אלי פילו
L'usurier et la sage fille du juge
L'USURIER ET LA SAGE FILLE DU JUGE
11 y a fort longtemps, vivait à Casablanca un marchand juif, riche et honoré. Il avait un fils unique. Un jour, le marchand tomba malade; il fit venir son fils et lui dit: "Je veux te parler, car il est possible que d'ici quelques jours je serai mort. Que feras- tu, mon fils, avec tout ce que tu hériteras, avec les maisons et les magasins? C'est ce que j'aimerais bien entendre de ta bouche avant que je ne meure".
Le fils répondit: "Mon père, tu veux savoir ce que je ferai avec toutes ces richesses? C'est bien simple: A ceux qui viendront me demander de l'argent, j'en donnerai. Lorsque je verrai un groupe d'hommes joyeux, je me joindrai à eux et je participerai à leur joie, car j'aime m'amuser. Et lorsque je verrai une jolie fille, je la prendrai et je lui donnerai beaucoup d'argent."
"Quel malheur" gémit le père sur son lit de mort. "Voilà où ira tout l'argent que j'ai eu tant de mal à réunir!"
Le père mourut et il n'y avait personne pour administrer les biens et les nombreux magasins qui lui avaient appartenu. En moins d'une année, toute la fortune était gaspillée et la veuve et le fils restèrent sans le sou. Dans son désespoir, le fils se vit obligé de demander l'aumône pour lui et pour sa mère.
Un jour, la mère dit à son fils: "Aujourd'hui, nous n'avons rien à manger".
Le fils dit à la mère: "Je vais quitter cette ville, car tout le monde me connaît et tout un chacun sait que j'étais riche et que j'ai tout perdu. J'ai tellement honte que je dois m'en aller".
Le fils quitta Casablanca et se rendit à Marrakech. "Là-bas, personne ne me connaît", se dit-il. Mais à Marrakech, il y avait beaucoup d'hommes riches, qui avaient été en relations d'affaires avec le marchand de Casablanca et ils n'eurent aucune peine à reconnaître son fils unique. Ils lui demandèrent: "Pourquoi es-tu venu ici?"
Le fils répondit: "Je suis venu pour acheter des marchandises, mais en route j'ai perdu mon argent. Prêtez-moi la somme qu'il me faut, je vous promets de vous la rendre".
L'un des hommes, un marchand très riche, lui dit: "Je suis prêt à te prêter n'importe quelle somme d'argent, mais à une condition: Tu peux employer l'argent à faire ce qui te plaira, mais à la fin de l'année, si tu ne me rends pas la somme que je t'ai prêtée, tu dois me donner un kilo de ta chair".
Le jeune homme accepta cette condition et signa un engagement dans ce sens.
Toute l'année durant, le jeune homme fit des affaires, mais la chance ne lui sourit pas: il perdit tout l'argent qu'il avait emprunté.
Deux mois avant le terme du contrat, le jeune homme était tellement découragé qu'il cessa d'absorber toute nourriture. L'idée qu'on lui couperait un morceau de sa chair le terrifiait.
Que fit le malheureux? Au bord de la mer, habitait un roi et il était strictement interdit d'entrer dans son château. Seuls ceux qui cherchaient la mort essayaient d'y pénétrer. Le malheureux, en désespoir de cause, décida de se rendre au château pour y trouver la mort, car il n'avait pas le courage de se tuer lui- même. "J'entrerai dans le château et là, on me tuera", se dit-il. Le malheureux essaya donc de pénétrer dans le château, mais il s'aperçut que la porte d'entrée était verrouillée. Que faire? Il alla vers la chambre où habitait la fille du roi. Il s'installa sous sa fenêtre et se mit à pleurer amèrement. La fille du roi jeta un coup d'oeil par la fenêtre pour voir qui pleurait, mais elle ne put voir ce qui se passait en bas.
Trois jours passèrent ainsi et le jeune homme ne bougea pas et ne s'arrêta pas de pleurer. Le quatrième jour, la fille du roi dit au jeune homme: "Sors de là, homme! Si vraiment tu es un homme et non pas un esprit, fais-toi voir et je ferai pour toi ce que tu me demanderas, car tes pleurs m'ont touchée."
la princesse prononça trois fois ces paroles jusqu'à ce que le jeune homme fît ce qu'elle lui demandait. Avant de se montrer, il lui demanda de lui promettre qu'elle ne lui ferait aucun mal.
La fille du roi lui fit cette promesse et le jeune homme sortit de sa cachette. La princesse se rendit compte que le jeune homme était très beau et elle lui dit: "Dis-moi, jeune homme, pourquoi pleures-tu? Peut-être puis-je t'aider."
Le jeune homme se présenta et la princesse se rappela alors qu'elle avait connu son père.
"Je me suis mal conduit, j'ai gaspillé tout l'argent de mon père et j'ai détruit ma vie. Ma mère est restée dans sa maison et qui sait, peut-être est-elle déjà morte de faim. J'ai quitté ma ville dans l'espoir de commencer une nouvelle vie, mais j'ai rencontré un homme riche qui a connu mon père. .." et le jeune homme raconta à la fille du roi toute sa vie et les termes du contrat qu'il avait signé.
"Et maintenant s'approche le jour où je dois rendre à l'homme l'argent qu'il m'a prêté, ou lui donner un kilo de ma chair".
La fille du roi lui donna ce conseil: "Retourne dans la ville de l'homme qui t'a prêté l'argent et donne-moi son adresse. J'y enverrai un avocat pour qu'il défende ta cause".
Mais le jeune homme resta dans le château et devint l'amoureux de la fille du roi sans que ce dernier le sache. Quelques jours avant le terme de son contrat, le jeune homme retourna à Marrakech. Tous ceux qui le virent lui demandèrent: "Où as-tu été tout ce temps?" Il leur répondit: "Je suis allé dans une autre ville et j'y ai épousé la plus belle femme du monde."
"Et comment rempliras-tu les engagements?"
"Un avocat viendra pour me défendre."
Arriva le jour du procès. La fille du roi, déguisée en avocat, entra avec, le juge dans la salle du tribunal. Le juge demanda au marchand: "Quelle somme demandes-tu? Que te doit ce jeune homme?" Le richard sortit de sa poche le contrat et le montra au juge. Celui-ci lut le texte et demanda au jeune homme: "Est-ce que tu te déclares coupable?"
"Monsieur le Juge, répondit le jeune homme, que puis-je faire? J'ai bien signé le contrat, mais sachez que j'ai fait cela parce que je n'avais pas le choix".
La fille du roi, déguisée en avocat, se leva alors et dit au juge: "Monsieur le Juge, mon client doit remplir son engagement, mais j'exige que le plaintif découpe exactement un kilo de chair du corps du jeune homme. Si le poids est inférieur à un kilo, le plaintif y ajoutera ce qui manque; s'il dépasse le kilo, nous couperons un morceau de sa chair pour rendre au jeune homme ce qu'on lui a pris en trop".
L'homme riche se leva et dit: "Je ne peux pas couper exactement, et en un seul morceau, un kilo de chair. Qu'il garde sa chair et je lui fais cadeau de l'argent qu'il me doit par-dessus le marché".
Après le procès chacun rentra chez soi. La fille du roi changea de vêtements et se mit à la recherche de son mari. Lorsqu'elle l'eut retrouvé, elle lui dit: "Que penses-tu de l'avocat que je t'ai envoyé? Est-ce qu'il t'a bien défendu?"
Le jeune homme lui répondit: "Il était excellent, je ne croyais pas qu'il fût possible de gagner ce procès".
Elle lui dit: "Je vais tout t'avouer: c'est moi qui t'ai défendu dans ce procès".
Le couple se rendit chez la mère du jeune marié et tous quittèrent Marrakech pour s'établir dans le château du roi. C'est là que le mariage fut célébré en grande pompe et le couple vécut heureux, de longues années durant.
פיוט סימן אני יחייא אדהאן חזק.
פיוט סימן אני יחייא אדהאן חזק.
נעם אפתח פי בשיר מזמור
אשיר לכבוד תלמידים. הם מפז נחמדים. ידידים אברהם מאיר דודים וגם יעקֹב:
נעימים וגם יפים.. עומדים כֻלם צפופים. חריפים. מעין הרע נֶחְפִים בזכות יעקֹב:
יום יצאו מעֻטרים. בתפלין מכֻתרים. כתרים. לשם אדיר אדירים אביר יעקֹב:
יהי שמם לעולם. בטוב התורה משֻלם. אל עולם. כמעשה הסֻלם. אשר חלם יעקֹב:
חניכת אביחצירא. היא משפחה יקרה. נבחרה. מִכֶּתֶר ועטרה. רבי יעקֹב:
יום יום אליו ידרשו. בתורת יי חפצו. ישישו. ליא יכלמו לא יבושו. זרע יעקֹב:
יחד עם מורי רבי. אהבתו בלבי. בקרבי. רכב ישראל אבי. נכד יעקֹב:
אחימֶלֶך טוב לעמו. יעשה כבוד לשמו. כל יומו. יהי אלֹהיו עִמּוֹ. אבי יעקֹב:
אומר אני ראש מִלִין. בשבח התפלין. מעלין. בקֹדש גם מצילין. קהל יעקֹב:
דרֹש וַחֲקֹר בָּהֶם. בִּכִתָבָם ובבתיהם. שניהם. ביען מאשר הם. חיי יעקֹב:
המה שמות גדולים. עליונים גם מעלים בלולים. כֻלם קֹדֶשׁ הִלוּלִים. קְדוֹש יעקֹב:
אֶהְיֶ״ה הֲוָיָ״ה שַׁדַּ״י. ספר שבחם אין די. בודאי. ייאמר להצרות די. בחר יעקֹב:
נפשנו לאל עליון. יציל עני ואביון. לציון. מהר יבנה אפריון. היא בית יעקֹב:
חביב עלי כנפשי. אברהם כליל ראשי. משׂוֹשׂי. ברך על תורת משה. בבית יעקֹב:
זכות הצדיק תאיר. על זה התלמיד מאיר. בכל עיר. אורו יזרח ויאיר. בשם יעקֹב:
קום נא תלמיד ונעים. לברך בתוך רעים. ידועים. דבריך נשמעים אתה יעקֹב:
זה היום יום הלולא. נִתְּוֹסְפָה בו מעלה. גדולה. מצות תפלין עולה. לאל יעקֹב:
Histoire du Maroc -M.Terrasse
Récemment, avec des arguments très sérieux, on a démontré que les navigateurs antiques, avec les embarcations dont ils disposent, étant donné les vents et les courants, la nécessité de longer la côte, et d'y toucher fréquemment pour y faire de l'eau et y dormir, ne pouvaient pas dépasser le cap Juby, et en tout cas, pas le cap Bojador. Le périple de Scylax, considéré souvent comme un faux, mais qui contient des éléments intéressants, affirme qu'on ne peut aller au delà de Cerné. Là, dit-il, les commerçants phéniciens font des échanges : ils apportent de l'onguent, de la pierre d'Égypte, des poteries attiques, etc., et obtiennent des peaux d'animaux sauvages (lions et fauves, éléphants), d'animaux domestiques, et de l'ivoire; il n'est pas question d'or.
Où se trouve donc cet îlot de Cerné? Aucune fouille n'ayant été faite dans l'île de Hern, on incline maintenant à l'identifier à l'îlot d'Essaouira, où les fouilles ont mis au jour des fragments d'ivoire brut et des tessons de céramique grecque. Le même texte nous apprend que les marchands « dressent des tentes dans l'île » : justement on n'a trouvé aucune construction. Si l'on admet qu'il est impossible de dépasser beaucoup l’embouchure du Draa, il n'y a pas d'autre hypothèse.
Quant aux villes fondées par Hannon, Pline remarque déjà qu'elles n'ont laissé ni souvenir, ni vestiges. « Leurs noms mêmes ne se retrouvent pas chez les auteurs postérieurs. » Strabon considère qu'on a raconté sur ce pays toutes sortes de fables que ses compatriotes ont accueillies avec complaisance, et que la fondation de comptoirs par les « Tyriens » en est une.
Il est bien difficile en effet de distinguer le vrai du faux dans des récits dont les auteurs n'ont aucune connaissance directe du pays. Il est communément admis aujourd'hui que les Carthaginois voulurent interdire aux Grecs l'accès de ces régions; ils y arrivèrent sans aucun doute. Pour mieux préserver leur monopole et le secret de leurs fructueuses opérations, ils colportent toutes sortes de récits. Pour les Grecs, le Maroc actuel est une terre de légendes : Hercule y a vaincu Antée ; c'est là que se trouve le jardin des Hespérides gardé par un dragon, dont l'esprit rationnel de Pline croit trouver l'origine dans les méandres du Loukkos. Ils en rêvent sans pouvoir y accéder.
Aussi est-il sage de s'en tenir à ce qui est prouvé, c'est-à-dire à ce que l'archéologie nous a permis de découvrir. Hors Essaouira, Lixus, fréquentés dès le vne et où les vestiges du IVe siècle abondent, Sala (Chella) où on a trouvé des tessons du vne au me siècle, on ne peut guère envisager que Tanger, fréquemment mentionné, et Zilis (Azila?) comme sites puniques. 11 est plus prudent de tenir les identifications proposées jusqu'à présent comme conjecturales…
Sur la côte méditerranéenne on a retrouvé des petits établissements à Alcazarsghir, Sidi Abdeslam del Behar et à l'Oued Emsa dont certains remontent au ve siècle avant J.-C. A Banasa, cinq niveaux préromains ont été retrouvés; le plus ancien serait du Ve siècle. A Volubilis on peut déduire d'une inscription en punique que la ville existe au IVe ou ive siècle avant J.-C.
תחנות בשירה העברית בצפון אפריקה
מורה הדרך לשיטה זו היה רבי ישראל נג'ארה, ועל פי דוגמתו נהגו במזרח ובצפון אפריקה. ההזדקקות לנעימה, וכתיבת השיר על פי דגם מוסיקאלי מוכר, כשרבים מדגמים אלה הם שירי זמר מורכבים ביותר, הצריכו את השירה העברית ליצור תבניות שיר מורכבות ומסובכות ואף לכלול בשיר הברות חסרות משמעות שבאו להשלים את המוסיקה.
הנה כי כן אנו מבחינים בחמש תקופות מרכזיות בתולדות השירה בצפון אפריקה.
א. התקופה הקדומה – המאה העשירית – תקופה זו כוללת פייטנים שכתבו בסגנון הפיוט הקדום – רבי יהודה קורייש, יעקב בן דונש ואדונים בר ניסים.
ב. אסכולה השירה הספרדית. התקופה מקבילה לשירת ספרד. בתקופה זו יש לראות את ספרד ואת צפון אפריקה כמרכז אחד ונכללים בה ראשני המשוררים הספרדיים – דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון שהם ילידי צפון אפריקה – המאה העשירית והמאה האחת-עשרה – וכן במשק התקופה הספרדית – מאות שתיים-עשרה – חמש-עשרה – משוררים כמו יהודה אבן עבאס, נחום המערבי ויהודה בן דראע, שהם דוגמאות בלבד למרכז שירה גדול שנבלע בתוך המרכז הספרדי.
ג. שירת המגורשים, מגורשי ספרד שהגיעו לצפון אפריקה והעניקו תנופה לשירה העברית ולכללי לימוד היהדות, כך הגיעו הרב יצחק בר ששת ( הריב"ש ) ורבי שמעון בן צמח ( הרשב"ץ )ורבי סעדיה אבן דנאן לאלג'יר, ורבי שמעון לביא למרוקו ולטריפולי, וכן בני המגורשים כגון יצחק מנדיל אבי זמרה באלג'יר.
ד. השירה המאוחרת, משוררים מן המאה השש-עשרה ועד המאה השמונה-עשרה, המושפעים משירת רבי ישראל נג'ארה ומתורת הקבלה, והם תשתיתה ועיקרה של השירה העברית בצפון אפריקה, רבי יעקב אבן צור ורבי דוד חסין במרוקו. רבי פרג'י שוואט ורבי אליהו סדבון בתוניס. רבי מוסא בוג'אנח בלוב ורבי סעדיה שוראקי באלג'יר. שיריהם ממלאים את קובצי השירה והפיוט, ופיוטיהם מושרים וחיים עמנו עד ימינו אלו.
ה. " השירה החדשה ", המשוררים בני המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, אשר מקצתם המשיכו בשגרת השירה שקדמה להם, ומקצתם חידשו מורות ותכנים בשירתם, כגון רבי דוד קיים, מעורכי הקובץ " שיר ידידות ", ולפניו רבי רפאל משה אלבאז. לימינו אלה ממש אנו מגיעים עם שירתו של רבי דוד בוזאגלו, שירה רבת פנים וגוונים, שחלק ממנה עוסק באירועים הקשורים במדינת ישראל, במלחמותיה ובמאבקיה בשנים האחרונות.
משוררנו רבי דוד בן אהרן חסין, בן המאה השמונה-עשרה, עומד בלבה של התקופה הרביעית ובשירתו משתקפת היטב השירה העברית בצפון אפריקה על סוגיה ותכניה, לשונה ודרכי העיצוב שבה ועל יעדיה האומנתיים, הדתיים והחברתיים במעגלי השיר האופיינים לתקופה. החברה היהודית במרוקו, חגיה ומועדיה וימי אבלה. כל אלה משתקפים ועולים מתוך שירתו של רבי דוד חסין ומתוכם בולטת אישיות הכותב הן כיחיד והן כבן הקהילה וכבן לעם ישראל, כפי שנראה בפרקים הבאים.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Il arrive cependant que tel poète se laisse gagner par la tristesse et le désespoir. Et qu'il reprenne le cri de Jonas : Et maintenant, de grâce, ô Éternel, ôte-moi la vie ! Car la mort pour moi est préférable à la vie (Jon 4, 3), ou encore la lamentation de Job : Mon âme est dégoûtée de la vie, je veux donner un libre cours à mes plaintes, parler dans l'amertume de mon cœur (Jb 10, 1). « Mais, écrit un autre poète, les musulmans se moquent de nos espérances messianiques. Nous sommes méprisés parce qu'ils considèrent que la vraie religion c'est l'islam et que Dieu ne peut pas nous aimer. »
C'est cependant aux chrétiens que s'en prend violemment le poète Chlomo Haloua. Il les considère comme des « idolâtres », se moque sans se gêner d'un dieu que l'on « peut voir et toucher ». Comment connaît-il l'existence des chrétiens et surtout leur foi et leurs croyances puisque, depuis le Moyen Âge, il n'y a pratiquement pas de communautés chrétiennes dans le pays ? Serait-il, comme on le dit, allé dans la ville de Rome qu'il cite dans son œuvre ? Selon Yossef Chétrit à qui l'on emprunte ces observations, il semble que Haloua ait écrit son poème après un voyage qu'il a entrepris à Gibraltar et au cours duquel il a pu prendre connaissance de l'essentiel de la théologie chrétienne.
On a vu plus haut qu'un autre poète, David Hassine, s'en prendra, de son côté, sans les nommer explicitement, aux francs-maçons dont il expose les croyances. Il dit que ces francs-maçons lui ont « tendu des pièges » et il exprime l'espoir qu'ils « ne trouveront pas d'adeptes dans le peuple d'Israël qui croit au Dieu vivant ».
Pour toutes ces raisons, les riches de la communauté acceptaient souvent de participer financièrement (voire à la prendre entièrement en charge) à l'édition de telles anthologies. Il est arrivé que des imprimeurs juifs mettent leur petite entreprise au service de telles initiatives. Cela ne signifie naturellement pas que tous les poèmes écrits par les rabbins du Maroc aient trouvé hospitalité dans ces répertoires. Les chercheurs spécialisés notent, au contraire, qu'un grand nombre de ces manuscrits restent aujourd'hui encore éparpillés à travers le monde dans des bibliothèques, dans des universités et dans des musées, mais également dans des archives familiales dont les détenteurs refusent obstinément de se dessaisir. On connaît deux professeurs d'universités en Israël qui, aujourd'hui encore, passent une partie de l'année à voyager de ville en ville et de village en village, au Maroc, à la recherche de vestiges de ces productions, qu'elles soient de caractère poétique, historique ou kabbalistique. Les mêmes chercheurs n'oublient pas d'ajouter que nombre de ces poèmes liturgiques et religieux ont naturellement disparu, à jamais, souvent dans des incendies ou dans des inondations.
C'est par centaines que l'on compte ces petites anthologies de poésie juive marocaine. Chaque grande ville du pays a tenu à éditer la sienne. Les noms qui ont été donnés à ces petits répertoires sont tous extraits de récits de la Bible et le plus souvent du livre des Psaumes. Que l'on en juge : Qu 'Israël se réjouisse (307 pages) ; Qu 'Israël chante (182 pages) ; Une heure pour toute chose (236 pages) ; Nouveaux Chants et une voix qui pleure (70 pages) ; Un violon agréable (49 pages) ; etc.
Ces anthologies ont toutes pour objectif de répondre à des demandes du public. Chacun veut avoir à sa disposition personnelle les textes des poèmes liturgiques qu'il a entendu chanter, en telle ou telle occasion, à la synagogue. Il arrive que, faute de moyens financiers pour se procurer ces recueils, certains prennent soin de les recopier laborieusement à la main dans des carnets. Le plus souvent cependant on fabrique de petits répertoires des vingt ou trente poèmes pour lesquels on a une préférence.
ר' שלמה חלואה-יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית
נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים;
נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,
אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אביונים.
יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עמם נבון לברכה.
מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!
10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,
פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,
מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.
יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.
מה גדלו
- האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
- בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
- כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
- יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
- המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
- פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
- מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
- יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.
ר' דוד אלקאים משורר ומשכיל-יוסף שטרית
ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי, שנעשה לסופרם של עיתונים עבריים שונים – הצפירה, המגיד והמליץ. סביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העיתונות העברית שהוא קיבל ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקובצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו בתוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתיים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס זה והבלתי שגרתי כל כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל.45
רק בקרב החברים בחוג זה, שאותו כינה רד״א באחד משיריו ״חברת הבין״, מצא את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:
וְדַי לִי אִם תּוֹך חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפֵצִים קִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת (שירי דודים, עמי 165).
ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו:
מֵעֵת אָשְׁרִי סָרִים כֹל לְמִשְׁמַעְתִי, / כֻּלָם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תּוֹאַר טוֹב [נתנו לי כְפַחַת (שם).
ואכן רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חווייתו המשכילית תיאר רד״א כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה ביטחון:
אמרתי אֶחְכְּמָה, בִגְלָלָה אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בינתי וידיעתי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / איזה הדרך אור [זורחת.
כנראה, על פי עדות זו, יסוד המערבי, והיה מעין סניף של חברה דומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין, שחבורת לימוד נוספת שבה השתתפו רד״א וחבריו המשכילים, בשם עץ חיים כנראה, התכנסה בפרהסיה, ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. רד״א הקדיש לחבריה פיוט ובו תיאר את תכונותיהם התרומיות. ראה שירי דודים, עמי 218-216.
דברי ההספד שפרסמו בהצפירה דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה [!] והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי, י״ש), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרים עליו את ההלל, הר׳ יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות וההשכלה ובמאמריו היקרים במכה׳׳ע [=במכתבי העתים] הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״ (הצפירה, שנת תרנ״ו, גיליון 286, עמי 1131).
עמוד 284
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
תכנית החלוקה של ארץ-ישראל ( 1937 ) באספקלריה של הרב יעקב משה טולידאנו
(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
הרב יעקב משה טולידאנו
ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות
תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.
ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים ) הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.
(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית
הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.
מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],
מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.
משפחת קורקוס-מקורות שונים מיכאל אביטבול
משפחת קורקוס-מקורות שונים
מיכאל אביטבול
ובינתיים גל ההגירה לכיוון החוף הלך והתעצם. ב־1900 התרכז כשליש מהאוכלוסיה היהודית בערי־הנמל: 45,000 נגד 20,000 ב־1836, 25,000 ב־1857, ו־30,000 ב־1867.
לתמורות דימוגראפיות אלו היו תוצאות מפליגות בכל תחומי החיים. הן גרמו, בין השאר, לירידת מעמדן של הקהילות ההיסטוריות שבפנים הארץ כמו פאס, מכנס ומראכש. הללו נגזר עליהן, במרוצת השנים, לחיות בצילן של טנג׳ר, רבאט, ובעיקר קאזאבלאנקה. אין זה מקרה שבי״ס הראשון של כי״ח בפאס הוקם ב־1889, ובמראכש ב־1901, שנים הרבה לאחר פתיחת בתי־הספר של טיטואן (1862), טנג׳ה (1864), ומוגאדור(1867)
אך מעבר להפרת שיווי־המשקל הבין-קהילתי והפנים־קהילתי גם יחד — מצב המשקף לאמיתו של דבר את ההתפתחות הכללית של הארץ — הדבר הבולט ביותר הוא ראשית תהליך של ריבוד חברתי חדש בקרב הקהילות היהודיות ככלל.
במארוקו כמו בשאר תפוצות הגולה, החינוך או מיטען הידע הדתי היה עד עכשיו הקריטריון העיקרי והמסורתי לריבוד חברתי. הוא קבע את מעמד היחיד בתוך חברתו וקהילתו, והוא גם קבע את צורת ניהול חיי הקהילה. מכיוון שבמערב המוסלמי לא היה לקהילה היהודית מעמד אחר או זהות אחרת מזה של מעמד דתי או זהות דתית, הרי שבחירת מנהיגיה ונציגיה בפני השלטונות היתה לרוב מתוך משכיליה, חכמיה ורבניה. אמת, לצדם של אנשי השררה הדתית נשמר תמיד מקום לאישים ״חילוניים״ (פרנסים, גזברים, נגידים וכדי), שמעמדם החברתי שיקף את גודל הונם ומידת השפעתם אצל השלטונות; אחדים מ״יחידי סגולה״ אלו אף רכשו מוניטין במישור הארצי והבינלאומי, מה גם שרבים מהם היו תלמידי־חכמים מובהקים. החברה היהודית־המארוקאית היתה מושתתת על בכורת האליטה הדתית, או מכל מקום על שיווי־משקל בינה ובין היסוד הפלוטוקרטי של הקהילה.
עם ייסוד הקהילות החדשות של ערי־החוף הופר אותו שיווי־משקל מסורתי ונתחזקה שליטתם של היסודות הכלכליים, שיהיו מעתה מעין ״פטרונים״ יותר משהיו ״מנהיגים״. אולם טעות תהיה בידינו אם נשווה לעלייה זו של ה״גבירים״ אופי של מהפיכה רעיונית או תוצאה של מאבק בין דוברי ה״קידמה״ לשומרי ה״מסורת״. בעיקרו של דבר היתה זו הגדרה מחודשת של תפקידים קיימים והתאמתם למצב החדש. המסיבות החדשות הן שחייבו עליית אנשים בעלי קשרים עם השלטונות המקומיים והגורמים המערביים כאחד, אבל גם בעלי אמצעים למילוי הקופות לעזרת הנצרכים אשר מספרם הלך וגדל. מכל מקום, שינוי מבני זה שבא לכלל ביטוי בירידת השפעתם של המוסדות הדתיים — מגמה המתחזקת ככל שהזמן עובר — טבע את חותמו על צורת ״ההליכה לקראת המערב״ של גלות עתיקת־יומין זו.
תג׳אראל־שלטאן
הללו משמשים עתה כנציגים המכובדים ביותר ובעלי ההשפעה הגדולה ביותר מבין אנשי הבורגנות היהודית החדשה של המאה התשע־עשרה. אם כי צמיחתם היתה קשורה במישרין בחדירה האירופית, הרי למוסד עצמו של ״סוחרי המלך״ יש למעשה שורשים עמוקים בהיסטוריה של מארוקו. ראשיתו כראשית השושלות השריפיות, וכבר במאה השש־עשרה נהגו המלכים הסעדיים להטיל על סוחרים אמידים מבני המקום משימות מסחריות מעבר לים. בדרך זו ומשום שרוב הסוחרים האלה היו יהודים, הם הצליחו לקיים עסקאות כלכליות עם העולם הנוצרי, בלי שיצטרכו לוותר לשם כך על הבדידות התקיפה של ארצם.
ואכן, ההיסטוריה של יהדות מארוקו אינה חסרה אישים מפורסמים, אשר במרוצת השנים רשמו את שמותיהם בדפי ההיסטוריה הכלכלית והדיפלומטיה של ארץ מולדתם: החל בוקאצה או רקאצה תחת המדיניים (המאה היג), רוזאליס ורותי תחת הוטאציים (המאות יד-טו), פלאצ׳י תחתהסעדיים (המאה טז), וכלה במימוראן וסומבל תחת העלווייםהראשונים(המאות יז-יח). אולם בניגוד לאישים אלו, אשר ירידתם לא היתה פחות מהירה מעלייתם המסחררת, הצטיינו התג׳אר של המאה התשע־עשרה, בהשפעתם הממושכת והיציבה במשך דורות אחדים.
בלי שנתעלם מאופיה המיוחד של כל תקופה ותקופה ומאופיו של כל איש ואיש, תמורה זו קשורה היתה בהתפתחות שחלה בקרב החברה המארוקאית בכלל, ובשוליה הבורגניים בפרט, שאליהם השתייכו מבחינה אורגאנית ומקצועית כאחת כמה ״משפחות גדולות״ יהודיות.
על אף שבמארוקו התפתחו כבר בתקופה המוקדמת חיים עירוניים ערים ביותר, החברה ביסודה נשארה חברה שבטית. ברברים או ערבים, נומאדים או חקלאיים, השבטים הגדולים אם הם עצמם לא הקימו את השושלת הרי שהיו במאבק מתמיד עם המח׳זן. בעקיבות ובקביעות הם רופפו את כוחו של השלטון המרכזי והצרו את צעדיו בתחומי הכלכלה והמדינה. מצב זה, שבו מרבית המשאבים מרוכזת בידי השבטים והמח׳זן, לא איפשר חופש־פעולה גדול לאוכלוסיה העירונית, שנשארה תלויה בחסדי המלכים ובמצבי־רוחם ונתונה לתנודות הכלכליות, הפוליטיות והאקולוגיות כאחד. בורגנות זו לא הצטיינה לא ביציבותה ולא בהמשכיותה: ההון שצברה ירד לטמיון כחלוף התנאים הרגעיים שהביאו לרכישתו. וכאשר הון זה היה בידי יהודים, הוא הפך בכל עת למלכודת למחזיקיו, או ללולאה שאותה יכלו השליטים להדק סביב צוואריהם עד לחנק.
אלא דמות זו של הבורגנות המארוקאית השתנתה בעקבות חידוש המגע עם העולם המערבי. כיוון שהיתה הנהנית העיקרית מן המצב החדש, השכילה לגדל את משאביה ולגוונם! היא למדה איך להשקיעם בחו״ל או להמירם באמצעי־ייצור ובנכסים דלא־ניידי, ובמקרה הצורך גם ידעה איך לאבטחם בפני הרדיפות ותאוותנות השלטון, בנצלה היטב את החסות הקונסולארית ואת קשריה הבינלאומיים.
משפחות קורקוס, אפריאט, קוריאט, ועוד משפחות יהודיות אחרות השתייכו ל״מעמד״ חדש זה. תולדותיהן הן אפוא חלק מן ההיסטוריה הכלכלית והחברתית של מארוקו במאה התשע־עשרה.
תג׳אר אל־שולטאן שימשו כסוחרים עצמאיים וכסוכנים מסחריים של המח׳זן, שאת כספו הם ניהלו והפריחו בעסקיהם עם העולם הנוצרי, אם כבעלי מונופולין על ענפי יצוא ויבוא שונים ואם כשותפים של בני המלוכה ונציגי השלטון. האינטרסים שלהם תאמו את אלה של האליטה השלטת במדינה — את אלה של השולטאן בעיקר, אשר בנוסף לתפקידיו הפוליטיים־צבאיים והדתיים, נעשה מאז סוף המאה השמונה־עשרה, לסוחר הגדול ביותר של המדינה.
עד לתקופה זו המיסוי החקלאי היה המקור העיקרי להכנסות המח׳זן, דבר שחייב את המלכים העלוויים לקיים כוח צבאי חזק, אשר באמצעותו קיוו להגדיל את היקף הגבייה. אך מאז מותו של המלך אסמאעיל (1727), הצבא נעשה עד־מהרה גורם קובע בחיי הממלכה, גורם המכתיר מלכים ומפיל מלכים. עטור ניסיון קודמיו השולטאן מוחמד השלישי(1790-1757) הגיע למסקנה, שכדי להרחיק מעליו את איום הצבא, יצטרך לצמצם את שורותיו ובמקביל גם לוותר על חלק ממשאבי המיסים המסורתיים. לכן השליך את יהבו על פיתוח הסחר, כלומר סחרו שלו, ובתוך כך עודד את חיזוקה של הבורגנות המקומית, ההופכת בהדרגה למשענת העיקרית של השלטון.
לתכלית זו הוא בנה את נמל מוגאדור, בעזרתם של ארכיטקטים ומהנדסים צרפתים (1764). כשעבודות הבנייה היו עדיין בעיצומן, ציווה על הנציגים והסוחרים הזרים להעתיק לשם את פעילותם, וביקש מכמה משפחות של מכובדים יהודיים מרוב חלקי הארץ לבוא ולהשתקע בעיר החדשה כ״סוחרי המלך״.
התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מיסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מארוקו עד תחילת המאה העשרים.
אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון, שהיה נתון תחת השפעת רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה כל כך שאסר על נתיניו המוסלמים לצאת אל ג׳בראלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.
Memoire Juive de Corse
זיכרון יהודי קורסיקה
ביום שלישי ה-19 באפריל השנה, אסיפה שבנושא המומרים היהודים בקורסיקה
הפרטים והכתובת מופיעים בגוף ההודעה
הציבור מוזמן….
פיוטי רבי יעקב אבן-צור-בנימין בר-תקוה
מדור הרשויות לברכו כולל שלושים ושמונה פיוטים. כשלוש חמישיות הינם פיוטים קצרים ברובם, בין שהם שווי חרוז ובין שהם מרובעים. רק כשתי חמישיות הינם פיוטים סטרופיים שתשתיתם אזורית, וגם אלו קצרים ברובם. יתכן שהקיצור נובע מחמת הסמיכות לקריאת ברכו שהיא עצמה קצרה, ומכאן שאין פרופורציה בין אריכות הפיוט לקיצור התפילה, ויתכן שחשיבות התפילה גרמה לכך, שאין להשתהות על הפיוט יתר על המידה ולעכב את עיקרה של התפילה. אשר לתבניות אין חידושים במדור לברכו, ונראה כי ברשויות מסוג זה אחז הפייטן בדרך השיגרה, אולי על־פי התקדים של השירה הספרדית שגם בה, ברשויות לברכו, לא הופיעו חדשנויות תבניתיות יתירות.
במעבר לפיוטי החגים פוגשים אנו מדור בן פיוט אחד שנועד לברכת המזון: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳. אכן פיוטים לברכת המזון נמצאים בהמשך גם בין פיוטי חג, או בפיוטים לנישואים, אלא שפיוטנו הינו בעל יעוד כללי, ועל כן נעשה כמדור לעצמו. במיוחד תצויין בפיוט זה התופעה, שה׳דלת׳ של הטור הראשון חוזרת על עצמה כלשונה בסוגר האחרון, כדרך שידענו בסוג ה׳בקשה׳ הספרדית הקלאסית, ׳אלוהי אל תדינני כמעלי׳ לר׳ יצחק אבן מר־שאול (א-4362). כידוע, סוג הפיוטים לברכת המזון קדום הוא12, ועל כן יש עניין מיוחד בשלוחתו המאוחרות של סוג זה, המעלה בפיוטנו בצורה נאה מאמר חז״ל על כל היבטיו.
מתוך אתר " פיוט "
פרטים אחדים מתולדות חייו ושירתו של יצחק אבן מר שאול, שחי ופעל בספרד במאה ה-10
יצחק אבן מר שאול, מראשוני פייטני ספרד ומתלמידיו של ר' דונש בן לברט, נולד בלוסינה, אחת הקהילות הקדומות ביותר של אנדלוסיה, וחי בה בסוף המאה העשירית עד ראשית המאה האחת עשרה. היה משורר ומדקדק גדול והתפרסם במיוחד כמורו של אבן ג'אנח, גדול בלשני ספרד היהודיים, שמזכיר אותו רבות בספרו (ספר הרקמה), ואף מביא שם מובאות רבות משיריו. יצחק אבן מר שאול היה אחד ממניחי היסוד של האסכולה הפייטנית הספרדית ומן המעצבים הגדולים של שיטת השקילה ההברתית-הדקדוקית בספרד. כתב שירי חול ושירי קודש, ביניהם גם כמה שבעתות – סוג נדיר מאד בספרד. הבקשה שכתב – אלוהי אל תדינני כמעלי – שימשה כדגם לבקשות השקולות המרובות שנכתבו בספרד אחריו. גם מבחינת התוכן – תיאור את האדם החוטא העומד לפני האל – היה אבן מר שאול ראשון וחדשן בזמנו.
יצחק בן לוי אבן מר שאול שייך לדור המשוררים שקם אחרי דונש בן לבראט הוא מן הראשונים ששקלו את שיריהם במשקלי ערב. הוא נולד וחי בעיר לוסינה שבספרד בשנים 1090—970 לערך. לוסינה היתה ידועה כעיר מלאה יהודים עוד כמאה שנה לפני רב חסדאי (במאה ד.־10). היהודים יישבוה ומילאוה ודחקו את הנכרים מתוך חומותיה. יצחק בן לוי היה מורהו של ר׳ יונה אבן ג׳נאח המדקדק, שבא מקורדובה ללוסינה ללמוד תורה. אבן ג׳נאח מזכיר את רבו בספרו ״הרקמה״ בענין קריאת שיריו והפצתם. שיריו נפוצו והגיעו גם למצרים. נשארו ממנו כמה סליחות ו״תוכחה״— על נושא המחלוקת בין הגוף לגשמה לפני כסא הכבוד. את כוחו בפיוט גילה בשיר ״אלהי אל תדינני כמעלי״, שנכגס למחזור התפילות של ספרד ונאמר במערב ובמזרח. ״אלהי אל תדינני כמעלי ואל תמד אלי חיקי כפעלי״ סוגו: בקשה שקולה, שייך לשירי הקודש מסוג הסליחות. הבקשות השקולות בדרך כלל אינן גדולות בהיקפן ובכמה מהן הסיום דומה לפתיחה, כלומר הסוגר של הטור האחרון הוא הדלת של הטור הראשון.
הצורה: בתים שווי חרוז עם אקרוסטיכון של א״ב בראשי הבתים, הצליל עשיר ע״י הריבוי בחרוזים פנימיים ואליטרציות. המשקל: המרובה — יתד ושתי תנועות, יתד ושתי תנועות, יתד ותנועה. הלשון מקראית, שוטפת וקלה, ובדרך כלל בנויים הבתים מהקבלות של סוגר מול דלת.
התבוננות בפיוטי ימי החנוכה (כולל לשבת חנוכה) שהם שיבעה במספר, מגלה לנו כי, סידורם הינו על־פי הדרך הבאה: אחד לנשמת, שניים לישתבח, שלושה לקדיש ותוספת אחרונה של פיוט אחד, אחרון, לנשמת. זוהי גם הדרך הנקוטה במדורים הבאים לחגים, שרוב הפיוטים בהם הינם רשויות לנשמת, לקדיש ולברכו. דבר זה מלמד כאמור, על מיקומם הפיזי של פיוטי מרוקו בתפילה, במקומות שאינם מרכזיים, מסיבות שהובהרו לעיל. אולם מבחינה תבניתית בולטת נטיה לטובת הפיוטים הסטרופיים, לאמור, לאותם סוגי פיוט שמבחינה מוסיקלית ניתן להתגדר בהם. יצוג הפיוטים שווי החרוז במשקל הקלאסי מצטמצם ומפנה מקומו לטובת דגמי זמרה משובחים יותר.
) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
(2) טענתם של הערבים בארץ ישראל. שהם תושבי הארץ ובעליה אין לה שום תוקף חוקי.
משה עובדיה
ראשית כמו שאמרתי. הישוב היהודי בארץ ישראל. מעולם לא חדל ולא פסק. ואם נפסק לפעמים והתמעט כל כך. היה לא על ידי מלחמת עם בעם כי אם על ידי רדיפות וחמסים [וחמס], מצד המון פרוע וראשי בריונים של המשפחות התקיפות. הלזה יקרא כבוש? ושנית. העם הערבי היושב בארץ ישראל עכשיו ושמספרו שמונה מאות אלף בערך. אינינו [איננו] כֻּלו מתושבי הארץ העיקריים. חלק גדול התערה והתישב בארץ רק מלפני עשרות שנים בערך. הנה. המוגרבים שבאו מאלגיריא במלחמת הצרפתים עם עבד אלקאדר המארוקאנים שבאו מפני מלחמןת [מלחמות] הצרפתים במארוקו. הצרקסים. שבאו מימי מלחמת רוסיא ותורקיא. התורקים שבאו מתורקיא מזה לא כבר. מהם יחשבו גם משפחת נאשאשיבי. הארמינים [הארמנים] שבאו מרדיפות
תורכיה את את [כך!] הארמינים. הקורדים שבאו מקורדיסטאן. ושכונות שלימות מהם כמו בעיר צפת. הסוריים מדמשק ועבר הירדן שרבים מהם הם סוחרי חיפה ובית שאן ועוד. התימנים שבאו מנגד [מנגיד] ותימן שמושבם בסביבות קולוניא וליפתא. ועוד. ועוד. אשר אם נוציא מהישוב הערבי. את המתישבים האלה. שזה רק עשרות שנים התישבו בארץ ישראל. אין התושבים העיקרים אזרחי הארץ מעולם. עולים לחצי מספר שהם כיום.
ודוקא. מהמתישבים האלה הערבים שבאו מן החוץ. מהם רוב המסיתים והאגיטורים [אגיטטורים] ( תעמולנים ) הלאומיים נגד אנגליה ונגד היהודים. יש מהם שמזה רק שנה אחת או שנתיים שנתישבו בארץ ישראל. וכבר הם מדברים עליה. כאילו על ארץ מולדתם משנים רבות. בה בעת שארץ מולדתם. אינינה [איננה] לגמרי ארץ ישראל. כי אם הארץ שממנה יצאו זה קרוב.
(3) עזרת הערבים לממשלות ההסכמה במלחמה העולמית
הוגלבלה [הוגבלה] בגבולות ארץ חורן ועבר הירדן. אשר בסוריא. אך מהערביים שבארץ ישראל בין מאנשי הכפרים ובין מאנשי הערים. לא היה מי שהשתתף במלחמה ההיא. לעומת זאת היהודים בכל העולם עזרו לממשלות ההסכמה ומהיהודים בארץ ישראל. גדוד שלם לעזרתם. מלבד אלה שהשתתפו בריגול במשפחת אארונסון [אהרנסון] ועוד לטובת ממשלות ההסכמה.
מי הם מנהלי ההתנגדות ליהודים. בקרב הערבים בא״י [בארץ ישראל],
מלבד מה שכתבנו בסעיף הקודם. שהרבה ממנהלי התנועה הזו. הם לא מבני ארץ ישראל כי אם מאלה שבאו מקרוב לארץ ישראל מארצות אחרות. הנה עוד דבר כל היודע היטב את המצב באמת. יבין. שכל ההיקף וההתפשטות של תנועה זו בקרב הערביים. היא מלאכותית ומזויפת. יש מפחד הפקידים הערבים שבממשלה ובעיריות. המאיימת [המאיימים] ורומזים בעיניהם וקורצים בידם נגד כל ערבי שמדבר את האמת ושהוא בעד היהודים. יש משום הבטחות ותקוות שיקבלו משרות. יש שעושים זה בשכר שמקבלים מצד הועד הערב־העליון. יש גם מהערטילאים ובריונים שחיו על חמס וריב וליסטאות ומצאו בתנועה הזו מקור למחיתם. ויש גם שנמשכים בעינים סתומות אחרי מנהיגים כעזים אחרי התישים. לכל מה שיאמרו להם במסגדים ובאסיפות. מבלי דעה לבחון בין טוב לרע. והמתנגדים באמת הם. האפנדים לשעבר שנסתלקו ממשרותיהם. או בעלי קרקעות שמכרו קרקעותיהם ואיבדו את הכסף. אלה הם ראשי התנועה הערבית נגד היהודים. אבל אם לחדור ללב ההמון הפשוט. האִכר החורש. הפועל והסוחר בזעיר. יאמרו לך שאין להם נגד היהודים כלום. אבל את פקודת המנהיגים החזקים מוכרחים אנו לשמור. הוכחה לזה שכל המון האסירים שהשתתפו במוהומות [במהומות] ובמאורעות בכל השנים שעברו. אין למצוא שמות ערבים נוצרים. כמעט. הסבה לזה הוא כמובן כי ההמון הערבי הנוצרי אינו נוטה השיסוי [לשיסוי] ולהסתה. כמו הערבי המוסלמי ההולך בעינים עצומות אחרי האפנדים וראשי הדת.
אהבת התורה ללא גבול – פניני המידות-רבי אברהם אסולין
אהבת התורה ללא גבול – פניני המידות-רבי אברהם אסולין
ג. הגאון הגדול רבי אליהו אברז׳ל שליט״א – רב שכונת בקעה ואב״ד בעיר ירושלים ת״ו ומחבר שו״ת דברות אליהו ח״ח – למד בצעירותו בישיבת ״פורת יוסף", ואביו ביקשו שילמד מקצוע. הרב ביקש שרוצה ללמוד תורה אך אביו בשלו, בצר לו נרשם הרב לטכניון, אחר ששם את חפציו בפנימייה, נסע משם לחיפה לבית המרא דאתרא הרב יוסף משאש כפי שזכר בכל ספרי הרב: הכתובת החלוץ 14, הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב, והנה הרב נכנס, שואל הרב משאש היכן כבודו גר וכוי סיפר לרב שבא ללמוד לימודי חול בגזרת אביו, אמר הרב:״ אני בצעירותי בקושי היו לנו ספרים ללמוד, אתה יש לך אהבת תורה תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי״ וכך הווה, ואז סיפר הרב את המעשה הבא:
רבי יוסף היה לומד מידי חג את המסכת בש״ס העוסקת בעניינא דיומא, אחר שנים שכך נהג בקודש, החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה, אחר מאמץ רב, עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חנויות לספרי קודש, ממכנאס לקזבלנקה המרחק הוא 300 קילומטר, אחר שהגיע הרב לעיר, נכנס הרב לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים מציע את עזרתו: ״איזה ספר החכם מחפש?״, הרב שואל אם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור, שמע המוכר את הנדרש: ״מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו״, הרב הודה למוכר, והרב עבר מחנות לחנות שש במספר, ולא מצא את מבוקשו, הרב הלך משם לבית המדרש, שם פגש אחד מחכמי העיר, נשאל הרב משאש:״ במה זכינו שהרב הגיע לעירנו?, סיפר הרב שהוא מחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ לרב החכם:״, בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנג׳יר״.
ושם יש חכם סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג׳ו זצוק״ל, כל שד״רי ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב: ספרי קודש מארץ ישראל, וידוע שלרב ישנה ספריה עניפה, אולי כבודו ימצא שם, הרב נוסע מקזבלנקה חצי יום לטנגייר, נכנם הרב משאש לחדרו של הרב, שאל הרב ברצונו של האורח, ביקש הרב: ״אולי יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור?״, נענה הרב: קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקיימים את הפסוק "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", וכך מעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים, קרא הרב לשמש שיתלווה עימו בלימודו בספר, והנה הרב ראה מפרשי הירושלמי שעומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרב בן ג׳ו רב העיר, ונפרד לשלום משם הרב נסע לעיר קזבלנקה.
ושם הרב התעכב זמן מה, שם פגש הרב אחד מגבירי העיר:״ כבודו מה עושה בעירנו?״ סיפר הרב על מבוקשו, סיפר הגביר:״ כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי, אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב, ביודעי שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון״, שאל הרב:״ מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי״?, סיפר הנגיד שנפטר הרב בן גו רב העיר טנג׳יר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג׳יר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענו בשלילה:״ יש לנו מנהג שלא מוציאים דבר מבית המנוח עד תום שנה״, נפרד הרב מהם, וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, ואחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה, וכל זה בשל אהבתו לתורה, לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן רב השכונה, הרב אליהו אברז׳ל, ניגש הרב אברז׳ל לרב משאש ואמר:" בזכות כבודו הגיעני עד הלום״״.