אלי פילו
דר׳ דן מנור – רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו
דר׳ דן מנור
רבי יעקב אביחצירא ־ האיש ותורתו
א. המאמר הוא תמצית מחיבורו של ד' מנור: 'קבלה ומוסר במרוקו', יד יצחק בן צבי, ירושלים תשמ״ב. לבן מראי המקום יהיו רק מהחיבור הליל.
ב. למי שאינו מתמצא בנושא, השימוש בפרסוניפיקציה ובאנתרופומורפיזם הוא לבוש חיצוני בלבד לאמת מופשטת, משום שאי אפשר לתאר אלוהות עלומה בחביון עוזה, בתפיסת המקובלים, אלא בשפת אנוש, מעין: "דברה תורה בלשון בני אדם"
ר' יעקב אביחצירא (להלן – הרי״א) נולד בתאפיללת בשנת תקס״ז – 1807. נמנה עם האישים הבולטים בקרב יהודי צפון אפריקה. רישומו ניכר במסורת העממית, ודמותו מקובלת בקרב כל השכבות החברתיות של יהודי מרוקו. מדי שנה עורכים לזכרו הילולא רבת מוקירים. תמונת דיוקנו מצויה כמעט בכל בית ליד דיוקנותיהם של אישים נערצים אחרים כהרמב״ם. אך המקורות העממיים שמהם ניתן לדלות פרטים על דמותו ועל קורות חייו הם שניים בסך הכל.
א. 'מעשה נסים'. זהו קובץ סיפורים שנרקמו בחוג המשפחה, המקורבים והחסידים, ונפוצו בקרב יהודי המגרב. אברהם מוגרבי העלה אותם על הדפוס, וצירף אליהם גם מה ששמע מפי: "מגידי אמת" כלשונו. 'מעשה נסים' הוא מהדורה דומה לקבצים ידועים, דוגמת "שבחי האר"י", "שבחי הבעש״ט, "שבח חיים" ועוד. מתוכנו מצטיירת דמות של הרי״א, איש מופת המחולל נסים ונפלאות בעת הצורך, דמות של צדיק בחסד עליון, ששמו נישא בפי כל.
ב. מקור אחר הוא ההקדמות שנספחו לכתביו של הרי״א. שלוש מהן נכתבו בידי בניו, אחת בידי תלמידו ואחת בידי ר' רפאל אלבז. להבדיל מן הסיפורים, הן מהימנות יותר. הן סוקרות בקווים כלליים את השכלתו ופועלו הספרותי, אך הפרטים הביוגרפים של המחבר קלושים בהם.
אילך היוחסין
על אילן היוחסין של המשפחה אין שום פרט במקורות העבריים שנתחברו במאות הי״ז-י״ט, כגון: הכרוניקות וספרות השו״ת. במקורות הללו מופיעים משפחות היחס, שהטביעו את חותמם על הקהילה היהודית, כמשפחת אבן דנאן, אבן צור, טולדנו, סרירו, בירדוגו ועוד. אך על משפחת אביחצירא אין שום זכר, רק עם הופעת ר' יעקב החלה המסורת העממית לגלות עניין בייחוס אבות, וקבעה את ר' שמואל אלבז כמייסד השושלת. לפי מסורת זו, ר׳ שמואל היה אמור להפליג למרוקו בספינה ביום ו', אלא שההפלגה נדחתה ליום שבת מחמת תקלה, ומפאת חילול שבת הוא הפליג על חצירה בים, שהובילה אותו עד מחוז חפצו. בזכות הנם הזה הוסב שמו לאביחצירא.
אכן, בין גדולי חכמי פאס במאה הי״ז, היה חכם אחד בשם ר' שמואל אלבז, ואילו ר' שמואל אבוחצירא היה ידוע בקהילות המזרח והמגרב כבן דמשק. הוא היה איש צנוע, שישב על מחצלת בבית הכנסת, כשכל המתפללים ישבו על כרים וכסתות, ולכן כינוהו אבו חצירה. מכאן, שההסבר לכינוי אבוחצירא הוא ההתנהגות מוסרית, ולא הנס. המסורת העממית כדרכה מיזגה את שתי הדמויות ויצא מה שיצא.
אכן, סבירה יותר עדותו של ר' אליהו אביחצירא, שלפיה אב השושלת היה ר' עיוש: "וזהו היחס שלנו, אבינו הראשון הוא החכם השלם… כמוהר״ר עיוש אבוחצירא". לאור העובדה שהעתיק את הדברים ממגילת יוחסין, כפי שהוא מציין, הרי אין לפקפק באמינותם.
סביבתו הגיאוגרפית והחברתית של הרי״א.
נושא זה נדון בהרחבה במקום אחר. נעיר עליו כאן רק במילים אחדות. תאפיללת שוכנת בעמק זיז לרגלי האטלס הדרומי. זהו אזור הררי מבותר ורצוף ניגודים אקלימיים בהתאם למבנה הנוף. ראשיתה של התיישבות יהודית כאן לוטה בערפל. ההשערה היא, שהמתיישבים הראשונים היו אלה ששרדו מהעיר תואת לאחר חורבנה בידי הברברים. הם ייסדו יישוב יהודי בשם סיגילמסה שבמרכזו תאפיללת.
אוכלוסיה יהודית זו, על תרבותה הכפרית, שונה במידה רבה מזו המרוכזת בערי החוף והצפון. השוני הזה נובע מן העובדה ההיסטורית, שהקהילות העירוניות יונקות מהמורשה הרוחנית והתרבותית של יהדות ספרד, שכנראה פסחה על הקהילות הכפריות. ועל כך הרחבנו את הדיון במקום אחר תוך הבאת דוגמאות רבות לשוני הזה. נביא אחת מהן. ר' יהודה בן עטר כותב באחת מתשובותיו לחכמי א״י בשנת תפ״ז, כי נוסח הכתובה של מגורשי קאשטיליה נתקבל בערים: פאס, מכנס, תיטואן, צופרו אלקצר, חוץ מתאפיללת ואגפיה.
דמותו של הרי״א
המסורת מספרת שבגיל ט״ז לחייו הוא היה: 'מלא וגדוש בפרדס התורה', וזכה על כך לדברי שבח מפי אחד מחכמי דורו בשם ר' מרדכי בן שאול. אכן, הוא עצמו מעיד בזו הלשון: "וכד הוינא טליא (כשהייתי טלה) הייתי מפרש…אח"כ ראיתי שהראשונים ז״ל כתבו כן". יש להניח שבכינוי "טלה" הוא מתכוון לימי עלומיו – מה שמאשר את דברי המסורת.
על מעמדו כמורה הלכה נכתב בהקדמות לחיבוריו: "דן ידין יורה דעה… ועם פוסקים הוא נמנה, דיינא דנחית לעומקא דדינא (דיין היורד לעומקו של הדין)". הערכה זו מתאשרת מהחלפת שו״ת בינו לביו גדולי דורו, כמו ר' יצחק בן ואליד, בעל'ויאמר יצחק', ור' עמור אביטבול בעל'מנחת העומר', נתייחס כאן רק לשתי דוגמאות: אחת השאלות שהובאו בפני המחבר ובפני ר' יצחק בן ואליד, דנה בערעורו של שכיב מרע על צוואתו לאחר שהחלים. זמנה של השאלה היא שנת תר״א – שנת שלושים ושלוש לחייו של המחבר. שאלה אחרת דנה ברווחים מכסף שהופקד ביד גוי המשתמש בו בשבת.
המחבר התיר ואילו ר' יצחק אסר, וכך הוא כותב: "זה מה שכתבתי על פסק הדין שכתב מהרי״ע בוחצירא נר״ו להתיר בנותן מעות לגוי…".
La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera-Rabbin Professeur Moché Amar
Rabbin Professeur Moché Amar
La personnalité du Grand Rabbin Yaacov Abehssera
L'origine de la famille Abehssera
La famille Abehssera est originaire du sud du Maroc, de la région de Sijilmassa nommée aujourd'hui Tafilalet. Cette famille descend de Rabbi Chmouel Abehssera (Abouhatsiri) né à Jérusalem et qui a vécu à Joubar en Syrie. Rabbi Haim Yossef David Azoulay (Hahida) écrit au sujet de Rabbi Chmouel, dans son livre Chem Hagdolim : " Notre Maître Rabbi Chmouel Abehssera est un saint homme de D. qui s'isolait à la synagogue à Joubar dans une ville nommée jusqu'à aujourd'hui Joubar. Comme il se tenait à l'écart de la société et des choses de ce monde, on l'appelait Rabbi Chmouel Abouhatsiri. J'ai entendu des anciens des faits extraordinaires et miraculeux par lesquels il a sauvé Israël de bien des problèmes et j'ai vu de mes yeux ses actes pour le secours d'Israël. Que son mérite nous protège". Nous apprenons des paroles du Hida que l'origine du nom Abehssera provient de la coutume du père de la dynastie de s'isoler dans la cour de la synagogue et de ne pas se montrer à l'extérieur.
Donc, Abouhatsiri veut dire celui qui vit dans la cour ihatser). Une autre tradition dit que le fondateur de la famille se tenait à l'écart de la société et des choses de ce monde ; et qu'il dormait uniquement sur une natte (hatsira) sans matelas ni couvertures. Une autre traduction parle du miracle qui s'est produit en faveur de l'ancêtre lors d'un voyage en bateau, une tempête s'est déchaînée et le bateau a commencé à couler. Rabbi Chmouel a pris sa natte l'a mise à l'eau, s'est assis dessus et a navigué ainsi jusqu'à terre. D'autres disent que le nom provient de l'occupation du chef de famille qui fabriquait des nattes.
Rabbi Yaacov, fils de Massoud, est né en 5567 (1807) et a reçu le nom de son grand père. Quand il a grandi, il a reçu un enseignement de la Thora et dès son jeune âge on a découvert en lui des dons supérieurs. Il étudiait avec tant d'intérêt qu'il ne sortait presque pas du Beit- Hamidrash. À l'âge de 15 ans, il savait à fond la Michna et les Poskim (décisionnaires). Vers l'âge de 18 ans, il a commencé à étudier la Kabala.
Son père, rabbin et chef de la communauté, l'a accoutumé à s'occuper des affaires sociales. Et à chaque question qui lui était posée, il l'adressait d'abord à son fils, pour le préparer à le remplacer en tant que chef spirituel. Rabbi Yaacov lui-même s'était imposé une vie de hassid et d'ascète. Il s'isolait avec D., parlait peu, étudiait la Thora et priait beaucoup.
Déjà dans sa jeunesse, il a assumé le rôle difficile de rabbin. Il était aussi juge et dirigeant de la communauté. Il a dirigé la communauté avec humilité et simplicité. Par ses vêtements aussi il ne sortait pas de l'ordinaire, ne portait que des habits simples, si bien que ceux qui ne le connaissaient pas pouvaient croire qu'il s'agissait d'un des pauvres de la ville.
Quand il arriva avec quelques Juifs de sa ville au Tafilalet, une région reculée du Maroc, lieu où il n'était pas connu mais où il était renommé, le chef de la communauté voulut leur préparer une chambre pour dormir, chez les plus simples des gens, comme il était de coutume de faire avec de simples voyageurs de passage. Mais quand il leur demanda d'où ils venaient, ils répondirent : du Tafilalet. Il leur demanda s'ils connaissaient Rabbi Yaacov Abehssera et s'enquit de sa santé. À ces questions, Rabbi Yaacob se tut mais un de ses compagnons ne put se retenir de rire, c'est alors que le chef de la communauté comprit que Rabbi Yaacov lui-même était devant lui. Il lui demanda pardon et le pria de venir loger chez lui, mais Rabbi Yaacov refusa en disant que le privilège en revient au Juif de modeste condition prévu et qu'il ne logerait chez personne d'autre dans cette ville.
Rabbi Yaacov dirigeait la Yechiva dans sa ville, s'entourant d'élèves. Il les poussait à être studieux pendant qu'il pourvoyait à leurs besoins. De sa Yechiva, sont sortis des rabbins qui ont exercé dans toute la région. La Yechiva a existé pendant 100 ans environ. Jusqu'à Rabbi Yaacov, la ville de Tafilalet et les environs étaient pauvres en Thora et grâce au Rabbin toute la région est devenue un lieu de Thora, de foi et de Hassidout. Pendant son sacerdoce, la situation financière des Juifs était très précaire et Rabbi Yaacov a secouru les pauvres. Sa maison était largement ouverte aux nécessiteux; il recueillait des fonds qu'il distribuait aux pauvres. Il se déplaçait de ville en ville au Maroc, en Algérie et même en Tunisie., Il organisait des quêtes et ramassait les fonds nécessaires à l'entretien de sa Yechiva et au soutien des pauvres de la ville. Sa grande préoccupation pour les habitants de la ville forçait le respect et faisait l'admiration de sa communauté et de tous les Juifs du Maroc. Ses nombreux voyages ont fait connaître sa sagesse, sa foi et sa piété.
En tant que dayan, il a jugé les pauvres avec beaucoup d'abnégation. Il a fait en sorte de résoudre des problèmes judiciaires sans provoquer de préjudices comme dans le cas suivant: une femme a prié Rabbi de l'aider dans une querelle qu'elle avait avec son mari. Comme le Rabbin et son aide passaient alors par un endroit périlleux, le Chamach pria la femme de se taire jusqu'après le passage périlleux, mais Rabbi Yaacov le réprimanda en disant: "Le danger ne se trouve que dans les lieux où l'on peut faire déformer le jugement." Et il ne bougea pas de là jusqu'à ce qu'elle ait dit ses doléances et qu'il lui ai écrit son verdict. Parfois ses décisions étaient étonnantes et paraissaient contraires à la Halakha écrite. Par la suite, on s'apercevait que ses décisions étaient justifiées.
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 על פי תעודות חדשות
תמורת תשלום מס הגולגולת וביצוע " תנאי עומאר " על ידי היהודים שחיו בארצות האסלאם, חלה חובה על השלטון המוסלמי לשמור על חייהם, רכושם, חירותם הדתית ועצמאותם הקהילתית. הנחה מקובלת בספרות היסטורית כי התחייבות דו צדדית זו נשמרה בדרך כלל.
כמה מההיסטוריונים והאנתרופולוגים יוצרים אידיאליזציה של חיי היהודים בארצות האסלאם בכלל זה במרוקו. כראייה להנחתם מסייעים בעובדה כי החיים היהודיים נמשכו באין מפריע במשך דורות, וכי היו יהודים שהתעשרו, מהם מקורבים לסולטאנים בתפקידים שונים.
הרב יעקב משה טולידאנו למשל כותב על ימי שלטונו של מוחמד אבן עבדאללאה, ששלט בין השנים 1790 – 1857, כי " בשנת תקי"א זרחה שמש צדקה ליהודי מרוקו " והוא מכנהו " אוהב ישראל " וכמי שהתייחס " בחיבה אל היהודים ".
בהתבסס על עובדה זו שבחצרו פעלו יהודים בתור מזכירים, תורגמנים וממלאי שליחויות דיפלומטיות. למעשה הוא ניצל אותם לתועלתו האישית. יהודים אלה אמנם נהנו מפריבילגיות ואילו גורלם של המוני בית ישראל לא השתנה לטובה, וחלו עליהם ההגבלות וההשפלות בכל דור.
גם אילוצם של יהודים לעבור למללאח בפאס בשנת 1438 ובשאר הערים בדורות הבאים נדרש לזכות ולגנאי. יש הרואים בצעד זה הגנה עליהם לבל יותקפו, ואחרים כפי שהדבר בא לידי ביטוי במקורות יהודיים – כחלק מרצון של השלטונות לבודדם ולהשפילם. ויש המסיקים מסקנה חיובית על פי הידוע מהזיכרונות האישיים מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו.
האחרונים מתעלמים מגורלם של המוני העם בתקופה שקדמה לפרוטקטורט, שסבלו לעתים מהגבלות נוספות לאלה הכלולות ב " תנאי עומאר ", מהתנכלויות של מושלים ומוסלמים מפשוטי העם שהתבטאו בהשפלות, פגיעות גופניות, רציחות, עלילות, גירושים, שוד ופגיעה בחייהם הדתיים.
פרטים שונים ידועים ממקורות יהודיים וזרים, וידע מפורט יותר על תופעות אלה נודעו ליהודי אירופה ולדיפלומטים הזרים החל בשנות ה-60 של המאה ה-19 ואילך, לאחר יסודן של כל ישראל חברים והאגודה המקבילה באנגליה " אגודת אחים " Anglo Jewish Association.
תיירים, דיפלומטים ומיסיונרים נוצרים שכתבו על היהודים במרוקו ציינו, כי למרות שהיהודים אינם אזרחים שווי זכויות כמוסלמים, השלטונות לא פגעו בחופש הדת שלהם, ומוסלמים אף מכבדים את דתם של היהודים. ואמנם הקהילה היהודית נהנתה מחופש דתי, מעצמאות שיפוטית הכוללת אמצעי ענישה, ושירותי הדת התנהלו בדרך כלל ללא התערבות השלטונות במקומיים או המרכזיים.
לעומת הכלל יש לציין כי לפי מקורות עבריים ולועזיים מהמאה ה-17 עד ראשית ה-20, היו פגיעות בחייהם הדתיים של יהודים במרוקו בעקבות פרעות, או פקודות של מושלים מקומיים, מהם שאושרו על ידי הסולטאן.
היות ולפי " תנאי עומאר " אסור לבנות בית כנסת או כנסיה, ורק אלה שנבנו בתקופת הטרום אסלאמית מותר שיישארו, הרי בתי הכנסת ותכולתם היו מוקדים להתנכלויות. על היהודים היה להוכיח שבית הכנסת היה קדום, או לפחות יסודותיו.
דרך אחרת להתגבר על הגבלה זו היה קיום תפילות בבתים פרטיים, כי אלה אינם כלולים באיסור. במהלך הדורות נסגרו בתי כנסת, חוללו או נהרסו, כמה מהם הפכו למסגדים, נמנעו לימודים של תינוקות של בית רבן, ספרי תורה חוללו או נשרפו, נאסרה תקיעת שופר בראש השנה ובעת הלוויה, ונאסרה הרמת קול בתפילה.
המעשים נעשו לעתים על ידי פורעים ואחרים לפי הוראה מגבוה. נציין כמה אירועים : בשנת שע"א – 1611, נשרפו חמישה ספרי תורה והרבה ספרי קודש בעיר תאדלה על ידי פורעים ערבים. שנה לאחר מכן פרצו לבית כנסת בעיר פאס, נגנבו חפצי קודש וחוללו ספרי תורה.
כ-11 שנים לאחר מכן נהרסו בתי כנסיות בעיר תפילאלת וספרי תורה נרמסו. בשנת שפ"ז – 1627, נסגרו בתי כנסיות וגזרו שלא יאספו ויתפללו בעשרה וביטלו ללמוד התינוקות, בערים פאס, תיטואן, ואלקסאר.
בשנת ת"ו – 1646 ניתנה פקודה להרוס שבעה בתי כנסת של התושבים ושל המגורשים בעיר פאס. כדי שלא יהרסו אותם עד היסוד שולמו קמים יקרים. תשמישי הקדושה הוחרמו, ורק ספרי התורה ניצלו לאחר תשלום שוחד, ונותרו רק שני בתי כנסת פרטיים על תילם.
חמש שנים לאחר מכן שוב הורחבו בתי כנסיות בפאס. כנראה לאחר שנבנו שוב האישור השלטונות תמורת תשלום. בתיטואן הוחרם בית הכנסת הגדול בשנת תכ"ה – 1665.
ימים מרים באו על יהודי מרוקו תחת שלטונו של מולאי יזיד – המזיד 1790 – 1792, בנו של מוחמד אבן עבדאללאה. בין שאר גזרותיו פקד להרוס בצי כנסת ולהופכם למסגדים. בית הכנסת הגדול של התושבים בפאס הפך למסגד, ולאחר מות אליזיד נשאל קאדי מה לעשות בו, ותשובתו הייתה יש לסתור אותו ואת הצריח כי הוא אסור בהנאה למוסלמים.
רבי יוסף משאש זצוק"ל כותב בספרו " אוצר המכתבים " חלק ב' בסימן אלף רסב את הדברים הבאים. הדברים נלקחו מהספר הנזכר על ידי.
כשסתרו הקהל, בית הכנסת הידועה ונקראת על שם אדוננו הרב כמוהר"ר אפרים אלנקאווה זיע"א, והיו חופרים היסודות לחדשה, נמצאת אבן גדולה בחיק האדמה, וכתוב עליה באשורית בזה הלשון :
" זה השער לה' ( השם נמצא כתוב מלא ) פתחו שערים ויבוא גוי צדיק, כי ביתי בית תפילה, גדול יהיה כבוד הבית, שנת וירם קרן לעמו א' י' ע' ע' ם', על כן נמ"כ עליה, כך נמצאו שני גרישין של אותיות " ירם קר, שמורים על עיקר החשבון, שהיא שנת תקן לפ"ק, שבו חזקו את בדקה, ותיבת איעעם, אמרתי אני, שהיא ראשי תיבות על הכתוב, אלדים יכונניה עד עולם סלה.
אני היו"ם ס"ט – עד כאן דבריו של רבי יוסף מתוך ספרו " אוצר המכתבים "
שלוחי ארץ-ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון-אפריקה / אפרים חזן-פעמים 24
אני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום שיר שבח לכבוד שלוח טבריה , רבי שלום עמאר , מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל . יש לשער שהשיר המפורסם 'אוחיל יום יום אשתאה' , המתאר את טבריה ומדבר בשבחה , נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום.
כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם . החכם השלם כהר"ר שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב נועם 'יא כלאיק ' סימן 'אני דוד בן חסין .תיאור: שיר שבח הכולל טורי פתיחה )מעין מדריך( ועוד 6 מחרוזות. בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, ובו סיומת מקראית החורזת במלה 'שלום' .
– אני היום אשירה
םיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כבוד הרב רבי שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב – סימן אני דוד חסין
אני היום אשירה / לכבוד ספיר יהלם
צרור המור ויקרא / אליו ה' שלום
דר שוכן ברום חביון
ישכן תמיד, עליון
תוך עיר קדש, עיר ציון
תתענג על רב שלום
וכמו פעם בפעם
קרא תוך רבבות עם
דת דרכיה נעם
נתיבותיה שלום
דרשו הנמצא כזה
חכם עדיף מחוזה
מה נאה מה טוב נר זה
אוהב ורודף שלום
במושב זקנים ת-
הלל. צור אורה יעטה
יחנך וגם יטה
לך כנהר שלום
נאור, דגול מרבבה
ינחילך בארץ טובה
שם תעלה וראה ב-
נים לבניך שלום
חסין קדוש בטובו
השם עבים רכובו
ידריך אותך בנתיבו
וישם לך שלום
גם רבי יעקב בירדוגו חיבר שירים לכבוד שד"רים . משני שיריו בסוג זה , לכבוד ר' יוסף מצליח ולכבוד ר' רפאל פראנקו אביא את השני , שזיקה נוספת לו לארץ-ישראל בהיותו כתוב על-פי הלחן והמתכונת של 'אוחיל יום יום אשתאה' לר"ד חסין . שיר זה מציין את גדולתו ומידותיו הנעלות של השלוח , את שמחת הקהילה שזכתה לארחו , את שבחי ארץ – ישראל , קריאה לסייע בנדיבות לשלוח וברכות ואיחולים לו שיזכה לשוב בשלום לארץ-הקודש. המשורר מרמז , כי ר"ש פראנקו הוא משורר בעל יכולת ) ' ולו בשיר זרוע'( . ודאי שלוחים כמותו הביאו את השפעת שירתה של א"י למערב ואת השפעת המערב למזרח . כך נפוצו שני שיריו של ר"ד חסין 'אוחיל יום יום אשתאה' ובמיוחד 'אערוך מהלל ניבי . . . לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא' , שנקלטו היטב בקהילות המזרח התיכון . והאחרון אף נדפס בסידורים שונים בנוסחי הספרדים.
כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס. ד"ר יוסף שטרית
כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס.
ד"ר יוסף שטרית
זכרונות חוויית חג המימונה – במשפחה ובקהילה.
עד עצם היום הזה החוויות המרשימות ביותר, שנשארו לי מחג המימונה, מאז הייתי ילד ועד היום, אלה הן חוויות הקושרות את חג המימונה לטבע. קיימות תיאוריות וסברות רבות לגבי מוצאו של חג זה. אמנם, החג מבחינה היסטורית (כנראה) הוא חג די מאוחר, מהמאה ה־18 ועד היום. אין עדויות על קיום החג קודם ל־200 השנים האחרונות. החג כנראה קיבל את אופיו, ואת צביונו הידוע, מהמאה ה־19 ועד ימינו. אני עצמי לא גיליתי שירים בהם מוזכר חג זה, בתקופה מוקדמת יותר. בשירים שגיליתי, לכל המוקדם מהמחצית השניה של המאה ה־18 מוזכר חג המימונה. במיוחד ע״י המשורר רבי שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי הסהרה, בקהילת תאמגרות. בתוך שיר על פסח, ועל סמליותו של פסח, חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית. בשירים אחרים שגיליתי גם מהמאה ה־19, חג המימונה מוזכר דווקא בהקשר למלחמה אפשרית, בין היהודים למוסלמים (אוייביהם).
השיר נכתב בערבית, ויום המימונה, הוא יום קרב, אשר בו עתידים היהודים לנצח את אוייביהם. זהו שיר אנונימי, ונכתב במספר גרסאות, ובמספר כתבי־יד, וכולם מהמאה ה־19 לכל המוקדם. השירים ביתר כתבי־היד, נכתבו ע״י משוררים יהודים, המדברים על הנקמה של יהודי מרוקו, העתידים לצאת רכובים על סוסיהם למלחמה באוייביהם המוסלמים.
אולם, טרם גיליתי היכן נכתבו שירים אלה ומיהו מחברם? את השירים מצאתי בכתבי־יד, שנכתבו בדרום ומערב מרוקו, או בהרי האטלס. האם אלה הם הדים למלחמות של ימי הביניים בין היהודים למוסלמים, אולי ? האם אלה הם הדים לעויינות, ששררה בקהילות מסויימות, במיוחד בקהילות של הרי האטלס, או בקהילות של העמקים הדרומיים, בין הקהילות לבין שכניהם? זאת קשה לדעת במצב העכשוי של המחקר.
כאמור בשירים מסויימים, יש בהחלט זכר ואזכור לחג זה, אבל, ללא הסממנים, שאנו מכירים, של אירוח ושל אוכל, מטעמים,דברי מתיקה ועוגות.
למעשה, רק רבי דוד בוזאגלו (נפטר ב־1975 בקרית־ים) הקדיש שיר בערבית לחג המימונה. השיר נכתב כנראה בשנות החמישים, או השישים, ובו מתואר הוי החג, באופן שחיו אותו קהילות מסויימות במרוקו. החג נתפס כסמל לידידות ששררה בין היהודים למוסלמים. בין ההמונים היהודים להמונים המוסלמים (עמך),המשורר יוצא חוצץ נגד המנהיגים הערביים המסיתים את ההמונים נגד היהודים, למרות העובדה, שהשכבות העממיות חיו עם היהודי ואף קבלו אותו כאח.
חג המימונה והטבע.
לגבי החג הזה נקשר לטבע. כל סממניו, אלו הם סממנים של התחדשות הטבע. היהודים חגגו את חג המימונה אחרי צאתם מתפילת מנחה, בשמיני של פסח. מיד אחר התפילה, המתפללים נהרו אל מחוץ לשכונת היהודים, לכרמים ולפרדסים, כדי לראות את האילנות והעצים בלבלובם, וברכו את ברכת האילנות,וזאת משום שהאילנות פורחים ומלבלבים בזמן זה של השנה.
אחר מנחה והברכה, הגברים עם הילדים שהתלוו אליהם חזרו לביתם, לאכול סעודה אחרונה של החג (כשרה). לאחר מכן, כיוון שכמעט כל משפחה בקהילה היתה קשורה עם מכר מוסלמי, החי מחוץ לשכונת היהודים, הגבר או האשה או שניהם יחד, הביאו למוסלמי הידיד סל מלא מטעמים יהודיים, של פסח, הסל הכיל פשטידה מביצים ובשר, מטעם יהודי מובהק, וכן מעטמי בשר אחרים, מצות, וסלטים, גם אם המוסלמי היה מרוחק מספר קילומטרים מהיהודי.
הסל הוכן ואני התלוויתי לאמי, ולאבי, ולדודי אל בתי המוסלמים. המוסלמי ידע טוב מאוד, שהיהודי יקיים את המנהג ויבוא לבקרו. הקשרים בין המשפחה היהודית למשפחה המוסלמית התקיימו מדורי דורות. ובכל פסח המוסלמי ציפה לבואו של היהודי, ובמידה וזה לא הופיע המוסלמי נפגע ולא מעט. מה עוד שהיהודי ציפה לתמורה.
משך כל ימי החג, היהודים לא אכלו חמץ, ובקהילה מסורתית אשר חייתה את היהדות האותנטית והקפדנית ביותר, כמו הקהילה שלי בתארודאנת, בדרום מרוקו שבעמק הסוס, עד לשנים האחרונות, לא שתו תה עם סוכר, כיון שסוכר היה בחזקת חמץ. כך שאת התה (או הנענע בלבד) המתיקו תוך כדי צריכת תמרים, משך כל ימי חג הפסח. והתה הראשון ששתו עם סוכר, היה בביתו של המוסלמי. המוסלמי הכין ליהודי את התה עם סוכר, ולמרות שנותרו כשעה וחצי לצאת החג, היהודי היהודי כדי לכבד את מארחו שתה את התה המוגש.
המוסלמי קיבל את היהודי על־פי כל כללי טקס האירוח המזרחי, והגיש ליהודי מטעמים בעיקר פירות. בסל שהתרוקן בינתיים היהודי קיבל מוצרי חלב (חלב, לבן, חמאה), קמח ושמרים. את השמרים אי־אפשר היה לקנות בשוק, ולא ניתן להחזיק בבית, בימי הפסח מחמת החמץ, והכנתם דרשה הרבה זמן. כך שאת השמרים המוסלמי הוא שסיפק, המשפחה המוסלמית ידעה שבלי שמרים היהודי לא יוכל להכין לאותו ערב בצק.
צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו- צפרו, עיר השיטפונות.
7 – צפרו היא ירושלים הקטנה של מרוקו
בסביבה הררית, עטורת יערות, ברוכת המים הרבים היורדים מההרים במפלים מרהיבי עין ומוקפת גנים של עצי פרי למיניהם, מפורסמים הדובדבנים של האזור, שוכנת צפרו, עיירה קטנה המתרפקת אל מדרונה הצפוני של אחת משלוחות האטלס הבינוני.
הבא אל צפרו מכיוון פאס עובר על פני שדות תבואה פריים, השייכים לתחנות ניסיונו ממשלתיות ולבעלי אחוזה פרטיים , ביניהם גם יהודים, הגרים בפאס או בצפרו. פאס הולכת ומתקרבת אל שכנתה הקטנה, אף על פי שהיא גדולה ממנה בשנים, כאילו התכוונה להפכה לפרבר שלה.
בצד השדרות הרחבות של צפרו החדשה, הצרפתית, משובצות חווילות קטנות, מוסתרות בתוך עצים וגינות נוי, הן משוות לשכונה זו אופי של קייטנה, רובע מגורים של עתירי נכסים, ובמרכז העיר, שבו חנויות מספר, של עיר גנים.
רושם זה חולף מהר כשנכנסים בין חומות המדינה הערבית, והוא נגוז כליל כשעוברים את הנחל הזורם בין המדינה לבין המללאח . לפתע נקלעים לתוך אחד ממשכנות העוני הדחוסים ביותר של מרוקו. על שטח של עשרה דונמים מצטופפים כאן כארבעת אלפים יהודים, כלומר כשני מטר מרובעים וחצי לנפש חיה. נקה מזה את השטח, שתופסות הסמטאות, רחבות השווקים הזעירים, החנויות, בתי כנסיות ובתי המדרשות ותסיק, כי בבתי הקברות מקציבים כאן בממוצע יותר שטח למת, מאשר לאדם חי.
אין פלא, כי במללאח של צפרו כל הבניינים מבחוץ ומבפנים, וכן הסמטאות, הם במימדים של זעיר אנפין, כאילו מיועדים לננסים ולא לבני אדם בעלי קומה רגילה. בביקורינו באתרים ארכיאולוגים, מה שנותר משרידי הבתים והחדרים, אנו משתוממים למראה המימדים של העיר ובתיה, כל שטחה אינו עולה לפעמים על עשרה, חמישה עשר דונמים. החדרים שניים על שלושה מטרים, רחובות ברוחב של מטר – מטר וחצי, כאן רואים " עיר " כזאת במציאות.
ומאחר שצפרו כולה עיירה קטנה, וכמעט שאין ריווח בין העיר החדשה ובין המללאח, הניגוד בין הסביבה היפה ובין הרובע העלוב פתאומי כל כך , שמזעזע ומכאיב הוא. נראה, שאפילו הטבע כאילו קשר קשר עם הכוחות העוינים, להציק ליהודים.
הוואדי הנושא מי הבריכה הופך כאן לקללה, כי בגאות מימיו לאחר גשם עז, עובר הוא על גדותיו, שוטף את המללאח האומלל, הורס את בקתותיו וגוזל את פרי עמלם של תושביו האביונים. בזיכרונם של אנשי צפרו נחרתו השנים שבהן לקח הנחל המשתולל קרבנות באדם והשיטפון הגיע למימדים מחרידים.
בתוך רשימה אוטוביוגראפית של אחד מרבני צפרו, שנפטר לפני שנים מועטות, מצאתי שני קטעים על השיטפונות, שראוי להביאם כאן כלשונם, ללא כל שינויים. המחבר מזכיר אותם מאחר שהראשון אירע בימי חתונתו.
" היה זה בשנת 1890, ובליל שבת, וואד אגאיי העובר בתוך העיר עלה על גדותיו דרך מבואו ממעל לחומת העיר, שנפלה תחתיה והייתה לרביבים והמים גברו וישאו את שברי החומה, ומדי עוברם הרימו בתים וחצרות, שהיו על שפת הנהר. ואותם שעמדו נגד תגבורת הנהר נכנסו להם המים דרך החלונות הגבוהים בשטף נורא ומתו בעוונותינו הרבים מרובע היהודים 48 נפשות וי – מח.ומערבים אין מספר, השיטפון השני, שהעלה את תיאורו על הנייר, היה לעת זקנתו, בראשית שנת תש"י – סוף שנת 1950 – " ויהי בחודש תשרי בערב חג הסוכות שכנה עננה הרת זעם על עירנו זאת צפרו יע"א.
והשמים התקדרו בעבים ותחשך הארץ. השמש אספה נגהה ועלטת אופל וצלמות ריחפה על העיר ואור וצר חשך בעריפיה. ותחת אשר כל העם מקצה היום שוטפים ועוברים ברחובות קריה להכין להם מלבושים ומעדני החג לשמחת יום טוב היו נגדם עבי שחקים שחורי פנים כשקים מכינים חצים ומות להמטיר על העיר ולהורידה שחת.
ובעת שכל העם היו מחכים לשמחת יום טוב, פחד ופחת היה לנו, שאחר חצות היום האירו ברקים בשחקים וקול רעם וחזיז נשמע ברצנו, קול גדול חזק ונורא מאוד, ואז נפתחו ארובות השמים וימטירו מבועי מים בשטף אף מרגיז הלבבות. וכל הרחובות נהפכו לנחל איתן ולא דרכה בם רגל אנוש. ואנחנו מחשים יראים וחרדים , מה יהיה באחרית דבר ומה יעשה הנהר העובר בין בתרי העיר, אשר תמיד מועד לפרוע פרעות לבלע ולהשחית בלי כל חמלה, ומה יהיה מהמצווה הנשגבה של ישיבת הסוכה אשר פיזרנו עבורה הון עתק.
ויהי בלילה, עת תפילת ערבית, והנה העיר נהפכה כמרקחה וכל הקריה הומה ומכל עבר נשמע קול שבר, קול ענות, קול יללה, קול בכייה. תחת אשר לעת כזאת היינו רגילים להטות אוזנינו לשמוע אל הרנה, עתה בעוונותינו הרבים נהפוך הוא ותחת קול שמחה נשמע קול אנחה. כי הנהר המוזר ההוא, העובר בין רוכסי הרים אחז בדרכו דרך עקלתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה, ומדי עוברו בשטף אף הרס בעברתו הגדרים ועצי השדה העומדים על שפתו.
ובחיקו ישא רגבי עפר וזבל הכרמים, אשר כולם עזרו לרעה ויסכרו מוצאי ממימי הנהר, אשר בחומת העיר ואז גאו המים ויעלו על החומה. ומלחצם הכביר נדחפה ותיפול תחתיה וברגע שטפו מים אדירים ויבואו על העיר ויגברו המים ויכסו את כל החנויות ובתי המסחר. מהם סוחרים מהם אושכפים – רצען, סנדלר – העומדים צפופים משני עברי הנהר, העובר בתוך, וגם אל הבתים והחצרים נכנסו המים הזדונים ודרך הרחובות ודרך החלונות והחרכים הגבוהים ונמלאו על כל גדותיהם וממונם ורכושם ירדו לטמיון. והקול קול נחל שוטף ברחובות נשמע באוזנינו , ואנחנו עומדים בתוך ההפיכה כספינה המטרפת בים, ורבים אשר התמלטו בעור שיניהם ועזבו את אהליהם וימלטו את נפשם דרך גגות אל מקומות רחוקים מן הנהר.
כל עט סופר ילאה לתאר המצב הנורא ההוא על מתכונתו. ועדיין לא ידענו לנכון את הנהיה בעיר וביושביה, ואת אשר נגזר עליה, ואנחנו מחשים, וחיכינו עד אור הבוקר וגם אור החשמל כוסה במשאות העלטה והירח לא יהל אורו, ואחר חצות הלילה שקטה המהומה. והסערה נהפכה לדממה ונשכב על מטותינו שנת עראי כשוכב בלב ים.
ויהי בבוקר, והנה אימה חשיכה גדולה נופלת על העיר ועל יושביה, ושמועות מרגיזות לבבות הולכות הלוך וגדל. וזה אומר בכה וזה בכה, הצד השווה שבהן כל מחסני המסחר שעלה מספרם לשבע ועשרים ומאה, ארבעים מהם נהרסו עד היסוד, ולא נשאר בהם אבן על אבן, והשאר נשברו דלתותיהן וכל הרכוש שבתוכם אבד, וכמה מבעלי בתים נעשו עניים מרודים באותה שעה רחמנא לצילן.
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר, שכמה בתים נהרסו כליל ותחת ההרס מתו אחת ועשרים נפש. ונשמע וימס לבבנו, ומכל זה ידענו מדת רחמים יתברך אשר ברוגז רחם יזכור. ולולי ה' שהיה לנו וגזר בשיטפון בתחילת הלילה שבני העיר כולם ערים וחשו מפלט למו, ברוך פודה ומציל.
אחרית דבר – נשארו אלף ומאה עניים נודדים ללחם באין מקום ומנוח לכף רגלם, ונאספו אל מוסד " אם הבנים " הם ונשיהם וטפם, ושם היו מספיקים להם אנשי הועד לחם ומזון מכסף אשר הקדישו נדיבי עמים בארצות המערב. אשריך אברהם אבינו שיצאו אלה מחלציך. וגם בני עירנו ישמרם צורם אשר נמלטו מתוך ההפיכה התנדבו נדבות גדולות למטרה זו, ישלם ה' פעלם.
המחבר ח.ז הירשברג מציין שהביא את הכתוב ככתבו וכלשונו, למעט תיקון מעט שגיאות והוספת פיסוק וניקוד, ולכן זהו מסמך מקורי שהובא כאן.
היהודים והמיסיון האנגליקני
מסעו של משה מונטיפיורי למרוקו
אירוע חשוב בחיי יהדות מרוקו היה מסעו של מונטיפיורי למרוקו בסוף 1863. זה נערך בעקבות עלילה כי יהודים בעיר סאפי הרעילו גובה מכס ספרדי. ארבעה יהודים נעצרו. סגן הקונסול הספרדי דרש להוציאם להורג, ואכן זה היה גורלם של שניים מהם.
מונטיפיורי הצליח לשחרר את שני האחרים ממעצרם. מקרה זה וכן גם אירועים אחרים חשפו את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו ואת הסכנות שארבו להם, והדבר דרבן להתערבות.
מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן במראכש בפברואר 1864, וביקשו, בין השאר, שיוציא הוראות להגנה על היהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו. עוד ביקש שלא יציקו להם, ושיוכלו ליהנות מהיתרונות השמורים ליתר נתיניו של הסולטאן, ומאלה של הנוצרים הגרים בערי הנמל של מרוקו.
בבואו לסולטאן קידם את פניו של מונטיפיורי משמר כבוד של 6,000 פרשים, דבר שהרשים אותו ביותר ונטע בו את התקווה ששליחותו תצליח ויחול שינוי במצבם של יהודי מרוקו.
תגובת הסולטאן שנמסרה למונטיפיורי ב־5 בפברואר 1864 הייתה ט׳היר שריפי הכולל הצהרה שמעמדם של היהודים יושווה לזה של שאר הנתינים, ויזכו לשוויון בפני בתי המשפט, וכן הוראה לכל המושלים כי עליהם לנהוג ביהודים במידת הצדק, לשמור על חייהם ורכושם, לא לעשות להם כל עוול, והעבריינים ייענשו.
שום סוחר או אומן יהודי לא ייאלץ לעבוד בניגוד לרצונו, ותשולם מורה לעבודתו. היהודים ייהנו בעתיד מיתר ביטחון. ההוראה חודשה ב־1872 ברם, צו זה, שחזר עליו יורשו, הסולטאן חסן הראשון ( שלט בשנים 1894-1873 ) ושצוטט בשנים הבאות על ידי דיפלומטים אירופים שהתערבו למען היהודים, נותר על הנייר.
ההתערבות החיצונית ליבתה את העוינות כלפי היהודים, ועוררה נגדם טענות שאין הם נותנים אמון ב׳׳חסדו״ של הממשל. התנכלויות ליהודים גברו ובאו לידי ביטוי בשוד, בפרעות, בעלילות, בגירושים וברציחות. מ־1864 עד 1880 נרצחו — לפי מידע שהגיע לאירופה — 307 יהודים, ואין זה כולל את כל מרוקו.
הרוצחים לא הועמדו לדין. אירופים ויהודים נאורים באירופה השלו את עצמם שיהודי מרוקו יזכו לשוויון בפני החוק כמו המוסלמים, לפי הדגם האירופי במאה ה־19, אך הדבר מנוגד ל״שריעה״ ( =ההלכה ) האיסלאמית. רק בערי החוף ובייחוד בטנג׳יר, שבה ישבו הדיפלומטים, שופר מצב היהודים: הותר להם לגור בכל מקום בעיר, ולא נאלצו לחלוץ נעליהם ברובע המוסלמי.
התחרות בין מדינות אירופה על השפעתן במרוקו
בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה ובשלב מאוחר יותר גם גרמניה התחרו ביניהן על ההשפעה במרוקו. גרמניה, שנחלה תבוסה במלחמתה נגד צרפת ב־ 1871 , לטשה עיניה לאפריקה. משלחות סחר גרמניות הגיעו למרוקו משנות ה־70 ואילך.
צרפת כבשה את תוניסיה ב־ 1881 , ושאפה לספח את מרוקו, ואילו המדיניות של בריטניה הייתה לשמור על עצמאות הסולטאנים, תוך הבטחת האינטרסים הכלכליים שלה. חולשת הסולטאנים בתחום הצבאי והכלכלי הגבירה את תלותם במדינות אירופה: משלחות של קצינים אנגלים וצרפתים הדריכו את צבא הסולטאנים, המסחר עם מדינות אירופה מילא את קופתם, והם היו תלויים גם במוצרי התעשייה ובכלי הנשק שהובאו מאירופה.
התערבותן של מדינות אלה למען היהודים ובקשותיהן לשיפור מעמדם ולמתן חסות, היו חלק מן המערכה והתחרות על מעמד הבכורה במרוקו החלשה.
בהתאם להסכמים בין מרוקו למדינות זרות, ביניהן 'בריטניה (1856), ספרד (1861), צרפת (1863 ), הותר לנציגיהן הדיפלומטיים במדינה זו להעניק תעודות חסות לנתיני הסולטאן, המשמשים בתור תורגמנים, סוכנים או בתפקידים אחרים.
תעודות אלה פטרו את מקבליהן מתשלום מס גולגולת ומההגבלות שחלו על הד׳מיים. היו יהודים שכיהנו בתור סוכנים קונסולריים ותורגמנים אצל הנציגים הזרים, אבל מעגל הנהנים בפועל מתעודות החסות הורחב גם ליהודים שלא מילאו כל תפקיד בקורפוס הדיפלומטי, מהם שעמדו בקשרי סחר עם האירופים, ואחרים שידם השיגה כדי תשלום עבור תעודות אלה.
נושא הענקת החסות היה שנוי במחלוקת. מספרם הגדול של הנהנים מתעודות החסות לא היה לרוחו של הסולטאן חסן הראשון. גם גורמים זרים ביקשו להפסיק את מכירתן לאנשים שלא היו זכאים להן על פי ההסכמים.
ג׳והן דרומונד האי ( Drummond Hay ) — קונסול כללי של בריטניה במרוקו מ־1845 ושגריר בין השנים 1886-1860 ,שייצג גם את האינטרסים של אוסטריה, דנמרק, הולנד ורוסיה במרוקו, אישיות דומיננטית ובעלת מעמד מכובד בחצר — ייצג את עמדת בריטניה בהגנה על היהודים הנדכאים.
הוא טען שרק מיעוט קטן ואמיד ( מאות ספורות ) מבין היהודים נהנה מן החסות, והרוב הוא קרבן שלה, שכן כתוצאה מהענקת החסות גברה העוינות כלפי היהודים. לעומת זאת, האגודות היהודיות כי״ח ו״אגודת אחים״ בלונדון, ועשירי היהודים במרוקו תמכו בהמשך הענקת החסות.
הענקת תעודות החסות לבעלי הממון העמיקה את הפער ההברתי והכלכלי. עול המסים והתשלומים השרירותיים לשלטונות הוטל על כתפי השכבה הבינונית והנמוכה, ואילו העשירים היו פטורים ממנו.
במאי 1880 התכנסה במדריד ועידה בהשתתפות 14 מדינות, וארצות הברית בכללן, ובה הוחלט על תקנות מגבילות לעומת הקלות שבה ניתן היה עד אז להשיג חסות זרה. גם מי שעזב את מרוקו וקיבל אזרחות זרה ולאחר מכן חזר למרוקו, נעשה שוב נתין מרוקני לאחר זמן מסוים, וסבל מההגבלות החלות על הד׳מים.
בוועידה עלתה גם בעיית חופש הדת לנתיני הסולטאן הלא מוסלמים. בעקבות מכתב משותף של משתתפי הוועידה אל הסולטאן בו דרשו כי יבטיח חופש דת לכל נתיניו, נוצרים ויהודים, ענה הסולטאן שבני כל הדתות בממלכתו יזכו לחירות בקיום אמונתם, וכל פקיד שלא ינהג בצדק — ייענש. בשנים הבאות נטו הדיפלומטים להסיר את החסות מיהודים שלא היו זכאים לכך.
בשליש האחרון של המאה ה־19 סבלו יהודי מרוקו מעריצותם של מושלים מקומיים. הוראות הסולטאן למושלים להתייחס ליהודים ״בצדק״ לא הועילו, והוא עצמו לא שימש דוגמה חיובית. בתזכיר שנכתב ב־3 בפברואר 1888 על ידי ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות והוגש לשר החוץ הבריטי, נכללים 27 סעיפים של הגבלות והשפלות החלות על היהודים.
יהודים ונשותיהם נאלצו לבצע עבודות כפויות, גם בשבתות ובחגים., אחרים היו קרבנות של עלילות." בין 600 ל־700 יהודים ובהם נשים וטף, גורשו משלושה כפרים בהרי האטלס בחורף 1891, לפי הוראת הסולטאן. רק לאחר התערבות דיפלומטית הורשו לחזור לבתיהם שנשרפו בינתיים.
בעקבות ידיעות שהגיעו ללונדון על כך שיהודי דמנאת נתונים לפרעות, ויהודי מראכש סובלים מאכזריותם של המושל והקאדי, מצוקה שגרמה להתאסלמותם של אחדים מהם, ביקר במרוקו בדצמבר 1893, שמואל מונטגיו, עסקן ופילנטרופ יהודי, חבר בוועד שליחי הקהילות ובפרלמנט הבריטי. פגישתו עם הווזיר לענייני חוץ ופנייתו לשפר את מצבם של היהודים לא נשאו פרי.
לאחר מותו בשדה הקרב של הסולטאן חסן הראשון ב־9 ביוני 1894, עלה על כס השלטון בנו בן ה־14 עבד אלעזיז הרביעי. בשנות שלטונו ( עד אוגוסט 1908) התרופפה היציבות המדינית והכלכלית של מרוקו. אי היציבות נוצלה להגברת המעורבות של מדינות אירופה, והכשירה את הקרקע לפרוטקטורט של צרפת על רובה של מרוקו ולפרוטקטורט של ספרד — על מיעוטה, ב־1912.
פגעי טבע שונים כמו בצורת, שנמשכה לעתים שנים, מגפות ומכות ארבה, גרמו למחסור במזון ולהאמרת מחירים. מחלות, שלעתים הפכו למגפות המוניות בייחוד ברבעים היהודיים הצפופים והמלוכלכים, חסרי התנאים התברואתיים ההכרחיים, העלו את שיעור התמותה. תופעה אופיינית בתקופה זו הייתה נהירה מהכפרים לערים, מהערים הפנימיות לערי הנמל.
ומשם היגרו יהודים אחדים לארצות אירופה ואמריקה. העניים, שהיוו את הרוב הגדול של יהודי מרוקו התרוששו יותר, בעוד העשירים נהנו מרמת חיים גבוהה ומתנאי מגורים טובים מחוץ למלאח הצפוף. זה הרקע החברתי־כלכלי לפעילותם של המיסיונרים האנגליקנים במרוקו במאה ה־19.
קנטטה למופלטה – אשר כהן ובאדיבותו
קנטטה למופלטה
במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנו
בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור
מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.
הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים
למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה
הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט
ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים
רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים
גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה
על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות
יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו
זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט
ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור
זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש
הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה
אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא
שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט
אך הכי חשוב לזכור
כי מרוקאים זה לא רק מופלטה
אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית
אוהב אתכם – אשר כהן
רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ-שירתו וכתיבתו.אתי בן סעדון
רבי שמעון בר צמח דוראן – הרשב"ץ
שירתו וכתיבתו…..
ההדירה והוסיפה
מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
של יד בן צבי והאוניברסיטה העברית בירושלים
הרשב״ץ ומפעלותיו
הרשב״ץ, מענקי הרוח של עם ישראל, נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר בשנת קכ״א (1361) ונפטר בשנת ר״ד (1444) באלג׳יר. הוא נמנה עם משפחת דוראן, שנודעה בכינויה ׳משפחת הסופרים׳. משפחה זו הייתה מחותנת עם המשפחות של הרמב״ן, של ר׳ יונה גרונדי ושל הרלב״ג, והרשב״ץ עצמו היה בן בתו של רלב״ג. – רבי לוי בן גרשום . לדבריו, משפחתו גורשה ב־1306 מפרובאנס למיורקה ומשם הגיעה ב־ 1391 לאלג׳יר, עם גזרות קנ״א.
הרשב״ץ נתמנה לרב ראשי של העיר תלמסאן שבאלג׳יר בשנת 1407, ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה. הוא מכונה רשב״ץ או התשב״ץ על שם ספר השו״ת שלו, ׳תשובות שמעון בן צמח׳ ושמור בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה: הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח בפאלמה.
הרשב״ץ כתב שני חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות: ׳אוהב משפט׳ ו׳מגן אבות׳. ׳אוהב משפט׳ הוא פירוש לספר איוב, שבהקדמה לפירושו ובפרקים ח-י מצוינים עיקרי היהדות. ספרו ׳מגן אבות׳ הוא פירוש למסכת אבות, ובו מוצגות בעוז ובכישרון העמדות שרווחו בעת ההיא בין חכמי ישראל בספרד בפולמוס היהודי-נוצרי. דמותו של הרשב״ץ כאיש אשכולות״ מתגלית במלוא הדרה ביצירותיו ההגותיות והתורניות שנדונו ונסקרו בהרחבה, וכן ביצירתו השירית המוצגת בספר זה.
ספר זה מציג לראשונה את מכלול שיריו של הרשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, שהיה מענקי הרוח של עם ישראל. הרשב"ץ נולד באי מיורקה שבספרד בסוף חודש אדר שנת קכ"א – 1361, ונפטר בשנת ר"ד – 1444 באלג'יריה.
בעקבות פרעות קנ"א – 1391 – הוא היגר לאלג'יריה, שם נתמנה בשנת 1407 לרב הראשי של העיר תלמסאן ונחשב עד מותו לאחד המנהיגים המרכזיים של יהדות צפון אפריקה.
הרשב"ץ, המכונה גם התשב"ץ על שם ספר השאלות ותשובות שלו, " תשובות משעון בן צמח " מוכר בתודעת הדורות בעיקר בזכות היותו אחד הפוסקים הראשיים במאה החמש-עשרה, אולם השכלתו הייתה רחבה בהרבה ; הוא התמחה ברפואה ועבד כרופא וכמנתח במיורקה, והיה פילוסוף וכתב כמה חיבורים שבהם ביטא את השקפותיו הפילוסופיות.
הספר מציג פן חדש בדמותו של הרשב"ץ – היותר משורר. מורשתו השירית, הנמצאת לעת עתה בידינו בכתבי יד ובדפוס, מסתכמת בשמונים וחמישה שירים. קורפוס השירים מציג את שירתו על סוגיהועל סגולותיה ברמה ספרותית גבוהה, ומביא עמו את מיטב המסורת של שירת ספרד בלוויית אווירת התקופה. הרשב"ץ היה מצינורות השפע שהפיצו את תרבות יהודי ספרד בצפון אפריקה.
ד"ר אתי בן-סעדון,חוקרת השירה העברית בימי הביניים, מלמדת בחוג לספרות עברית במכללה ובמכון שכטר ביורשלים.
סא. תחילת דברי
סוג: פתיחה שירית רביעית מתוך חמש לספרו ׳אוהב משפט׳.
תבנית: שיר מרובע בתבנית ספרדית בעל שבעה בתים.
חריזה: א א א, ת // ב ב ב, ת (ת = תת).
משקל: המתקרב.
חתימה: אין.
מקורות: כ״י סנקט פטבורג 5112, דף ג ע״א (נ). נדפס: ספר ׳אוהב משפט׳, דף ד ע״א (א).
תְּחִלָּת דְּבָרַי / וְרֹאשׁ מָאֲמָרַי / אֲהוֹדֶה בְּשִׁירִי / בְּרֶטֶט וְרֶתֶת
לְמוֹשֵׁל וּמָשַׁל / וְיִמְשֹׁל וְנִכְשַׁל / מְאַמֵּץ וְנֶחְשַׁל / וְעָרִיץ יְמוֹתֵת
וְכוֹתֵב וְחוֹרֵת / בְּסִפְרוֹ מְשָׁרֵת / וְנוֹתֵק וְכוֹרֵת / שְׁבָחָיו יְכוֹתֵת.
שְׁמוֹ יִסְמְכֵנִי / וְהוּא יִתְמְכֵנִי / לְבַל יִשְּׁכֵנִי / מְקַנֵּא מְהוֹתֵת
יֵהָפֵךְ לְדֹפִי / דְּבַר חֵן וְיֹפִי / וְיָסֵר צְנִיפִי / וְאוֹתִי יְמוֹתֵת
וְלִבִּי בְּחָלְיוֹ / מְדֻכָּא וְדָכְיוֹ / וְחֶצְיוֹ לְחֶצְיוֹ / מְפַרְפֵר וּמוֹתֵת
וְנוֹשֵׂא תְּפִלָּה / לְאֵל הַתְּהִלָּה / לְחֵיקִי פְּעֻלָּה / לְמוֹדֵד וְלָתֵת
ביאור:
1 ברטט: ברעד.
ורתת: ועווית, והתכווצות.
2 ימותת: יהרוס. 3
וחורת: וחוקק.
ונותק וכורת: על פי בכורות לא, ע״א: ׳אם על כורת חיב, על נותק לא כל שכן?׳
נותק: תלש, כרת.
יכותת: ישמיד.
4 מהותת: מתנפל, משתער, על פי תה׳ סב, ד: ׳עד אנה תהותתו על איש׳.
5 צניפי: מטפחת שכורכים על הראש, מצנפת.
6 ודכיו: ומשבריו.
7 פעולה: שכר עבודה.
למודד: לקבוע שיעור.
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de Vichy 1940-1943
Dans ce cadre, le Comité s'engageait à fournir aux intéressés les coordonnées de firmes d'autres pays fabriquant les mêmes produits. Sous la pression des représentants de l'Allemagne arguant qu'un tel boycott était contraire à l'Acte d'Algésiras garantissant la porte ouverte à tous les pays, la Résidence demande aux dirigeants juifs d'adopter un profil plus bas – également pour ne pas risquer d'indisposer les musulmans…
Jusque là les juifs prenaient soin de passer inaperçus et voici que maintenant ils apparaissent au grand jour comme une masse homogène consciente de sa force et de sa valeur… suscitant en retour l'antisémitisme de leurs voisins musulmans… L'organisation de ces meetings où les indigènes ont vu avec surprise les hommes du mellah mêlés aux Israélites plus évolués, associés intimement pour manifester leur solidarité avec les persécutés d'Allemagne, était d'une grande imprudence… (Rapport à Paris d'Urbain Blanc, Délégué à la Résidence).
Mais bien plus que d'éventuelles manifestations d'hostilité de la part des musulmans – plus d'ailleurs en rapport avec les événements de Palestine – c'est l'expérience de l'antisémitisme classique à l'européenne que les juifs du Maroc devaient affronter pour la première fois. Sans jamais atteindre ni même approcher de sa folle virulente version algérienne, l'antisémitisme des colons français du Maroc avait trouvé dans cette période trouble les conditions favorables pour distiller son venin, en particulier dans la presse et susciter des troubles de rue.
Le quotidien La Dépêche de Fès, pourtant réputé modéré, écrivait le 20 juin 1933:
Un des principaux défauts qu'on leur reproche (aux juifs du Maroc) est d'être trop envahissants, d'oublier la situation dans laquelle ils se trouvaient à l'origine du protectorat et de faire étalage de leur richesse orgueilleuse. Au Maroc toutes les carrières leur sont ouvertes. Mais ils ne doivent pas occuper toute la place. Ils doivent songer que le Maroc est loin de leur appartenir. Leur premier devoir envers la France qui les a sauvés, est de ne pas gêner les Français qui sont venus au Maroc pour travailler et pour vivre. A quoi bon le cacher, lors des incidents de Rabat et de Casablanca, une partie de l'opinion n'était pas mécontente de voir les juifs indigènes molestés par les Arabes…
Avant de pouvoir le faire eux-mêmes – comme le suggérait l'éditorial de l'hebdomadaire d'extrême-droite, Le Soleil du Maroc du 8 juin 1933, prédisait, pour ne pas dire préconisait "une nouvelle Saint Barthélémy" pour "punir les juifs de leurs écarts" lors de la prochaine célébration de Yom Kippour, semant un vent de panique dans les mellahs:
Au temps du maréchal Lyautey, les divers éléments autochtones et immigrés constituant la population marocaine, vivaient en bonne harmonie dans une collaboration collective qui laissait à chacun sa place au soleil. Sévèrement vigilant sur tout ce qui risquait de compromettre cette harmonie, le maréchal, connaissant les juifs, ne leur permettait aucun écart hors de la route commune. Mais pour le malheur du Maroc, M. Steeg succéda à ce grand homme. M. Steeg et ses politiciens néfastes, uniquement guidés par leurs ambitions personnelles, leurs intérêts particuliers et inféodés à la finance internationale en majorité juive, accordèrent toute licence à leurs congénères… qui prétendent se hausser
au-dessus des musulmans marocains, les uns et les autres sujets du sultan et au même titre protégés de la France… Servant la vérité, conformément à la réalité des faits, j'ai montré le danger de la mainmise progressive par les juifs des professions libérales; sur les finances, le commerce, sur tous les domaines où ils tendent à nous supplanter… J'ai indiqué le caractère d'urgence des mesures à prendre pour contingenter les entrées des élèves juifs dans les lycées et les écoles supérieures, dans certaines professions libérales, quitte à orienter les masses vers des métiers dont jusqu'ici elles s'écartent, volontairement ou non…
Cette poussée d'antisémitisme devait connaître une nouvelle recrudescence avec le débordement d'enthousiasme et les espoirs soulevés dans la jeunesse juive marocaine par l'arrivée au pouvoir du Front Populaire. La judéité du chef du gouvernement Léon Blum et ses idées libérales en matière de colonialisme redoublèrent l'ardeur des antisémites et d'une partie grandissante de la colonie française locale indisposée par cette immixtion des nouvelles élites juives dans la vie publique qui ne les regarde pas comme l'écrivait le journal d'extrême-droite La Voix Française:
Le gouvernement devrait faire son devoir et ne pas permettre à de jeunes voyous du mellah.. qui ne sont pas sujets français, de se promener dans les rues et d'insulter le représentant de la nation protectrice.. Les Casablancais ont pu constater au cours des dernières semaines le grand nombre de jeunes Israélites, à la tenue d'ailleurs d'une bruyante impudence, qui participent aux différentes manifestations en vue du renvoi du Résident Général Peyrouton et de l'extension des grèves ou qui abordent cravate ou mouchoir rouge, vendant le Maroc Socialiste dans la rue. A Casablanca comme à Marrakech, il a été pénible à la population de constater l'arrogance et la brutalité de ces vendeurs…
Ces vendeurs était souvent apostrophés par les passants français aux cris de "Mort aux juifs ! "La France aux Français!", "Blum au poteau!", "Boycottage d'Israël au Maroc!" A Meknès, bastion de l'antisémitisme colonial, un bataillon de la Légion défile aux cris de "Vive Hitler, mort aux juifs!" en août 1936 un tract était largement diffusé dans les médinas appelant les musulmans à se joindre à cette croisade:
Maintenant cette racaille affiliée aux partis du désordre, s'acharne sur M. Peyrouton, notre nouveau Résident dont ils demandent le départ à la juiverie de Paris… Il faut que les juifs se souviennent du tarbouche noir crasseux, des nonades en tire-bouchon, de la djellba et des babouches noires qu'on n'aurait jamais dû leur permettre de quitter. Il faut que le yahoudi redevienne le juif rampant et veule qu'ont connu vos pères et beaucoup d'entre vous. Dès qu'un juif relève la tête il faut la lui couper. Nous devons ensemble, même par la force, faire entrer les juifs dans leur mellah et les empêcher de se mêler aux partis politiques quels qu'ils soient. A vous frères musulmans de parler haut et de vous faire entendre par ceux de Paris. Nous serons à vos côtés!
De son côté la propagande allemande, par les ondes et les écrits, jouant sur la fibre nationaliste, bien que très peu suivie, dénonçait prioritairement la "collusion entre la Fance et les Juifs". Leur campagne présente la France du Front Populaire dirigée par Léon Blum comme une "nation enjuivée" comme le montre un de leurs tracts en arabe diffusé dans les médinas
"Le Juif vous ronge comme la vermine ronge la brebis. La France le protège. Il est son agent. L'Allemagne enferme et pourchasse les Juifs et confisque leurs biens. Si vous n'étiez pas les esclaves de la France vous pourriez agir de même… " Adoptant les clichés de l'antisémitisme européen et les thèmes de la propagande allemande et italienne et se servant des événements du Moyen-Orient pour mobiliser leurs troupes, certains dirigeants nationalistes de la zone espagnole se laissèrent aller à des excès similaires dans leur presse. Le fondateur du pari de l'Union Nationale, Mekki Naciri appelle en juin 1938 ses compatriotes à "chasser la France du Maroc comme Hitler a chassé les Juifs d'Allemagne". Opposé comme lui à l'admission au Maroc de réfugiés d'Allemagne, son rival, le chef du Parti National des Réformes, Abdelhaq Torres, accusait la France de vouloir "assimiler à la race marocaine pure et libre un groupe ethnique français mêlé de sang juif odieux".
(hebdomadaire Dijfâa, 12 février 1938)
Mais malgré sa virulence, cette propagande européenne hostile et sa variante musulmane locale, restait le fait d'une minorité sans véritable prise aussi bien sur la colonie française que sur les masses musulmanes. La bienveillance du sultan sidi Mohammed Ben Youssef envers ses sujets juifs et l'harmonieuse collaboration qu'il établit avec le nouveau Résident nommé par le Front Populaire, Charles Noguès, garantirent au Maroc, dans les dernières années avant la guerre; une période d'apaisement et de réconciliation. Alors qu'en Europe, les juifs vivaient dans l'angoisse et la détresse, le Maroc faisait relativement figure d'un havre de paix comme le soulignait le représentant le judaïsme marocain à l'assemblée constitutive du Congrès Juif Mondial à Genève en août 1936, Jack Pinto:
Le judaïsme marocain est disposé à donner son concours en vue de la coordination des efforts des divers groupements juifs du monde dans un esprit de loyauté envers nos patries respectives. Je ne puis laisser cette occasion sans manifester devant l'opinion juive mondiale, ce que nous, juifs marocains, devons à Leurs Majestés les sultans du Maroc qui nous ont accueillis si hospitalièrement.. Nous contribuerons à renforcer l'œuvre de compréhension mutuelle entre Israël et les nations, entreprise par ce Congrès; aussi nos efforts tendront à maintenir et à développer les bonnes et sincères relations existant entre nous et les populations musulmanes du Maroc. Nous tenons également déclarer en cette circonstance solennelle, notre profond attachement au gouvernement de Sa Majesté le sultan et à la France, nation protectrice…
Mais c'est de cette nation protectrice dans laquelle le judaïsme marocain avait placé tous ses espoirs, que devait avec la défaite et l'occupation venir le malheur et la persécution.
דעת הקהל בצפון אפריקה ומעמד היהודים – מיכאל אביטבול
משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה
ותיקי האנטישמיות באלג׳יריה מצאו אוזן קשבת ב׳נציבות הכללית לענייני היהודים/ שלא נתנה תמיד את מלוא אמונה בהערכותיו ובחוסר להיטותו של ׳הממשל הכללי׳ באלג׳יריה, הן בתור מוסרי מידע חרוצים, הן בתור יועצים בסתר. הד״ר לוסיאן קוסטה מן הפקולטה לרפואה באלג׳יר יעץ באופן שוטף לרנה גאזאן (Gazagne), הממונה על ׳מדור האישים׳ ב׳נציבות הכללית׳, בעניין בקשות הפטור שהיפנו אליו רופאים או בעלי מקצועות חופשיים אחרים שמוצאם יהודי." הד״ר קוסטה פעיל היה במיוחד בעת סילוקם של הסטודנטים היהודים מאוניברסיטת אלג׳יר:
הסטודנטים הצרפתים באלג׳יריה קיבלו בצער את ה־3 אחוזים. הם רצו למעשה 0 אחוזים. ואם הסכימו למכסת ה־3 אחוזים, הרי זה מתוך חשש שמא יראו כאנשים קיצונים בעיני יושבי המטרופולין שאינם יודעים סכנה יהודית מהי ואינם מבינים איזה יצור הוא היהודי […]. די בבושת פנים שהסבה לנו התבוסה הצבאית בעיני המוסלמים כדי לא לשוב ולהתבזות בגילוי של חוסר עקביות במשטר החדש שלנו, אשר, חרף היותו לאומי במהותו, לא העז לומר ליהודי שאינו אלא זר.
הד״ר קוסטה, שהרחיק לכת עד שתקף את מי שהיה שר החינוך בימים ההם, ז׳רום קארקופינו(Carcopino), נתמך במסעו בידי הרקטור ז׳ הארדי ופי ז׳ייו(Gillot), נשיא אגודת הסטודנטים באלג׳יר.
אמת, לא רק שיקולים אידיאולוגיים הם שהניעו את הזעם האנטי־יהודי של אלה: בעת שבה די היה להיוודע כיהודי כדי להפסיד מקצוע ורכוש, אלג׳יראים רבים לא עמדו מפני הפיתוי והלשינו על עמיתיהם, שכניהם ויריביהם לשעבר כדי להשיג, במאמץ לא גדול, את סילוקה של תחרות מציקה או אפילו את ניהולו הזמני של עסק יהודי מעורר תאווה. זאת עשו, לדוגמה, עורכי־הדין באוג׳דה שבמארוקו ובסטיף שבאלג׳יריה, כאשר ביקשו לזרז את פסילתם של ארבעה מעמיתיהם היהודים בשל האשמה כי יחסם היה מסחרי למקצועם: וכמותם גם קואופרטיב הדגנים באוראן אשר, ברצונו להשתלט על טחנות־הקמח היהודיות בעיר, הסתמכו חבריו על הצורך ׳לטהר׳ את המקצוע בסילוקם של ׳העצלים, הלא־רצויים והטפילים׳, וכן ׳היהודי שלעולם יישאר, כהגדרתו, הטפיל הנצחי׳.
התחיקה הגזענית לא היתה אלא היבט אחד — מרכזי אמנם — במערכת יחסיהם עם החברה הסובבת. לבד מן הגזירות האנטי־יהודיות, שעליהם בישר ׳הז׳ורנאל אופיסיאל׳ חדשים לבקרים, נאלצו יהודי צפון-אפריקה לעמוד מפני אווירה של איומים ואיבה כללית שטיפחו גופים מקורבים למשטר — בעיקר ׳המפלגה העממית הצרפתית׳, ׳לגיון הלוחמים׳(Légion des Combattants), וה׳מליציות׳ (.S.O.L). התעמולה האנטי־יהודית, שהופצה באמצעות העיתונות, הכרזות ומעל גלי האתר, הגיעה לשיאה ערב נחיתתם של בעלות־הברית: ב־7 בנובמבר 1942 הופיע בעיתון ׳לה ויג׳ מארוקייך (La Vigie Marocaine) כרוז של ה׳מיליציות׳, שתבע לטהר את מארוקו מן ה׳פסולת׳ היהודית, בלשון המבשרת על פוגרומים ממשמשים ובאים.
תמונה זו לא היתה שלמה אלמלא נוספו לה המעקבים, החקירות וההטרדות שהיהודים שימשו להם מטרה מצד המשטרה. הם הוחשדו דרך קבע בהפיכת בתי־הכנסת, המסעדות והמסבאות שלהם למקומות מפגש לגוליסטים או לקומוניסטים; ואילו רבניהם הואשמו בעריכת תפילות למען נצחון האנגלים ואיסוף כספים למימון יציאתם לאנגליה של פעילים יהודים ואחרים: נשותיהם ניצלו את שעות הציפייה בטורים הארוכים ליד חנויות וצרכניות כדי להשמיע הערות ׳מטופשות׳ באוזני המוסלמים, בגנאי המשטר החדש: ואילו עקב החמרת ׳הנומרוס קלאוזוס׳ בבתי־הספר, נאלצו הורי התלמידים לרשום את ילדיהם במוסדות המיסיון המתודיסטי האמריקני באלג׳יר, אך ורק כדי ׳להתקרב אל האנגלו־סקסים׳.
מלכתחילה עוררו היהודים את חשדנותה של המשטרה ואת שנאתו של חלק מדעת־הקהל. בעיירה אומאל (Aumale) הגיעו הדברים כמעט לכדי עימות כללי מפני ששני צופים יהודים יצאו מאולם בית־קולנוע לפני הקרנתו של יומן החדשות, מעשה שפורש מיד בתור הפגנת איבה כלפי המשטר.
אווירת החשדנות החריפה עד כי לפחות בשתי הזדמנויות איימו על מנהיגי היהדות באלג׳יריה כי ייעצרו בתור בני־ערובה אם יוסיפו בני־דתם להשמיע הערות ביקורת כלפי המשטר.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו – דן מנור
קוים אופייניים בתפיסת עולמם של חכמי מרוקו
הרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי
על מצוקתם של יהודי מרוקו תחת שלטון האסלאם אפשר לומר כבר היום, שהיא זכתה לסקירה רחבה למדי בספרות המחקר העוסקת בתולדות יהדות צפון־אפריקה, שלא כחקר היצירה הרוחנית של יהדות זו, הנתון עדיין בראשית צעדיו. התעודות העיקריות שמהן שאבו ההיסטוריונים פרטים בנושא זה – והמדובר הוא במיוחד בהיסטוריונים יהודים- הן ספרות השו״ת, האיגרות והכרוניקות – כולן פרי עטם של היהודים המקומיים. והללו היו בוודאי עדי ראייה למאורעות המתוארים, אך גם יומני נוסעים ותיירים עמדו לרשות ההיסטוריונים. המחקרים שנעשו בתחום זה כוללים פרטים גם על אופי התגובה של הקהילה היהודית במרוקו על גזרות שונות, בין אם מדובר בגזרות, שעוררו את ראשי הקהילה ליטול חלק במהלכים מדיניים כדי לשקם את ההריסות, לעתים עד כדי התגוננות פיזית, ובין אם מדובר בצורך להנציח את המאורע על־ידי קביעת ימי זיכרון, על ידי חיבור יצירות פיוטיות וכדומה.
ברם, תפיסת־עולמם של חכמי מרוקו בנושא גלות וגאולה כפי שהיא עולה מתוך חיבוריהם העיוניים, טרם נבדקה כל צרכה, או ליתר דיוק – לא נבדקה כל עיקר. לפיכך המשימה הניצבת בפני מחקר זה היא בדיקת תפיסת־עולמם של חכמי מרוקו, תוך התחקות אחר רחשי־לבם והרהוריהם בנושא גלות וגאולה, כפי שעולה מתוך חיבוריהם העיוניים, וזאת כדי למלא את החסר בנושא זה בספרי ההיסטוריה.
יש אפוא להצהיר מראש, שאין אנו אמורים לעסוק כאן בניתוח מאורעות או עובדות מן ההיבט ההיסטורי, אלא לחדור לנבכי נשמתה של הקהילה מבעד לספרי העיון ולהקשיב לרחשי ליבה. מגמתו העיקרית של הדיון היא, אם כן, מגמה היסטוריוגרפית.
המקורות שעליהם יושתת הדיון הם ברובם המכריע מן התקופה המשתרעת בין המחצית השנייה של המאה הי״ז ועד לסוף המאה הי״ה. מצאנו לנכון להתייחס ליצירה הרוחנית של תקופה זו, שהיא בת שלושה דורות ויותר, ולא של תקופות אחרות, מן הנימוקים הבאים:
א. עלייתו של מולאי איסמעיל על כס המלוכה וראשית כינונה של השושלת העלאוית בראשותו של הלה מתוארת, לפי הערכת ההיסטוריונים, כמפנה חשוב שחל בתקופה זו. שושלת זו, שהצליחה במרוצת הזמן לאחד את כל השבטים והנסיכויות תחת שלטונה, סללה נתיב מרכזי חדש בסדרי המשטר המונרכי, שהוסיף להתקיים עד ימינו. מכאן ואילן צרת יהודי מרוקו אחת היא בכל המקומות. ואחת מתוצאותיו של המפנה הזה, אשר הסבה סבל רב ליהודים, היה נטל המסים הכבדים, שגבייתם התנהלה בצורה מרוכזת ובקפידה רבה על־ידי מנגנון פקידותי רב עוצמה. לתופעה זאת, שהייתה, כאמור, אחת מגורמי המצוקה ניתן ביטוי בסגנון אחיד כמעט בכל חיבורי התקופה, כפי שנראה בהמשך.
ב. בשלהי המאה הי״ח עלה לשלטון אחד מגדולי שונאי ישראל, הידוע בשם אליאזיד העריץ. צורר זה, שהיה צמא לדם יהודי ושואף נקם, הסית בעצמו את ההמון נגד היהודים, וגל אדיר של פרעות שטף את הקהילה היהודית, החל מהעיר טיטואן שבצפון ועד למוגדור שבדרום. טבח, ביזה וחילול בתי כנסת היו מנת חלקם של היהודים בכל עיר. וכתוצאה מכך הורע מצבה החומרי של הקהילה ורבים סבלו ממצוקת רעב. לבד מן הכרוניקות, שבהם תואר המאורע, הרי גם בחיבורים העיוניים שבהם נעסוק כאן ניתן למצוא את רישומי הזעזוע.
ג) יש להניח, כי בהשפעת הסתאבות הממסד התיאוקרטי של החברה המוסלמית תחת שלטונם האבסולוטי של בני השושלת העלאוית, החלה להסתמן תופעה דומה גם בממסד של הקהילה היהודית. על כך ניתן לעמוד מתוך החיבור כתר תורה לר׳ שמואל די אבילה, וגם מדבריהם של מחברים אחרים מבני התקופה, כפי שעוד נראה בהמשך.
ד. אם נשפוט לפי הקטלוג של כתבי חכמי מרוקו ששרדו מכל התקופות, ולפי הרשימה שבמלכי רבנן – האנציקלופדיה היחידה שיש בידינו כיום בעניין זה – נראה שבתקופה זו, היינו במאה הי״ז והי״ח,שגשגה ספרות העיון בקרב הקהילה היהודית במרוקו. הכתבים החשובים ביותר בתחום הדרוש והפרשנות, לרבות פרשנות קבלית, נתחברו בתקופה זו. אך זוהי, כמובן, הערכה בלבד." מאחר שאין בידינו עד כה שום מחקר ביחס לכמותה ולאיכותה של היצירה הרוחנית בקרב יהדות מרוקו בתקופות שונות.
ה. מאחר שאנו אמורים לדון כאן בתפיסת עולם, ולא בעובדות היסטוריות, הרי אמות המידה העיקריות שעל פיהן עלינו לבחון תפיסת עולם זו, הן שלוש:
(1) זיקתה למקורות הקדומים:
(2) המייחד והמאפיין אותה מתפיסות עולם אחרות, שאליהן היא מגלה זיקה:
(3) היחס בינה ובין המציאות שמתוכה צמחה. כאן, בדברי פתיחה אלה, נשתדל להבהיר בקווים כלליים, באיזו מידה עומדת תפיסת עולמם של חכמי מרוקו בני התקופה האמורה במבחן שלושת הקריטריונים האלה, כשהמדובר הוא, כאמור, בנושא גלות וגאולה.
Retombées des événements de Palestine
Retombées des événements de Palestine
En effet, dès sa naissance, le mouvement nationaliste marocain découvrit le pouvoir mobilisateur, sur les masses peu politisées, du panarabisme et, plus particulièrement, du conflit judéo-arabe en Palestine et il n'hésita pas à s'en servir comme levier. Cela fut particulièrement remarquable pour les nationalistes de la zone nord, plus libres de leurs mouvements, souvent de connivence avec les menées anti-françaises de l'Espagne. Au Maroc, les premières retombées du conflit dataient de la première grande confrontation entre Juifs et Musulmans, à Jérusalem, en 1929, autour du maintien du statu quo au Mur des Lamentations. Elles avaient connu au Maroc un retentissement particulier, en raison de la présence simultanée de nombreux originaires de ce pays dans la Vieille Ville de Jérusalem. Il s'agissait aussi bien de Juifs, regroupés dans le Vaad Edat Hamaarabim, le Comité de la Communauté Maghrébine, que de Musulmans, dont le quartier dit des Mogrhabim jouxtait précisément le dernier vestige du Temple, abritant les pèlerins du Maroc qui, une fois le pèlerinage terminé, avaient choisi de s'y établir à demeure.
Suivant de près les événements, le ministère français des Affaires Étrangères signalait comment à la suite de ces affrontements « la tête de l'originaire du Maroc, Joseph Amsellam, avait été mise à prix par les émeutiers musulmans. Il fut donc contraint de quitter la Palestine pour venir se réfugier en terre marocaine. Au début des troubles de 1936, il devait retourner en Palestine. »
Le jeune Akiba Azoulay alors âgé de 16 ans, futur Président du Comité de la Communauté Maghrébine de Jérusalem et futur maire-adjoint de la capitale, connut la même mésaventure. Né dans la ville sainte, appartenant à une famille originaire de Marrakech, il avait gravement blessé un manifestant arabe. Recherché par les proches de sa victime, il avait été contraint de quitter la ville et de trouver refuge chez l'un des siens, à Casablanca. Rassuré par l'amélioration de l'état de santé de sa victime — ce qui réduisait le risque de vendetta – et en proie à la nostalgie, il retourna à Jérusalem, dès l'année suivante.
Le Président de la Communauté des Maarabim, Abraham Elmaleh, avait sollicité les dirigeants des grandes communautés du Maroc pour l'organisation d'une collecte en faveur des victimes de ces événements.
Immédiatement, l'Inspecteur des Institutions Israélites avait demandé et obtenu l'autorisation de lancer discrètement cette souscription. Son montant fut transféré à la communauté des originaires du Maroc, à Jérusalem, par l'intermédiaire du consul de France dans la ville sainte. Face aux protestations des nationalistes qui parallèlement s'étaient vu refuser le lancement d'une souscription en faveur des frères de Palestine, la Résidence avait fait valoir que " les Juifs, eux, n 'avaient fait que répondre à des appels à l'aide émanant de parents ou de compatriotes établis en Terre Sainte », alors que leur geste à eux était " éminemment politique ". Sur le plan politique justement, les nationalistes réussirent, malgré l'opposition des services de la Résidence à dépêcher au Foreign Office une pétition de protestation " contre l'appui constant apporté par le gouvernement anglais aux revendications grotesques des sionistes et à leurs menées ". Toutefois, les échos de ces événements parvinrent seulement aux élites politisées, aussi bien côté juif que musulman, et s'éteignirent vite, sans laisser de traces visibles.
L'impact du déclenchement de la grande révolte arabe en Palestine de 1936 fut, quant à lui, plus conséquent et largement exploité par les chefs nationalistes. Ces derniers s'en servaient comme thème privilégié pour maintenir les masses peu politisées sous pression. Des prières collectives furent organisées dans les mosquées pour le triomphe de l'islam en Palestine. De même, des tracts furent diffusés, invitant à la mobilisation en faveur de la Palestine martyre. Des brochures intitulées L'incendie et la ruine de la Palestine martyre arrivèrent d'Egypte, en zone nord.
En octobre 1937, à l'occasion de la célébration de la Journée de la Palestine, le fondateur du Parti de l'Union Nationale, Mekki Naciri, mettait en garde les Juifs du Maroc contre la tentation sioniste. Il écrivait dans son journal
el Wahada al-Maghribiya
« Ce sont les sionistes fanatiques qui font planer le plus grand danger sur la race juive établie dans les pays musulmans. Ils préparent eux-mêmes par leur politique l'anéantissement de la descendance Israélite. Entre les Musulmans et les Israélites vivant parmi eux, une seule condition vitale non négociable ? laisser la Palestine aux Arabes et lutter contre les appétits sionistes. Autrement, les Juifs devront assumer la responsabilité de la plus grande des guerres de races contemporaines… »