היסטוריון אחד העיד על עלילות־דם מתמידות במצרים משך כל המאה התשע־עשרה: ששה מקרים נפרדים בין 1870 ל־1892 בלבד, שקדמו להם מקרים אחרים – בי1844 בקאהיר, מקום שם ״היו המוסלמים… בזים ליהודים ולפעמים מגדפים אותם״, ואפילו ביישובים קוסמופוליטיים כאלקסנדריה ב־¹¹².1869 מעשים כאלה ״עירערו את בטחונם־העצמי של יהודי מצרים"  כך היתה המסקנה הזהירה שהסיק ההיסטוריון שסיכם את הנושא הזה.

בציבור הגדול של הפ׳לאחים המוסלמים לא שפרה מנת חלקם של היהודים יותר. בריטי אחד, שזמן רב היה קשור בפ׳לאחים בתוקף תפקידו בממשלת מצרים, דיווח בי1888 כי ״ארמנים, סורים, צ׳רקסים ויהודים כולם שנואים לא פחות מן התורכי עצמו. לדעתי, קשה יהיה לגלות איזה הוא הגזע השנוא ביותר (על הפ׳לאחים המצריים) [!] אבל אני משער שהיהודי או הארמני הוא שיימצא ראשון־במעלה. אני מזכיר את היהודים מפני שאחד הפחות האדירים והשנואים ביותר… מתואר בפי רבים כיהודי, ותמיד בלשון של שאט־נפש״^.

ב־1890 פורסמה בקאהיר גירסה מצרית של העלילה ה״מוכיחה״ את ״זבחי האדם בתלמוד״. ״הסתה״ נגד יהודים ורדיפות יהודים שכיחות היו בפורט סעיד בין שנות ה־80 למאה שעברה ל־1908, כאשר הביע עסקן יהודי בקאהיר בכתב חרדה מחמת ״אי הבטחון שחשים יהודי פורט־סעיד״.

ב־1926 קבע חוק־האזרחות המצרי הראשון כי לא תוצע אזרחות מצרית אלא לאלה השייכים ״מבחינה גזעית לרוב אוכלוסיה של ארץ שלשונה ערבית או שדתה היא האסלאם״. למן שלהי שנות ה־30 חברו הלאומיות המצרית, האחדות הערבית נגד הציונים והתעמולה הנאצית עם המשפט־הקדום המסורתי והתבטאו בהתפרצויות אלימות נגד היהודים. לעתים קרובות עברה הכוס גם על כופרים אחרים. אחד הבולטים במעשים האלה היה שריפתם של כמה בתי כנסת וכנסיות ושאר בנייני׳ ציבור השייכים ללא־מוסלמים.

החל משנות ה־40 נהרגו או נפצעו הרבה יהודים במהומות אנטי יהודיות מאורגנות, והדבר שופך אור בלהות על הדו״ח שקבע ב־1946 כי ״מצבם הכללי של היהודים במצרים טוב לאין שיעור משהיה בארץ [ערבית ומוסלמית] כלשהי עד כה״… הפסדים כלכליים נרחבים נגרמו ליהודים כאשר הוציאו המצרים חוק שבמידה רבה מנע תעסוקה מיהודים: בתוך חדשים אחדים החרימה הממשלה רכוש יהודי רב ו״הרסה״ את מעמדם הכלכלי של היהודים.

 בימים שלאחר החלטת האו״ם מנובמבר 1947 על חלוקתה של ארץ ישראל היו איומי רצח על יהודים בקאהיר ובאלקסנדריה, בתיהם נשדדו, ובתי־כנסת הותקפו.

בי1948 היה גל של פרעות ביהודים. לפי עדותו של עד־ראייה הרי בתקופה אחת של שבעה ימים נרצחו או נפצעו קשה 150 יהודים. מכתב ששלח מוסלמי אחד למערכת של עתון מצרי יש בו אולי כדי לשפוך אור על הסכנות שאפפו אז את חיי היהודים:

נראה שרוב האנשים במצרים אינם ערים לעובדה שאחדים מן המצרים המוסלמים הם לבני-עור.

כל אימת שאני נוסע בחשמלית אני שומע אנשים סביבי מצביעים עלי ואומרים, ״יהודי… יהודי…״ לא פעם הוכיתי בשל כך. לכן אני מבקש ממך שתואיל לפרסם את התצלום שלי ולהבהיר שאין אני יהודי ושמי אדהם מוצטפא ע׳אלב. משפרצה מלחמת 1948 נאסר על היהודים לצאת ממצרים לא לישראל ולא למקום אחר. אחר־כך, בראשית אוגוסט 1949, בוטל האיסור פתאום, והרבה נכסים יהודיים שהוחרמו הושבו לבעליהם.

מאוגוסט עד נובמבר 1949 ברחו למעלה מ־20,000 מתוך 75,000 יהודי מצרים, ורבים מהם פנו לישראל. היתה תקופה קצרה ומפתיעה תחת הנהגתו הסובלנית יותר של הגנרל מוחמד נגיב, אך הוא הודח על־ידי הקולונל גמאל עבד אל־נאצר שהורה על מאסרים המוניים והפקעות רכוש. בתחילת 1955 תלה המשטר הנאצרי שני יהודים מצרים כ׳׳מרגלים ציונים״, מעשה ששגרירות מצרים בוושינגטון הצדיקתו בהפיצה חוברת בשם ״פרשת הריגול הציוני במצרים״, שהעלתה את הטענה כי ״הציונות והקומוניזם״ כאחד חותרים ״להשתלט על העולם״. אחרי מערכת סיני ב־1956 הושמו אלפי יהודים במעצר ללא משפט, ואלפי אחרים קיבלו צווי גירוש ונצטוו לצאת את הארץ בתוך ימים ספורים; רכושם הוחרם, נכסיהם הוקפאו.

גילוי־דעת שפירסם ב־1957 כנס בינלאומי של ארגונים יהודיים נתן ביטוי לחרדה כלל עולמית לגורלם של יהודי מצרים:

הרבה והרבה יהודים בלי הבדל נתינות קיבלו צווי־גירוש או שהפילו עליהם אימה בלי רחם כדי לאלצם לבקש רשות יציאה. מאות שהגיעו לארצות מקלט העידו שהובילום בכבלים מבתי־כלא וממחנות ריכוז לאניות. כדי שלא תביא בעיית פליטים חדשה זו, שנוצרה במחשבה תחילה, לידי מחאות מצד דעת־הקהל הבינלאומית, לקחו מן המגורשים לפני צאתם מסמכים המוכיחים כי גורשו. יתר על כן, אילצו אותם לחתום על הצהרות שהם יוצאים מרצונם הטוב. קרבנות התהליך הברברי הזה הורדו מנכסיהם.

חוק האזרחות משנת 1926, הגזעני בנעימתו, חוזק בגירסה נוספת מ־1956 המונעת את האזרחות מ״ציונים״. ב־1958 קם שר הפנים המצרי ו״הסדיר״ את החוק ההוא עוד יותר בקביעה ״חד־משמעית שכל יהודי בגיל שבין 10 לי65 היוצא את מוצרים יצורף לרשימת האנשים שאסור להם לחזור למצרים״.

השנים־עשר

בזמן המלך דון מנואל בן המלך אלפונשו, בעיר אוקניא, קרה כי איש נוצרי נכנס בביתו נער קטן כבן שלש שנים, והנוצרי איבה היה לו עם הנוצרית אם הנער ואמר: השליכו חוצה בן הסוררת המזנה! וכשלא יצא מיד, קם ובעט  בו והכהו בבטנו, ומת הנער. וכי ראה כי מת החביאו, ובלילה השליכו בחלון איש יהודי שכנו, והיהודי איננו בעיר. ותקם האשה בעוד לילה ופרחה נש­מתה ונתעלפה מרוב פחדה, כי ראתה שלהעליל עליה השליכוהו שם, והלכה לפתח הבית לראות אם תוכל להשליכו בפתח איזו נוצרית, ושמעה אם הנער  צועקת ומבקשת בנה, והשכנים אומרים לה: בבית יהודי זה נכנס ולא יצא עוד, וערב חגם הוא זה, כמו שהוא מנהגם! והעניה היהודית כי שמעה פרחה נשמתה מרוב הרעדה, וחשבה אופן הצלה, ולקחה הנער וחגרה אותו על בט­נה ולבשה לבושיה עליו, וכאשר מעוברת ישבה על המשבר והתחילה לצעוק כאלו היו לה חבלי יולדה, ושלחה את בנה לקרא למילדת, ובאה ורמזה לה התחבולה. ובהיותה בזה בא השופט עם אנשיו ויחפש כל הבית וב­תיבות ובתנור ובבור ובכל מטמון ולא מצא דבר. וכל היום ישבה על המשבר ובלילה הוציאה קול איך הפילה, ולקחה שני אנשים מקרוביה ובמשא של זבל הוציאו את הנער אל השדה וקברוהו.

ביום השני נתקוטט הנוצרי עם אשתו והכה אותה על ראשה מכת מות, אז צעקה האשה ואמרה: הלהרגני אתה חושב כמו שהרגת לבן השכנה? נשמעו הדברים לאם הנער, והלכה אל השופט, וצוה שיתפשו האיש ההוא. ועם החקירה נתאמת כי אמת הדבר, ובייסורין הודה ואמר איך השליך את הנער מת בבית היהודית להעליל עליה. אז אמרה אם הנער שיתפשו היהו­דית, יתן לה הנער לקברו, ושכבר נודע מי הכהו. והאשה התחילה לכחש  כי יראה, והשופט נשבע לה שלא יקרנה עון ובלבד שתגיד לו כל הדבר בפרט. אז ספרה האשה הענין כמות שהוא. והשופט שמח על שכל האשה, ושלח הדברים בכתב אל המלך, והמלך שמח מאד על שכל האשה.

והיה שם אדם גדול במלכות ואמר: אדוננו המלך, אין פקחות כפקחות יהודי! והנה אנשי רומה הפקחים והערומים תמהו ממה שאמר להם איש  עברי שלוח מירושלם, ונכתבו בספר הזכרונות למלכי רומה, ומשם העתק­תיו. אמר המלך: יבא נא לפנינו, וחן תקבל ממנו!

בא הכתב לפניו, וזה ענינו נעתק מלטין ללשון הקדש:

 ״השררה המושלת, העם המוצלח רב המזל! מערכות שמינו הודו, ואלהינו אשר עזבנו, אשר ירושלם רבנית האשייא, אם וגברת מכל העברים, הושלכה  משועבדת לרומה ולרומיים. באמת, גדולה היתה ממשלת פונפיאו ורב רבוי חיילותיו לקחת אותנו, אני אומר כי היתה יותר גדולה החימה מאלהינו ובלי ערך רבוי עונותינו אשר עליהם חייבנו האבדן. רצוני להודיע אתכם דבר אחד, וחרה לי שלא נסיתם אותה בנסיון, וזאת היא, כי הוא כל כך טוב אלהינו, שאם היו בינינו עשרה צדיקים עם חמשים אלף רשעים, או היה אחד כל כך טוב כי בעבורו יתכפרו העם, הייתם רואים, הרומאנום, כמו שראו המצריים, וכמה היה יכול אלהינו לבדו מכל אלהיכם יחד. תדעו באמונה, כמה נהיה אנחנו חטאים תהיה אתם אדונינו, והזמן שיתמיד חרון אף אלהינו על  העברים כך יתמיד ממשלת הרומאנוס.

ולפי שבענין זה אני מרגיש אחד ואמונתכם מרגיש אחרת, ואני לא אוכל להחזיר אתכם לאמונת אל אחד ולא אתם תשיבוני לאלהות הרבה. ואעזוב ענין זה לאלוה שעם יכלתו בראנו ועם טוביותו אנו מונהגים, והנני מספר ענין שליחותי. ידעתם, כמה שלום היה לרומי עם ג׳ודיאה וג׳ודיאה עם רומי, אנחנו לכם בכל נכנענו, ואתם לנו  שום דבר צודק לא הכחדתם, ולפי שאין דבר יותר נאהב מהכל ופחות ישימוה בפועל כמו השלום, ואין דבר יותר שנוי, ובהיותה שנואה יחיו הכל בה, כמו המלחמה. אני מזהיר עם אמת ואתם משגיחים עם משפט, נעניש את המ­עוררים את רצונכם שירצו רעותינו ונרחיק הרעים המבקשים לערב אותנו. העמוד החזק והקיים בלתי מתנועע מהשלום, הוא להסיר מאמצע המערבים.

 ומה יועיל שיאמרו לנו ולכם בפרסום: ״שלום, שלום!״ ואחר כך שיאמרו לגו ולכם בהצנע: ״מלחמה, מלחמה!״ ואני אומר זה, כי אחר שגרשתם הבכור מהמלך אידומיאו על חוקיו הרעים, שלחתם לנו במקומו לקונפניאו ומארקו ולשופו ובאליריו למושלים, והם ד׳ מורסות, כי הקטנה מספקת לתת ארם בכל קיסרות רומי, כ״ש המלכות שלנו עני מפלשתינה. אי רעה  גדולה יכולה להיות, כי השופטים ששולחים רומא להסיר המדות הרעות מהרעים יהיו הם ממציאים תענוגים חדשים! ואי גדול גריעות למשפט, כי או­תם שהיה להם להסיר הנערות מהנערים שיתענגו להיות ראשים לקלים! ואי גדולה חרפה לרומא, כי אותם שראוי שיהיו צדיקים בכל משפט ומשל לכל המעלות יהיו רעים בכל הרעות ומניעים לכל התענוגים, העוו המשפט והחלישו והיו לבחרות ג׳ודיאה ללמד המצאות מתענוגים! כי מאבותינו לא נש­מעו, ולא בספרים נקראו, ולא בזמנינו נראין! או, רומאנוס, האמינו לי דבר אחד, ומכל העצות אשר לקחו ג׳ודיאה מרומא יקח רומא אחד מג׳ודיאה, והוא שתבקשו ראשונה ממנו דרך תחנה קודם שתצוונו, כי כלים מלכיות רבים עם גבור חיל שופך דמים רבים, ומתקיימים כלם עם שופט אחד טוב, לא  שידע שפיכות דמים אלא שידע לחבר לבבות באמונה. השופט שיודע יותר להרויח לבבות מממונות ראוי להיות נאהב, ומאין נמשך שופטיכם אשר שלחתם שלא יכנעו העם לדבר אחד צודק באמונה, לפי שגזרו ראשונה דב­רים הרבה בלתי צודקים. המאמרים הצודקים עושים הלבבות רכות, והמ­אמרים בלתי צודקים עושים לאנשים אכזרים. אנו כל כך עניים בכל כך עניות, כי אפילו כשיצוו לנו בטוב נכנעים רע, כל שכן כשיצוו לנו רע שנהיה  נכנעים טוב. האמינו דבר אחד, כי מרוב הקלות בשופט גברא מעוט היראה ומעוט הבושה במשועבדים. אנחנו היהודים יש לנו למוסכם, וכן מפי אלהינו, שכל מלך שיתן עול המשפט למי שרואה שאינו ראוי בעד חמדת ממון או לתת כבוד לאיש ההוא יהיו לו לאמונה, כי כאשר לא יביט יראה כבודו  לחרפה, ונאמנותו נאבד, ועונש גדול בביתו. ולפי שיש לי דברים אחרים לנסתר רצוני להשלים המפורסם, וסוף אומר, שאם תרצו להעמיד מלכותכם לזמנים הרבה, על מה ששמתם עצמכם לסכנות גדולות, דעו לגזור ולצוות כמו רומיים ונהיה נכנעים כמו יהודים. שלחו לנו מושל רחמן, לא תהיו אכ­זריים לייסר חולשתינו, ונהיה נכנעים לצוואתכם! אני חוזר ומתחנן לכם  שתתחננו לנו קודם שתצוונו, לפי שבתחנון ולא בצווי תמצא אהבה כמו בנים לאב, ולא מרד כעבדים לאדוניהם״.

וכל שרי רומי ויועציה תמהו על הדברים וצוו שיכתבו בספר הזברונות, כדרכם לכתוב כל דבור משלוחים באים לפני ממשלתם.

אמר המלך מנואל: כמה מהפקחות והערמה מעורבת בידיעה ומצח קשה  היו בדברים ההם! ומה כח החכמה והדבור השלם שמחלו הרומיים על כל דברי העברי ההוא, בהיות שאמר להם דברים פרטים נוגעים לדתות, ועם מליצת העברי נשכחו.

חול המועד

רוב האנשים שבתו ממלאכה וממסחר בחול־המועד וכל יהודי קיים את מצוות ״ושמחת בחגיך״. היראים במכנאס בילו את ימי חול המועד בבתי־כנסת ושמעו דברי מוסר ואגדה מפי חכמי העיר, אחרים בילו את חול־המועד בביקורים אצל קרובים, בנסיעות וגם במשתאות עם חברים.

בדבדו, נהגו אנשי החברה קדישא לצאת למחצבות שבסביבה ושם, חצבו בסלע, גושי אבנים גדולות, מהן הכינו מצבות לקברים.

כפרות בליל הושענא רבא

ההכנות לליל הושענא רבא היו דומות להכנות כיפור. משפחות רבות נהגו לעשות כפרות בליל הושענא רבא כמו בליל ערב יום כיפור. הן שחטו כרגיל תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, אבל נזהרו לשחוט רק עופות לבנים בלבד, זאת לרמז ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ (ישע׳, א. יח). הכפרות נעשו גם כדי להדגיש את גמר חתימה טובה.

ליל הושענא ובא

ליל הושענא רבא הוא ליל שימורים ונהגו להיות נעורין כל הלילה. ליל זה נקרא גם ״ליל יום הערבה״. בלילה זה נהגו להדליק הרבה נרות הן בבתים והן בבתי־כנסת. במכנאס, ה״תיקון׳ של ליל הושענא רבא התקיים רק בבתים פרטיים ומנהג זה של הלימוד בבתים קיים במכנאס מקדמת דנא והוא מהווה כמעין מסורת מאבות לבנים. היו גם שקיימו את ה״תיקון״ בתוך הסוכה עצמה.

ליל הכבד והריאה

מנהג קדום ומיוחד קיים אצל יהודי לוב והוא: בערב ליל הושענא־רבא, כל משפחה מצטיידת בחתיכת כבד וחתיכת ריאה, צולה אותן ומגישה אותן לשולחן והן מהוות את עיקר סעודת הערב. אומרים כי זה זכר לכבש או לגדי שנהגו לשחוט בליל הושענא רבא. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה בקרב בני העדה.

ביקור בבית החיים

באשמורת הבוקר של יום הושענא רבא, נהגו הנשים לעלות לבית העלמין ולהדליק נרות על קברות הצדיקים וקברות יקיריהן. זאת הייתה גם הזדמנות לבקש רחמים על בני המשפחה לפני עלות השחר, כי יום הושענא רבא נחשב כיום הכיפורים, יש גם שמתענים בו. היראים והמדקדקים נוהגים לטבול במקוה בליל הושענא רבא ולא בבוקרו של היום.

יום הושענא רבא

יום הושענא רבא נחשב כיום כיפור ומרבים בו בתפילות ותחנונים, תפילת שחרית נאמרת בהכנעה רבה ובכוונה גדולה. שירת הים עוברת בקול המולה רבה ובלחן של יום שבת וחג. גם על ״נשמת כל חי״ לא מדלגים ביום הזה.

אחרי אמירת ההלל, מזיזים את התיבה לאמצע, מניחין עליה ספרי תורה ואומרים את ההושענות, כאשר את התיבה מקיפין שבע פעמים ואוחזים את ארבעת המינים ביד. לפי התלמוד, יום הושענא רבא נקרא ״יומא דערבתא״ והוא היום האחרון למצוות סוכה ולארבעת המינים, יום שבו מרבים בהושענות יותר מיתר ימי חג הסוכות. יום זה נקרא גם יום ״החותם הגדול״ יום שבו נחתם העולם, הוא גם יום סיום – נ״א, שהם־51 יום, לכך נקרא ״הושע־נא רבא״ כלומר: הושע את יום נ״א שהוא, רבא: גדול במספר.

הערת המחבר :  הושע־נא, הוא סיום נ״א ימים שניתנו לישראל לעשות בהם תשובה והם: 39 יום של חודש אלול ו12 יום של חודש תשרי ויום זה הוא סיום יום נ״א, לכן נקרא ״הושע־נ״א״ שהוא רבא כי הכל הולך אחר החתום. ראה: הבית היהודי, ח. ב (מועדים) עמי 100 _; ״החותם הגדול״, ראה: רבנו בחיי בר׳ אשר (ספר המועדים, כרך די, עמי 181.

בהקפות של יום הושענא רבא, משתתף כל קהל המתפללים, גם אלה שלא רכשו ארבעת המינים משתתפים. השמש של בית־הכנסת מחלק לכל מתפלל חמישה בדי ערבה וכך עם חבילת הערבה, כל אחד משתתף בהקפות, אשר בסיומן אומרים את הפיוט:

רצה שועת אמלים, ישועתך מיחלים, ומזונם שואלים, ביום לולב נוטלים, גשמים וטללים תזיל מזבולים, וחיש ילכו גאולים, ופדויי ה׳, כי לישועתך קוינו ה׳.

אחר ההושענות, שליח ציבור אומר שבע פעמים: קול מבשר, מבשר ואומר והקהל חוזר אחריו, החזן מסיים בפיוט:

יפה נוף אנופף בחזיון תעודה, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה, מבשר מבשר ואומר: התעוררי ממזרח ובואי ממערב, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב: קול מבשר מבשר ואומר.

חבוט הערבה

בסיום תפילת שחרית, המתפללים יוצאים אל מחוץ לבית־הכנסת, כשכל אחד מחזיק בידו חמישה בדי ערבה שקיבל מידי השמש, החזן קורא ״לשם יחוד״ מיוחדת ובסיומה כל המתפללים מכים על הקרקע בבדי הערבה ואומרים חמש פעמים ״חביט, חביט ולא בריך״. אחרי התפילה כל אחד מברך את השני בברכת ״תזכו לשנים רבות״ וכל אחד חוזר לביתו וחובט בבדי הערבה על ראש רעיתו ושאר בני הבית וזהו ״סימן ברכה״ לכולם. לא עושים מלאכה ביום הושענא רבא. בתוניסיה נהג בעל הבית בהגיעו לביתו לחבוט שלוש פעמים בענפי הערבה על כתפי רעיתו וילדיו ואומר בערבית המקומית: " כמארה עאם אכ'ור כ"יר מן האדא "  (שתהיה השנה הבאה טובה משנה זו).

בלוב נוהג בעל הבית כאשר הוא חוזר לביתו לוקח עלה ערבה וכותב בו על הקיר הפנימי של הבית את המילה ״ערבה״, יש שכותבים ״וערבה שנתו״ או ״וערבה שנת "….

רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים

פסק דין איך לקבוע מערכת מס – פאס התס – 1700

פרק שמיני.

הדור הראשון להתיישבות גולי ספרד בפאס

מצבם אז, שרי היהודים הקרובים למלכות ופעולתם, שנות בצורת בשנת ר"ף ורצ"ה, הרג ביהודי מרוקו בגלל שר יהודי בפאס שמו אהרן, שוד ובזה בכפר אחד בתאפילאלת, משפחות המיוחסות שביהודי מרוקו ושמות יתר משפחותיהם בכלל, ספר התקנות של רבני המגורשים ונטייתם להקל, שמות רבני הדור הראשון שבין המגורשים והתושבים, וימי חייהם, ידיעות אודות הרבנים.

רבי חיים גאגין, רבי שלמה לארמה, רבי משה לארמה, ר"א סבע, רבי יאודה עוזיאל, רבי נחמן בן סונאבל, רבי אברהם אדרוטיל, רבי אברהם עוזיאל, רבי יחייא בן חמו, רבי שמואל בן קבי מימון בן רבי סעדיה אבן דנאן, רבי מימון הנזכר נהרג על קידוש השם, רבי חיים בן רבי משה בן חביב, רבי וידאל הצרפתי, רבי אברהם אזולאי, רבי משה בן צור הנקרא אברהם העברי, רבי דניאל בן רבי יוסף טולידאנו ראש חכמי קשטילייא, רבי יוסף הכהן, רבי שלמה בן מלך, רבי שמעון בן לביא, רבי אברהם בן זמרא בעיר אסאפי, רבי חיים ביבאס ורבי יוסף גיקאטיליא.

ה"א רנ"ד – ש"ל – 1494 – 1570

על פי הידיעות שנתן לנו רבי חיים גאגין בהמשך סיפורו על אודות מחלוקת הנפיחה, יוצא חנו כי יחס המושלים אז אל היהודים סדור ההוא דור הראשון להתיישבות גולי ספרד במרוקו, היה לא רע. וכהמושל מולאי אשייך כן גם המושלים שאחריו מולאי מוחמד בנו ומולאי ביחסון למריני – שחראשונה מלך רק כתשעה חדשים ושוב אחרי שהודח בשנת רפ"ז ממלכותו, שב וימלוך שנית.והוא או אחד מבניו זמן לא מועט – אהבו את היהודים ויאירו פנים להם.

כנראה על כי מצאו בם חפץ על ידי חריצותם וכשרונם להפרחת המדינה ביחוד לרגלי היהודים המגורשים שהצטיינו בזה ביותר, רוב המחר והתעשיה אומניות וחרשת יד נמצאו אז – שנים אחדות אחרי בוא המגורשים לפאס – בידי היהודים, וביניהם היו בעלי הון ועושר רב ויהיו נכבדים מאד בעיני המושלים והעם.

במארוקה נמצא אז איש יהוד עשיר וחכם ויודע בינה לעתים אשר הביא טובה גדולה למושל הארץ ויהי חשוב ונשוא פנים בחצר המלכות. בפאס ידענו כבר שמות אנשים שהתרועעו עם המלך ושרי המדינה, והם, השר יעקב רוג'ליש שהתלוה את המלך מולאי בוחסון  ויהי גדול בעיני עמו ורצוי לרוב אחיו ומשה אבוטאס שהיה יוצא ובא בבית המלך ההוא ויהי לו שררה על היהודים. שניהם היו כנראה מאנשי המגורשים, ומבין התושבים היו עוד הנגידים הרב שם טוב בן רבי אברהם ורבי שאול בן רמוך והחכם יעקב בן ליחסן תלמידו של רבי חיים גאגין אשר החזיק ידו בעז רוח כמו כן המגורשים על ידי הידידות שרכש לו מכבר עם בן אחי המלך מולאי מסעוד.

כן נמצא אז אחד מבני המעלה מנכבדי המגורשים ושמו שמואל בלאנסי – כנראה של רבי משה  או רבי אברהם בלאנסי מרבני המגורשים – והאיש הזה בכשרונו ואומץ לבו היה אהוב להמלך ולעם ויהי מראשי המדברים, בהריב אשר פרץ אז בין שתי משפחות בין בני מרין השבט המושל עד כה ובין בני כריף שחפצו לכבוש את המלוכה.

עבר שמואל בלאנסי בראש גדול של אלף וארבע מאות בעלי מלחמה מזוינים, מוירים ויהודים, ויצא להלחם נגד בני כרייף ויכה בהם מכה נמרצת על ציד העיר סווטה. בעיר אספי היה רב העדה רבי אברהם בן זמרה שבחכמתו היה לו השפעה רבה על תושבי העיר בכלל.

וכאשר נסע לאזמבויא רב החובל אשר לממשלת פורטוגל להעיר הזאת מצא לו עזר ברב העדה ההוא וברופא יהודי אחד מיושבי העיר אשר היה למליץ בינו ובין עם הארץ למסור את העיר בידו ( 1508 ). כן עזרו שני היהודים יצחק בן זמרה, אחי הנ"ל, ויהודי אחד ושמו ישמעאל את הפורטוגזים כאשר התקוממו נגדם בני עם הארץ בשנת 1510.

בעיר הזאת שהייתה נחשבת אז למלכות פורטוגל הותר ליהודים מטעם המלך עמנואל לשבת בה על פי דבר המלך אשר הוציא ביום ה-4 במאי שנת 1509. בין אלה שנושבו בה מכבר ובין אלה שבאו לשבת בה מחדש ואם בכל זאת ימצא המלך לחפצו לגרשם מן העיר הזאת אז עליו להודיע להם שנתיים ימים לפני הגירוש ולתת להם לצאת עם כל קניינם ורכושם. גם הקנאי יוחנן השלישי אחרי גרשו כלה את שארית יהודי פורטוגל הוציא את העיר אספי מן הכלל ואחרי שנים רבות, בשנת 1533 נתן רשות ליהודי אספי לצאת ממנה ולשבת בארזילא.

מקור " נר המערב "

3. 3. האספקה למדינה ולחצר וניהול כספים

בכל ארצות המגרב התפתח יותר ויותר מעמד שאף הוא ידוע לנו מספרד שלפני הגירוש — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. הם היו ספקי הנשק והתחמושת לצבא ועסקו באספקת מוצרי־מותרות לחצרות השליטים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה ובארצות אחרות באירופה.

כמה מיהודי החצר הועסקו כמתורגמנים במשא־ומתן שהתנהל בין נציגי מעצמות אירופה לבין שליטי ארצות המגרב, ופעמים רבות נטלו חלק מכריע בכינון קשרים מדיניים וחתימת חוזים ביניהן. מאידך גיסא, היו יהודים אחרים ששימשו במגרב כנציגי מעצמות אירופה, כסוכנים מיסחריים, ואף בקונסולים ודיפלומטים בכירים. תרומתם למדינה בלטה במיוחד באדמיניסטרציה הפיננסית. ידועים יהודים ששימשו כשרי־כספים וכ״בנקאים״ של סולטאנים, באים ומושלים מקומיים. העיסוק שנדרש בראש ובראשונה היה טביעת מטבעות מדינה, ואספקת המתכת הדרושה לשם כך. ״שרים״ יהודיים אלה העסיקו יהודים רבים במיטבעות. פעמים היו שנואים על האוכלוסיה, בשל פיחותים שחלו בערך המטבע — פיחותים שהשליטים ניצלו לטובתם הם — דבר שחשף אותם לסחיטות ואף לפגיעות פיסיות מצד ההמון המוחה (וראה להלן פרק ד׳).

4. המלאכה

חלק נכבד מבית־ישראל במגרב, ובמיוחד במארוקו, עסק ביגיע כפיים — במלאכות ובאומנויות. בניגוד למזרח אירופה, שבה חלו הגבלות על מיספר המלאכות שבהן מותר היה ליהודים לעסוק, בגלל התנגדותן של הקורפורציות העירוניות, הרי באפריקה הצפונית עסקו היהודים כמעט בכל קשת המלאכות האפשרית. לא זו בלבד, אלא שהאיסורים שהטיל האיסלאם על מאמיניו גרמו לכך שמלאכות מסויימות היו בשליטתם הבלעדית של היהודים. כידוע, חל על המוסלמים איסור לעסוק בעיבוד מתכות יקרות. ההלכה המוסלמית רואה כנשך את השכר שמקבל בעל־מלאכה עבור עבודתו בזהב ובכסף. חומרה זו שהנהיגו חכמי הדת המוסלמים מסבירה, בין היתר, מדוע מלאכת הצורפות על צורותיה השונות(עיבוד ראשוני של מתכות יקרות, עיצוב תכשיטי זהב וכסף, חקיקת עיטורים על תכשיטים וכיוצא באלה) היתה נתונה בכל ארצות אפריקה הצפונית (וכמעט בכל ארצות האיסלאם) באופן ניכר בידי יהודים. אולם אומנים יהודים לא עסקו רק במלאכות נקיות וקלות. מציאותם של נפחים בין יהודי המגרב מעידה, שיהודים עסקו גם במלאכות הדורשות כוח פיסי רב.

סוג אחר של מלאכות שהיה נפוץ בין היהודים הוא עשיית בדים (עיבוד המשי והצמר, אריגה, ריקמה ועוד) וחייטות. במלאכה זו עסקו גברים וגם נשים. רבים אחרים עסקו בעיבוד עור.

לעומת זאת, היו עבודות ומלאכות שבהן עסקו יהודים ומוסלמים כאחד, כגון עבודות הבניין — בנאות, נגרות, חרטות עץ וחרטות ברזל, וכן מלאכות הקשורות בייצור מזון, כגון הפקת שמן וטחינת קמח. היו מלאכות שעיקר תוצרתן הופקה למען החברה המוסלמית, אולם היו מבין האומנים שהתמחו בעשיית כלים ותשמישי קדושה המיוחדים ליהודים, כגון עובדים בנחושת ופחחים, שבנוסף לכלי בית ייצרו נרות, חנוכיות, ״תפוחים״ — קישוטים ממתכת בתבנית תפוחים — לספרי תורה (בארצות אירופה הם נקראים ״רימונים״) ועוד. על אלה יש להוסיף את האומנויות ה״יהודיות״: סופרי סת״ם וכורכי ספרים, שוחטים וקצבים, יצרני יין כשר וכמובן ״כלי־קודש״ — חזנים, מלמדי תינוקות ושמשים.

5. מקומם של היהודים בהתפתחות הכלכלית באפריקה הצפונית במאות ה־17 -19

נייחד עתה את הדיבור במיספר סוגיות הקשורות בפעילותם הכלכלית של היהודים בחבלים השונים של אפריקה הצפונית ובתמורות שונות שהתחוללו בה בתקופה האמורה.

פעילותם של הסוחרים היהודיים הגדולים במארוקו קיבלה תנופה החל בסוף המאה ה־17, והתעצמה ביתר שאת במאה ה־18. ייצור הסוכר והסחר בו וכן הסחר הימי היו מרוכזים כמעט כולם בידי יהודים. מצודתם המיסחרית היתה פרוסה עד לנמליה המזרחיים של ארצות־הברית בסוף המאה ה־18. בימי שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) ועד שלהי המאה ה־19 היו אלה יהודים ששימשו בדרך־כלל כסוכנים מטעם מעצמות אירופה במארוקו, ובעיקר בני משפחות אפללו, קורקרס, לוי־יולי, מבאג, אפריאט, אוחנה ולמרי.

לפעילותם הענפה של יהודים מן החוג הזה היתה השפעה מרחיקת־לכת על התפתחותן של קהילות כסלא, אספי, תיטואן, טנג׳יר ואחרות, וכן על צמיחתן של קהילות חדשות. קהילות אלו גם דחקו מבחינה כלכלית את רגליהן של הקהילות הוותיקות מפנים הארץ, כגון פאס ומכנאס וקהילות איזור תאפילאלת.

יהודים מן החוג הזה ניצלו את מעמדם המדיני והכלכלי כדי לשפר את מעמדם המישפטי ומצבם החברתי וכדי להיטיב את מעמדם של כלל בני הקהילות שבהן חיו ופעלו. ואכן, החל בסוף המאה ה־18 קם במארוקו חוג של יהודים בעלי זכויות המעוגנות בהסכמי הקפיטולציות, בחסותן של מעצמות אירופה. מיספרם הגיע לכמה אלפים (וראה להלן בפרק ד׳).

דוגמה לשגשוגה של קהילה מן הסוג החדש היא זו של מוגדור(אצווירה) בשליש האחרון של המאה ה־18. ראשית התפתחותה המואצת קשורה בימי שלטונו של הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את הסחר עם אירופה. הוא בנה את העיר מחדש והפכה לנמל המרכזי של מארוקו. הוא התעלם מקריאותיהם של חכמי הדת המוסלמים והטיל מכסים ומסים על מוצרי יבוא ויצוא ועל כל הסחורות בשווקים. הוא הביא לעיר עשרות משפחות יהודיות, העניק להן זכויות מיוחדות ופטר את חלקן מכל ההגבלות (חוץ ממס הג׳זיה) שהיו מוטלות על יהודי מארוקו. לפי מקור אחד, מנו יהודי מוגדור בשנת 1785 כ־6000 נפש. העיר קיבלה אופי יהודי והנמל והמרכז המיסחרי שבתו בשבת. יהודי העיר פיתחו קשרים כלכליים ענפים גם עם קהילות יהודיות אחרות מחוץ למארוקו כגון קהילות אמסטרדם, לונדון, ליוורנו ואלג׳יר.

נטייתה המחודשת של מארוקו בימי מולאיעבד אלרחמאן(1822 —1859) לפתח את הסחר עם אירופה — שינוי שנגרם בחלקו, כאמור, בעקבות לחצה של צרפת לפתוח את שערי מארוקו לסחר האירופי — נתנה תנופה חדשה ל״תוג׳אר אלסולטאך (סוחרי המלך), שפעילותם פחתה בימי הסולטאן סלימאן (1792 —1822). אברהם ויעקב קורקוס נעשו מן הסוחרים החשובים ביותר של הממלכה.

לעומת זאת התפרנסו רוב היהודים במרכזים העירוניים בפנים הארץ מן המיסחר הקמעונאי. ובימים שפאס ומכנאס שימשו מרכזי הארץ במאות ה־17 —18 סיפקו יהודי ערים אלו שירותים כלכליים, שהחצרנים היהודיים — מבני רותי, טוליראנו, מימראן, ממן, עמאר, בן עטאר ואחרים — נזקקו להם. מאידך גיסא, הם שימשו כסוכנים שקנו סחורה מן היבואנים היהודיים הגדולים וחזרו ומכרו אותה בערים או הפיצו אותה בכפרים ובעיירות שלידן. הם סחרו בבדים שהובאו מגיברלטר, מאנגליה ומארצות השפלה, שימשו מתווכים במכירת התבואה שהובאה מן הכפרים ונמכרה בערים הגדולות או יוצאה אל מעבר לים. הם קיבלו את המונופול על זיקוק ומיסחר בדבש דבורים: את כיכרות הדונג ייצאו לאירופה ומן ה״פסולת״ עשו את יין השיכר המארוקני המפורסם — המחייא. הם זכו גם במונופול על מכירת הטבק (חכירה שנתכנתה ״סאקא די טאבא״). אחרים עסקו במכירת שמנים והיו גם שהיו רגילים לקנות מטעי זיתים (כמו בצפרו) ולסחור בפירותיהם. אחרים סחרו גם בבקר ובצאן ובבהמות משא.

בין יהודי הערים והעיירות היתה שכבה רחבה של בעלי־מלאכה ואומנים. ליהודי מארוקו יצאו מוניטין כצורפים ומומחים לעשיית תכשיטים. יהודי פאס נתייחדו במלאכת עשיית הכובעים, שהיו שונים מאלה שחבשו המוסלמים. שמם יצא גם במלאכת ה״חייאטי״ — עשיית ציפויים לקירות מבד קטיפה בצבעים, רקומים ומצוירים בצורות שונות — לתליה על קירות החדר או דפנות הסוכה.

תופעה המיוחדת לאפריקה הצפונית, שהיתה מצויה בעיקר במארוקו — כנראה בגלל מיספרם הרב של בעלי־מלאכה יהודיים — היא קיומן של אגודות מלאכה, שהשתדלו להקטין את היטלי המסים שהוטלו על חבריהן ועסקו בפעילות חברתית מגוונת (להלן פרק ה׳, עמי 168).

בליל ראשון ז' לחודש כסלו שנה הנזכרת הייתה צעקה גדולה ובהלה שהאלמללאח  שדתה

 הערת המחבר : צריך לומר מה " מחלה " ויש לקרוא שראגה במקום שדתה, הוא שבט ערבי, שהיה חלק מה " מחלה – המחנה הצבאי של אל שייך אל מאמוּן.

נסעו והלכו להם והמלך עמהם ובאו אנשי פאס לבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות, וקבצנו כל ילדי תורה קטנים וגדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר, וכל החכמים סביב הילדים.

וגעינו בבכייה מרה ואמרנו : אחינו בית ישראל דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מאת ה' ב"ה על זאת הצרה, אלא כי בזכות אלו הקטנים. וקראו הקטנים ויעבור ( הכוונה לסליחות, שבהן אומרים פסוקים אלה, הכוללים י"ג מידות ) בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים והגדולים.

והעידו הזקנים בני שמונים שנה, אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה וסליחות כזה שאמרו הקטנים בתוך הסליחות : אנו אין לנו אב ואם כי אם תורת משה רבינו עליו השלום שתשמע קול בכייתינו והיא תתחנן לבוראינו עלינו.

וכששמע הקהל קולם ובכייתם געו כולם בבכייה רבה ועשינו י"ג ויעבור ( כלומר אמרו שלוש עשרה פעם את הפסוקים שמות לד, ו-ז – " ויעבר ה' על פניו ויקרא ה' אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נושא עון ופשע וחטאה ונקה לא ינקה פקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים "  ותכף ומיד ענה אותנו הקב"ה אשר הפליא לעשות עמנו, ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות מאת ה' הייתה זאת.

עד י"ב לכסלו הנזכר לא הלך יהודי לפאס לבאלי שהיו אומרים שהם החיזיקו ביד שראתא, אויביהם. ויהי הסניאות ( שנאה בלהג יהודי מוגרבי ) הולך ומתגבר על היהודים וגזרנו ג' תעניות. וביום הג' – שבח לאל ישתבח ויתעלא שמו וענה אותנו מכל צרה וצוקה – באו השלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים  ואמרו שהיהודים אין להם נשמה ! ( צריך לאמר אשמה ) והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפקט אלקאדי והלכו היהודים לפאס לבאלי ולא היו מניחים למי שעושה להם רעה. מי יכול לכתוב ולספר הצער שאנו בו שכל יום מסים מה שלא נוכל לספור כי אין דבר המלך אלא היהודים.

ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת ( שע"ב – 1612 ) באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמו שנינו וגנבו כל מה שנמצא בבית הכנסת וגנבו שני ספרי תורה והשליכום ברחוב הגינה החדשה. שם ישבנו וגם בכינו וקרינו כמה קינות וקרענו כסותנו. ולמחר צמנו, וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היו במעל הי"ן. ובכ"ד לשבט לשנה הנזכרת עוד ענשו אותנו המלך שלושת אלפים. והחטה שווה ששים אוקיות לסחפא….ובראש חודש אלול הנכר נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד הוא ואחד עשר אנשים. והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות וקרינו ויעבור ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהיה מפורסם. ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות, ומט"ו יום לט"ז נותנים למלך אלף אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו……

ובכ"א לטבת הנזכר היה יום צרה ומבוכה ; סבבו אנשי פאד לבאלי העיר מכל צד להכנס לפאס אלג'דיד, ועשינו סליחות בצעקה ובכייה והקב"ה ענה אותנו ולא יכולו….ובט"ז לשבט הנזכר הלכה אם המלך להביא משפחת בני חסן לעזור אל המלך וגזרו תענית ואנשי פאז אזדיד הולכים וכלים השם יתברך יאמק לצרותינו די. ובג' באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לבאלי מפתח באב אלבוגאת והייתה עת צרה.

בשנת השע"ד – 1613 ליצירה באה שמועה מן אשארק ששר אחד הנקרא בוליף הרג מולאי אשיך והשר שלו סידי בו כבירה  ( צריך לומר סידי בו דבירה, בבירה היא טעות קולמוס ).ושחטו אותו ואת אחיו ואת כל הגדולים שהיו עמו, והיו מוליכים את ראשיהם בידם ומכריזים ואומרים : ככה יעשה למי שיסכים בנתינת לארג' לנוצרים. והלך בוליף הנזכר לעשות מלחמה עמהם ושלחו לנו היודים להתפלל עליהם, ויום שמחת התורה עשינו מצאלין ( מצלא – עריכת תפילה ) ונתנו בעוונותינו הרבים אלפיים אוקיות. ה' יוציאנו לאור כן יהי רצון.

בכ"ח לחשון שנה הנזכרת באה שמועה שמולאי זידאן ניצח לאלקאיים וּתְפָסו והייתה החטא שוה קס לסחפא ( כתב היד לא ברור במקום הזה. ויידה מתרגם כאילו היה כתוב : עשרה מתקאל ) . והמלך מולאי עבד אללאה הלך לרדוף אחרי בוליף הנזכר אשר הרג לאביו מולאי אשיך הנזכר. ובחמישה לטבת השנה הנזכרת באה שמועה שנהרג האלקאיים הנזכר הוא ובנו אלקאייד ( מפקד, נציב ) עזוז וביום הזה בעצמו הרג סידי סלימאן למולאי אדריס שבפאס לבאלי.

בסורה 80-75 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב מצטט חלקי:  

קבענו בברית: אל תשפכו דם אחיכם ואל תגרמו לנשלם מבתיהם ואתם הסכמתם והעדתם על עצמכם לשמור על כך, וכעת אתם הורגים את בני בריתכם, מנשלים חלק מהם מבתיהם משתלטים עליהם בחתירות ומלחמות וכאשר הם

נופלים בידיכם כשבויים אתם דורשים פדיון בעד אלה שנאסר עליכם לנשלם

האם תאמינו בחלק מהתורה ותכפרו בחלק ? מה עונשם של אלה מכם שכך פועלים אם לא קלון בחיי העולם הזה ועונש כבד ביום תחיית המתים?

סוף ציטוט

זהו התיאור האמיתי של כל אשר התרחש לשבטי היהודים בהנהגת מוחמד למרות הסכם ההגנה אהד אל אומה שהיה חתום בין הצדדים שכביכול נחתם בין השבטים היהודיים למוחמד בהגיעו ליתר׳ב בשלהי שנת 622 לספירה.

איך אפשר להסביר את הניגוד בין הכתוב בקוראן לבין כל אשר התרחש הלכה למעשה ביתר׳ב נגד השבטים היהודיים שנושלו מבתיהם, נשדדו ונרצחו באכזריות ונשיהם וטפם נלקחו בשבי ונמכרו כעבדים על ידי מוחמד ולוחמיו?

תיאוריו של התיאולוג המוסלמי איבן הישאם בספרו ״חיי מוחמד״ אודות ההסכם אהד אל אומה אינם משקפים נכונה את אשר אירע בפועל ומגדיל את הספק בקיומו של ההסכם בכללו.

בני השבטים היהודים היו מאמינים באלוהים ולא היו עובדי אלילים על כן הסיבה היחידה לכל אשר אירע נגדם במדינה נעוצה ברצונם של מוחמד וחבר מרעיו לגזול את רכושם למטרות מימון המלחמות וגיוס לוחמים חדשים להגדלת כוחם הצבאי.

אז מה יהיה עונשו של מוחמד וחבר יועציו שנישלו וגזלו את ממונם של היהודים ללא עוול בכפם בהתאם לכתוב בסורה 80-75?

בסורה 120- 115 בספר הקוראן בשורת הפרה כתוב מצטט חלקית:                    

וזכרו כי בקבענו את בית הכעבה כמקום כינוס ומבטח לאנשים אמרנו: קיבעו את המקום של אברהם כבית תפילה וצוויתי לאברהם ולישמעאל שימרו על טוהר ביתי לאלה המקיפים אותו, הנעזרים בו, והכורעים והסוגדים וכאשר ביקש אב ריבוני.

ציטוט חלקי

נשאלת השאלה, מי קבע את בית הכעבה למקום כינוס ומבטח לאנשים? אברהם אבינו מכנען או מנדב וקוצי אבות שבט קורייש ממכה ­­מאות שנים לפני הולדת מוחמד ועלות האיסלאם.

כידוע מנדב בנה את הכעבה והשכין בתוכה כשלוש מאות פסלי אלילים, אלילי כל השבטים והכריז על הכעבה כמקום קדוש מפאת נוכחות האלילים וקבע כללי בטיחות לכל המבקרים מכל השבטים.

חזקה הסברה שכל אשר נוסח על ידי אבן הישאם שנפטר בשנת 833 איננו מסתמך על כתובים אלא על הדיסים ועל כתבי אבן אסחאק שנכתבו אודות מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.

מאין הומצאה הפיסקה, מצטט שנית: וצוויתי לאברהם ולישמעאל שימרו על טוהר ביתי לאלה המקיפים אותו הנעזרים בו והכורעים והסוגדים וכאשר ביקש אברהם ריבוני.

על פי תורת ישראל רגלי אברהם ובנו ישמעאל מעולם לא דרכו על אדמת מכה בהסתמך על הכתוב בתורת היהודים בפרק כב פסוקים ב-ג בספר בראשית. מצטט:

״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבתה את יצחק ולך ל­ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך״.

סוף ציטוט

ידוע שהר המוריה שוכן בירושלים היכן ששלמה בן דוד בנה את המקדש והמרחק בינו לבין מכה רב מאוד.

כל אשר נכתב בסורה 120 – 115 בקוראן בשורת הפרה הנו חלק מהמסורת הפגאנית אשר כללה את מצוות החאג׳ כגון הקפות סביב .

" טקס הטואף״ והלאה יתר ארבעת הטקסים ״סעי״, ״ערפאת״, ״מינה״ זדלפה״, שנכללו בנוהלי עליה לרגל וכללו קידות וכריעות בשעת תפילה,ק לפסלי האלילים ששכנו בכעבה.

בסורה 136- 140 בקוראן בשורת הפרה, מצטט חלקית:

והפתאים שואלים: מה גרם לשינוי בכיוון התפילה ״הקיבלה״ שהיינו נוהגים על פיה ולכן הפנה פניך לעבר המסגד הקדוש במכה ובכל מקום שתהיו הפנו פניכם לעברו.

ציטוט חלקי

ידוע לכל בר דעת שפניית היהודים לכיוון ירושלים בשעת התפילה נועדה להזכיר להם את חורבן בית המקדש ותחינה לשיקומו מחדש.

מה סימלה הקיבלה למוסלמים? את משכן הכעבה עם שלוש מאות פיסלי אלילים?

הכעבה מעולם לא שימשה את המוסלמים כמסגד והכינוי מסגד הקדוש בסורה 136 – 140 חסר כל אחיזה במציאות ונועד להטעיית המאמינים.

כאמור מוחמד הורה בתחילת דרכו למאמיניו לפנות בשעת התפילה לכיוון ירושלים כמנהג היהודים אולם לאחר שהסתכסך עם מנהיגיהם »שינה את דעתו והורה ללוחמיו לפנות לעבר כעבה למרות שידע מעל לכל ספק שבכעבה שכנו באותם הימים כשלוש מאות פסלי עובדי האלילים.

קטע מס׳ 16 – 17 בקוראן מתייחס לתגובת אנשי מדינה לשינוי הכיוון מירושלים למכה וטוען שמוחמד רצה למצוא חן בעיני היהודים, הייתכן? גרסה אחרת אומרת שמוחמד קיבל הוראה מאלוהים לשנות את כיוון התפילה.

הייתכן שאלוהים יורה למאמיניו לפנות לכיוון הכעבה מלאת פסלי האלילים?

אִבּן־אבאס חוקר תולדות האיסלאם גורס שהסלע בהר הבית בירושלים מצא חן בעיני מוחמד וכיוון שהכעבה הייתה מלאה בפסלי אלילים הורה מוחמד למאמיניו לפנות לכיוון ירושלים. אכן ברור לכל בר דעת שרגליו של מוחמד מעולם לא דרכו על אדמת ירושלים ועיניו בחייו לא ראו את פני הסלע בהר הבית.

כל הגרסאות וכל האמתלות להצדקת מעשיו של מוחמד כוזבות וחסרות אחיזה במציאות.

בשלהי שנת 624 לספירה לאחר הקרע בינו לבין רבני היהודים עקב ביקורתם על מעשיו הבזויים נגד שיירות האספקה למכה שינה מוחמד את יחסיו כלפי היהודים ואף הסתייג מכל הלכותיהם אשר האמין בהן לפנים.

כתגמול הורה לתומכיו להתעלם ממנהגי היהודים ולאמץ את מנהגי הפגנים שנהגו אבותיהם לפנים. מוחמד קבע כתחליף לפנות לעבר ה״כעבה״ למרות שידע בוודאות ששוכנים בתוכה מאות פסלים של עובדי אלילים.

היהודים פנו לעבר ירושלים בתפילה שיבנה בית המקדש שנית, לשם מה הורה מוחמד ללוחמיו לפנות לעבר כעבה בתפילה? לברך את פסלי האלילים?

כל הנאמר בקוראן בהתייחס לפניה לעבר כעבה, למשכן האלילים הנו כפירה בתורת ה׳ וסילוף עובדות ותו לא.

ישו ומוסרו

הדוגמטיקה הנוצרית גורסת שישו יצר מושגים חדשים ומקוריים בענייני חסד ורחמים; אולם הרגיל בקריאת התנ״ך והתלמוד נוכח שאין כל חידוש בדברים שיצאו מפיו. בחלק הטוב שהטיף כבר קדמוהו הנביאים וחכמי הפרושים.

לפעמים נראה מהאוונגליון שישו התנהג בענווה, ויש, במיוחד בזה של יוחנן, שישו התבטא בצורה גסה וגאוותנית. הוא דימה עצמו לאדם הראשון, לאברהם, למשה ולשאר הנביאים, וסבר שהוא אף גדול מהם. הוא ייחס לעצמו תכונות שלא היו לשום אדם בעולם:

 ״איש לא עלה השמימה מלבד זה שירד מן השמים ־ בן-האדם [ישו בעצמו]… למען יהיו חיי עולם לכל המאמין בו״_; ״כשם שהאב [בורא העולם] מעיר ומחיה את המתים, כן גם הבן [ישו] מחיה את מי שהוא רוצה. האב איננו שופט איש, אלא נותן את כל המשפט ביד הבן כדי שהכול יכבדו את הבן כמו שמכבדים את האב״_; ״אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי״, ״כל אשר לאבי שייך לי״ (יוחנן ג, יג־טו¡ ה, כא-כג_; יד, ו¡ טז, טו).

הוא אוסר על שומעיו לקרוא לאדם בשם ׳רבי׳, אלא רק לו:

״אך אתם אל ייקרא לכם ׳רבי׳, כי אחד הוא רבכם… גם אל תקראו ׳מורי תורה׳, כי אחד הוא המורה שלכם – המשיח [ישו]״(מתי כג, ח י).

לדברי מרקוס משתמע בבירור, כי ישו תבע לעצמו כבוד וצייתנות יותר מאשר לבורא עולם:

״כל החטאים ייסלחו לבני האדם, וכן גם כל הגידופים אשר יגדפו [את בורא העולם], אך המגדף את רוח הקודש [שיש לישו], אין לו סליחה לעולם, כי אשם הוא בחטא עולם״(מרקוס, כג, כח-כט).

מדברי הברית החדשה משתמע, שהשליחים היו עמי־הארץ שלא ידעו קרוא וכתוב: ״כשראו את מצח נחושתם של פטר ויוחנן, ביודעם שהם מן עמי־הארץ שלא יודעים קרוא וכתוב, תמהו״.

נראה שרק פשוטי העם האמינו בישו:

״בין ההמון ששמעו דבריו [של ישו] היו כאלה שאמרו: האמת, הוא נביא. אחרים אמרו: הוא המשיח… שומריו ענו: אף אדם לא דיבר כמוהו. הפרושים אמרו להם: גם אותכם הצליח לרמות? וכי אחד מחשובי העם או הפרושים האמין בו פעם? הלוא רק מן פשוטי העם שלא מכירים את הדת שמאמינים בו!״ (לוקאס ז, מו-מט).

ואכן, ישו שיבח את אי־הידיעה בתורה:

״אשרי עניי הרוח, כי להם מלכות השמים״(מתי ה, ג).

שומעיו התפעלו מצורת דיבורו הפסקנית:

״כי לימד אותם כבעל סמכות, ולא כדרך שלימדו סופריהם [חכמי הפרושים]״(מתי ז, כט).

אכן, ידוע שאנשים מהמון העם קרובים להתפעל מצורת דיבור פסקנית, ממנה נוצר רושם כי הדובר הוא בר־סמכא.

ישו ותלמידיו היו רגילים להתחבר לאנשים לא מוסריים: ״כשהסב בבית, באו מוכסים וחוטאים רבים והסבו עם ישו ותלמידיו. ראו הפרושים ואמרו לתלמידיו: מדוע אוכל רבכם עם המוכסים והחוטאים? שמע ישו ואמר להם: לא הבריאים צריכים לרופא, אלא החולים״.

מהאוונגליון נראה כמה פעמים שישו לא היה חכם בתורה בכלל, ואף־על־פי כן רצה להיות המשיח בלי שיוכיח את משיחיותו. לפי האוונגליון של יוחנן, כאשר טען ישו שהוא נביא, ביקשו היהודים כמה פעמים שיוכיח זאת; אך במקום הוכחות לאמת את טענתו קיבלו ממנו תשובות תמוהות בהחלט:

״אמרו לו: אם כן, מה האות שאתה עושה למען נראה ונאמין בך? מה אתה פועל? אבותינו אכלו את המן במדבר, כמו שכתוב: "לחם מן השמים נתן למו לאכולי! השיב להם ישו: אמן אמן אני אומר לכם, לא משה נתן לכם את הלחם מן השמים, אלא אבי נותן לכם את הלחם האמיתי מן השמים, כי לחם אלוקים הוא היורד מן השמים ונותן חיים לעולם. אמרו אליו: אדון: תן נא לנו תמיד את הלחם הזה. אמר להם ישו: אני הוא לחם החיים. כל הבא אלי לא ירעב, והמאמין בי לא יצמא עוד… היו שרטנו עליו משום שאמר: ׳אני הלחם היורד מן השמים׳, ואמרו: הלוא זהו ישו בן יוסף אשר אנחנו מכירים את אביו ואת אמו! איך כעת הוא אומר: "מן השמים ירדת"?!׳ השיב ישו ואמר להם: אני הוא לחם החיים. אבותיכם אכלו את המן במדבר ומתו. זה הוא הלחם היורד מן השמים כדי שיאכלו ממנו ולא ימותו [לעולמים]… והלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם… רבים מתלמידיו ששמעו זאת אמרו: קשה הדבר הזה_; מי יכול לשמע אותו?… בשל הדבר הזה נסוגו רבים מתלמידיו ולא הוסיפו להתהלך אתו״(יוחנן ו, ל-סו).

שלוחי הפרושים ביקשו ממנו שיוכיח את נבואתו, והוא ענה:

״אני הוא המעיד על עצמי, וגם האב אשר שלחני מעיד עלי. שאלו אותו: איפה אביך? השיב ישו: גם אותי גם את אבי אינכם מכירים״ (יוחנן ח, יח־יט).

בלי להיכנס כלל לאישיותו האמיתית של ישו עלינו לציין הבדל היסטורי ועיקרי בין הנביאים הרבים, שעמדו לישראל במהלך הדורות, לבין ישו. הנביאים הוכיחו את עם ישראל בדברי תוכחה ומוסר קשים והעמידו אותם על חומרת מעשיהם – אבל הם הפגינו חוכמה, צדקות וענווה בצורה שהיתה מקובלת על חכמי הדור. הנביאים עמדו בראש חכמי הדור; הם הוכיחו את הרשעים, אך כיבדו את החכמים ואת הצדיקים והחסידים שבאומה. כמובן, קרובי המשפחה של הנביאים שהכירום מקרוב, היו הראשונים להכיר את חסידותם. לעומת זאת, לפי האוונגליון, חשבה משפחתו של ישו, שהכירה אותו מקרוב, שהוא משוגע ולא האמינה בו כלל. ועוד הדור כולו נחשב בעיני ישו כרשע וכצבוע. בהתאם לדברים אלה היו התוצאות שונות: בעוד תלמידי הנביאים מסרו את מה שקיבלו מרבותיהם ואבותיהם כצורתם, באו תלמידי ישו, שינו את הדברים ״יצרו ׳יהדות׳ אחרת.

מקריאה באוונגליון עולה, שהפרושים והמוני העם שנהו אחריהם ראו בדמותו של ישו מין גורו, הוזה, הסובל משגעון גדלות, סר וזעף, הכועס על כל מי שמפקפק בגדולתו. לכן לא שעו לדברי המוסר שהשמיע ולא קיבלוהו לנביא. לדעתם בלבל ישו את האנשים בדיבוריו המשונים, והם חששו שדבריו יגרמו לבלבול באמונה בתורה, בדברי הנביאים, בדברי חכמים ובשמירת הדת.

ואכן, ההיסטוריה הוכיחה את צדקתם: אולי כבר בחייו, וודאי לאחר מותו, בנו אבות הכנסייה, פאולוס וחבריו, אמונה חדשה השונה בתכלית שינוי מהיהדות בכל הקשור ביחסה להשם, לנביאים, למשיח, לקיום התורה, וביסודות המאפיינים אותה בהשוואה ליסודות הדת והאמונה היהודית. ממשיכיו השתמשו בדברי ישו כדי לבסס דת חדשה. זאת ועוד, לפי האוונגליון גם ישו קרא לעצמו ׳מלך ישראל׳, וחלק מהעם חשש שהדבר יעורר את כעסו של השלטון הרומאי.

כל מה שכתבנו כאן על אודות ישו נוגע ליחס היהודים לנצרות ונועד לתת את הרקע להבנת העניין – מדוע לא קיבלו היהודים את דרישת מוחמד להאמין בישו; אבל באשר לדחייתם את האסלאם אין חייו של ישו, אישיותו האמיתית ותורתו שדרש באמת מעלים או מורידים.

על המחבר.

הגדה די היטליר,נתחברה בידי נסים שן שמעון, וראתה אור ברבאט באישור הצנזורה הצרפתית. בשער המהדורה הנדפסת לא צוין מועד ההוצאה לאור. אולם המאורעות ההיסטוריים הנזכרים בהגדה מסייעים לקבוע כי נתחברה בשנת 1943.

זהותו של המחבר אינה ידועה לנו מתעודות אחרות, ולהוציא שמו העברי, המופיע בשער ההגדה ללא ציון שם משפחתו וללא שמו הצרפתי, אין בידינו מידע על אודותיו. למעשה רק החיבור עצמו יכול לסייע באפיון כללי של דמותו ושל סביבתו.

נדמה לי שאין סיבה לפקפק בכך שהחיבור ראה אור בקרבת מקום מגוריו של המחבר, דהיינו העיר רבאט או בנותיה. מסקנות ממוקדות יותר באשר למוצאו של המחבר תוכלנה להתבסס על סיווג לשוני של נוסח השרח שאחז בידו, כל כמה שאפשר לאפיינו על סמך הטקסט החדש.

את גילו קשה לקבוע, וההכרעה בעניין זה תלויה במידה רבה באינטואיציה. חוש ההומור החד, הסטירה החריפה והאירונית הנועזת שבאים לידי ביטוי בחיבור לכל אורכו, מחזקים בקרבי את התחושה שמחבר היה אדם צעיר ברוחו.

עיון בטקסט מעלה מיד כי לשונותיו של מחבר ההגדה היו הערבית־היהודית של יהודי מרוקו והצרפתית, ששימשוהו כנראה זו לצד זו וכן בערבוביה. נוסף על כך ניכרת ידיעתו את הערבית־היהודית הכתובה, שהכיר בין השאר מן השרה להגדה של פסח, ואשר בה בחר לחיבור יצירתו. עם זאת היעדרם של כללי כתיב ותעתיק מדויקים מעורר ספק עד כמה היה האיש דק פורתא בלשון זו. אשר ללשון הקודש, שוליותו של המרכיב העברי בלשונו של המחבר יש בה כדי להעיד כי העברית לא הייתה שגורה בפיו ברמה גבוהה.

הערת המחבר : משה בר־אשר הצביע על ארבע קבוצות שונות של דוברים שנבדלו זו מזו מבחינה חברתית, כפי שמלמד גם יחס! ללשו׳ העברית. על פי הצעת החלוקה הזאת יש למנות את נסים ב­שמעון עם ׳בני הקבוצה השנייה, קהל היודעים קרוא וכתוב אשר 'לא ידעו הרבה מעבר לקריאה רהנסה של העבריה הבסיסית', ראו: בר־אשר, מסורות, עמי 151.

זאת ועוד, בכמה מקומות ביצירה נראה כי העיצוב הצורני של הטקסט – כמו החריזה ומשחקי המילים – נשען על היכרות חלקית ועל הבנה מועטה של הטקסט העבר־המקורי של ההגדה של פסח. חיזוק לרושם שהמחבר לא היה בקיא בעברית יש בבחירתו לכתוב את חיבורו בערבית־יהודית. אפשר לשער שלו הייתה הלשון העברית שגורה היטב בפיו, היה מבכר אותה על פני הערבית, כפי שנהגו יוצרים אחרים בספרות זו, אם כי כמובן אין לחרוץ בעניין זה מסקנה מחייבת. על פי האמור עד כה אני משער כי המחבר קיבל בילדותו ובנעוריו השכלה מסורתית טובה ואולי אף קנה לו גרסא דינקותא. עם זאת נראה כי לא היד תלמיד חכם, ואפשר לקבוע כמעט בוודאות שלא היה אישיות רבנית, גם בשל רוח הביקורתיות והאירוניה הדתית ביצירתו, המוסבות גם כלפי שמיא. בהתחשב במגמות ההיסטוריות ששלטו בזמנו ובסביבתו של המחבר, אפשר להניח שזיקתו למנהג ולמסורת הייתה או נעשתה רופפת, בהשפעת רכישת השכלה צרפתית ובעקבות מגמות של חילון.

מחבר ההגדה היה ללא ספק בקיא באירועי המלחמה, ומן הסתם מקור ידיעותיו היה בעיקר בעיתונות הצרפתית בת התקופה. הוא ידע מונחים טכניים (כגון שמות כלי מלחמה), שמות של אישים מרכזיים רבים שפעלו במלחמה ושמות מקומות שהתחוללו בהם אירועים חשובים. עם זאת נראה כי רמת ידיעותיו לא חרגה מרמת הידיעות של משכיל ממוצע.

האירועים הפוליטיים שסקר ביצירתו ואופן הצגתם מורים על מידה לא מבוטלת של מודעות פוליטית. אין כמובן תמה על כך שהכותב הביע בכל מקום תמיכה גלויה בבעלות הברית ובמנהיגיהן. עם זאת בולטת  מאוד הזדהותו המלאה עם הגנרל שרל דה־גול, עם הגוליסטים ועם תנועת ה׳ר־זיסטנס׳  LA Resistance תנועת ההתנגדות לשלטון הנאצי שפעלה במחתרת בצרפת, והערצתו אותם. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתיאורים שבהם גילה המחבר את משאלות לבו, כגון תיאור מלחמתו של דה־גול בנאצים בצרפת(!) (שורות 229-214) ותיאור מאבקם של אנשי תנועת ה׳חיסטנם׳ בנאצים (שורות 401-393). סביר להניח שעמדתו של המחבר משקפת את מקורות המידע המרכזיים שלו – שידורי הרדיו המחתרתיים והעיתונות של ׳צרפת החופשית׳, הכוחות הצרפתיים שפעלו מחוץ לצרפת בהנהגתו של דה־גול נגד גרמניה ־מדינות הציר, ואולי יש בכך אף לרמז על השתייכותו לתנועה פרו־גוליסטית. לעומת זאת ההתייחסות המצומצמת לרעיון החזרה לארץ־ישראל וכן אופייה – ההיסטורי בעיקרו ולא אידאולוגי – מעידים לדעתי על זיקה רופפת של המחבר לפעילות הציונית.

בבהילו                                                           בבהילו

בזרבא זאוו לאמיריכאן                                    במהרה באו האמריקנים

הא לחמא                                                         הא לחמא

האד לוזה דעאף                                                 הפנים החלשות האלה

די כאנו ענד זדדודנא בלכלעא די היטלר                  שהיו לאבותינו בבהלה מהיטלר

זמיע זיעאן יתסארא ויכאף                                   כל דכפין יתהלך ויפחד

זמיע למחדאז בררעדא כא יטיר                             כל דצריך ברעדה מתעופף

האד סנא הנא                                                    השתא הכא

סנא זאייא פלהנא                                               לשנה הבאה בשלווה

האד סנא הנא בלמארסי נואר                                השתא הכא בשוק השחור

סנא זאייא פי פאליסתין אולאד לחראר                    לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין

הפולמוס

על התנהגותם של אנשי הכת בכלל ועל הדרך בה נהגו לחוג את ימי־צומות אומר ר׳ אברהם הסבעוני: ״על דבר הצומות וזעקתם ולא זעקתם אלא ביטולם בעוונות מקצת החכמים התמידו לעשותם יום טוב יותר מימים טובים פסח וסוכות, ומוציאים ס״ת (ספרי תורה) ומברכים לבטלה. ומוסיף בז׳ ברכות והלל אשר לא כדת ולא השגיחו לדברי הפוסקים שאמרו שהם תקנת נביאים. וכתב אורח חיים שלא יתבטלו עד שיבנה בית המקדש והמבטלם, פורץ גדר ישכנו נחש, וכתב הרמב״ם ז״ל, סימני המשיח כשיקבץ את ישראל ויצליח במעשיו ובמלחמותיו ויבנה בית המקדש במקומו, זהו ודאי מלך המשיח והם עושים … ביום צרה ונאצה, ויום שרפת ההיכל עושים מרזחים רחמנא ליצלן.״ באותו מכתב מפרט ר׳ אברהם הסבעוני את פעילות הכת ואת השפעתה המזיקה. א. ר׳ אברהם הסבעוני מריץ מכתבים לכל הקהילות ומוכיח אותם על טעותם. הוא גם מזהיר אותם מפני התעשות עם השלטונות. כפי שהסברנו בפרק הדן ברקע ההסטורי, התקופה היא תקופת ביסוס שלטונו של מולאי ראשיד אחרי תקופה ארוכה של אנרכיה במדינה. הנסיך העלאווי, ממיסדי השו­שלת החדשה, היה רגיש לכל תנודה העלולה לגרור אחריה אי־שקט חברתי, ולבן משתמש ר׳ אברהם הסבעוני גם בנימוק זה על מנת ליסר את הסוררים ולהניעם לחדול ממעשיהם ולחזור בתשובה.

על אנשי קהילת מרקש הוא כותב: ״ואני כתבתי להם על דברי הבתי־כנסיות שנחרבו במאמר משנה למלך אשר שם בעוונות וקראתי קול בוכים, והיה בידי כתב שכתבתי להם על דברי הצומות אולי ישובו מדרכם לאחוז מעשה אבותי­הם ומעשה נביאים, ולא נהיה כשתי תורות.״ בהמשך המכתב הוא עומד בפרוטרוט על הסטיות הדתיות ובין השאר הוא מציין שלמרות פניותיו לא שמעו לתוכחותיו ואף ביטלו את המנהג המקובל מדורי דורות בישראל לא לשחוט בהמות בא׳ באב, ולא לאכול בשר בימי בין המצרים, עד עבור תשעה באב. בצער הוא כותב: ״בדו מלבּם שבאו בשורות טובות ושחטו בשר.״ הוא מכון את חציו השנונים לעבר ר׳ שלמה אבי־טבול ממרקש: ״המחזיק במעוזם … שהעיז פניו כעד כל החכמים ואומר להדיוטות מוטב שנהיה מן המאמינים ולא מן הכופרים.״

על אנשי העיר סאלי – שבה היתה הביתה הקנאית והקיצונית ביותר – כותב הסבעוני אל ששפורטש שלאחר שחזר ״מנסיעות ההסברה״ שלו ברחבי המדינה מצא שהקהילה מחולקת לארבע כתות: ״כת אחת מתענה בפרהסיא, וכת שניה מתנגדת, עושים יום טוב גדול וחוגגים את ימי הצומות, כת שלישית צמים בצנעה שלא ירגישו בהם, וכת רביעית החליטו להתענות והפסיקו את צומם לאחר שביקרו אצלם ושכנעו אותם שאין צורך בצום, ואף הזמינו אותם לסעודה. אנשי כת זו בדרך כלל נענו להפצרות ואכלו ׳מפני הבושה׳.״

הסבעוני מתאר את החגיגות שערכו בימי הצום אנשי כת ב׳ המתעדים בפומבי לצומות. למסיבות ימי הצום הזמינו ״כלי שיר וכלי זמר, המנענעים ומצלצלים ומביאים משוררים גויים ולא מתייראים מפני הסכנה.״

הכת הראשונה שקיימה את הצום בפרהסיה, כללה בודאי את כל חכמי ורבני העיר, כל המנהיגות הרוחנית של הקהילה ור׳ אברהם הסבעוני קורא להם ״קהל ישיבתנו״. ובך מגדיר קבוצה זו הסבעוני: ״וקהל ישיבתנו יצ״ו (ישמרם צורם וינצרם) מחזיקים בצומות כמו שידענו שכולם תחכמוני ורבי פעלים מהצרי חקלא(מקובלים) קולעים אל השערה ולא יחטיאו כי גדל ערכם בתלמוד וליבון ההלכה כעומר נקי ת״ל (תהילה לאל).״

הנה כי כן אנו למדים שסאלי היתה לא רק עריסתה ומקום הורתה של הכת הקיצונית והקנאית ביותר, תחת שרביט הנהגתו של ר׳ יעקב בן־ סעדון, אלא גם מוקד התערות מרכזי שכיון והדריך את ההתערות לתנועה. ר׳ אברהם הסבעוני היה השאור שבעיסה, פעיל ומפעיל, עורך

מסעות שכנוע, מוקיע את התועים בדרכי החיים, מריץ מכתבים לקהילות ב־י־רות במרקש, מקנם, תדלה ועוד, כפי שהוא עצמו מעיד: ״וכשבאתי בטלטולי לכאן עיר סאלי״ או ״ואני כתבתי להם״ או ״וכתבתי תוכחות ג־דלות לדיינים ולכל הקהל״ ועוד.

סביר להניח שסאלי היתה מוקד מרכזי לפעילות עד התנועה השבתאית, משתי סיבות:

• סאלי היתה באותם ימים מרכז רוחני, תרבותי, מסחרי וכלכלי גדול.

2 מקומה הגיאוגרפי. השנים בהן אנו דנים הן תכ״ו-תכ״ט (1669-1666). כזכור, באותן שנים שרר רעב כבד במרוקו – כפי שהוסבר בפרק הדן ברקע ההסטורי של התקופה. בשנות בצורת נפגעו בדרך כלל ערי פנים הארץ. סאלי הנמצאת על חוף הים, נפגעה פחות מעצירת הגשמים ומצבה היה שפיר יותר, ולכן בימי רעב נהרו תושבי ערי הפנים אל ערי החוף.

סימוכין לשתי הסיבות האלה אנו מוצאים בקטע הבא באגרתו של הסבעוני: ״ונתקבצו אלי החכם כה״ר דניאל טולדנו וסיעתו מק״ק מיקינים ומה שנמצא מק״ק מיקיניס, ומה שנמצא מק״ק תיטואן, אלקצ׳ר ופי״ס, ועשינו צום במשפט.״ שתי הסיבות שציינו מסביר גם את נוכחותם בסאלי של חכמי מקנם, פאם וכו'.

מלאכתם של ר׳ אברהם הסבעוני, ר׳ דניאל טולידאנו ושאר חכמי הקהילות לא היתה קלה. מולם עמדו אנשים עקשים, קנאים, דבקים באמונתם, שהאמינו בלב שלם ותמים שאכן ימי המשיח הגיעו. על קנאותם ודביקותם של אנשי הכת באמונה החדשה כותב ר׳ אברהם הסבעוני: ׳ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דברי הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בתשעה באב … והשנה הזאת (תכ״ח) ג״כ (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו, ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים, ולא לדברי הנביאים, וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי, זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון ועד היום ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי."

סגולות ארבעת המינים

סגולת הלולב

אישה המקשה בלידתה, מביאים לפניה לולב ומתירים אגודתו ואומרים לה: השם יתברך יתיר אותך מקשיך  גם נוהגים להצניע את הלולב במקום סתר, שאין בני הבית שכיחים בו, ובערב פסח משתמשים בו להסקת התנור, לשם אפיית מצה שמורה. יהודי דבדו נוהגים לאחר ההושענות להשיר את העלים מן הלולבים ולתת אותם לילדים לשחק בהם.

סגולות הערגה

[anti-both]

בעלת הבית מקבלת מידי בעלה את כל ארבעת המינים. את האתרוג מניחה בינתיים בין הבגדים, הייתר היא מצניעה בעליית הגג עד ליום הארבעה עשר בניסן הבא ובעת אפיית המצה השמורה, הם ישמשו להסקת התנור, כדי לאפות בהם את המצה, הואיל ונעשתה בה מצווה אחת, תיעשה בה מצווה נוספת.

יש מקומות שנוהגים לשמור את הערבה, הם שולקים את העלים שלה, ואת מימיהם הם נותנים לנשים העקרות, במקומות אחרים שומרים במקום נסתר את בדי הערבה ומאוחר יותר, מורידים את העלים שלה ועושים מענפיה כמין שיפודים לצלות בהם בשר לנשים עקרות לסגולה.

״מי שניטל ממנו כח הדיבור, יקח ערבה ישנה ומצה מן האפיקומן, יכתישם הידק היטב, ויערבבם במאכל״.

אישה שאין דמיה מסודרים (מקדימה או מאחרת במחזור), סגולה לה אם תעשן את בית רחמה בעשן של ערבה שחבטו בה בהושענא רבא ותסתדר כראוי.

האתרוג וסגולותיו

האתרוג המוכתר בתואר ״פרי עץ הדר״ (ויקרא כג, מ) נוסף להיותו עומד בראש ארבעת המינים, הוא גם מביא מזור לחולים, לעקרות ולמעוברות.

סגולותיו של האתרוג רבות הן: ריחו וריח העלים שלו נעימים. הוא מרחיק את העש כאשר הוא מונח בין הבגדים, הוא נותן ריח ניחוח בפה. עם ישראל ראה באתרוג סמל של הוד והדר ויחס לו סגולות רבות כגון: רפואה, שלום, פרנסה, פריה ורביה ובנים ריחניים כמובא בתלמוד: ״דאכלה אתרוגא הוו לה בני ריחני״, וכן ״ברתיה דשבור מלכא אכלה בה אמה אתרוגא והוו מסקי לה לקמיה אבוה בריש ריחני״(בתו של שבור מלך פרס אכלה אמה בזמן ההריון אתרוג, והיו מעלים אותה לפני אביה בראש הבשמים, משום שהייתה ריחנית כל כך״) (כתובות סא, עא).

״פרי עץ הדר״ נקרא בלשון חכמים־אתרוג, ובפי העם אתרוגא, אתרונגא (קידושין, ע, עא) וגם תרוג, איטרוגא ובערבית מוגרבית ״טרונג׳א״. חכמינו הרבו להפליג בשבחו של האתרוג ודימוהו ללב שהוא משכן השכל (ספר החינוך, מצוה רפ״ח). המשורר מחבר הפיוט ״סוכה ולולב״ מדמה את האתרוג לדוד מלכא . ״דוד לאתרוג כלה כלולה״.

השתמשו באכילת אתרוגים לרפואה, ומעשה במלך אחד ממדינת הים שנתרפא מחולי־מעיים על־ידי אכילת אתרוגים (ויקרא רבה ל״ז פרשת בחקותי).

גם מחלת ״גילויא״_; מי ששתה מים מגולים, שיש חשש שמא שתה מהם נחש והטיל בהם ארס, יקח אתרוג מתוק, יעשה בו חור ויניחנו על גבי גחלים לוחשות שיתבשל האתרוג בדבש, ויאכלנו ויתרפא ממחלת ״גילויא״. (שבת קט, עב).

סגולה ללדת בן־זכר: מסופר על בת הדוכס קרל שילדה לבעלה רק בנות, אך בן יורש העצר, לא ילדה. בת הדוכס שמעה על סגולת האתרוג ומיד הלכה ביום הושענא רבא לבית־הכנסת היהודי, נטלה משם אתרוג ונגסה את פיטמתו, לאחר זמן־מה נולד לה בן והוא היה יורש העצר פרדריך וילהלם הרביעי מלך פרוסיה.

נהגו תמיד לעשות מהאתרוג מרקחת ולתת אותה לאשה המתקשה ללדת, או לשמור את האתרוג, כדי לברך עליו ברכת ״שהחיינו״ ביום ט״ו בשבט. אם מבשלים את חלקו הפנימי של האתרוג או מוצצים אותו, הוא יטהר את ריח הפה. אסף הרופא (חי במאה השישית) מרבה בשבחו של האתרוג ובין היתר מציין:

קליפת האתרוג מחממת את הגוף ואילו הפרי מקרר את הגוף ומרבה את הליחה. . . . המיץ של האתרוג מוציא את הגזים מן המעיים, מרגיע את תבערת המרה… גרעיני האתרוג מועילים לכאבי הכליות. שמן הקליפה מרפא כאב אוזניים״.

מאחר שהאתרוג מחמם את הגוף ומביא גם לידי טומאה, על־כן אסרו על הכהן הגדול לאכול אותו בערב יום הכיפורים. גם קליפתו מחזקת את הלב. מי שניטל ממנו כוח הדיבור ונאלם, ישימו בפיו קליפת אתרוג ויראו פלאות.

מי שיש לו הפרעות בשמיעה, כלומר שומע קול רעש מתמיד באוזניו, יקח קליפת אתרוג, יסחט השמן שבה ואותו שמן יטפטף אותו לתוך אוזנו.

סגולת ההדס

גם ההדס אינו מפגר בסגולותיו אחר האתרוג. הרחת ההדס היא סגולה בדוקה לבנים הגונים ותלמידי חכמים. אמרו על ר' יהודה בן אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה (כתובות יז־עא). גם המקשה ללדת יקחו לה עלי הדס, ישחקו אותם וישרו אותם ביין, ויתנו לה לשתות בתוך משקה חם.

מי שזב לו דם מחוטמו, יריח עצי הדס ויפסק הדם. בשל ריחו הנעים נתחבב ההדס על בני אדם והספרדים נוהגים לכבד את השבת בשתי חבילות הדסים, אחת כנגד ״שמור״ ואחת כנגד ״זכור״.

מעמדם הרם של ארבעת המינים המכוונים לשבעת ״האושפיזין״ תואר על ידי משוררי מרוקו בכל הזמנים בשיר ובפיוט:

״ההדס רומז לשלושה אבות/משה אהרן בדי ערבות/יוסף ללולב חמדת לבבות/דוד לאתרוג כלה כלולה/״(ס. ה) (מיגון הפיוט סוכה ולולב)

התלמוד משבח כל מי שרואה את ארבעת המינם בחלום: הרואה אתרוג בחלום הדור הוא לפני קונו. הרואה לולב בחלום־אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים. הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחים לו, ואם אין לו נכסים ירושה נופלת לו ממקום אחר. (ברכות נז, עא).

הרואה ערבה בחלומו־תערב תפילתו לפני ה׳ (ספר המנהגים)

סורה מספר 2 בקוראן, היא הסורה ( פרק 9 הארוך ביותר בן 286 פסוקים, כאשר בתוכה מופיע הפסוק הארוך ביותר בקוראן, פסוק 282…..סורה שיש בה תוכחות רבות, כמובן כנגד הכופרים בדת האסלאם……אני מביא אותה כאן בחלקים, לשיפוטכם…..

כמובן המקור הוא הקוראן עצמו בערבית, התרגום הוא של פרופסור אורי רובין, מתוך ספרו " הקוראן "

8 وَمِنَ النَّاسِ مَن يَقُولُ آمَنَّا بِاللّهِ وَبِالْيَوْمِ الآخِرِ وَمَا هُم بِمُؤْمِنِينَ

ישנם אנשים האומרים, אנו מאמינים באלוהים וביום האחרון, אך אינם מאמינים

ישנם אנשים : הפרשנים מזהים אותם עם המתחסדים ( מכונים בערבית : מונאפיקון ), כלומר אנשים קיבלו על עצמם את האסלאם למראית עין בלבד

ביום האחרון : ביום הדין

9 يُخَادِعُونَ اللّهَ وَالَّذِينَ آمَنُوا وَمَا يَخْدَعُونَ إِلاَّ أَنفُسَهُم وَمَا يَشْعُرُونَ

הם מבקשים להוליך שולל את אלוהים ואת המאמינים, ואולם רק את עצמם יוליכו שולל ולא יחושו

 10 فِي قُلُوبِهِم مَّرَضٌ فَزَادَهُمُ اللّهُ مَرَضاً وَلَهُم عَذَابٌ أَلِيمٌ بِمَا كَانُوا يَكْذِبُونَ

הנגע פשה בלבם, ואלוהים הוסיף להם נגע, וצפוי להם עונש כבד כי שיקרו.

הנגע פשה בלבם : תיאור מקובל למתחסדים

11  وَإِذَا قِيلَ لَهُمْ لاَ تُفْسِدُواْ فِي الأَرْضِ قَالُواْ إِنَّمَا نَحْنُ مُصْلِحُونَ

בהיאמר להם, אל תחמסו את הארץ, יגידו, דואגים אנו רק לשלום יושביה.

 12 أَلا إِنَّهُمْ هُمُ الْمُفْسِدُونَ وَلَـكِن لاَّ يَشْعُرُونَ

ואולם חומסים הם, ולא יחושו

13 وَإِذَا قِيلَ لَهُمْ آمِنُواْ كَمَا آمَنَ النَّاسُ قَالُواْ أَنُؤْمِنُ كَمَا آمَنَ السُّفَهَاء أَلا إِنَّهُمْ هُمُ السُّفَهَاء وَلَـكِن لاَّ يَعْلَمُونَ

בהיאמר להם, האמינו כשם שהאמינו האנשים, יגידו, הנאמין כשם שהאמינו השוטים ? אלא שהם עצמם השוטים, אך אינם יודעים.

האמינו כשם שהאמינו : יש המפרשים שהפנייה היא אל היהודים

האנשים : יהודים שהתאסלמו – הידוע שבהם הוא עבדאללאה אבן סלאם – או חבריו של הנביא