מורשת יהדות מרוקו

רבי דוד עובדיה

משום כל נהוג היה שכותבים לו " שמה שיפסיד הנגיד יתנוהו ועם זאת לא תמיד נמצאו אנשים שירצו למלא את התפקיד הנ"ל. באין מוצא קבעו יחידי הקהל ביניהם תור שכל אחד ימלא את תפקיד הנגידות משך חודש ימים.

תעודה מספר 188

תקננו אנחנו שנת התקל"ז.

תקנה הגונה וישרה שכל איש אשר יעמוד בצרכי ציבור ויגיע לו איזה הפסד מאותה עמידה באיזה עלילה שתהיה על כללות הציבור ליהדר

כך כתב הרב שאול ישועה אביטבול

תעודה מספר 293

התק"ן.

הרב הגדול משי"ח נר"ו ובית דינו הצדר יע"א

אחרי דרישת שלום מכבוד תורתו יוואזב כתר תורתו על שאלה באר היטב בשלון שיבינו המון העם ושכרך כפול משמיים.

על ריב בעלי החצר הנקראת על שם אריכ"א עם כללות הקהל על עסקי הנהר העובר בחצר הנזכרת והוא שבעלי החצר עמלו אלבאב לצ'אר למדכורא וקאמו עליהום מיחידי הקהל וזוולוהא בכוח הזרוע בטענה באיין אלוואד די פצ'אר הנזכרת הווא דלקהל.

והחזיקו בו כמה שנים לשאוב ממנו כל בנות העיר ביום ובלילה ואיפשר תחדאז סי מרא תסקי פנץ אליל ותזרבהא מסדודא ואידו תעטל פברא חתא תדוק עלא מוואלן אצ'אר באס יחלולהא, יזראלהא סי מקרה רע פלמשך די יקומו יחלולהא.

ובפרט שזה כמה שנים והייא בלא באב תבקאבלא באב, ועמלו קבלת עדות מכמה מנהום ופיהום די סהדו באיין יערפוהא בלא באב ובתוכם זקן אחד שמעיד באיין יערפהא בלא באב מן איים מולאי ישמעאל ר"א, ובני החצר כא יוואזבוהום מה לנו ולכם תמנעונא מא נעמלוסי אלבאב לת'ארנא גזאיית אלכיר די כא נכליווכום תסקיוו מן ךוואד דייאלנא כירייא בטענה רעועה לאייכון תקום די תמלא אלמא פנץ אליל.

די הייא מלתא שכיחא טחנא כלליה עמלנא אלבאב לא עלה על לבנו למנוע חסד לעכב עליהם מא יסקיווסי אידא פליל מא עוולנא נסדדוה עג שתכלה רגל השואבות ואידא פלפזר די כיף כא נחללוהום אלבא דלוואד די עשויה מכמה שנים נחולולהום חתא באב אצ'אר ומה תועלת ענדהום די תבקא באב אצ'אר מחלולא ובאב אלוואד מסדודה.

ולעדים  די סהדולכום באיין כאנת בלא באב כא יסהד אגיר מזמן חורבנה שנחרבה בשנת ח"ץ ובנאווהא אלגויים בלתי שום תיקון בבניין רעוע ועניים מרודים כאנו יסכנו פיהא. וליום די דכלת פיידינא ועמלנאלהא בנין מחדש מתוקן ומושוכלל כראוי וסכנה פיהא גיר תלמידי חכמים ואנשים של צורה בהכאח, יעמלו אשמירה לאיין פרצה קוראה לגנב.

ומן זנאב להיזק די כא ידכלולהא לחמיר חוץ מן הכבוד די מטלוקין פלמללאח פליל וכא ירדוהא פחאל ארווא, וזמעא די פאתת סבל פיהא חמאר מיית וקבדהום לגוי מולא חלפהום אנשים ונשים ולוכאן כאן לגוי אלם לוכאן גרמוה דון סראע.

ונית ענדהום היזק אכור בכל ליל שבת שהטמנת חמין אידא יעמלו אתבשילין פווסט אצ'אר והייא בלא באב איכא חשש איסור בשר שנתעלם מן העין, ואיכא חשש סכנה פן יכנס איזה שונא וישלך סם המות בקדירות וכשמכניסין החמין בבית יש להם צער גדול ובפרט בימות החמה.

ונית ענדהום היזק אכור די כלליה כא יקומו באשמורת תלמידי חכמים די תמא להסיך רגליהם בצניעות בהנהר הנזכר כא ידכלו עליהום נשים די כא יקומו מן דאך אלווקת וממילא נמנעו וכא ימסיוו למקום הידוע לבלתי צנועים וסמחו פמוצ'עהום.

ודי כא יסהד לעד די הווא זקן באיין מן אייאם מולאי סמאעל סהד שלא בפנינו ונאיין סהד בפנינו חזר בו כמו שיראה כבוד תורתו חזרתו……והשתא דאנתינא להכי ותחת טובתינו גמלתנו רעה היינו דאמרי אינשי טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך.

מהיום הזה והלאה מי ידכלנא חד ללוואד דייאלנא והראיה באיין לוואד דייאלנא ופחוזנא הווא די מדכור פכל מא הייא כתבא די סרא די פיידנא מכלל הנאות המדור מכתוב לרבות תעלת המים העוברת בחצר הנזכרת.

וראיה אוכרא הא לכם פסק הקמונים נוחי נפשם על ריב שהיה בין הקהל הקדמונים בעלי החצרות שעובר עליהם הנהר בכללותם שלא הניחו בעלי החצרות לנשי הקהל לטבול מטומאתן בנהרות העוברים בתוך החצרות שבהאלמללאח. וטענו הקהל שקודם שנבנו החצרות כאנו יטבלו נשים פהאדיך אסאקיא והייא מזררבא בזרב וכאנו יטלקו אלחוייאך וויטבלו תחתהום ועטאווהום ב״ד רשות יטבלו פכל צ׳אר די וואלאת… ואידא ענדהום האד לוואד מיוחד יש בו די והותר לבית הטבילה ועלאס ימסיוו לדייאר שלא יילהום אלא ודאי לווידאן כלהום בשוה די מוואלין אצ׳ייאר וכאנת ענדהום פיהום האד אלחזקה די טבילה דוקא, ומנאיין (חסר) הרי משה ן׳ עדי אחד מבעלי החצרות ועטאהום (חסר) ועטאהום באותן החצרות… ועוד דאיכא לבעלי החצר התק ראיה שכל בנות העיר עוברות בכל שעה ורגע עליהם… ומה גם דאיכא בהדיא היזק ראיה מהפרוצות והעזות שבהם שמעברים עליהם גרף של רעי חמ׳׳ה שאין לו חזקה לכ״ע כדכתב מרן סימן קנ״ה סל״ו… ולמכתי׳ר החיים והשלם.

נאם עבדך שאול ישועה

חדש טבת משנת אשר ה ח ז ק ת י ך מקצו״ת הארץ.

הועתק מספר אבני שי״ש ח״ב סימן קד.

אתמול, בטקס הענקת פרס שז"ר לספרי עולים במשורה, אמרתי את הדברים הבאים בעניין המחקר על הסוגייה העדתית בישראל (מובא כאן בהשמטת התודות הפרטיות) מכחישנים, מגזימנים והכיוון הנכון במחקר

הספר "עולים במשורה" בוחן את מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה כבוחן מקרה לטיבם של היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם – אלו המכונים היום בישראל – מזרחים. המחקר שלי מצביע על כך שלאחר גל עלייה גדול שכלל יהודים מתימן, פולין, רומניה ועירק, החליטה מדינה ישראל לשנות את מדיניות ההעלאה ההמונית ולהגביל את הבאים בשעריה. מדיניות זו הופעלה בעיקר כלפי יהדות צפון אפריקה. הנסיבות לכך אינם רק התנאים הכלכליים הקשים בארץ והתנאים הפוליטיים הנוחים יחסית בצפון אפריקה הצרפתית. גם ההסתייגות מיהודי צפון אפריקה ומהזהות שמדינת ישראל תלבש אם חצי מיליון היהודים שם יעלו לארץ – השפיעו על מדיניות העלייה הסלקטיבית.
כל היסטוריון כותב מתוך ההווה בו הוא חי. לפעמים ההווה רק מציץ באקראי מאחורי כתפו ובא לידי ביטוי קלוש בכתיבתו – לעיתים הווה הוא הטריגר למחקר כולו. יש כאלה שאינם מודים בכך. במקרה שלי – אין כאן שום ההתעלמות. בעיות ההווה הם הטריגר למחקר היסטורי. יחסה של התנועה הציונית ומדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם עומד לעיתים קרובות בליבו של הדיון בסוגיית המתחים הפנימיים בחברה הישראלית. עליות שנות החמישים הם, לפחות בדיון הפופולרי, הרחם בו נולד "השד העדתי", (על אף שבדיון המקצועי ברור לרבים שבשנות החמישים רק התרבו הגילויים של היחסים שנוצרו זמן רב קודם לכן).
בסוגיה העדתית, שהטרידה אותי מבחינה חברתית טרם בואי לאקדמיה, קיימות שתי אסכולות מרכזיות. בבוטות ניתן לכנותן – המכחישנים והמגזימנים.
במשך שנים רבות התעלם המחקר ההיסטורי מקיומו של יחס מתנשא ומדיניות מפלה כלפי יהודי ארצות האיסלם. את בעיית הפער העדתי – בעיה ממנה אי אפשר היה להתעלם – תלו בהבדלים בין ארצות ותרבויות המוצא והניחו שהללו ייעלמו תוך דור או שניים, עם העלמותו של מה שהם כינו "דור המדבר". אלו הם המכחישנים.
בשלושת העשורים האחרונים החלה להתפתח תפיסה, בעיקר במדעי החברה, שהתמקדה בפער העדתי ובאחריות המדינה להיווצרותו ושימורו. חלק מחברי אסכולה זו טענו שכל מערכת היחסים בין מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם בנויה על גזענות וניצול. אלו הם המגזימנים.
המחקר שלי, כמו אחרים שקדמו לו, מאזן ומצרף גישות אלו.
האם הייתה גזענות ביחסה של מדינת ישראל ליהודי ארצות האיסלם? רוב המשיבים על שאלה זו אינם טורחים להגדיר מהי גזענות ומרבים להשתמש במילה זו כדי לתאר כל קונפליקט בין קבוצות. זו זילות של המינוח גזענות. מקוצר היריעה לא אכנס כאן להגדרת הגזענות, אך תשובתי לשאלה זו היא – שהיו כמה דוברים מקרב קובעי המדיניות שניתן לזהות אצלם אמירות גזעניות, אולם הללו אינם מיצגים את הזרם המרכזי. ככלל – המינוח שאני מעדיף להשתמש בו הוא התנשאות. התנשאות היא יחס עליונות כלפי קבוצה, אך בשונה מגזענות עליונות זו מניחה שבני הקבוצה יכולים להשתנות, ותכונותיהם ה"בלתי רצויות" אינן חלק מהותי מזהותן. ההבדל בין הגזענות להתנשאות הוא שהגזענות לא מניחה לשום התייחסות נוספת לערער אותה. התנשאות מאפשרת זאת. ובהחלט הייתה התנשאות על יהודי ארצות האיסלם. עם זאת, הייתה גם סולידריות שאי אפשר להכחישה. ההתנשאות והסולידריות התקיימו במקביל. בקרב מנהיגים השונים ניתן בקלות לזהות אמירות שמביעות הסתייגות מיהודי ארצות האיסלם בצד אמירות המצדדות בהשתלבות.
כדי להמחיש מורכבות זו בחרתי בדמות אחת מקרב חברי הנהלת הסוכנות (הגוף המרכזי שעיצב את מדיניות העלייה). לא דמות מרכזית בכל הקשור לעלייה, אולם מתאים לאירוע הנוכחי – הענקת פרס שז"ר – מי שהיה ראש המחלקה לחינוך בגולה – זלמן שז"ר. באפריל 1956 אף נבחר שז"ר ליו"ר הסוכנות. בהתבוננות בדברי שז"ר, השזורים לאורך הספר, אפשר בהחלט לראות את אותה דואליות. המאפיינת מנהיגים רבים.
כך למשל מתאר שז"ר בהתלהבות את יהודי ג'רבה ועומד על חיי הרוח בה. הוא מבקר את מדיניות העלייה הסלקטיבית ואומר שאסור לפרק משפחות והשארת בעלי מום בגולה (כפי שהייתה המדיניות בפועל שפסלה נכים לעלייה) היא אכזרית ולא ציונית. באוגוסט 1955, בעת שיהודים רבים הותקפו במרוקו הצר שז"ר על חוסר הסולידריות שיש בארץ ובקרב יהדות אר"ב עם נפגעי הפרעות שאינן פחות נוראיות מפוגרומים במזרח אירופה. לקראת עצמאותה של מרוקו, כאשר בישיבה משותפת של הנהלת הסוכנות והממשלה (דצמבר 1955) התלבטו האם אכן קיימת סכנה לכך שממשלת מרוקו העצמאית תאסור את יציאת היהודים והאם יש לנקוט במדיניות של עלייה המונית, אמר שז"ר את הדברים הבאים: "בדרך כלל למדנו בציונות הלכה פסוקה, שאם יהודים בארץ מסויימת שאננים ואומרים: לא יקרה לנו כל אסון, אנו בסדר – מצווים אנחנו הציונים לראות את הסכנה האורבת להם יותר מאשר הם. לא כל שכן אם יהודים בעצמם מתחילים לצעוק ואומרים אורבת לנו סכנה, עוד מעט האדמה מתמוטטת מתחת לרגלינו – לא יתכן שהציונים יבואו וירגיעו את הצועקים: אל פחד, הקדוש ברוך הוא יעזור, אתם יכולים לשבת במנוחה… כשהם כבר צועקים – סימן שהם מבינים יותר ממנו, והם עומדים בצעקתם… הם מרגישים בחרב החדה המונחת על צוארם… הערבים עם הקשרים לליגה הערבית בודאי לא ירצו לתת ליהודים לצאת. אז ברור שהמסך יורד על הישוב היהודי הזה. על כן הצרפתים הטובים ממליצים ומייעצים על עליה ממרוקו… לא יתכן שאנו נגיד להם להרגע". לאחר שאכן נאסרה העלייה ממרוקו מתח שז"ר ביקורת על מדיניות הגבלת העלייה שבה נקטה ישראל: "כולנו הצטערנו כשירד המסך והיתה לנו הרגשה, שלא עשינו את כל מה שמוטל עלינו לגבי יהדות זו. ידענו את המועקה הגדולה שרובצת עלינו על שלא הוצאנו בזמן שאפשר היה להוציא. כל אחד יודע על כך בין שהוא מדבר על זה ובין שהוא שותק" (מאי 57).
מצד שני, אותו שז"ר ביטא גם עמדות שיש בהם הסתייגות כלפי יהודי צפון אפריקה ותמיכה במדיניות של עלייה סלקטיבית. בהתייחסו לכלל העלייה מארצו האיסלם אמר שז"ר בנובמבר 1952 – "אין זו אותה העליה הדינמית שצפינו לה, אין זה אותו אלמנט האנושי שאפשר להדבר אתו. פעם היו לנו יהודים אחרים, רצינו רחל והנה היא לאה". [ואפשר להוסיף שבענייני נשים, שקוראים להן רחל, שז"ר היה מומחה לא קטן]. בולי 1953 אמר שז"ר ש"הארץ לא תתמסד בלי אלמנט ארופאי בעל כסף והשכלה". הוא גם אמר שלאחר שבוצעו הקלות בכללי הסלקציה ואופשרה עליית נכים במסגרת משפחתם, "אסור להתכחש לכללי הסלקציה".
אז האם שז"ר היה בעד העלאתם של יהודי צפון אפריקה או נגד? התשובה היא גם וגם. בהכללה ניתן לסווגו עם המשלבים, עם אלה שחשו סולידריות רבה עם יהודי צפון אפריקה ותמכו בהגברת עלייתם. עם זאת, גם לו היו רגשות מעורבים. הייתה בו אכזבה מאיכות העלייה, מהתמעטות עלייתם של יהודי מזרח אירופה וגם הוא תמך בהקפדה על כללי הסלקציה.
בתחילת דרכי המחקרית חיפשתי במסמכים את הפנינים. את ביטויי ההסתייגות שעוד קראתי להם גזענות. רציתי לתפוס את מנהיגי המדינה בקלקלתם. במילה פה, במילה שם, בשברי משפטים שמהם עולה גישתם המתנשאת כלפי יהודי צפון אפריקה. עם הזמן שמתי לב שאני פשוט מתעלם מהחצי השני של המשפט, מהמורכבות. מהעובדה שאדם יכול להגיד אמירות מתנשאות מחד ואמירות המבטאות סולידריות מאידך. שישראל יכלה לנקוט במשך שנים מדיניות שהגבילה את עלייתם של יהודי צפון אפריקה מסיבות שונות – לא רק בשל מצוקה כלכלית אלא גם בשל החשש מצביונה התרבותי. אולם לאחר שממשלת מרוקו אסרה על היהודים לצאת, אותה ממשלת ישראל משקיעה כספים עצומים ומסכנת את חיי סוכני המוסד, על מנת לאפשר לאותם יהודים מרוקאים, מהם הסתייגה כל כך, לעלות לארץ.
אם יש משהו מטריד בדיון העכשווי על הסוגיה העדתית הוא המחטף שעושים לשיח הפעילים המזרחים הרדיקלים, המרדדים את השיח. רק לעיתים רחוקות מדובר בהיסטוריונים. אך טיבו של המקצוע שלנו הוא שכל אחד מרגיש בו בן בית – וטוב שכך. כל אחד תורם להיסטוריה כפי יכולתו ומשתמש בהיסטוריה לפי צרכיו. לעיתים אפילו ממציא היסטוריה שתשמש אותו לפוליטיקה העכשווית שלו. כך פיסקאות של בן גוריון נחתכות באמצע משפט – כדי לחזק את הטיעון, וכך עיתונאים שוליים כמו קלמן כצנלסון מוכתרים לדבּריה המרכזיים של הציונות. המחטף נעשה תוך דילוג על מחקר היסטורי. הוא מסיק מסקנות על מדיניות וכוונות – לאור התוצאות שנוצרו בדיעבד. אנחנו כהיסטוריונים יודעים – אי אפשר לשפוט כוונות, תחושות ומדיניות, בלי להתבונן במקורות. בלי לראות מה אנשים עשו ומה אנשים אמרו ואיך כל זה עומד בהקשר של רוח התקופה.
ההיסטוריון מנסה לתת לקורא את תמונת היער תוך תיאור עץ ועוד עץ. נחטא למקצוע אם נתמקד רק בתיאור העצים, אולם אלה הקופצים למסקנות, לתיאור היערות מבלי לעמוד תחילה על העצים, מגיעים לעיתים קרובות למסקנות מופרכות. אין דרך עוקפת מלבד מחקר שיטתי, סיזיפי לפעמים.
עיוות ההיסטוריה וגיוסה לצורכי מאבקי ההווה איננה תופעה חדשה, אולם לעיתים, במאבק המזרחי לשוויון היא לא רק חוטאת לאמת אלא חוטאת לזכרון ולמורשת. לזהות של הסבא והסבתא שבשמו מדברים. הצגת הציונות כתנועה שיצרה יש מאין נתק בין יהודים למוסלמים וכפתה על יהודי ארצות האיסלם עלייה לישראל וזהות חדשה, היא עוול ליהודים רבים. הללו התפללו ושאפו לציון. לא היה צורך בכפיית הציונות המודרנית עליהם. הם נענו לה בשמחה. המוחים על מחיקת התרבות המזרחית זועקים זעקה נכונה. אך כאשר הם עוקרים מהזהות של אבותיהם ואימותיהם גם את המרכיב הציוני ואת הסולידריות הכלל היהודית העמוקה – הם עושים מעשה דומה של מחיקת זהות ומחיקת מורשת. ניתן אולי לומר, לאור הספר, שיותר משישראל רצתה ביהודי צפון אפריקה – רצו יהודי צפון אפריקה בישראל. אי אפשר לקחת מהם את הרצון הזה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס ולמרכז שז"ר על שבחרו בספרי "עולים במשורה". בבחירה זו, אני מקווה, נוכל להמשיך ולהעצים את הזרם המאוזן במחקר על השאלה העדתית.

רבי אברהם אמינוף-תלמוד

יהדות בוכארה המעטירה, אשר מזה אלפי שנים, [מחורבן בית המקדש השני, ויש אומרים אף לפני כן] התקיימה במלוא הדרה, בערי בוכארה המרחביים, סמרקנד, טשקנד, קוקנד, דושנבה, תואכמיסטאן, קזחאסטאן, ועוד, העמידה בכל שנותיה, גדולי תורה ארזי לבנון, אדירי ארץ גאונים חכמים, מקובלים, מנהיגי ציבור, דרשנים בחסד, ומרביצי תורה לשכבות הציבור, רבים מגדוליה היו בעלי מופתים, חיברו ספרים תורניים עצומים בכל מכמני פרד״ס התורה חלקם הודפסו ונמצאים וחלקם אבד בפגעי הזמן וטלטולי הגלויות, וחבל.

יהודודי בוכארה המופלאים, ניחונו במידות ותכונות טובות, בראש נדיבות-לב ונתינת צדקה בעין יפה ורחבה, רבים מבניה הזילו זהב מכיסם והדפיסו על חשבונם, ספרים רבים במשך הדורות וחלקום חינם ומוסדות רבים אף בארץ ישראל ובירושלים, מומנו בשלמות על ידי נדיבי הלב, החל מרכישת הקרקע, המשך הבנייה וריהוטם באופן מלא, כל זה נתרמו על ידם בשמחה ועונג רב.

מעלה נוספת וחשובה, זיקתם תקוותם ואמונתם בתורת ישראל בארץ ישראל ובפרט בירושלים קרתא דשופריא, היו לשם דבר, ובכל בית יהודי בגלות בוכארה הניחו ציון בולט לזכר ירושלים עיר הקודש, כל שליח מארץ ישראל ובפרט מירושלים עיר הקודש, והיו אלפים מתקבל היה בכבוד מלכים, ומתארח אצל גבירי העדה, ככהן גדול בבית המקדש.

ועוד מעלה מושרשת בקרב העדה הנפלאה, שכולם היו מאוחדים תחת הנהגת החכמים הזקנים וללא חילוקי דעות, אלא להיפך, וותרנים היו בכל, והעיקר לקיים דברי רבנים, ולכן מאות בשנים, הצליחו בכל מעשי ידיהם, ואף המוסלמים פחדו להרים ראש עליהם, ביודעם את כוחם המלוכד, וטוב ליבם הנשפך כמים. אחד מיחידי הסגולה במאת השנים האחרונה, מתוך רבים וטובים, היה הגאון רבי אברהם אמינוף המכונה תלמודי, שנולד בשנת התרי״ד [1854] להוריו, מולא בנימין וציפורה אמינוף ז״ל, למד בתלמוד תורה בשקידה, ומטל שחר ילדותו, ניכרו בו הנהגות אצילות שקדנות ומידות טובות וקסם אישי טהור, בסיימו את התלמוד תורה, עבר ללמוד בישיבת סבו, רבי פנחס אמינוף הקטן המכונה מולא נייאז׳ שכיהן כראש הישיבה, והיה חתנו של הגאון הגדול רבי יוסף מאמאן מערבי ז״ל, שבא בשליחות ממדינות מרוקו לערי בוכאה, ולא נתנוהו אנשי בוכארה לשוב למולדתו, מאהבתם וחיבתם אליו, ושם נשא אשה, וזכה לבנים ובנות ברוכי ד׳ והאריך ימים. רבי אברהם, התעלה בישיבה, ונעשה אילן רב פארות והמשיך ללמוד בישיבת רבי יהושע שושן זצ״ל, שאף הוא הגיע כשליח מירושלים, וביקשוהו ללמדם תורה וניאות להם, וכחלוף ח״י שנים, נשא אשה, ונשלח לערי סמרקנד הרחוקים מבוכארה, ללמד תורה לקטנים בתלמוד תורה, ולגדולים לפסוק הלכות, בראותו שרבים מבני הקהילה חסרי ספרים וידע הלכתי לשמירת המצוות, חיבר את ספרו הפופולרי, ליקוטי דינים, ב-6 חלקים מנוקדים, ותרגמו לשפת המקום, ובו כלל את הדינים וההלכות המעשיות ומנהגי יהדות בוכארה, לכל ימי השנה, והפיצו חינם בערי בוכארה וסמרקנד. הספר נדפס בירושלים, וקיבל הסכמת הראשון לציון הגאון רבי יעקב שאול אלישר ז״ל, והועבר אחר טלטולים לבוכארה.

 ספרו השני שולחן הטהור, שהיה קטן וניתן לנשיאה בכיס, כלל את הברכות הנחוצות ליום יום, כולל הלכות, והודפס עם ניקוד, גם הוא חולק חינם לכל ערי ואגפי בוכארה. בשנת התרמ״ט [1889] בהיותו בן שלושים וחמש שנים, עלה רבי אברהם מבוכארה לירושלים להתגורר באופן קובע. וחכמי ירושלים קיבלוהו בכבוד גדול, אחר ששמו התפרסם ברבים, כגאון ומזכה הרבים ומיד החל בשנת התרנ״א [1891] יחד עם חביריו הרבנים, רבי שמעון חכם, רבי יוסף כוג׳הינוף, רבי שלמה מוסיוף, רבי יוסף חיים שלומוף, רבי שלמה צופיוף רבי יוחנן שמחיוף, ועוד לייסד ולהקים שכונה גדולה לבני העדה, אשר יבואו בהמוניהם, מערי בוכראה לירושלים. איתרו שטח רחב ידים, כמעט מישורי, והחלו בבניית השכונה, רחובות הבוכארים שתוכננה בהרחבה ונבנתה בין השכונות היפות בירושלים החדשה, כערי אירופה. כמעט כל בתי השכונה שימשה מיגדלור ובסיס תורני שנים רבות למוסדות התורה שנוסדו בה בתחילתם. בן 75 שנותיו, בשנת התוע״ט [1929] עמל רבי אברהם רבות בכל כוחו והוציא לאור עולם בפעם הראשונה, יחד עם חביריו הרבנים, את הסידרה של חוק לישראל פרשיות השבוע עם התרגום מתחת לכל שורה, כולל הסדר המלא שתיקן רבינו החיד״א ז״ל, מסודר בניקוד מלא, באופן ברור ויפה, לראשונה בעולם. מרוב חדשנותו, נטלו בעיר וילנא והדפיסו כמותו בדיוק ושמח מכך רבי אברהם, שבזכותו התורה מתפשטת בעולם כולו.

בהיותו בן שמונים שנה, כתב ספר תורה מהודר בתכלית והכניסו להיכל בית הכנסת אברהמוב-תלמודי, שבו התפלל במנין וותיקין יותר מ-50 שנה, כל ימיו היה אבי יתומים ודיין אלמנות, והיה מעורב בכל ענין ודבר בחיי הקהילה והפרט, כמו-כן עמד כצוק איתן, לא לשנות כי הוא זה ממנהג אבותינו הקדמונים ובפרט בענייני חינוך הנוער, בין המלמדים החשובים שחינכו בתלמוד תורה, היו הגאונים רבי רפאל שלמה לנייאדו ורבי עזרא עטייה ששימשו

כעבור שנים, בזה אחר זה, ראשי ישיבת פורת יוסף הגדולה.

פעם נצרכו למחנך בתלמוד תורה, פנו לאגודת ישראל שנוסדה אז, כדי שישלחו מחנך דגול. והציעו תלמיד חכם מגרמניה הנושא בתוארו גם דוקטור, עמד רבי אברהם, יחד עם חביריו ודחה הצעה זו בשתי ידיו, ושאל, איך יראה החינוך התורני השורשי עם התואר דוקטור? ולא הסכים להכניס חידוש מהפכני זה לתלמוד תורה!

עם יסוד הסוכנות היהודית והקרן קיימת, ובחירת נציגים לועד המנהל וכדומה, פנו גופים שונים אל ועד העדה הבוכארית ליטול חלק ולשגר נציגים למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי כלל הנציגים ישנם למוסדות הללו, לאחר שבירר הענין באופן יסודי, ונודע, כי בין כלל הנציגים ישנם מחללי שבת, אוכלי פיגולים ויושבים במעורב גברים ונשים, הוציא קול קורא והחתים מעל 50 רבנים מכל העדות והחוגים, שאסור להשתתף עמם בבחירות הנ׳׳ל, וכל הנותן ידו, מניף חס ושלום יד בתורת ישראל, ואוי לו מעלבונה של תורה!

רבי אברהם, זכה להעמיד קהילה שלימה על עומדה, הקים שכונה קדושה לתפארת מוסדות לתורה וחסד, הוציא ספרים וזיכה את הרבים, פסק הלכות לאלפים, השתתף במעמדים רבים, ולא זכה לפרי בטן. ביום ראשון ט׳ שבט ה׳תרצ״ט 19391], בהגיעו ל-85 שנותיו, עלתה נשמתו הזכה לגנזי מרומים, תחת כנפי השכינה. רבי אברהם אגג׳יל רב גאון ומפורסם. היה מכונה ג׳ילבי. חי בשאלוניקי, נפטר בירושלים בשלהי תקע״ט [1819]. ספרו ״פתוחי חותם״ נדפס בשאלונקי בשנת פטירת מחברו ואחרי פטירתו, והוא מקיף כל ה״תיקו" שבש״ס וכן דרושים על תיבות התורה.

כמבוא לספר פירושים למס׳ הורות, כהוצאת "אהבת שלום״

האשה ומידותיה

288 אל־מרא,ר׳לעאמעווג׳א,

 אידא תסגדהא, תהררס.

האשה, צלע עקומה, אם תנסה ליישר אותה, תישבר.

האשה נוצרה מצלע עקומה, ולישרה לא יכול אף יצור, נסה לכוף אותה – תישבר אף העוצמה: תתעקם עוד יותר.(מ.מ מאנה, כל כתבי…חלק ב׳ ע׳ 138)

289 אלי מא ג׳א מעא אל־ערוסא,

מאי איזי מן דאר בוהא

מה שלא בא עם הכלה, לא יבוא מבית אביה

מה שלא יבוא עם הכלה לא יבוא אחריה 

290 מרא קביחא ותקרץ, תבאת פ־זנקא,

 ותקול: אוקרוני.

אשה רעה וקורצת עין, תלון בחוץ, ותאמר

: כבדו. אותי.

חזיר פושט טלפיו ואומר: אני טהור. (בראשית רבה ע׳ מדי)

בן דרךאשה מנאפת: אבלה ומחתה פיה, ואמרה: לא פעלתי אוון. (משלי ל׳ בי)

מנאפת בתפוחים, ומחלקת אותם לחולים. (שמות רבה לאי)

לא כל המראה טלפיו בשר הוא. (מנדלי מוייס, בימי הרעש)

291 – זנזל אל־מרא ב־דהב, תזנזלן ב־חבל.

ענוד לאשה זהב, תענוד לן חבל.

292 – סגסל אל־מרא ג־דהב, תסנםלך ב־חבל.

קשור האשה בזהב, תקשור אותך בחבל.

שש ומשי תלבישנה, ומעדנים תשביענה, ואיש אחר ישכבנה. (מעות יהודה, שונא נשים עמי גי)

293 אל־מרא ב־לא חיא׳ פחאל א־טעאם בלא מלחא.

אשה חסרת מוסר, כתבשיל בלי מלח.

יפת-תואר ללא מידות טובות, כיין שפג טעמו. (זה לעומת זה עמי 258)

נזם זהב באף חזיר ־ אשה יפה וסרת טעם. (משלי יא׳ 22)

294 – אל מרא גלבת שיטאן

האשה ניצחה את השטן.

295 – לוכאן מא כאנת אימא פ־נסא,

 נקולהום: תג׳יהום כּאנסא.

לולא אמא בין הנשים, הייתי אומר: תבוא עליהן כליה.

אין חזק בכל הארץ באשה. (יערות דבש ע׳ 50) השטן בורח מהאשה. (שלש הלצות 301) הגבר החזק, אשה תבניעהו. (ר׳ סעדיה גאון, תרגום בערבית לעשרת הדיברות, הדיברה ׳אל תנאף׳)

אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי. (קוהלת זי 28)

לאחר תיאור גזירות קנ"א – 1391, בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב :

תחילה אנשי המערב / הרגו יחד איש ואשה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפלה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

עם גירוש סביליה בשנת קנ"א ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופא במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת המרינית, הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

מגורשי גזירות קנ"א התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הצחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעה. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהלות חשובות בפאס, במכנאס, בתיטואן, בסלא, בארזילא, בלאראש, ברבאט, בספי בתלמסן, ובאוראן ואף הדרימו למרכז הארץ.

בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מדבדו שנזכרו בקהל יוצאי סביליה, ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה, היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראכש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

: ותקנה שתקנו קהלת קודש פאס המגורשים מקסטיליה, גרירי אבתריה כל ערי המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה. ומראכש יש ויש כל משפחה לפי מנהגיה. דהיינו אותם שהיו מזרע המגורשים עושים כמנהג ההוא, ושאר המשפחות יש שעושין מנהג המגורשים ויש כדת.

דברי הרב בן עטר המתייחסים להבדלים שבין מנהג תושבי הארץ הותיקים ומנהג קהילות המגורשים בדיני כתובה. מוציאים במפורש את תאפילאלת ואגפיה, לאמור, את העמקים של הרי האנטי אטלס ואזור הצחרה, אשדות הדרעה והזיז, מתחום השפעתם של המגורשים.

שכן יוצאי ספרד, שהעדיפו להתרכז בערים לאורך החוף ובמרכזים העירוניים הגדולים בפנים הארץ. לשם שמירת ייחודם ובדילותם, לא הדרימו לשם וחותמם הרוחני לא הוטבע באזורים אלה. לקיומו של יישוב יהודי ותיק בדרעה ובאגפיה של תאפילאלת מתייחסים גם דברי רבי חיים גאגין.

בראשית המאה ה-16, בעקבות הויכוח הידוע על בדיקת הטריפות בין המגורשים לתושבים, מזכיר הרב גאגין בקונטרס " עץ החיים " את המנהג הנוהג בקהילות הותיקות בדרעא וכן במחוז תודג'א ומחוז סוס. היינו קיומו של יישוב יהודי בדרעה ובדרום המגרב – יישוב ותיק השומר על מנהג יושבי הארץ מימים ימימה, שהיה מצוי מעבר לחוג השפעתם של קהלות המגורשים, היה בבחינת עובדה ידועה למגורשים ובני דורם במגרב.

יש בידנו עדויות רבות לבדילותן של קהילות דרום המגרב ולייחודן, לכך שבאזור זה, שלא פקדו אותו גלי הגירה ולא הוטבע עליו חותם המגורשים. נשתמרו מנהגים, דפוסי תרבות ומסורות עתיקות יומין. בין המנהגים הללו נציין את נוסח ההגדה של פסח הנאמר בדרום ובו תוספות שונות על הנוסח המקובל, וכן מנהגים שונים הקשורים בשבתות, בחגים ובמועדים.  כגון בראש השנה, בערב יום הכפורים, בפורים בשבת הגדול, בערב פסח ובפסח, בשבועות ובערב תשעה באב. השאלה הנשאלת היא, ייחודיות זו ומסורות עתיקות אלה, הקודמות בעליל להשפעת מגורשי ספרד, לאיזו תקופה הן מתייחסות ?

דומה שהעדויות ורמזי הדברים שנותרו בידינו מצביעים ככל סבירות מוסיימת ולהנחה שהיה קיום רצוף של יישוב היהודי בדרעא במשך מאות בשנים. לאור הנחה זו אפשר לשער, שמסורות קבליות והלכתיות שמקורן בפסרד ובפרובאנס מן המאה ה-13 מצאו את דרכן אל מעבר להרי האטלס, אם בידי שליחים, כגון רבי יוסף בן אברהם שליח עדת בורגוש או רבי יצחק מעכו.

אם בידי תלמידים שהלכו מדרעה ללמוד בספרד ושבו אליה, כגון בני חוגו של אבן מיגאש, ואם באמצעות קשרי מסחר בין דרום המגרב לספרד. לפיכך יש מקום לבדוק את המסורות על אודות מקובלי דרעא הקדמונים ומציאותו של הזוהר באזור זה בראשית המאה ה-14.

עדויות מן המאה הט"ו והמאה הט"ז.

משלהי המאה ה-15 ומן המאה ה-16 מצויות עדויות מגוונות, שחלקן נדון לעיל וחלקן ידון להלן, בדבר קיומה של קהילה יהודית בעלת ייחוד בדרעה.

בקובץ הקבלי " מאור ושמש ", אשר ערך יהודה קורייאט, ובו חיבורים קבליים חשובים שנשתמרו בצפון אפריקה, ובתוכם הספר " מעין חכמה " ו " ספר המלכות ", מצויים כמה רמזים המאפשרים להניח כי דרעה הייתה מקום חיבורים.

 ב " מעין חכמה " שבפתיחת הקובץ בא משפט מליצי, הכולל את אזכור שמה של דרעה בנוסח המקובל אצל יושביה ובציוּן מרכאות באותיות : " ספר מאור ושמש יאיר הדרו ואורו הזך צח ומצוחצח במרומו…והא לכם זרע הפרד"ס ליהנות מטובו ריחו וטעמו דע"ה נה"ר חמה וסהר ליראי ה' וחושבי שמו, המה הגיבורים המייחדים שם כבוד מלכותו ממקומו "

נוסח דומה חוזר אף בדף יד ע"ב של מאור ושמש בפתיחת ספר המלכות הכלולת בקובץ זה, ונאמר בו " אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה"ר דע"ה.

דומה שאין זה רק השימוש הרוח במליצה התלמודית ( בבלי, ברכות נח ע"ב ), שכן הגרשיים המצויינים בנה"ר דע"ה הם אלה המצויים אף באזכורים של מקום זה בחיבורי תושבי דרעה, כגון בהקדמות לכפריהם של אברהם עלון ושל אברהם אלוף מסראן, המכנים עצמם " זעירי מנה"ר דע"ה ", או מציינים את מקום הולדתם במליצה " עיר גדולה של חכמים ושל סופרים נה"ר דע"ה, או נהר דעה.

רבי אברהם עלון.

היה ממקובלי דרעא אשר במרוקו במאה ה-16, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, הוציא לאור את ספר " דרכי הגמרא " לגאון רבי יצחק קנפנטון בשנת שס"ג – 1603 . ואף זו יסוד להניח כי ספר המלכות נתחבר בדרעא, בידי רבי דוד הלוי, במאה ה-.16 .

שכן, כפי שהודיעני בטובו הרב שלמה עמר, מצוי בידיו כתב יד שלם של ספר זה, הכולל הקדמה ובה מצוין בבירור, שהמחבר הוא רבי דוד הלוי. בהקדמה לכתב היד, שהייתה לנגד עיני בנוסח מודפס לעיון חטוף, מציין רבי דודו, כי הוא בא מפאס, שם למד לפני הרב יהודה עוזיאל.

חלק ראשון – נשים בעלות יוזמה , רכוש או השכלה.

פרק ראשון – תביעות כספיות של אלמנות 1733 – 1894

הקשרים המסחריים בין בריטניה למרוקו באמצע המאה ה- 16 – בריטניה סיפקה נשק ואריגים מוכנים למרוקו ורכשה ממנה חומרי גלם, כגון צמר, עורות ונחושת. הקשרים טופחו על ידי המלכה אליזבט 1558 – 1603.

משנת 1577 ואילך מונו קונסולים בערי המסחר במרוקו כדי לייצג את האינטרסים של הסוחרים הבריטים שישבו בערי החוף של מרוקו. ב – 1855 נוסדה החברה Barbary Company לשם עידוד הסחר של הבריטים במגרב.

אחרי 1640 ייצגו את בריטניה קונסולים בתיטואן ובסלא. ליהודי מרוקו היה חלק בקשרי המסחר הדו סטריים, מהם שרכשו זיכיונות מהסולטאנים, מהם שכיהנו בתור תורגמנים לנציגים הבריטיים. בדורות שלאחר מכן כיהנו יהודים גם כסוכנים קונסולריים או כסגני קונסולים של בריטניה במרוקו.

בתקופת שלטון בריטניה בטנג'יר – 1661 – 1684 היה שלמה פאריינטה תורגמן לארבעה מושלים בריטים של העיר. לאחר כיבושה של גיברלטר על ידי בריטניה ב – 1740 הוגברה הפעילות המסחרית. כך, למשל, סיפקו יהודים מטנג'יר בקר למחנה הצבא הבריטי וגם יהודים שהתיישבו שם השתלבו בפעילות זו.

במאה ה – 18 השתתפו יהודים שהיו מקורבים לסולטאנים במשאים ומתנים להסכמי שלום ומסחר בין מרוקו למדינות אירופה, ובהן בריטניה.משה בן עטר מסלא ושותפו ראובן בן קיקי תיווכו בהסכם כזה ב – 1721 וב – 1729.

 התורגמן היהודי בסלא שנידון בתעודה שלהלן פעל בשנות השלושים של המאה ה – 19. בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה – 18 ידוע על שני יהודים שכיהנו בתור סגני קונסולים בשירותיה של בריטניה במרוקו ;

יצחק לארהLara כיהן בטנג'יר משנת 1741 עד 1752, ועד 1755 – בארזיליה. יצחק דיאו קארוואלו Isaac Diaz Caravalho יליד גיברלטר, היה סגן קונסול בטנג'יר סביב 1750.

תעודה 1

אלמנתו של שלום נהמיאש, סוחר ותורגמן לסגף הקונסול הבריטי בעיר סלא, מבקשת סיוע כספי

To The King's Most Excellent Majesty

The humble Petition of Rachael Namias Widow of Salom Namias Sheweth

That y[ou]r petitioner said Late Husband for severall years resided in London and acted in the Capacity of a Merchant, and the better to carry on his business about Six years ago went over to Salle in the Kingdom of Barbary carrying with him not only all his own Effects but also the Effects of Several Merchants of this Nation to dispose thereof to their best advantage

That your pet[itione]r's said Husband following his business in the s[ai]d City at the time when the Moors made a prize of an English Vessel and brought her into the Said port of Salle; whereupon John Leonard Solicofre Esq[uire], Y[our] Majestie's consul then residing in the said City, applied to y[ou]r Pet[itioner]'s said husband and desired that in regard yo[ur] petitioner's said husband understood the English and Arabic Languages, he would serve as his Interpreter] and thereby assist him in claiming and procuring the s[ai]d Ship's Release

That y[ou]r Pet[itione]r's said husband being always ready to do the British Nation all the services in his power did in pursuance to the said Consul's request attend him to the Emper[o]r of Morocco and according to the custome of the said Country acquainted him with the said Consul's business and desired to have restitution of the said pretended Prize, which so Exasperated the said Emperor that without any other Cause he ordered y[ou]r Petitioner's] said husband to be burnt alive and all his Effects should confiscated to the said Emper[o]r's use, which dreadful! command was immediately put in Execut[io]n, and thereby y[ou]r Pet[itione]r was deprived of the best of husbands and of the common necessaries of life.

That y[ou]r Pet[itione]r has an old infirm Mother and two Small children wholy unprovided for, and as y[ou]r Pet[itione]r's said husband Lost his Life and fortune for the benefit of Y[ou]r Majestie's Subjects in assisting the Said consul in Manner aforesaid

Your Petitioner] most humbly prays your Majesty to take this her

deplorable case in to consideration and to grant her such Relief as your Majesty in your great Wisdom shall seem meet

And y[our] Pe[titione]r shall ever pray etc

Petition of Widow Namias whose Husband was burn'd at Mequinez

תרגום

בקשתה של רחל נחמיאש אלמנת שלום נחמיאש מהוד מלכותו המלך בעלה המנוח גר בלונדון שנים מספר. לשם ביצוע מסחרו עבר לפני כשש שנים לסלא שבממלכת ברבריה, ונטל עמו לא רק את סחורתו, אלא גם את סחורתם של סוחרים אחרים של אומה זו לשם תועלתם.

באותו זמן תפסו המאורים אנייה אנגלית והביאוה לנמל סלא. ג׳והן ליאונרד סוליקופר (Solicofre), הקונסול של בריטניה בנמל סלא, פנה לבעלה, לאור ידיעותיו באנגלית ובערבית, וביקשו שישמש תורגמן, וכך יטפל בשחרור האנייה. בעלה היה תמיד מוכן לשרת את האומה הבריטית ככל יכולתו, ובהמשך לבקשת הקונסול פנה לסולטאן של מרוקו לפי הנוהג בארץ זו בבקשה להחזיר את הביזה.

הדבר הרגיז את הסולטאן עד כדי כך שפקד לשרפו בעודו חי ולהחרים את כל רכושו לשימושו של הסולטאן. פקודה נוראה זו בוצעה מיד. כך אבד כל רכוש בעלה והיא נשארה חסרת כול. יש לה אם זקנה וחלשה ושני ילדים קטנים ללא כל מטה לחם. ומכיוון שבעלה הקריב את חייו ואת רכושו למען אזרחי הוד־מלכותו בסיוע לקונסול הנ״ל, היא מבקשת לקחת לתשומת לב את עניינה המצער, ולהעניק לה סכום שלפי חכמתו יספק.

" פלשתינה "  תקדים של טרף עמוד 143

…לעתים כה קרובות בשיחות עם

רוג׳רס, קיסינג׳ר, סיסקו ואחרים שמעה

 מצרים את האמריקאים אומרים, למעשה, ״אין לנו

ענין לחטט בנושנות: הבה נסתכל

במצב כמו שהוא כיום״. אבל

 המצב של היום הוא מעשה האתמול.

מוחמר הייכל, הדרך לרמדאן

חלק מהם [מן היהודים] הרגתם וחלק

שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם,

 בתיהם ורכושם, עם שטחים

 שמעולם לא דרכה רגלכם

 עליהם, כי אללה הוא הכל־יכול.

קוראן, בעלי הברית, סורה לג

כן, קיומה של זהות פלשתינאית נפרדת

 אינו בא אלא לצרכים טאקטיים. הקמתה

 של מדינה פלשתינאית היא מכשיר חדש

במערכה הנמשכת נגד ישראל…..

­­ זוהייר מוחסן, לשעבר ראש המחלקה הצבאית של אש״ף וחבר הוועד־הפועל שלו,

ביומון ההולנדי טרוּב, מרס 1977

אמר הנביא מוחמד, ״המלחמה היא מרמה״.

אל־בוכארי, אליגיאמע אל־צחיח

אף על פי שמיתולוגיה שיסודה בפוליטיקה צמחה סביב עברה המתועד של הארץ הידועה בשם ״פלשתינה״ או ארץ-ישראל וחנקה אותו, קיימת אצל חוקרים ראשונים במעלה הכרה בדבר שאחד מהם קרא לו ״הגירסה השובינית יותר של הערבים לתולדות האיזור, כאילו תחילתן בערבים ובאסלאם״.

הטענה של  "פלשתינאים " ערבים-מוםלמים היה ״קשר רגשי״ אל ״חלקת־אדמתם שלהם בפלשתינה " – קשר המבוסס על ״נוכחות מוצקה״ על אדמה ״ערבית״ משך " אלפים בשנים " – היא חלק חשוב מאותה מיתולוגיה בת הזמן האחרון. היא הומצאה לא מכבר במאמץ תעמולתי אורווליאני שעד כה הוכתר בהצלחה – פנייה אל הרגשות ש ״תסתור את הציונות״ ו״תשרת״ צרכים טקטיים כ״מכשיר חדש במערכה הנמשכת נגד ישראל׳/ כמו שאמר איש-אש״ף המנוח מוחסן בגילוי־לב בראיון שממנו ציטטנו בראש הפרק הזה.

כדי להבין איך, בהסתייעו בבורות כללית כמעט לגבי ״העבר שאינו מרפה״ סילף אותו מכשיר את ראייתו של ההווה, עלינו להעיף מבט ב״אתמול״ של ״פלשתינה״.

הבדיקה תתמקד בהשלמתו של מעגל – במעקב אחר התנאים והמאורעות הממשיים ששויפו או הושמטו מהדיאלוג על הסיכסוך הערבי־ישראלי; אלה הם תנאים ומאורעות שעיצבו את התנאים המדיניים, הכלכליים והדמוגרפיים הממשיים באיזור. אותם תנאים מצדם השפיעו במידה מכרעת על ממשותו של ה״צדק״ – לגבי הפליטים היהודים והערבים, או לגבי ״בעיית ארץ־ישראל״; לגבי הסיכסוך הערבי־ ישראלי. הארת המצב ההוא חושפת וסותמת את התהום הפעורה בין העובדות המתועדות לבין הטענות הערביות, ומעניקה פרספקטיבה לאותן סברות והנחות שנעשו מפתח בפירושו של ה״צודק״ לגבי האוכלוסיה הנדונה כיום.

״השלטון הערבי היחיד מאז הכיבוש ב־635 לספה״נ נמשך בדוחק, כשלטון ערבי 22 שנה…״, העיד יושב-הראש המוסלמי של המשלחת הסורית בדברו בוועידת- ׳השלום בפאריז בפברואר .1919

ב־1937 דיווחה הוועדה המלכותית הבריטית לארץ-ישראל כי ״אכן הגיעה השער להכיר שה׳אזרחות׳ הארצישראלית… כמו שהיא, אינה אלא נוסחה משפטית המשוללת תוכן מוסרי״.

היסטוריונים ומזרחנים חשובים מטעימים כי ההיסטוריה סותרת את הטענה על ״זכויות הערבים הפלשתינאים על פלשתינה הערבית מימים-ימימה״.

לדברי הרוורנד ג׳יימס פארקס, ״נתנו הרומאים לארץ את השם פלשתינה כדי לעקור מן השורש כל זכר להיסטוריה היהודית שלה..״

לכאורה אולי לא מן הראוי הוא להקדיש זמן רב כל־כך ל״מצב שחלף לפני אלפיים שנה״. אב­ל מבחינה פוליטית חוללו נצחונה של רומא, ופיזורה של האוכלוסיה היהודית, שינוי מכריע בתולדותיה של ארץ. מה שנוצר ביותר מאלף שנות היסטוריה יהודית [אלף שנה לפני 135 לספה״נ] נשאר, והוא הדין במה שהחל להיווצר במחשבותיה של הכנסיה הנוצרית הצעירה.

 הרבה חוקרים מובהקים עסקו בסילופים האופפים את המלה פלשתינה. השם נגזר מ״נודדים אחרים שבאו מצפון־המערב, הפלשתים. אף-על־פי שהגיעו אחרונים, ואף-על-פי שרק משך כמה עשרות־שנים בלתי-ברורות שלטו בארץ כולה, הרי בגללם ניתן לה השם פלשתינה. הפלשתים האלה היו עם איגאי, שגורש מיוון ומאיי הים האיגאי ב־1300 לפנה״ס בקירוב. הם שטו לרומא לאורך החוף האסיאני וב־1200 לערך ניסו לפלוש למצרים. כיון שנהדפו, נאחזו בשפלת־החוף של ׳פלשתינה׳ הדרומית, ושם הקימו שורה של מדינות־עיר״.

לדעת ברנארד לואיס, מלומד מהולל, ״אין המלה פלשתינה מופיעה בברית הישנה… פלשתינה אינה מופיעה כלל בברית החדשה״.

6 – בפאס הערבית

הרוצה לתהות על אווירתה של עיר מוסלמית של ימי הביניים ילך אל פאס, בירתו הראשונה של שלטון מרוקאני עצמאי. אף על פי שנאלצה פאס לא פעם אחת לוותר על כבודה לזכות אחיותיה צרותיה הצעירות, מראכש, מכנאס ורבאט, הרי מזמן היווסדה על ידי אידריס הראשון בסוף המאה השמינית לספירה, לא פסקה מלהיות בירתה הרוחנית של מרוקו, ואפילו של המגרב כולו.

תמורות רבות עברו עליה, ימי פריחה ושגשוג התחלפו עם ימי עזובה ובדידות, אבל גם בימי עוניה ומרודיה נשארה פאס שרתי בערי הארץ. כאן התרכזו אצילי הרוח והגדולים בדעת אל, היא הייתה לב האומה והמוח שלה. במדרשות שהוקמו על ידי מלכים ורבי המלוכה שקדו מעירי החכמים דור אחר דור.

במסגדים, שנוסדו בקרנותיהם של נדיבי לב השמיעו את דבריהם זקני תלמידי חכמים, ופרופסורים נכבדים, מומחים בשבע חכמות, הרביצו דעת למאות תלמידים, שהיו נוהים הנה מכל פינות הארץ. כאן קברו של אידריס השני, שנולד אחר מות אביו, אדריס המייסד, הראשון. הבן הרחיב והשתית את פאס, וקברו נחשב לאחד המקומות הקדושים ביותר לכל מוסלם במרוקו. כל זר לא יקרב אל שערי הכניסה למקדש קבר זה.

פאס הערבית, באמת שתי ערים הן, פאס אל-באלי, העתיקה זו של האידריסים, שבתוכה רובע מיוחד מוקצב היה חיהודים, ופאס " ג'דיד " , החדשה, שנוסדה במרחק מה מהעיר העתיקה בסוף המאה השלוש-עשרה לספירה, בימי שלטון שושלת בני מרין. על השטח שהפריד ביניהן בחורשת עצים וגנים הוקמו במאה האחרונה ארמונות, בנייני שלטון ובתי ספר.

התחלתי את סיורי במדינת פאס החדשה, שלצידה שוכן המללאח. יצאתי את שער המללאח ודרך שער המפרזלים נכנסתי לרחוב הראשי, המסחרי של העיר, שנבנתה מלכתחילה כמרכז לשלטון וקסרקטין לצבא. ואמנם חלק גדול ממנה תפוס על ידי ארמון הסולטאן, הגנים הסובבים אותו, בנייני האוצר, והארסנאל – מילה שמוצאה מלשון ערבית " אלצנאעה " – בית מלאכה לנשק. בחלק מהבניינים משמשים כיום לרכי שלום ושוכנו בהם בתי חרושת קטנים וביניהם בית אריגה ממשלתי לשטיחים.

המפקחת על מחלקת הייצור היא יהודיה, שבשמעה, שאני יהודי מישראל הסבירה, כי אף על פי שנאלצת היא להימצא במפעל בחג ( היה זה יום טוב אחרון של גלויות ), אין היא עושה שום דבר אסור. אכן, הנולים של האורגות היהודיות שבתו מעבודה. אולם המפקחת הדריכה אותי באולמות, שבהם מועסקות המוסלמיות.

רוב הפועלות היו ילדות בנות שש-שבע עד שמונה שנים. ליד כל נול עמדו שלוש-ארבע ילדות ובזריזות מופלאה, עד שכמעט לא יכולתי לראות את האצבעות הקטנות, קשרו את החוטים של הערב וחתכו אותם במספריים. המומחיות האחראיות לנול הן כבנות חמש עשרה-עשרים שנה. מתפקידן להשגיח שהקשירה תהיה חזקה ודחוסה, מותאמת בדיוק לדגם. הן גם גוזזות את במספריים את פרוות חוטי הערב, הקשורים.

מלאכה קשה, המצריכה אימון יד רב. יש דגמים קלים ופשוטים ויש הזמנות לדגמים מסובכים, הדורשים בקיאות מקצועית. שמתי לב, כי בדרך כלל העבודה אינה עדינה ביותר, מאחר שהפועלות אינן ממשיכות לעבוד בבית החרושת לאחר חתונתן, שלא כדוגמת האורגים והארוגות בפרס, אשר שם אריגת שטיחים היא מלאכת בית ועוברת בירושה.

שאלתי לשכר העבודה. הילדות הקטנות והשוליות מרוויחות ליום בין 50-100 פראנק ( 25-50 גרוש. פועלת אחראית מקבלת את שכרה לפי כמות התוצרת ולפי טיב העבודה. שכרה מגיע עד 300 פראנק ליום. מובן, שמעוניינת היא להאיץ בפעוטות ולנגוש בהן, כי רווחיה תלויות בתפוקתן.

בדרום הרחוק נמצאו כמה משפחות יהודיות אמידות, שעסקו בשיווק סיטוני של תמרים או אירגנו שיירות מסחר לסודאן. בכל אזור שבו סיירו מתן וגרניקר, לא הייתה אפילו מרפאה אחת ואף לא בית ספר הראוי לשמו.

היהודים ישבו בכפרים מעורבים עם ברברים, עסקו ברוכלות או במלאכות שהיו טיפוסיות ליהודים – סנדלרים, חייטים, ספרים, צורפים וכו… יחסי השכנות עם הברברים היו טוביםוגם יחס השלטונות הצרפתיים היה אוהד.

יחד עם זאת, במקרה של הגירה, הברברים לא היו מוכנים לשלם ליהודים את מלוא התמורה עבור רכושם, מתוך הנחה שאם ימתינו בסבלנות – הם יקבלו רכוש זה ללא תמורה.

ד"ר מתן הופתע ממצבם הגופני הירוד של היהודים. בדו"ח לש.ז. שרגאי, יושב ראש מחלקת העלייה בהנהלת הסוכנות, מיום 10 באוקטובר 1954, ייחס מתן את מצבם הגופני הירוד של היהודים לגורמים הבאים :

1 – הגרענת, שגרמה לאובדן הראייה באופן מוחלט או חלקי. לדעתו של ד"ר מתן, אילו היה ארגון " אוזה " מטפל ביהודים אלה באופן רציני, אפשר היה אולי למנוע אסון העיוורון ממרבית היהודים באותו אזור.

2 – נישואין בין משפחות יהודיות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. עקב זאת גדול היה בקרב היהודים אחוז הניוון, האלימות, הפזילה והפיגור השכלי.

ד'ר מתן ציין כי היו מקרים בהם ראה שני סוגי יהודים : בכפר בעל יישוב ותיק. היו יהודים במצב גופני ירוד ואילו בכפר אחר , שם הייתה האוכלוסייה היהודית מגוונת ולא עתיקת יומין, היה המצב הגופני טוב לאין ערוך.

תופעה אחרת שנתקל בה – נדידת צעירים מהכפר אל העיר. כמעט ולא היה כפר, שבו הצעירים היהודים לא עזבו את משפחותיהם ויצאו למראקש או לקזבלנקה. על כן, כאשר החל הרישום לצורכי עלייה והמועמדים אושרו לבדיקה רפואית – גרניקר ומתן מצאו ביניהם רק אחוז קטן של צעירים המתאימים לעבודה חקלאית.

במהלך הסיור, נרשמו 337 משפחות – 1904 נפשות – כמועמדות לעלייה. מבין אלה – אישר ד"ר מתן 192 משפחות – 1126 נפשות – לבדיקה רפואית וכן אישר העלאתן של 28 משפחות – 140 נפשות – משני כפרים אחרים, לעלייה ללא סלקציה.

גרניקר הסתייג מהדו"ח של מתן לשרגאי. הוא טען כי מוקדם עדיין להסיק כי " אין עובדי אדמה יהודים ", מן הטעם הפשוט שהוא לא ביקר בכל הכפרים. גרניקר החליט עתה לצאת לבדו לכפר איית ארבע. בעזרתו של י. אלקיים, יהודי ממראקש שהקים שירות קנטינות בדרום מרוקו, יצא גרניקר במשאית זעירה לעיירה טאדרט.

כאשר בידו מכתב המלצה מאלקיים לנכבד ערבי מקומי. לאחר לינת לילה, יצא גרניקר למחרת היום, בלוויית מורה דרך ערבי, בכיוון לכפר איית ארבע. הם הלכו ברגל מרחק של 15 קילומטר והגיעו לכפר בעיצומו של חג שמחת תורה.

מפאת החג, רוב היהודים היו בבית הכנסת ורק מיעוטם היו בשדה. התרגשות למראה שליח מישראל, הייתה רבה. היהודים הזמינו את גרניקר ומלווהו להסב עמם לסעודת חג. לאחר שסיפר להם על מטרת בואו – 16 משפחות נרשמו בו במקום לעלייה לישראל.

יהודי איית ארבע היו גבוהים וחסונים, אדוקים מאוד בדתם, מלאי תום וקשורים מאוד לאדמתם. איש מהם לא ידע מתי וכיצד הגיעו להרי האטלס. הם רק אמרו כי מפאת הניתוק, איש מבין שליחי ישראל לא הגיע עד אז אליהם וכי הקשר עם המרכז העירוני הסמוך – מצריך 7 ימי רכיבה על פרד או חמור.

הם מסרו לגרניקר את שמותיהם של 26 כפרים, שבהם מתגוררים יהודים והכפר הקרוב ביותר – איסיריס  נמצא מרחק של 20 ק"מ. רץ שנשלח לאיסיריס, שב בלילה ובפיו הודעה, כי הכפר כולו מצפה בהתרגשות לבואו של ה " גואל ".

למחרת, יום טוב שני של גלויות, העמידו יהודי איית ארבע לרשותו של גרניקר שתי פרידות ומלווה ושלחו אותם לכפר איסיריס. הם הגיעו לבית הכנסת באמצע תפילת מוסף. היהודים יצאו לקראתו כשהם עטופים בטליותיהם וקיבלו אותו בהתלהבות רבה.

גרניקר נכנס לבית הכנסת – חורבה קטנה ואפלה., שלא היה בה ארון קודש. ספרי התורה עמדו בפינה, על הרצפה. בעוד החזן מנעים בזמירותיו, עמדו המתפללים והתבוננו ב " משיח מירושלים ", שבר לגאול אותם מעוניים.

למרות קדושת החג – החל גרניקר מיד ברישום המועמדים לעלייה. הוא הסביר כי יש להזדרז יען כי בכמה כפרים הקדים השלג לרדת והיה הכרח לסיים את הרישום, עוד לפני עונת הגשמים. אחרת – תידחה העלייה עד לחודשי האביב.

הגדה די היטליר – אבישי בר אשר. פעמים 114 -115

מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע  )

ג. המסכת ההיסטורית

׳הגדה די היטליר׳ עוסקת במסכת אירועים היסטוריים. באמצעות פירוש אלגורי מורכב הסב המחבר את סיפור גאולתם של בני ישראל ממצרים לסיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מפלישת הנאצים בעקבות ניצחונן של בעלות ־ברית, ומבחינה זו דומה חיבורו לחיבורים אחרים מסוגה זו.

הערת המחבר : חיבור בולט מאוד בהקשר זה הוא 'מגילת היטליר', שנזכרה לעיל. שטרית בחר להבליט את מקומן של '"המכות" שהוחילו בנות־הברית לצבאות הנאצים' כדגש של מחבר ההגדה בספרו את מאורעות המלחמה. אפיון זה נראה לי כאמור חלקי ביותר, שכן הוא מתעלם ממרכזיותם של ביטויים לתחושת ההצלה שחשו יהודי מרוקו. ראו: שטרית, השירה האישית, עמי 211; שטרית, שירה ופיוט, עמי 45.

 סיפור ההצלה ־הניצחון הצבאי עומדים במוקד הנרטיב ההיסטורי ביצירה ושואבים אליהם את רוב המבעים והדימויים האלגוריים. חשוב להדגיש שאין בציר המרכזי של החיבור מקבילה ספרותית ליציאה או לגאולה מארץ מסוימת. מארבעת המרכיבים הבסיסיים בעלילה שבהגדה של פסח – הירידה למצרים, השעבוד בפרך, מכות האל במצרים והיציאה ממצרים – רק שניים הומרו בצורה שיטתית לקורות מלחמת העולם: מסכת הסבל והתלאות שמצאו את היהודים בתקופת המלחמה והמכות שהפליאו בעלות הברית בגרמנים. לעומת זאת לירידת יעקב מצרימה וליציאת בני ישראל ממצרים נמצאו הקבלות חלקיות בלבד, רובן בתיאורי קרבות שהתחוללו במצרים בין בעלות הברית לגרמניה. אשר ליציאת מצרים, היסוד המשותף היחיד לחיבור ולהגדה של פסח הוא רעיון השחרור של יהודי צפון אפריקה מעול השעבוד הנאצי שאיים עליהם לפנים, אך לפורקנם ולגאולתם של הנאנקים תחת סבלות הנאצים לא הייתה כידוע מקבילה היסטורית.

אירועי רקע ומאורעות כלליים

מלחמת העולם השנייה אינה מכונה ב׳הגדה די היטליר׳ בשמה זה, וכינויה היחיד הוא ׳לילת תראנת נוף׳, דהיינו ׳ליל [שנת] שלושים ותשע׳(שורה 13). כמה וכמה מציוני הדרך החשובים במלחמה, שאינם מרכזיים כל כך בהגדה, מובאים רק כדי להשלים את המידע הנחוץ ביותר בעלילה שטווה המחבר. למשל ׳הסכם הציר׳ בין גרמניה הנאצית לאיטליה נזכר בקיצור כראשית העצה הרעה (שורות 44-36); רשעתן של שלוש מדינות הציר (כולל יפן) נזכרת בצורה כללית וסטראוטיפית בסוף ההגדה(שורות 392-361); וכן צוינה הברית בין שלוש המעצמות בריטניה, ארצות־הברית ורוסיה (שורות 198-193). בדומה לכך נזכרות פה ושם בשמן בלבד תופעות רבות מתקופה המלחמה, כגון התבססותו של שוק שחור(שורה 10), הנזכר גם ברשימת המכות הצבאיות והכלכליות שנחתו על גרמניה (שורה 271), לצד כיבוי האורות, הבריחה הבהולה מן הערים וההסתתרות במרתפים (שורות 271-270).

ראשית המלחמה בצפון אפריקה המאורעות המוקדמים ביותר המתוארים בהגדה בפירוט יחסי אירעו בראשית מלחמתן של בריטניה ובעלות בריתה בצפון אפריקה, במערכה הצבאית הגדולה במבצע ׳מצפן׳. בהגדה נזכר כישלונה הצבאי של איטליה ׳בלוב ובאפריקה׳ בעקבות הברית עם גרמניה הנאצית (שורות 79-76) ונזכרות תבוסותיהן של אתיופיה ותוניסיה מול מדינות הציר, עד שבאו הבריטים והדפו את הניסיונות לכבוש את מצרים (שורות 91-87). בהמשך נזכרת תבוסת האיטלקים בלוב בשרשרת מאורעות במבצע ׳מצפן׳: כיבושה (הראשון) של טוברוק בינואר 1941 (שורות 109-107), תבוסת האיטלקים בבנגאזי בפברואר כעבור חודש  (שורות 111-110) ותום המערכה עם התבצרותם של האיטלקים בטריפולי (שורות 113-112).

מאורעות המפנה במלחמה

עם החטיבה השנייה של מאורעות המלחמה בצפון אפריקה נמנים הקרבות הגדולים של ארצות־הברית, בריטניה ובעלות בריתן, למן פלישתן לצפון אפריקה במחצית השנייה של שנת 1942, אחד מאירועי המפנה החשובים במלחמת העולם. בהגדה מתוארים בקווים כלליים: תבוסתו של הצבא הגרמני בראשות רומל מול הארמייה הבריטית השמינית בראשות מונטגומרי בסיומו של קרב אלעלמיין(השני) – ראשית נובמבר 1942 (שורות 52-51, 146-136, 381-379,326-325); כיבושה השני של טוברוק במבצע ׳לפיד׳ באמצע נובמבר (שורות 328-327); ובעקבות זאת הדיפת מדינות הציר עד תוניסיה (שורות 330-329) ועד סיציליה (שורות 332-331) באביב ובקיץ 1943, האירועים המאוחרים ביותר הנזכרים בהגדה.

במקביל לאלה נזכר הקרב בסטלינגרד, שארך חודשים רבים והסתיים בפברואר 1943 בכניעת הארמייה הנאצית השישית, אירוע שהיה נקודת מפנה משמעותית במלחמה בחזית המזרחית, והמחבר אף הביע תקווה שכך אכן יהיה (שורות 248-241,105-98). מתוארת גם התחמשותה הגדולה של רוסיה בזיקה לתמיכתה הכלכלית של ארצות־הברית, החל מסוף שנת 1941 (שורות 164-159). ועידת קזבלנקה (ינואר 1943) מוצגת כראשית הקץ בתבניתן של בעלות הברית להפליא בגרמניה מכות צבאיות קשות (שורות 123-114). בהקשר זה מתוארות בפרט גיחותיהם של מטוסי הקרב והמפציצים הכבדים של חיל האוויר האמריקני והבריטי לעבר ערי גרמניה(שורות 265-259,151-147, 322-290, 334).

מה נשתנה                                                         מה נשתנה

אס נאחייא לילא האדי מן לילת תראנת נוף               מה נשתנה הלילה הזה מליל שלושים ותשע

די פדוך ליאלי מא כוננאס נקדרו חתתא נתכלמו         שבלילות ההם אפילו לדבר לא יכולנו

ולילא האדי מא גיר ענדנא כוף                               והלילה הזה איננו פוחדים

די פידוך ליאלי כוננא נבאתו נכממו                         שבלילות ההם לָנּוֹ בדאגה

ולילא האדי לפרחא פזזוף                                      והלילה הזה בלב שמחה  ( או בגוף )

די פדוך ליאלי כוננא בלגדאייד נתסממו                    שבלילות ההם במצוקות הורעלנו

ולילא האדי תפררז וסוף                                       והלילה הזה התבונן וראה

די פי דוך ליאלי מא כוננא נאכלו ולא נשרבו             שבלילות ההם לא אכלנו ולא שתינו

גיר כאייפין ונהרבו                                              רק פחדנו וברחנו

ולילא האדי פלהנא מתכיין                                    והלילה הזה בשלווה אנו מסובין