תולדות היהודים בארצות האסלאם


תולדות היהודים בארצות האסלאם

 

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

שלום בר-אשר

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

באפריקה הצפונית שוכנות המדינות מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב(טריפוליטניה וקירינייקה) וכן מצריים. אולם, בשל התפתחויות היסטוריות שונות, היוו הארצות שממערב למצריים איזור גיאופוליטי נפרד.

החל במאה ה־16 נפתחה תקופה חדשה בתולדות אפריקה הצפונית. במארוקו מתגבשת הממלכה השריפית תוך כדי מאבק באימפריה העות׳מאנית ובפולשים מחצי־האי האיברי. יתר הארצות באיזור זה, שלא הצליחו להחזיק מעמד מול פלישות הספרדים והפורטוגלים, נפלו לידי האימפריה העות׳מאנית. מצריים נכבשה בידי התורכים בשנת 1517, ואחר־כך נכבשו על־ידם בזו אחר זו אלג׳יריה, לוב ותוניסיה. אך למרות השלטון העליון המשותף לכאורה, היו ארבע הארצות שממזרח למארוקו כפופות למעשה למימשל, שהיה שונה בכל ארץ וארץ, פרי תנאים היסטוריים שונים. בפרק הזמן שבו אנו דנים — היינו, מאמצע המאה ה־17 ועד אמצע המאה ה־ 19 — מצויה מארוקו במצב של נסיגה מדינית וכלכלית. לאחר שבמאה ה־16 הצליחה להדוף התקפות של הפורטוגלים, הספרדים והתורכים, נתגבשה בחוגי השליטה נטיה ברורה להסתגרות מדינית, שנבעה מחשש השתלטות זרים עליה. מארוקו הגבילה מאוד את סחר־החוץ שלה, וקשריה עם שאר ארצות המגרב נחלשו יותר ויותר. רק שלושה שליטים — מולאי איסמאעיל (1672 —1727) ומידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) — שביקשו לחזק את שלטונם ולהיות תלויים פחות בגורמים מקומיים — ומולאי עבד אלרחמאן (1822 —1858), שהיה נתון תחת לחצן של מעצמות אירופה לפתוח את שוקי מארוקו בפניהן — גילו עניין בקשרים כלכליים ומדיניים עם מדינות חוץ.

יכולתו של השלטון המרכזי להטיל את מרותו על כל חלקי מארוקו היתה מצומצמת ועד שנת 1912 נתחלקה למעשה המדינה לשני חלקים: בלאד אלמכ׳זן — שנשמעה לשליט, אם היה תקיף, ובלאד אלסבה — חבלי ארץ, בעיקר באזורים ההרריים, שהיו שסועים מחמת יריבויות שבטיות, ואשר ראשי השבטים שבהם סירבו בקשיות־עורף להכיר בסמכות הסולטאן. זה היה יכול לשלוט באיזור  ולהשאירו תחת מרותו, רק בשוטטו עם גייסותיו בלי הרף מיישוב ליישוב על־מנת לגבות את המסים בכוח הזרוע. לא היה בכוחו של שום סולטאן — ואולי אף לא עלה הדבר על דעתו — לאחד את הכוחות היריבים ולחדש את פני הארץ. למעשה היתה המדינה צירוף של אזורי שבטים, שהדבר היחיד המשותף ביניהם היה קשר דתי רופף.

המשימות שהיו מוטלות על השלטון המרכזי במאות ה־17 — ה־19 לא היו, איפוא, קלות. למרות התייצבות הגבול עם אלג׳יריה ממזרח, לאחר שנהדפו כל נסיונותיהם של התורכים להשתלט על מארוקו, ולמרות שבירת המתקפה מכיוון חצי־האי האיברי, עם נסיונותיהן של ספרד ופורטוגל להשתלט על החוף האטלנטי וחוף הים־ התיכון (הספרדים הצליחו להחזיק רק בסבתה ובמליליה ובכמה מוצבי חוף קטנים) — למרות כל ההצלחות הללו, היתה הארץ נתונה במשך פרקי זמן רבים במצב של חוסר יציבות פוליטית, ולעתים, למשל בשנים 1728 —1757, במצב של אנרכיה. כך היה בחלק השני של תקופת שלטונו של מולאי סלימאן (1792 —1822): באטלס התיכון פרצו החל משנת 1810 מרידות של שבטי הברברים, והם הנחילו מפלות לגדודי הסולטאן שנשלחו לדכא את המרידות. בשנות שלטונו האחרונות נמשכה התמוטטות השלטון, ובמותו הוריש לבנו מולאי עבד אלרחמאן ארץ הנוטה שוב לאנרכיה, ואך בקושי רב הצליח זה לייצב את שלטונו: מנגד ארבו לו מעצמות אירופה: צרפת, שביקשה להעניש את מארוקו על תמיכתה בעבד אלקאדר שמרד בשלטונה באלג׳יריה, וספרד, שחידשה את לחצה בצפון הארץ ותבעה מן המלך ויתורים מדיניים וצבאיים.

כדרכם בכל ארצות כיבושיהם, שלטו הסולטאנים העות׳מאניים באפריקה הצפונית באמצעות מושלים מקומיים, שתפקידם העיקרי היה גביית מסים ל״שער העליון״ בקושטא. למעשה, ניהלו השליטים המקומיים מדיניות פנים וחוץ שאינה תלויה כמעט כלל בקושטא, מדיניות שכללה גם פיתוח יחסים כלכליים עם מעצמות אירופה.

עם כיבושן של אלג׳יריה ותוניסיה במאה ה־16 על־ידי האימפריה העות׳מאנית, נתמנה פחה (פקיד גבוה) תורכי בכל אחת מן הארצות האלה. אך במאה ה־17 נשמטה ההנהגה מידי הפחות באלג׳יריה, והשליטה עברה למעשה לידי ״דאים״ — מפקדי צבא שהועלו על־ידי קציני צבא ״הייניצ׳רים״, הלא הוא חיל־הרגלים התורכי הנודע, ועל־ידי קציני הימיה — ה״ראיסים״ — קברניטי ספינות הקורסארים. ספינות מלחמה אלו הפילו חיתתן על השייט בים התיכון והפכו את השוד הימי לענף הכלכלי העיקרי של אלג׳יריה במאה ה־17. הארץ חולקה לשלושה מחוזות: המחוז המרכזי ובירתו אלג׳יר — תחום שלטונם של הדאים עצמם: המחוז המזרחי ובירתו קונסטנטין: והמחוז המערבי ובירתו מאזונה, ואחר־כך מעסכר (או והראן, כאשר השתחררה מן הכיבוש הספרדי). במחוזות אלו שלטו באים־נציבים מקומיים. השלטון באלג׳יריה נעשה רופף במיוחד לקראת סוף המאה ה־17. בשנים 1671—1818 נתחלפו שלושים דאים, מחציתם בעקבות מזימות פוליטיות ומעשי רצח שביצעו קציני הצבא. תולדותיה של והראן — היא אוראן, עיר ומחוז חש־בים במערב המדינה — בתקופה זו הן מיוחדות לעצמן: היא נכבשה בידי הספרדים בשנת 1509, והיתה נתונה לשלטונם עד שנת 1792, פרט לפרק זמן קצר יחסית: 1708 —1732. בזה הוצאה למעשה ממעגל ההתפתחות המדינית של מדינות אפריקה הצפונית במרבית התקופה הנדונה.

השלטון בתוניסיה ובלוב דמה במיבנהו לזה של אלג׳יריה, אלא שהחל בראשית המאה ה־18 התגבשו בשתי ארצות אלה שושלות מקומיות, שתלותן בפחה התורכי פחתה והלכה, עד שלבסוף מילא זה תפקידי ייצוג בלבד. שושלות אלה הצליחו להקנות לארצותיהן יציבות פוליטית ניכרת. כבר במאה ה־17, כאשר בשלטון החזיקה השושלת המוראדית (1612 —1702), עלתה קרנו של הבאי בתוניסיה; חשיבותה מבחינה כלכלית גדלה והלכה, לאחר שהתיישבו בה מוסלמים רבים שגורשו מספרד.

השושלת המורדית- Mouradite

השושלת המורדית  נוסדה ע"י מוראד ביי. אשר מוצאו האתני מקורסיקה, ושמו המלא הוא ז'אק SENTI . הוא נשבה ע"י פירטים תוניסאים ונמכר לרמדאן ביי, ממנו הועבר לראש הצבא יוסוף דיי אשר אימץ אותו כבן. בהמשך הוא ממנה אותו כסגנו. משימתו הייתה שמירת השלום בעורף וגביית מיסים. לאחר מותו של רמדאן ביי בשנת 1613 הוא זוכה לקבל את התואר "פאשה/באשה" מהסולטאן העותומאני והופך להיות השליט של תוניס ומיסד השושלת המורדית אשר שלטה בתוניס עד לשנת 1702.

אך ליציבות מדינית של ממש ולשגשוג כלכלי הגיעה תוניסיה רק במאה ה־18, עת עלתה לשלטון השושלת מבית חוסיין ששלטה בה ברציפות משנת 1705 ועד שנת 1957. למרות פשיטות של שבטים מאלג׳יריה לתוך תוניסיה במאה ה־18, הצליחה השושלת השלטת למנוע אנדרלמוסיה מדינית וחברתית, כפי שקרה במשך תקופות ממושכות במדינות ׳המערב׳ האחרות בעידן שלפני הכיבוש הצרפתי.

בלוב היה השלטון נתון אף הוא עד ראשית המאה ה־18 בידי פחה תורכי, אך גם כאן עברו סמכויות רבות לידי הדאי, מפקד הייניצ׳רים בטריפולי. בשנת 1705 צרו התוניסאים על העיר טריפולי, דבר שהסב סבל רב לתושבים, וליהודים ביניהם. אך בשנת 1711 עלתה לשלטון שושלת מבית קארמאנלי, וזו ידעה להשליט סדר ונתנה דעתה לפיתוח הארץ. החל בסוף המאה ה־18 חלה ירידה במעמדה המדיני של השושלת, והקורסאר האלג׳ירי עלי בורגול ניצל מצב זה והצליח להשתלט על לוב. בשנת 1835 הפכה הארץ לפרובינציה תורכית תחת שלטונו.הישיר של ״השער העליון״.

התקופה העות׳מאנית היתה תקופה של שקיעה בתולדות מצרים. הפחות במאות ה־16 — 18 הוחלפו תכופות בגלל קנוניות פוליטיות ומרידות צבאיות. גם הכלכלה המצרית נידלדלה. מצריים לא נמצאה עוד על המסלול הראשי של הסחר העולמי, שהופנה מן האגן המזרחי של הים התיכון אל האגן המערבי שלו, ואל האוקינוס האטלנטי והאוקינוס ההודי. השלטונות העות׳מאניים לא פיזרו את גדודי הממלוכים (גדודי עבדים ועבדים־לשעבר, בעיקר תורכים וצ׳רקסים, ששלטו במצריים מהמאה ה־13 עד הכיבוש העות׳מאני), מתוך כוונה להשתמש בהם נגד העצמאות היתרה של המושלים שהם עצמם מינו. ואולם הדבר היה בעוכריהם, שכן גדודים אלה עמדו פעמים רבות מאחורי המרידות הצבאיות נגד השלטון המרכזי. הצבא התקומם פעמים רבות, במטרה להינתק כליל מן האימפריה העות׳מאנית, אך הדבר לא עלה בידו. מפקדי הצבא, שהתחרו על השלטון, לא הצליחו להחזיק בו זמן ממושך, ושלא כמו בלוב ובתוניסיה, לא הצליח שום שליט במצריים להקים שושלת משלו. בשנת 1768 הכריז עלי ביי על עצמאות מצריים, אך הוא נוצח על־ידי התורכים בשנת 1773. לזמן קצר(1798 — 1801) היתה מצריים נתונה תחת שלטון צרפת, לאחר שנכבשה על־ידי נפוליאון. למרות שתקופה זו לא ארכה, רבה חשיבותה בתולדות מצריים: היתה זו הפעם הראשונה שמצריים באה במגע קרוב עם המערב. לאחר שצבא צרפת עזב את מצריים, עלה לשלטון מוחמד עלי, והקים שושלת ששלטה במצרים עד שנת 1952. הוא ביצר את מעמדה של הארץ, הנהיג תיקונים חשובים בשלטון ובמינהל, פעל להרחבת החינוך ולפיתוח כלכלת הארץ. יורשיו המשיכו במפעלו, אך תנופת ההתפתחות לא התמידה.

תולדות היהודים בארצות האסלאם-מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

 

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורך שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

ירושלים – תשמ"א

כאמור, במאות ה־16 וה־17 נרקמו קשרים כלכליים, ובהמשך הזמן גם מדיניים, בין ארצות אפריקה הצפונית לבין מעצמות אירופה. בתהליך זה החלו ספרד ופורטוגל, ובמרוצת השנים הצטרפו אליהן הולנד, איטליה, אנגליה, צרפת, הקיסרות ההאבסבורגית ומדינות גרמניות אחרות. קשרים אלה הלכו ונתהדקו במאות ה־18 וה־ 19.

מעצמות אירופה ניצלו את חולשתו של ״האיש החולה״ — כפי שנתכנתה האימפריה העות׳מאנית החל בתקופת הירידה במאה ה־17 — לביצור מעמדן בשטחי הקיסרות. תחילה נעשה הדבר באמצעות הקפיטולציות. הקפיטולציות היו הסכמים שהעניקו למעצמות האירופיות זכות שיפוט בלעדית על נתיניהן שישבו באימפריה, וכן זכויות מיסחריות בה. עוד במאה ה־16 קיבלה צרפת זכויות נרחבות על־פי הסכמים שנכרתו עם הסולטאן, וכן נקבע, שמעצמה זו תיחשב למגינה על כל נתיני ארצות הנוצרים ברחבי האימפריה. על־פי כללים אלה היו כפופים לצרפת כמעט כל היהודים ה״נוצרים״, או ה״אירופאים״, או ה״פרנקים״ (במקורות ״פרנקוס״ = חופשים, בגלל מעמדם), כלומר היהודים שמוצאם היה מארצות אירופה(או ארצות הנצרות).

החל במאה ה־17, וביתר שאת במאות ה־18 —19, ניתנה חסות דיפלומטית גם לנוצרים וליהודים תושבי מדינות המגרב, שהעניקו שירותים כלכליים או קונסולריים למעצמות אירופה, כגון סוחרים, ספקים, פקידים ומתורגמנים. רבים רכשו חסות זו מן הקונסולים הזרים תמורת כסף. התפתחות דומה חלה במארוקו בסוף המאה ה־18 והגיעה לשיאה בשלהי המאה ה־19.

החל בראשית המאה ה־19 נפלו ארצות אפריקה הצפונית בזו אחר זו קורבן

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

לשאיפות ההתפשטות הקולוניאלית של המעצמות, על כל האינטרסים הצבאיים, המדיניים והכלכליים הכרוכים בהן. אלג׳יריה נכבשה בידי צרפת עוד בשנת 1830, ואילו יתר ארצות המגרב נכבשו בתקופת השיא של התפשטות האימפריאליזם האירופי, החל ברבע האחרון של המאה ה־19.

לסיכום — במשך כל התקופה הנדונה, היו ארצות אפריקה הצפונית נתונות במאבק כפול: מחד גיסא, התנהלה מערכה פנימית בין השלטון המרכזי של כל אחת מן הארצות לבין כוחות מקומיים כמו ראשי שבטים, קורסארים וקציני צבא שכירסמו בסמכותו, מערכה שתוצאתה היתה רפיון מדיני, במיוחד במארוקו, באלג׳יריה ובמצריים; מאידך גיסא, הפך המגרב לזירת מאבק בין מעצמות אירופה, שהחל במאה ה־19, ובייחוד בסופה, ביקשו להשתלט כליל על כל האיזור. תהליכים אלה קבעו את גורלן המדיני של ארצות האיזור ונתנו אותותיהם בהתפתחות הקיבוצים היהודיים שבתוכן.

ב. דפוסיה הדמוגראפיים של יהדות אפריקה הצפונית מגירוש ספרד ועד המאה ה־19

התגבשותו והתפתחותו של הקיבוץ היהודי באפריקה הצפונית ראשיתו של היישוב היהודי באפריקה הצפונית בימים קדומים. הקיבוץ היהודי הראשון בגולה נתהווה במצריים בימי בית־ראשון. יתכן שגם ליתר ארצות אפריקה הצפונית הגיעו יהודים סמוך לתקופה זו. ישוב זה הלך וגדל בתקופת בית־שני, והתרחב במיוחד בימי הכיבוש הערבי במאה השביעית, להוציא היישוב במצריים, שהלך ונתמעט במרוצת הדורות, ובלוב (קיריני), שבה ירד מיספר היהודים לאחר תקופת הפריחה שבימי הרפובליקה הרומית וראשית הקיסרות.

החל במאה ה־15 כונו יושבי הקהילות היהודיות הוותיקות בשם מוסתערבים (המשוערבים — דוברי ערבית או מושפעים מן התרבות הערבית). ראשוני המשתמשים במושג זה היו יהודים שהגיעו מאירופה למצריים, ארץ־ישראל וסוריה. גם בתוניסיה כונו התושבים הוותיקים בשם זה. אך הם נודעו גם כ׳׳תושבים״ או ״מוריסקוס״ (כינוים של המוסלמים בספרד, ושל תושבי המגרב בפי הספרדים). בקרב ״התושבים״ שמרה קבוצת היהודים ה״ברברים״ (כך הם מכונים בספרות ההיסטורית, אך בלשון הדיבור נקראו בשמות שונים, כגון ״שלוח״ במארוקו) על סימני היכר חברתיים ותרבותיים. קבוצה זו היתה נתונה להשפעה מיוחדת של תרבות שכניהם הברברים, אלה תושביה הקדומים של אפריקה הצפונית, שקיבלו עליהם אומנם את האיסלאם, אך המשיכו לשמור על מסורותיהם הדתיות והחברתיות הקדומות עד ימינו.

בתקופת כיבושי האיסלאם הגיעו קהילות ישראל באפריקה הצפונית לפריחה גדולה. הן הקימו הנהגה משלהן, יצרו מוסדות־קהילה מפותחים והטביעו חותמן על כלל ישראל בתחום ההלכה, ההגות והמדע. רדיפות ה״מייחדים״ (אלמווחידון — תנועה דתית ושושלת שליטים מוסלמים, ששלטה באפריקה הצפונית ובספרד במאות ה־12 —13) פגעו קשות בקהילות אלו וניכרו בהן סימני ירידה. אולם החל במאה ה־14 ניתוסף לקהילות היהודיות באפריקה הצפונית יסוד שהביא להתפתחות מחודשת: בעוד שקודם לכן היתה התנועה בין המגרב ואירופה דו־סיטרית — יהודים עברו מאפריקה הצפונית לאירופה ולהיפך — הרי בעקבות הרדיפות הגוברות נגד היהודים באירופה, התחוללה התנועה בכיוון אחד: גלים של מהגרים הגיעו מאירופה והשתקעו במדינות המגרב.

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

כידוע, ירדה פורענות על יהודי ספרד בשנת 1391 (קנ׳׳א), כמאה שנה לפני הגירוש הגדול. פליטים רבים הגיעו אז לאפריקה הצפונית. גל זה מצא מיפלט בעיקר בערי אלג׳יריה. הם הפכו את אלג׳יר למרכז רוחני ידוע בימים ההם, והטביעו שם את חותמם ברציפות על חיי הקהילות הגדולות, עד המאה ה־19.

לעומת זאת, התיישבו רוב מגורשי ספרד משנת 1492 ואילך במארוקו ובמצריים, ומעטים בלבד הגיעו לארצות אפריקה הצפונית האחרות, ארצות שהיו נתונות במאבק ממושך עם ספרד — אוייבת נפשם של היהודים. המגורשים לא זכו ליחס לבבי במיוחד בבואם למארוקו. גרמו לכך ההבדלים הרבים בין ה״תושבים״ לבין ה״מגורשים״ — הבדלים במסורת, בהליכות חיים, בשפה, בלבוש ועוד. ה״תושבים״ נהגו תחילה מתוך עליונות ב׳׳חדשים״, אך במשך דורות ספורים למדו הוותיקים להכיר בתרומתם הרבה של החדשים לתחיה הרוחנית ובערכם של דפוסי ההתארגנות החברתית שהביאו איתם. השפעתם במצריים ניכרה עוד יותר. שם עמדה הקהילה היהודית בסוף השלטון הממלוכי על סף כיליון ממש: מיספר היהודים הלך והידלדל והיישוב הצטמצם לעיר הבירה בלבד — קהיר. בואם של ה״ספרדים״ הפיח רוח חדשה בקהילות ישראל במצריים. גם אלה שהגיעו לטריפוליטניה אחרי הכיבוש העות׳מאני בשנת 1551 גרמו לתסיסה רוחנית, חברתית וכלכלית.

במאה ה־17 הגיע גל שלישי של מהגרים יהודים לאפריקה הצפונית. גל זה היה שונה באופיו משני הגלים הקודמים. עיקרו היו אלה שמלכתחילה התיישבו בליוורנו שבאיטליה, או כאלה שהיגרו לליוורנו במאה ה־16 מאפריקה הצפונית, ועם התמעטות האפשרויות הכלכליות בעיר זו בגלל המיספר הרב של מהגרים שנתקבצו בה, עברו בחלקם לאפריקה הצפונית ובמיוחד לתוניס, לאלג׳יר ולטריפולי. אלה שהיגרו לאלג׳יר ולטריפולי השתלבו בקרב הקהילה היהודית במקום, ובמיוחד בקרב חוג יוצאי ספרד ופורטוגל. לעומת זאת הקימו הליבורנים (שנתכנו ״ליבורנזים״, ״גורנים״, או ״גראנה״ — שמות שמקורם בשפות אירופיות או בערבית — וכן ״פורטוגלים״, כאות לשמירה על מוצאם) קהילה נפרדת מהקהילה המקומית — ה״תואנסה״ (התוניסאים), או מוסתערבים. הם גרו ברחוב משלהם ובמרוצת הזמן הקימו בתי־כנסת ומוסדות־קהילה נפרדים. פיצול זה המשיך להתקיים למעשה עד אמצע המאה ה־20. תופעה זו, שאין לה אח ורע ביתר הקהילות באפריקה הצפונית, ניתן לתלות אותה לא רק בתחושת העליונות שאיפיינה את היהודים ממוצא־ ספרדי בכל אתר ואתר — תחושה שניזונה מעברם המפואר, מהרגשת העוול שסבלו בשעת הגירוש, מחוכמת אבותיהם ומכשרונותיהם, במיוחד בתחום הכלכלי — אלא גם בשל המגע המתמיד שהיה לבני קהילה זו, שבתוניסיה היתה גדולה במיוחד, עם אחיהם בליוורנו. ואולי גם מעצם העובדה שהגיעו לתוניסיה לא כמגורשים וכפליטים המחפשים מיקלט, אלא כמהגרים וסוחרים המביאים עימם תנופה ושגשוג למקומות שאליהם באו.

במשך המאה ה־19 הגיעו מהגרים יהודים חדשים לאפריקה הצפונית ובמיוחד למצריים ולאלג׳יריה. מיספר היהודים במצריים הלך וגדל במאה ה־19 כתוצאה מהגירה מתמדת מאירופה. בראשית המאה היו אלה יוצאי איטליה. נראה, שכל היהודים שלא היו ילידי מצריים או מהגרים מסוריה ומארץ־ישראל, מעירק ומאפריקה הצפונית — נקראו ״איטלקים״, משום שיוצאי איטליה היוו רוב בקרב המהגרים שהגיעו מאירופה. רדיפות היהודים במאה ה־19 במזרח אירופה, במיוחד ברוסיה וברומניה, הביאו למצריים גם עשרות משפחות יהודיות אשכנזיות, והן הקימו להן בתי־כנסת משלהן בקהיר ובאלכסנדריה. לקהילה המוגרבית(יוצאימארוקו ויתר ארצות המגרב), שהיתה קיימת במצריים החל במאה ה־15 , התוספו אז משפחות רבות של יהודים ממארוקו, שהיגרו ממנה בעקבות מצבם שהידרדר בתקופה זו. לתשומת־ לב מיוחדת ראויה הקהילה הקראית, שהמשיכה להתקיים במצריים עד הדורות האחרונים. כיבוש אלג׳יריה בידי צרפת בשנת 1830 הביא עמו גם הוא מהגרים יהודים ממארוקו ומתוניסיה, וכן יהודים אירופיים, שבאו עם המתיישבים שהגיעו מצרפת לאלג׳יריה.

על אלה יש להוסיף הגירות פנימיות בתוך ארצות המגרב עצמן, הגירות שנבעו מסיבות כלכליות או מלחץ רדיפות. אם מצב היהודים היה רעוע באחת מארצות המגרב ויציב יותר באחרת, או אפילו בעטיים של הבדלים במצב הכלכלי במחוזות השונים באותה ארץ עצמה — אלה היו מניעים להגירה של יהודים ממקום למקום. שינויים אלה הביאו עימם תנודות במיספרי האוכלוסיה היהודית ובאופיה באפריקה הצפונית.

מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה- עד אמצע המאה התשע עשרה

מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

מיספר היהודים, פיזורם הגיאוגראפי וריכוזיהם

בארצות המגרב לא נהגו לערוך מיפקדי־אוכלוסין כלליים — אלה נערכו לראשונה בתחילת המאה ה־20, ומשום כך אין בידינו נתונים מדוייקים על מיספר היהודים, על גודל הקהילות השונות או על הרכבן החברתי במאות קודמות. גם לא נוכל לעמוד על הגודל היחסי של הקיבוצים היהודיים בחמש ארצות המגרב, ובמיוחד במאה ה־19, שבמהלכה התרחשו תנודות מפליגות. אף־על־פי־כן, מן הידיעות שבידינו עולות שלוש עובדות־יסוד:

הריכוז היהודי הגדול באפריקה הצפונית היה במארוקו. יותר ממחצית האוכלוסיה היהודית במגרב (ויש הגורסים אפילו עד שני שלישים) ישבה במארוקו. האומדנים לגבי ראשית המאה נעים בין 50,000 ל־100,000 נפש. הקהילה השניה בגודלה היתה זו של תוניסיה(כשתי רבבות בראשית המאה ה־19) ואילו באלג׳יריה, במצריים ובלוב ישבו רק כמה אלפי יהודים בראשית המאה ה־19 (באלג׳יריה אולי כרבבה וחצי). יחס זה השתנה עם גידול האוכלוסיה היהודית במצריים ובאלג׳יריה בעקבות התמורות הפוליטיות שהתחוללו שם כבר במחצית הראשונה של המאה ה־19 (במיוחד באלג׳יריה), וההגירה היהודית שבאה בעקבות

רוב היהודים בארצות אלה התרכזו בערים הגדולות. החל בתקופת הכיבוש הערבי ישבו רוב היהודים בערים המרכזיות של אפריקה הצפונית, ולעתים היוו חלק ניכר מכלל תושביהן. מגמה זו נמשכה עד המאה ה־19 והתגברה עוד יותר בסופה ובתחילת המאה ה־20. במצריים, שאוכלוסייתה היהודית מנתה באמצע המאה ה־19 כ־7,000 נפש, ישבו כ־5,000 מהם בשתי הערים קהיר ואלכסנדריה.

למרות ריכוזיות זו, היתה אוכלוסיה יהודית גם בעשרות ובמאות עיירות וכפרים, ולעתים לא עלה מיספר היהודים בכל אחד מהם על עשרות אחדות. תופעה זו בלטה במיוחד במארוקו.

בערים הגדולות ישבו היהודים בשכונה או ברחוב משלהם ״אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(אפרים דיינארד, מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18). אלה שישבו מחוץ לשכונה היהודית היו בדק״כלל סוחרים הקשורים בעסקים עם סוחרים מוסלמים ובמיוחד עם הסוחרים הזרים מאירופה. באזורים הכפריים חיו היהודים בקרב החברה הערבית או הברברית, ובכמה כפרים אף היוו את עיקר האוכלוסיה כולה. להלן נעמוד על כמה מן המאפיינים המיוחדים לכל ארץ: סקירת מפת פיזורו של בית־ישראל במארוקו על שכבותיו החברתיות והכלכליות, ועיון בעולמו התרבותי והרוחני, מגלה שלוש חטיבות מישנה מוגדרות למדי: א) תושבי ערי החוף הים־תיכוני והאטלנטי או בסמוך לו, כגון אגדיר, מוגדור, אזמור, מאזאגאן, אספי, סלא, לעראייש, טנג׳יר, תיטואן, סבתה, מליליה ועוד. ערים אלו קיימו משך תקופות ארוכות קשרי מיסחר ותרבות נמרצים עם ספרד ועם אנגליה, והדבר נתן אותותיו בחיי תושביהן. חלק ניכר מן היהודים שהגיעו מאירופה — אם כמגורשים, אם כמהגרים, אם כאנוסים שחזרו ליהדות במארוקו ואם כסוחרים שבאו מרצונם — בחרו לשבת בערים אלו ולהמשיך בקשרי חברה וכלכלה עם ארצות אירופה ועם הקהילות היהודיות שם. אך רובו של היישוב היהודי במארוקו עד ראשית המאה ה־20 המשיך להתרכז בשני אזורים עיקריים. ב) יהודי מרכז הארץ יושבי הערים פאס, מכנאס, צפרו והמרכזים בצפון־מזרח — תאזה, גרציף, דבדו ואוז׳דה. אף כאן נקלטו מגורשים לא מעטים, בצד התושבים הוותיקים. ג) יושבי דרום המדינה על שתי השלוחות: המערבית — ובה מראכש כעיר ראשה, והמזרחית — מחוז תאפילאלת על גדות נהר זיז ויושבי העמקים סוס, דרע, ודאדס. באזורים אלה נמצאו מאות כפרים ועיירות שבהם ישבו יהודים רבים.

אנו רשאים להניח, שבראשית המאה ה־19 ישבו בכל אחד מן האזורים האלה כשליש מן האוכלוסיה הכוללת של יהודי מארוקו. מיספר הנפשות בכל מקום היה תלוי באופיו של היישוב. במרכזים העירוניים הגדולים ישבו כמה אלפים בכל אחד (בין 1000 ל־5000 נפש), ואילו בערים הקטנות — כגון צפרו בצפון הארץ, אזמור בחוף האוקינוס האטלנטי ודמנאת בדרום — כמה מאות בכל אחת. לעומת זאת, ישבו בכל אחד מן הכפרים כמה עשרות נפשות, והיו מקומות שבקושי ניתן היה למצוא בהם מניין של גברים לצורך קיום תפילה בציבור.

בתקופה זו החל תהליך שילך ויגבר בסוף המאה ה־19 — נהירה של רבים מבני הכפרים והעיירות הקטנות לערים, תהליך שיגרום לתמורות חברתיות וכלכליות מרחיקות לכת. בצד שיכבה קטנה שריכזה בידיה את הפעילות הכלכלית, ואשר מקרב בניה באו מנהיגי הקהילה ורבניה, מצטופפים ונדחקים עשרות אלפי יהודים בשטח המצומצם של השכונות היהודיות, בתנאים קשים. על אלה נוספו מכות מידי שמיים, השכיחות באותם זמנים — בצורות, רעב ומגיפות. בשלב הראשון של תהליך־המעבר מן הכפרים לערים, פנו היהודים לערי פנים הארץ, מראכש ודמנאת בדרום, פאס מכנאס בצפון¡ רק לאחר מכן החלו עוברים לערי החוף. באמצע המאה ה־19 הם היוו כ־25 — 40 אחוזים מאוכלוסיית טנג׳יר, תיטואן, קזבלנקה ומוגדור, למרות היותם 7 אחוזים בלבד מן האוכלוסיה הכללית. מאידך, היו שהרחיקו לכת והיגרו החל באמצע המאה ה־19 למצריים ולארץ־ישראל, או למקומות שבהם נפתחו בפניהם הזדמנויות חדשות כגון גיברלטר, אלג׳יריה ואף אנגליה, והיו מהם שהגיעו לארצות־הברית ולדרום אמריקה.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

מספר היהודים, פיזורם הגיאוגרפי וריכוזיהם

חלקו המכריע של היישוב היהודי באלג׳יריה התרכז לאורך חופי הים־התיכון או בסמוך להם. בספר הצחרה התקיימו קהילות ספורות בלבד — נקוואץ, תוקורת וארגלאן וקהילות חבל המזאב. הקהילות הגדולות היו אלג׳יר, והראן (אוראן) וקונסטנטין. ואולם, אף הקהילה הגדולה ביותר — אלג׳יר — לא מנתה יותר מאשר 5000 יהודים בראשית המאה ה־19. קהילות אחרות היו בתלמסאן, במאדיה, במוסתגנים, בבון, בקלעת אלעבאס, במליאנה ובבג׳איה (בודי). אף־על־פי־כן היה חלקם של היהודים במרכזים העירוניים גדול באופן יחסי. באלג׳יר הם היוו סמוך לכיבוש הצרפתי כ־20% מכלל האוכלוסיה. כמנהגן של קבוצות דתיות ואתניות בימי־ הביניים דרו היהודים בשכונה — חארה — המיוחדת רק להם. הצפיפות בחארה היתה גדולה והתנאים הסאניטריים וההיגייניים היו גרועים ביותר. עד־ראיה מספר, שבמגיפת דבר שפקדה את העיר בשנת 1787 מתו 1771 יהודים. עם כיבושה מחדש של והראן בידי המוסלמים בשנת 1792, הוקמה גם בעיר זו שכונה יהודית — ז׳ודריה, (שכונת היהודים, כפי שכינוה בספרדית), אך גם בה לא היו תנאי החיים יותר טובים. מגיפת דבר שפרצה בעיר בשנת 1834 הפילה 125 חללים, מתוכם 44 יהודים.

כאמור, אין בידינו מיספרים מדוייקים על האוכלוסיה היהודית באלג׳יריה בתקופה זו. אך רשאים אנו לקבוע, שמיספרם ירד באופן ניכר במאה ה־18. קהילת אלג׳יר, למשל, מנתה בסוף המאה ה־17 כרבבת יהודים, ואילו בראשית המאה ה־19 לא הגיע בה, כאמור, מיספר האוכלוסין ליותר מ־5000 נפש — כתוצאה מן המגיפות, השפל הכלכלי והמלחמות עם ספרד. סמוך לכיבוש הצרפתי לא עלה מיספר היהודים על רבבה ומחצה, אך הוא שב ועלה בדור הראשון שלאחר הכיבוש, עם יציאת חלק מן היהודים מן החארה, ולאחר שתנאי החיים בכלל נשתפרו ויהודים ממארוקו ומתוניסיה ואף מצרפת היגרו אל העיר.

יהודי תוניסיה ישבו לאורך החוף הצפוני בעמק ה״מג׳רדה״ בצפון הארץ וב׳׳סהל״(המישור) המזרחי. היישוב היה בעיקרו עירוני ומנה כמה עשרות ישובים, שהתרכזו בשני גושים עיקרים, צפוני ודרומי: בחלק הצפוני של המישור התפתחה במאות ה־18 וה־19 קהילת סוסה שבמיפרץ חממת, לא הרחק מקירואן — המרכז היהודי החשוב בתקופת הגאונים — וקהילת צפאקס: במרכז הגוש הצפוני העיר תוניס ועיירות אחדות בקירבתה. גם בגוש השני, בדרום הארץ, למרות שהיה באוכלוסיה הכללית חלק בלתי מבוטל של נוודים — היוו היהודים יסוד עירוני ויציב. רוב האוכלוסיה היהודית התרכזה באי ג׳רבה ובגאבס. כאמור, מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס כמחצית האוכלוסיה היהודית בכל הארץ. במאה ה־18, עם ריבוי האוכלוסיה היהודית בעיר, כתוצאה מהגירת היהודים מאיטליה וממקורות אחרים, רבתה הצפיפות בשכונה היהודית — החארה של העיר — ומחירי הבתים ושכר־ הדירות עלו. נתקנו כמה ״הסכמות״(תקנות) שבאו להקל על מצב זה, ובמיוחד לא להעלות את שכר הבתים, כדי להפקיע את חזקתם של הדיירים הראשונים. אך לא היה די בכך, והתושבים החלו ״לפרוץ״ אל מעבר לתחומי החארה.

יהדות לוב עמדה על סף כיליון חברתי באמצע המאה ה־16, כאשר גברו התקפותיה של ספרד על ארץ זו. הכיבוש העות׳מאני ובואם של כמה מגורשים מספרד, ובראשם הרב שמעון לביא, הביאו לתמורה חשובה. מרבית יהודי לוב ישבו בחלק המערבי של הארץ — בטריפוליטניה — בעיר טריפולי עצמה ובכפרים שבקירבתה. תופעה שאין דומה לה בכל רחבי המגרב היא מה שכונה בספרות ההיסטורית בשם ״יהודי המערות״: היו אלה יהודים ששכנו בבתים חצובים בסלע, באיזור הג׳בל (ההר) דרומה לטריפולי. הם ישבו בכפרים גריאן ותיגרינה. בחלק המזרחי של הארץ, בקירינייקה — מקום שבו היה ישוב יהודי חשוב בתקופת בית־ שני, אשר עלה עליו הכורת בימי מרד טריינוס (116 —118 לספירה) — התחדש היישוב היהודי רק במאה ה־16 . רובו התרכז בעיר בנגאזי. הנוסע בנימין השני, שביקר בלוב באמצע המאה ה־19, מצא בטריפולי כ־1000 משפחות יהודיות ובבנגאזי כ־400 משפחות.

חרף המגיפות הרבות שפקדו את מצריים במאות ה־17 וה־18, גדלה האוכלוסיה היהודית בהשוואה לסוף התקופה הממלוכית. אך מיספרם של היהודים לא עלה במחצית הראשונה של המאה ה־19 על 7000 נפש. הרוב המכריע ישבו, כאמור, בקהיר ובאלכסנדריה, וחלקם הקטן ביתר הערים ובכפרים (בעיקר בדמיאט, במחלה ובטנטה).

סיכומו של דבר: בקרב יהדות אפריקה הצפונית התרחשו בפרק הזמן הנדון שני תהליכים מרכזיים, שהיתה להם השפעה מרחיקת־לכת בעיצוב דפוסיה החברתיים ובתמורות הדמוגראפיות שהתחוללו בה. במאות ה־16—17 הגיעו לקהילות הוותיקות, ובמיוחד למארוקו ולמצריים, קבוצות חשובות של יהודים, שנמלטו מספרד ומפורטוגל בעקבות הגירושים. אליהם הצטרפו אנוסים שביקשו לחזור ליהדותם וכן סוחרים מערי איטליה ובעיקר מליוורנו, שחיפשו במאות ה־17 — 18 נתיבים חדשים לפעילותם הכלכלית. אלה הגיעו במיוחד לערי אלג׳יריה, תוניסיה ולוב. האוכלוסיה היהודית על כל רבדיה התרכזה בתקופה הנדונה בעיקר ביישובים עירוניים גדולים, רובם לאורך חופי הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, או בסמוך להם. אך מיספר ניכר של יהודים היו מפוזרים במאות ישובים קטנים, תופעה שאיפיינה במיוחד את מארוקו. בסופה של התקופה, דהיינו באמצע המאה ה־19, מסתמנת ראשיתה של תמורה: מרבית האוכלוסיה מתחילה לנטוש את היישובים הקטנים ולעבור במיספרים גדולים למרכזים העירוניים, ובמיוחד לנמלי־החוף. תופעה זו לא פסחה גם על מארוקו, שבה חלק ניכר מן האוכלוסיה היה מרוכז בכל התקופות בפנים הארץ.

תולדות היהודים בארצות האסלאם חלק ראשון-מאת : שלום בר-אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19

ג. פרנסות היהודים ופעילותם הכלכלית

תנאים מדיניים, חוקיים וחברתיים הם שקבעו את אופי פעילותם הכלכלית של היהודים ואת מקורות פרנסתם. החל בתקופת הכיבוש הערבי נטשו היהודים כמעט לחלוטין את עבודת האדמה, להוציא מעטים בדרום מארוקו ובאיזור הג׳בל של טריפוליטניה. לעומת זאת, מצויים בתקופה הנדונה היהודים בכל ענפי הכלכלה של

המגרב — להוציא הפקידות הממשלתית הבינונית והשירות הצבאי — תחומים שהיו סגורים כמעט כליל בפני ה״לא מאמינים״ (באיסלאם). היהודים באפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 עסקו בכל אופני הפרנסה העירונית על כל גווניה. רבים שלחו ידם במיסחר על כל צורותיו — רוכלות, מיסחר עירוני זעיר, מיסחר סיטונאי ובינלאומי. היהודים תפשו חלק מרכזי באספקה למדינה ולחצרות השליטים במגרב בתקופה זו. שיכבה גדולה מאוד עסקה במלאכה וב״תעשיה״ זעירה. יחד עם זאת היתה קיימת שיכבה קטנה של עניים, שעיקר מחייתם באה להם מתמיכת הציבור בהם. ,נבחן ארבעה מקורות פרנסה עיקריים של היהודים באפריקה הצפונית בתקופה זו:

  • מיסחר עירוני ורוכלות:
  • מיסחר בינלאומי:
  • אספקה למדינה ולחצר וניהול כספים;
  • מלאכה.

המיסחר העירוני והרוכלות

 ״היהודים שולחים בכל מיסחר ידיהם״, חוזרים ומעידים כל המקורות בני־התקופה. ואכן, הם היו בעלי החנויות הגדולים בשווקים, ב״פונדוקים״ (רובעי סוחרים) ובבזארים. ואולם, רוב התגרים היו רחוקים מאמירות. הם החזיקו בשכונה היהודית או ב״מדינה״(העיר) הערבית, חנויות קטנות למכירת דברי מכולת מגוונים או דוכנים לסחורות מסויימות. היקף פעילותם הכלכלית היה בדרך־כלל מצומצם. אך גם קטני הסוחרים העניקו אשראי ושלחו ידם בעסקי כספים הקשורים בפעילותם המיסחרית. הם שימשו, כמו באירופה, כמלווים־בריבית, שולחנים ו״בנקאים״. הם הילוו לעירונים תמורת משכונות ולברברים בכפרים תמורת תוצרת חקלאית, כשהחשבון הסופי נעשה בעת הקציר או האסיף. אחרים היו רוכלים וסובבו עם מרכולתם בכפרים ובעיירות או שבאו מן המרכזים העירוניים לכפרים שבהם נערכו ימי־שוק קבועים.

המיסחר הבינלאומי

בואם של מגורשי ספרד ופורטוגל במאה ה־16 לאפריקה הצפונית, גלי האנוסים שהמשיכו להגיע לכאן גם במרוצת המאה ה־17 — יחד עם סוחרים שהגיעו בעיקר מערי איטליה והתיישבו בערי הנמל של אלג׳יר, תוניס, טריפולי ואלכסנדריה — כל אלו נתנו תנופה לענף כלכלי שבו עסקו יהודי אפריקה הצפונית כבר בתקופת הכ׳ליפות בפריחתה: המיסחר הבינלאומי על צורותיו וענפיו השונים.

הסוחרים היהודים נתברכו ביוזמה והיו להם קשרים משפחתיים הדוקים שהתפרשו על־פני ארצות רבות. הנתונים הללו נסתייעו גם ברצונם של שליטי המגרב לפתח את סחר החוץ של מדינותיהם, וכך הוקנה ליהודים מעמד מרכזי בסחר הבינלאומי של אותה תקופה. הם שימשו מוכסים, סוכנים, בעלי מחסנים סיטונאיים,

יבואנים ויצואנים. כמו כן היו חוכרים, ופעמים גם קונים, כלי שייט להעברת הסחורה, ובמידה רבה היה זה הודות לפעילותם העניפה שערי נמל באיטליה, ובמיוחד ליוורנו, נעשו לנמלי מפתח למיסחר בים־התיכון ולמוקד מיסחרי רב עוצמה באירופה.

שליטיהן של חלק מארצות המגרב אימצו את שיטת החכירה העות׳מאנית של מכסים, מסים, וסחורות (האילתיזאם): מסירת הזיכיון למרבה במחיר. שיטה זו גם קבעה מונופולין ממשלתי על סחורות מסויימות שהוחכרו בדרך־כלל ליהודים. המונופולין על יבוא ויצוא של סחורות־יסוד ומוצרים יקרי ערך — תבואה, שמן, יין, צמר, עורות, נוצות בת־יענה, משי, תבלינים ואבנים יקרות — התרכז בעקבות זאת במידה רבה בידי יהודים. הצלחת הסוחרים היהודים עוררה את קינאתם של סוחרים ושל קונסולים, שחלקם שלחו את ידם במיסחר, ובתקופה זו חזרו ונשנו תלונות של סוחרים צרפתים, אנגלים ובני עמים אחרים. יש לציין, שבמשך מאות השנים הללו, נהנו הסוחרים מאירופה מעדיפות במכס כתוצאה מתמיכת ממשלותיהם: בעוד שעל סחורותיהם הוטל מכס בגובה של 3% בלבד, הגיע המכס שהוטל על הסוחרים היהודיים ל־10%. אף־על־פי־כן התרכז רוב הייבוא בידי הסוחרים היהודיים.

עיסוק שהתפתח במאה ה־17, כתוצאה מפעילות השוד של הקורסארים מאלג׳יריה במרחבי הים־התיכון, היה מכירת ביזת הים ופדיון שבויים שנפלו ברשתם של שודדים אלה, ואף במיסחר זה נטלו יהודים חלק לא מבוטל.

א. מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר אשר

  1. 3. האספקה למדינה ולחצר וניהול כספיםתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

בכל ארצות המגרב התפתח יותר ויותר מעמד שאף הוא ידוע לנו מספרד שלפני הגירוש — מעמד של חצרנים וסוחרים גדולים, שתפקידם לספק למדינה ולחצרות השליטים סחורות, מיצרכים ושירותים. הם היו ספקי הנשק והתחמושת לצבא ועסקו באספקת מוצרי־מותרות לחצרות השליטים. מבחינה זו לא היה הבדל רב ביניהם לבין אחיהם בני־זמנם — יהודי החצר שבמדינות גרמניה ובארצות אחרות באירופה.

כמה מיהודי החצר הועסקו כמתורגמנים במשא־ומתן שהתנהל בין נציגי מעצמות אירופה לבין שליטי ארצות המגרב, ופעמים רבות נטלו חלק מכריע בכינון קשרים מדיניים וחתימת חוזים ביניהן. מאידך גיסא, היו יהודים אחרים ששימשו במגרב כנציגי מעצמות אירופה, כסוכנים מיסחריים, ואף בקונסולים ודיפלומטים בכירים. תרומתם למדינה בלטה במיוחד באדמיניסטרציה הפיננסית. ידועים יהודים ששימשו כשרי־כספים וכ״בנקאים״ של סולטאנים, באים ומושלים מקומיים. העיסוק שנדרש בראש ובראשונה היה טביעת מטבעות מדינה, ואספקת המתכת הדרושה לשם כך. ״שרים״ יהודיים אלה העסיקו יהודים רבים במיטבעות. פעמים היו שנואים על האוכלוסיה, בשל פיחותים שחלו בערך המטבע — פיחותים שהשליטים ניצלו לטובתם הם — דבר שחשף אותם לסחיטות ואף לפגיעות פיסיות מצד ההמון המוחה (וראה להלן פרק ד׳).

  1. המלאכה

חלק נכבד מבית־ישראל במגרב, ובמיוחד במארוקו, עסק ביגיע כפיים — במלאכות ובאומנויות. בניגוד למזרח אירופה, שבה חלו הגבלות על מיספר המלאכות שבהן מותר היה ליהודים לעסוק, בגלל התנגדותן של הקורפורציות העירוניות, הרי באפריקה הצפונית עסקו היהודים כמעט בכל קשת המלאכות האפשרית. לא זו בלבד, אלא שהאיסורים שהטיל האיסלאם על מאמיניו גרמו לכך שמלאכות מסויימות היו בשליטתם הבלעדית של היהודים. כידוע, חל על המוסלמים איסור לעסוק בעיבוד מתכות יקרות. ההלכה המוסלמית רואה כנשך את השכר שמקבל בעל־מלאכה עבור עבודתו בזהב ובכסף. חומרה זו שהנהיגו חכמי הדת המוסלמים מסבירה, בין היתר, מדוע מלאכת הצורפות על צורותיה השונות(עיבוד ראשוני של מתכות יקרות, עיצוב תכשיטי זהב וכסף, חקיקת עיטורים על תכשיטים וכיוצא באלה) היתה נתונה בכל ארצות אפריקה הצפונית (וכמעט בכל ארצות האיסלאם) באופן ניכר בידי יהודים. אולם אומנים יהודים לא עסקו רק במלאכות נקיות וקלות. מציאותם של נפחים בין יהודי המגרב מעידה, שיהודים עסקו גם במלאכות הדורשות כוח פיסי רב.

סוג אחר של מלאכות שהיה נפוץ בין היהודים הוא עשיית בדים (עיבוד המשי והצמר, אריגה, ריקמה ועוד) וחייטות. במלאכה זו עסקו גברים וגם נשים. רבים אחרים עסקו בעיבוד עור.

לעומת זאת, היו עבודות ומלאכות שבהן עסקו יהודים ומוסלמים כאחד, כגון עבודות הבניין — בנאות, נגרות, חרטות עץ וחרטות ברזל, וכן מלאכות הקשורות בייצור מזון, כגון הפקת שמן וטחינת קמח. היו מלאכות שעיקר תוצרתן הופקה למען החברה המוסלמית, אולם היו מבין האומנים שהתמחו בעשיית כלים ותשמישי קדושה המיוחדים ליהודים, כגון עובדים בנחושת ופחחים, שבנוסף לכלי בית ייצרו נרות, חנוכיות, ״תפוחים״ — קישוטים ממתכת בתבנית תפוחים — לספרי תורה (בארצות אירופה הם נקראים ״רימונים״) ועוד. על אלה יש להוסיף את האומנויות ה״יהודיות״: סופרי סת״ם וכורכי ספרים, שוחטים וקצבים, יצרני יין כשר וכמובן ״כלי־קודש״ — חזנים, מלמדי תינוקות ושמשים.

  1. מקומם של היהודים בהתפתחות הכלכלית באפריקה הצפונית במאות ה־17 -19

נייחד עתה את הדיבור במיספר סוגיות הקשורות בפעילותם הכלכלית של היהודים בחבלים השונים של אפריקה הצפונית ובתמורות שונות שהתחוללו בה בתקופה האמורה.

פעילותם של הסוחרים היהודיים הגדולים במארוקו קיבלה תנופה החל בסוף המאה ה־17, והתעצמה ביתר שאת במאה ה־18. ייצור הסוכר והסחר בו וכן הסחר הימי היו מרוכזים כמעט כולם בידי יהודים. מצודתם המיסחרית היתה פרוסה עד לנמליה המזרחיים של ארצות־הברית בסוף המאה ה־18. בימי שלטונו של סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790) ועד שלהי המאה ה־19 היו אלה יהודים ששימשו בדרך־כלל כסוכנים מטעם מעצמות אירופה במארוקו, ובעיקר בני משפחות אפללו, קורקרס, לוי־יולי, מבאג, אפריאט, אוחנה ולמרי.

לפעילותם הענפה של יהודים מן החוג הזה היתה השפעה מרחיקת־לכת על התפתחותן של קהילות כסלא, אספי, תיטואן, טנג׳יר ואחרות, וכן על צמיחתן של קהילות חדשות. קהילות אלו גם דחקו מבחינה כלכלית את רגליהן של הקהילות הוותיקות מפנים הארץ, כגון פאס ומכנאס וקהילות איזור תאפילאלת.

יהודים מן החוג הזה ניצלו את מעמדם המדיני והכלכלי כדי לשפר את מעמדם המישפטי ומצבם החברתי וכדי להיטיב את מעמדם של כלל בני הקהילות שבהן חיו ופעלו. ואכן, החל בסוף המאה ה־18 קם במארוקו חוג של יהודים בעלי זכויות המעוגנות בהסכמי הקפיטולציות, בחסותן של מעצמות אירופה. מיספרם הגיע לכמה אלפים (וראה להלן בפרק ד׳).

דוגמה לשגשוגה של קהילה מן הסוג החדש היא זו של מוגדור(אצווירה) בשליש האחרון של המאה ה־18. ראשית התפתחותה המואצת קשורה בימי שלטונו של הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את הסחר עם אירופה. הוא בנה את העיר מחדש והפכה לנמל המרכזי של מארוקו. הוא התעלם מקריאותיהם של חכמי הדת המוסלמים והטיל מכסים ומסים על מוצרי יבוא ויצוא ועל כל הסחורות בשווקים. הוא הביא לעיר עשרות משפחות יהודיות, העניק להן זכויות מיוחדות ופטר את חלקן מכל ההגבלות (חוץ ממס הג׳זיה) שהיו מוטלות על יהודי מארוקו. לפי מקור אחד, מנו יהודי מוגדור בשנת 1785 כ־6000 נפש. העיר קיבלה אופי יהודי והנמל והמרכז המיסחרי שבתו בשבת. יהודי העיר פיתחו קשרים כלכליים ענפים גם עם קהילות יהודיות אחרות מחוץ למארוקו כגון קהילות אמסטרדם, לונדון, ליוורנו ואלג׳יר.

נטייתה המחודשת של מארוקו בימי מולאיעבד אלרחמאן(1822 —1859) לפתח את הסחר עם אירופה — שינוי שנגרם בחלקו, כאמור, בעקבות לחצה של צרפת לפתוח את שערי מארוקו לסחר האירופי — נתנה תנופה חדשה ל״תוג׳אר אלסולטאך (סוחרי המלך), שפעילותם פחתה בימי הסולטאן סלימאן (1792 —1822). אברהם ויעקב קורקוס נעשו מן הסוחרים החשובים ביותר של הממלכה.

לעומת זאת התפרנסו רוב היהודים במרכזים העירוניים בפנים הארץ מן המיסחר הקמעונאי. ובימים שפאס ומכנאס שימשו מרכזי הארץ במאות ה־17 —18 סיפקו יהודי ערים אלו שירותים כלכליים, שהחצרנים היהודיים — מבני רותי, טוליראנו, מימראן, ממן, עמאר, בן עטאר ואחרים — נזקקו להם. מאידך גיסא, הם שימשו כסוכנים שקנו סחורה מן היבואנים היהודיים הגדולים וחזרו ומכרו אותה בערים או הפיצו אותה בכפרים ובעיירות שלידן. הם סחרו בבדים שהובאו מגיברלטר, מאנגליה ומארצות השפלה, שימשו מתווכים במכירת התבואה שהובאה מן הכפרים ונמכרה בערים הגדולות או יוצאה אל מעבר לים. הם קיבלו את המונופול על זיקוק ומיסחר בדבש דבורים: את כיכרות הדונג ייצאו לאירופה ומן ה״פסולת״ עשו את יין השיכר המארוקני המפורסם — המחייא. הם זכו גם במונופול על מכירת הטבק (חכירה שנתכנתה ״סאקא די טאבא״). אחרים עסקו במכירת שמנים והיו גם שהיו רגילים לקנות מטעי זיתים (כמו בצפרו) ולסחור בפירותיהם. אחרים סחרו גם בבקר ובצאן ובבהמות משא.

בין יהודי הערים והעיירות היתה שכבה רחבה של בעלי־מלאכה ואומנים. ליהודי מארוקו יצאו מוניטין כצורפים ומומחים לעשיית תכשיטים. יהודי פאס נתייחדו במלאכת עשיית הכובעים, שהיו שונים מאלה שחבשו המוסלמים. שמם יצא גם במלאכת ה״חייאטי״ — עשיית ציפויים לקירות מבד קטיפה בצבעים, רקומים ומצוירים בצורות שונות — לתליה על קירות החדר או דפנות הסוכה.

תופעה המיוחדת לאפריקה הצפונית, שהיתה מצויה בעיקר במארוקו — כנראה בגלל מיספרם הרב של בעלי־מלאכה יהודיים — היא קיומן של אגודות מלאכה, שהשתדלו להקטין את היטלי המסים שהוטלו על חבריהן ועסקו בפעילות חברתית מגוונת (להלן פרק ה׳, עמי 168).

מעמדן המדיני של ארצות אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19-שלום בר-אשר

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

תושבי הערים בדרום הארץ, ובמיוחד במראכש, ששימשה מרכז מדיני וכלכלי חשוב במאות ה־16 וה־17 ושוב במאה ה־19, עסקו אף הם במיסחר ובמלאכה. תושבי הכפרים התפרנסו מתיווך בין הסוחרים הברברים בדרום הארץ לבין הסוחרים שבמרכזים העירוניים בצפון הארץ ובחופיה. רבים עסקו במלאכות זעירות(פחחות, רצענות ועוד) וברוכלות.

תופעה המיוחדת בעיקר למארוקו, היא קיומם של עובדי אדמה יהודיים. הגם שבמרכזים העירוניים היו יהודים שהחזיקו בשדות ובגנים, הרי בגלל האפשרויות הכלכליות שהיו פתוחות בפניהם במיסחר, ונוכח הקשיים הרבים שהיו כרוכים בעבודת האדמה ״רובא דרובא של בני־ברית (הכוונה ליהודי מכנאס) אין להם עסק בשדות, אפילו תתנה לו חינם, לא ירצה לבזבז ממון בחרישה ומריעה״(ר׳ רפאל בירדוגו, מישפטים ישרים, קרקוב, תרנ״א, 145), והם הסתפקו בדרך־כלל במכירה של תוצרת האדמה. לעומת זאת עיבדו יהודי הרי האטלס את העמקים והיו להם משקי בעל, שלחין ומטעים, ברשות עצמם או בשותפות עם שכנים ברברים. אחרים סחרו במוצרי החקלאות והיו שהחזיקו בבקר ובצאן. אחרים עסקו לא רק במכירת שמן אלא גם בעצירתו בבתי הבד.

במאה ה־17, תקופת הזוהר של אלג׳יריה בימי הכיבוש העות׳מאני, כאשר הקורסארים הטילו את חיתיתם על־פני מרחבי הים־התיכון, נטלו היהודים חלק ניכר בסחר הארץ. כאמור, הם לא היו מעורבים ישירות בשוד הים, אך קנו את ביזת השודדים או פדו מידיהם את השבויים שנפלו ברשתם. הם מכרו את הסחורה באלג׳יר או הפליגו לליוורנו על־מנת למכרה שם. זרם היהודים מליוורנו(אם כי לא באותם ממדים שהגיעו לתוניס), שהחל בראשית המאה ה־17, והלך וגבר במאה ה־18, נתן תנופה נוספת לפעילות היהודים — וזאת למרות הירידה בפעילות הקורסארים ולמרות השפל הכלכלי שפקד את הארץ בכלל. פעילותם הכלכלית של יהודי אלג׳יריה בתקופה זו קשורה במיוחד במשפחות בושערה, בקרי ובוג׳נאח. הם זכו במונופול על יצוא התבואה לצרפת וגם לאנגליה. לפי מקור אחד היו ברשותם 170 ספינות שהפליגו כמעט לכל נמלי הים־התיכון ומערב אירופה והגיעו אף לניו־יורק הרחוקה.

החל באמצע המאה ה־17 ועד ראשית המאה ה־19 נטלו היהודים חלק מכריע גם בעריכת חוזים ובכינון יחסים תקינים בין אלג׳יריה למדינות אחרות — תחילה עם הולנד בשלהי המאה ה־17, ואחרי כן עם מעצמות אירופה אחרות. עניין מיוחד גילו בני בקרי בכינון קשרים כלכליים ומדיניים עם ארצות־הברית של אמריקה.

אך גם באלג׳יריה התפרנס רוב האוכלוסיה היהודית, ובמיוחד בפנים הארץ, ממיסחר קמעונאי, תיווך, רוכלות ומלאכה. הם שימשו סוכנים של סוחרים גדולים ומתווכים בין איכרים ערבים וברברים שביקשו למכור את סחורתם לבין הסוחרים במרכזים העירוניים. ״באלג׳יר אין ערבי יכול למכור ולוא צמד עופות ללא עזרתו של יהודי״ — מפליג בתיאורו אחד הנוסעים, אך יש להניח שיש לא מעט אמת בדבריו. (הנוסע רוזה לפי מ׳ רוזנסטוק, חיי החברה והכלכלה של יהודי אלג׳יריה 1790 —1848, היסטוריה ז׳ודיקה(אנגלית), 18 ,אפריל 1956 ,עמי7).היהודים עסקו בכל סוגי המלאכות, ושמע מלאכת הריקמה על עיטורי הערבסקות המקסימות של אלג׳יר הגיע למרחקים. כמעט הכל העלו על נס את חריצותם של הסוחרים היהודיים בימים הם ושיבחו את תוצרת המלאכה של האומנים היהודיים כטובה וכזולה ביותר. אך גם כאן אנו מוצאים שיכבה של דלים ואביונים שחלקם התפרנס מצדקה ואף מקבצנות.

השגשוג הכלכלי שפקד את המדינה, במיוחד במאה ה־18, הפך את תוניס למרכז מיסחרי חשוב בחלק זה של אפריקה הצפונית. במיוחד ניכר חלקם של היהודים בסחר העיר, עד כדי כך שתוניס תוארה כעיר של סוחרים יהודיים. תהליך זה החל בראשית המאה ה־17, עם בואם של יהודים רבים מליוורנו. אלה הפכו את ״שוק אלגראנה״ (שוק יוצאי ליוורנו) למרכז המיסחרי של העיר. בסוף המאה ה־17 החזיק יעקב לומברוזו 4 בתי־חרושת של ״שאשיות״(הכובעים הידועים בתוניסיה) והיה היבואן הגדול של צמר מספרד. בראשית המאה ה־18, עת פותחה שיטת האילתיזאם, התרחב היקף פעילותם של היהודים יותר ויותר. יצוא העורות, החיטה והשמן היה מרוכז ברובו בידיהם. הם חכרו את המכס שהוטל על הצמר, הטבק והנוצות. מאחר שתוניס היתה תחנת מעבר ימית חשובה, נתנו היהודים את סחרם זה בים ואף קנו אוניות ״חמושות בתותחים וחביות אבק־שריפה כדי להגן על עצמם מפני אדיבים״ (פ. גרונשון, צרפת בתוניסיה במאה ה־17, (צרפתית), תוניס, 1926, כרך 4, עמי 225). יהודים רבים עסקו בפדיון שבויים, בעיקר נוצרים. פעמים אחדות אף חרפו נפשם למען הצלתם של שבויים אלה ובמיוחד כשאלה היו נשים ונזירים.

אילתיזאם
 שיטה למיסוי קרקעות שהתפתחה במאה ה-17 במצרים תחת השלטון העות'מאני-ממלוכי.  

יצחק אלקלעי ודוד עוזיאל פדו בחודש אחד — ספטמבר 1700 — 18 שבויים, מיספר גדול באותם ימים. הסחר היה מפותח בעיקר עם ליוורנו ועם מרסיי — דבר שעורר את חמתם של סוחרים בני הערים האלה, ובמיוחד את חמת הצרפתים. שליטתם של היהודים הליוורנים היתה גדולה באמצעות קשריהם עם אחיהם בליוורנו. הם פיתחו את ה״ליטרה דה קמביו״ — שטר חליפין שבאמצעותו יכלו להעביר הון ממקום אחד למישנהו ללא כל קושי. רישומם של סוחרים אלה היה כה ניכר, עד כי המלה האיטלקית לסוחר — ״מרקנטה״ — היתה מלה נרדפת ל״עשיר״ בתוניסיה. מצב זה לא נשתנה במאה ה־19, והקונסול היהודי האמריקני בתוניס בראשית המאה ה־19, עמנואל נח, מעיד שלמרות יחם הבוז ליהודים, הם השולטים במיסחר ובכלכלה של תוניסיה. ואולם חלק נכבד מן האוכלוסיה היהודית כאן, כמו במארוקו, עסק במלאכות. בתוניס היוו היהודים מרבית האומנים הפועלים ב״רחוב הצורפים״. הם נודעו גם במלאכת המשי והצמר. חלק ניכר מן הטליתות שייצרו בתוניס נשלח לאיטליה ומשם גם לפולין.

על חלקם של היהודים במלאכה, ובמיוחד בקרב ה״תואנסאה״, יעידו שמות־המשפחה דהאן(צבע), כ׳יאט(חייט), חדאד (נפח), נג׳אר(נגר), צבאג(צובע בגדים) ועוד(תופעה חברתית דומה היתה קיימת גם בארצות אחרות במגרב ובמזרח). גם בשירות המדינה וניהול הכספים פעלו כמה יהודים פעולה חשובה. על המשא־ ומתן בין תוניסיה והולנד בשנים 1699 —1708 לחתימת חוזה שלום ניצח יהודה כהן מראשי קהילת אלג׳יר. נוסע צרפתי מציין בקינאה בשנת 1725, ש״שר־האוצר של הבאי הוא יהודי… ובכלל כל המישרות הקשורות בכספים הן בידי היהודים״. לבאי אחמד (1830 —1856) — ״באי היהודים״— היו שלושה רופאים יהודיים, אברהם לומברוזו, נונז יעיש וקסטל נואבו. (פוארון בתוך צבאג־הטל, התפתחות גיטו צפון אפריקני, החארה של תוניס (צרפתית), פאריס, 1959, עמי 15).

תולדות היהודים בארצות האסלאם

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-שלום בר אשרתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

תנופה כלכלית חשובה קיבלה הקהילה בטריפולי משהתחילו יהודי ליוורנו להגיע אליה כראשית המאה ה־17, אם כי גם כאן לא באותם ממדים כבתוניסיה. רוב המיסחר התקיים עם איטליה, והיהודים קיבלו אף כאן מונופול על יצוא של אי־אלה סחורות, כגון נוצות בת־יענה, כרכום וכן מונופול על חכירת מסים. היו ששימשו סוכני הקונסוליות הזרות בטריפולי. כך שירתו בני משפחת סרוסי כסוכנים דיפלומטיים של צרפת במאה ה־17 וה־18, אברהם קוריאל היה סוכנה של ויניציה בסוף המאה ה־18 ובני משפחת לביא יצגו את האימפריה ההאבסבורגית, בלגיה, הולנד וגרמניה במאה ה־19.

יהודים אחרים עסקו בסחר הסודאן, אך חלקם המכריע של יהודי לוב עסק במיסחר זעיר וברוכלות. חלק מהם ישב ישיבת קבע בטריפולי והיה עושה שבועות וחודשים בכפרים ובעיירות הערביים והברבריים הפזורים על־פני כל הארץ. היו אף כאלה שהלוו כספים למוסלמים, ואפילו חיילים בצבא העות׳מאני נהגו במאה ה־19 למשכן את חרבותיהם אצל יהודים תמורת הלוואות.

עד אמצע המאה ה־18, עת הגיעו למצריים סוחרים נוצריים מסוריה, שעמדו בתחרות קשה עם היהודים, התרכז חלק נכבד מן המיסחר הימי(כגון סחר הקפה) והאדמיניסטרציה הכספית וניהול בתי־המכס של מצריים בידי יהודים. כמעט לכל המושלים היו שרי־אוצר יהודיים, שאחד משני הכינויים שבהם נודעו העיד על פעילותם — ׳צראף באשי׳ — החלפן(או הבנקאי) הראשי. היהודים לקחו חלק ניכר בסחר עם אירופה(במיוחד עם ליוורנו, ונציה ופיזה) תורכיה והבלקן ואיי הים־התיכוץ (כגון רודוס). מיספר הסוחרים היהודיים היה כה גדול, עד שבשנת 1727 נעשה ניסיון באלכסנדריה להקים חברה של סוחרים יהודיים.

עליית מוחמד עלי לשלטון בראשית המאה ה־19, שלוותה בפיתוח המיסחר עם אירופה, הביאה לפעילות מחודשת בקרב היהודים. חלק מה׳׳שונות״ — ממגורות לאיחסון סחורות, שהובאו מאירופה, אפריקה, תורכיה והמזרח — היו שייכות ליהודים.

חלקים אחרים של האוכלוסיה היהודית היו בעלי־מלאכה שעסקו במיוחד במלאכת הבד והמשי וכן במיסחר בבגדים ישנים. מיעוט קטן עסק בהלוואה־בריבית ובחלפנות, וחלק ניכר התפרנס ממיסחר. הנוסע היהודי־אוסטרי לודוויג פרנקל, שפקד את הארץ באמצע המאה ה־19 מעיד, ש״המוחמדים (המוסלמים) והנוצרים אוהבים לקנות סחורתם אצל היהודים, יען לא יונו במישקל ובמידה״(ממצריים, וינה, 1862 עמי 86), וכמו ביתר התפוצות היתה גם כאן שיכבה לא קטנה של עניים.

כללם של דברים — אופי משלחי היד שבהם עסקו יהודי אפריקה הצפונית בתקופה הנדונה נגזר מיחסה של הסביבה המוסלמית למקצועות מסויימים, ממסורתם הדתית והחברתית של היהודים, ובעיקר מאופן התיישבותם — העיסוקים הטיפוסיים לבני עיר, ובמיוחד המיסחר והמלאכה — ומן היוזמות הכלכליות שנפתחו בפניהם עם התפתחותו של המיסחר הימי. אף־על־פי־כן, בולטות בתקופה זו שתי תופעות יסוד בכלכלת יהודי האיזור: הראשונה — העיסוק של חוג מסויים במיסחר הבינלאומי ובאספקה למדינה, והשניה — קיומה של שיכבה נרחבת, שישבה במרכזים הגדולים וביישובים הקטנים כאחד, שעסקה במלאכת־כפיים. בשלהי התקופה הנדונה התערערה מגמה זו כתוצאה מתמורות מדיניות, כלכליות ודמוגראפיות, שהתחוללו בארצות המגרב, ושמטבע הדברים הטביעו את חותמן גם על היהודים. חוג החצרנים והסוחרים הגדולים איבד חלק ניכר מתפקידו הכלכלי מחד גיסא, ומאידך גיסא עברו יותר ויותר יהודים שהגיעו למרכזים העירוניים הגדולים אל מעגל הסוחרים הזעירים או פנו למקצועות שירותים ולמקצועות חופשיים בגלל הזדמנויות חדשות שנפתחו בפניהם. מגמה זו ניכרה בארצות שבאו תחילה במגע עם השפעה מערבית, או שנכבשו לבסוף על־ידי מעצמות אירופה: מצריים, אלג׳יריה ותוניסיה, ואחרי כן בא תורן של לוב ומארוקו

ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית-שלום בר-אשר

ד. מעמדם החוקי ומצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפוניתתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

מצבם המדיני והחברתי של יהודי אפריקה הצפונית במאות ה־17 — 19 היה בראש ובראשונה פועל יוצא של מעמדם החוקי תחת שלטון האיסלאם. בהתאם להלכה המוסלמית נחשבו היהודים למיעוט דתי, שיש לסבול את קיומו במדינה המוסלמית, להבטיח לו חסות וביטחון ולהעניק לו אוטונומיה באירגון מוסדותיו וחייו הפנימיים. על בני המיעוט היהודי הוטלו הגבלות רבות ושונות והם אף חוייבו בתשלום מסים, שהמוסלמים היו פטורים מהם. אך למעשה היתה הבעיה מורכבת ומסועפת יותר. מצב היהודים היה תלוי בשורה ארוכה של גורמים: בתנאים הגיאופוליטיים ששררו בארצות שבהן חיו, ואפילו באזורים שונים בתוכן: במישטר המדיני — יציבותו הפנימית ותלותו בגורמי חוץ: בכוחם והשפעתם של מרכיבי החברה השונים, ובמיוחד החוגים העליונים שבה — קציני צבא, ראשי שבטים, ראשי הכמורה הדתית: בצרכיהן הכלכליים של מדינות המגרב, בקשריהן עם ארצות חוץ ועוד.

  1. מעמדם החוקי של היהודים

עקרונות הדת, שהנחו את השליטים המוסלמים בכל מקום ביחסם אל יהודים ונוצרים כאל ״ד׳מי״ם — בני־חסות שיש לסבלם ולהגן עליהם, אולם אין להתיר להם לתפוס מקום של השפעה מדינית וכבוד בקרב ״המאמינים״ המוסלמים, התקיימו ובאו לידי ביטוי גם בארצות אפריקה הצפונית. אלא שעם היעלמותה של הנצרות באפריקה הצפונית במאה ה־12 — להוציא מצריים, שבה המשיך להתקיים מיעוט נוצרי ניכר — היה המונח ״ד׳מי״ם מכוון כלפי יהודים בלבד.

הנחת המוסלמים היתה, שהיהודים חיים בקירבם לפי התנאים שמטיל האיסלאם -על ה״כופרים״ שלא קיבלו אותו, אך הם שייכים ל״עמי הספר״ — שאלוהים התגלה אליהם ונתן להם כתבי־קודש, את התנ״ך והברית־החדשה. מטרת המוסלמים היתה כפולה — להשפיל את ה״כופרים״ ואת אמונתם מחד גיסא, ולבודד אותם מיתר החברה מאידך גיסא. ההגבלות הידועות לנו כבר מימי־הביניים המוקדמים, והמיוחסות ברובן לכובש המוסלמי עומר, היו תקפות באיזור זה עד המאה ה־19. אך למעשה נשמרו בעיקר התקנות המפלות המחייבות לבוש מיוחד ליהודים או בגדים בעלי גוון מיוחד, האיסור שחל על רכיבה על בהמות אצילות כמו סוסים, האיסור לשאת נשק וכן הגבלות על הליכה ברגל נעולה בסמוך למיסגדים או איסור כניסה לאתרים מקודשים לאיסלאם. ההגבלות על בניית בתי־כנסת, איסור הגבהת בנייני בתי־כנסת מעל לבניינים ערביים, איסור עריכת טקסים דתיים בפומבי, איסור אימוץ שמות־משפחה ערביים וכיוצא באלה — הללו נשמרו פחות וחלו בהן תנודות ותמורות שונות. ההתרוצצות בין מגמות מחמירות לבין מגמות מקלות היתה תלויה במידת השפעתם של חכמי הדת המוסלמים, שהיו ממונים על שמירת המסורת הדתית, על הפחות והסולטאנים. נראה, שבמקומות שבהם לא הקפידו במיוחד על ההלכה המוסלמית, כגון בחלק מהאזורים הכפריים שבדרום מארוקו, נהנו היהודים מיחס פחות מחמיר מצד השייח׳ים הברברים, לעומת המצב במרכזים העירוניים.

אף־על־פי־כן, אין להפריז במידת החומרה שבהגבלות שצויינו לעיל. עם חלקן השלימו היהודים ככורח מציאות המתחייב מהיותם נתונים תחת שלטון האיסלאם, ובאחדות מהן — והבולטת שבכולן היא השוני בלבוש — אולי אף ראו אות לייחוד ושוני מסביבתם, ונשאוהו בגאווה. מסקנה זו עולה מכמה עדויות מהמסורת העממית של יהודי אפריקה הצפונית. בועז חדאד מג׳רבה — האמון על המסורת היהודית של קהילה ותיקה וחשובה זו — מציין שגם לאחר שבוטלו במאה ה־19 חוקי האפליה לגבי לבוש יהודים היתה ״תלבושתם עשויה בצורה שכל הרואה אותה מרחוק יכיר כי הלובשה מזרע ישראל הוא״(ספר ג׳רבה יהודית, ירושלים, עמי 67). יתרה מזאת, הוא מציין שיהודי ג׳רבה היו נותנים פס שחור במכנסיהם, וזאת על בסיס של מסורת האומרת, שדבר זה נקבע כזכר לחורבן בית־המקדש. כדברים האלה אומר גם חוקר התלבושות של מארוקו ז׳אן בזאנסנו: ״במרוצת הזמן הפכו היהודים — כמו בכל תפוצות הגולה — את אותות הקלון האלה(צבע שונה בלבוש, פריטי לבוש המיוחדים רק ליהודים וכד׳), לציון ייחודם ומסורתם ואף התגאו בהם. לדבריהם היה הצבע השחור של לבושם סמל לחורבן בית־המקדש, ולא שריד מחוקי אפליה״(חיי היהודים במארוקו, ירושלים, תשל״ז, עמי 185). באשר להגבלות אחרות, כמו נשיאת נשק ורכיבה על בהמות אצילות, שעוררו תרעומת בתקופות קדומות, ספק אם נתנו היהודים את דעתם עליהן, בפרק הזמן הנדון, או אם בכלל ייחסו להן חשיבות. דבר זה עולה משתיקתם הכמעט מוחלטת של חכמי הזמן וסופריו, שמזכירים אפליות אלו לעיתים נדירות, בעוד שסביר להניח שלא היו מתייחסים אליהן בשוויון נפש אם אכן היו מעיקות עליהם.

תולדות היהודים בארצות האסלאם

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

בדרך־כלל לא היו באפריקה הצפונית הגבלות על מקום מגוריהם של היהודים. אומנם הם ישבו על־פי־רוב ברחובות ובשכונות משלהם, וזאת על־פי הנוהג המקובל בימי־הביניים, לפיו כל עדה דתית ישבה ברובע מיוחד משלה. כבר נזכרו למעלה דבריו של אפרים דיינארד על יהודי מצריים במחצית השניה של המאה ה־19, וניתן להניח שהם משקפים גם את המציאות של תקופה קודמת: ״היהודים, אף כי יוכלו לשבת בכל רחבי העיר באין מעצור, בכל־זאת הרוב מהם יגורו בחלק מיוחד הנקרא רובע או רחוב היהודים״(מסע בארץ הקדם, פרסבורג, תרמ״ב, עמי 18).

אך היו תקופות, ובמיוחד במארוקו, שבהן הגביל השלטון את היהודים באשר למקומות יישובם, וכפה אותם לדור ברובע משלהם השוכן בפאתי העיר והמוקף חומה. הגבלה זו העיקה במיוחד על חוגים מסויימים בחברה — במיוחד על סוחרים ובעלי־מלאכה, שעשו את יומם בעיר המוסלמית, או כאלה שהתרועעו עם עמיתיהם המוסלמים. ואולם מנהיגיה הרוחניים של הקהילה ראו גם בהגבלה החלה על מקום המגורים גורם מסייע לשמירת צביונה המובדל של העדה היהודית נוכח סביבתה הנוכרית. חכמים במארוקו שנזקקו לעניין זה בשלהי המאה ה־17 אומרים: ״אבל חומה זו(החומה המקיפה את השכונה היהודית) אינה אלא מחיצה המבדלת בין קדש לחול״ (ר׳ חיים טולידאנו, חוק ומישפט, פאס, תרצ״א, ס׳, עא דף יח עמי בי).

אך נראה, שעיקר הביטוי לאפליית היהודים לרעה היה במסים שהוטלו עליהם: מס הגולגולת — הג׳זיה — שהיה כל גבר מן ה״כופרים״ היהודים שתחת שלטון האיסלאם חייב להעלות. הצו הקוראני האומר ״והילחמו באלה שניתן להם הספר, לפניכם עד אשר יתנו את המס בידם ויהיו שפלים״(סודה 9, פסוק 29), מוצה כמעט עד תום נגד היהודים. ואומנם, בכל הדורות העלו היהודים את המם לשלטונות, ובמשך הזמן הם עצמם גם ראו צד של זכות בכך, כפי שהיטיבו לבטא זאת מנסחי ה״תקנה על עניין המס״ במארוקו במאה ה־17: ״וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה (כלומר, זה המחיר שיש לשלם עבור האוטונומיה הדתית והקהילתית שהוענקה להם על־ידי השלטונות), להתיר פס(להתיר את רצועות השלטון המעיקות) ולתת לצרים הצוררים ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה׳״ — דהיינו, בזכות כספי המם יש עניין לשליטים להגן על היהודים ויש להם אומץ לעמוד מול יסודות המקטרגים על עצם מציאותם של היהודים בארצות האיסלאם (תקנות יהודי מארוקו, ירושלים, תשל״ז, 48).

אך היהודים התקוממו, אם כי בעיקר התקוממות נפשית ופנימית בלבד, נגד היטלים ומסים מיוחדים — ״מוספין שלא כהלכתן״ — כך כינו בספרות הרבנית, בין יתר כינויים, את המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים — שניתכו עליהם באופן שרירותי, וכמעט ללא הפוגה. אף שדרך זו פשטה בכל ארצות האיסלאם, וגם האוכלוסיה המוסלמית סבלה מהטלות מסים שרירותיים, הרי מקורות רבים בני־ התקופה מציינים שהמיסוי על היהודים העיק עליהם הרבה יותר. אם התרשמות זו אכן משקפת את האמת, הרי זו עדות לתלותם המוחלטת של היהודים בשלטון המרכזי, בעוד שעם קבוצות אחרות באוכלוסיה לא תמיד היה השלטון כה קפדן, או שהן עצמן הירשו לעצמן לפעמים להתחמק מהעול שהוטל עליהן. דבר זה עולה במיוחד מתוך המקורות ממארוקו, אולם יש עדויות גם מאלגייריה ומתוניסיה על גביית מס לגיטימי ומקובל — מכס הייבוא — המלמדות על אותה המגמה. ממקורות אלה אנו למדים שהיהודים היו משלמים אחוז גבוה הרבה יותר מאשר בני לאומים אחרים: הסוחרים היהודיים מתוניס היו משלמים על הסחורות שייבאו מליוורנו פי שלושה ויותר מכס מאשר הסוחרים הצרפתיים. הוא הדין בעניין הסוחרים היהודיים באלג׳יר, ששילמו מכס בשיעור של פי שניים ויותר מאשר סוחרים בני לאומים אחרים(וראה לעיל פרק ג׳).

על היהודים הכבידו גם ה״מתנות״ לרגל חגים מוסלמיים, מאורעות בקרב משפחות השלטון, נצחונות צבאיים וכיוצא באלה, שלעתים שימשו כתואנה לגביית כספים רבים, תמורת הענקת הטבות או ביטול גזירות שעמדו להטיל עליהם. היו אומנם תקופות שהשלטון שעה למצבן הקשה של קהילות מסויימות ושיחרר אותן מהיטלים ומ״מתנות״, אך ככלל ניתן לומר שהעול הפיסקאלי העיק על חיי היהודים והגביר בקירבם את חוסר הביטחון. בתקופות אחדות לא איפשר העול הזה לקיים חיי קהילה יציבים ומכאן התלונות הרבות על נישול ועוול שנשמעו מפי יהודים.

השלטון מצידו הבטיח להעניק אוטונומיה ליהודים: הותרו להם שמירה על אמונתם וניהול ענייניהם הקהילתיים. מתוך תקנה מראשית המאה ה־17 בפאס אנו למדים שהשלטון אף הוציא הוראה מפורשת בעניין הקשור לבתי־הדין היהודיים ״שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דיני ישראל״ (תקנות יהודי מארוקו, שם, עמי 43), ובדבריו של שבוי צרפתי שהעלה את זכרונותיו ממארוקו בסוף אותה מאה אנו למדים שהמלך היה מפקיד שומרים על שערי השכונה היהודית ״על־מנת שיוכלו לקדש את שבתותיהם ומועדיהם (כלומר של היהודים)״ (ה. דה קסטרי, מקורות חדשים לתולדות מארוקו(צרפתית), סידרה ב, כרך ב, פאריס, 1924, עמי 177). חכמי התקופה ידעו להעריך נכונה את האוטונומיה הדתית והקהילתית שהוענקה להם על־ ידי השלטונות. ר׳ שמואל עמאר, בשלהי המאה ה־19 אומר דברים מפורשים (אך מתוך המקורות של המאות ה־17—18 ניתן להגיע לאותה מסקנה): ״ותחת יד ישמעאל אנחנו, שעם כל גזירותיהם, משתדלים תמיד בקיום דתנו, ומצווה עליהם מנביאם (הכוונה, כמובן, למוחמד) לתמוך את ידנו בחזוק אמונתנו״. (דבר שמואל, קזבלנקה, ת״ש, דף צח, עמי א). כמו כן נשמרה האוטונומיה התרבותית והדתית של הקהילה. יתרה מזאת, בתקופה הנדונה לא היה, ככל שידוע, שכיח אונס יהודים להמיר דתם, חוץ ממקרים ספורים. היהודים גם זכו, כאמור, לחירות רבה בפעילותם הכלכלית, דבר שנבע מכך שמדינות אפריקה הצפונית זקוקות היו מאוד לפעילות זו. לסיכום — באשר לגורם החוקי בקביעת מעמדם של היהודים במגרב ניתן לומר, שהשריעה, ההלכה המוסלמית, בעניין ה״ד׳מי״ם הוגשמה במידה זו או אחרת הלכה למעשה. מדובר במיוחד בעניין מס הגולגלת — הג׳זיה, אלא ששליטים רבים הוסיפו על המס הרגיל מסים מיוחדים שלא אחת העיקו על היהודים. דבר זה עולה במיוחד מתוך המקורות על יהודי מארוקו. לעומת זאת, תקנות האפליה כלפי המיעוטים הוגשמו רק בחלקן: יש לנו ידיעות שאפליה זו הוגשמה בדרך־כלל רק בעניין הלבוש — שנעשה בעיני יהודים רבים אות לייחודם — וכמו כן הגבלות כמו מעבר ליד מסגדים במנעלים, רכיבה על בהמות אצילות ונשיאת נשק. בהגשמתן של תקנות מגבילות אחרות היו מעלות ומורדות, פרי גורמים שונים. השלטון השתדל לשמור על האוטונומיה, שהובטחה ליהודים עוד בראשית האיסלאם, בניהול ענייניהם הפנימיים, וכן העניק ליהודים חירות בפעילותם הכלכלית.

היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים – שלום בר-אשר

  1. השלטון והיהודיםתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

אם מבחינת ההלכה המוסלמית ראינו שלא היו קיימים הבדלים רבים בין יהודי ארצות המגרב השונות, הרי מבחינת מצבם המדיני, הבטחוני והחברתי־כלכלי, ניתן להצביע על הבדלים מסויימים. הבדלים אלה ניכרים לא רק בין הארצות השונות, אלא גם בין מחוזות, חבלים ואפילו בין עיר לעיר.

מארוקו

יכולתו של השלטון המרכזי במארוקו להטיל את מרותו על כל חלקי הממלכה היתה, כאמור, מצומצמת(ראה פרק א), ובשל כך קשה לדון, באופן כללי, בתקופה הנדונה, על מארוקו כעל יחידה גיאוגראפית ופוליטית אחידה. המצב הפוליטי הבלתי יציב והנטיות הצנטריפוגליות והפריטקולריות של האזורים והשבטים השונים גרמו לכך שלא היתה קיימת מדיניות אחת, מכוונת מלמעלה, שכולם קיבלו את מרותה. בהיעדר יד שלטונית מרכזית מכוונת ובעלת תוקף התפתחו על־פי רוב היחסים שבין יהודים לבין השלטון לפי התנאים המיוחדים של כל מקום ומקום, ולפי המציאות החברתית והפוליטית שנוצרה בו. יחס טוב ליהודים במקום אחד אינו מעיד על יחס זהה במקום אחר. כמעט הכל הוא פרי של סיטואציה מקומית באיזור או עיר מסויימים. למשל, בראשית המאה ה־18 היו נתונים יהודי פאס בלחץ קשה מצד השליט המקומי, בעוד שבקהילות אחרות המצב היה נוח יותר. אולם גם ההגדרות הללו — כגון ״נוח״,״טוב״, ״רע״ וכיוצא בהן — חוטאות בהגדרה פשטנית של העובדות והן באות רק לסבר את האוזן. ראוי יותר לציין שהמצב המדיני והבטחוני היה בלתי יציב ונתון לתנודות מתמידות.

לאחר תקופת אנרכיה, שהחלה בראשית המאה ה־17, הלכה וגברה האנדרלמוסיה לקראת אמצע המאה, והיהודים סבלו לא מעט מן הכוחות היריבים. סמוך לאמצע המאה הצליחו העלווים, או הפילאלים (הם התייחסו לצאצאי עלי, חתנו של מוחמד, שהגיעו מחצי־האי ערב לאיזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מארוקו עוד במאה ה־13, ומכאן כנוייהם), לגבור על יריביהם ולכונן שושלת חדשה.

בידי מולאי אלרשיד, הנחשב לראשון המלכים של שושלת זו(השולטת עד עצם היום הזה במארוקו), עלה לייצב את השלטון. שנות מלכותו (1666 —1672) הביאו אומנם לשיפור במצבם של יהודי מארוקו, אך מאידך גיסא נקשר שמו בהריגת יהודי עשיר מכפר דאר אבן משעל שבהר בני סנאסן שבצפון־מזרח מארוקו (מעשה שנרקמה סביבו אגדה על שלטונו של יהודי זה במוסלמים והתעמרותו בבנותיהם). אלרשיד גם רדף את יהודי זאווייה, תאדלה ומראכש, אך שמא קשורות רדיפות אלה במלחמתו של אלרשיד במרבוטים (קדושים מוסלמים שנודעו במיוחד בקנאותם וחלקם היו ראשי מסדרים דתיים) של דילא.

היחס ליהודים היה פעמים רבות גם פרי אופיו, מזגו והאינטרסים המשתנים של שליט זה או אחר שעלה לשלטון. דוגמה אופיינית לכך היא תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל. בפרקי זמנים מסויימים של שלטונו נהנו יהודי מארוקו מתקופת רגיעה ואף זכו ליטול חלק בפעילות הכלכלית שבה פתח מולאי איסמאעיל. לעומת זאת, בפרקי זמן אחרים, למרות שיהודים המשיכו ליטול חלק נכבד בסחר עם אירופה, לא מנע הדבר מאסמאעיל להתעמר בחצרן זה או אחר או אפילו במנהיגים של קהילה שלמה. אם כי יש לציין, שגם מוסלמים סבלו מתהפוכותיו של שליט זה באותן שנים.

היו גם תקופות — כגון השנים 1727 —1757, שבמרוצתן התחלפו שליטים במארוקו פעמים מיספר — שבהן התחוללו תנודות קיצוניות במצבם של היהודים בקהילות מסויימות. כאשר אירע לפרקים שלהכבדת עול השלטון ופגיעה מידי גייסות ושבטים, התלוו גם מכות טבע, שהיו תדירות באותם זמנים — בצורת, מגיפות, רעב — יכולה היתה התוצאה להיות קטלנית. לדוגמה, כך מסכם ר׳ יעקב בן צור, שחי בתקופה זו, את עשור השנים 1734 —1744 : ״והשנים הללו שעברו כולם שנים של טירוף (בלבול וחוסר יציבות), בתחילה מפני הרעב ואחר־כך מפני הגייסות — ובני העיר צפרו, (שסבלו במיוחד), לא נתיישבו כלל, אלא נעים ונדים, פעם בחוץ, פעם ברחובות ובכפרים הסמוכים להם.״ נפגעו במיוחד הקהילות צפונה לאטלס התיכון (פאס, מכנאס, צפרו, תאזה ועוד) שהיו נתונות לפשיטותיהם של השבטים הברברים, אך גם גורלן של קהילות אחרות בצפון־מערב מארוקו לא שפר עליהן באותה תקופה,

וגם באיזור אחר, באגדיר שבחוף הדרומי של מאח־קו, אנו למדים שאחד המרבוטים השתלט על העיר בשנת 1737 והעלה באש את אחד מבתי־הכנסת שבה.

במחצית השניה של המאה ה־18 עלה בידי מוחמד בן עבדאללה להחזיר את היציבות לארץ, דבר שהטביע את חותמו לטובה על חיי היהודים בפרק זמן זה. קהילות רבות, ובמיוחד הקהילות לחוף הים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, זכו לפריחה כלכלית. הסולטאן סידי מוחמד בן עבדאללה (1757 —1790), שביקש לפתח את כלכלת ממלכתו ואת המיסחר עם מעצמות אירופה, מצא ביהודים גורם מרכזי לסייע לו במגמה הזו. במיוחד עלתה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים. הסולטאן העניק להם זכויות מיוחדות, וגם סוחרים יהודיים מאירופה, שהתיישבו בערי החוף, זכו ליחס מיוחד (וראה לעיל פרק ג עמי 135).

תולדות היהודים בארצות האסלאם-שלום בר-אשר

תולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

לאחר תקופת שלטונו בא למארוקו פרק זמן עקוב מדם. בשנים 1790 —1792 הטיל יזיד (הנקרא בפי חלק מן המקורות היהודיים ״המזיד״) על הארץ שלטון אימים, שממנו סבלו כל האוכלוסין, אך במיוחד הסוחרים היהודיים והנוצריים מאירופה. הוא ביקש להתנקם בהם על שלא הושיטו לו עזרה כאשר התקומם נגד אביו. הוא ביצע כמה מעשי אכזריות כלפי הקהילות היהודיות מתיטואן וטנג׳יר בצפון ועד מראכש ומוגדור בדרום. הוא גירש קהילות שלמות ממקומן, התעלל ביהודיהן והוציא להורג מנהיגים רבים. בין היתר גירש את יהודי פאס, הרס את בית־הקברות ובאבני הריסותיו הקים מיסגד באתר בית־הכנסת שעלה באש בשריפה שפרצה לפני כן. תקופה זו הותירה את רישומה הקשה על היהודים, וקינות רבות נכתבו על גורלן המר של קהילות מסויימות. אך מאידך גיסא, יש לציין שתקופה זו היתה יוצאת דופן בתולדות יהודי מארוקו במאות השנים האחרונות, מאז הרדיפות של המווחידון.

לעתים התעוררו שליטים לסלק ״כופרים״ מעמדות כוח והשפעה, או לבודד את היהודים יותר ויותר מבחינה חברתית, בעיקר בלחץ חכמי הדת. כך קרה למשל בימי מולאי סלימאן (1792—1822). הוא אומנם ביטל את גזירות קודמו, והקל במסים הכבדים שהוטלו בימיו של יזיד, אך מאידך גיסא, בהיותו נתון להשפעה דתית באופן קנאי, ציווה בשנת 1807 להרחיק את היהודים ממרכזי ״המדינה״ הקדושה בכמה ערים מרכזיות ולבנות להם שכונה מיוחדת משלהם — מלאח. אומנם כבר היו דברים מעולם, ובמאות ה־15 —17 הוקמו שלושה מלאחים בפאס, במראכש ובמכנאס, אך הקמתם נומקה בצורך להגן על היהודים מזעמו של ההמון. הפעם היתה ההנמקה למעשה, שעל־פי דת האיסלאם יש להבדיל בין המוסלמים ה״טהורים״ לבין היהודים ה״טמאים״. בימי סולטאן זה גם ירדה חשיבותם של הסוחרים היהודיים הגדולים, לאחר שהגיעה לשיאה, כאמור, בימי מוחמד בן עבדאללה. אף־על־פי־כן, נחשבה גם תקופת שלטונו — להוציא במיוחד את השנים 1810 —1812 ו־1819 —1822 לערך, שבהן פשטו גייסות ושבטים על המרכזים העירוניים ועשו בהם שמות — לתקופה רגועה יחסית לגבי היהודים, והוא אף זכה להתכנות בפיהם — מולאי סלימאן החסיד. בתקופת שלטונו של מולאי עבד אלרחמן 1822 —1859 עמדה מארוקו בפני בעיות חדשות. בתקופה זו, כאמור, היתה הארץ נתונה שוב בחוסר יציבות, אם בשל התמרדויות שבטיות ואם בשל מאבקים עם מעצמות אירופה, ובמיוחד עם צרפת וספרד. מאורעות אלה נתנו אותותיהם בחיי היהודים, כגון בשנים 1844 —1845, בזמן המלחמה בין צרפת למארוקו. ערי החוף הופגזו על־ידי הצי הצרפתי וגם היהודים סבלו מכך.

לסיכומם של דברים אלה ניתן לומר, שמצבם של יהודי מארוקו במאות ה­-17 -19 היה נתון לתנודות רבות, והדבר הביא בעקבותיו תחושה של חוסר ביטחון. אך קשה להוציא מסקנה כוללת בנדון זה, בגלל הפיצול המדיני והחברתי של הארץ בתקופה זו. יש, איפוא, לבדוק את מצבה של כל קהילה וקהילה בנפרד, בפרק זמן מסויים.

תולדות היהודים בארצות האסלאם – אלג׳יריה

אלג׳יריהתולדות היהודים בארצות האסלאם- כרך א

במאה ה־18 התחולל באלג׳יריה מאבק ממושך על השלטון בין מפקדי הצבא והקורסארים. מאבק זה הותיר פעמים את רישומו על היישוב היהודי בארץ זו. הוא השפיע במיוחד על בטחונם של היהודים, ואומנם אירע שלעתים התחוללו בעקבותיו פרעות ביהודים ורכושם נבוז. עיקר סבלם בא בשעה של חולשת השלטון, או בעת הסתה של גורמים עויינים. כך אנו עדים בשנת 1706 לניסיון להחריב את בית־הכנסת באלג׳יר, כדי לסחוט כספים מיהודים! ובשנת 1794 הוצא להורג ר׳ מרדכי נרבוני באשמת חילול הדת המוסלמית בשעת ויכוח דתי עם שכנו המוסלמי.

בשנת 1805, בעקבות ההסתה בקרב הייניצ׳רים נגד הדאי ויועצו היהודי נפתלי בוג׳נאח, פרצו פרעות בקרב יהודי אלג׳יר. הפורעים החלו בהתקפה על בתי־הכנסת ובחילול ספרי התורה, ומשם פנו לבוז את בתי היהודים. יש האומדים את מיספר הקורבנות בפרעות אלה בעשרות, ויש כאלה המציינים שמיספרם הגיע עד חמש־ מאות. בשנים 1811 ו־1815 נפגעו מנהיגי הקהילה באלג׳יר מיחסו העויין של הדאי, ושמונה מנכבדיה הוצאו להורג.

היניצ'רים (מטורקית Yeniçeri – חיילים חדשים), היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העלית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית ללא הפסקה עד חיסולם בשנת 1826על ידי סולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר.

יהודי אלג׳יריה חששו גם מהתקפותיהם החוזרות ונשנות של הספרדים על הארץ, התקפות שהלכו ותכפו במאה ה־18 . הם חרדו מיחסה העויין של הארץ שממנה נמלטו אבותיהם כמה דורות לפנים. בשנת 1732 היה ״בלבול (אנדרלמוסיה) גדול, מחמת שמועות רעות, שהיו רבים אומרים, כי המלך של צפנייא (ספרד) רוצה לבוא לילחם בעירנו בחיל גדול וביד חזקה. אין די באר (קשה לתאר) רוב ההכנות שהכין לו כלי מוות, ומחמת כך, בעוונותינו הרבים, הפסידו בני קהלנו סך עצום ונורא בשכירות גנות ופרדסים, כדי למלט את רכושם ואת גופם״(ר׳ יהודה עייאש, בית יהודה, ח״א, ליוורנו, תקו, דף ז עמי ב). גם בשנת 1775 נשקפה ליהודים סכנה ממשית, כאשר הספרדים התקיפו שוב את אלג׳יר. הם נכשלו, ולזכר המאורע קבעו חכמי העיר יום פורים מיוחד.

קורותיה של קהילת והראן בתקופה זו הן, כאמור, מיוחדות לעצמן. עם כיבושה בידי הספרדים בשנת 1509 הורשו היהודים לבוא לעיר והם תרמו תרומה חשובה להיאחזות הספרדים בה. עובדה מתמיהה זו ניתן להסבירה בסיבות פוליטיות: והראן נותרה כמעוז אחרון של הספרדים באיזור זה של המגרב, והם עשו הכל כדי להמשיך ולהחזיק בה. משום כך גילו יחס סובלני כלפי יהודים ונסתייעו בהם, בעיקר במילוי תפקידים מינהליים וכלכליים. אך דבר זה לא מנע אותם מלגרש בשנת 1669 את כל יהודי העיר בשל הסתה דתית שנערכה נגדם: כמו כן הואשמו היהודים בריגול לטובת המוסלמים. ״הבעיה היהודית״ נפתרה כאן על־פי הדפוס האירופי והספרדי מימי־ הביניים — גירוש מוחלט של היהודים.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר