד השיגה ידם של כפריים להעמיק בלימודם או להאריך את שהותם במראכש. לעתים קרובות גם לא עמדו לרשותם ספרים שמתוכם הם היו יכולים ללמוד. על כן הם נהגו לפנות אל הרבנים בבקשה להרחיב ידיעותיהם בדרך של התכתבות.

"ולכן אני מחלה את פני הרב" כותב חכם כפרי אחד לרב במראכש "שתרחיב דעתך עמי ותשיבני על כל פרט ופרט בראיות ובטעמים, מפני שאני ריקם מן הפוסקים הראשונים והאחרונים". במקום אחר מבקש החכם מהרב לכתוב לו את הדברים בצורה בהירה ותמציתית: "נדרשתי מתלמיד חכם אחד מגלילות מראכש, שהפציר בי לסדר לו עניין הנידה בקיצור מפי סופרים ועניתי לבקשתו… וחילקתי העניין לסעיפים כדי להקל עליו הלימוד". על שאלות שנשאלו לא הסתפקו רבני מראכש בתשובות לאקוניות, אלא הם ניצלו אותן כדי להרחיב את דעתו של החכם המקומי. יתרה מכך, סגנון הדברים מלמד, בצורה שאינה מותירה מקום לספק, שרבני מראכש התייחסו אל החכמים הכפריים כאל תלמידיהם. להלן קטע קצר מתוך התכתבות בין חכם כפרי לרב מרדכי קורקוס היכולה להאיר את אופי היחסים בין השניים:

"הנה" עונה הרב על שאלה שנשאל "בלשון השאלה יש גמגומין וגם הלשון אינה מתוקנת היטב" ומוסיף : "תחילה וראש אומר לך כי כבר לשעבר הזהרתיך, שתלמד לשונך לדבר צחות. כי לא נאה לחכם שכמותך כך…גם אני מזהירך, שתלמד את כל התנ״ך בפירוש שיש בזה תועלת גדולה". דברי התוכחה נשאו פרי, כי בהמשך ההתכתבות מציין הרב בסיפוק: "קיבלתי מכתבך הנעים, מעשה אצבעותיך ושמחתי כי נתרגלת לדבר צחות …הגדלת לעשות".

תודעת אחריות של המרכז

המאפיין הבולט ביותר של יחס המרכז כלפי הפריפריה הוא בתחושת האחריות שהייתה לו על חיי היום יום במקומות הקטנים. הדבר בא לידי גילוי, כפי שראינו, בהכשרת בעלי תפקידים ובסיפוק צורכיהם החומריים של התלמידים הכפריים בשנות לימודיהם במראכש. היא באה לידי גילוי גם בהדרכתם באמצעות השו״ת והיא בולטת בכל הנוגע לפסיקת הדיינים המקומיים. הדיינים של מראכש היו ערים למיעוט ידיעותיו של החכם המקומי, במיוחד אם למד "מכלי שני" או"מכלי שלישי". כמו כן לא נעלמה מהם העובדה, שבשוגג או במזיד הוא לא תמיד הקפיד לדון את הנתבעים דין צדק. על כן הם לא הסתפקו בקביעת הדין אלא עשו שימוש במקרה שהובא לפניהם כדי להדריך את הדיין המקומי.

על דיין כפרי,שדן את הנתבעים בערב חג השבועות וחייב את הנתבע בשבועה "ואף שיסה בו את שר העיר לתופסו בבית הסוהר" כותב הרב בן מוחא, אחד מדייניה החשובים של מראכש (נפטר בשנת 1873) כך:

"ראוי להוכיחו על פניו, הן מפני שדן אותם בערב יום טוב והן מפני שנעלם ממנו דין פשוט בחומש…הדיין הפריז יתר על המידה ועוון גדול עשה בכל ששיסה על הנתבע את השר להוליכו לבית הסוהר בליל מתן תורה…גם מאחר שרואה עצמו לבדו יושב ודן ואין שום אחד עמו בעיר ומחשב עצמו שאין זולתו גבה לבו ורם לבבו…". הרב אינו מסתפק בדברי תוכחה, אלא גם מציע הצעות לתיקון המצב: "וגם צריך הדיין להיות נחתן(=שתהיה לו נחת רוח ,כלומר סבלנות) ומרוצה לקהל ויהיה לבו שלם עם קהל עדתו וידון דין אמת לאמתו …ומכאן ולהבא יזהר שלא לעשות כמעשה הרע הזה …ויהיה נמלך עם הת״ח (=תלמידי חכמים) שבעירו על כל מה שיעשה וידון וצריך להושיב עמו שני ת״ח (=תלמידי חכמים)".

לפני השינויים שעשו הצרפתים ברה- ארגון בתי הדין היהודיים במרוקו(בשנת 1918) , לפיהם הוקם במראכש בית דין מחוזי של שלושה (ראב״ד ושני חברים), שרק לפניו נידונו דיני גיטין של מחוז הדרום, לא היה לדייני מראכש מינוי רשמי או עליונות פורמלית על פני חכמי הפריפריה. כן לא הייתה קיימת היררכיה רבנית פורמלית ומחייבת, שבאמצעותה ניתן היה לכפות את דעת המרכז על בני המחוז. כלומר, מערכת היחסים בין מראכש לאגפיה התקיימה אך ורק על בסיס וולונטארי. אף על פי כן ראו עצמם דייני מראכש פטרונים ואחראים לנעשה במקומות הקטנים. ובדומה לסוגיית הסמכת השוחטים, הייתה לדייני מראכש אוטוריטה מוחלטת על בני המחוז בכל מה שנוגע לתחום ההלכתי והשיפוטי. זאת ועוד ,לפניהם נידונו נושאים קשים שהתעוררו בכפרים, כמו גיטין, צוואות, ירושות. הם גם היו היחידים המוסמכים להתיר עגונות ולשלוח מטעמם חוקרים להתחקות אחרי בעלים שנעלמו. לעתים, הם יצאו בעצמם אל הכפרים כדי להסדיר ענייני ייבום או חליצה.

חכמי המחוז, שברובם למדו במראכש והוכשרו בישיבותיה, קיבלו את מרותם ואת פסיקתם של דייני מראכש ללא עוררין. והוא הדין במתדיינים עצמם. אם הם החליטו לערער לפני דייני מראכש על פסיקתו של החכם המקומי, הם קיבלו את פסיקת מראכש כסופית. על פי רוב הם העדיפו להביא את מחלוקותיהם לפני דייני העיר ולא לפני הדיין הכפרי.