תולדות חייהם של רבותינו חכמי הספרדים ועדות המזרח……

רבי אברהם אבן עזרא

הרשב״א [בתשובה ח״א סימן תי׳יח עמוד ס״ו הוצאת גיטלר] כתב עליו: ״הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות החכמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי ארץ הזאת חסידי׳ ורבני׳ שיצאו לקראתו בעברו עליהם, הוא החל לפקוח עינים מלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים.״״.

לפני 840 שנים, בסוף האלף הרביעי למנין עם ישראל, כבה המאור הגדול, עמוד הענן, הדרשן החידתי החריף, חכם הרזים, עמקן בתהומות התורה, אלוף הרז וחוכמות הנסתר, המקובל הגדול והניסי, הדקדקן הפלאי, רבינו אברהם אבן עזרא זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן. אשר השאיר חידושי תורתו סתומים ועמוקים, ועזבנו לאנחות עולמים.

לא ניתן להעלות בדף קטן אלא קמצוץ זעיר מעוצמתו התורנית :אדירה, והסתום בה רב על הגלוי, כפי שנהג בחוכמתו הנפלאה •העצומה, שבה רב המוסתר מהגלוי. אולם אורו המסנוור, חום גדלותו האדיר, מקרינים לדורי דורות ניצוצות מהבהבות, שדרכן ניתן ללמוד על מסכת חייו, עוצמתו והיקף ידיעותיו.

בשנת ד׳ אלפים תתמ״ז [1090 לספה״נ] זרח אור צח, המאיר :בדולח בשמי היהדות, ובעיר טולידו בממלאכת גרנדה נולד רבי אברהם בן מאיר למשפחתו המיוחסת והאצילה, שרבים מבניה היו דרי בית המלוכה ונושאי תפקידים בכירים ונאמנים, הגם ששמרו על דתם והקפידו על קלה כבחמורה, לא מנע דבר זה מהם, מלבצע תפקידים עדינים וחשובים, ולהיותם שלוחים נאמנים בבית המלכות.

המקורות לתקופת לידתו, ינקותו, לימודיו ורבותיו אינם נהירים דיים, אולם מגיל ינקות ניכרו בו שני דברים חשובים א'. חריצות -התמדה בלתי מובנים. ב'. לקיטה וזכרון יחודיים ולרגל שני תכונות חיוביות אלו, החל רבי אברהם להתעלות מעלה בסולם התורה ומידותיה, ובגיל צעיר למאוד, היה לכלי מחזיק ברכה, ספוג תורה ייראה, מלא בקדושה ועבודת ה׳ תמה, מלופף במצוות ומעשים טובים לרוב.

בימיו היתה ספרד מולדתו, חצויה בין שלטון הנוצרים והמוסלמים, כאשר פעם שלטו הנוצרים ופעם המוסלמים. על שבטיהם הברברים האכזריים, ותמיד היו היהודים לקורבן בין הנצים, שהואשמו כצד נגד השילטון ומשתפי פעולה עם האויב, אלפים מבני עמנו הועלו על המוקד ונפלו חללים על המזבח יהדותם, גם רבי אברהם נאלץ לנדוד הרחק מעירו ובית אביו, לערי ספרד הרחוקים זה מזה, ואף מחוצה לה, תמיד השתדל לוודות שבכל מקום בואו, יהא זה מקום תורה, שמירת הכשרות ודיני ישראל.

בעושרו הרוחני כך עוניו הגשמי, רבינו התברך בידע עצום ונפלא, לא רק בתורה הקדושה, אלא גם בחוכמות רבות כדקדוק אסטרולוגיה, פילוסופיה, מתמתיקה, תכונה, חשבון, חקירה, פיוט ושירה, שפות, חרוזים ומשקל המילים וחירותם, חידות וחידודין, שיחתו לא היתה נהירה לכל אדם ומחשבותיו עמוקות מיני ים, בני עירו והסובבים אותו, לא ירדו לעומק תבונתו ולחקר דעתו ומעשיו.

לאשה, נשא את בתו של הגאון המשורר הדגול רבי יהודה הלוי, שגילה בו כישרונות עילאיים, על אף הסתרת חוכמתו, וחמיו שהיה עשיר, ניסה בכל מיני תחבולות להטיב עם חתנו רבי אברהם ולהקל את עוניו ולא עלתה בידו, כי רבינו הגאון נמנע מלכתחלה ליהנות ממתנת בשר ודם, הגם שעניו ודלותו הנוראה היתה זועקת וניכרת בכל פינה מחייו.

רוב שנותיו היו בנדודים, מספרד לאלג׳יר, מרוקו, טוניס ארצות אשכנז, איטליה, צרפת, אנגליה, מצרים, עירק, פרס, ועוד. מסעותיו אלו ארכו יותר משלושים וחמש שנות חייו, אך כל רגע הקדיש לתורתו ולימודו הרוחניים, בערים שונות חיבר כמה מחיבוריו המאלפים. מהם פרשנות לתורה, ספרי דקדוק ולשון, ספרי אסטרולוגיה וצבא השמים, ס״ה 42 ספרים עמוקים ואדירים בכל חכמות העולם, בנוסף לפירושיו על התנ״ך.

רבינו, זכה לחוש נבואי וגאונות בתורת הנסתר, מומחה בהטלת גורלות ובקיאות בקבלה מעשית, אולם לא השתמש בכוחות אלו, פרט לענין הצלת נפשות, כי תמיד סמך על בוראו ונהג בדרך הטבע. לבושו הדל והמתפורר, העיד על הלך עני שבעניים, שאינו ראוי לתשומת לב, ורק משפתח פיו בדרשה בבתי הכנסת שאליהם הגיע, נתגלתה המרגלית הזוהרת, המוצנפת בדמותו האומללה, ושמו נישא ברטט בפי כל, כי כבר התפרסם בגדלותו בכל העולם היהודי, אולם לא נתחברו גדלותו הרוחנית ודמותו המציאותית בקרב ההמון.

בהגיעו רגלי בליל גשום וסוער לעיר רודוס כשרק כותנתו לעורו, חלה בחולי קשה, וטובי הרופאים קבעו, כי זוהי תחנתו האחרונה, אולם כעבור מספר שבועות, שאך פתח את עיניו לראשונה, ביקש ממארחיו דיו וקסת, ולשאלת מארחו שדאג לבריאותו, השיב, ״כי נדרתי נדר בחלומי, שאם יחונני אלוקי ואקום ממיטת חוליי, אכתוב מחדש באריכות את ביאורי לתורה, ולכן אני מזדרז לקיים נדרי״, ושם חיבר מחדש את ביאורו הארוך לתורה ונ״ך, וכן כתב ספרים נוספים.

רבינו זכה ונפגש עם גדולי וענקי העולם היהודי, רש״י הקדוש, רבינו תם נכדו. בעלי התוספות, רבינו הרא״ש ורבינו הרמב״ם, מלכים ורוזנים, עם כולם למד תורה, החכים והאציל מחוכמתו אליהם, אולם כל פגישותיו עם גדולי ישראל אלו, היו בדרכים לא מקובלות ואחר תקריות מעניינות ומפליאות, כפי שהיה עם הרמב״ם, אשר שימעו הגיע אל רבינו ובביקורו במצרים סר לבנין בית החולים שבו רוכזו כל בעלי החולי לקבל מזור מרבינו הרמב״ם,

אחר שהיה מביט בעיניהם וקובע מה חוליים ומה תרופתם.

גם רבינו הוכנס לאחד החדרים והמתין לבדיקה כיתר החולים, כשהגיע תורו, ראהו הרמב״ם בזמן קצר למאוד ורשם מחלתו: עוני, דלות ומחסור, תרופתו: ארבע מאות דינרים מתנה. כעבור מספר שנים שוב הגיע רבינו למצרים, בתקוה לקבל רפואה לעיניו שכמעט התעוורו, והמתין כיתר החולים. הרמב״ם הגיע לבדוק, והחל צועק עליו איך העיז להכנס למקום הריפוי בלא כסף, ומיד נתן הוראה שיוציאוהו ויקשרוהו לעמוד מחוץ למקום הריפוי ואחר כך יקבל עונשו, רבינו הרגיש פגוע עד למאוד, והחל להזיל דמעה. חלפו שעות רבות יותר מיממה ועדיין קשור הוא בעמידה לעמוד, מעיניו זלגו דמעות כנחל שוטף ללא הפוגה, ורק כעבור יותר מיממה שוחרר, וחייך אליו הרמב״ם באומרו. כל זה עשיתי לטובה, כי עתה ניצלת מעיוורון, שיצאה המוגלה והמליחות מעיניך על ידי דמעותיך הרצופות.

כל גדולי הדור חפצו לעוזרו ולתמוכו ורבינו התנגד בתוקף, והאמין שזה רצון שמים, כי אם מן השמים חפצו להעשירו, היה מקבל ישירות ולא באמצאות בשר ודם, התנגדותו העזה ומלחמתו הנוראה בקראים היתה ידועה, ובכל מקום בואו נלחם כארי נגדם למוחקם מן העולם, וישנה סברה, שאלה הם, אשר סילפו חלק מכתביו והפיצום בכל העולם כנקמה על אשר נלחם בהם.

רבי אברהם אבן עזרא

תולדות חייו

הגאון הקדמון החכם האלקי רבינו אברהם אבן עזרא הספרדי ז״ל, נולד בשנת ד׳ אלפים תתנ״ב ליצירה, – 1092 לאביו הישר באדם רבי מאיר בעיר טולידא במדינת ספרד, והיה חוטר מגזע היחס נצר גדולי הדור בתורה וביראה. אביו ר״מ חינכו בדרכי התורה והמוסר ולקח לו מורים משכילים בכל ענפי החכמה והם האירו עיניו לראותמראות נשגבות מחזה שדי, וככה נתעלה במעלות התורה, ובכל המדעים והחכמות.

מחמת צרה גדולה אשר מצאתו בארץ מולדתו, עזב רבינו האבן עזרא את ספרד, לבש כלי גולה והרחיק נדוד לארצות שונות ברחבי תבל והיה נע ונד עד אחרית ימיו. בכל מקום אשר דרך כף רגלו הלך שמו לפניו וכל העם ששו לקראתו וינחל כבוד ויקר. כל ימיו סבל עוני ומכאובים וגם בארצות נדודיו לא מצא את המנוחה ואת השלוה אשר ביקש, ותחת זאת הוסיף חכמה על חכמתו, ונתוודע אל חכמים רבים ושוחרי תושיה, וכן חיבר במסעיו את ספריו המרובים בכל מקצועות התורה והחכמה.

בשנת תת״ק בא לעיר רומי בירת איטליה, ועד שנת תתקט״ו נדד בערים שוגים במדינה זו, כאשר בינתיים נפל למשכב וחלה במחלה אנושה והגיע עד שערי מות ר״ל, ואז נדר לחבר פירושו הנודע על חמשה חומשי תורה, וחזר לאיתנו. אחר כך נדד למדינת פרובינציאה ומשם נשא את רגליו לצרפת ובריטניה. בשנת תתקי״ח אוה למושב לו העיר לונדון באנגליה, ובתתק״כ בא לעיר נרבונא בצרפת, ובתתקכ״ז באמצע הדרך בשובו לארץ מולדתו ספרד, ויהי בבואו לקלהורא נתבקש הראב״ע לישיבה של מעלה ביום שני ר״ח אדר ראשון ד״א תתקכ״ז בהיותו בן ע״ה, ולפני מותו כתב על עצמו ׳ואברהם בן חמש ושבעים שנה בצאתו מחרן אף העולם׳. לפי גירסאות שונות עלה ראב״ע לארץ הקודש לפני פטירתו, ונקבר בעיר כבול בארץ ישראל, ורבים נוסעים להשתטח על קברו ביום השנה לפטירתו.

עם גדולי דורו

מקובל מפי סופרים וספרים שרבינו האב״ע היה חתנו של המשורר האלקי רבינו יהודה הלוי ז״ל בעל הכוזרי, והאב״ע מביא פעמים רבות את הר״י הלוי בפירושיו. אגדה נפלאה מסופרת על אופן קשרי החיתון ביניהם, שהשדכן של זוג מעולה זה היה חרוז אחד בפזמון ׳אדון חסדך׳ מפיוטי הר״י הלוי לפורים, שהר״י נתקשה בחרוז אות רבי ובצאת הלוי מחדרו לזמן מה, נכנס שמה הראב״ע במקרה ורשם החרוז ״רצה האחד לשמור כפליים״, ובשוב הר״י מצא את ואב״ע יושב וכותב החרוז ההוא ויחבקהו וינשק לו ויתן ־ את בתו לאשה. ועל אף שיש מפקפקים באמיתות הסיפור, דבר ברור הוא כי היו נודעים היטב איש לרעהו ומחדדים זה את זה בתורה ובחכמה.

בעברו בצרפת הכיר את אחד מגדולי בעלי התוספות רבי יעקב בן מאיר המכונה רבינו תם ז״ל, אשר חרד לקראתו והוקירו כערכו הרם ואף שר שירים במהללו, וכאשר התפלא הראב״ע על שניאות ר"ת להכניסו בסוד שיריו, שלח לו ר״ת: ״אבי עזרי ישיבוהו סעיפיו אשר נתן ידידו בין אגפיו / אני עבד לאברהם למקנה, ואקוד ואשתחוה לאפיו״, ורבינו האב״ע השיב לו בענוות-קדשו: ״הנכון אל אביר עם קל ורועם להשפיל ראש במכתב אל בזוי עם וחלילה למלאך האלקים אשר יקוד וישתחוה לכל-עם׳/ ואחר כך השיב לו ר"ת בשירו כי כל רואהו יעיד כי רוח אלקים בקרבו וחכמתו תאיר פניו.

נם נשא ונתן הראב״ע עם רבינו תם בפלפולה של תורה, והובאו דבריו כמ״פ בתוספות על הש״ס.

כאשר נקלע רבינו למצרים נפגש גם עם רבינו הרמב״ם ז״ל אשר עמד על גדולת חכמתו ולא זז מחבבו, ואף הביאו הרמב׳׳ם לפני המלך למען יכיר איש אשר רוח חכמה בו. בוא וראה יקר סהדותו ועדותו של הרמב״ם אשר ציוה לבנו שישאב רק מבארו של החכם ראב"ע, וזה לשונו במכתב לבנו: ״…והנכון הוא מה שביאר בו החכם רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל, נאמר לי עליו שהוא חיבר בפירוש התורה וגלה בו סודות עמוקות ועצומות לא יבינם אלא מי שהוא במדרגתו. אתה בני הנאמן לי, אני מצוה לך שלא תעיין בפירושים ובחיבורים, ולא תטרד שכלך אלא בפירושיו בחבוריו ובספריו, כי הם טובים מאד ומועילים לכל מי שיקרא בהם בהשתכלות יפה בשכל  זך ובעיון דק, ושהם אינם כשאר החבורים כי הוא היה כמו אברהם אבינו ברוח, וכל שתקרא מדבריו ומרמזיו אשר ידבר בהם, עיין בהם עיון יפה והשתכל בהם השתכלות רבה בשכל זך ובעיון נקי, כי החכם הזה הנזכר לא היה מתפחד משום אדם ולא היה נושא פנים לשום בריה, והוא היה שט בארצות היום במקום אחד ולמחר במקום אחר, עם שהיה משרת למלכים ג״כ״^.

ואף שיש מסתפקים ביחוס מכתב זה להרמב״ם, הרי גם במקום אחר מצינו שהעריץ וחיבב את רבינו הראב״ע, וכשבא לשבח את החכם רבי מאיר, מזכיר שהיה לוכד אצל החכם ראב״ע.

גדולי הראשונים בשבח האבן עזרא

בנוסף לגדולי דורו הנזכרים, הרמב"ם ורבינוו תם והר׳׳י הלוי, שהכירו אותו ותהילתו מלאה פיהם כאמור, היה רבינו ראב״ע נקדש ונערץ גם אצל רבותינו הראשונים ז״ל שהיו אחריו, וכך מתאר רבי ידעיה הברדשי-הפניני בעל ׳בחינת עולם׳ באגרת התנצלות אל הרשב״אי את שמחתם של אנשי פרובינציא בבוא ״אב״ע אליהם: ״ובסופם הגיע החכם הגדול ראב״ע הנודע בשערים והוא העולה על כל הנזכרים בהבנת האמתות והשקידה על דלתות ״כמה והרחקת שבושי האמונות בכתובי התורה וספרי הנביאים, ואבותינו ספרו לנו שמחת גדולי הארץ הזאת חסידים ורבנים לקראתו בעברו עליהם. הוא החל לפקוח עינים בגלילותינו וחיבר להם פירוש התורה והנביאים…״.

ובוא וראה דבריו הנלהבים של רבינו הרדב״ז שכתב למקשה אחד שסתר את דברי האב״ע: ״ולישרי ליה מריה שהטיח דברים נגד גדול בדורו, שהרי התוספות מקשים ומתרצין מדבריו בכמה מקומות, והרמב״ם ציוה לבנו שלא יתעסק אלא בספריו והפליג בשבחו, וכל הבאים אחריו שתו מימיו בכל מיני החכמות, והרמב״ן ז״ל נושא ונותן עמו, ואיך מלאו לבו ולא חש שמא תורתו וחכמתו תתבע עלבונו ממנו, וחוששני לו מעונש גדול והטב יכפר בעד״.

וגם מצינו שדברי רבינו הובאו בהרבה ראשונים בהערצה גדולה: בבעלי התוספות על התורה כגון מושב זקנים, פענח רזא, דעת זקנים, ועוד. רבינו המאירי מרבה להביא מפירושיו, וגם רבינו בחיי בספריו מביא את הראב"ע.