מורשת יהדות מרוקו

סיום המאמר בשלושה פרקים….לנוחיותם. של הקוראים…ממליץ מאוד לקרוא את כל המאמר בעיון רב ולהתוודע לעומקו של המאמר הנפלא הזה…..אסיים פרק זה שנמסר לי על ידי ד"ר דן אלבו, היסטוריון, משורר ופילוסוף….באמרה בנושא החמין בערבית מוגרבית…..

ליהודי בלא סכ'ינה, פחאל סלטאן בלא מדינה……

יהודי ללא " סכ'ינה, משול למלך ללא ממלכה….

להדגיש את חשיבותו של החמין  או " סכ'ינה " אצל יהודי מרוקו  ובכלל אצל כל יהודי, כפי שמציין זאת ד"ר דן אלבו, והדגש על " יהדות " …כפי שהוא מביא במאמרו…….

סיפור השלישי

ג. הסיפור השלישי מתרחש בשלהי המאה הי"ח בקהילת וואזאן בצפון מרוקו, שבה דוברה במאה הי"ח הלשון היהודית-ספרדית הקסטיליאנית. סיפור צדיקי זה עוסק ברבנו עד"ן הקדוש בחמין ובסוגיית העוול והצדק.     

פ"א בשב"ק בהיות רבנו עד"ן [עמרם דיוואן] בווזאן יע"א [יגן עליה אלוקים] בדרכו לא"י בצאתו מתפילת שחרית מוקף בפמלייה גדולה עברה על פניו יהודיה בוכייה, קרא לה וישאלה למה זה תבכי ותשב מה שנעשה אין להשיב ויפצר בה, ספרי אולי ירווח לך ותגולל לפניו צרתה ותספר כי בצאתה מהפורני בא ישמעאלי וגזל ממנה את קדרת החמין והלינה טרונויות לפני ריבונו של עולם, הכיצד אני שמנקה בהתנדבות גמורה ובנפש חפצה את בית הכנסת מידי יום ביומו הפילני ריבונו של עולם קורבן בידי ליסטים, הכיצד הזהו שכרי וגמולי, הו רבי בקש מהשי"ת להוריד צדק לעולמו שוועה. ניחם אותה רבנו, שח לה דברי ניחומים והזמינה לסעוד סעודת חמין עמו בבית הגביר בעל האכסניא שלו ההגמון רבי דניאל אזולאי ובבואם להסב לשולחן הושיבה לימינו וגילגל עמה שיחה על הוריה וקורותיה ובירר בעולמות עליונים מפני מה הדבר ומה פשר העוול. ותיכף לכשפקח עיניו שאל על עדים שראו את הגזלן והובאו לפניו ושאלם לשמו ומקום מגוריו וביקש ממארחו לשלוח תיכף שליח להביאו וביקש מהשליח להרבות לפניו בדברי כיבושין, ובדברי ידידות ונועם, בירר מה עיסוקיו והעידו המסובים בישמעאלי שהנו איש הגון וישר והיה הדבר לפלא בעיניהם שגנב קדרת חמין מיהודיה כאחרון הריקים.

ואחרי זה בירך את המסובים בחדר שהיה מלא פא"פ [פה אל פה] כמה ברכות ולאחר זה פנה ליהודיה פע"ש [פעם שניה] ושאלה בתי למה זה עוד תבכי ותען ומה תושיע לי והפציר בה וככל שהפציר גאה בכייה ועבר לדרוש על פרשת המיילדות שפרה ופועה בהתלהבות גדולה ולפי שדיבר בהצלת ילדים גאה בכיה עוד ושוב שח לה פע"ש [פעם שלישית] מה תבקשי שאלי ממני ואתן לך אמרה לו השב לי את בני ראובן. נכנס השליח ואחריו השתרך בהססנות אותו ישמעאלי ונהגו בו במידת הכנס"א [הכנסת אורחים] ורבנו הגדיל לעשות ופינה מקום בינו ובין בעה"א [בעל האכסניא] והושיבו לשמאלו ותמהו המסובים תמיהה גדולה מה מצא הצדיק להושיב ישמעאלי סביב שולחן שבת לצדו ממש, ומשישב שאל אותו מפני מה לקח מהיהודיה שלימינו את קדרתה ולא ענה, המשיך רבנו עד"ן וסיפר מעשיה של שחוק על תרנגול שרכב על גבו של חמור עיוור והגוי צחק צחוק גדול והיה עניין זה לפלא בעיני המסובים שהרי יש בזה שלוש פליאות, מצד זה שגוי לבוש כדרך ערביאים מסב לשולחן שבת עם הקה"ק [הקהל הקדוש] מצד זה שהושיב ישמעאלי גזלן לידו ממש לפני בעה"א [בעל האכסניא] ומצד זה שהצדיק מצחק עם גזלן רשע שציער יהודיה צדקת. ושאל אותו שוב הצדיק מפני מה גזל את הקדרה וענה בכניעות שבעוברו על פני היהודיה הריח את הניחוח שעלה מקדרתה ונתקף בהשתגעות ואינו יודע מה אירע לו כי השתבשה עליו דעתו, כי הריח המיוחד הזכיר לו את אמו יולדתו, והביע צערו על המעשה וסיפר שהתעוררה בו שמחה בלב ועלו בו מראות שונים ומשונים וזה הדבר היחיד בעולם שהוא בטוח בו בוודאות שאין למעלה ממנה שהוא רכושו שלו כי אינו זוכר את פני אמו ולא את פני אביו ש"א [שאל אותו] רבנו וכי למה אינו זוכר אותם והשיב שנחטף בהיותו ילד רך בן שלוש או ארבע ואינו זוכר את מראם ושמם ולא את מקום מגוריהם. הוסיף ושאל אותו רבינו זצלה"ה [זכר צדיק לחיי העולם הבא] טבעי שאדם אינו זוכר את פניהם ושמותיהם של אנשים משנות ילדותו אך ודאי יוכל לזכור בשם שקראו לו אביו ואמו ושאר קרוביו והשיב שקראו לו בכינוי יוצא דופן שאיש לא קרוי בו כי מעולם לא שמע כשם זה בין בני דתו המוסלמים ושאלו רבנו מהו אותו שם וענה: ראובן בצחות כעברי משל דיבר יהודית וחי בין בין יהודים כל ימיו. הסב פניו לדונה והצביע רבינו על הגזלן ואמר לה הנה בנך, ביקשת מהשי"ת להוריד צדק לעולמו והוא נענה לך, הרי לך בנך ראובן, הסב רבנו מבטו לשמאלו לעבר הגנב ואמר לו הנה והצביע לעבר היהודיה המבוהלת 'זו אימך יולדתך'. נעתקו המלים מפי כולם כי איש לא שכח את פרשת העלמות ראובן בנה של דונה ואת מות יונה בעלה, אבי ראובן מצער ז"מ אח"כ ומצד שני לא ירדו לעומק העניין כיצד ידע רבנו שזהו האיש. ישבו כולם המומים ובכיים וזס"ה [וזה סוד הדבר] שאמרו לו בעליונים כל העניין מתחילתו ועד סופו. אמר רבנו עד"ן לראובן עתה שאתה יודע מי אתה, הרהר ושקול בדבר אל תחפז ראה מה יורה לך לבך אם לחזור לאמך יולדתך או להישאר עם האמא שגידלה אותך. קם ויצא לדרכו תיכף ללא שהיות ולאחה"ש [לאחר השבת] לאחצ"ה [לאחר צאת הכוכבים] חזר עם צרור חפציו הטבלוהו במקווה החליפו שמלותיו לבגדי יהודי חבש כיפה וציצית והעצו"ש [והעיר צהלה ושמחה] ולפי שהיה חשש פק"נ [פיקוח נפש] ע"ז [על זה] שחזר לדת יהודית, יצאו ראובן ואמו בשיירה עם רבנו לעבר טנג'יר ועלו עמו לארץ ישראל, ונל"ח [ונודה לשם חסדו] .

הסיפור הרביעי

מקום התרחשותו של הסיפור הרביעי הוא בפולין ומהווה חלק מקורפוס הסיפורים החסידיים שעברו מפה לאוזן. אף סיפור זה עוסק באותן תימות: צדיק, תמימות, אמונה, שבת וחמין.

"בעיר אָפְט, היה יהודי כורך ספרים, קראו לו ר' שבתאי. לר' שבתאי לא היו ילדים והיה קבצן גדול מאוד. ביום שישי אחד לא היה לו מה לאכול, קם ללכת לבית הכנסת, אמרה לו אשתו: "אין לנו בבית שום דבר!" ענה לה: "השם יעזור" והלך לביה"כ. ישב שם כל היום, כשהלכו האנשים נשאר שם, הרי אין לו שום דבר. קם למחרת לאחר תפילת שחרית והלך לביתו, לתימהונו ראה אור בבית, יין , מפה, חלות וחמין והכל מוכן, ברכו ואכלו ורקדו ביחד. הריקוד הגיע לשמים, ומשם הגיע לבעש"ט. הבעש"ט ישב במז'ובוב, קם ונסע לאפט, הגיע לשם ושאל: "איפה גר ר' שבתאי כורך הספרים?" התפלאו, מה לבעש"ט ולקבצן הזה? בסוף הראו לו היכן הוא גר. הגיע אליהם הבעש"ט, אמרה לו האישה: "רבי, רבי, אין לנו ילדים." ענה לה, "יוולד לכם בן שיאיר את כל העולם" ואמנם כך היה ונולד להם בן שלימים היה המגיד מקוזניץ..

החמין מבושל בצורה שונה מהבישול הקונבנציונאלי שמשכו קצר, ותכליתו לרכך, לחטא ולחמם את המזון ולעתים להשביח את טעמו תוך שמירה על ערכו התזונתי. הרציונאל של בישול החמין בבישול ממושך שאורך כשש עשרה שעות, אינו נגזר מסיבות קולינאריות, אלא מסיבות דתיות. מסיבה זו הפך החמין לתבשיל מיוחד בקרב היהודים ולמייחד את היהודים בעיני הלא היהודים. לא פלא שבשני סיפורי יראים  הללו, החמין הוא הוא המחולל את התערבות הבורא. החמין זוכה למעמד אקסקלוסיבי משום שהוא ביטוי למעין "מתכון אלוקי". כי ללא האיסור לבער אש ביום השבת לא היה נוצר החמין ולא הצורך בטכניקת הבישול הזו. האקסקלוסיביות של החמין, הן בטכניקת הבישול שלו, והן בטעמו הייחודי בגלל בישולו הממושך, והן בזיהוי שלו עם ה"שבת" הופכת אותו בסיפורת העממית למעין מִנְשָׂא לסיפורי נסים, ולסיפורים על צדיקים ובעלי נסים. החמין במושגיו של קלוד לוי שטראוס, כמו הדבש חורג מהתבנית הזוגית של נא ומבושל, כי הוא לא נא ולא מבושל במושגים המקובלים.

בחמין נכרכו משמעויות דתיות נוספות. בהלכה החמין הפך לסמלו המובהק של עונג שבת, ועם המצווה לענג את השבת. "יש אומרים כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין ולבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין, הוא המאמין וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן והחרש תחרישון ותהי לכם לחכמה" וכן, "איזה הוא עינוג: זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת–הכול לפי ממונו של אדם.  וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד השבת–הרי זה עונג שבת" התליית מצוות עונג שבת בחמין דווקא, מעלה אותו בסיפורת האגדתית לדרגה ש"בלתו אי אפשר" ששבת בלעדיו אינה שבת. ולפיכך כאשר החמין חסר, "טבעי" שבעלי האגדה יזמנו בעלי נסים כמו הבעש"ט ור' עמרם בן דיוואן לערב את השמיים לעשות תיקון בעה"ז.   

הרובד השלישי הוא הפן התיאולוגי – השכלתני. הן הסיפור על דונה שרה ביבאס והן זה על אמו העתידית של המגיד מקוזניץ מבטאים אמירה שתכליתה לחזק את האמונה בלבבות ואת לבבו של השומע העממי בפרט. היהדות מניחה שיש משגיח, השגחה, ושכר ועונש. בפועל לשלושת העיקרים התיאולוגיים הללו אין תמיד אישור במציאות. האמונה בבורא עולם ובהשגחתו על עולמו לא עמדה בקנה אחד עם מציאות הפרוזאית שידעו היהודים, שהייתה רצף של רדיפות, פרעות, מגפות, גירושים, עוני דלות ורעב. שני הסיפורים מציגים מצב של עוול ואי צדק וקוראים תיגר על האמונה בשכר ועונש. אישה ערירית שבהמשך אנו למדים שהיא צדקת המנקה את בית הכנסת בהתנדבות מידי יום ביומו, למרות זקנתה, נופלת קורבן לגזלן שגונב את החמין שלה דווקא, איזה השגחה יש כאן? איזה שכר יש כאן? זו מציאות עגומה הקוראת תיגר על צדקת ה'. בסיפור השני הוריו העתידיים של המגיד מקוזניץ, עניים עד כדי כך, שאביו אינו טורח להכין את השבת. הערת האם "כי אין לנו כלום" מחזקת את תכליתו הנרטיבית של המספר, הוא מבקש להראות שהאיש עני עד כדי כך, שאין לו מאומה מלבד אמונה בשי"ת, חוסר מוחלט בחומר, כנגד מלאות באמונה בה', לרגע הוא אינו מפקפק בהתערבות האלוקית לטובתו. הוא אומר "השם יעזור" והולך לבי"הכ. בין השורות אנו הקוראים- שואלים את עצמנו "איך אדם תמים ושלם כל כך באמונתו, יכול לרעוב כך ביום שבת? איך האל יכול להרשות לעוול כזה להתרחש בעולמו?" ויש שישאל בצורה בוטה יותר "אם ה' זן ומפרנס לכל, אז למה הוא מרעיב את האיש העני הזה? איזה מן אל הוא זה, המתעלל כך בעניים תמימים כאלה? איזה מן אל הוא זה המתעלל כך באדם שכולו מלא באמונה? ושאמונתו כה שלמה?" העדר החמין הוא עילה לכעס אבל הוא גם האנקול שעליו תולה המספר את הנחמה בסופו של דבר. שני סיפורי הנסים  האלה באים לתת מענה לספקות הללו, ולחזק את האמונה בהשגחה ובשכר ועונש. 

הרובד הרביעי הוא הרובד הפסיכולוגי והאמוציונאלי. שני הסיפורים משקפים רובד נוסף בשיח האגדתי. שני הסיפורים נותנים תימוכין לאידיאולוגיה "החסידית" הטוענת שהאמונה התמימה אינה נופלת מאוריינות ולמדנות ואולי אף עולה עליהן. השיח האגדתי מניח שאלוהים נגיש לכולם, ומכוחה של אמונה בלבד אפשר להרעיד את השמיים. סיפורי הנסים נוצרים ומסופרים לא רק כדי להוכיח שיש משגיח, השגחה ושכר ועונש, אלא כדי להשרות באנשים הפשוטים בעלי המלאכה, לבושי הסחבות, היחפנים והדלפונים, אלה שהלמדנות רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב – נחמה. המספר מבקש לשכנע את קהל שומעיו, שהנס אפשרי והוא יכול להתרחש לכל יהודי, גם לאנשים נדחים כמותם, וגם להם ממש, באופן אישי. עבור אנשים שאינם זוכים לאכול חמין כל שבת, הפיכת החמין למעין אנקול שעליו תולים את הנס ומייצגים באמצעותו את הישועה והנחמה, זהו שיח מובן, כי בחווייתם האישית, בוודאי נזקקו לנס ממין זה בעבר ואולי יזדקקו לו בעתיד, ליהודי המיוסר והמאמין, שרעב לא אחת בחייו ביום השבת, וחייו מטלטלים בין רעב ורעב, אובדן והצלה, הופעתו הפלאית של החמין הוא נס שקל להזדהות אתו, ולזכות באמצעותו בנחמה. מיקוד הסיפור במזון  ובתחושת הרעב מעצים את הכעס אך בה עת את הנחמה. מתן המענה לרעב הפיזי באמצעות נס החמין, משרת את המספר כדי להעניק לשומע את התקווה שבשמיים משגיחים גם ברעב האישי שלו וברעב של  כל איש ואיש. מצד אחד, זו מעין "הוכחה" לקיומה של השגחה פרטית [האל משגיח בקיבה של כל אחד ואחד.] מצד שני יש בסיפור נחמה  גדולה, שממנה משתמע שאם תתאמץ ותעלה בסולם האמונה ותגיע לרמת צדיקותה של דונה שרה ביבאס או הורי המגיד מקוזניץ, גם לך באופן אישי ייקרה נס. מחד גיסא ההבדלים הגסטרונומיים בין התפוצות היהודיות מובנים מאליהם, משום שתרבות המזון והבישול היא תלויית מקום ואקלים. מאידך גיסא סוגי מזון שונים כגון: מצות וחמין היו משותפים לכלל היהודים לפזורותיהם למרות ההבדלים בדרך הכנתם. הביטוי המובהק ביותר להתקבלותו של החמין מתאשרת בתפקידו הסמלי בסיפורת הצדיקית והחסידית. החמין מהווה מוטיב המעניק למספר בסיפורת היהודית לגיטימציה להתנגחות עם האל ומצד שני אמצעי נרטיבי יעיל להעניק לשומע נחמה. חלחולו של החמין למערכי הביטוי האומנותיים של היהודים בסיפורת העממית בתפוצות השונות, מבטא את השלב שבו החמין נתפס על ידי היהודים עצמם לא רק כְּתַו המייחד אותם מאחרים, וכרכיב חיוני במזונם באורח חייהם הדתי ובזהותם העצמית אלא כמרכיב אינהרנטי של היהודיות. האל בכבודו ובעצמו נִסְעַר מכך שהחמין אינו עולה על שולחן השבת של הצדיקות דונה שרה ביבאס ואמו של המגיד מקוזניץ. בגלל מטעניו הכמו "אלוקיים" הופך החמין לסמלו של הטוב האלוקי המזמין את התערבותו הפלאית בתיווכם של ר' עמרם בן דיוואן והבעש"ט. החמין מהווה כבר בתקופת המשנה תו היכר של יהודים בעיני לא יהודים, תו זיהוי של יהודים בעיני עצמם, מוטיב בסיפורי נסים, המתפקד כסיבה  להתערבות פלאית ולעשיית צדק מצד האל. החמין ביחס לשבת כמו השמן ביחס לחנוכה, הפך לחלק בלתי נפרד מ"סט הנסים" של המיתולוגיה היהודית.             

הערת מחבר המאמר : הבחנה זו מקבלת מובנות יתר על רקע  הניתוק של היהודי החילוני מהמטבח היהודי ההיסטורי. מנהגי האוכל  של הישראלי החילוני משקפים הפרדות מבסיס החוויה הקולינארית, שהגדירה את הזהות התרבותית היהודית מדורי דורות. אי אכילת חמין בשבת או מצה בפסח, במשפחות חילוניות מבחינה זו, מסמלת הפרדות לא רק מהדת על מכלול מצוותיה אלא גם מהיהודיות כהוויה בעלת מימדים חווייתיים, קולינאריים, מיתולוגיים  ותרבותיים. 

מפעלי הרדב״ש למען העדה המערבית בירושלים

• כזכור הגיע הרדב״ש לירושלים בשנת 1854/5. לאחר תקופה קצרה של התאקלמות מונה לרב המערביים והחל לפעול למען הטבת מצב עדתו. מבדיקה מפורטת של מעשיו בין השנים 1879-1860 מסתבר כי התמקד בארבעה תחומים מרכזיים:
• ארגון העדה ככולל עצמאי;
• משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה;
• נסיונות לפרודוקטיביזציה של בני הקהילה;
• מפעלי בנייה (להם נייחד פרק נפרד).
• ארגון העדה ככולל עצמאי-הרדב״ש הבין שלא יוכל לפעול למען עדתו כל עוד זו כפופה לכולל הספרדי. משום כך היה צעדו הראשון לאחר מינויו לרב הקהילה הקמת כולל נפרד ועצמאי לעדה המערבית. עוד בשנת 1856 (כשנתיים ׳יאחר עלייתו לארץ), מסר לנו ל״א פרנקל, ששהה אז בירושלים, על נסיונות התמר­דות של המערביים לשם השגת עצמאות. נסיונות אלו הוכתרו בהצלחה משחתם דב״ש בשנת תר״כ (1860) על הסכם ההפרדה של העדה מן הספרדים. מכאן ואילך ניהלה את הקהילה מנהיגות דתית, רוחנית וחומרית משלה, ניתנה לה אוטונומיה בהקצאת הכספים שהגיעו אליה וכן רשות לעסוק עצמאית בגיוס משאבים בחוץ־ ׳'ארץ בעבור העדה.
• בין השנים תר״כ לתרכ״ו (1866-1860) פעל הרדב״ש כמנהיג בלעדי בתחומים שונים. עוד בשנת 1860 שלח שליחים למרוקו לאיסוף תרומות למען המערביים ! ירושלים. בחלק מתרומות אלו קנה קרקע בעיר העתיקה, עליה נבנו בהמשך שני בתי־כנסת ובתים אחדים. מתעודה שאותרה בגנזך המדינה עולה כי בין השנים 1860-1862 נרכשה אף אדמת בית־הקברות הנפרד של המערביים על הר הזיתים. רדב״ש הנהיג כי הכספים הנכנסים לכולל יחולקו לארבעה חלקים: ״רביע לעניים להיות מתחלק בכל שבוע, ורביע לתשלום החובות, ורביע למשמרת כידוע לתשלום הפוסטאות וביקו״ח [ביקור חולים] וכיוצא, ורביע לת״ת [תלמידי חכמים] לתשלום ת'י – תחת יד – וכיוצא״. הוא החל להפעיל באורח מסודר את מוסדות הדת (בתי־כנסת, בתי־מדרש, תלמוד תורה וחברת שומרי תורה). כן דאג להשגת תרומות ליסוד והנהלת בית־ספר לבני עניים ספרדים ומערביים.

בשנת תרכ״ו (1866) משראו הרדב״ש ונכבדי וראשי קהל המערביים כי ״…כבד המשא עליו להיות נושא סבל עול הצבור והיחיד…״, נתוועדו ובחרו בוועד מבצע בן שבעה חברים שנועד לעזור לרדב״ש בהנהלת העדה. בתוכם מונו פקידים ומשגיחים וכן גזבר (רחמים שלמה אבו־שדיד) לטיפול בנושא הכספים, והותוו סדרי התכנסותו ופעולתו.

• ועד זה תיפקד בצד הרדב״ש עד לפטירתו בשנת תר״מ (סוף 1879), ולאחר מכן פעל במשך כמה שנים תחת הנהלת נכבדי הקהילה, מיימון עמיאל ורחמים שלמה אבו־שדיד. נראה כי מעמדו החל יורד עם התגברות המחלוקות בעדה והחלשת מעמדם של רבניה מאמצע שנות השמונים ואילך.
• משלוח שד״רים וגיוס כספים לשיפור מצבה החומרי של העדה-
• המצב החומרי והבריאותי הקשה של המערביים בירושלים בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת הביא למשלוח השד״רים אברהם חרוש (למרוקו) ומשה מלכא (ליעד בלתי־ידוע). בהמשך נשלחו שליחים נוספים.
• בסך־הכל נשלחו בתקופת כהונתו של הרדב״ש שד״רים מטעם הכולל המערבי בירושלים לגיוס כספים בחוץ־לארץ בכחמש־עשרה שליחויות בין השנים 1877-1862. הכספים נאספו במרוקו, תוניס, אלג׳יר, מצדים, תורכיה, איטליה, צרפת, אוסטריה־ הונגריה, הולנד, בלגיה, בלגיה, פולין ואמריקה. על אינטנסיביות המשלוח מעידה העובדה שלאחר פטירתו של הרדב״ש יצאו בשליחויות כאלו רק פעמיים (בשנים 1894-1893). שניים מן השד״רים, משה מלכא ושלמה עטיאש, יצאו לאירופה ולאמריקה למשימה מיוחדת של השגת משאבים לבניית שכונה מיוחדת למערביים מחוץ לחומת ירושלים.
• פרט לכך הגיעו לירושלים תרומות ישירות ממרוקו, כפי שמעידה צוואתו של שלמה מרעילי מפאס (המצויה בארכיון הציוני המרכזי); לפיה העניק מרעילי חלק מירושתו לחלוקה לעניים מערביים הגרים בירושלים. גם אחדים מבני הקהילה בירושלים, שמצבם הכלכלי איפשר זאת, תרמו באמצעות הרדב״ש כספים ונכסים לכולל המערביים. מצויה בידי סדרה שלמה של תעודות המעידות על כך והמתייחסות לשנים תר״ל-תרל״ז. לדוגמה מתנת ד׳ אמות [סמליות] קרקע ומאה ועשרים לירות זהב צרפתיות מאברהם חיים בירושלים או מתן נכסי גזאלה די בורביע בירושלים לכולל. הכספים שנאספו מן המקורות השונים שימשו הן להחזקת מפעלי הדת, החינוך והחסד של הקהילה, והן למציאת פתרונות קיום ודיור לענייה.

מכתב מספר 15

מוסא בן אחמד מאשר קבלת מכתבם של האחים יעקב ואברהם קורקוס בו הם מביעים את צערם על פטירתו של המלך מולאי עבד אל רחמאן אבן האשם ושולחים את ברכתם ליורשו, מחמד הרביעי

5.11.1859

الحمد للاه وحده

השבח לאל לבדו

1 – من عبد ربه موسى بن احمد لطف الله به امين الى التاجرين ابراهيم قرقوز واخيه يعقوب

מאת עבר ריבונו, מוסא בן אחמד, יעניק לו האל חסד, אמן, אל שני הסוחרים אברהם קורקוס ואחיו יעקב

2 – خديمي سيدنا نصره الله اما بعد فقد وصل كتابكم مخبرا بحزنكما حين وصول موت

משרתי אדוננו, ינצרנו האל. לעצם העניין, הגיענו מכתבכם בו אתם מביעים את צערכם על מותו של

3- سيدنا اسكنه الله فسيح الخبار وزوال ذلك عنكما لما اخبرتما بنصر مولانا

אדוננו, נוחו עדן, ואת שמחתכם על הכתרת אדוננו

4 – المضور بعز الله وكمال نصله فما اصابكما فيما ذكر اصاب جميع العالمين وكيفا لا

נצחונו בתפארת האל ושלמות חסדיו, כל הבריות שותפות לתחושותיכם אלו וכיצג ייתכן אחרת ?

5 – وهو ظال الانم ياوي اليه البر والفاجر واما خدمتكما فلا تخفي على سيدنا وقد

הרי הוא היה מגן האנושות, אליו נהרו חסיד גם חוטא, אשר לשירותכם, הרי הוא ידוע לאדוננו

6 – اطلعنا سيادتي على كتابكم على التمامفي 12 من ربيع الثاني عام 1276

וכבר הבאנו את מכתבכם בשלמותו לידיעת הוד אדוננו. סוף.. 12 רביע אלת'אני שנת 1276

מולאי עבד אלרחמאן ן' השאם שעלה לשלטון בשנת 1822

מולאי מוחמד ן' עבד אלרחמאן אשר, בניגוד לאביו, היה ידוע בגישתו החיובית כלפי אירופה, הוא יישאר בשלטון עד יום מותו ב-30 לספטמבר 1873

רועה השפנים היהודי מציל את אחיו

היה היה פעם מלך אשר שנא את היהודים. כדי להכשיל אותם, הוא שאל אותם מידי־פעם שאלות טורדניות, העמיד בפניהם קושיות וכל פעם מצאו את פתרונן כעבור ימים מספר.

פעם אחת, שאל את שריו ואת ידידיו, מה לעשות בכדי שיהיה לו תירוץ להשמיד את העם השנוא עליו.

מלך אחד אמר לו: ״תן להם לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום, ודרוש מהם שיחזירו לך את כל אותן שלושים הארנבות עם תום תקופה זו. הם לא יוכלו לעשות זאת והם יהיו בידיך. אס בכל זאת יצליחו, הרי תוכל לצוות עליהם באותה הזדמנות גם למלא שלושה שקים במילים״.

רעיון זה מצא חן בעיני המלך וכבר למחרת קרא לרב הקהילה. "אתן לכם שלושים ארנבות ועליכם לרעות אותן בהר פלוני במשך שלושים יום. עליכם להחזיר את כל אותן הארנבות מבלי שתחסר אף אחת. כמרכן, עליכם למלא שלושה שקים במילים. אם לא תצליחו בשני הדברים האלה, אשמיד את כולכם. אני נותן לכם אורכה של חודש לשתי המשימות האלו״.

לאחר שהרב יצא מארמון המלך, מיהר אל בית־הכנסת ואסף בו את כל בני־הקהילה. הוא אמר להם: "המלך דורש מאיתנו לרעות שלושים ארנבות במשך שלושים יום ולהחזיר את כולן לארמונו. כמו־כן, הוא דורש שנמלא שלושה שקים במילים. אם לא נעשה זאת, הוא מאיים להשמיד את כולנו. הוא נותן לנו חודש אחד אורכה לביצוע שתי המשימות האלו״.

בשומעם את הדברים האלה, פרצו היהודים בבכי גדול, הכריזו על צום והתאספו לתפילה.

בהרים, הרחק מעיר זאת, שכן כפר שבו גרו איכרים. מהם היו אשר גידלו בהמות והיו אשר עבדו את אדמתם. מידי־פעם בפעם, היו יורדים אל העיר והיו מביאים את תוצרתם לשוק, כדי להחליפה בבגדים או במזון שלא היה אצלם.

אחד מאיכרי ההרים הגיע לעיר, כאשר היהודים צמו והתפללו בבית־ הכנסת. הרחובות וכן השוק היו ריקים מאדם. מה קרה? הרי אין שבת ואין חג היום? היכן האנשים? שאל את עצמו האיכר. הלך האיכר אל בית־הכנסת ושם ראה את היהודים שקועים בתפילתם, כשהם בוכים בכי מר. "שמא יום כיפור היום״! פנה אל אחד אשר עמד קרוב אליו. "לא, אבל צפויה לכולנו סכנה גדולה״. ״ומה היא הסכנה״? ״המלך רוצה להשמיד אותנו, אם לא נרעה שלושים שפנים במשך שלושים יום, ואם לא נמלא שלושה שקים בדיבורים״.

"זה הכל״, אמר האיכר בתמיהה ולא יכול אלא לחייך. "הבא אותי לפני הרב. אני בטוח כי אנו, איכרי הכפר פלוני, יכולים לעזור לכם״. בעומדו לפני רב הקהילה אמר האיכר: "רבי, אצלנו בכפר יש איכר המגדל ארנבות, כשם שיש אחרים המגדלים גמלים וחמורים. לכל אחד ממגדלי בהמות אלה, יש חליל שבו הוא מנגן כאשר הוא יוצא למרעה. כמו הבהמות, כך הארנבות הולכות אחרי בעליהן, כאשר הוא מנגן. הן אף רוקדות לפניו כשהן במרעה. עוד לא קרה כי בעל הארנבות יאבד אחת מהן. הוא בודאי יוכל לעזור לכם״. הרב הפסיק את הצום של היהודים ושלח אותם אל ביתם. הוא בעצמו הלך עם האיכר אל הכפר שבהרים.

הם הגיעו אל ביקתתו של מגדל השפנים, והרב סיפר לו על פקודת המלך והסכנה לחיי היהודים. מיד הסכים מגדל הארנבות לעזור. הוא הוסיף: "בודאי יהיה להם קשה למצוא ארנבות בשוק. אשלח את אשתי עם חמישים ארנבות לשוק והיא תמכור אותן לעבדי המלך. לאחר מכן, תציג אותי בחצר ותאמר למלך כי אני מוכן לרעות את שלושים הארנבות. אקח איתי את חלילי ומאחר והן מכירות אותי, הן תלכנה אחריי כרגיל״.

וכך היה. עבדי המלך הסתובבו ימים רבים בשוק מבלי למצוא אף ארנבת אחת. כאשר הם ראו את אשת מגדל הארנבות עם הכלוב לצידה, שמחו מאוד ומיד קנו ממנה שלושים ארנבות. כבר למחרת קרא המלך לרבי. הלה בא לפניו ועימו מגדל הארנבות. ״יש לי שלושים ארנבות״, פתח המלך והוסיף: "אמסור לכם את הכלוב ותקחו את השפנים למרעה במשך שלושים יום. עם תום החודש, עליכם להחזיר את הארנבות ולמלא שלושה שקים במילים״. הרב הציג את מגדל הארנבות לפני המלך. הוא אמר לו כי זהו האיש אשר ירעה את הארנבות במקום שנקבע. עבדי המלך הביאו את הכלוב, פתחו אותו ומגדל הארנבות התחיל לחלל. קפצו הארנבות מהכלוב, ובעוד הוא מחלל, הלך האיש החוצה ואיתו כל הארנבות. המלך לא האמין למראה עיניו, אולם מיד זמם מזימה חדשה: כיצד להפחית ממספר הארנבות, אשר כפי הנראה לא יפחת בלי תחבולה.

האיש הגיע עם ארנבותיו אל ביקתתו שבכפר ושכב לישון. למחרת קם, השמיע צלילים מחלילו לבעלי־החיים הקטנים ויצא איתם למרעה, למקום שנקבע לו על־ידי המלך, סמוך לכפר. כעבור כמה ימים, לבש המלך בגדים פשוטים, עלה על גבי סוסו ורכב להרים, אל המקום שבו רעה האיכר את הארנבות. הוא ספר אותן בשקט ולאחר שנוכח כי לא חסרה אף ארנבת אחת, פנה אל הרועה וביקש ממנו להראות לו את הדרך. האיכר הכיר מיד את מי שעמד לפניו, אולם לא עשה דבר כדי שהמלך ירגיש בכך. במשך שעה קלה, רכב המלך בהרים ולאחר מכן חזר אל האיכר. ״כמה ארנבות יש לך פה״? ״שלושים, אדוני". "ארנבות כל־כך יפות! בודאי תרצה למכור אחת״? ״לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. ״ואם אתן לך אלף דינר״?"לא אדוני, ארנבות אלה אינן למכירה״. "הפרוות שלהן יפות ביותר, אתן לך איפוא אלפיים דינר״. "לא אדוני, אני מצטער מאוד״. ״אתן לך שלושת אלפים״! ושוב סירב האיכר למכור. כך העלה המלך את המחיר עבור ארנבת אחת עד לעשרת אלפים דינר. ״אני מוכן לתת לך ארנבת בעד עשרת אלפים דינר, אבל בתנאי אחד". ״מה הוא התנאי״? ״שתישק לי בעכוזי". המלך נרעש ונרגש. הוא ניסה לשכנע את האיכר כי יתן לו את הארנבת בלי התנאי הזה, אולם האיכר עמד על שלו. בחושבו על העם השנוא עליו, הסיר המלך כל בושה מעליו, והאיכר חשף את חלקו האחורי. נשק לו המלך במקום המבוקש וקיבל את הארנבת לידו, לאחר ששילם בעדה עשרת אלפים דינר.

כאשר הגיע המלך לשערי עירו, קפצה הארנבת מכיס מעילו בו היא הוטמנה בזמן הרכיבה על הסוס, וברחה לה אל עבר ההרים, אל ביקתת האיכר.

מדוכא, עייף ומאוכזב חזר המלך אל ארמונו. "מה קרה לך אבי״! שאלה בתו בדאגה כאשר ראתה את פני המלך. ״אה! קניתי ארנבת אחת מאותו רועה הארנבות היהודי. שילמתי בעדה עשרת אלפים דינר, הבאתי אותה עד שערי העיר ושם היא ברחה לי. בטוח אני, כי איש זה יצליח להביא את כל הארנבות אל הארמון ולא נוכל לעשות ליהודים כלום. הם ימצאו גם פיתרון למלא שקים במילים״. לאחר ימים מספר, לבשה בת־המלך בגדים של אשה פשוטה, התגנבה אל מחוץ לארמון והלכה להרים. כאשר הגיעה אל רועה הארנבות, שוחחה וצחקה עימו. לבסוף, היא ביקשה ממנו למכור לה ארנבת. מאחר וגם הפעם, ידע האיכר מי היא היושבת לידו, אמר לה כי אין הארנבות למכירה.

״הארנבות כל־כך נחמדות. אנא, תן לי אחת ותקבל ממני עשרת אלפים דינר עבורה". "אין הארנבות למכירה, העלמה״ השיב לה. ״מצאת חץ בעיני, בחורי, האם לא תיתן לי ארנבת אחת בעד עשרת אלפים ומאה"?

האיכר עמד בסירובו ובת־המלך העלתה את המחיר עד עשרים אלף דינר.

״טוב, אתן לך ארנבת אחת בעד עשרים אלף דינר, אולם בתנאי אחד״, אמר האיכר.

״מה הוא התנאי?״ שאלה בת־המלך. "שתהיי עימי במשך לילה אחד".

נבהלה בת־המלך וניסתה לשנות את דעתו של האיכר, אולם לשוא. הלה עמד על שלו. זכרה בת־המלך את פניו המרוגזים והעצובים של אביה וכץ העם השנוא עליו, ולבסוף הסכימה כי רועה הארנבות יעשה בה כרצונו.

למחרת, היא נתנה לו את הכסף והוא נתן לה את הארנבת. בת־המלך שמה אותה בתוך כיס מעילה. בטרם הגיעה אל ביתה, קפצה הארנבת מתוך מקום מחבואה ושבה במרוצה אל ההרים. כעוסה ועייפה, נכנסה בת־המלך אל הארמון כאשר פגשה באימה. ״מה לך! הכיצד נפלו פנייך^,? שאלה המלכה בחרדה את בתה. "רציתי לעזור לאבי המלך. הלכתי אל ההרים לקנות ארנבת מאת האיכר היהודי. הלה מכר לי ארנבת בעד עשרים אלף דינר והנה, עוד לפני שהגעתי לארמון, היא ברחה ממני. אני בטוחה שהיא כבר נמצאת אצלו. אני מאוד דואגת לאבי המלך ומאוד רציתי לעזור לו להצליח במשימתו״.

החליטה המלכה אף היא, לעזור לבעלה המלך להתפטר מן היהודים. ביום העשרים ושבעה למרעה הארנבות, שלושה ימים לפני תום המועד שנקבע, שמה את פעמיה אל עבר ההרים, כאשר היא לבושה בבגדי אשה פשוטה. כאשר הגיעה למקום המרעה, ישבה ליד האיכר, ליטפה אותו וצחקה עימו, ועשתה כאילו היא מאוהבת בו. "ידידי, אני ממש אוהבת אותך. כמה טוב אתה אל הארנבות האלה. גם אני מחבבת ארנבות מאוד. התרצה לתת לי אחת״? האיכר מיד הבין מי היא האשה היושבת על ידו ומלטפת אותו. לכן הוא השיב: "גבירתי, נעים לי שאת מחבבת אותי, אבל אינני יכול לתת לך אף ארנבת אחת״. ״אזי תמכור לי״. ״אף זה לא״. ״ואם אתן לך עשרים אלף דינר בעד ארנבת אחת״? ״אין הארנבות למכירה״, השיב לה.

גם המלכה המשיכה לעמוד על המקח. כאשר היא הציעה לרועה הארנבות שלושים אלף דינר בעד אחת, הסכים הלה בתנאי שתהיה עימו במשך לילה אחר. המלכה לא ראתה ברירה אלא לעשות כרצונו. למחרת, החליטה המלכה להישאר עוד יום ועוד לילה אצל האיכר, כדי למנוע ממנו להוסיף עוד ארנבת אחת, במקום זו שהיא לוקחת עימה. וכך עשתה. ובכן, בבוקר יום העשרים ותשעה למרעה הארנבות, נפרדה המלכה מאת רועה הארנבות, כאשר בכיס מעילה ארנבת אחת ובכיסו של האיכר שלושים אלף דינר.

שמחה המלכה על הצלחת תוכניתה לעזור לבעלה למלא את מבוקשו, אך עוד בטרם הגיעה המלכה אל שער העיר, קפצה הארנבת מתוך מחבואה והסתלקה.

לא הצטערה המלכה על הכסף הרב אשר שילמה עבור הארנבת, אלא רק על כך שנשארה אצל האיכר עוד לילה מרצונה היא. כל עמלה היה לשוא. הארנבת ברחה וחזרה אל כלובה. למחרת, הגיע האיכר עם עדר הארנבות שלו אל חצר המלך, כשם שיצא ממנה שלושים יום קודם לכן. הוא צער בראש וחילל בחלילו ושלושים הארנבות קפצו אחריו. לאחר שספר אותן המלך ומצא כי לא חסרה אף אחת, ציווה להביא שלושה שקים. "כעת תמלא את השקים במילים״, דרש מאת הרועה.

הלה קירב את השק הראשון אל פיו וסיפר בקול רם, כדי שכל הנוכחים ישמעו. ״באו היהודים אליי וסיפרו לי כי המלך מאיים להשמידם, אם לא ירעו שלושים ארנבות במשך שלושים יום. שלחתי את אשתי לשוק ושם היא מכרה לעבדי המלך שלושים ארנבות, אשר ניתנו לי לאחר מכן לשמירה במשך שלושים יום. יום אחד, בא אליי המלך בלבוש פשוט וביקש ממני למכור לו ארנבת אחת. לא רציתי תחילה, אולם כאשר הציע לי עשרת אלפים, אמרתי לו כי אתן לו את הארנבת בתנאי…״

"עצור! עצור״! קרא המלך בקול רם ומבוהל, "השק הזה מלא". לאחר מכן הוגש לרועה הארנבות שק שני. הוא סיפר את אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציע לו המלך עשרת אלפים דינר בעד ארנבת אחת. מכאן הוא המשיך: ״נתתי למלך את הארנבת בעד הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר חזרה אליי הארנבת. כעבור ימים מספר, באה אליי בת־המלך ואף היא בלבוש רגיל. היא ביקשה לקנות ממני ארנבת אחת, אולם תחילה לא הסכמתי. לבסוף הציעה לי סכום של עשרים אלף דינר ואמרתי לה כי אתן לה אותה בתנאי…״ ״עצור! עצור"! קראה בת־המלך בהתרגשות, "השק הזה מלא״. :          הסתכל המלך בבתו וידע כי גם לה קרה דבר מוזר.

הוגש לרועה הארנבות השק השלישי. שוב חזר האיכר על אותו הסיפור עצמו, עד אשר הגיע למקום, בו הציעה לו בת־המלך עשרים אלף דינר תמורת הארנבת. והוא המשיך: "נתתי לבת־המלך ארנבת תמורת הסכום הזה, אולם כעבור שעות מספר, שבה הארנבת אל המרעה. עברו ימים אחדים ובאה אליי המלכה, לבושה בבגדים פשוטים. לאחר מקח וממכר ־תחילה לא רציתי למכור לה ־ הציעה לי סכום של שלושים אלף דינר תמורת ארנבת אחת. לזאת הסכמתי אולם בתנאי…"

״עצור! עצור״! זעקה המלכה, ״השק מלא״. וכך הצליח האיכר לשמור על שלושים ארנבות במשך שלושים יום וכן למלא שלושה שקים במילים. יהודי העיר ניצלו והמלך ומשפחתו שבו אל הארמון בבושת פנים.

תורת אמך ◆ פנינים לחודש אלול המרוצה ◆ חודש הרחמים והסליחות◆ 

לאור רבותינו חכמי המערב זיע"א ◆ המלקט: הצב"י אברהם אסולין

בס"ד

חודש אלול

בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה. משה עלה להר לקבל הלוחות כדי שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה. ימי אלול עד יום הכיפורים ימי רחמים, אלו ימים שמשה רבינו עלה אל הר סיני להביא את לוחות הברית השניות בראש חודש אלול, מתפלל ומתחנן לפני ה' למחול לישראל על מעשה העגל ונתקבלה תפלתו ומחל להם והיו אלה הארבעים יום ברצון שנאמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמור מעתה אמצעים היו בכעס וכיון שאלו הארבעים היו ימי תפלה ותחנונים למשה הוקבעו בישראל לסליחות ותחנונים. ה"ה וירד עם הלוחות ביום הכיפורים, וכל ארבעים יום הללו היו ימי רחמים ורצון לכל עם ישראל, וביום הכיפורים נתרצה הקב"ה לישראל, שנאמר "סלחתי כדבריך" ולכן יום הכיפורים הוקבע לדורות ליום מחילה וכפרה וטעם נוסף כדי לתקן מ' יום שקלקלו בהם המרגלים, ויום חודש אלול הארבעים שעשו את העגל. ועוד טעם מפני שימי ראש השנה ועשרת ימי תשובה שהם ימי הדין קרובים לזה אנו מפחדים מיום הדין ומקדימים סליחות ותחנונים שלושים יום קודם יום הדין כי אריה ישאג מי לא ירא, מי לא ירא מיום הדין, לכן נהגו גם כן להתענות בהם היחידים וכל הירא את דבר ה' יהיה מתענה בהם שני וחמישי לפני יום ה' הגדול. היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה),וז"ל ראש השנה הוא יום הדין לכל באי עולם. ביום זה אדם נידון על מעשיו וכל קורותיו ומאורעותיו שיארעו לו בשנה הבאה, שנאמר "עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" מראש השנה נידון מה יהא בסופה (ראש השנה), ואמרו חכמינו (ר"ה טז), בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, שעוברים לפניו אחד אחד, בזה אחר זה. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן שלשה ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים אחד של בינונים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. בינונים תלוים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים זכו (עשו תשובה), נכתבים לחיים. לא זכו נכתבים למיתה.

 הלכות סליחות

בשבתות חודש אלול מידי שבת לומדים בספר קהלת.

משכימים בעלות השחר

לאמירת סליחות ותחנונים החל מיום ב באלול, כל הציבור ועל ראשם תלמידי חכמים באשמורת

הלילה לאמירת סליחות. וכן היו המבוגרים משכימים עמהם את הילדים.(רבי שלמה פחימה). וכתב בספר בן יהוידע (ברכות ו ע"ב), אלא שהסליחות שנאמרות באשמורת הבוקר אין ערוך אליהם שאז היא עת רצון והתעוררות מדות הרחמים. ומ"מ בארץ כאן יש שאומרים סליחות בחצות לילה חשוב להדגיש שאין לומר קודם חצות, לפי שאינה זמנה. בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סימן מג), כתב מה שנהגו בעיר נהריה לומר סליחות קודם חצות לילה. וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רלא), וז"ל מנהג ישראל בזה. הוא מנהג נכון ועתיק יומין מימי הגאונים זיע"א. לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים. כמ"ש רבנו ב"י ובשו"ע (סימן תקפא), כי הזמן ההוא מוכשר הרבה לתשובה. ואמירת הסליחות והתחנונים בנחת ובכוונה. הם מעוררים הלב לפשט העקמומיות שבו יותר משאר לימודים. כאשר שמענו וראינו כמה חסידים ואנשי מעשה. שהיו מורידים כנחל דמעה באמירת הסליחות באשמורת אלול. והנסיון הוכיח ויוכיח לכל אדם מעצמו. ובכן טוב וישר לומר בעת ההיא רק סליחות ותחנונים. לא זולתם. דבר בעתו מה טוב.

ברכות התורה.

המשכימי קום לאמירת סליחות צריכים קודם לברך ברכות התורה, מפני הפסוקים הנאמרים בסליחות. ראה  בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן רלא).

גזל שינה.

המשכמי קום יזהרו שלא יגרמו בהשכמתם לגזל שינה של אחרים, בפרט שיש בתי כנסת שיש ציבור רב ואמירת הסליחות מפריעה את מנוחת השכנים לכן יזהרו שלא יהא טובל ושרץ בידו.

סליחות ביחיד.

כשאין עשרה למנין מנהגנו שאומרים הקטעים בארמית, וטעמנו שאפילו שאין המלאכים מבינים ארמית, יש לאןמרם, שנשתבחו ישראל ששואלים צרכיהם מהקב"ה ללא שום אמצעי, חוץ מי"ג מדות שאין היחיד אומרם אלא בנגינתם וטעמם כקורא בתורה. כמובא באורך בשו"ת ידי עלמא עבדלק (סימן לג), וכן בספר עטרת אבות (פ"טז אות ב בהערה), הביא בשו"ת תורה לשמה (סימן מט), כתב דהיחיד אינו צריך לדלג נוסח רחמנא, מפני שכל הסליחות הם בלשון הקודש, וקודם זה ואחר זה הוא אומר הרבה בקשות בלשון הקודש, על כן לא אכפת בזה ולא יתקנאו בו המלאכים. כף החיים (אות כו). וכתב הגאון רבי מאיר מאזוז בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד סימן קלג), שמעתי מזקני מרוקו שאמרו כל הסליחות גם כשאין מנין בבית הכנסת, חוץ מי"ג מדות שאמרו אותם הטעמים, וכן מנהג אבי מורי זצ"ל בתוניס. וכן היה מנהג הפשוט שם. וכן כתב בקיצור שו"ע טולידאנו. וכן נהגו יהודי תימן כמו שכתב בשו"ע המקוצר (ח"ג סימן קט אות ה), וכן נהגו יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי הסליחות אות כ), וכתב בספר דברי שלום ואמת (ח"א עמוד 108), הביא מנהגנו ושכן פסק מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל וסיים יש להעיר כי מנהג מרוקו חשוב מאד ימנו בארץ, כדי לחזק מנינים קטנים.

תקיעה בשופר.

מנהגנו בכל עת שהציבור אומרין י"ג מידות תוקעים הש"ץ תוקע בשופר כסדר הזה תשר"ת תש"ת תר"ת להמשיך רחמים. כתר שם טוב (ח"ו אות ה), ובעשרת ימי תשובה רבים מהציבור היו תוקעים בשופר בעת אמירת ויעבור. מפי רבי שלמה פחימה. וכתב בספר היכל הקודש אלבאז (הלכות ראש השנה). "והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר שנאמר עלה אלהים ה' בקול שופר לפיכך תיקנו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בשופר בחודש אלול בכל שנה". וכתב בשו"ת דרכי דוד (או"ח סימן לח), שכן מנהג יהודי אלג'יר. כתב החיד"א בספר ברכי יוסף (סימן תקפא אות ו), וז"ל יותר טוב בימים אלו להרבות בסליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד תורה טור ברקת. וכן ראיתי לקצת רבנים שהיו עסוקים תמיד בגופי הלכות ובחיבורים, ובחדש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא ותחנונים. מי שרגיל לקום באשמורת הבוקר ללמוד תורה ופוסקים בחודש אלול עדיף לו שיאמר סליחות.

פרק שישי: דורש טוב לעמו

רבנו בראש ספרו וחם השמש מספר: שעד שנת תשי״ד שאז היה בגיל 45, דרש באגדה רק ארבעה פעמים, ורק כשנתמנה לראב״ד ורב העיר לקזבלנקא חש חובה לדרוש לפני הציבור תמידין כסדרן. ואף שידע רבנו שמלאכת הדרוש דורשת היא מסירות גדולה, ומה גם שמלאכת הדיינות היתה דורשת ממנו ימים ולילות, וגם במקנס לא שמע דרשות רבות כי ענין הדרוש לא היה נפוץ במקנס כל כך. אך בכל זאת ראה רבנו שמחובתו כרב, צריך הוא לדרוש להם בעניני פרשת השבוע, החגים, ובשאר ענייני עבודת ה׳ הצריכים חיזוק. ובפרט לנוכח הליברליות והמודרניות שהחלה להשפיע, לכן אמר רבנו לעצמו עת עשות לה׳ לדרוש בקביעות. אמנם כיון שהציבור לא היו רגילים בדרשות גם בקזאבלנקא, לא ידע מה לעשות כדי להרגילם להביאם לדרשותיו. גמר אומר: שבשבת הסמוכה ידרוש רק עשר דקות לאחר מנחה של שבת, ובסוף הדרשה יודיע שהמנהג של הדרשה ימשיך כל שבת. לתועלת הענין: טרח לסדר דברים המושכים את הלב ושיתאימו לכל הרמות, היה מרבה לתבל את דרשותיו במשלים רבים, כך שבכל דרשה היה מזכיר כמה וכמה משלים, עד שאפשר היה לקרותו ״רבי שלום בעל המשלים"

דרשן מזהיר בנועם שיח

רבנו ניחן במתק לשון צחה ומצוחצחת, וכשהיה דורש כל הציבור היה מרותק, רבנו ידע לשלב את סגנון הדרוש של הקדמונים, עם הסגנון החדש, כידוע שהקדמונים בדרשותיהם היו מתפרסים לתחומים רחבים, ובונים יסודות למדניים ושנונים ובתוך דרשותיהם אפשר למצוא יישוב על רמב״ם תמוה, או קושיה על תוס׳ מסוים, והכל מתקשר עם הנושא שעליו סובב הדרוש. והסגנון החדש הוא התרכזות בביאור המדרש אשר בא בתחילת הדרוש, והדרשן בונה יסוד ולפי יסודו מתבאר המדרש, וממילא נמוגו ואינם כל הקושיות שהקשה בתחילת הדרוש.

וכך כותב הרה״ג רבי דוד בוזגלו זצ״ל בדברי ההערכה לרבנו לרגל הוצאת ספרו מזרח שמש (הדברים הובאו בתחילת הספר תבואות שמש ח״א) דרשותיו שהיו מחודדין בדברים קולעים בהירים ונעימים, ויוצאים מן הלב אשר הפליאו וקסמו את שומעיהן ונכנסו ללבבות, בדרשותיו היה שח גם על תיקון המדות, והכל בחמימות ולא בקרירות ח״ו. ובהיות יראת ה׳ נסוכה על פניו ושכינה מדברת מתוך גרונו, ובהיות פיו מפיק מרגליות, וכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. ובמקל נועם אשר לו בימינו, קנה את שומעיו במשיכה, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, אשרי העם שכך עלתה בימיו, עכ״ד בקיצור.

ולפני שהיה אומר את הדרשה ברבים היה רבנו משנן ומסדר אותה, ומעלה אותה על הכתב. ואכן מדרשה לדרשה ־ טיב הדרשה הלך עד למרחקים והחלו לבא לדרשתו מכל קצוי העיר. וגם זמן הדרשה הוארך בהסכמת הקהל, עד שכל דרשה נאמרה במשך כשעה וחצי, והדברים הגיעו עד שבכל דרשה היו מגיעים בין שש מאות לשמונה מאות איש.

הדרשה היתה בבית הכנסת הנקרא ״סלאת בן יששכר״(סלאת בערבית = בית הכנסת)(יש שאמרו סלאת בני יששכר, וזה דבר שהיה נתון בצורת המבטא.) רבנו היה בקי בשלושה שפות על בוריין, לשון הקודש, צרפתית וגם מרוקאית, ובעת הצורך, היה משלב בדרשותיו מכל השפות.

בהספדיו ידע לקלוע לנקודה הרגשית ביותר שתנחם את האבלים, כל משפחה והנקודה שלה, ועליה היה מפתח את הספדיו, וכן בכל דרשה.

סדר התרת נדרים

במשך הדורות קיבל ראש־השנה צורות ודפוסים משלו וכל אחת מן התקופות הטביעה את חותמה עליו וכך נוספו לתוכנו מנהגים נוספים כגון ״סדר התרת נדרים״, ״סדר קדרת הירקות״, ״סדר תשליך״ ועוד.

טכס ״התרת נדרים״ הראשון נערך בעשרים לחודש אב, שהוא ארבעים יום לפני ראש־השנה. התרת נדרים השניה, בראש־חודש אלול, שהוא ארבעים יום לפני יום כיפור, בערב ראש־השנה וכן בערב יום הכיפורים לאחר הסליחות. אחרי תפילת שחרית עושים את התרת נדרים האחרונה. הטכס נערך בבית־ הכנסת לפני מנין רבנים. אם אין מנין רבנים, מסתפקים גם בשלושה רבנים המשמשים כעין בית־דין, לפניהם עומד קהל המתפללים לקבל התרה של נדרים, שבועות, חרמות ואיסרים שנעשו במשך השנה ושיהיו עתה בטלין ומבוטלין לא שרירין ולא קיימין לקראת השנה החדשה. אח״כ בית דין מכריז כלפי הנאספים שלוש פעמים:

כולם מותרים לכם! כולם מחולים לכם! כולם שרויים לכם! ״אין כאן לא נדרים ולא שבועות, לא קבלות ולא הסכמות, לא חרמים ולא איסורים, אכל יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, וכשם שהסכימו והתירו לכם בית דין של מטה כך יסכימו ויתירו לכם בית דין של מעלה, וסר עוונכם וחטאתכם תכופר.

בגמר ההתרה מחלקים צדקה או סכום מסויים לבית־הכנסת, כ״דמי ההתרה״ ומיד אח״כ סרים הביתה כדי להתיר גם לנשים, אבל כאן מתחילות ״הבעיות״. מאחר ואחינו בני ישראל גרו תמיד בצפיפות (מספר משפחות בחצר אחת, עם מטבח ושירותים משותפים), לכן ריב ומדנים לא חסרו אף פעם בין דיירי הבתים ללא יוצא מן הכלל וערב ראש השנה היה היום המתאים להשלים בין הניצים, למחול ולסלוח על כל מה שהצטבר במשך השנה.

הערת המחבר : ״דמי ההתרה״-זהו מנהג חדש שאומץ פה בארץ ונתקבל ברצון. גבאי בתי־ כנסת גובים מכל מתפלל סכום מסויים, מוחלט ובזה מתבטלים כל הנדרים שנעשו במשך השנה. גם אלה שלא באים תדיר לבית־הכנסת משתתפים בשמחה במבצע התשלום הזה. את כל הכספים הנכנסים מההתרות, מועברים לישיבות.

הגברים נהגו אז לאסוף את הנשים השכנות הגרות באותה חצר ולדרוש מכל אחת מהן להשלים ולסלוח לשכנתה, אולם ברוב המקרים היה קורה שמרוב ויכוחים על סיבת הריב הראשון, היה מתפתח ויכוח חדש וחריף יותר אשר לפעמים היה מסתיים בריב רציני וחילופי דברים חריפים. הגברים גייסו את סבלנותם והשתדלו להחזיר את הסדר והשקט על כנם, כקדם.

בנוסף לסדר ״התרת נדרים״, היה גם סדר ״התרת קללות״ וחלומות רעים. היו גם קהילות שנהגו לערוך סדר ״נזיפה״ למקבל ההתרה כשהוא יושב על הארץ כמנודה. קהילות אחרות נהגו לערוך סדר ״פדיון נפש״ ואת כספי הפדיון חולק לעניי העיר ולנצרכים. בכמה קהילות בצפון־אפריקה, נהגו למסור הודעה לפני הרבנים בצורת ״אני מאמין בשלושה עשר עיקרים ובתורה שבעל־פה״.

יהודי לוב נוהגים שאחרי התרת נדרים, שוחטים תרנגולים בעד כל נפש, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה.

סדר המלקות

אחרי ההתרה רבים נהגו ללקות בערב ראש־השנה ט״ל מלקיות ויש שהשאירו את זה לערב יום כיפור. האנשים שהתמידו לקיים את סדר קבלת המלקות, היו אלה שחיו כל השנה בכפרים הערביים וזאת לרגל מסחרם עם הגויים. בערבי החגים, יהודים אלה היו עולים העירה ומאחר והיו בדרך־כלל אנשים בריאים, הם היו המתנדבים הראשונים לקבלת המלקות.

מקבל המלקות היה פושט את בגדיו ושוכב חצי ערום על אחד הספסלים בבית הכנסת. שמש בית־הכנסת קשר לו את שתי ידיו, הימנית על השמאלית, כופף לו את ראשו בין זרועותיו ובשעת הקשירה קרא לפניו את הפסוקים:

מוסר ה׳ בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יא־יב).

הרב נוטל רצועת עור ומצליף על גופו של הנילקה לפי סדר מסויים ואומר: ״והוא רחום יכפר־עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו (תהלים עח, לח)״. בגמר המלקות מוסיף הרב ואומר : וסר עוונך וחטאתך תכופר:

כל־כלי יוצר עליך לא יצלח וכל־לשון תקום־אתך למשפט תרשיעי, זאת נחלת עבדי ה׳ וצדקתם מאתי נאום ה׳ (ישעיה, נד, יז).

מיד אחרי ״סדר המלקות״ הולך מקבלם למקווה לטבול כדי לקיים את הכתוב: ״באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה״ (תהלים סו, יב).

הדחף הראשון של חיים בן עטר היה לוותר על הכל לטובת נושים למיניהם ולטובת יורשים־בכוח שצצו איש לא ידע מניין, ולטובת חצר המלבות שאף היא דרשה את הנתח שלה. לוותר על הכל ולהימלט כל עוד נפשו בו ורוחו עמו היתה משאלתו. אולם עד מהרה הבין, שגם אם ינסה להתנער מאחריות, ואפילו ירצה לתת הכל, הרי קורי החוקים והמשפטים, וכן סבך הקשיים המנהליים, ימנעו אותו מכך. גם פאסוניה העזה מצח נגדו ואמרה:

״לא אוותר לבל העורבים האלה ולפרקליטיהם הטורפים! לא אסכים לחיות בעוני ובחוסר־כל, בלי לנסות לפחות להיאבק על מה שמגיע לנו!״

חיים בן עטר היה עסוק בהכנתם של שני ספרים. האחד — ביאור ההלכות בתלמוד וטעמן, ואילו השני — אותו ראה כמפעל חייו — פירוש מקיף לתורה. עוד בטרם הגיע לכדי מחציתו של הספר כבר ידע מה שם יתן לו: ״אור החיים״. הוא נזכר בגעגועים בסבו הישיש. אותן שנות ילדות אבודות חזרו ועלו לנגד עיניו. מן החדרים הסמוכים לישיבה, היא הישיבה שהוקמה בכספי תרומתו של חותנו המנוח, הגיעו קולותיהם של תלמידי־חכמים הלומדים בחבורה. ״יהי חלקי עמכם!׳׳ מלמל לעצמו. מה לא היה נותן, כדי להיות אחד מאותם בני עניים חסרי־כל, אשר שום עול של רכוש אינו רובץ על נשמתם. להקה של פרקליטים כבדי־סבר התגודדו בביתו באותו ערב. כל אחד מהם ייצג לקוח בעל תביעות. זה הציג מסמך שבו הבטיח לו משה בן עטר טובת הנאה זו או אחרת, זה הציג שטר־חוב חתום בידי משה בן עטר, זה טען לקרבת משפחה למנוח ולזכות בירושה, וחיים מביט בהם באימה, ואינו יודע אם אמת בפיהם אם שקר. לא פעם חתם על הצהרה או על כתב־ויתור רק כדי שיניחו לו לשוב אל תורתו.

גם כוח עמידתה של פאסוניה נשבר והלך. משבר קשה עבר עליה. הנה היא מתקרבת לשנתה השלושים ועדיין נותרה בעקרותה. הלכה אל מיטב הרופאים, ומשנואשה מהם פנתה אל המנחשים ורופאי האליל. עברה עשרת מדורי גיהנום והוציאה ממון רב, והבצורת נמשכת. גשמי ברכה כבר ירדו על הארץ הצמאה, ורק ברחמה של פאסוניה בן עטר נמשך השידפון.

יום אחד באה אל בעלה ואמרה לו: ״דבר לי אליך.״ ״גם את, פאסוניה, מפריעה לי באמצע הלימוד?״ ״דבר לי אליך!״ אמרה בעקשנות. ״דברי, דברי. במה העניין?״ ״עליך לקחת לך אשה שנייה.״

חיים בן עטר הרים לעבר אשתו שתי עיניים נדהמות. בפניה של פאסוניה נראו אותות של סערה. היא פרצה בבכי. ״אני נושאת ברחמי קללה! קיוויתי להביא לך אושר, נחת־ רוח ו…בנים ובנות. ילדים, חיים, ילדים קטנים המשמחים ליבם של אביהם ואמם. ומה הבאתי לך? רק צרות וטרדות! קח לך אשה אחרת, צעירה ממני, פוריה ממני, ותיתן לך יורש.״

״ואת?״ שאל בקול חנוק.

״אם לא תגרש אותי, אשאר אתבם, וכשייוולד הילד, הוא יקרא לי ׳דודה׳…״ היא ניסתה לצחוק. ״אשריך שאת מתלוצצת, פאסוניה. להעמיד אותי במבחן באת.״

״בנשמתו של אבי נשבעתי לך, חיים. אינני מתלוצצת.״ ״אשה שנייה? מעשה שלא ייעשה!״ ״ואף־על־פי־כן, גם אברהם וגם יעקב לקחו להם נשים נוספות. מה שהיה נאה לקדושים ההם אינו נאה לחיים בן עטר? מי יודע, אולי אחרי שהאשה השנייה תהרה ותלד לך תוסר הקללה גם מעלי? אולי אז אזכה גם אני לילד משלי?״ ״ומניין לך שדווקא עליך רובצת הקללה? ושמא אני הוא הנושא בקרבי את…״

״לא!״ צעקה האשה, ״אני משביעה אותך שתיקח אשה נוספת על פני!״

״וחרם דרבנו גרשום מאור־הגולה, שאסר על אדם מישראל לקחת לו יותר מאשה אחת?״

״רבנו גרשום חי באשכנז. ינהגו נא על־פיו בני עדתו. ואילו אנחנו, כלום מתפללים אנו נוסח אשכנז? מדוע ננהג איפוא לפי מנהגם בדיני אישות?״

״פאסוניה, למה תדברי ככה? הן יודעת את שהאשכנזים הלכו בעקבות חכמינו הגדולים בספרד. אלו אמנם לא אסרו במפורש ריבוי נשים, ובוודאי שלא העזו פנים נגד מנהג אבות להטיל חרמות, אולם בפועל לא התירו לאדם מישראל לישא לעצמו יותר מאשה אחת.״ ״צדקת, בעלי. מי אני שאעז להתדיין בדברי תורה והלכה עם גדול חכמי המערב…״ ״פאסוניה…״ מחה בעלה בעייפות־מה. ״…אולם אבותינו אצילי־הרוח, חכמי ספרד, כאשר פסקו את פסיקתם, טובתה של האשה עמדה לנגד עיניהם. אין בליבי ספק, שגם הם היו מתירים את איסורם אילו הוסבר להם שטובתה של האשה הנוכחית דורשת דווקא, שבעלה יקח לו אשה שנייה. הם היו מתירים, כי נאורים היו, ואוהבי ישראל היו, ואין ישראל מתקיים אלא אם כן יקים לו כל אדם מישראל בן יורש, שיעביר את מורשתו לדורות הבאים. ואם לגבי פשוטי העם כך, לגבי חכם דגול, גדול בתורה כרבי חיים בן עטר, על אחת כמה וכמה!״ ״והבריות?״.״ אמר בקול רפה.

״ממתי רוקד חיים בן עטר על פי חלילם של הבריות? רק הקטנים והעלובים יירתעו מלעשות הטוב והנכון רק מחשש ׳מה יגידו׳!״ עיניה של פאסוניה הקרינו כוח וביטחון מוחלט בצדקתה. שתיקה נשתררה. חיים בן עטר לא ידע מה לומר, לכן ניסה לפטור את העניין בהלצה: ״אז מה? את רוצה שאתחיל עכשיו לחזר אחר אחת הבתולות?״ ״חיים בן עטר אינו צריך לחזר אחרי איש, לא כל שכן אשה! אתה, שוב אל תלמודך. פאסוניה שלך תחסוך ממך את כל הטרדות. כל מה שיהא עליך לעשותו הוא להופיע בליל כלולותיך, לבוש כחתן, ו״.״ היא הסמיקה וציחקקה. נשקה לו בחטף ויצאה. הוא נותר במקומו, המום. תמיה היה על פאסוניה, כולו הערצה לגדלות־רוחה. כלום יכולה אשה להתעלות על־פני רגשות של קנאה, ולא לנטור לצרתה, בייחוד לאחר שזו תלד בן ? הרי אפילו שרה אמנו לא עמדה בניסיון הזה, ובקנאתה שלחה את הגר ואת ישמעאל אל המדבר. הוא הניח לדברים האלה, ופנה שוב אל ספריו. ממילא לא נדרש ממנו לעשות דבר, ופאסוניה, ברוב תבונתה, תדע לכלכל את העניינים על הצד הטוב ביותר.

כהה״ר אברהם טאוריל ז״ל

מחכמי ג׳יבאלטאר וראיתיו חותם בטופס פס״ד משם מוהר״ר דוד כלפון ז״ל בש׳ פדו"ת.

כהה״ר אברהם חלואה ז״ל

בר יצחק מחכמי מקנאס ראיתיו חו׳ בטופס א׳ ש׳ תק״י פ״ק וחתום עמו כהה״ר יהושע בירדוגו ז״ל :

מוהר״ר אברהם בר מאיר ביבאם ז"ל

 מחכמי סאלי וראיתיו חותם בשאלה אחרת לרבני פאס בסיון תס״ז פ״ק עם מוהר״ר אברהם בן מוסה ומוהר״ר שלם אבן צור זכר כולם לברכה :

כהה״ר אברהם אלעסרי בר יעקב ז"ל

היה חבר עיר באיזה כפר במערב מצאתיו חותם בפס״ד אחד אחרי רבני מראקס בש׳ תקו״ה ליצירה וחתום עמו

כהה״ר דוד בן יוסף אלכלאם ז"ל:

כהה״ר אברהם אררעי ז"ל

 בר מסעו' היה חבר עיר באיזה בפר סביבות מראקם ראיתי חתימתו בפס״ד אחדי רבני מראקס ש׳ תקו״ה ליצי׳:

 מו"ה אברהם אלנקאר ז"ל

 א׳ מרבני פאם חי בחצי הראשון מהמאה הששית הוא הלך מעיר פאס ברעב ש״ש התצ״ח פ״ג ונתיישב בעיר ליוורנו וחיבר פירוש מחזור לימים נוראים הנק׳ זכור לאברהם ובמחזור שהדפיס בחייו בליוורנו ש׳ פני״ו בתוד״ה פ״ג כתב שם בענין טבילת פרוסת המוציא בסוקא׳ר וז״ל ובארץ מולדתי עיר המהוללה פיס יע״א נוהגין לטבל פרוסת המוציא בר״ה בסוקא׳ר לס״ט וכפי מנהגם אץ קפידא בזה שגם הוא נק׳ מלח בברית כרותה וכמארז"ל גבי על כל קרבנך תקריב מלח עכ"ל, ובדפוסים החדשים מספרי זכור לאברהם השמיטו הדברים הנז, הרב הנז' הוא מחבר שיר ארצות עומק וכו'

כהה״ר אברהם אאוריי ז"ל

א׳ מחכמי המערב חי במאה הה׳ ראיתי פס״ד אחד מרבני טיטואן זמנו ש׳ תחנ״ה ליצי׳ שנתדיין לפניהם החכם הנז'

כהה״ר אברהם פאריינטי ז״ל

מחכ׳ המערב וראיתיי שיר אחד בכ״י לחג הפסח שחי׳ החכם הנז':

כהה״ר אב׳ בטאן ז"ל

 מחכמי פאס והוא אביו של כמוה"ר אליהו ז״ל הנז׳ להלן

מרה אברהם הצרפתי ז"ל הוא א׳

מהמגורשים שבאו לפאס כי יש בידי קונטרס שירים בכ״י מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל ובתחילת הקונטרס כתוב בזה״ל פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבי׳ה הי׳יג שלנו שנחרבה בש׳ ח״ץ מאלף הששי שהיה רעב חזק בעולם לא תקום צרה פעמים והיו אומרים אותם במועדים לנשמת ולקדיש ויש מהם של חכם אחד קרוב לנו ושמו החה״ש כמוהי׳ר אברהם הצרפתי זלה״ה ונשמע שהוא עצמו מהמגורשים והיה סופר כותב ס״ת שתת׳ :

 מר"ה אברהם ן' סיסאן הי״ו

מחכמי דבדו ונולד שמה בתחילת המאה הנוכחית ורוב חכמתו למד בפאס כי היה בא לפאס זמן זמנים ויושב בין ברכי רבנן ושוב נתמנה למו״ץ בדבדו ועוד נתמנה¡ למו״ץ ורב בעיר תאזא וכשנחרבה העיר בא ונתיישב בפאס ובכל מקום שישב הרביץ תורה וזה כחמש שנים נתמנה מטעם הממשלה ראש אב״ד בעיר מוגאדור והוא חכם תלמודי וחננו ה׳ כח הזוכר כמעט לא שכח מה שלמד ומלא ובקי בדינים כל דבר בשמו ובמקומו וחיבר כמה פסקי דינים ויש לו ליקוטי דינים הרבה וגליוני חשן משפט שלו  מלאים מכתב ידו חידושים יקרים :

 מרה אברהם צבאח ז״ל

 בנו של הרב מו״ה דוד צבאח ז"ל מחבר משכיל לדוד מחכמי מראקס והוא חי בק׳ הו׳ וז':

מו"ה אברהם אלזרע זצ"ל

 מו"ץ בתאפילאלת הוא חי במאה הששית כי יש כתבים ביד זרעו כה״ר יעקב אלזרע נר״ו וחתומים בהם אבא״ל מסב״ר ושמעתי משם מו"ה מסעוד אביחצירא זצ״ל שר״ת אבא"ל היא אברהם אלזרע ור״ת מסב״ר היא מסעוד בן רוואח ומהר״מ הנז׳ מצאנוהו חי במאה הששית ראה הלאה באות מי:

מרה אבנר ישראל הצרפתי זצ"ל

רמו״ץ

בפאס נולד כ״א שבט תקפ״ז ונתבש״מ שמנה ימים בתשרי התרמ״ד והיו ימיו נ״ח שנה, הרב הנז׳ גדלה חכמתו בתורה וחיבר שו"ת הרבה/ וקיצור משכנות הרועים, וס׳ יחס פאס, וכולם עדיין בכ״י ואני בקטנותי ראיתי פירוש מסכתא א׳ ממנו בכ״י, הרב הנז' היה מכובד עצום ודבריו נשמעים לבני דורו כקטון כגדול אליו ישמעון ועד היום נשבעים בשמו ומשתטחים על קברו׳ ולא היה אוכל בשר בששת ימי השבוע כ״א משבת לשבת,

ואף בשבת לא היה אוכל מבהמה שהורה בה חכם, והיו עניים בני ביתו ובכל שבת היו אוכלים סביב לשלחנו, אוצר הספרים שלו מאהבתו לספרות ישראל אסף וקבץ ספרים רבים בכל מקצועות התורה וחפצו בספריו להיותם מעולפות בהידורים יפים ועד היום האוצר הנז׳ ביד זרעו במקומו

הראשון במחז״ק, הרב הנז׳ היה לו יד ושם בחכמת הקבלה, וכתב ידו היה מיושר מאד ויתאו האדם לחזות כתב ידו ועל כל דבר שלף אי״ש קסתו מנדנה ויפוזו זרועי ידיו וקסתו צעדה עלי שור להשיב שואלו דבר, החכם הגדול הזה הנודע בשערים רכש לו ידיעה בכל מיני חכמות ובכל חכמה ומדע אשר עיין בה עשה פלא ולא לבד רחף על פני מי החכמות כי אם ירד תהום והעלה פנינים ראמורת וגביש משכיות יקרורת מגנזי מדומים ופעמיבש אחדיבש נתווכחו עמו חכמי הישמעאליבש בענייני חכמה ושמחו בו ובידיעותיו זיע״א :

רבי אברהם אבן עזרא

הרשב״א [בתשובה ח״א סימן תי׳יח עמוד ס״ו הוצאת גיטלר] כתב עליו: ״הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות החכמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי ארץ הזאת חסידי׳ ורבני׳ שיצאו לקראתו בעברו עליהם, הוא החל לפקוח עינים מלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים.״״.

לפני 840 שנים, בסוף האלף הרביעי למנין עם ישראל, כבה המאור הגדול, עמוד הענן, הדרשן החידתי החריף, חכם הרזים, עמקן בתהומות התורה, אלוף הרז וחוכמות הנסתר, המקובל הגדול והניסי, הדקדקן הפלאי, רבינו אברהם אבן עזרא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אשר השאיר חידושי תורתו סתומים ועמוקים, ועזבנו לאנחות עולמים.

לא ניתן להעלות בדף קטן אלא קמצוץ זעיר מעוצמתו התורנית :אדירה, והסתום בה רב על הגלוי, כפי שנהג בחוכמתו הנפלאה •העצומה, שבה רב המוסתר מהגלוי. אולם אורו המסנוור, חום גדלותו האדיר, מקרינים לדורי דורות ניצוצות מהבהבות, שדרכן ניתן ללמוד על מסכת חייו, עוצמתו והיקף ידיעותיו.

בשנת ד׳ אלפים תתמ״ז [1090 לספה״נ] זרח אור צח, המאיר :בדולח בשמי היהדות, ובעיר טולידו בממלאכת גרנדה נולד רבי אברהם בן מאיר למשפחתו המיוחסת והאצילה, שרבים מבניה היו דרי בית המלוכה ונושאי תפקידים בכירים ונאמנים, הגם ששמרו על דתם והקפידו על קלה כבחמורה, לא מנע דבר זה מהם, מלבצע תפקידים עדינים וחשובים, ולהיותם שלוחים נאמנים בבית המלכות.

המקורות לתקופת לידתו, ינקותו, לימודיו ורבותיו אינם נהירים דיים, אולם מגיל ינקות ניכרו בו שני דברים חשובים א'. חריצות -התמדה בלתי מובנים. ב'. לקיטה וזכרון יחודיים ולרגל שני תכונות חיוביות אלו, החל רבי אברהם להתעלות מעלה בסולם התורה ומידותיה, ובגיל צעיר למאוד, היה לכלי מחזיק ברכה, ספוג תורה ייראה, מלא בקדושה ועבודת ה׳ תמה, מלופף במצוות ומעשים טובים לרוב.

בימיו היתה ספרד מולדתו, חצויה בין שלטון הנוצרים והמוסלמים, כאשר פעם שלטו הנוצרים ופעם המוסלמים. על שבטיהם הברברים האכזריים, ותמיד היו היהודים לקורבן בין הנצים, שהואשמו כצד נגד השילטון ומשתפי פעולה עם האויב, אלפים מבני עמנו הועלו על המוקד ונפלו חללים על המזבח יהדותם, גם רבי אברהם נאלץ לנדוד הרחק מעירו ובית אביו, לערי ספרד הרחוקים זה מזה, ואף מחוצה לה, תמיד השתדל לוודות שבכל מקום בואו, יהא זה מקום תורה, שמירת הכשרות ודיני ישראל.

בעושרו הרוחני כך עוניו הגשמי, רבינו התברך בידע עצום ונפלא, לא רק בתורה הקדושה, אלא גם בחוכמות רבות כדקדוק אסטרולוגיה, פילוסופיה, מתמתיקה, תכונה, חשבון, חקירה, פיוט ושירה, שפות, חרוזים ומשקל המילים וחירותם, חידות וחידודין, שיחתו לא היתה נהירה לכל אדם ומחשבותיו עמוקות מיני ים, בני עירו והסובבים אותו, לא ירדו לעומק תבונתו ולחקר דעתו ומעשיו.

לאשה, נשא את בתו של הגאון המשורר הדגול רבי יהודה הלוי, שגילה בו כישרונות עילאיים, על אף הסתרת חוכמתו, וחמיו שהיה עשיר, ניסה בכל מיני תחבולות להטיב עם חתנו רבי אברהם ולהקל את עוניו ולא עלתה בידו, כי רבינו הגאון נמנע מלכתחלה ליהנות ממתנת בשר ודם, הגם שעניו ודלותו הנוראה היתה זועקת וניכרת בכל פינה מחייו.

רוב שנותיו היו בנדודים, מספרד לאלג׳יר, מרוקו, טוניס ארצות אשכנז, איטליה, צרפת, אנגליה, מצרים, עירק, פרס, ועוד. מסעותיו אלו ארכו יותר משלושים וחמש שנות חייו, אך כל רגע הקדיש לתורתו ולימודו הרוחניים, בערים שונות חיבר כמה מחיבוריו המאלפים. מהם פרשנות לתורה, ספרי דקדוק ולשון, ספרי אסטרולוגיה וצבא השמים, ס״ה 42 ספרים עמוקים ואדירים בכל חכמות העולם, בנוסף לפירושיו על התנ״ך.

רבינו, זכה לחוש נבואי וגאונות בתורת הנסתר, מומחה בהטלת גורלות ובקיאות בקבלה מעשית, אולם לא השתמש בכוחות אלו, פרט לענין הצלת נפשות, כי תמיד סמך על בוראו ונהג בדרך הטבע. לבושו הדל והמתפורר, העיד על הלך עני שבעניים, שאינו ראוי לתשומת לב, ורק משפתח פיו בדרשה בבתי הכנסת שאליהם הגיע, נתגלתה המרגלית הזוהרת, המוצנפת בדמותו האומללה, ושמו נישא ברטט בפי כל, כי כבר התפרסם בגדלותו בכל העולם היהודי, אולם לא נתחברו גדלותו הרוחנית ודמותו המציאותית בקרב ההמון.

בהגיעו רגלי בליל גשום וסוער לעיר רודוס כשרק כותנתו לעורו, חלה בחולי קשה, וטובי הרופאים קבעו, כי זוהי תחנתו האחרונה, אולם כעבור מספר שבועות, שאך פתח את עיניו לראשונה, ביקש ממארחיו דיו וקסת, ולשאלת מארחו שדאג לבריאותו, השיב, ״כי נדרתי נדר בחלומי, שאם יחונני אלוקי ואקום ממיטת חוליי, אכתוב מחדש באריכות את ביאורי לתורה, ולכן אני מזדרז לקיים נדרי״, ושם חיבר מחדש את ביאורו הארוך לתורה ונ״ך, וכן כתב ספרים נוספים.

רבינו זכה ונפגש עם גדולי וענקי העולם היהודי, רש״י הקדוש, רבינו תם נכדו. בעלי התוספות, רבינו הרא״ש ורבינו הרמב״ם, מלכים ורוזנים, עם כולם למד תורה, החכים והאציל מחוכמתו אליהם, אולם כל פגישותיו עם גדולי ישראל אלו, היו בדרכים לא מקובלות ואחר תקריות מעניינות ומפליאות, כפי שהיה עם הרמב״ם, אשר שימעו הגיע אל רבינו ובביקורו במצרים סר לבנין בית החולים שבו רוכזו כל בעלי החולי לקבל מזור מרבינו הרמב״ם,

אחר שהיה מביט בעיניהם וקובע מה חוליים ומה תרופתם.

גם רבינו הוכנס לאחד החדרים והמתין לבדיקה כיתר החולים, כשהגיע תורו, ראהו הרמב״ם בזמן קצר למאוד ורשם מחלתו: עוני, דלות ומחסור, תרופתו: ארבע מאות דינרים מתנה. כעבור מספר שנים שוב הגיע רבינו למצרים, בתקוה לקבל רפואה לעיניו שכמעט התעוורו, והמתין כיתר החולים. הרמב״ם הגיע לבדוק, והחל צועק עליו איך העיז להכנס למקום הריפוי בלא כסף, ומיד נתן הוראה שיוציאוהו ויקשרוהו לעמוד מחוץ למקום הריפוי ואחר כך יקבל עונשו, רבינו הרגיש פגוע עד למאוד, והחל להזיל דמעה. חלפו שעות רבות יותר מיממה ועדיין קשור הוא בעמידה לעמוד, מעיניו זלגו דמעות כנחל שוטף ללא הפוגה, ורק כעבור יותר מיממה שוחרר, וחייך אליו הרמב״ם באומרו. כל זה עשיתי לטובה, כי עתה ניצלת מעיוורון, שיצאה המוגלה והמליחות מעיניך על ידי דמעותיך הרצופות.

כל גדולי הדור חפצו לעוזרו ולתמוכו ורבינו התנגד בתוקף, והאמין שזה רצון שמים, כי אם מן השמים חפצו להעשירו, היה מקבל ישירות ולא באמצאות בשר ודם, התנגדותו העזה ומלחמתו הנוראה בקראים היתה ידועה, ובכל מקום בואו נלחם כארי נגדם למוחקם מן העולם, וישנה סברה, שאלה הם, אשר סילפו חלק מכתביו והפיצום בכל העולם כנקמה על אשר נלחם בהם.

רבי אברהם אבן עזרא

תולדות חייו

הגאון הקדמון החכם האלקי רבינו אברהם אבן עזרא הספרדי ז״ל, נולד בשנת ד׳ אלפים תתנ״ב ליצירה, – 1092 לאביו הישר באדם רבי מאיר בעיר טולידא במדינת ספרד, והיה חוטר מגזע היחס נצר גדולי הדור בתורה וביראה. אביו ר״מ חינכו בדרכי התורה והמוסר ולקח לו מורים משכילים בכל ענפי החכמה והם האירו עיניו לראותמראות נשגבות מחזה שדי, וככה נתעלה במעלות התורה, ובכל המדעים והחכמות.

מחמת צרה גדולה אשר מצאתו בארץ מולדתו, עזב רבינו האבן עזרא את ספרד, לבש כלי גולה והרחיק נדוד לארצות שונות ברחבי תבל והיה נע ונד עד אחרית ימיו. בכל מקום אשר דרך כף רגלו הלך שמו לפניו וכל העם ששו לקראתו וינחל כבוד ויקר. כל ימיו סבל עוני ומכאובים וגם בארצות נדודיו לא מצא את המנוחה ואת השלוה אשר ביקש, ותחת זאת הוסיף חכמה על חכמתו, ונתוודע אל חכמים רבים ושוחרי תושיה, וכן חיבר במסעיו את ספריו המרובים בכל מקצועות התורה והחכמה.

בשנת תת״ק בא לעיר רומי בירת איטליה, ועד שנת תתקט״ו נדד בערים שוגים במדינה זו, כאשר בינתיים נפל למשכב וחלה במחלה אנושה והגיע עד שערי מות ר״ל, ואז נדר לחבר פירושו הנודע על חמשה חומשי תורה, וחזר לאיתנו. אחר כך נדד למדינת פרובינציאה ומשם נשא את רגליו לצרפת ובריטניה. בשנת תתקי״ח אוה למושב לו העיר לונדון באנגליה, ובתתק״כ בא לעיר נרבונא בצרפת, ובתתקכ״ז באמצע הדרך בשובו לארץ מולדתו ספרד, ויהי בבואו לקלהורא נתבקש הראב״ע לישיבה של מעלה ביום שני ר״ח אדר ראשון ד״א תתקכ״ז בהיותו בן ע״ה, ולפני מותו כתב על עצמו ׳ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן אף העולם׳. לפי גירסאות שונות עלה ראב״ע לארץ הקודש לפני פטירתו, ונקבר בעיר כבול בארץ ישראל, ורבים נוסעים להשתטח על קברו ביום השנה לפטירתו.

עם גדולי דורו

מקובל מפי סופרים וספרים שרבינו האב״ע היה חתנו של המשורר האלקי רבינו יהודה הלוי ז״ל בעל הכוזרי, והאב״ע מביא פעמים רבות את הר״י הלוי בפירושיו. אגדה נפלאה מסופרת על אופן קשרי החיתון ביניהם, שהשדכן של זוג מעולה זה היה חרוז אחד בפזמון ׳אדון חסדך׳ מפיוטי הר״י הלוי לפורים, שהר״י נתקשה בחרוז אות רבי ובצאת הלוי מחדרו לזמן מה, נכנס שמה הראב״ע במקרה ורשם החרוז ״רצה האחד לשמור כפליים״, ובשוב הר״י מצא את ואב״ע יושב וכותב החרוז ההוא ויחבקהו וינשק לו ויתן ־ את בתו לאשה. ועל אף שיש מפקפקים באמיתות הסיפור, דבר ברור הוא כי היו נודעים היטב איש לרעהו ומחדדים זה את זה בתורה ובחכמה.

בעברו בצרפת הכיר את אחד מגדולי בעלי התוספות רבי יעקב בן מאיר המכונה רבינו תם ז״ל, אשר חרד לקראתו והוקירו כערכו הרם ואף שר שירים במהללו, וכאשר התפלא הראב״ע על שניאות ר"ת להכניסו בסוד שיריו, שלח לו ר״ת: ״אבי עזרי ישיבוהו סעיפיו אשר נתן ידידו בין אגפיו / אני עבד לאברהם למקנה, ואקוד ואשתחוה לאפיו״, ורבינו האב״ע השיב לו בענוות-קדשו: ״הנכון אל אביר עם קל ורועם להשפיל ראש במכתב אל בזוי עם וחלילה למלאך האלקים אשר יקוד וישתחוה לכל-עם׳/ ואחר כך השיב לו ר"ת בשירו כי כל רואהו יעיד כי רוח אלקים בקרבו וחכמתו תאיר פניו.

נם נשא ונתן הראב״ע עם רבינו תם בפלפולה של תורה, והובאו דבריו כמ״פ בתוספות על הש״ס.

כאשר נקלע רבינו למצרים נפגש גם עם רבינו הרמב״ם ז״ל אשר עמד על גדולת חכמתו ולא זז מחבבו, ואף הביאו הרמב׳׳ם לפני המלך למען יכיר איש אשר רוח חכמה בו. בוא וראה יקר סהדותו ועדותו של הרמב״ם אשר ציוה לבנו שישאב רק מבארו של החכם ראב"ע, וזה לשונו במכתב לבנו: ״…והנכון הוא מה שביאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל, נאמר לי עליו שהוא חיבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו. אתה בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים, ולא תטרד שכלך אלא בפירושיו בחבוריו ובספריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל  זך ובעיון דק, ושהם אינם כשאר החבורים כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח, וכל שתקרא מדבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה, והוא היה שט בארצות היום במקום אחד ולמחר במקום אחר, עם שהיה משרת למלכים ג״כ״^.

ואף שיש מסתפקים ביחוס מכתב זה להרמב״ם, הרי גם במקום אחר מצינו שהעריץ וחיבב את רבינו הראב״ע, וכשבא לשבח את החכם רבי מאיר, מזכיר שהיה לוכד אצל החכם ראב״ע.

גדולי הראשונים בשבח האבן עזרא

בנוסף לגדולי דורו הנזכרים, הרמב"ם ורבינוו תם והר׳׳י הלוי, שהכירו אותו ותהילתו מלאה פיהם כאמור, היה רבינו ראב״ע נקדש ונערץ גם אצל רבותינו הראשונים ז״ל שהיו אחריו, וכך מתאר רבי ידעיה הברדשי-הפניני בעל ׳בחינת עולם׳ באגרת התנצלות אל הרשב״אי את שמחתם של אנשי פרובינציא בבוא ״אב״ע אליהם: ״ובסופם הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות ״כמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי הארץ הזאת חסידים ורבנים לקראתו בעברו עליהם. הוא החל לפקוח עינים בגלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים…״.

ובוא וראה דבריו הנלהבים של רבינו הרדב״ז שכתב למקשה אחד שסתר את דברי האב״ע: ״ולישרי ליה מריה שהטיח דברים נגד גדול בדורו, שהרי התוספות מקשים ומתרצין מדבריו בכמה מקומות, והרמב״ם ציוה לבנו שלא יתעסק אלא בספריו והפליג בשבחו, וכל הבאים אחריו שתו מימיו בכל מיני החכמות, והרמב״ן ז״ל נושא ונותן עמו, ואיך מלאו לבו ולא חש שמא תורתו וחכמתו תתבע עלבונו ממנו, וחוששני לו מעונש גדול והטב יכפר בעד״.

וגם מצינו שדברי רבינו הובאו בהרבה ראשונים בהערצה גדולה: בבעלי התוספות על התורה כגון מושב זקנים, פענח רזא, דעת זקנים, ועוד. רבינו המאירי מרבה להביא מפירושיו, וגם רבינו בחיי בספריו מביא את הראב"ע.