מורשת יהדות מרוקו

שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה

אפרים חזן

השד"ר  הוא שלוח ארץ -ישראל , נדד בתפוצות ישראל ואסף תרומות למען הישוב

בארץ . הוא סימל בעיני יהודי הגולה את 'ירושלים' , וזו היתה שם נרדף לארץ – ישראל

כולה, ביטוי לכיסופי הגאולה ולאהבת ארץ-ישראל.

לא ייפלא אפוא שבני הגולה קיבלו בזרועות פתוחות ובאהבה רבה את השד"ר ופתחו לו את ליבם ואת כיסם , ורק קשייהם ועוניים הגבילו את יכולתם לתת . בספרו המפורט והמקיף על שלוחי ארץ -ישראל , מציין אברהם יערי במיוחד את יחסם האוהב של בני צפון -אפריקה אליהם .

ומפורסם הוא תיאורו של החיד"א המספר על נשות תוניס ההולכות בעקבותיו ומנשקות שולי גלימתו בחשאי : ' . . . והייתי מטייל בשבת בחצר עם הגביר , והרגשתי , שהנשים היו מאחרי ולוקחות שולי בגדי בנחת וקלות לנשק אותם. . . הערצה מופלגת זו , והאהבה הרבה, שהשפיעו יהודי צפון-אפריקה על שלוחי ארץ ישראל , באות לידי ביטוי מלא וממצה בשירי משורריהם .

שירים אלה אינם שונים בפרוזודיה –תורת המשקל בשירה -, בלשון או בדרכי העיצוב הספרותי משירים אחרים של כל משורר ומשורר שכתבם . ברם יש בהם תמונה של הנוכחות הממשית של ארץ – ישראל של מטה בעיניהם של בני צפון -אפריקה. כמו כן שירים אלה משמשים מקור היסטורי , לעיתים יחיד, למעשי השד"רים ולאישיותם. עוד יש בשירים אלה כדי להעיד על השד"רים כנושאי תרבות ממקום למקום, שבעזרתם מגיעים שירים ולחנים מארץ לארץ ומקהילה לקהילה , עד שלימים ישקע השיר או הלחן וייראה כאילו שייך הוא למקום החדש מאז ימות עולם .

עיקרו של מאמר זה מצביע על אופן התקבלות השד"ר בקהילות צפון -אפריקה , וההערצה והאהבה שהוקף בהן , ומתוך כך , אנו למדים על מקומה של ארץ ישראל ומרכזיותה בכלל חייה של הקהילה . יש בדיוננו כדי להבהיר, מפני-מה רבע מכלל הקדושים הנערצים על יהודי מארוקו באו מארץ הקודש, והם נמנים עם 10 מתוך  12 הקדושים היותר נערצים בקרב יהדות זו .

א. בשבח השד"רים

השירים בשבח השד"רים הם המקור היחיד המתאר במפורש את רגשותיהם ואת רחשי לבם של יהודי צפון אפריקה כלפי שלוחי הארץ . אף הדמות והאישיות המתוארות בשיר ייחודיות, ויש בהן , כפי שנראה מפירוט הדברים , צדדים שאי אפשר להעלותם בתיאור פרוזאי . והכוונה בעיקר לרגשות העולים מתוך הסגנון והלשון המיוחדים של השיר והמשורר וזכרי המקורות המשובצים בשיר.

שירים אלה בני זמנם ומקומם הם , שהרי נכתבו לכבודו של אדם מסוים , ואף עניינים שבתולדות חייו מוזכרים בשיר. כיוון שכך אין למצוא את השירים הללו בקבצים הכוללים של שירה ופיוט, אלא בדיוואנים – אלו הקבצים המיוחדים למשורר אחד וקולטים את כלל שירתו – והם אינם מצויים בידינו בשפע . אם נבקש ללמוד מן השירים המובאים במאמר על מידת תפוצתם של שירים מסוג זה . נוכל לראות בהם דגם מייצג בלבד, ולהביא בחשבון את היחס שבין מאות קובצי השירה והפיוט הכלליים ובין מעט הדיוואנים המיוחדים למשורר אחד.

אחד הדיוואנים החשובים הוא קובץ שיריו של גדול משוררי יהדות מארוקו והמפורסם שבהם , רבי דוד חסין . דיוואן זה נדפס פעמיים ) אמסטרדם תקס" ז ; קזבלנקה תקצ "א( , ושיריו כלולים בכל קובץ צפון אפריקאי .

 מדור שירי השבח שבספר נקרא ' יקרא דחיי' , והוא פותח בשישה שירים לכבוד שלוחים של ארבע ערי-הקודש : ירושלים , חברון . צפת וטבריה . בשירים אלה עולה דמותם המופלאה של שד"רי ארץ ישראל , כפי שראה אותה רבי דוד, ומתוכם אביא כאן שני שירים.

מיד בקריאתם חש הקורא באהבה ובחיבה המקיפות את השד"ר מצד הקהילה בכלל ומצד המשורר בפרט : לא זזתי מחבבו – וקראתיו אבי' . דגלו עלי אהבה בלי קצבה' . תיאור אישיותו המופלאה של השלוח . גדולתו בתורה ומידות טובות שיש בו – כל אלה מתוארים בהרחבה ובנדיבות. וכמובן , המשורר קורא לקהל לסייע לשד"ר למלא שליחותו , היינו לתרום בעין יפה וביד רחבה לארץ ישראל . המשורר מברך מקרב לב את השלוח . ובמיוחד שיזכה לשוב בשלום וללא פגע לארץ הקודש , מדרך החלאות שהוא הולך בה. השירים מדגישים את זיקת השלוח לשולחיו , שכן חלק לא-מבוטל מהתרשמות בני הקהילה מהשד"ר היה מבוסס על מכתבי השליחות' והמלצות חכמי ארץ ישראל . כמו בשירי-שבח בכלל , אף בשירים אלה מנצל המשורר את שמות המהוללים למישחקי לשון , שיבוצי פסוקים ורמזי מקורות. באופן טבעי מבליטים שירים אלה את עניין שליחות המצווה ואת זכות ארץ- ישראל ושבחיה ותולים שבחים אלה אף בשלוח

עוד יש לציין בשירים שלפנינו את החריזה על-פי המבטא המקובל בצפון אפריקה כגון : תרצה-אשה-מתנשא ; את השימוש ברובדי-הלשון : לשון המקרא , לשון חכמים ואף בלשון הארמית, זה בצד זה וזה בתוך זה , והוא ממאפייני לשון שירתו של רבי דוד חסין . בעניין זה בולטים השיבוץ 'שבחו רבנן לדצבי' , וכן השיבוץ שהוא תרגומו של אונקלוס לאבני החושן )שמות כח : יז ( , 'סדרא קדמאה ברקן סמקן ירקן מרמצן ובהקן בתוך מרחבי  מעניין גם מישחק הלשון 'מה נאה . . .

נר זה מישחק המילים נר- ניר מתאפשר על-פי המיבטא של יהודי צפון אפריקה, ההוגים צירה וסגול כחיריק ולהיפך . נוסיף כי גם שיבוצי המקראות בסיומות המקראיות  ובתוך הטורים הם מלאכת מחשבת נאה , כגון ברכתו של המשורר לרבי שלום עמאר במחרוזת האחרונה ) אני היום אשירה(

נורא דגול מרבבה

ינחילך בארץ טובה

שם תַּעֲלֶה וראה ב-

נִים לְבָנֶיךָ, שָׁלוֹם !

הסיומת המקראית  )תהילים קכח : ו( כבר הובאה בטור שלפני האחרון , וחילק המשורר מלת 'בנים' והעמיד הברתה הראשונה בחריזת הסטרופה ושאר הפסוק מסיים את המחרוזת, אלא שהמשורר קיצץ בהמשך הפסוק 'שלום על ישראל' , והפך מלת 'שלום' לפנייה נרגשת לשלוח המבורך .

נעבור עתה אל השירים עצמם .

אקריב היום תשורה שי למורא

שיר שבח לכבוד שלוח ירושלים , צבי הלוי , ששהה במארוקו קרוב לשנת תקמ"ב- 1782 הפייטן מתאר את מעלותיו של ר' צבי ובעיקר את גדולתו בתורה .כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב  ]תבנה ותכונן במהרה בימינו[ החכם השלם כהר"ר ]כבוד הרב רבי[ צבי הלוי .נועם 'קומי יעלת הישר' סימן 'אני דוד בן חסין חזק ' .

תיאור : 15 מחרוזות דו-טוריות, וכל טור מתחלק לשתי צלעיות. ב 3 – הצלעיות הראשונות חרוז הסטרופה ובצלעית האחרונה חרוז האזור. העובר לאורך השיר . חריזה : אב, אב / גג , גב / דד , דב / וכו' .

משקל : 11 הברות בטור )השוואים והחטפים מן המניין ( ," באות אחרונה של מלת האקרוסטיכון הוא מעמיד 14 הברות בטור. מקור : תהלה לדוד, דף מ ע "א .

90 – אקריב היום תשורה

פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב החכם השלם כבוד הרב רי צבי הלוי. סימן אני דוד בן חסין חזק.

אַקְרִיב הָיּוֹם תְּשׁוּרָה / שִׁי לַמּוֹרָא

לִצְפִירַת תִּפְאָרָה / עֲטֶרֶת צְבִי

נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בּוֹ / שֶׁהַכֹּל בּוֹ

לֹא זַזְתִי מֵחַבְּבוֹ / וּקְרָאתִיו : אָבִי

יָפֶה דּוֹדִי אַף נָעִים / רֹאשׁ נְדִיבִיםְ וְשׁוֹעִים

מִבְחַר אֲהוּבִים וְרֵעִים / עֵינַי וְלִבִּי

דִּגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה / בְּלִי קִצְבָּה

וְּכמֹו אֵשׁ לֶהָבָה / בוֹעֵר בְּלִבִי

וְעַל טוּב אֶזְכְּרֵהוּ / וְאַנְוֵהוּ

אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא / עָדִיף מִנָבִיא

דֵּין אִיהוּ נִיהוּ הֲדַר / אֲשֶׁר נִשְׁבַּע וְנָדַר

לַאֲבִיר יַעֲקבֹ דָּר / בְּאֶרֶץ הַצְּבִי

בְּדַת הָאֵל יִתְבּוֹנָן / כִּתְרֵי מִנָּן

שַׁבְּחוּ רַבָּנַן / לְדִצְבִי

נָגִיד רַב וְנֶאֱמָן / וְנַעֲמָן

מִנֹּפֶת צוּף וָמָן / מָתוֹק בְּקִרְבִּי

חֲסָדִים מָלֵא כֻלּוֹ / וְנֹגַהּ וְגַם אוֹר לוֹ

כָּשֶּׁמֶשׁ בְּהִלוּ / נֵר מַעֲרָבִי

סִדְרָא קַדְמָאָה בָּרְקָן / סָמְקָן יָרְקָן

מְרַמְּצָן וּבָהְקָן / בְּתוֹךְ מֶרְחָבִי

יִפְתַּח אִישׁ אֶת יָדוֹ / מִמְּאֹדוֹ

וְלִפְנֵי כְבוֹדוֹ / אוֹתוֹ יָבִיא

נְדָבָה לוֹ תֵרָצֶה / כְּמוֹ קְּרְבָּן אִשֶּׁה

לִפְנֵי צוּר מִתְנַשֵּׂא / אֱלֹהֵי אָבִי

חָכָם יָרֵא וְתָם / שְׁלַחוּ מִתָּם

וּלְקַיֵּם מִצְוָתָם / רָץ כַּצְּבִי

זְכוּתָם תִּהְיֶה אִתוֹ / בְּעֵת לֶכְתּוֹ

בְּבוֹאוֹ וּבְצֵאתוֹ / וּזְכוּת הַתִּשְׁבִּי

קַבֵּל נָא, מִכְלַל יֹפִי / שִׁירַת זִמְרַת צִפְצוּפִי

לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי / וְהֶגְיוֹן לִבִּי

אני היום אשירה לכבוד ספיר יהלום שיר שבח לכבוד שלוח טבריה , רבי שלום עמאר , מחכמי מראכש שעלה לארץ ישראל . יש לשער שהשיר המפורסם 'אוחיל יום יום אשתאה' , המתאר את טבריה ומדבר בשבחה , נכתב בהשפעתו ועל-פי תיאוריו של רבי שלום.

כתובת השיר : 'פיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם . החכם השלם כהר"ר שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב נועם 'יא כלאיק ' סימן 'אני דוד בן חסין  .תיאור: שיר שבח הכולל טורי פתיחה )מעין מדריך( ועוד 6 מחרוזות. בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, ובו סיומת מקראית החורזת במלה 'שלום' .

– אני היום אשירה

םיוט יסדתי לכבוד חד מינן דסליק להתם. החכם השלם כבוד הרב רבי שלום עמאר שליח טבריה תוב"ב – סימן אני דוד חסין

אני היום אשירה / לכבוד ספיר יהלם

צרור המור ויקרא / אליו ה' שלום

דר שוכן ברום חביון

ישכן תמיד, עליון

תוך עיר קדש, עיר ציון

תתענג על רב שלום

וכמו פעם בפעם

קרא תוך רבבות עם

דת דרכיה נעם

נתיבותיה שלום

דרשו הנמצא כזה

חכם עדיף מחוזה

מה נאה מה טוב נר זה

אוהב ורודף שלום

במושב זקנים ת-

הלל. צור אורה יעטה

יחנך וגם יטה

לך כנהר שלום

נאור, דגול מרבבה

ינחילך בארץ טובה

שם תעלה וראה ב-

נים לבניך שלום

חסין קדוש בטובו

השם עבים רכובו

ידריך אותך בנתיבו

וישם לך שלום

גם רבי יעקב בירדוגו חיבר שירים לכבוד שד"רים . משני שיריו בסוג זה , לכבוד ר' יוסף מצליח ולכבוד ר' רפאל פראנקו אביא את השני , שזיקה נוספת לו לארץ-ישראל בהיותו כתוב על-פי הלחן והמתכונת של 'אוחיל יום יום אשתאה' לר"ד חסין . שיר זה מציין את גדולתו ומידותיו הנעלות של השלוח , את שמחת הקהילה שזכתה לארחו , את שבחי ארץ – ישראל , קריאה לסייע בנדיבות לשלוח וברכות ואיחולים לו שיזכה לשוב בשלום לארץ-הקודש. המשורר מרמז , כי ר"ש פראנקו הוא משורר בעל יכולת ) ' ולו בשיר זרוע'( . ודאי שלוחים כמותו הביאו את השפעת שירתה של א"י למערב ואת השפעת המערב למזרח . כך נפוצו שני שיריו של ר"ד חסין 'אוחיל יום יום אשתאה' ובמיוחד 'אערוך מהלל ניבי . . . לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא' , שנקלטו היטב בקהילות המזרח התיכון . והאחרון אף נדפס בסידורים שונים בנוסחי הספרדים.

קינות על שד"רים

לא רק שירי שבח לכבוד שד" רים נכתבו בצפון -אפריקה אלא גם קינות על שלוחים שנפטרו תוך כדי שליחותם. מסע ברחבי צפון אפריקה באותם זמנים היה כרוך בסכנות מרובות. השד" רים עשו בדרכים משובשות, במסעות שנמשכו חודשים ושנים, ועימם סכומי כסף ניכרים שגבו בקהילות. הם היו מופקרים לליסטים ולפורעים, ושד" ר לא – אחד נפל קורבן למעשי שוד, או קיפד את חייו תוך כדי שליחותו . מותם של שד" רים אלה , הרחק מארצם ומביתם תוך מילוי שליחות של מצווה, נחשב למות קדושים ,

וקינות נקשרו עליהם . אביא להלן שתי קינות על מות שני שד" רים : ר' עמרם דיוואן ור' אליעזר גאלימידי.

ר' עמרם דיוואן , מחכמי ירושלים , יצא פעמיים בשליחות חברון למארוקו – 1773 1763

בשליחותו השנייה, בהיותו במכנאס , חיבר ר' דוד חסין לכבודו שיר-שבח נלהב , המביע את הידידות העמוקה שנתקשרה בין השניים :

נפלאת "אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

ידידותך חושקת

נפישי, תמיד שוקקת

אודם פטדה וברקת / נם נזם זהב וחלי.

כאשר הגיעה השמועה על מות רבי עמרם תוך כדי שליחותו השנייה במארוקו , כתב ר" ד חסין קינה מרה על ידידו . הקינה מתייחסת אל הנפטר כאל ידיד, ובעיקר כאל שלוח נאמן של ארץ – ישראל . מפאת חשיבותו של רבי עמרם ומקומו המרכזי בתודעתם של יהודי מארוקו , מובא השיר במלואו להלן.

– אזיל דמעה

 קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א

אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה

חסרא ארעא / דישראל גברא רבא

נהי נהיה / תאניה ואניה

בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא  מילות קריאה של צער בארמית )

האניה / להשבר חשבה                                   חסרא

ימררון /  בכי עדת ישורון

יעדרון / מהם שמחות ורון

על עיר חברון / איכה בדד ישבה                      חסרא

דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה

כי סר צלה / חשך ונעתם הלה

תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא                  חסרא

והוא על נ / דיבות יקום יחנה

מאת בני / ישראל צדקות נותני

מצוות קונה / עובד האל מאהבה                      חסרא

דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו

ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו

ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא                      חסרא

בשליחותו / זריז עומד על משמרתו

ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו

חניתו / לבני הישיבה מקרבא                         חסרא

נקי דעת / זכה וברה נובעת

ומכרעת / תבחן אזן שומעת

וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה                 חסרא

אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן

ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן

ונעמן / במדבר בערבה                                חסרא

היא דינא / נחית לעמקא דדינא

שם טוב קנה / שליחא דרחמנא

באמונה / ידו היד המרבה                            חסרא

רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים

חזיה יומי / לבר אלהין דמי

לית ליה טימי / כמרגניתא טבא                   חסרא

נפלו אימים / עלי ומעי הומים

צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים

צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה       חסרא

עמרם נבחר / נקי כצמר צחר

כבן שחר / אורו נבקע כשחר

טוב ממסחר / דכספא ודהבא                     

חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא

זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה

זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה

ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא

ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה

ביאורים ומקורות

1 אל. . . טוב – על-פי ש"א ב : כד.

2 חסרא. . . רבא – ארץ- ישראל חסרה אדם גדול, על-פי בבלי מגילה כה ע"ב.

3 נהי. . . ואניה – לשונות של קינה, על- פי מיכה ביד : איכה ביה.

4  בייא בייא – מלות קריאה של צער בארמית ; וראה : בבלי יומא סט ע"ב .

ארץ צביה – ארן- ישראל , על-פי דני ' יא : טז.

 5 האניה להשבר חשבה – ציור לגודל הצער, על- פי יונה איד.

7  יעדרון – אחרי מות רבי עמרם גדול הצער ואי-אפשר לשמוח ולעלוז .

8  חברון – הנפטר היה שלוח חברון . איכה בדד ישבה – על-פי איכה א "א.

9  דורש אין לה – על-פי יר' ל : יז . קרית. . . חבלה – גדול צערה של חברון , על מות בחיר בניה

ושלוחה הנאמן .

10סר צלה – הוא רב עמרם . ונעתם הלה – קדר ואפל אורה של חברון .

11  תרים קולה – תתן קולה בצער וביגון . איו. . . ולבא – על-פי זכ' חיי.

 12 והוא. . . יחנה – טורח הוא הרבה על נדיבות לבם של בני הקהילות.

 13 צדקות נותני – נותני צדקות, וזו סמיכות הפוכה.

 14 קונה – הבורא, כלומר מקיים מצוות הבורא מאהבה.

15  דור. . . ופרנסיו – על-פי בבלי סנהדרין לח

16 – ואנשיו – כל הפרנסים ובני הקהילה. שוקקים. . . ופרושיו – שומעים דברי פירושיו ודרשותיו

בשקיקה ובחשק רב.

17 – אמירה נעימה יהובא – אמירתו ניתנת בחן ובנעימות, על-פי בבלי שבת קה ע"א.

18 – בשליחותו – שהיה שד" ר מארץ-ההראל .

19 – ותשובתו . . . ביתו – שבין שליחות לשליחות שב לביתו שבארץ-ישראל הרמה והנישאה, על-

פי ש"א ז : יז .

20 – חנייתו . . . מקרבא – בכל מקום ששהה קירב אליו את בני התורה ואת הלמדנים וכיבדם, על

דרך בבלי הוריות ו ע. ב.

22 – ומכרעת – דעתו מכריעה את הכף בחילוקי-דעות. תבחן אוזן שומעת – השומע דבריו

מקבלם, על-פי איוב יביא.

23 – וקולעת. . . בה – דברים נכונים ומתאימים וקולעים. הלשון על- פי שו' כ : טז .

24 – אב רחמן – אב אוהב הוא למשפחתו . כדרדע וכלכל והימן – בחכמתו . על-פי מ"א ה :יא.

26 – ונעמן – מישחק מלים עם השם הפרטי המקראי )כגון : בר' מו :כא( , וכוונתו כי נעים הוא רבי

עמרם למכיריו .

במדבר בערבה – מישחק לשון , על-פי דב' א :א, כלומר, ערב הוא בשעת דיבורו .

27 – הוא. . . דדינא – על-פי ב"ק נג ע.א. דיין היורד לעומק הדין ולעיקר העניין .

28 – שם טוב קנה – על-פי אבות ב, ז , קנה שם טוב קנה לעצמו . שליחא דרחמנא – שהוא שלוח

ארץ- ישראל, לפיכך נקרא שלוחו של הקב"ה. ומכאן הקיצור שד"ר )פענוח אחר : שלוחא דרבנן

. – שליחם של חכמים( , וראה הערה 1

29 – באמונה. . . המרבה – על-פי שמ' יז : יב.

30 – רב טביומי – מחכמי התלמוד. משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים.

31 – חזויה יומי – על -דרך דניי ז :ב. חזויה. . . דמי – דומה הוא במראהו למלאך אלוהים.

32 – לית. . . טבא – אין בו חסרון , כמרגנית טובה ויקרה.

33 – נפלו . . . הומים – על-פי תה' נהיה. וציין בזה גודל צערו.

34 – צדיק תמים – על-פי בר' ו : ט. ארץ העמיס – כינוי לחוץ-לארץ, בפי חז"ל .

35 – זו . . . שיבה – על-פי המדרש לבר' טו :טו )ב"ר סג : טז( והלשון על-פי בבלי עירובין נא ע"א. זהו

גורלו של רב עמרם, שלא ישוב לארץ- ישראל.

36 – עמרם. . . כצמר – מישחק לשון בין השם עמרם למלה עמר – שהוא צמר בארמית.

37 – כבן שחר – דומה הוא לכוכב, על -פי יש' יד : יב. אורו נבקע כשחר – על-פי יש' נח :ח .

38 – טוב. . . דהבא – על-פי משלי גיד ; טוב הוא ממסחר של כסף וזהב.

39 – חולק. . . הבא – מסיים בברכה לנפטר : חלק טוב יינתן לו לעולם הבא.

40 – זך , צור, אהיה – כינויים לקב"ה, שהוא מלך ממית ומחיה – על-פי נוסח התפילה בברכת

מחיה המתים.

41 – יהיה – יתקיים.

42 – ברא כאבא – יזכו הבנים להיות גדולים בתורה ובמעשים כאביהם הנפטר. על-פי בבלי עירובין

ע ע"ב.

43 – לא. . . עזיבה – יזכה ויחיה עד זקנה ושיבה. סיום בברכת הנפטר ובברכה לבנים.__

הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלהמת־העולם השנייה

מיכאל אביטבול

פעמים – מספר 2 – 1979

לזכר אנדרה נרבוני אלג׳יר (1912) — תל־אביב (1979)

1. מקונגרס באזל עד מלחמת־העולם הראשונה

הציונות המדינית חדרה לצפון־אפריקה — תוניסיה, אלג׳יריה, מארוקו — בין שנת 1897 לשנת 1900, שבה מונה מטעם הועד־הפועל הציוני הד׳׳ר א. ואלנסין, רופא צעיר מקונסטאנטין (אלג׳יריה), לנציג התנועה בשלוש ארצות המערב. מצב היהודים היה שונה בכל אחת משלוש המדינות, ודבר זה השפיע על התפתחות הציונות בכל אחת מהן..

באלג׳יריה נהנו היהודים מאמאנציפאציה מלאה משנת 1870, כאשר פקודת־כרמיה העניקה את האזרחות הצרפתית למרבית היהודים. במקביל לשינוי זה במעמדם המשפטי נגסה האסימילאציה התרבותית בחלקים נרחבים של הקהילה, בהשראת המנהיגות הקונסיסטוריאלית, שראתה כמשימתה העיקרית להוביל את יהדות אלג׳יריה בנתיב שבו עברה יהדות צרפת מאז המהפכה הגדולה. ובאותו זמן, עם תהליך המודרניזאציה, נתקלה יהדות אלג׳יריה ביחס עויין ובאנטישמיות פרועה מצד היסוד האירופי באוכלוסיה המקומית — ליבראלים ושמרנים, אנארכיסטים ואנשי־כנסייה, כולם נטלו חלק במסע האנטישמי בניצוחו של א. דרומון, מחבר La France Juive, שזכה להיבחר כנציג אלג׳יר בפארלמנט הצרפתי. התסיסה האנטי־יהודית הגיעה לשיאה ב־1897 כאשר ברוב ערי המושבה שבראשיהן עמדו אנטישמים מושבעים — אירעו התנכלויות חמורות נגד יהודים שגרמו לאובדן חיים ורכוש.

הערת המחבר :  מאמר זה מבוסס בעיקר על התעודות המצויות בארכיון הציוני המרכזי(להלן: א.צ.מ.). תודתי העמוקה לעובדי הארכיון על עזרתם האדיבה ועל הדרכתם המסורה. על ההתכתבות בין ד׳׳ר ואלנסין (Valensin) לבין הוועד הפועל הציוני בווינה, ראה: א.צ.מ. 12.8.1900 :Z1/313. המחקר על הפעילות הציונית בצפוךאפריקה לוקה עדיין בחסר, אם כי החומר עשיר ומגוון מאוד. הוא זכה עד כה לטיפולה של חוקרת יחידה, ד. בן־סימון־דונת, המקדישה לציונות הצפון־ אפריקאית פרק בספרה על קליטת יהודי צפון־אפריקה בישראל. ,D. Bensimon-Donath 45-78 .Immigrants d'Afrique du Nord en Israel (1970), pp

הידיעות על הפרעות באלג׳יריה אכן הגיעו אל אוזני המתכנסים בקונגרס הציוני הראשון, שבו נכח נציג מצפון־אפריקה, מ. עטלי מקונסטאנטין. אולם כינוס זה, ש׳׳בו הוקמה מדינת היהודים״ זכה להד קלוש ביותר בין יהודי אלג׳יריה, פרט לקהילת קונסטאנטין, כפי שמעיד מכתב זה שנשלח אל תיאודור הרצל בידי אגודת־נוערמקומית:

" יוזמתך להגשים הלכה למעשה את הרעיון הציוני היכתה הדים רבים בקונסטאנטין. הרעיון הציוני אשר התפשט בקרב בני־קהילתנו, הסובלים מרדיפות כמו אחיהם ברוסיה וברומניה, מקבל את תמיכתם המלאה והחמה של כל יהודי קונסטאנטין הרואים בו הדרך היחידה לפתרון הבעיה היהודית. בשם בני דתנו אנו מביעים בזאת את הסכמתנו השלמה להחלטות שהתקבלו בקונגרס ומבטיחים לך מלוא תמיכתנו ".

בתוניסיה, שהיתה תחת פרוטקטוראט צרפתי משנת 1881, סירבו השלטונות להעניק אזרחות צרפתית ליהודים, עקב הסיבוכים שצעד זה גרם באלג׳יריה. עם זאת, הם לא נמנעו מלעודד את הרחבת החינוך הצרפתי בקרב היהודים. אולם הקהילה שמרה, בצד פתיחותה לתרבות צרפת, על מוסדותיה הרוחניים ועל יחס עמוק אל המסורת.

בניגוד (         ) (ל)יהודי אלג׳יריה, יהודי תוניס הנם כמעט כולם אנשי־מופת, נאמנים לעמם וציוניים ברוח ישראל סבא (  ). לב היהודים מתוניס ער לכל דבר היקר והקדוש לו והוא מסור בכל נפשו למסורתנו, לארצנו ולשפתנו. בין הדור החדש תמצא לשמחתך אברכים שמלאו את כרסיהם בש״ס ופוסקים, יוצאי ירך הישיבה שהציצו ונפגעו אבל טעמם ויהדותם עמד בם.

כך כתב אל נחום סוקולב בשנת 1913 א׳ טורצ׳ינר, מי שייצג את יהודי תוניסיה בקונגרס הציוני הי״א. הוא העיד על עצמו כעל מי שזרע את ״הגרעינים הראשונים״ של הציונות בתוניסיה, בהגיעו לשם לרגל עסקיו בשנת 1901, אך ידוע כי מיד לאחר הקונגרס הראשון קמה בתוניס אגודת צעירים ציוניים, שעליה אין לנו ידיעות, פרט לעובדה ששיגרה ברכה לבאי הקונגרס השלישי. למעשה, בכל מקום שאליו הגיעה הידיעה על ייסוד התנועה הציונית — באמצעות תיירים או עיתונות, ובכלל זה המליץ והצפירה — קמו יחידים והחלו לארגן ביוזמתם קבוצות לתמיכה ולהתרמה לטובת התנועה החדשה. ואכן, בשנות מלחמת־העולם הראשונה צצו אגודות ציוניות בכל אחת מהערים הגדולות של תוניסיה: בתוניס (״אגודת ציון״ בראשותם של עו״ד אלפרד ואלנסי ויוסף בראמי ו״יושבת ציון״ בראשות הרב בוקארה ועו״ד ג׳ בונאן), בסוסה (״תרחם ציון״), בספאקס (״אהבת ציון״) וכבדה (״בני ציון״).

מתוך פעמים מספר 24

הקינה השנייה היא על ר ' אליעזר גאלימידי , שלוח ירושלים, שתוך כדי שליחותו נהרג בידי ליסטים , בשנת 1804 או 1806 , בכפר בתוניסיה. הקינה עליו נכתבה בידי ר' אליהו סדבון , מפייטני תוניס המפורסמים , הנמנה עם ארבעת הפייטנים המרכזיים של קובץ הפיוטים התוניסאי החשוב ביותר 'שירי זמרה . ר' א סדבון כתב שתי קינות בלבד , וזו המובאת להלן כלולה בדיוואן שלו , המצוי בכתב -יד, מאוסף בניהו . בקינה שלפנינו באים לידי ביטוי הכאב, הזעם והזעקה המרה על המוות הטראגי של

גדול בתורה , שלוח ארץ – ישראל , תושב ירושלים עיר הקודש, שנרצח באכזריות והושלך על אם הדרך מדוקר ומתבוסס בדמו , על אדמה טמאה . הרחק מביתו וממשפחתו . קינת דוד על יהונתן )שמ"ב א : יט-כז ( מזמנת פסוקיה למשורר, שכן בשתי הפעמים המוות הוא טראגדיה אישית ואסון לאומי . ולא נחה דעת המקונן עד שראה בהרוג דוגמה של עבד ה ' , הנושא עוון העם כולו ומכפר במותו על כלל ישראל .

ארים בצור וחלחלה

קינה על מות השד" ר רבי אליעזר גאלימידי , שנרצח בתוניסיה בידי שודדי דרכים . שיר מעין אזור , בעל רפרינים מתחלפים , הבאים בראש השיר ועל-פי חריזתם משתנה חריזת האזורים . לבד מטורי הפתיחה כולל השיר 10 מחרוזות, בכל מחרוזת 3 טורי סטרופה וטור מעין אזור, בחריזה מתחלפת לסירוגין . בסיום רפרין שונה.

כחוכת השיר : 'קינה להרc המנוח כמה"ר ]כבוד מורנו הרב[ אליעזר גאלימידי שיצא בשליחות ארץ- ישראל ונהרג בידי ליסטים בעו"ה ]בעוונותינו הרבים[ , והיא לתמרור "קול אהלה תתיפח" והסימן אליהו

מקור : דיוואן סדבון )כת"י בניהו( דף ב ע" ב .

ארים בציר וחלחלה                 קול מספד נהי ויללה

בנפש מרה נהליה                   אל השמועה כי באה

איכה מבין כל מדע                   כהימן כלכל ודרדע

נפל ביד עם לא ידע                 כנפול לפני בני עולה

ארים בציר

אבכה מי יתן ראשי                 מים שבתי וחדשי

אל שוכן ציון עיר קדשי           נגדע בארץ טמאה

בנפש מרה

לב נמס רפו ידיים                    וכל ברך תלך מים

ליקיר ירושלים                       חרב בן עמון שכלה

ארים בציר

לא ציוה אחריו אל ביתו           לא נשק לבנו ולבתו

הכמות נבל יהי מותו                 לזאת ידמה כוס וקאה

בנפש מרה

ידיו לא היו אסורות                  בחרב צר מדוקרות

בדם פצע וחבורות                    נתגולל בתוף מסילה

ארים בציר

יום הקיפוהו כזבובים                עדת מרעים וכלבים

שק אפר יוצע לרבים                 ואבל ובכי ומשואה

בנפש מרה

הרים נגעל גבור בהם               אל טל ואל מטר עליהם

כברזל יהיו שמיהם                   כי שם אבירי אל סילה.

ארים בציר

הורד מאת אחיו יצא          ציר נאמן במועצה

בוקר בקשתיו לא נמצא       ערב והנה בלהה

בנפש מרה

ומי ינחם בן יקיר              הקר דמעיו כהקיר

מים באר, ומגשש קיר       כמו עור באפלה

ארים בציר

והוא מעוונותינו              מדוכא מחמד עינינו

אכן הוא נשא חליינו           וכל עולה וחטאה

וכל עולה וחטאה             בחבורתו נרפאה.

ביאורים ומקורות

-1 בציר וחלחלה – בכאב וברעד.

-2 נהלאה – מפוזרת ומורחקת על-פי מיכה ד : ז . אל. . . באה – על- פי יח ' כא : יב.

-3 מבין כל מדע – הוא רבי אליעזר שהיה חכם וגדול בתורה. כהימן כלכל ודרדע – הנודעים

בחוכמתם, על-פי מ "א ה :יא.

4 עם לא ידע – על דרך דב' כחילו. כנפול. . . עולה – על-פי ש"ב ג : לד.

-5 מי . . . מים – על-פי יר' ח :כה. שבתי וחדש – צערי גדול עד כי גם בימי חג ומועד לא אחדל

מבכי .

6 -אל שוכן ציון – על הנפטר, שהיה איש ירושלים.

7-וכל. . . מים – על -פי ית

8 ליקיר ירושלים – שם של כבוד לחשובי ירושלים, על-פי יומא ויד.

חרב בן עתון – על-פי ש"ב יביט.

10 הכמות נבל – ש" ב ג : לג . כוס וקאה – עופות המסמלים חורבן וקינה. על דרך תה ' קב : ז .

11 ידיו לא אסורות – על-פי ש"ב גלד.

12 בתוך מסילה – על אם הדרך.

14 שק. . . ובכי – על-פי אס' דיג. משואה – חורבן וצרה.

15 הרים. . . שמיהם – הביטוי כולו על-פי ש"ב א : כא.

16 כברזל יהיו שמיהם – על-פי וי' כו : יט. אבירי אל סלה – על-פי איכה א :טו .

17 -מאת אחיו – בני ארץ-ישראל .

. 18 בקר. . . בלהה – שמתחילה ' נעלם' רבי אליעזר ואחר כן נתגלה כי נרצח )ראה : יערי עמ' 704

19 -בן יקיר – בנו של המנוח . כהקיר מים באר – על-פי יר' וזז .

-20 ומגשש. . . באפלה – על-פי דב' כח : כט.

-21 , 22 והוא. . . נרפאה – כל העניין על- פי נבואת עבד ה' , ישעיהו פרק גג

ולסיכום – השירים לכבוד שד" רים או לזכרם הם ביטוי לאהבה ולהערצה שבהן התקבלו שלוחי ארץ– ישראל בקהילות צפון–אפריקה. דמות השד" ר העולה מן השירים היא של אישיות רבת פנים ורבת עוצמה, חוכמה , גדולה ומידות נעלות. בעיקרו של דבר ודאי היו שלוחים אלה אנשי המעלה , ועם זאת הילת הקדושה של ארץ – ישראל ודאי הוסיפה הרבה לדמותם .

המאמר מבוא מתוך חוברת " פעמים " מספר 2 

קיץ תשל"ט – 1979

הצרפתים נכנסו למארוקו רק ב־1912, אולם חלק ניכר מיהודיה קיימו קשרים הדוקים עם העולם החיצון עקב החדירה האירופית שקדמה לכינון הפרוטקטוראט, וכן באמצעות בתי־הספר של כי״ח, אשר החלה בפעילותה באמצע שנות השישים של המאה ה־19. אין תימה איפוא שהאגודות הציוניות הראשונות במארוקו הוקמו בערי־החוף החשופות להשפעה האירופית.

בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״. במכתב אל ת. הרצל מסביר נשיאה, כי דבר הציונות הגיע אל יהודי־המקום באמצעות מנהל ביה״ס של כי״ח וכן בעקבות ביקורו של יהודי ממוצא מארוקאי, תושב מאנצ׳סטר, אשר רכש מניות של אוצר ההתיישבות.

ללא קשר עם אגודה זאת הוקמה באותו זמן בטטואן שבצפון המדינה אגודה בשם ״שיבת ציון״, ביוזמת רופא יליד רוסיה ששירת בעיר. במכתב אל הועד־הפועל הציוני ביקש לשלוח אליו ״את תוכן הפרגרמה הביזלאית, את התקנות ואת יתר הדברים הנחוצים לנו לדעת למען תשמור החברה את פרטי הארגניזציה הכללית״. במכתב נוסף מסביר נשיא האגודה, ליאון ח׳לפון, כי ליד האגודה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״.

שלוש שנים אחר־כך, נוסדה בעיר סאפי אגודה בשם ״אהבת ציון״, המביעה את נכונותה לשרת את הרעיון הציוני אם כי עדיין אין לחבריה ״שום מושג נכון וידיעה ברורה מכל הנוגע להציונות״. אך, כפי שהם מציינים במכתב נוסף להרצל, לקראת הקונגרס השישי, ״מצב אחינו הנוכחי האיום והנורא מאד(——-     )דורש בחזקה (——  ) מראשי הציונות בכלל, ומשיא חוסן תפארתו בפרט, לחוש לעזרתו, לקומם הריסותיו להציב לו יד בתבל ולתת לו ארץ ומשפט אדם — כי אם גם בימים האלה, אחרי התנועה הלאומית הגדולה הנוכחית עוד תשועת ישראל תאחר לבוא ח״ו, אז תקות העם בעתידו הגדול תמס, תהלוך ועל העם העתיק יומין יאבד כלח, ח״ו״.

הפעילות הציונית במרכז מארוקו החלה ב־1908 עם הקמת ״חיבת ציון״ בפאס." מרוב ״התשוקה הנבחרת״ להצטרף אל ״חברת חובבי ציון הקדושה״ שלחה האגודה את שני מכתביה הראשונים אל ישראל זנגוויל, נשיא יט״א (המכתבים הופנו אחר־כך לכתובתם הנכונה). ״חיבת ציון״, שהחלה מיד להפיץ את השקל ואת מניותיו של אוצר־ההתיישבות, הרחיבה את תחום פעולתה לשתי הערים, צפרו ומכנאס.

אם היתה דרושה מידה של פתיחות כדי להחדיר את הציונות למארוקו, הרי באלג׳יריה ובתוניסיה, ובמיוחד בזו הראשונה, היתה השמירה על המסורת הערובה העיקרית להתעוררות הציונית. במדינה זו, היתה קונסטאנטין השמרנית והמסורתית, ולא אלג׳יר או אוראן המודרניות יותר, המרכז היחיד של הציונות, עד תקופה מאוחרת מאוד. בערי־השדה האחרות של אלג׳יריה — בון, סטיף או תלמסן — נוצר הקשר עם המוסדות הציוניים בידי יחידים או קבוצות שראו בציונות מגן יעיל נגד ההתבוללות או אף רעיון דתי במהותו.

את הביטוי המושלם להשקפה זאת מוצאים אנו, כצפוי, במארוקו, שבה היה הרעיון הציוני אפוף אווירה של ״אתחלתא דגאולה״. הגישה הדתית של ציוני־מארוקו, כפי שבאה לידי ביטוי במיוחד במכתבי ״חיבת ציון״, אובחנה עד מהרה על־ידי המוסדות, שהמליצו ב־1910 לפני חברי האגודות של פאס ומכנאס, להצטרף אל פדרציית ״המזרחי״. ההצעה התקבלה, אך ציוני־פאס התקשו להבין, שמצויים בקרב תומכי הרעיון הציוני אנשים ״המתנגדים בפומבי״ לדעה כי יש ״להגן על דתנו הקדושה שלא יעשה בתוך התנועה הציונית איזה דבר המתנגד לה״.

כתוצאה מתפיסה זאת של הציונות, ניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות הציונית בצפון־אפריקה. במוגארור שימש הרב הראשי כמזכיר האגודה המקומית, הוא הדין בסאפי ובמכנאס. אשר לפאס, נמנו כל רבני העיר, ובתוכם הרבנים הראשיים ר. אבן־צור, מ. סידרו, ש. אבן־דנאן וו. הצרפתי — עם חברי ״חיבת ציון״.

אשר לתוניסיה, מציין א. טורצ׳ינר, ״ההתנגדות וביחוד אותה שאנו מוצאים פה באירופה אין שמה. היראים מתיחסים בחיבה ובהדרת קודש לתנועתנו — כשדברתי אני בחברת אגודת ציון בטוניס נמצאו בין הנאספים גם זקנים וישישים יראים ושלמים וחברי בית הדין לצדק. הרב הישיש שהוא חולה ביקש סליחה על פרישתו וככה היה בספקס״.

ואכן הנציג הראשון של תוניסיה בקונגרסים הציוניים היה הרב יעקב בוקארה שהשתתף בקונגרס העשירי וייסד את שתי האגודות שפעלו בתוניס, ״אגודת ציון״ ו״יושבת ציון״.

אפשר להצביע על תופעה דומה ׳בקונסטאנטין, שרבניה המקומיים נמנו עם הפעילים העיקריים של האגודה הציונית המקומית, ״אהבת ציון״."

מאפיין נוסף של הרכב האגודות הציוניות הוא חלקם הרב של יחידים מהרובד המבוסס של החברה היהודית, כולל אנשים בעלי עמדות ציבוריות חשובות. כך למשל, בראש אגודת ״יושבת ציון״ בתוניס עמדו מרצה לכלכלה (ג׳ בונאן), שני משפטנים (ד״ר פיטוסי וד״ר דרמון), בנקאי(ב. לומברוזו), ושלושה סוחרים אמידים(א. דנא, מ. גדליה וא. קוסקאס), חמישה מתוך עשרת חברי ועד האגודה היו בעלי העיטור ״נישאן אפת׳ח׳אר״, המקביל לאות לגיון הכבוד הצרפתי. בראש ״אגודת ציון״ עמד כאמור העו״ד א. ואלנסי, ״העסקן החרוץ העובד יותר מכפי כוחותיו״, ורוב חבריה, בדומה לחברי ״אהבת ציון״ בספאקס, היו ״בעלי־בתים״.^,

עובדה זאת היתה בעלת חשיבות מכרעת בהתפתחות הציונית בצפון־אפריקה. היא תאמה את הערכים המקובלים בחברה המקומית והקלה על הצלחת ההתרמה בקרב התושבים היהודיים. הפעילים המקומיים, בהיותם מעורים היטב בנוף התרבותי של קהילותיהם, האיצו בראשי התנועה לנסות לגייס את נכבדי הקהילה אם יש ברצונם להשריש את ההתארגנות הציונית במקום.

על רקע זה אפשר להבין את הבקשה, המוזרה לכאורה, שהפנו ציוני פאס בשנת 1910 אל הועד־הפועל ובו דרשו כי ההסתדרות הציונית תמליץ לפני אחת המעצמות: בריטניה, צרפת או גרמניה — להעניק את חסותן לאגודת ״חיבת ציון״. כמארוקו בתקופה שלפני הפרוטקטוראט בקשת חסות מעין זו היתה רווחת בקרב היהודים. הנהנים מהחסות זכו לא רק במידה ניכרת של בטחון פיסי כלפי השלטונות וההמון המוסלמי, אלא גם בתחושה מסויימת של כבוד עד כדי כך שהחסות, או הנתינות האירופית, נעשתה אחד מסממני ההצלחה החברתית־כלכלית, כל רצונה של ״חיבת ציון״ היה איפוא ״רק להתיימר בעיני ההמון בכבוד הקונסול״. החסות המבוקשת תעניק ״בטחון חזק לתקותנו ובימים אחדים נוסיף אומץ כח ביתר שאת לחברתנו אשר רבים יסתפחו אליה מכל עבר״. באותה פנייה הם אף תיארו בצבעים קודרים את מצב יהודי־מארוקו ואת מצוקתם, השמה לאל כל אפשרות רצינית להפצת הרעיון הציוני, ״כי להפיץ רעיון נכבד ומפעל כביר בלב עם אשר מצוקותיהם (—————–                                    ) עלו על צוארם וכל ישעם וחפצם רק לתשועת נפשם לעיתים אי־רחוקות, רעיונים לא מעט וסעיפים כבירים דרושים ונחוצים לכלכל הדברים״.

בקשת החסות נדחתה על־ידי דוד וולפסון בנימוק שההסתדרות הציונית ״צריכה לשמור צעדיה ולהזהר מאוד מאוד לבלתי צאת מגדרה ולבלתי עשות דבר אשר יכול להביא אף לצל של חשד כאלו חפצים אנו להתערב בעניינים פנימיים של איזו מדינה (           ). לו שלחנו לחברתכם הנכבדה מכתבי המלצה כלליים אל צירי ארצות אירופה שבעירכם היה דבר זה עלול על פי ידיעתנו את מצב העניינים לגרום נזק רב לתנועתנו״. טיעוניו של וולפסון עקרונית מתקבלים על הדעת, אך ספק רב אם חששותיו היו מוצדקים בנסיבות המיוחדות של מארוקו. יותר מאשר אי־נכונות לעזרה (בהנחה שההסתדרות הציונית היתה יכולה להשיג את מכתבי־ההמלצה המבוקשים) הם מבטאים אי־ידיעה של המצב ששרר במדינה זו שנתיים לפני הפרוטקטוראט. פרשת מכתבי־ההמלצה היא אך דוגמה אחת לאי־הבנה הדדית בין המוסדות הציוניים לחלק זה של העולם היהודי. כך למשל עד שנות העשרים המאוחרות העיקה על ההתקשרות בין האגודות להסתדרות הציונית בעיית השפה, כאשר לצפון אפריקה נשלח חומר־תעמולה ציוני ביידיש ובגרמנית, כאשר בפי הפעילים המקומיים היו שגורות השפות צרפתית, ערבית וספאניולית:

            מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה — כותב מזכיר ״בני ציון״ בבז'ה אל הועד הפועל. — גם בשמי ובשם חברתנו נבקש מכם שלא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קדשנו היקרה לנו מזהב רב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות. הן הן היו בעכרינו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים( ). לכן כתבו לנו בשפה העבריה, ומה לנו לחבק חיק נכריה      .

דא עקא שהחומר בעברית לא תמיד היה מצוי, וכדי להשיגו התבקשו הפעילים בצפון־אפריקה להתקשר עם מערכת ״העולם״ בווילנה. אשר לחומר בצרפתית, נראה שהפדראציה הצרפתית שעליה הוטל התפקיד להפיצו, לא מילאה את חובתה כלל וכלל.

ואף זו, עד שנות העשרים לא נענו המוסדות הציוניים המרכזיים לפניות לשגר שליחים ונואמים בעלי שיעור־קומה לצפון־אפריקה. בקשה ברוח זו הפנה ד״ר ואלנסין לועד הפועל כבר ב־:1900

כאשר היהודים כאן יווכחו מי הם האנשים הדגולים העומדים בראש תנועתנו, כל ההיסוסים יתבטלו וכל החששות יתבדו…

שלוש־עשרה שנה לאחר־מכן יצא א׳ טורצ׳ינר בקריאה דומה לנחום סוקולוב, שיבוא אישית לתוניס ״משום שאותך, רק אותך אני מוצא מסוגל לזה.(   ) אם תבא אתה שמה תרכוש את כל יהודי הארץ ההיא, הלא תוכל לנאום בעברית ודוקא עברית אבל גם צרפתית ואיטלקית אם יהי צורך בזה. כל העם הציוני מתאוננים בצדק שאין הפדרציה הצרפתית והמרכז הראשי שמים לבם אליהם לשלוח אליהם נואמים.

מר ולנסי והחברים האחרים שיחתם והטפתם לציונות יום יום לה נודעים המה למדי.

לא פחות חמורה היתה אי־רגישותם של המוסדות הציוניים המרכזיים בצורך לספק הסברים נרחבים על מהות הציונות ודרכי פעילותה. ספק רב אם תשובות לאקוניות, כמו אלו שהשיבו סוקולוב וולפסון, הניחו את דעת המבקשים: ״דמיונכם — כתב הראשון ליו״ר ׳חיבת ציון׳ — בנכרי ההוא שביקש את הלל ללמדו כל תורה כולה על רגל אחת״. או, לפי נוסחה אחרת ״הכנסו לתוך הסתדרותנו ואז לאט לאט תקבלו את כל הידיעות״.

לעומת זאת, מלאים מכתבי המוסדות המרכזיים פרטים ותזכורוח על הצורך להגביר את מכירת השקל ואת הפצת המניות של אוצר ההתיישבות. עד כדי כך, שיו"ר ״אהבת ציון״ בסאפי שאל, ספק בביקורת ספק בתמיהה, את הרצל:

ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו, והאמן לא נוכל אשר רק להשמיע על השקלים נבראת הציונות ורק ע״י השקל אשר ישקול אחת בשנה יתרומם ויתנשא להקרא בשם ציוני     

לא ייפלא איפוא שהמפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל־צדקה, או מעין ״כולל״ חדש, דימוי שדבק בו במשך תקופה ארוכה ושהיה עתיד להיות בעוכרי ההתפשטות של הרעיון הציוני בצפון אפריקה.