מורשת יהדות מרוקו

הממלכה הסעדית עד קרב שלושת המלכים (557 1578-1)

בנו, מולאי עבדאללה אל-גאלב באללה (1574-1557), זכה להכרה על נקלה, מאחר ששלושת אחיו מצאו מקלט אצל התורכים עם מות אביהם. שנים מהם, עבד אל-מלק ואחכלד, אף הגיעו לקושטא ושם העמידו את עצמם לשרות סולימאן ויורשיו.

השליט החדש נמצא נאמן למדיניות אביו. הוא הוסיף לבקש את תמיכת הספרדים נגד התורכים ואפילו נתן להם את נבלל באדיס (ואלז) ב-1564 . אולם השואה שפגעה ברוזן אלקודט במוסתגאנם (558 1) ואחר-כך מרד הבלוריסקים בספרד (1669) מנעו כל פעולה רחבת היקף. במלישור הכלכלי איפשר מולאי עבדאללה למסחר האנגלי להתפתח בחופי מרוקו. לעומת זאת ניסה, אך בלי הצלחה, ב-1562 , לגרש את הפורטוגלים ממאזאגאן. כאביו, נאבק במרבוטים ובאגודות דתיות, שלא ראו בעין יפה לא את שלטונו ולא את גמישותו כלפי הנוצרים. אך כדי לגבור על חמולות הקאדריה והשראגה, ממוצא אלגיירי, נאלץ להתחבר עם מספר מסוים של משפחות מרבוטיות ממרוקו המרכזית והדרומית. ולבסוף, בנצלו את השקט המספיק שנשתרר, קיבל עליו ליפות את בירתו, מעשה שמוחמד א-שייח׳ לא הספיק לפתוח בו. הוא נפטר ממחלה בשנת 1574 .

אותה שנה ממש השתתפו שני אחיו הגולים בקושטא בכיבוש לה גוליט בידי התורכים, ובישרו ראשונים את הבשורה הטובה לסולטן מוראד השלישי. בתמיכת הקפיטן-פחה עלג' עלי קיבלו ממון ואנשים לכבוש את מרוקו, שעה שבן אחיהם, מוחמד אל- מותאווקל, עלה בשלום על כס אביו. .

ומערכה ניטשה בראשית שנת 1576 . כשעזבוהו חלק מחייליו נסוג אלמותאווקל לדרום מרוקו, נלחם שם ואפילו הצליח לכבוש את מראכש, ולאחר מכן הסכים בעל כרחו לעבור לספרד.

עבד אל-מלק מתייחד כסולטן מרוקני בכך שעשה תקופה ממושכת בחוץ לארץ. הוא הפיק תועלת רבה ממסעותיו מחוץ למרוקו: ״הוא דיבר ספרדית ואיטלקית ואהב מאד את ספרד, אך שהותו באימפריה העותומנית היא שהשפיעה עליו ביותר. הוא סיגל לו את גינוני התורכים ומנהגיהם ואהב לדבר תורכית.״ (ה. טוראס). עם עלייתו לשלטון הוכיח כשרונות אמיתיים של מארגן ושל דיפלומט, בהקימו צבא ובנשאו ונתנו עם ספרד, צרפת ואנגליה. באופן זה הביא לידי כך, שפילים השני יגרש את אל-אלמותאווקל.

קרב שלושת המלכים (4 באוגוסט 1578)

התמורות במדיניות הפורטוגלית היפנו את תשומת לבו של השלטון בליסבון לעבר מרוקו. חואן השלישי(1521-1557), שהקדיש את כל מאמציו לניצול ברזיל, נטש את סבתה, טנגיר ואל-קצאר. נכדו סבסטיאן (1578-1557), שגדל בחצר מלכות מלאה אמונה ודבקות דתית, האמין, בהשפעת מחנכיו הישועים, שיהיה אביר האמונה הקתולית נגד הפרוטסטנטים והמוסלמים. בלי ספק, גם הריאקציה נגד המדיניות האפריקנית של חואן השלישי, שנגרמה מחמת הנסיון ההרסני בהודו ובברזיל, היתה קרקע פוריה להשתדלותו של אל-אלמותאווקל.

סבסטיאן רצה לכבוש את מרוקו, חרף התנגדותם של שרי צבאו, עצות דודו פיליפ השני מלך ספרד, וכן, אף שיש הגורסים אחרת, דעתו השלילית של המשורר הגדול קמואנס, שהכיר את מלחמת אפריקה, שכן לקח בה חלק כחייל פשוט וחזר ממנה עיוור בעינו האחת. עמד לרשותו צבא של פחות מ-20.000 איש, שלא אומנו כלל במלחמה אפריקנית, מורכב מחיילים שונים ומשונים (פורטוגלים ברובם, ספרדים, גרמנים ואיטלקים, וכן גדוד קטן של מרוקנים בפיקודו של אל-אלמותאווקל), חלש בחיל הפרשים שלו ולעומת זאת כבד ב-36 תותחים ובשיירה מרשימה של עגלות, שלא התאימו כלל לשבילי המגרב. הם נחתו בלי להיתקל בהתנגדות בטנג׳ר, וביחוד בארזילה, והצבא התנהל לאיטו לעבר אל-קצאר אל-כביר (אלקאזאר-קיוויר), בנתנו שהות לעבד אל-מלק ולאחיו לאסוף צבא רב – כחמישים אלף איש – שפרשיו היוו את עיקר כוחו ואשר פיעמה בו רוח קרב של מלחמת קודש.

דון סבסטיאן, שעמד בראש המחנה, הניח למשכו למבוי סתום, בין נחל לוקוס ואחד מיובליו, ואדי אל-מח'אזן, בלי לתת דעתו על כך, שגובה המים בהם משתנה מאד עם הגיאות. הוא תקף ראשון ובתחילה היתה ידו על העליונה, אך הוא לא יכול לנצל את הצלחתו מהעדר פרשים. הצבא המרוקני, שנהגה מעדיפות במספר חייליו ובעמדתו, נטל אז לידיו את היוזמה המבצעית. הוא הדף את הצבא הנוצרי, שניסה לצלוח את ואדי אל-מח׳אזן כדי להימלט לעבר לאראש, אך הנחל נתמלא מים מן הגיאות ורוב הנוצרים טבעו או נלקחו בשבי דון סבסטיאן ואלמותאווקל טבעו, עבד אל-מלק, שהיה חולה מאד מראשית הפעולה אך מלא מרץ להפליא ושלח את חייליו לקרב, מת עם רדת היום, קודם שהוכרעה המערכה. שם הקרב ניתן לו לזכר מותם של שלושה השליטים הללו, אבל ההיסטוריונים הערבים אינם מכירים אותו אלא בשם קרב ואדי אל-מח׳אזן.

רקע זה נוגע לפוליטיקה ישראלית. התפקידים של רב אשכנזי מסורתי ושל תקיפי־קהילה הדיוטות הועתקו כולם בקווים כלליים אל המציאות הישראלית המודרנית הדמוקראטית. ואולם תפקידי ההנהגה של הדיוטות לפי המתכונת האירופית זרים ליוצאי המזרח, ובפרט ליוצאי מרוקו. הללו תמהים נוכח החיזיון של הדיוטות המקדמים מדיניות דתית, כפי שהם מופתעים בכלל מן החידוש שבעלי שררה נאלצים באורח תקופתי לחזר אחרי תמיכת אנשי השורה בעונות בחירות. מתוך הניסיון של העולים בקהילותיהם בחוץ־לארץ, הם מצפים שמדיניות דתית תינשא רק בידיהם של רבנים אצילים, נכבדים וחסודים. העולים מצפים שנושאי דגל הדת יצטיינו בתכונות של פאטריארכאליות, נדיבות וכבוד עצמי, האופייניות למנהיגות הרבנית האצילה בעבר(ראה פלאמאן, 219-218:1956, לאיפיונו של חכם מרוקאי). והנה במקום זה נתקלים הם בפוליטיקאים קטנוניים, הרודפים אחרי פירורי כבוד ושלטון. אמנם הפוליטיקאים של המפלגות הדתיות מבטיחים, ולרוב בכנות גמורה, שינצלו כוחם למטרות דתיות. אולם אין הבטחה זו עושה אותם לתופעות פחות זרות ופחות חדשות מעמיתיהם במפלגות החילוניות שאינם מבטיחים זאת. הפוליטיקאים כולם מתחרים על כוח במסגרת דמוקראטית, וכיוון שכך הם חידוש. ואולם פוליטיקאים דתיים מתמיהים כפליים. בנוסף על היותם דבר חידוש ככל פוליטיקאי ישראלי, הם גם מקור אכזבה מרה. ביטא זאת יפה אחד מיוצאי מרוקו בצפונית, איש בעל דתיות עמוקה, אב לתשעה ילדים, אשר העיר לי פעם במערכת־ הבחירות של 1969 בצער ובדיכאון:

אני לא אוהב את הפועל המזרחי. הם היו צריכים להסתובב ולשאול אנשים מה חסר להם. יש משפחות גדולות שחסר להם ומתביישים ללכת לבקש. באמת אף מפלגה לא עושה את זה. אבל מפלגה דתית היתה צריכה לעזור, כי זה העיקר בשבילם. אז לא היו צריכים לבזבז הרבה כסף על תעמולה, כי אנשים היו מצביעים בשבילם בין כך. עכשיו רק אנשים שיש להם יראה ופחד, שמבינים שצריך בית־ספר דתי ודברים אחרים, מצביעים בשבילם.

האיש הביע אפוא את מרירותו כלפי פוליטיקאים דתיים, שאינם ממלאים ציפיותיו בקשר לתפקיד האציל והאבהי, שאותו הוא מדמה למנהיגים דתיים. לדעתו, מפלגה דתית עשויה היום למשוך רק אנשים המסוגלים להפריד בין המטרות הטובות של המפלגה לבין תכונות־הלוואי הארגוניות והאישיות הדוחות, אך בני־אדם פשוטים אינם עשויים לתמוך במפלגה דתית.

החדירה של תוכן דתי לתוך הסימנים החיוורים של פעילות פוליטית תואמת את הלך־הרוח במערכת הבחירות שתיארתי. אנו עוסקים בתעמולת־בחירות בקרב ציבור בוחרים, שבשבילם הסבך של בחירות ופוליטיקה דמוקראטית בכלל חדשים וזרים הם, והתופעה של תביעות דתיות, הנישאות על־ידי הדיוטות, זרה כפליים. יתר על כן, הבעת המדיניות הדתית בנקודה המכרעת בקלפי נעשית באמצעות סימנים ניטרליים, טכניים וחסרי כל הד רגשי. הבעה מסוג זה אינה משתלבת בתרבותם של יוצאי צפון־אפריקה. אך הבעה זו נחוצה הן לפוליטיקאים המבקשים קולות, והן לציבור הבוחרים ההדיוטות הרוצים להצביע, שכולם כפופים למוסכמות ולכללים מינהליים אשר לא הם קבעו אותם. הזרות המתוארת מושרשת בנסיבות החיים של ציבור הבוחרים, הנמצא בתהליך־מעבר מחברה בעלת מבנה פשוט יחסי ומיעוט של מובחנות פנימית אל חברה מסובכת ומורכבת הרבה יותר במוסדותיה הפנימיים. בנוהל בחירות כמקובל בישראל, משתמעת מובחנות חברתית וסמלית רבה, אשר הבוחרים לא התנסו בה בעבר בצפון־אפריקה ולא העלו אותה כלל על הדעת. תופעת ההמרה של סימנים פוליטיים בסמלים דתיים היא אחת התגובות של העולים לנהגים שבהם נתקלו בארץ. כך במקרה של הנשים שביקשו את משמעות הסימן ב: הרי לפנינו בקשה להבהרת הסימן הפוליטי על מישור סמלי עמוק. מעבר לשדר הטכני הפשוט ביקשו הנשים פירוש במונחים דתיים.

כל האנשים המעורבים בתופעות הנדונות, פוליטיקאים דתיים קהל הבוחרים, פתרו את בעיית חוסר המובן שבבחירות דמוקראטיות בכך, שמעשה ההצבעה יתנהל באפיק מעשים מוכר לבוחרים, כלומר, מעשים הקשורים לסמלים דתיים. זה היה למעשה הפתרון היחיד האפשרי בנסיבות הנתונות. במישור של מובחנות חברתית לא היה כמעט שדה־פעולה לפוליטיקאים. ככלות הכול הם לא היו חכמים מסורתיים, שהמסורת אצלה עליהם מסמכותה, לא אצילים וקדושים, ובוודאי גם לא התיימרו להיות כאלה. תהום מפרידה בין תפקיד הפוליטיקאי הישראלי לבין תפקיד הרב, כפי שהדבר נתפס במסורת של יהודים בצפון־אפריקה. אמנם להלכה ניתן לפוליטיקאים לנסות ולשוות לעצמם דימויים של רבנים, והבוחרים מצדם יכולים היו לתמוך ברבנים מסורתיים בלבד. ואכן, התפתחויות בכיוונים אלה מצויות פה ושם בפוליטיקה הישראלית,⁹ אך הן אינן רווחות, שכן בחברה הישראלית מצויות מגמות חברתיות ותרבותיות אחרות הפועלות כנגדן. ואשר לבעיית המובחנות בסמלים, העובדה שבישראל מובעות מטרות פוליטיות על־ידי סימנים פוליטיים ולא על־ידי סמלים דתיים יוצרת מצב שונה לגמרי. כאן אמנם יכולים הפוליטיקאים להיות גמישים ולספק את צרכיו של קהל הבוחרים. בעקבות זאת נעשו כל סדרי הבחירות מובנים וקרובים יותר, והמפלגות הצליחו להעביר את השדרים שלהם ביתר יעילות.

ניתוחנו כאן התרכז במעשי שינוי של סמלים על־ידי אנשי המפלגות הדתיות בקרב יוצאי צפון־אפריקה. ואולם גם מפלגה כגון המערך, אשר בדרך כלל מגלה אדישות ופאסיביות בנושאים דתיים, ואינה פונה לתומכים דתיים בלבד, עסקה בפעילות המתוארת כאן, כפי שראינו לעיל. מדוע עוסקות גם מפלגות אלו, אם כי במידה פחותה של עקיבות, בהפעלת סימנים מסוג זה? למפלגות החילוניות אין הבעיה המיוחדת של יריבותיהן הדתיות, לכן התשובה לשאלתנו טמונה כנראה בעובדה פוליטית פרוזאית, שאין המערך ושאר מפלגות חילוניות יכולות להרשות לעצמן לעמוד מנגד, שעה שהמפלגות הדתיות מפתחות מכשירי־תעמולה רבי־עוצמה,

כגון סמלים דתיים שהותאמו לצרכים פוליטיים, מה גם שהמערך נשען מכבר באפן חלקי על קולותיהם של רבים מיוצאי ארצות האיסלאם. סיכומו של דבר, עקבנו אחר תהליך של השתנות בתחום הסדרים הפוליטיים, תהליך המקיף קשת רחבה של אנשים: עולים תמימים ממקומות נידחים, פוליטיקאים זריזים, אנשים דתיים וחילוניים. לדברים משמעות חשובה מעבר לפרטים הססגוניים שתוארו כאן. לא אחת נתקלים אנו בדיונים על אנשים, כגון קבוצות מהגרים, הנתונים בתהליכי תמורה, דיונים המתמקדים רק באנשים הנדונים, ואינם כוללים את האנשים המושכים בחוטים, המשפיעים. כדוגמאות לדיונים אלה משמשים הרבה מן המחקרים העוסקים בשינויים בכלכלה, בשינויים בארגון הפוליטי, או בתרבות של שבטים נידחים שונים. מחקרים אלה מתעלמים, בשל צמצום מוקד הדיון שלהם בקבוצה המשתנה, מן האפשרות שגם הקבוצה השלטת הפעילה עשויה להשתנות תוך מאמציה להטיל שינויים על קבוצה אחרת בתוכה. כבר הטעים אלכס וינגרוד (166-143:1966), ששינויים חברתיים במצבים האמורים כאן זורמים בשני כיוונים — אל הקבוצה שלחץ השינוי מופעל עליה מצד אחד, ואל החברה השלטת, מצד אחר. וינגרוד הראה את הדברים בתחום ארגוני ההתיישבות, שעסקו בשנות החמישים ביישוב עולים בכפרים חדשים בארץ. הוא כינה תהליך זה בשם ׳שינוי הדדי׳. ראייה זאת מאפשרת תפיסה מתוחכמת יותר מזו הנובעת הן מן המחקרים השגרתיים והן מן התפיסה המובעת במושגים כגון ׳קליטת עלייה׳, שבהם טמונה השקפה לא־שוויונית לגבי קולטים ונקלטים. בפרק זה ראינו, כי תהליך השינוי ההדדי פועל גם בהסדרים של בחירות פוליטיות.¹⁰ הבוחרים החדשים מתאימים עצמם לסדרים הדמוקראטיים המוצעים להם, כשם שגם המתיישבים החדשים במושבי העולים התאימו עצמם לתביעות פקידי המוסדות המיישבים. ואולם כשם שהמתיישבים החדשים גרמו לשינויים מהותיים במוסדות המושב ובארגוני המושבים, כך הביאו הבוחרים החדשים לידי שינויים בכמה מן הנהגים של סדרי התעמולה.

הערת המחבר : הדבר בולט בעיקר ברשימות המועמדים, ובמיוחד של המפד׳׳ל, לבחירות ברשויות המקומיות. אולם סימנים לכך יש גם ברשימות של מועמדי המפד״ל בבחירות לכנסת. דוגמה בולטת לעניין זה היא בחירת ראש עיריית רמלה, אהרן אבוחצירא, שהוא נצר למשפחת רבנים מפוארת של יוצאי מרוקו בישראל. בעבר שימש חבר כנסת מטעם המפד״ל הרב פריג׳ה זוארץ, שהיה רב בקהילה חשובה בלוב.

השואל פונה לרשד״ם בשאלה, אם יש תוקף לחרם זה, שהיה לדבר עברה, לפרוק מעליהם עול תורה, ואם יש להם התרה. רשד״ם (יו״ד, קל״ז) פסק שאפשר להתיר החרם, ״כיון שיש מצוה בהתרה זו, אם הקהל חפצים בתושבי עתה ואין אדם לומד תורה אלא ממי שליבו חפץ״. הספרדים שיתפו פעולה תחילה עם הרומאניוסים גם ב״חברת קברים״ (חברה קדישא) ובהחזקת ״תלמוד־תורה״. ״חברת הקברים״ קיבצה ששת אלפים לבנים, שהקדישום לת״ת. מהרווח של סכום זה קיבלו מלמד, שילמד לכל מי שירצה ללכת לבית מדרשו. אולם לאחר שהקים הקהל החדש בית כנסת ומינו רב חדש, נפרדו הספרדים מה״תושבים״.

גם לגבי המשרה של הקהיא בקושטא, הנגיד רבי שאלתיאל, התעוררו סכסוכים ומחלוקות.

הקהיא – מקור המילהבפרסית KET KHODA , שמשמעותה סוכן בית או מנהל בית.

הספרדים לא ראו בעין יפה את המשך תפקידו כשתדלן ומתווך בין הקהלים היהודיים בקושטא ובקיסרות ובין השלטונות העותמאניים, כי גם הוא היה מהרומאניוטים, ידע יוונית, והשכיל לקשור קשרים עם הפקידים בממשל. בי״ד בחשון הרע״ט (8ו15) הוטל עליו חרם, ובי״ב בסיון הר״ף (1520), לאחר בקשתו מממוני הקהל, שנתקבצו ב״קהל זיטון״ בקושטא, הותר לו החרם והוא הוחזר למשרתו הקודמת. סיבת ההדחה היתה משום היותו עצמאי, ולא התייעץ עם ממוני הקהל. לאחר שהתחייב להתחשב בממונים, הוחזר על כנו.

ובכן, המפגש בין המגורשים ובין ה״תושבים״ יצר חיכוכים, שגרמו לכך, שלפעמים כינו בני העדות איש את רעהו בכינויי גנאי. נביא שני מקרים מאלפים:

א.         רבי יוסף מטראני(מהרי״ט) – חכם בן המאה הי״ז בקושטא – מספר על אדם, שקרא תיגר על ממוני הקהילות, שהתירו לכמה ״יחידים״ ספרדים, להיות רשומים בפנקס משלמי המס של ק״ק רומאניאה, ואמר: ״למה מסרת אותנו ביד הקהילות (רומאניאה), שאין אנו מהם, ולא מתפללים שלהם, שלא ירחמו עלינו, וקראו עליהם המקרא: ׳ואת בני יהודה מכרתם לבני היונים למען הרחיקם מעל גבולם׳(יואל ד, ו). הספרדים כינו אפוא את הרומאניוטים בשם ״יוונים״, והפאראפרזה כאן, שאת הספרדים מכרו בידי הרומאניוטים, כדי להרחיקם ממסורתם וממנהגיהם. הרומאניוטים נפגעו מכינוי זה וביקשו להעניש את הספרדים.

ב.         המהרי״ט הוסיף, שזכור לו גדול אחד מחכמי רומאניאה, בעת שהיה מתרעם על דייני ק״ק ספרד, כינה אותם ״הגר״, ופסק עליהם את הפסוק: ״הגר אשר בקרבך עלה עליך מעלה מעלה״(דברים כח, מג). כלומר, בני ספרד, שבאו כגרים לתורכיה וגדלו והעשירו, עכשיו רוצים הם להשתרר על ה״תושבים״.

נסיונות השתלטות של הספרדים היו גם בהחדרת נוסח תפילתם. ידועה ההסכמה בפאטראס הישנה: ״לבלתי יוכל שום יחיד מהג׳ קהילות (סיציליאנים וספרד) להתפלל תפילת קבע בביהי׳כ של הגריגי״.תקנה זו באה כדי למנוע מיחידי ק״ק ספרד וסיציליאה להצטרף לק״ק של התושבים. גם ״מחזור רומאניאה״, סידור תפילתם של ״בני רומניאה״, הפך ליקר המציאות כבר אז. רשד״ם מציין שעוד בזמנו השתלט נוסח ספרד בתפילת רובם, ומנמק:

נתבלבלו המנהגים וכמעט נתהפך כל העולם לסדר תפילות ספרד, כי הם הרבים במלכות זה ותפילתם צחה ומתוקה וכולם, או רובם, הניחו מנהגם ונמשכו אחרי מנהג ספרד, כמו שהוא היום בעיר ואם בישראל שאלוניקי, שקהילות קאלאבריה ופרובינציא וסיציליאה ופוליאה תפסו מנהג ספרד, לא נשאר כמעט כי אם הק״ק אשכנז שלא לנו מנהגם.

4. הפעלת לחצים ואלימות על הקהל הרומאניוטי נפאטראס

על הקהל הרומאניוטי בפאטראס הופעל לחץ כבד, כדי שיצטרף לקהלים אחרים בהנהגת הקהילה במקום.

שני הקהלים, הסיציליאנים והקהל הספרדי, רצו לכוך על הקהל הרומאניוטי שיתאחד עמהם והכול יוחלט ברוב קולות הממונים. אולם הם סירבו, משום שחששו, שדעתם תהיה במיעוט וההחלטות תתקבלנה לפי הרוב. רשד״ם, שנתבקש להביע דעתו על הדבר, השיב: ״שכל קהל וקהל עיר בפניה עצמה נחשב, אע״פ שהחיבור טוב״. דבריו לא מצאו חן בעיני ר׳ יוסף פורמון בן המאה הט״ז, רבם של שלשת הקהלים בפאטראס, שהחל בהפעלת לחץ והבדיל את יחידי הקהלים הללו, לבל ישאו ויתנו עם הרומאניוטים. במצב זה של שנאה ופירוד ביניהם, שלחו שני הצדדים שליחים לשאלוניקי, כדי לבקש את חוות דעתם של הרבנים משם על פסקו הנ״ל של הרב פורמון. הרבנים משאלוניקי ביקשו לפני הדיון על טענותיהם, לקבל מראש הבטחת שני הצדדים, שיקבלו את פסקיהם. כת ראשונה, שהיתה מורכבת משליחי הספרדים והסיציליאנים, סירבו לקבל, ואילו הרומאניוטים טענו: ״דין תורה אנו מבקשים וחפצים״. לפיכך סירבו רבני שאלוניקי לפסוק בדבר. שליח הרומאניוטים רצה אז לפנות לעיר הבירה, כדי שחכמי קושטא יורו להם הדין. ברם, שליחי הצד השני רצו למנוע בעדו בכוח הזרוע, וכשהוא נכנס לספינה, הביאו אתם שני חיילים רגלים (יאניצ׳ארים), שהיכוהו ופצעוהו והוליכוהו לפני ערכאות של גויים. וכדי להצדיק את מעשיהם, העיד אדם בשם יעקב רידה בפני שופט העיר, שהרומאניוטי היה חייב לו חמשת אלפים לבנים, ושני חבריו העידו, וכל הקהל הכשיר העדים. השליח הרומאניוטי הוכנס לבית הסוהר, ורק אחרי שלושה ימים, עם פרעון הסכום הזה, שוחרר משם.

מעשה ההלשנה, כליאתו בבית הסוהר ותשלום הקנס לא היה אלא כדי למנוע ממנו פנייתו לרבני קושטא, ששם היו בוודאי מגנים את מעשי הלחץ והאלימות של הקהלים הספרדיים והסיציליאניים נגד הקהל הרומאניוטי, שהיה במיעוט. יתר על כן, שמש הקהלים היריבים הכריז בשווקים שארור יהיה מי שיסייע לתושבים הרומאניוטים. השליח בא שוב להתריע לפני הרבנים ואיש לא ענה לו. רשד״ם היה אובייקטיבי והצדיק את הרומאניוטים ואמר: ״שהדין עם ה׳תושבים׳(רומאניוטים)

קיח

פ׳ אחרי מות. ש׳ תרס״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, ושמחתי כי ישרה בעיניו עבודתי, ואך כתב, כי נמצא איזה שנוי בשמות החצרות בין רשימתי, ובין רשימה ישנה שנמצאת אצל הרה״ג כמוהר״ר וידל הצרפתי ישצ״ו, מימי מור אביו הרה״ג כמוהר״ר אבנר זיע״א, על זה אין לתמוה ידידי, שכך היא המדה, שכאשר תמכר החצר, ישתנה שמה משם המוכר לשם הקונה, ולכך בכל שנה משתנים שמות הרבה חצרות, ורק מעט מזער שנשארו בשמות קדומות, מטעמים שונים, אם מצד שהשם הראשון היה ע״ש איזה צדיק, או רב, או חכם, שאז יראים ההמון להפקיע שמו מעליה, או מצד שהקונה החדש, אינו אדם נכבד ומפורסם בעיר, אם מצד שלא נמכרה כלה לאדם אחד, רק כל אחד קנה בה בית, שאי אפשר לקרותה ע״ש כלם, לכן לא נעקר ממנה השם הראשון, וכיוצא בזה. וגם כשמות המבואות ובתי כנסיות, נמצא שנוי בין הזמנים, כאשר הודעתי לכבודו.

עתה שאול שאל כבודו, לחקור על ה׳ דברים, והם :

א׳, אימתי באו היהודים למכנאס, ומאיזה מקום באו.

בי, כמה נפשות יהודים יש בעיר.

 גי, מה טעם לזה השם מכנא״ם.

ד׳, מה טעם להשם אלמללא״ח.

ה׳, שמות הרבנים, והחכמים, וסופרי ספרים, תפלין, מזוזות, ושטרות, שהיו בעיר, מיום הוסדר. עד היום. דע ידידי כי שאלות גדולות שאלת, והנני נגש אל העבודה בעה״י, ומה שאקצור, אעמר ואשלח לכבודו, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קיט

פ׳ הנז׳. ש׳ תרס"ט לפ״ק.

למעלת הרב הכולל וכר, כמוה״ר שלמה מזרחי ישצ״ו. שלום. שלום.

דע אדוני, כי פנקס הנשאר בנדבה שהנחת בידי לגבות, מסרתיהו לבעל האכסנייא, כי לא רצה בשום אופן ללכת עמי אצל האנשים הנקובים שם בשם, רק אמר שאני אלך אצלם לבדי, וכן לא יעשה, מאחר שאין כבודו עמנו פה היום, אפשר שיחשבו מחשבות פגול עלי, שאני מזנב הנחשלים לעצמי, ובכן מסרתי הפנקס לידו, יעשה מה שלבו חפץ, ואם ירצה כבודו לכתוב לו להשתדל, הנני מוכן לעמוד עמו יד ביד רגל ברגל. עוד אודיעך ידידי שהלשון שחפשנו עליו ולא מצאנוהו, עתה מצאתיו בבר״ר פ׳ ט״ל, וז״ל: אמר ר׳ ירמיה החמיר הקב״ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, בכבודו כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו ע״י אחרים (ש״א ב׳) ובכבודו של צדיק כתיב ואברכה מברכך ומקללך אאור, אנא. עכ״ל. וע״ע שם מזה, ושלום.

דל ורזה, היו״ם הזה, ס״ט

קכ

פ׳ אמור. ש׳ תרס"ט לפ״ק.

ידידי החה״ש כמהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום.

שלום. קח נא ידידי מן המוכן, על שאלתך הראשונה אימהי באו היהודים למכנאס ומהיכן באו. חפשתי ולא מצאתי, ואך בס׳ קינות כת״י ישן, מצאתי קינה אחת שחבר הראב״ע ז״ל, על חרבן כמה קהלות ע״י מלחמות הערביים, ונזכרה גם עיר מכנאס״א ביניהם, ואם תרצה נוסח כל הקינה, הודיעני ואעתיק אותה לך, מזה נודע כי היא עיר עתיקה מאד. ושמעתי מכמה זקנים, שהיהודים היו דרים במקום אחד הסמוך לעיר הנקרא בשם תאוור״א, שהוא היום חרב ושמם, ואח״ך נאחזו בתוך העיר ברחובות הגרים, ועדין יש מבוי גדול בין מבואות הגויים, שנקרא מבוי אהרן, ע״ש ראש היהודים שהיה דר שם, ושוב נתן להם המלך המקום שהם דרים בו עתה, הנקרא בשם אלמללא״ח, שהיה גן עצי זית, גדול ורחב ידים, עם חומה גבוהה דלתים ובריח, כאשר הוא היום, ונאחזו בו ובנו בתים ועליות, ובתי כנסיות, ושמעתי מישמעאל אחד, שזה יותר מאלף ומאתים שנה שנמצא זכר ליהודי מכנאס בספרי דברי הימים שלהם, ולפי זה מוכרחים לומר שבאו מגלות ירושלים אשר בספרד, או מגלות בבל, ושוב נתוספו עליהם גולי ספרד מש׳ רנ״ב לפ״ק ומהגליות שאחריה, כאשר הודעתיך בדברי ימי הבתי כנסיות. זהו מה שיכולתי להשיג לכבודו בענין זה.

ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קכא

פ׳ הנז׳. ש׳ תרס׳׳ט לפ״ק.

 ידידי החה״ש, כהה״ר שלום שושנה ישצ״ו. שלום,

שלום.

קבלתי מכתבו, ושמחתי כי דברי מצאו חן בעיני מאן דפסל, וחזר להכשיר, ומכר והרויח, ועוד מבקש אחרים, ודברתי עם הסופר, ואמר שצריך לחכות לו עד חדש ימים, עד אשר יצא מעבודתו שהוא עסוק בה עתה. עוד בקשתני להודיעך איפה נמצאו הדברים שאמרתי לך אותו היום בבית הסופר, שישראל נקראו בשם ארץ, דבר זה נמצא במדרש קהלת ע״פ והארץ לעולם עומדת, וזל״ה: אמר ר׳ יצחק מלכות נכנסת ומלכות יוצאת וישראל עומד לעולם, הוי והארץ לעולם עומדת, ר׳ שמואל בשם ר׳ פלטי דנוה מייתי לה מן הדין קרייא, עד יום גלות הארץ (שופטים י״ח) וכי ארץ גולה או מטלטלת, אלא אלו ישראל שנקראו ארץ, שנאמר ואשרו אתכם כל המים כי תהיו אתם ארץ חפץ, אתם תקראו ארץ חפץ, עכ״ל ע״ש. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

וכן.

היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח עד שהעידו עליו שיום אחר בא מוכר חצר וקונה לפני הסופר והשופט לכתוב להם שטר המכר, והיה שם עומד לשורר להם בעוד הם עומדים השטר קול בשיר הערבי ונושא בו כל מיני חזוקים…

בשיר וביתד ובתנועה בסימניו ומיצריו וגם שמות העדים שיעידו בוש קולים שמותם וכו….גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו ואחרי שכתבו הכתובה במעמד כל גדולי העיר בכל יופו והדר על פי הסופרים..לא מצאו בה מום רק בזה שמבין השורות היה ריוח גדול, אל לא יכלו לקרועה כי אינו סמן טוב להם לחתן ולכלה.

ויקראו להרב ז"ל לדעת מה לעשות ובהביטו בה קרא לסופר שכתב ויחדש אז שורות חדשות אשר יכונו להיות מבין להשורות הכתובות מכבר מבלי שהורגש איזה שינוי לא לבלשון ולא בכתב וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם אז אמר להם המלך, מה תתפלאו כבר העיד יוצרם עליהם עם חכם ונבון…

העובדות הללו יראו לנו כמה היה רבי אברהם בן זמרא כחו גדול בידיעת השלשון וההשמשות בו לכל נטיותיו בערבית ובעברית, וגם נוכחנו לדעת כי ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני המלך ושרים ולהמצא בחברתם. ניכר הדבר שחיבר רבי אברהם בן זמרא זולת שירים גם באורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.

רבי חיים ביבאס בהיותו נער בא עם מגורשי ספרד לפאס  ( אולי בנו של רבי אברהם ביבאס. המלמד שנזכר בעץ החיים לרבי חיים גאגין ) ובשנת ר"ץ נקרא מאת קהלת ישראל בעיר תיטואן, ויהי שם לרב ולמרביץ תורה, גם נתנה לו בעיר ההיא חזקת " השחיטה " לו ולזרעו אחריו.

שם בתיטואן נשאר הרב הזה מכהן פאר ויעזור הרבה הוא וצאצאיו אחריו כמה דורות להתפתחות התורה בקרב יהודי העיר ההיא, עד כי בזמן מה אחרי כן נעשתה קן לרבנים גדולים ובעלי תורה.

רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטילא, הרב הזה ששמו נודע כבר בספרות ישראל עח ידי ספריו, " שערי אורה ", " גנת אגוז ", ועוד…היה לדעת אחדים, ממגורשי ספרד ועל פי דעה זו הצגנוהו בדור הזה לאחד מרבני המערב.

הוא חי בעיר סאלי ושם חיבר את ספרו " גנת אגוז " בהיותו בן כ"ו שנים, אמנם דעה אחרת יש כי רבי יוסף גיקטילא זה חי מכבר עוד בהמאה השנית וגם היה תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה בספרד ובכל אופן אם חי במאה השנית או בהשלישית יחשב כמובן לבן המערב, בן העיר סאלי.

פרק תשיעי – קורות המאה הרביעית.

ממשלת המרינים מתומטטת, התקוממות השריף מוחמד, נבואת היהודי מסעוד מצליח בן גואשאש מתושבי העיר דרעא, השריף  חמל על יהודי המגורשים בפאס, הטורקים במרוקו, שוד והרג ביהודי שוש על ידי הטורקים, מגפה נוראה בפאס אשר במרוקו, עצירת גשמים, עבד אל מאליך מושל אלגיר הגיח על פאס ויטל מס כבד על היהודים.

נקמות ונאצות ביהודי מרוקו משך י"א ימים על ידי מולאי מחמד, מלחמת השלשה מלכים במסכי אלקצר, ב' אלול של"ח נקבע יום פורים בפאס, יהודי אחד סעיד בן לעוואד נהרג על קידוש השם, רעב גדול בשנות שס"ד – שס"ז, חזיונות מעציבים, מתו בפאס כשלשת אלפים והמירו דתם גם כן יותר משני אלפים.

מסים וארנוניות, חרם מרבני פאס למשמטים מן המס, הצורר באריהאן שליש המושל מולאי זידאן, חילול יום הכפורים וחד הסוכות מפני גבית המסים, הרג ובזה בעיר תאדלא. השנות הצרות בשנות שע"ד – שפ"ג, מגערת ביהודי פאס, יהודים בחצר המלכות, שמואל פאליאגי ור"א הירירה קונסולים הארצות חוץ.

1460 – 1550.

המאה הזאת לא הייתה כהמאה שלפניה ברדיפות מיוחדות ליהודים ורוח השנאה והקנאה הדתית לא נשבה בה כל כך, אך תחת שבמאה הקודמת היה המצב המדיני שוקט פחות או יותר, הנה בהמאה הזאת הרביעית באו שינויים מפתיעים במדינה והשינויים האלה הסבו לא פעם דאגות ורוב עמל ליהודי בפרט.

עוד לא שקטה הארץ מתנועת כיבוש הפורטוגלים שיכלו לקרוע כמה ערים וחופי ים מידי המרינים, יהנה התחוללה עוד מדרום הארץ מנגב מרוקו, סופה יותר נוראה, שני אחים בני חיל מערי מדבר סחרא מעיר דרעא, שם האחד חמד והשני מחמד אשר התימר להיקרא בשם שריף ( מגזע נביאם ), קבצו אליהם עם רב מהברברים וישאפו לרשת ארצות.

ויהודי אחד בשם מסעוד מצליח בו גואשאש מתושבי ערי המדבר ההוא אשר נודע היה ביניהם בתור מנחש ומגיד עתידות, נבא אטל אל השריף מוחמד ההוא כי בעציד קרוב יצליח הוא ואחיו ללכת לכבוש עיר אחת ושמה תאזה וממנה ירודד תחתיו כל ארץ המערב, וכן השריף מוחמד נשען על נבואת היהודי ההוא הרהיב עוז וילך רחוק עד תאזא וילכדה ויפקוד עליה אחד משלישיו.

ובאשר כי בשם שה נמצאות שתי ערים במרוקו, הלך גם אל השניה וילכדה, ובמשך זמן מןעט בשנת ש"ט – ש"י 1549 – 1550 כבר היו רוב ערי ממשלת המרינים והפורטוגלים בידו. הוא כבש גם את פאס ואז עשה מיד בה מטבע חדש.

שם בפאס מצא השריף מחמד כי יש בה יהודים רבים ממשפחות המיוחסות יוצאי ספרד, ויחמול עליהם ויט אליהם חסד, אך לפי הנראה כי בערים אחרות מצאו את היהודים רעות רבות לרגלי החיל הרב והפראי שנלוו אל השריף מחמד, כן גם בפאס הייתה המנוחה עד ארגיעה כי ידידי המרינים לא החביאו את נשקם, ומאז נקרו בין שני הצדדים מלחמות רבות בפאס ובמרוקה בירות הארץ.

ויהי זה נסבה גם ליוקר השערים והתגברות המחסור בצרכי אוכל נפש. בשנת שי"ג בתחלתה נעצרו גם הגשמים והיוקר האמיר עוד יותר במדה מרובה כל כך. אך עצירת הגשמים נמשכה רק זמן מועט ובחודש שבט של השנה ההיא רותה הארץ, רק המלחמות והמהומות לא חדלו.

ובשנת שי"ד גברו עוד יותר לרגלי בוא הטורקים בשערי הארץ וילחמו בחימה שפוכה עם השריף מחמד, ואז היו היודים וביחוד יהודי פאס בצרה גדולה כי רבו עליהם כל כך הטלות ומסים כבדים מנשוא לרגלי הוצאות המלחמה אשר נשנתה פעמים רבות ותמשך עד לשנת שי"ח.

בשנת שי"ח נהרג אף השריף מחמד בתוך אהלו על ידי הטורקים במסבי שוש ( אכן נפלא הדבר, כי את אשר לא עשו הטורקים בארצם ביחוסם אל היהודים, עשו פה במרוקו, מיד כאשר נהרג איש ריבם השריף מחמד וילכדו את הנוף שוש ההוא, התנפלו כדובים שכולים על היהודים תושביו, וישללו אותם וגם השחיתו והתעיבו ויענו בתולות רבות ויקחו בשביה הרבה ילדים וילדות.

בלי ספק כי היהודים היו לראשונה נוטים אחרי השריף מחמד, ולא חפצו שתנתן הארץ ביד הטורקים המוזרים להם, ולכן כלו הטורקים את חמתם בם, ואמנם הנבלה הזאת אשר עשן הטורקים ביהודי שוש, הושבה עד מהרה אל חיקם.

שבחי רבע חיים בן עטר – גדליה נגאל

נספח מס׳ 1

׳… עוד היום מספרים עליו [על ר׳ חיים בן עטר] במוגדור את הסיפור הבא: הופיע שולטן מרוקו במוגדור על מנת לחוג שם את יום הולדתו. דעתו היתה בדוחה עליו והכריז, כי כל בן מוגדור שנולד בו ביום רשאי לבקש ממנו חסד כל שהוא. רב חיים ביקש שירשו לו להופיע לפני השולטן ובקשתו נתקבלה ברצון. רבי חיים הגיש לשולטן במתנה ראי פלאים, בו יכול השולטן לראות את הנעשה באותה שעה בביתו. הסתכל בראי וראה כי אשתו חוטאת עם הוזיר הגדול… רבי חיים ענה: פגע בו בכדור. שלף השולטן את אקדחו וירא בראי. משחזר לעיר בירתו מצא את העם מוסת ונרגז. האספסוף רצה להסתער על רובע היהודים, מאחר שסמוך לחומתו נמצאת גופת הוזיר הנרצח, ולפי עדות אשת השולטן נרצח הוזיר על ידי היהודים. הרגיע השולטן את הרוחות הסוערים ושלח את אשתו אלי קבר אחרי הוזיר.׳

ר׳ אהרן מרקוס, החסידות, עמי 318.

נספח מס. 2

"… אולם למרות רצונו הטהור לא ארכו לו ימי שבתו בארץ הקדושה. סבות לא גלויות סבוהו, לדרוך במתי ים ולכתת צעדיו ארצות לא ידעם. נשא רגליו לשוט עד מקום רגליו יובילוהו, אשר בו סתר חפצו להגלות ברצון א׳ [אלקים], ביום השלישי לנסיעתו יום עש״ק תקע אהלו על כר נרחב, יער גדול, אשר הריה יעידון כי לא דרך בה רגל איש ולא עובדה אדמתה מעולם. תחת אחד השיחים, אשר ענפים יסכוהו, שם ישב לנוח ביום השביעי. אך נשוא נשא עיניו וירא והנה אנשים הרחק ממנו, גבהם כארז בלבנון ושיא חוסן קומתם לעב יגיע, פניהם פני להבים הרועם כסלע מוצק, בידם נושאים זמורות גדולות אשר כרתו מן היער, וכל זמורה וזמורה — משא חמור. ולפי דברי מגידי דברי הימים בזמן ההוא האנשים האלה היו מהגלות אשר הגלה מלך אשור, ויצורם שם עד היום הזה. המה, בראותם מנגד את האיש החונה שמה, ותוארו כתואר אדם, נגשו אליו וידברו אתו עברית: ״מה הדבר הקרך פה האדם הקטן, ארץ צחיחה מאין יושב ומיום גלות כבוד מבית שומרון לא נצבה כף רגל איש פה זולתינו. הגד נא מי שלחך הלום ארץ צחיחה האם בן ברית אתה י״ "בן ברית! כן, בן ברית אנכי!״ ענה להם, ובדברו רטט השמיע קולו כאוב מארץ. ויאמר: ״האלקים שלחני, אמנם עדי יבא תור ונגלה סודי, חזון א׳ כמוס עמדי ועת לכל חפץ, אך עתה לו שמעוני נא ספרו נא לי תהלוכותיכם בארץ הנשמה הלזו, מה המה העמים אשר ביניהם אתם יושבים ? האם המלך אשר הנכם חוסים בצלו מלך חסד הוא ? עד כמה מספרכם?״ ענו לו: ״הארץ לפנינו היא אין עם ניכר בינותינו, מושל אין ברוחינו. וכי נלחמה — נצא חוצץ כולנו, וגדודינו לא ימנה מרוב. ההצלחה מעוז לנו ואיש לא עמד לפנינו. כי נקרב אל עיר, ופנינו הולכים בקרב, אבחת חרבנו מנפש ועד בשר תכלה ולא תשוב אל נדנה עד השמיד גוי כולו. אך לא עת עתה להרבות במילין! הנה השמש נוטה לערוב ומלכת הליל פרשה ממשלתה על כל החיים. ואתה, הלך יקר, הכרת פניך תענה בך כי הדר כבוד חופפת עליך ובקדושתך נתימר כי תסתופף בצל קורותינו, עד יערה עליך רוח ממרום והיית לנו למופת!״ עודם מדברים קרב אליו חד מהם, שלח ידו ויאחז בו, וירכיבהו על כתפו, דרך בלולים העלהו אל בית הנשיא. הנשיא יצא לקראתו ויברכהו לשלום, הושיבהו בראש המסובים וכל הנאספים שרו לפניו שירי תפילה. אך הצפירה באה יום שבת קודש הובילוהו את בית התפילה בלויות אצילי העדה, ברגש קדש הביעו רננה. טרם הקריאה קם הנשיא, ויעמוד על הבימה, להטיף מלים באזני הקהל מוסר מלכים. פתח ויער נעימות בנפש השומעים כדרכו כל הימים. אהה, חזע נורא, פני הרב הנשיא חוורו, ולעו מליו, רוח אימים בעתהו, נפל על פניו וירדם וירגזו כל עצמותיו. עודנו שוכב נדהם נבהל ברעיונותיו, תמונת אביו לנגד עיניו, הרעים עליו בקולו, ויאמר לו: ״בני, בני! הנה חרדת עלי את כל החרדה להפריעני ממעון חביון מנוחתי. אמנם להיות סתרה לך נרגזתי ואץ [!] אליך, למען תדע כי איש מורם היום בחומותיך, שית עיניך עליו פן יפגשהו אסון, הלא צויתיך ואתה דע לך!״ כגבור מתרונן מיין קץ הנשיא מתרדמת חזיונו, פרש חמלתו על נר ישראל וקדושו, וכל היום לא סר עינו מעליו. ממחרת השבת נתן צו לאחד ממשרתיו עושי רצונו להוליכהו בטח אל הארץ יצא משם, ופקודתו נעשתה, והרב חיים ז״ל שב למעונו.״

ר׳ אברהם הלוי ן׳ סוסאן, מעשה הצדיקים, ב ע״א—י ע״א

עכשיו, כדאי להיקבר כאן

רב רפאל אנקווה – רבה של יהדות מרוקו, ובן עירנו סאלי, פנה לר׳ אברהם מויאל, שהיה חזן קבוע בבית הכנסת שלו, וביקש ממנו להתלוות אליו, לבית הקברות, להשתטח על קברי צדיקים מפורסמים שהיו קבורים שם. שניהם נסעו במונית למקום.

| הרב אנקווה ראה שבית הקברות פרוץ ללא חומה ובהמות הערבים מתהלכות שם ומחללות את קברות הצדיקים בגילוליהם (בצואתם). ר׳ אברהם מויאל היה אז גזבר הקהילה. הרב אנקווה אומר לו ״לא אחזור למקום הזה עד ליום מותי. על אף שהקהילה שלנו עניה ומרודה, עזוב בינתיים את צרכי העניים, וטפל קודם כל בענייני בית הקברות. לגדר אותו בחומה, לבנות שער שיהיה נעול וייפתח רק לעת הצורך ונסיר חרפה זו מעלינו״. ר׳ אברהם עונה לו ״אין לי פרוטה בקופת הקהילה אפילו לצרכים הדחופים של העניים, ומאין יבוא עזרי, השם ירחם, חשוב על ענין זה, וממקום אחר השם יעזור וישלח שלומיו״.

דרישתו או יותר נכון תביעתו של הרב אנקווה העמידה את ר׳ אברהם במצב קשה, אבל הלך מתוך אמונה, שאולי בזכותו של הרב יימצאו הכספים הדרושים לכך.

עיסוקו של ר׳ אברהם היה במסחר תה וסוכר בסיטונאות. הספקים שלו היו האחים טולדנו מכזבלנכה. עשירים מאד, שהיו מפיצי התה (מסין) בכל מרוקו. יום אחד נסע ר׳ אברהם לכזבלנכה לקנות סחורה. הוא מצא אחד מהאחים טולדנו שרוי בדאגה כלשהי ורוחו לא טובה עליו. לשאלתו ״מה קרה לך, מר טולדנו״ ענה לו: ״טוב שבאת, אני שרוי בדאגה מסוימת. אתה יודע שאין לי בנים ואשתי עקרה, ופעם הצעת לי לבוא אתך אל הרה״ג רפאל אנקווה, והוא יתפלל בעדה, שאלוהים יפתח את רחמה ותוליד בנים, וכך עשיתי. מצד אחד, אני שמח להודיעך שאשתי הרה ועומדת בקרוב ללדת, ומצד שני, אינני יודע במה לגמול לרב על חסדו, ביודעי שהוא אינו מקבל מתנות, ואיני יודע מה לעשות״. ר׳ אברהם עונה לו ״תפילת הרב נתקבלה כפליים, בעזרת השם יוולד לך בן וקראת אותו רפאל על שמו של הרב. ושנית אספר לך מעשה שהיה. הוא סיפר לו על ביקור הרב בבית הקברות ומה שדרש ותבע ממנו. הקהילה שלנו עניה מאד, ולא מצאתי דרך איך למלא את בקשתו של הרב לגבי בית הקברות שלנו״. מר טולדנו אומר לר׳ אברהם ״הצלת אותי מדאגתי. לך ועשה מה שהרב אמר לך, וכל ההוצאות עלי. ואם תרצה עוד היום אתן בידך צ׳ק בנקאי ״בלנקו״, כלומר ללא ציון הסכום, ובגמר העבודה, תכתוב את כל הסכום הדרוש לך.״ למר טולדנו נולד בן וקרא אותו רפאל על שמו של הרב. ר׳ אברהם הזמין קבלן בנין, אשר טיפל בשיקום בית הקברות. נבנתה חומה מסביב, תוקנו כבישים פנימיים, הותקנו ברזי מים, הוקם אולם גדול לטהרת הנפטרים וכוי.

לאחר שבית הקברות קיבל צורה פנימית וחיצונית כראוי, ר׳ אברהם בא להרב אנקווה ואמר לו, זה זמן רב שלא עלינו לבית הקברות, לביקור ותפילה ליד קברי הצדיקים. אומר לו הרב ״אני לא אחזור עוד לאותו מקום.״ ״בוא הפעם ותופתע ממראה עיניך״.

שניהם עלו לבית הקברות, והרב אנקווה אמר לו ״האם מדובר בבית קברות אחר?״ ״לא ולא, זה אותו בית קברות שפעם ביקרת בו והיום פניו השתנו״.

הרב אנקווה לא יכול היה להסתיר את התרגשותו ממה שעיניו רואות ואמר: ״בזכותך, נוח לי עכשיו להיקבר במקום מכובד זה. זהו חסד של אמת שעשית עמדי. אבל מהיכן השגת כל כך הרבה כסף.״ ר׳ אברהם סיפר לו כי הכל מתרומתו של מר טולדנו.

הרב אנקווה שלח לקרוא למר טולדנו, בירך אותו על הולדת הבן וגם לא חסך דברי תודה, על מצוות שיקום בית הקברות.

בשנת תרצ״ה (1935) נפטר הרב רפאל אנקווה. קברו הפך למקום ״זיארה״ בל״ג בעומר, עשרות אלפים באו לבקר בקברו, במקום הקבר של ר׳ עמרם בן דיוואן, בעיר וואזאן, שהיה מושך אלפים רבים בל״ג בעומר.

הקהילה העניה של סאלי התעשרה מאז, בזכות ההכנסות על קברו של הרב רפאל אנקווה זצ״ל. הנה אם כן, ברכתו של הרב הביאה ישועה גם למר טולדנו, וגם לקהילתנו העניה.

כאמור, פרט לכתבי־היד של רש״ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא״ח), ששירתו שימשה לו דגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שהתחיל לערוך בשנת תקמ״א, חתם רש״ח באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדן״;ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״.  

• הערת המחבר : בספרו הביו־ביבליוגרפי מלכי רבנן, דף קטז, ב ודף קיז, ב, הקדיש ר׳ יוסף בן נאיים שני ערכים שונים וקצרים ביותר לשני חכמים שונים כביכול הנושאים את השם שלמה חלואה, אולם הפרטים שהוא מוסר לגבי שניהם מתייחסים כולם למעשה לרש״ח, שכן הוא שכתב את הפיוט לכבוד ר׳ אליהו הצרפתי, והוא אותו שלמה חלואה שחיבר את הקינות על מאורעות שנת תק"ן

גם אוצר הפיוט והשירה (ד, עמי 474) מביא רק פיוט אחד מסומן בשם משוררנו. זהו פיוט לפסח ״אל אל פצחי בחג פסח״ וסימנו שם א, א 3380. השירים שמנגינותיהם משמשות לחנים בשיריו של רש״ח והמופיעים באוצר הפיוט והשירה יסומנו כאן בסימון דומה, שיובא להלן בתוך סוגריים מרובעים. האות הראשונה מציינת את הכרך, והשנייה את האות התחילית של השיר.

• שלוש מתוך ארבע הקינות האלה מופיעות בדיוואן השני שלו., ובראשן הכתובת ״קינות אשר יסדתי בפטירת החכם השלם הותיק נעים זמירות ישראל כהה״ר [=כבוד הרב הגדול רבי] דוד בן חסין תנצב״ה [=תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים]״. לאחר התלבטויות רבות וחקירות מאומצות לגבי שנת מותו של רדבא״ח נודע לי מפי ר׳ משה עמאר מאוניברסיטת בר־אילן, שרש״ח ורדבא״ח חתומים עם רבנים רבים וראשי הקהל במכנאס על תקנה משבט תקנ״ב על איסור פתיחת בתי כנסת חדשים בקהילה, ואני מודה לו על מידע זה. התקנה נתקבלה כנראה לפני שנודע במכנאס על מותו של המלך מולאי יזיד בסוף שבט של אותה שנה (ראה על כך זכרון לבני ישראל, עמי 72-71). רדבא״ח נפטר כנראה שבועות או חודשים מעטים לאחר שחתם בראש החותמים על תקנה זו, שכן בקינות אלה רש״ח מכנה את קהילתו בכינוי ״דורו העגומים״(דף 148א) או ״עגומים״(דף 149ב), מחמת המצוקות שבהן היו נתונים היהודים תחת מלכותו של מולאי יזיד. על כל פנים הקינות על רדבא״ח מופיעות בדיוואן לפני הקינה על פטירתו של ר׳ יהודה אנהורי מסאלי, שמת גם הוא בשנת תקנ״ב (ראה על כך מלכי רבנן, דף מה, א).

, את שיר ה״התנצלות״ שלו בסוף שירו הדידקטי הארוך ״תורת הזבח״ על הלכות שחיטה ובדיקה. כך הוא כותב בסטרופה הראשונה של השיר: ״שופט צדק, מלך על רמים, / שלח נא משיח רוכב על עב קל לסורה וגלמודה, // ופתח לנו שערי רחמים, / מלך על הכל ידו הדה: / בשנת תקמ״א [ההדגשה שלי, י״ש] קץ ניחומים / קרב לבת מלך כבודה, // כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה״. עד כאן הערות המחבר

אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת שלקמן, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:

שתים שאלתי / גאה רם, ממך:

 קומה לעזרתי / חשוף זרועך;

 לאמיר לאיש זקן / וכסיל, בכחך:

כנדוד צפור מקן, / ברח אל מקומף.

הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוגו (תק״ז-תקפ״ב / 1821-1746) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (תק״י-תקפ״ו / 1826-1749) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובכתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]׳׳, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.

[1]          לא בכתביו של רש״ח הידועים לנו ולא בכל מקור אחר לא מצאנו פרטים על מותו של ר׳ יששכר חלואה, אביו של המשורר. רש״ח מזכיר בכתובות של אחדים משיריו הארוכים או בחתימה המציינת את האקרוסטיכון שלהם את שם אביו, ולפעמים אף את שם אביו זקנו, שלמה. השווה 1 דף 13א: ׳׳אני הדל שבאלפי ישראל בן לא״א [=לאדוני אבי] יששכר בר שלמה חלואה נ״ע [=נוחו עדן]״ ז דף 75א: ״וסימנו אני שלמה בר יששכר חלואה בר שלמה נוחו עדן״; דף 87א: ״וסימנו אני שלמה חלואה בר יששכר חזק״; דף 117א: ״סי׳ [=סימן] אנכי שלמה בר יששכר ההרוג על ק״ה [=קידוש ה׳] מנוחתו ועוד בתים נוספים״ – בראש פיוט שהוא שיר שבח ארוך לכבוד ארץ ישראל וקדושיה: דף 84א: ״סי׳ אני שלמה בר יששכר חלואה״. יש לציין כאן שר׳ דוד חסין כתב קינה בשנת תקמ״ג(סימן ״בישראל״) [=1783] ״אל הרג שבעה אנשים ומהם מיחידי קהלינו״(תהלה לדוד², דף פז, א), וייתכן שאביו של רש״ח היה ביניהם. כמו כן באנתולוגיה שיר ידידות מצוי פיוט שסימנו יששכר, אולם קשה לדעת אם מחברו הוא אביו של רש״ח. ראה את הפיוט בתוך אעירה שחר, כרך א, עמי קפו, מס׳ 67. ולבסוף, בניגוד למה שרשמתי בפרק ד לעיל, הערה 8, מלכי רבנן אינו מביא ערך על שם יששכר חלואה.