מורשת יהדות מרוקו

חול המועד

רוב האנשים שבתו ממלאכה וממסחר בחול־המועד וכל יהודי קיים את מצוות ״ושמחת בחגיך״. היראים במכנאס בילו את ימי חול המועד בבתי־כנסת ושמעו דברי מוסר ואגדה מפי חכמי העיר, אחרים בילו את חול־המועד בביקורים אצל קרובים, בנסיעות וגם במשתאות עם חברים.

בדבדו, נהגו אנשי החברה קדישא לצאת למחצבות שבסביבה ושם, חצבו בסלע, גושי אבנים גדולות, מהן הכינו מצבות לקברים.

כפרות בליל הושענא רבא

ההכנות לליל הושענא רבא היו דומות להכנות כיפור. משפחות רבות נהגו לעשות כפרות בליל הושענא רבא כמו בליל ערב יום כיפור. הן שחטו כרגיל תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, אבל נזהרו לשחוט רק עופות לבנים בלבד, זאת לרמז ״אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו״ (ישע׳, א. יח). הכפרות נעשו גם כדי להדגיש את גמר חתימה טובה.

ליל הושענא ובא

ליל הושענא רבא הוא ליל שימורים ונהגו להיות נעורין כל הלילה. ליל זה נקרא גם ״ליל יום הערבה״. בלילה זה נהגו להדליק הרבה נרות הן בבתים והן בבתי־כנסת. במכנאס, ה״תיקון׳ של ליל הושענא רבא התקיים רק בבתים פרטיים ומנהג זה של הלימוד בבתים קיים במכנאס מקדמת דנא והוא מהווה כמעין מסורת מאבות לבנים. היו גם שקיימו את ה״תיקון״ בתוך הסוכה עצמה.

ליל הכבד והריאה

מנהג קדום ומיוחד קיים אצל יהודי לוב והוא: בערב ליל הושענא־רבא, כל משפחה מצטיידת בחתיכת כבד וחתיכת ריאה, צולה אותן ומגישה אותן לשולחן והן מהוות את עיקר סעודת הערב. אומרים כי זה זכר לכבש או לגדי שנהגו לשחוט בליל הושענא רבא. מנהג זה קיים עד עצם היום הזה בקרב בני העדה.

ביקור בבית החיים

באשמורת הבוקר של יום הושענא רבא, נהגו הנשים לעלות לבית העלמין ולהדליק נרות על קברות הצדיקים וקברות יקיריהן. זאת הייתה גם הזדמנות לבקש רחמים על בני המשפחה לפני עלות השחר, כי יום הושענא רבא נחשב כיום הכיפורים, יש גם שמתענים בו. היראים והמדקדקים נוהגים לטבול במקוה בליל הושענא רבא ולא בבוקרו של היום.

יום הושענא רבא

יום הושענא רבא נחשב כיום כיפור ומרבים בו בתפילות ותחנונים, תפילת שחרית נאמרת בהכנעה רבה ובכוונה גדולה. שירת הים עוברת בקול המולה רבה ובלחן של יום שבת וחג. גם על ״נשמת כל חי״ לא מדלגים ביום הזה.

אחרי אמירת ההלל, מזיזים את התיבה לאמצע, מניחין עליה ספרי תורה ואומרים את ההושענות, כאשר את התיבה מקיפין שבע פעמים ואוחזים את ארבעת המינים ביד. לפי התלמוד, יום הושענא רבא נקרא ״יומא דערבתא״ והוא היום האחרון למצוות סוכה ולארבעת המינים, יום שבו מרבים בהושענות יותר מיתר ימי חג הסוכות. יום זה נקרא גם יום ״החותם הגדול״ יום שבו נחתם העולם, הוא גם יום סיום – נ״א, שהם־51 יום, לכך נקרא ״הושע־נא רבא״ כלומר: הושע את יום נ״א שהוא, רבא: גדול במספר.

הערת המחבר :  הושע־נא, הוא סיום נ״א ימים שניתנו לישראל לעשות בהם תשובה והם: 39 יום של חודש אלול ו12 יום של חודש תשרי ויום זה הוא סיום יום נ״א, לכן נקרא ״הושע־נ״א״ שהוא רבא כי הכל הולך אחר החתום. ראה: הבית היהודי, ח. ב (מועדים) עמי 100 _; ״החותם הגדול״, ראה: רבנו בחיי בר׳ אשר (ספר המועדים, כרך די, עמי 181.

בהקפות של יום הושענא רבא, משתתף כל קהל המתפללים, גם אלה שלא רכשו ארבעת המינים משתתפים. השמש של בית־הכנסת מחלק לכל מתפלל חמישה בדי ערבה וכך עם חבילת הערבה, כל אחד משתתף בהקפות, אשר בסיומן אומרים את הפיוט:

רצה שועת אמלים, ישועתך מיחלים, ומזונם שואלים, ביום לולב נוטלים, גשמים וטללים תזיל מזבולים, וחיש ילכו גאולים, ופדויי ה׳, כי לישועתך קוינו ה׳.

אחר ההושענות, שליח ציבור אומר שבע פעמים: קול מבשר, מבשר ואומר והקהל חוזר אחריו, החזן מסיים בפיוט:

יפה נוף אנופף בחזיון תעודה, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה, מבשר מבשר ואומר: התעוררי ממזרח ובואי ממערב, הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב: קול מבשר מבשר ואומר.

חבוט הערבה

בסיום תפילת שחרית, המתפללים יוצאים אל מחוץ לבית־הכנסת, כשכל אחד מחזיק בידו חמישה בדי ערבה שקיבל מידי השמש, החזן קורא ״לשם יחוד״ מיוחדת ובסיומה כל המתפללים מכים על הקרקע בבדי הערבה ואומרים חמש פעמים ״חביט, חביט ולא בריך״. אחרי התפילה כל אחד מברך את השני בברכת ״תזכו לשנים רבות״ וכל אחד חוזר לביתו וחובט בבדי הערבה על ראש רעיתו ושאר בני הבית וזהו ״סימן ברכה״ לכולם. לא עושים מלאכה ביום הושענא רבא. בתוניסיה נהג בעל הבית בהגיעו לביתו לחבוט שלוש פעמים בענפי הערבה על כתפי רעיתו וילדיו ואומר בערבית המקומית: " כמארה עאם אכ'ור כ"יר מן האדא "  (שתהיה השנה הבאה טובה משנה זו).

בלוב נוהג בעל הבית כאשר הוא חוזר לביתו לוקח עלה ערבה וכותב בו על הקיר הפנימי של הבית את המילה ״ערבה״, יש שכותבים ״וערבה שנתו״ או ״וערבה שנת "….