גיבורי ההגדה

כבר בפתח ההגדה, בקטע המקביל ל׳עבדים היינו׳, מוצגות הדמויות המרכזיות בסיפור: ׳עבדים היינו להיטלר הצורר, / ויצילונו בעלות הברית מידו / ביד חזקה ובזרוע נטויה. / ואילו לא באו האנגלים והאמריקנים, / הרי לא היינו ניצולים / לא אנו ולא בנינו / ולא בני בנינו. / אחוזי אימה היינו מהיטלר ועצמתו׳(שורות 31-24). פרעה הוא כמובן ׳היטלר הצורר׳, ובהמשך נוספות עליו עוד דמויות מהמפלגה הנאצית ומהמפלגה הפשיסטית באיטליה. כנגדם ניצבות בעלות הברית, המחליפות את אלוהים בתפקיד המושיע, שהוא למעשה הגיבור המרכזי בהגדה של פסח, אשר אין בה כמעט גיבורים אנושיים.

החלפת האל בבעלות הברית חוזרת ונשנית פעמים רבות לאורך ההגדה, ולמעשה כמעט בכל המקומות שהאל נזכר בהם במקור יש לצפות להחלפתו בציון כללי של בעלות הברית (או אחת מהן: אנגליה, אמריקה, רוסיה והגוליסטים ) או בדמות אחד ממנהיגיהן: בעיקר רוזוולט, המוצב במקומות רבים במקומו של האל המושיע, או דה־גול, הממלא את מקומו של האל המוציא ממצרים,  ובמידה מועטה גם צ׳רצ׳יל. מפתיעים במיוחד קטעים שבהם הומרו דבריו של האל בדברי מנהיגי האומות, כדוגמת דברי דה־גול ׳ועברתי בארץ צרפת ב—­ההוא׳ ובו׳(שורות 224-220). יש לציין גם את ההקבלה של דמויות ארבע־. הבנים ודמויות חכמים שנזכרו בהגדה לדמויות היסטוריות, וכבר הערתי על ההקבלה המפתיעה בין חמשת התלמידים לחמשת מנהיגי מדינות הציר ועל הצבת ׳רבי יוסף סטלין׳ במקומו של רבי יוסי הגלילי.

הבחירה השיטתית להעמיד את בעלות הברית ומנהיגיהן במקומו של אלוהים היא מרכיב חשוב בתפיסת העולם הבאה לידי ביטוי בחיבור, והיא זורה אור על היבטים רבים בבחינה שלו, של מחברו ושל קהל היעד שלו יועד. כמו כן בולטת בחיבור המגמה להדיר את האל מן הסיפור, אך האל נזכר בכל זאת בכמה ביטויי מפתח, למשל: ׳ברוך המקום ברוך הוא. / ברוך שהביא את האנגלים ואת אמריקה ברוך הוא׳ (שורות 60-59); ׳ויעש אלוהים נס ויבא את האנגלים׳(שורה 89); וכן נזכר שמו עוד כמה פעמים בהקשרים עקיפים. דוגמות אלה שוללות את האפשרות לזהות בהגדה תפיסת עולם אתאיסטית. עם זאת מידה ניכרת של קטרוג כלפי שמיא בוודאי יש כאן.

ניתוח הכלים הספרותיים ב׳הגדה די היטליר׳ עשוי לסייע בהגדרת מקומה של הפרודיה בחיבור. אי אפשר להתעלם מהמטען הפרודי המצוי בסיפור, והוא בולט במיוחד במעברים הבין טקסטואליים הנכפים תדיר על הקורא. אולם היסודות הפרודיים משמשים למטרות שונות ולעתים מנוגדות: סטירה תאולוגית חריפה, אירוניה, הבעת אופוריה, עדות לתקווה היסטורית ועוד. השימוש המגוון באמצעים פיגורטיוויים להבעת פרודיה אינו מאפיל לדעתי על הנימה האחרת השלטת בחיבור, והמעידה על כוונתו של המחבר להעמיד סיפור חדש בדגמים מסורתיים. לכן אין לדעתי הצדקה לטעון כי המניע המרכזי של המחבר בחיקוי ההגדה היה קומי או סטירי, כפי שטענו אחרים.

אמר רבי אלעזר                                               אמר רבי אלעזר

קאל מוסיו רוזוילט פדיסכור                                אמר מר רוזולט בנאום

טראני אנא כיף ולד סבעין סנא וזכית לי מדכור        הרי אני כבן שבעים שנה וזכיתי שתיזכר

הדים לאלמאן פליאלי בלכור                               הריסת גרמניה בלילות, בהפגזות

חתתא דרשהא מוסיו שורשיל                              עד שדרשה מר צ'רצ'יל

פחאל מא קאל לפסוק                                        שנאמר

תפככר אס עמלת פיהום לא ויתיים ארמי               למען תזכור את אשר עשתה בהם הארמייה השמינית

פטריק מאצאר                                                 בדרך ארץ מצרים

טול ייאמך וייאמי                                              כל ימי חייך וימיי

נתפככר מא צאר                                               אזכור מה אירע

טול איים חיאתך ליאלי                                      כל ימי חייך, הלילות

ולעלמא קאלו                                                   וחכמים אומרים

טולאיים חיאתך מניין תזי לייאם דרוסייא               כל ימי חייך, להביא לימות רוסיה

ברוך המקום                                                      ברוך המקום

מבארך אללאה ברוך הוא מבארך הווא                 ברוך המקום ברוך הוא

מבארך די זאב לינגליז ולאמריך מבארך הווא        ברוך שהביא את האנגלים ואמריקה ברוך הוא

מקאבלת רבעא דלולאד תכללמת תורה                 כנגד ארבעה בנים דיברה תורה

לינגליז כייס, היטליר דאלם                               אנגליה חכם, היטלר רשע

ומוסוליני מא יליקס להדרא                               ומוסוליני שאינו ראוי שידברו בו

האות האנטישמי

עוד לפני 11 בספטמבר נחשב בן-לאדן בעולם האיסלאמי לגיבור. בשנת 1989, לאחר נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, הוא יצא לסיור ניצחון בסעודיה. יותר מרבע מיליון קלטות של נאומיו נמכרו אז באורח חוקי, ואינספור עותקים פירטיים הופצו בדרכים לא חוקיות. גל האהדה השני הגיע בשנת 1998. לאחר הפיגועים הקשים שביצעה אל־קאעידה בשגרירויות ארצות הברית בניירובי, בירת קניה, ובדאר־א־סלאם, בירת טנזניה, שבהם נהרגו יותר מ־250 איש, הגיבה ארצות הברית בירי 66 טילי שיוט אל מחנות אימונים של אל־קאעידה באפגניסטן. בן־לאדן, שיצא בלא פגע, היה עתה למושאו של פולחן אישיות. השם ״אוסאמה״ פירושו אריה, והמפגינים בארצות האיסלאם קראו לפיכך: ״אוסאמה האריה יצא מהכלוב לטרוף את אויבי האיסלאם״. מנהיג האיסלאמיסטים בסודאן, חסן אל־טוראבי, הצהיר אז שבן־לאדן הוא הדגם לחיקוי של הנוער המוסלמי. השנאה לארצות הברית, אמר, ״מולידה רבבת בן־לאדנים״.

הפולחן הגיע לשיאים חדשים לאחר 11 בספטמבר. אם בן־לאדן היה אכן אדריכל המתקפה, התמוגג הפובליציסט המצרי סלים עזוז ביומון האיסלאמיסטי ׳אל־אחראר׳: ״אצור פסל בן דמותו ואציב אותו בביתי, ובמשרדי אתלה את תמונתו. הוא הוכיח שארצות הברית […] יכולה להיות מושפלת״. בשבועון האחים המוסלמים במצרים, ׳אאפאק ערבייה׳, התפייט אחד, ד״ר אחמד אל־מגדוב: ״הו, אוסאמה […] אתה גיבור במלוא מובן המילה. לך כל מעלותיו של הגבר, אלו החסרות אצל חצאי־הגברים השולטים במשאבי הערבים והמוסלמים״.

גם בשטחי הרשות הפלסטינית התקבלו פיגועי 11 בספטמבר בתשואות סוערות. שיא האופוריה נרשם בקרב האיסלאמיסטים ברצועת עזה. לפחות תריסר צוותים של חמאס התאמנו במחנות של בן־לאדן באפגניסטן, ואחמד יאסין שילם להם ישירות את הוצאות הנסיעה. הרשות הפלסטינית נאלצה שוב ושוב לפזר כינוסים והפגנות של תמיכה בבן־לאדן. ביהודה ושומרון לא היו פני הדברים שונים במיוחד. בשכם, למשל, 3,000 איש נאספו יחדיו להפגנת שמחה ולקריאות ״אללה אכבד״ בהגיע הידיעות הראשונות על המתקפה.

וכיצד הגיבו לרצח ההמונים בניו יורק, שנומק במונחים דתיים, אנשי הדת המוסלמים? השיח׳ מוחמר סייד טנטאווי, אימאם מסגד אל־אזהר בקהיר ובעל הסמכות הגבוהה ביותר באיסלאם הסוני, גינה את המעשה והכריז כי הוא נוגד את רוח האיסלאם. אולם משמעות רבה יותר יש לעובדה ששום חכם דת מוסלמי, בשום מקום בעולם, לא הכריז על בן לאדן כופר בשל עמידתו בראש ארגון טרור. לא נשמעה גם עמדה השוללת שלילה מוחלטת את נוסח האיסלאם שבן לאדן מציג בקלטותיו. רק במקרים יוצאי דופן נשמעה בעולם האיסלאמי הקריאה המתבקשת לאסור פיגועי התאבדות. בחודש אפריל 2002, כאשר נאספו במלזיה נציגי 54 החברות בארגון מדינות האיסלאם, נדחתה הצעת המדינה המארחת לראות מעתה בכל התקפה על אזרחים פעולת טרור. התמיכה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בכינוס זה הייתה כמעט פה אחד, כאילו השתלט כבר הג׳יהאדיזם של אל־בנא על העולם המוסלמי כולו.

שערורייתית לא פחות הייתה תגובתו של האיחוד האירופי. שלושה ימים לאחר 11 בספטמבר נתן את האות שגריר צרפת בישראל, ז׳אק הונצינגר, בהזהירו כי יהיה זה ״חוסר אחריות משווע להשוות את התקפת הטרור על ארצות הברית לפיגועי ההתאבדות נגד ישראלים, כיוון שההקשר שונה לחלוטין״. השגריר הונצינגר ילמד אחר כך לדעת שאל־קאעידה וחמאם ממשיכות שתיהן מסורת אחת, את מסורת קוטב, וכי חבריה של התנועה האחת מעורבים גם בחברתה. האם יש בכל זאת נסיבות מקלות לרצח ההמונים מבית חמאס? האם אירופה מגלה מעט יותר הבנה למעשי טבח כאשר הם מכוונים כלפי יהודים מישראל ולא כלפי המעצמה האמריקנית?

בכל מקרה, גישתם של האירופים מקלה על עסקיהם עם העולם הערבי:

רק כשאתה מפריד לחלוטין בין אל־קאעידה לחמאם, אתה יכול לפרש את הטרור הפלסטיני נגד אזרחים ישראלים כחלק, מוגזם אמנם, מ״מאבק שחרור״, ולהמשיך לנהל במצפון שקט עסקים עם מממניו האיראנים של טרור זה. העובדה שהרשות הפלסטינית ביקשה מהאיחוד האירופי שיקצה 20.6 מיליון אירו לתגמול משפחות של מחבלים מתאבדים, נודעה רק עקב הדלפה. סעיף זה, ״מזון וסיוע כספי למשפחות של מרטירים״, נכלל ברשימת בקשות שהגיש לאיחוד בחודש אפריל 2002 שר התכנון של הרשות, נביל שעתי.״ בקשה מסוימת זו נדחתה, אך השתיקה סביבה והמשך הסיוע האירופי העבירו היטב את המסר: ערפאת יכול לתמוך בפיגועי ההתאבדות ואף לממנם בכספי האיחוד בלי להסתכן בהפסקת התמיכה האירופית. בריסל דחתה את כל הידיעות והאזהרות שהגיעו מישראל, וכך ״לפחות מאה, אולי מאות, לוחמי מיליציה של פת״ח״, שהשתתפו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים, ״קיבלו באותה תקופה כסף אירופי כעובדים בשירותי הביטחון של הרשות״.

במקום שיובן הקשר שבין פיגועי ההתאבדות בתל אביב לאלו שנעשו בוושינגטון ובניו יורק, פיתחו הפרשנים באירופה קשר סיבתי בין פיגועי 11 בספטמבר למדיניות ישראל, ש״יצרה קרקע פורייה לטרור״ והחלה את הסלמת ״ספירלת האלימות״ שהובילה לפיצוץ בניו יורק. בחודש פברואר 2002, בעוד לשכתו של ערפאת מקבלת מאירופה עוד 60 מיליון אירו בלי תנאים או ציפיות, תקפו האירופים את ישראל על שהיא מנהלת ״מלחמה נגד הטרור״ שבה היא ניצבת, לפחות מילולית, לצד הממשל האמריקני.

התשואות שהשמיעו מדינות האיסלאם לפיגועי ההתאבדות בישראל, והעמדה האירופית שגילתה כלפיהם הבנה טובת לב, יצרו אפוא מצב פרדוקסלי: מתקפת 11 בספטמבר חזרה כבומרנג דווקא אל ישראל, כאילו עמד במאי מטעם אל־קאעידה מאחורי הקלעים של תיאטרון פסיכולוגיית ההמונים העולמית.

המדינה היהודית אף הוצגה לעתים כאחראית הישירה לאירועי 11 בספטמבר. האגדה שהמציאה והפיצה תחנת הטלוויזיה אל־מנאר של חיזבאללה, בדבר 4,000 יהודים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודתם במרכז הסחר העולמי לאחר שקיבלו אזהרה סודית מהמוסד, קנתה במהירות הבזק את לבם של מיליונים רבים ברחבי העולם. המשפט ״היי, אמריקה, איך 4,000 יהודים ברחו מהפיצוץ?״ היה לססמה מקובלת בעולם האיסלאמי.

Haftara du 8e jour de pessah הפטרת יום שמיני של פסח 

שארח על התרגום בלשון ערבי להפטרה יום שמחני של פסח

רבי אברהם אזולאי. 

אמנם, רבני ירושלים, בהסכמתם ל״זהרי חמה״, בשנת בקש״ו צדק [תח] כותבים: אברהם אזולאי נר״ו. אך לא נראה לערער בשל כך אם מסורת המשפחה. תאריך החיד״א מקבל גם אישור ממקום אחר. רבי דוד קונפורטי כותב. כשעליתי לירושלים פעם אחת בשנת ת״ה ליצירה… זכיתי להקביל פני כל אלו הרבנים הנז׳ זולת מעטים שכבר היו בבית עולמם… והר״ר אברהם אזולאי זלה"ה ולא זכיתי להכירם.

רבינו נקבר בחברון. גם אם מצבתו נשארה שלמה אי אפשר לזהותה, בגלל מנהג חברון שלא לכתוב דבר על המצבות. לידו נקבר רעהו, רבה של חברון, רבי אליעזר בן ארחא.

בית רבינו

רבינו אינו מזכיר מתי נשא אשה. בשנת שע״ט, עת ברח מחברון כותב ״ואמלטה אני וביתי״ וכן בחזרתו לחברון ״אני ובני ביתי אל סביבות העיר חברון״. אך בהקדמת ״בריכת אברהם״, בכ״ה אלול אותה שנה, מתפלל רבינו שיזכה ״להוליד בנים זכרים עוסקים בתורה״. א״כ נראה שבנו, יצחק, עדיין לא נולד. כך נראה גם מהסיבה שקרא לספרו ״בעלי ברית אברם״: ״ובה׳ בטחתי כי הוא יעזרני… ויזכני לקיים מצוות פריה ורביה ובזה אקרא בשם בעלי ברית אברהם ויהיה שמי מלא״. ספר זה נשלם בר״ח טבת שנת ש״פ.

בנו של רבינו, מהר״ר יצחק, שכאמור נולד אחר ר״ח טבת ש״פ, היה מקובל וסופר ודבר ומנהיג. כמקובל – נשתמרו כתבי יד שלו, מהם עולה שנמסר לו על ידי מלאך אודות אירועים שעתידים להתרחש מאוחר יותר בחברון, והוא העלם על הכתב. גילויים אלו כתובים בצורה מעניינת ומפליאה: הפיכת כל אות במגילות קהלת ורות למילה.

כמו כן כתב ספר זרע יצחק ונאבד. פירושים רבים ממנו נמצאים ב״בעלי ברית אברם״

כדבר ומנהיג – כנראה מילא תפקיד חשוב בבעיות שנתעוררו :תקופתו. ביניהם מציאת יורש מתאים לרבי אליעזר בן ארחא, רב העיר, שנפטר בשנת תי״ב.

שתי בנות היו לרבינו. האחת, חנה, אשת רבי בנימין זאבי, היתה אשת חיל וגידלה את בנה לתורה. וכך כותב עליה בנה, רבי אברהם ישראל: ״אדונתי אימי, בתו של שם רבא, הוא הרב הקדוש המקובל האלהי כמהר״ר אברהם אזולאי ז״ל… לא זכיתי להתאבק בעפר רגלי הרב אבא מארי זלה״ה, כי בפטירתו הייתי באותו פרק בן ד׳ שנים. והיא בחכמתה היתה משחרת אותי מוסר רב. ולא עוד אלא כי היתה משתדלת, וחנה היא מדברת, ומתחננת לפני בעלי מקרא שילמדו אותי מקרא״. כבוד גדול עשו לה רבני חברון במותה. בשבעת ימי האבל הספידוה מידי יום. ובנה הספידה בחברון ביום השלושים וביום השנה.

בנה, אברהם ישראל זאבי, תלמיד מהר״ש אבוהב, היה מרבני חברון, ושם עמד בראש ישיבת ״חסד לאברהם" שנוסדה על ידי הגביר אברהם פירירה מאמשטרדם. אחר מותו כונסו תשובותיו חידושיו ודרשותיו על ידי בנו יצחק, שהדפיסם תחת השם ״אורים גדולים״ ו״אור לישרים״.

את בתו השניה השיא רבינו לרבי דוד יצחקי, שהיה חבר בית הדין של מהר״ם גלנטי ואחר מותו היה ראש רבני ירושלים. בנו, רבי אברהם יצחקי, הראשון לציון היה חבית של בעל הפרי-חדש, וכתב ספר ״זרע אברהם״. הוא ניהל בארץ מלחמת חרמה נגד השבתאות וחסידיה בארץ.

החיד״א וזקנו

כתבי רבינו עברו בירושה מאב לבן. נינו, רבי יצחק זרחיה אזולאי, אביו של החיד״א כותב בשער פירוש המשניות שלפנינו: ״חנני אלהים ויתן לי גם את זה, ירושת אבות לנחלת בנים. ה׳ יזכני להגות בו כל ימי חלדי [ולהנחילם] לכל בני, יחד עם החלקים האחרים… [בן] בן בנו של מורי הרב המחבר… הצעיר יצחק זרחיה אזולאי ס״ט״.

ועל עותק ספר ה״לבוש״ של רבינו כותב החיד״א: ״זאת היתה לי ירושת אבות.״ חיים יוסף דוד אזולאי ס״ט״. ובשם הגדולים אחרי סקירת כתבי רבינו הוסיף: ״וכל הספרים הנזכרים הנם בידי בכת״י״. הרי שירש החיד״א את כל כתבי רבינו.

חלק מחיבורי רבינו למד החיד״א תמידין כסדרן. גם בשאר החיבורים עסק ואמנם לא ברור באיזו מידה. הוא מזכיר את כתבי רבינו במקומות רבים בספריו. עתים מסכים עמו, ועתים חולק על דבריו^. אולם תמיד – בדחילו ורחימו. כשהגיע החיד״א לחברון כתב בראש ספר ה״לבוש״ שירש מרבינו: ״וזיכני המרחם ברוב רחמיו להסתפח בנחלת ה׳ פה עה״ק חברון ת״ו, שלהי סיון תקכ״ט. הוא ברחמיו יזכני לשקוד בו אני וזרעי וזרע זרעי בתורה ובמצוות, וזכות מז״ה הקבור פה יגן בעדי כי״ר״.

״מר זקני הרב״ קורא החיד״א לרבינו. ונשאל על כך באיטליה: ״איך אני כותב על הרב חסד לאברהם שהוא זקני, וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני״. והשיב החיד״א ששימוש זה לתואר זקני נכון הוא, ומקובל גם אצל הראשונים ״הלא תראה הרב הגדול מהר״ש בן הרשב״ץ כותב אדוני זקני על הרמב״ן בכמה תשובות, והוא שישי לרמב״ן".

החיד״א ביקש מבנו, הר״ר רפאל ישעיה, שיקרא לבן שיולד לו בשם משה, ״שמשה היה שביעי לאברהם״. ונכדו של החיד״א הוא שביעי לרבינו. ואכן כך נהג, וקרא לבנו שנולד בשנת תקמ״ז משה.

לאור זאת, אין פלא בכך שההערצה לרבינו עברה מהחיד״א לנכדו זה. וכשהוא מתענין כמה יוכל לקבל תמורת מימוש נכסיו שבארץ ישראל רצה למכור רק את ביתו שבירושלים. את הבתים שבחברון לא היה מוכן למכור, כיון שהם ירושה מימי רבי אברהם אזולאי^.

המקובל האלוהי

רבינו נודע כאחד מגדולי המקובלים בתקופתו. רבני ירושלים כותבים עליו בשנת ת״ח, ארבע שנים אחר פטירתו: ״החכם השלם המקובל האלוהי איש אלוהים קדוש הוא״.

מאוחר יותר נתפרסם רבינו בעיקר בזכות ספריו, שהפכו להיות מספרי היסוד של תורת הקבלה. בשנת תט״ו נדפס בונציה ספר ״טוב הארץ״. אשר תוכנו: להודיע לבני האדם קדושת א״י ע״פ כתבי האר״י, רח״ו, הרמ״ק ורבי אברהם אזולאי. הגה״צ רבי חיים הלברשטאם, האדמו״ר מצאנז, שנתבקש להסכים על ״אור החמה״ כותב: ״דברי הרב מהרא״א הנ״ל אינם נצרכים להסכמה. הלא מפורסם שמו בספרי הקדושים מבעלי מקובלים הקודמים, כולם מהללים ומשבחים לבעל המחבר הנ״ל למקובל גדול״.

את דרכו לתורת הסוד מתאר רבינו בהקדמה ל״קרית ארבע״: ״שליו הייתי בביתי ורענן בהיכלי, מסתופף בצל החוכמות החיצוניות…ויער ה׳ את רוחי, ורוח קדשו נוססה בי, לדרוש אחר חכמת האמת. ודרשתי ממרי מדות הנמצאים בזמני להבינני קצת מפשר אמרי ספר הזוהר ומוצאו ומובאו, ולא נכנסו הדברים באזני, ופרשתי… וכאשר חפץ בי ה׳ בא לידי ספר פרדס רימונים להאלקי הרמ״ק זלה״ה והיה לי למשיב נפש ויעירני כאיש אשר יעוד משנתו וטעמתי כי מתוק האור אור החכמה האלקית ואדור נדר לה׳ לעלות

אל ארץ חמדה. להתענג באור יקר אשר חבר הרב זלה״ה על ספר הזוהר".

אכן, זכה רבינו לא רק לעסוק בספר אור יקר לרמ״ק, ואף לעשות קיצור ממנו. אלא גם לגאול את כתבי המקובל רבי חיים ויטאל. וכמו שכתב החיד״א בשם הגדולים: ״…יצאו לאור שמונה שערים מסודרים מבן מהרח״ו מ׳ שמואל ועליהם יש לסמוך. אך אין בשערים הנז׳ מהדורה בתרא, כי מהרח״ו ציוה לגונזה בקברו. ורבנן קדישי אשר בדור על ידי ייחודים הוציאוהו מקברו על ידי ש״ח״.

וביתר ביאור בערך ספר עמק המלך: ״וכבר כתבנו כמה פעמים שמז״ה מהר״א אזולאי ומהר״י צמח ז״ל עשו הפסקות ויחודים עד שהרב מהרח״ו ז״ל נתן להם רשות לחפור בקברו, ולהוציא משם הכתיבות שצוה הוא ז״ל לגונזן, והוציאום משם…וכל האמור ידעתי נאמנה בבירור״.

כמו כן כותב רבינו על כתבי מהר״ר סולימאן אוחנא, מגורי האר״י, שהגיעו לידיו. חלק ממאמרים אלו מביא רבינו בשמו בספר ״בעלי ברית אבדם״.

בקבלה מעשית לא עסק רבינו כנראה באופן נרחב. נותרה כידוע קמיע ליולדת, מעשה ידיו, והדפיסה החיד״א בספרו ״יוסף בסדר״ סימן ו/ כמובן שאין להוכיח מקמיע בודד באיזו מידה עסק בכתיבת קמיעות וכדו׳.

מתורתו של רבינו שתו רבים. על כך יעידו ההעתקות הרבות של כתביו הפזורים ברחבי העולם, וריבוי המהדורות לספריו²¹⁰ בתורת הקבלה. בחלק מהפירושים המאוחרים משובצים דברי רבינויי². על מידת פרסומם מעיד גם קרובו רבי יהודה זרחיה אזולאי ממארכיש²¹²: ״בכל מקום שאני הולך עושים לי כבוד בשביל אבותי ומשפחתי. הה״ר דוד אזולאי והר״ר אהרן אזולאי והה״ר אברהם אזולאי אשר כמה ספרים חיברו״^.

אלו הם חיבוריו:

א] ״קרית ארבע״ ביאור על הזוהר. לו קורא רבינו ״חיבורי הגדול״.

נקרא כך כיון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה אנשי מידות: האר״י הקדוש זלה״ה כמהר״ר חיים ויטאל נר״ו, כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה, כמהר״ר משה קורדובירו זלה״ה, שפירושיהם קובצו בספר זה. וכן נקרא על שם המקום הקדוש, בו קבורים ארבעה זוגות ״שזכותם היא שעמדה לי ושם חיברתיו ת״ל״. הספר חולק לשלשה חלקים, שכל אחד מהם הוא ספר בפני עצמו: אור הלבנה, אור החמה, ואור הגנוז, וכפי שיפורט להלן. כתיבתו נסתיימה בשנת קהל גדול ישבו הנה לפ״ק [=שע״ח].

״אור הלבנה״ תיקון הטעויות וחילוף הנוסחאות שנפלו בספר הזוהר״. וטעם שמו: ״כי הוא המאור הקטן המאיר לאדם ההולך באישון חושך הטעויות״…ואל יחשוב אדם שיש בספר הזה שום הגהה מסברא ח״ו, אלא מספרי כת״י המדויקים. וכמו שהגדירו החיד״א^, הגהות על ספר הזוהר כמו מהרש״ל לש״ס. ״אור החמה״ להבין לשונות הזוהר הבלתי עמוקים ונהנים ממנו כל העם״.

אחר כתיבת הספר, בשנת שע״ח, התפלל המחבר: ״וה׳ יעזור לי לגמור את המצוה לצרף עמהם קיצור מביאור החכם השלם האלקי כמהר״ר אברהם גלנטי זלה״ה״י. ואמנם זכה לעשות קיצור לספר

״ירח יקר״ מהרא״ג, ארבע שנים לאחר מכן, וקראו ״זהוי חמה״, וכך כתב בהקדמתו: ״קראתי בשם הקיצור הזה ספר זהרי חמה, להיות שהוא חלק מספרי הגדול ספר אור החמה והוא חלק מהכל״.

אך לא אסתייעא מילתא, ו״זהרי חמה״ לא צורף לכתה״י של ״אור החמה״ אלא נדפס בפני עצמו, לראשונה בונציה שנת הת״י, על ספר בראשית בלבד. ושנית במונקאטש תרמ״א. בעוד ש״אור החמה״ נדפס בירושלים, תרל״ו.

רק מאוחר יותר הגיעה גאולתו, על ידי האדמו״ר משינאווה, הגה״צ רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, שגם מצא את ז״ח ספר שמות, ולעשות רצון צדיק הדפיסם יחדיו, בפרעמישלא, בשנת ״ואור החמה עם זהרי חמה״ לפ״ק [תרנ"ו]. ד״צ מהדורה זו, ב״ב תשל״ג, הוא הנפוץ כיום. כשהרמז בפירושו לזוהר מזכיר את ספר ״קרית ארבע״ כוונתו לספר אור החמה.

החלק העוסק בפירוש דברי הזוה״ק בפרשת ״ואתה תחזה״, המדבר בחכמת הפרצוף. יצא לאור בנפרד תחת השם ״מחזה אברהם״, תחלה בשנת תר״מ, בחוברת נפרדת ואחר כך במהדורות נוספות, לאחרונה ירושלים תשל״ד ד״צ מהדורת ירושלים.

ג. ספרים שנדפסו מחוץ לגבולות פורטוגל

בחלק זה מצויים ספרים שנכתבו בידי יהודים שנולדו בפורטוגל אך נדפסו לאחר הגירוש מחוץ לגבולות פורטוגל. בצדם הבאנו מספר ספרים הקשורים לפורטוגל בעקיפין, והם נדירים או בעלי עניין ביבליוגרפי מיוחד, ביניהם למשל תנ״ך פרארה, שמדפיסו נולד בפורטוגל.

בסעיף זה לא נלקחו בחשבון מחברים שנולדו בספרד וחיו תקופה מסוימת בפורטוגל, למרות שכמה מהם כתבו שם חלק חשוב של יצירותיהם. לפיכך לא נכלול את חיבורו של אבן וירגה, שבט יהודה, או חיבורים אחדים של אברהם זכות. גם ספריהם של אנשים חשובים כמו אברהם סאבא, יעקב אבן חביב, יהודה חיט, יוסף בן חיים יעבץ ויוסף קארו לא נכללו. היוצא מן הכלל היחיד הוא האלמנך פרפטואום לאברהם זכות ([16] להלן), בגלל חשיבותו לתרבות הפורטוגלית וההדים שהעיר בארץ זו.

צירפתי לחלק זה גם את ספרו של יעקב דה פאנו, אשר רגליו לא דרכו כלל על אדמת פורטוגל. זיקתו ליהדות פורטוגל מפורטת בתיאור לספרו.

[16] Abraham ben Shemuel Zacuto.

Almanach perpetuum, exactissime nuper emendatu omniu celi motuum cum additionibus in eo factis tenens complementum. (Venetiis, Petra Liechtenstein Coloniensen, 1502). 24 1., 429 p. of tabs. "Cum gratia et Priuilegio". Opus Ephemeridium siue Almanach perpetuu… impressum :בסוף הספר קולופון est ac absolutu Venetiis… per Petru Liechtenstein Coloniensem. Anno Salutifere

incarnationis 1502. Die 15 Julii.

בשוליים ובדפים הריקים שבספר מופיעות הערות בכתב יד וכן חתימות שונות, אולי חתימות בעלים. מתנת  Harry Friedenwald לבית הספרים.

המהדורה הראשונה של חיבור זה יצאה לאור בלייריאה בשנת 1496 תרגום מקוצר של הספר ״החיבור הגדול״ שכתב זכות עוד בהיותו בספרד, בין השנים 1478-1473. הספר היה נפוץ מאד ושימש גם ספנים רבים, ביניהם כפי הנראה גם קולומבוס וואסקו דה גמה. התרגום והעיבוד ללטינית נעשה בידי תלמידו של זכות, יוסף ויזיניו, שגם כתב פרוש עליו.

• יצחק אברבנאל.

ראש אמנה [על שרשי האמונה וראשי יסודי הדת]. קושטאנט׳, דפוס דוד ושמואל ן׳ נחמיאש, יצחק קספוטה, רס״ה רס״ו. [176] די. 29 ס״מ. מראשי העמודים. נדפס בלא שער.קולפון כולל גם: זבח פסח, עם הפנים; נחלת אבות. חתימות וחותמים של בעלים קודמים בעמוד הראשון. משוקם.

עותק נוסף באוסף מהלמן(בתוספת נחלת אבות בלבד).

• יצחק אברבנאל.

פרוש על נביאים ראשונים. פיזרו, חמ״ל, [רע״ב]. 302 ד׳. עם הפנים.

חתימת בעלים קודמים. משוקם.

בבית הספרים 4 עותקים.

 [19] יצחק אברבנאל.

ספר משמיע ישועה, חברו השר דון יצחק אברבנאל. [שלוניקי], (דפוס יהודה לבית

גדליה), (רפ״ו). עח ד׳. 28 ס״מ. חסרים ד׳ עה-עו.

• יצחק אברבנאל.

פרקי אבות עם פרוש… רבינו משה בן מיימון… ועם פרוש… דון יצחק אברבנאל בן יהודה… וקרא בשם… נחלת אבות. ונציה, מארקו אנטוניאו יושטיניאנו, ש״ה. 216 ד׳.

בבית הספרים עותקים אחדים של מהדורה זאת, וכן של מהדורה אחרת: ונציה, בבית ״רזי די קבאלי, שכ״ז.

• יצחק אברבנאל.

מרכבת המשנה, פירוש למשנה תורת אל׳. חברו שר וגדול בישראל, דון יצחק אברבנאל… והוספנו מראי מקום… סביוניטה, דפוס טוביה פואה, שי״א. קמה, [1] ד׳.

בעמוד האחרון מופיע דגל המדפיס וכן שמות בעלים. דפוס ראשון.

פרושיו של יצחק אברבנאל, אולי היהודי הפורטוגלי המפורסם ביותר, זכו למהדורות רבות. פרושו לספר דברים היה הספר העברי הראשון שנדפס שם, סביוניטה 1551, וצונזר ע״י הצנזור כפגיעה בנצרות. דפוס פואה נסגר ע״י הצנזור שמונה שנים מאוחר יותר.

בבית הספרים מצויים שני עותקים.

• יצחק אברבנאל.

עטרת זקנים… חברו… דון יצחק אברבנאל… סביונטה, בבית טוביה פואה, שי״ד. מ, [4] ד׳.

• יצחק אברבנאל.

פירוש התורה מהחכם… דון יצחק אברבנאל… והוגה… על ידי… שמואל ארקוולטי… ויניציאה, זואן בראגדין, של״ט. תכה [צ״ל תכד] די. מהדורה ראשונה.

עם חותמת London Society ואקס־ליבריס של אלישע מ׳ פרידמן, אשר תרם את הספר לבית הספרים.

בבית הספרים 3 עותקים נוספים.

• דוד בן שלמה אבן יחיא.

ספר לשון למודים בחכמת הדקדוק להחכם… ר׳ דוד אבן יחיא… [קושטנטינה], דפוס דויד ושמואל בן נחמיאש, ירו״ן [= רס״ו], [60] די.

8 ד׳ אחרונים כוללים: שקל הקודש, מאמר קצר במלאכת השיר [מאת ר׳ שלמה אלמולי].

עמוד ראשון ועמוד אחרון בצילום. דפוס ראשון.

עותק נוסף של אותה מהדורה באוסף מהלמן.

באוסף מהלמן גם מהדורה נוספת של ספר לשון למודים, קושטנטינה ר״פ (1519), אף היא כוללת את שקל הקודש.

מהדורה נוספת: קושטנטינה(אצל אליעזר בן גרשון שונצינו, י״א בניסן ש״ב). עותק נוסף של מהדורה זו נכרך עם נשמת אדם לר׳ אהרון שמואל בן משה שלום. המחבר (1524-1440) היה מדקדק ופרשן. בשנת 1477 מונה לרבה של ליסבון, עיר הולדתו, אבל מאמציו למען גולי ספרד אילצו אותו לצאת לגלות. בזקנתו חי בקונסטנטינופול, שם נפטר. החוקרים אינם תמימי דעים אם הוא שחיבר את ״שקל הקודש״, מסכת קטנה על השירה. לדעת אחדים, המחבר הוא שלמה בן יעקב אלמולי, ואחרים טוענים כי המחבר הוא אכן דוד בן שלמה אבן יחיא, שכתב את החיבור עבור תלמידו וקרובו דוד בן יוסף אבן יחיא.

• דוד בן שלמה אבן יחיא.

משלי [עם] פירוש ספר משלי הנקרא קב ונקי [מאת ר׳ דוד ב״ר שלומה אבן יחיא…] (שלוניקי, דפוס דון יהודה לבית גדליה, רפ״ב). רכ-רמו, [9] ד׳.

נדפס יחד עם ספר תהלים עם פרוש הרד״ק, (להלן [28]), ומכאן מספור העמודים. :כרך בנפרד (אף שקיבל בבית הספרים אותה סיגנטורה כמו [28]). 9 הדפים ־אחרונים הוספו ממהדורה אחרת.

עם מדבקה של Jewish Cultural Reconstruction, וחותמת של בעלים קודמים בדף הראשון. הערות נוספו בגב השער.

• משה בן שם טוב אבן חביב.

מרפא לשון… דרכי נעם… הם שני חבורי׳… [קושטא, ר״ע]. [8] ד׳. כותרת. הדף האחרון הושלם בצילום.

בבית הספרים נמצאים גם שני עותקים של מהדורה אחרת: ויניציאה, דפוס דניאל במבירגי, ש״ו. [26] די.

• אברהם בן נסים חיון.

אמרות טהורות… להחכם… אברהם חיון בן… נסים חיון מלישבונה. [קושטא, ־ע״ח].²⁸ [ח] ד׳.

עותק נוסף באוסף מהלמן.

בבית הספרים גם עותק של מהדורת שלוניקי, בית אברהם בן מתתיה בת שבע, שנ״ו. כרוך עם הפרוש למגילת איכה לר׳ שמואל בן חביב די וידש.

• יוסף בן אברהם חיון.

ספר תהלים… עם פרוש הרב ר דוד קמחי… ועם פרוש הרב ר יוסף בן אברהם חיון… שלוניקי, דפוס דון יהודה לבית גדליה, רפ״ב. רט, רל־רלא, קלב-קלו [צ״ל קלח], [1],רכ-רמו, [9] ד׳.

7דפים [1], רכ-רמו, [9], כוללים את ספר משלי, לעיל [25], ־פוס ראשון.

דרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל

כוחה של האינקויזיציה, נוסף על מקור סמכותה הכנסיתית והמדינית, נבע מארגונה. ומן המוסכמות הוא שזו ידעה לארגן את פעולתה למופת, וכך נראתה זרועה הארוכה בעיניהם של בני אותם דורות. היא צירפה לעצמה את הכוח והמסתורין, שבאו לה כמוסד כנסיתי, אל כל מה שניתן לה כמוסד מוציא לפועל מטעם המדינה, וכבעלת שתי סמכויות יצאה לפעול בשם שניהם. בשיטות פעולתה נטלה הן מן הכנסיה והן מן המדינה, והיא הקיפה בספרד של הימים ההם שטחי־חיים רבים וחלשה על כולם באמצעות ארגונה רב־הפעלים.

כידוע, פתחה האינקויזיציה הקסטיליאנית את דרכה בפעולה נגד האנוסים, שהאשימה אותם בהתיהדות או בשיבה אל היהדות, והיא סיימה את פעולתה בעשרים וארבעה שטחי־פעולה. שטח ראשון במעלה בכל ימי תולדותיה שלה הוא הפעולה נגד האנוסים היהודים השבים אל עמם ואל דתם, והדרך שבה אירגנה אותה האינקויזיציה היא ששימשה אותה לימים בשאר שטחי פעולתה.

במסגרת דיוננו זה בדעתנו לדון בדרך פעולתו של בית־הדין בסיאודד ריאל. וכבר ציינו שהיה מיסודו בית־הדין שעתיד היה לפעול בטולידו, ואף נמצא ששופטיו ופקידיו של אותו בית־דין פעלו בסיאודד ריאל כבטולידו. כשלעצמו הוא בבואה נאמנה לכל בית־דין במסגרת האינקויזיציה הלאומיודהספרדית. בשיטת עבודתו של בית־הדין שישב בתחילה בסיאודד ריאל ופעלו בטולידו, נדון בפרקים הבאים.

א. ראשיתה של החקירה האינקויזיטורית

משהחליטה הסופרימה ליסד את בית־דינה בסיאודד ריאל, כהכנה לפעולה בטולידו, נשלחו אליה אינקויזיטורים ומלוויהם. הללו הכריזו, כאמור, בכנסית סנטה מדיה על תקופת־חסד, שכל כוונתה היתד. לעודד אנוסים שיבואו להתודות לפגי בית־הדין על עוונות התיהדותם ולהודיע לו כל דבר הידוע להם על אנוסים אחרים שקיימו מצוות הדת היהודית. עם זאת נועדה תקופה זו לגביית עדויות של נוצרים על אנוסים שקיימו מצוות. על תקופת החסד הכריזו לאחר דרשת־הטפה, ואת ההכרזה אף נהגו כרגיל להדביקה על פתח הכנסיה הראשית והוכרז עליה גם במגרש העיר. בדרך־כלל חייבים אנו להבדיל בין קריאה כללית לקביעת תקופת־חסד לבין פקודה או הוראה אישית, או הזמנה אישית, שנמצא כמותן בתיקיהם של רבים מנאשמי סיאודד ריאל שנידונו בהעדרם מן המשפט או שנידונו לאחר מותם. הקריאה להופעתם של הנעדרים ממקומם נעשתה בכנסיה הפארוכיאלית אשר אליה נשתייכו, במגרש העיר וליד שער ביתם, והיא גם הודבקה בשערי הכנסיה ובשער ביתם.

בקריאה זו נאמר שדינם יהיה דין של מורדים, בכנסיה ובמלכות, ויצא לחיוב ורכושם יוחרם כדינם של כופרימ־בוגדים במדינה. בקריאה ליורשיהם של נפטרים שנתבעו לדין נאמר, שאם הללו לא יופיעו להגן על קרובם (אביהם, אמם, דודם, אחיהם וכיוצא בהם ביחסי־קרבה), יהיו נידונים לפי דין של מורדים. לי שיער, שהצו המובא בתיק משפטם של סנצ׳ו די סיאודד ואשתו מרי דיאם הוא הצו הכללי להופעה שניתן בתקופת־החסד. אך נראה שהנחתו זו בטעות יסודה. אמנם, הללו נידונו, כבורחים מפני האינקויזיציה, להסגרת דמויותיהם לזרוע החילונית, אבל אין לשכוח שראשיתם של המשפטים היתה ב־14 בנובמבר 1483, כלומד בתום תקופת־החסד, ורק אז ניתנו צוי־ההופעה האישיים. ואף־על־פי שהדעת נותנת שנמנו בצוים אלה גם ענינים הנוגעים לכלל האנוסים ולדרכם, הרי הצו בתיקם של מנצ׳ו די סיאודד ומרי דיאס אשתו הוא אישי לכל דבר. מסתבר שדמיון המעשים המנויים במשפטים הוא שהביא את לי לשער את השערתו. עיון במשפטיהם של האנוסים שנידונו בסיאודד ריאל הוא שיעמידנו על ההבדל שבין קריאה כללית לצו אישי ובין הופעתו של נאשם.

מיום שהוכרזה תקופת־החסד בסיאודד ריאל, ה־14 בספטמבר 1483, ועד לפתיחת המשפט הראשון, ה־14 בנובמבר 1483, עברו דורשים ימים, ונמצאנו למדים על שמירתה הקפדנית של תקופת 60 הימים שניתנו כתקופת־חסד. סיוע לקפדנות זו נמצא במשפטו של חואן די צ׳ינצ׳יליה, המכונה גם בשם חואן סוגה, חייט עני שהשתתף במלחמה בפורטוגל בשנת 1476. חואן די צ׳ינצ׳יליה איחר להופיע להתודות. הוא הודה על כך והצטדק שאמנם הופיע בזמן תקופת־החסד לפני האינקויזיטור, אלא שהלה דחה אותו בלך ושוב. ייתכן שהיה זוכה לכפרת עוונות כמו שזכו רבים מאנוסי סיאודד ריאל שהתודו בתקופות החסד, שכן היקף המצוות שקיים אינו רב ביחס, אבל על שום שאיחר באופן רשמי ולא התודה בזמן, נתבע לדין ודינו יצא לשריפה.

משה ארווץ – נשיא העדה

כאמור, משפחות ארווץ היו נתיני בריטניה. בראשן עמר הגביר חווג'ה מוסה ארווץ. הוא הקים בחצרו בית-כנסת ותלמוד-תורה, שבו התפלל ולימד החכם הקשיש אליהו בן שמול. משפחות אמוץ הביאו עימן גם שוחט וחזן.

כעבור מספר שנים דחה משה ארווץ הישיש את המינוי לקונסול בריטניה בעזה לטובת משפחת קניזזוביץ, משפחה נוצרית ותיקה בעזה. הוא עשה זאת כדי לא ליצור בעיות בין היהודים והנוצרים, כי התפקיד הגיע, לפי דעתו, לנוצרים, והעביר להם את המינוי.

תוך זמן קצר מאז הגיעו לעזה קשר חווג'ה מוסה ארווץ היכרויות ויחסי כבור עם שבטי הבדואים בנגב, ערב ערבות כספית לתושבים רבים מיהודי עזה, וסייע להם לקשור קשרי מסחר עם שבטי הבדואים. הבדואים כיבדו את יושרו ואת הגינותו בעסקים שניהל איתם.

כשפנו אליו יהודי עזה לקבל ממנו המלצה לסחור עם שבטי הבדואים, היה מניח לפניהם את ספר התנ״ך ומשביע אותם לנהוג בהגינות, ביושר ובכבוד עם הבדואים; שאם חס-וחלילה ייצא להם שם רע, יזיק הדבר לכל יהודי עזה ויחסום בפניהם את הדרך למצוא שם פרנסה.

מספרים, שבמשא-ומתן עם הבדואים, היו הבדואים נשבעים כמוסה רווס (הוא משה ארווץ). תושבי עזה היהודיים העריצו אותו ובחרו בו לנשיא העדה.

אחת מפעולותיו בקונסול אנגליה קשורה בשני יהודים מרחובות שהובאו לפני חג הסוכות לבית-הסוהר בעזה באשמת רצח ערבי בזרנוגה. משנודע הדבר למוסה אמוץ, ביקש, ולקח אותם בערבותו האישית לחוג עימו את חג הסוכות.

בחול המועד נסע לקונסול הכללי בירושלים והשיג עבורם נתינות בריטית; וכיוון שעל-פי החוק באותו זמן, נתינים אנגליים נשפטים אך ורק בפני הקונסול האנגלי, הוא שיחרר אותם מן הצורך להישפט בבית-המשפט התורכי.

חכם נסים אלקיים המוכתר 

חכם נסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים, מוועד קהילת יפו, בבית הוריו ביפו, הוסמך לרבנות בישיבת ר' דוד בן שמעון בירושלים והשתלם שם, אצל אנשי הדת המוסלמית, גם בשפה הערבית, עד שסיים את לימוד הקוראן. במשך שנות כהונתו התמנה חכם נסים למוכתר בעזה ולחבר במועצה הצבאית המחוזית. לימים, סייע גם בישוב באר-שבע, והיה אחר ממייסדיו, וממקימיה ומנהליה של רוחמה. אחרי שנאות להסכים להתגייס כעוזרו של צבי הירשפלד, מנהל רוחמה, קיבל עליו לבנות את החווה ולטפח יחסי-ציבור תקינים עם השבטים הבדואים בסביבה.

כחבר המועצה הצבאית למחוז עזה ובאר-שבע הציל חכם נסים בתקופת מלחמת-העולם צעירים יהודים רבים, מהמושבות -מגיוס לצבא התורכי.

סיסמתו היתה"אל תסתכל לאחור פן תהפוך לנציב מלח. צעד עם העתיד!" – סיסמה שביטאה תקוות ואפשרויות יותר מן ההווה והעבר; צריך לעשות הכל כדי להתקדם ולצעוד קדימה אל העתיד. לצידו עמדו בניו ואשתו, שהלכה עימו יותר מ- 30 שנה במדבר, תמכה בו בכל משימה ועודדה אותו באמרה, כי לעולם לא מאוחר להתחיל מחדש. תמיד היא הפתיעה אותו בצרור חסכונותיה, שחסכה לימים הרעים.

בביתו של חכם נסים בעזה התארחו רבים מעסקני הישוב בעת ההיא, שהתיידדו עם משפחתו, ביניהם שלום מויאל, אליעזר רוקח, אליעזר בן-יהודה, יחזקאל סוכובולסקי (דנין), חיים אמז.לג, ר' אהרן שלוש, יוסף בק מויאל, יצחק מטלון, ובסוף המאה הי״ט יצחק בן-צבי, ד"ר רופין, ד"ר טהון, בן-גוריון וארלוזורוב, וכן הסוחרים איזמוזיק וציזלינג, הרב עוזיאל ורבנים אחרים

על שבר בת עמי

לא ככניסתו לעיר פאס היתה יציאתו של רבי רפאל אהרן ממנה. שמחתו ושלותו מהעונג הרוחני פנו את מקומם, ובמקומם שבע מרורים ועגמת נפש מרובה:

״… לא היתה יציאתי מהעיר הנז׳ כביאתי אליה, רבת שבעה לה נפשי עונג ושעשועים מחברת ידידות רבניה וחכמיה, גביריה ונכבדיה, ולמרורות פתנים נהפכו ימי שבתי שמה באחרונה בראותי את מצבם המדיני כי ברע הוא במלא מובן המלה. תקף גלותם המר לא יאומן כי יסופר באזני איש לא ראה זאת בעיניו, ועל כן קדמתי לברוח משם כצפור מפח״…

מהו אותו מעשה שכל כך זעזע את נפשו של רבי רפאל אהרן? ובכן, למגינת לבו, הוא היה עד ראיה למעשה מחריד שאירע ליהודי פאס. בלב קרוע ומורתח ובדמעות דם חרט רבי רפאל אהרן את המקרה, וכך הוא מתאר:

״האמנם אל תדמו קוראים נכבדים כי שמחת לבבי לותה אותי עד ״צאתי״ מהעיר הנז' לא ! לא! עד ארגיעה שמש שמחתי כסתה פניה בעב יגון נורא. יד המקרה פלחה כליותי ותפוצץ לרסיסים את מנוחתי. כי את אשר לא הסכנתי ראיתי, ואת אשר לא דמיתי חזיתי. העט רועד בין אצבעותי, הנייר רוטב מדמעותי, עת אספרה מחזה מדאיב נפש ובשר אשר חזו עיני יום ר״ח ניסן תרח״מ יום חדש האביב, יום בו יעתירו החיים לעילוי נשמת ישיני עפר כי ינוחו על משכבותם, ויציצו מעיר כעשב הארץ, ובעיר הזאת היתה להפך כי שמה הרגיזו יורדי בור ממנוחתם ועצמותם סחוב והשלך כנצר נתעב.

 הנעדרים האלה אשר בחייהם רדף אותם קול עלה נדף מבלהות הממשלה ההיא, ובמותם נחו משמוע קול נוגש, עתה יד הממשלה השיגתם עדי שאול, ותשדד גם עמק רבצם בבטן האדמה! שמעו ואספרה! יום ר״ח האביב אחרי צאתי מבית הכנסת, חזיתי כי כל אחי היהודים הי״ו היושבים בהאלמלאח (מקום הסגר היהודים לבדם כחק הגעטטא לפנים באיטליא) פניהם קבצו פארור. ענן עצבת כסה שמי העיר בפעם אחת. רץ אחר רץ ירוצו, ומגמת פניהם לבית מועד לכל חי. אנשים ונשים וטף כנשרים עפו אל שדה הקברות! דמיתי כי יום נועד הוא להם לשאת רנה ותפלה בעד המתים תמורת מנהגנו בירושלם לעשות כן ביום ער״ח, והלכתי גם אני להתפלל ולהשתטח עמ׳׳ק הצדיקים. ובבואי שמה, הה ! סגור לבבי נקרע, ודמי קפה בעורקי, ושערותי סמרו מפחד ויגון. מראה איום לנגד עיני, אשר זכרונו כתוב על לבי בדם נפש! פני כל הככר ההוא נהפך לקשר מספד.

 הו הו בכל פנה. קינים והגה בכל קצה. הללו פה בוכים והללו פה סופדים אלה פה תופרי כיסים קטנים (מבגד צמ״ג חדש) אלה מפה מתקני תיבות קטנות. והכל בנחיצה עצומה לא תצוייר באומר ודברים. ידים חרוצות עושים מלאכתם. וגם העינים עבדו באמונה ויורידו נהרי דמעה כנחל שוטף. גם האבק כסא את עין הארץ. ויהי יום חשך אפלה ! ומה קול ההמולה? סריסי המלך השכימו כאור היום ובקרדומות נתצו והרסו כל המצבות של קברות היהודים ולפנות העצמות אל שדה אחר. כי המלך רצה להרחיב את היכל מלכותו הזה הנשען על שדה קברות היהודים ! ולא הסתפק בשדה קברות הישנה הנשענת על ידה אשר נפנית בפקודתו זה כמשלש שנים ! עין מי לא תדמע, לב מי לא יסחרחר בראות קברות אנשים צדיקים נפתחים. ואיש איש כמלקט אבני גיר מנופצות ימלא את הכיס שבידו מעצמות הוריו וקרוביו, להטמינם במקום אחר, בשדה קברות החדש אשר אדמת! ארץ בצה לחה ממים הנוזלים באדמה ההיא תחתיה, אשר ניתן להם מהממשלה תמורת הנלקח מידם. כל היום ההוא לא שבת קול הנהי והבכי משדה העושק הזה. קשר המספד היה חזק ואמיץ כל יום חדש האביב. וכבול עץ עמדתי שמה כל היום ודמעות דם יורדות עיני. ומאז והלאה כל עונג העיר ההיא היה בעיני כמרורת פתנים. ואחשבה כי הנני בעמק רפאים גיא מלאכי שחת אשר רחם לא ידעו. ככה דמתה בעיני הארץ ההיא. ואקונן במר נפשי על גורל אחי ובני עמי הנתונים לשמצה בארץ תלאובות הזאת. כי היהודי ככלי אין חפץ בו שמה. אם יוכה או ימרט שער ראשו, או יוכה מכות חובלים, והוא מחוסי צל הממשלה — אין משפט למכהו, יותר ממכה בהמה ! וקודר הלכתי ימים רבים.

וזכר המחזה האכזר לא מש מנגד עיני גם בתנומות עלי משכב יצועי. והכאיב לבי יותר מהם, כי הם הסכינו כבר בצרה הזאת זה כמשלש שנים, וכבר פנו מבית הקברות הישן מקום מעמד ומושב נפש רבותינו גאוני עולם צדיקים וחסידים אשר משאתם יגורו אלים ומקצפם תרעש ארץ זיע״א! וסיפר לי הרב המופלא רבא דעמיה כמוהר״ר רפאל אבן צור יצ״ו כי הוא פינה משדה קברות הישן אחד עשר קברים אשר היו יציע על גבי יציע. כי בכל דור ודור פני האדמה יוגבהו למעלה מרגבים ידובקו בה, ועל פי האדמה ההיא יקברו את מתיהם, ובהתעבות עוד פני האדמה יכסו את פניה בעפר ויקברו בו. וכן גדלה האדמה אחד עשר יציע זה על גבי זה. ומכאן נקיש לקדמוניות ישראל בעיר הזאת! ככה עבדו בפנוי השדה הנזכר משך שנה תמימה ולא יכלו לפנות ממנה גם הרבע. כי העבודה קשה מאד, וההוצאה מרובה וצריכה זמן והממשלה אשר לחצה אותם לקחת השדה הנזכר בזמנו נמסר לידה שדה הראשון כאשר הוא. והממשלה מבלי רחם בנתה שמה חומה גבוהה לדייק סביב להיכל המלכות, ונשארה החלקה קטנה הזאת אשר חשבו כי קריה לפליטה כי רחוקה קצת מהחומה הנ׳׳ל. והנה גם היא לא נקתה וגם על המתים האלו עבר כוס הטלטול. וכזאבי ערב נפלו פתאום הסריסים הנז׳ ביום ר״ח וירעצו וירוצצו ארץ ויושביה. זה גורל בני עמנו וזה מנת חלקם בארץ הפרועה ההיא. ולצורי אוחילה, יתיר מאסר שבותם ויוציאם מאפלה לאורה….״.

בלב מורתת ושבור חזר רבי רפאל אהרן לירושלים. בטיפולו המסור להדפסת ספר ״אהבת הקדמונים״ מצא תנחומות בנפשו. ספר זה שכמעט ועבר עליו הכלח, עבר הגהה יסודית על ידו.

״כי בכל כחי עבדתי לטהר את הספר משבושים רבים אשר היו בו למאות ולאלפים… כי העבודה כבדה מנשוא. וכל חכם לב יבין כמה קשה לנקד הנקודות על כתב פשוט שאיננו לא כתב רש״י ולא אשורית, והאותיות מעורות זו בזו והנקודה רבה על הכתב עד אפס מקום לנקד עוד… ואעבוד בכל כחי למצוא מקורו ולנקדו כראוי. וכל זה בזמן קצר…״

את הספר הנ״ל הדפיס אצל הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן ז״ל בירושלים תרמ״ט (1889), ועיטר אותו בהסכמותיהם של רבני עיה״ק, הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניזיל והגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכן רבני המערביים הראב״ד רבי יששכר אצאראף, רבי משה בן מלכא, רבי שלום בן מלכא, רבי נחמן בטיטו, רבי יהודה אלבו, וגאב׳׳ד פאס רבי רפאל אבן צור זצ״ל.

סקירה כללית על קהילות תאפילאלת במאה ה־20

להלן סקירה כללית ביותר על קהילות תאפילאלת ומוסדותיהן במאה ה־20, ואחריה – תקציר נתונים של הקהילות.

אופי היישובים: עד לפני המאה ה־20 חיו יהודי תאפילאלת ביישובים כפריים. למן העשור השני של המאה ה־20 נוסדו עיירות עם תשתית של כבישים, חשמל, מים ומוסדות כמו בצאר, ארפוד ועוד. רוב האוכלוסיה בתקופת ייסודן הייתה יהודית.

יחסי יהודים וערבים: היחסים בין יהודים וערבים היו טובים עד מעולים. יש קהילות שהמגורים של היהודים היו מעורבים עם המוסלמים כמו ארפוד ובצאר, ויש שהיו נפרדים במללאח.

הכלכלה: רוב הכלכלה היא יהודית הנשענת על כמה ענפים: 1. סחר בדים, תה וסוכר. 2. תעשייה זעירה הפועלת על ידי נגרים, סנדלרים, חייטים, צורפים… 3. בעלות על שדות תבואה ודקלים המעובדים על ידי ערבים. 4. ענף שירותי הדת, שבו נשתלבו חזנים, שוחטים, מוהלים, מלמדי תשב״ר וסופרי סת״ם.

מוסדות ציבור אזוריים: מוסדות ציבור אזוריים כמו: בית חולים, בית דואר, משטרה… מצויים בעיירות מרכזיות.

ועד הקהילה: ברוב העיירות פעל ועד המורכב משבעה טובי העיר ונגיד. לקהילות הכפריות היה מנהיג אחד הקרוי ׳שיך׳.

מוסדות הקהילה: מוסדות הקהילה ביישובים העירוניים כללו בתי כנסת, בתי מאפה, בתי מרחץ, מקוואות ובתי עלמין.

חֲבָרות: בכל קהילה נוסדו חברא קדישא וחברות אחרות. בארפוד היו שבע חברות: חברת רשב״י המטפלת בענייני פטירה, חברת אליהו הנביא המטפלת בענייני מילה, חברת ר׳ מאיר בעל הנס (לימוד משניות), חברת דוד המלך (קריאת תהלים), חברת עץ החיים (לימוד בספר בן איש חי), חברת ר׳ יעקב אביחצירא (קריאה בספריו כמו ׳פיתוחי חותם׳) וחברת ר׳ יצחק אביחצירא, שפעלה בעיקר בהילולתו. גם בבצאר היו כמה חברות פעילות.

בית הדין האזורי: בית הדין בראשיתו היה בתאפילאלת ובראשו עמד ר׳ יעקב אביחצירא ואחר כך בניו. בתקופת השלטון הצרפתי ואחר כך השלטון הערבי הוכר כבית דין רשמי של כל קהילות תאפילאלת ומקומו היה בארפוד. גם בבצאר היה בית דין בראשות ר׳ שלום אביחצירא, שנתמך על ידי השלטונות הצרפתיים.

מוסדות חינוך

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: ישיבה זו הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בנו ר׳ מאיר, ששימשו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

תלמוד תורה: בראשונה שימשו בתי כנסת או ׳אצלאואת׳ מקום להוראה ולחינוך עד 1950 בקירוב, שבהם לימדו המורים המסורתיים מיומנויות הקריאה והכתיבה, לימודי קודש להכרת הסידור, החומש, פרקי אבות, הפטרות ועוד. בארפוד נבנה אחר כך מוסד גדול בשם ׳תלמוד תורה', שכלל צוות ר״מים, שלימדו על פי תכנית רחבה כולל הוראת התלמוד והדקדוק.

בתי ספר ממשלתיים: ברוב העיירות פעלו בתי ספר ממשלתיים וחלק מן היהודים למדו בהם. בארפוד בית הספר היה מאוכלס רובו על ידי יהודים, ורק מאוחר יותר נצטרפו גם מוסלמים. בבצאר בית הספר היה משותף ליהודים, לצרפתים ולמוסלמים.

בתי ספר אליאנס: פעלו בריסאני ובקהילות הצפוניות: קצר א־סוק, ריש ותאלסינת.

היצירה הספרותית

יצירה תורנית: קרוב לחמישים ספרים תורניים נתחברו על ידי ילידי תאפילאלת ויוצאיה בתאפילאלת ומחוצה לה. נושאי החיבורים: שו״תים בהלכה, דרושים, מוסר, קבלה והקדמות לספרים. שמות המחברים הם ר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ר׳ מסעוד, ר׳ יצחק, ר׳ דוד, ר׳ שלום, ר׳ מכלוף, ר׳ ישראל ובנו ר׳ מאיר. מחברים שאינם ממשפחת אביחצירא הם ר׳ אליהו ילוז, ר׳ יחיא שניאור, ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ מכלוף לעסרי, ר׳ שלמה אמסלם, ר׳ מסעוד הכוהן ור׳ פנחס טובול.

יצירה פיוטית: היצירה הפיוטית כוללת פיוטים קדומים כמו פיוטי ר׳ סלימן בן דוד, ספר ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ׳קובצי שירים׳ לר׳ יחיא אדהאן, לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא שניאור ולר׳ יהודה שמחון.

תעודה מספר 21

התקל״ז ב״ה – 1777

בתעודה זו אנו מתוודעים  לתלאותיהם של יהודי מרוקו מחד גיסא, ומאידך , הערבות הבלתי מתפשרת ואף בלתי מוגבלת בזמן, לתמוך בנציגי הציבור היהודי במידה ויינזקו על ידי השלטונות המקומיים. נוהג זה היה נפוץ מאוד, כיוון שאלה שנבחרו להוביל ולייצג את הציבור המקומי, סירבו לעשות כך בשל התנקמותם של השלטונות, ולכן תמיכה זו של הציבור, כשאר מגובה היא על ידי מסמך, תקין ותקף, הייתה נחוצה לאיש ציבור למלא את שליחותו שלרוב הייתה בהתנדבות, ללא חשחש מפגיעה מצד השלטונות…אשריכם ישראל, שבעת צרה, ערבים זה לזה

כאשר ראינו אח״מ – אנחנו חותמי מטה –  רבוי הצרות וחסרון מבפנים ומבחוץ והן מיעוט אחר מיעוט תמידין שלא כסדרן ושלא בעונתן, ומוספין שלא כהלכתן הנמשכות לנו מהני שביבי בישי – חתיכות עץ רעים כנוי לשרי הגויים הרשעים – הולכין ומוסיפין וגוזרי גזירות וחקים אשר לא טובים, ומה יעשה טלה בין זאיבים ילפי קיח״ה קיח״ה ודייני דינא דגוד וגוד חטא״ת הצבור והיחיד ועושין ומצליחין ומחדשים גזרותיהם יום יום והיוצא מפיהם נכתב ונחתם ונקבע בכיה לדורות» ואין איש ממנו אומר השב לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה  לדעת מה זה ועל מה זה, רק כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה  ולא לבד בפניהם אין מדבר אלא אפי׳ בקיבוץ היהודים כי נועדו יחדו לתקן המעוות אין מי שיכול לדבר נגד גזירתם להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, מפני היראה כי יריאים שיש שומע ואזנים יש לקיר״ ויגיעו דבריו אליהם לאמר כי פלוני דבר נגד עצתם והם טומנים לו פח ופחת ופורשים רשת לרגליו להתגגולל עליו ולהתעולל עלילות ברשע מנייהו סהדי מנייהו דייני מנייהו מלכי מנייהו אפרכי וחטאו ישא האיש ההוא לבדו בשוחדות והפסדות וכורת ברית שלא ידבר עוד נגד גזירתם עד אשר כל איש דברים ובעל נפש ואשר קנאת ה׳ בלבו נעשה כאיש אשר לא שומע  וכאלם לא יפתח פיו ומחמת כן אין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב  עד היום אשר ירדו עמנו עד לחיינו והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות כל [על] כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן באופן שפסקו מחיית כל בני העיר וכל העם מקצה נתיראו מלדבר נגד גזירתם פן יתפשו ברשתם ועברתם אשר שמרה נצח  וממתינין למדבר מחדש לחדש, ושנה אחר שנה עד שיפלוהו במכמרותיהם ולכן עלתה הסכמתנו לתקן המעוות ולהרים מכשול מדרך עמינו שמהיום הזה והלאה כל איש אשר נשאו לבו לעסוק בצרכי צבור את אשר ישנו פה עמנו היום חתום בהסכמה הזאת ואת אשר אנינו פה עמנו אשר יפול ברשת עלילותיהם שלא יתן משל עצמו כלום וכל מה שיפסיד בעלילותיהם הרי זה בכי יותן משל צבור והרי אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו אחרינו ההסכמה הזאת בלי לנטות ממנה ימין ושמאל ולראיה חתמנו באלול המרוצה משנת ה׳ אלפים ה׳ מאות ושלשים ושבע ליצירה ושריר וקיים.

שמואל חמו ס״ט                                       יעקב בלא״א חיים בר סיסו        

משה א׳׳א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן

מכלוף הרוש      צוה לחתום מסעוד אלקובי            צוה לחתום יצחק אביטבול

משה צבע ס״ט

ב״ה

ראה ראיתי אני חתום מטה תועלת ההסכמה הנז״ב כי רבה היא וכי טובה בעיני אלהים ואדם לכן גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על כל פרטי ההסכמה הנז' לבלתי סור ממנה ימין ושמאל וה' ינחנו בדרך אמת הצעיר

מר ונאנח שאול ישועה בכה״ר יצחק אביטבול סיל״ט

התקס׳׳א – 1801

הן היום חזרו עלינו הני שביבי בישי וחדשו גזירותיהם והפליל שבעיר שהוא ג״כ השר בעזרתם להעמיד עדותם וגזירותם ומטילין אימה על היחידים שאם ידברו נגד גזירתם יעלילו עליהם ויעידו עליו כרצונם וגם השר הגדול המשנה שבפאס יע״א שתפוהו עמהם בעצה להפיל דגל היהודים להתם ולכלה ואנו ליה עינינו לב המלך ביד ה׳  אל כל אשר יחפוץ יטנו אין מנוס ומפלט מהם רק ללכת אל המלך ולהיות שחששו לחששא זו פן בשמעם שהפירו עצתם יעלילו על איזה יחיד ובכן מלבד ההסכמה הנז״ב חוזרים אנחנו ומחדישים אותה לבל יוזק שום יחיד מחמת עמידתו על הצבור ואפילו אחר עידן ועידנין כי עברתם שמרה נצח וברי הזיקם לכל העומדים על הצבור ובכן קבלנו הסכמה זו עלינו ועל זרעינו עד עולם ולראיה ח״פ היום כ״ט בניסן התקס״א ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

ע״ה משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט – דוד הכהן ס״ט – אברהם א׳׳א משה אלבאז –

 אהרן ן׳ יעקב הכהן ס״ט – שלמה ן׳ מאמאן – משה אדהאן ס״ט – יעקב אבטבול ס״ט

צ״ל משה ן׳ יעקב אתורג׳מאן – אברהם אסודרי ס״ט – יחיא אסולין ס״ט –  צ״ל מכלוף עטייא

 דוד ן׳ משה אזולאי – שלמה אדהאן ס״ט – יהודה סיסו אליהו א״א מפעוד ן׳ שלוש ס׳׳ט

מסעוד ן׳ שרביט  – צ״ל מסעוד ן׳ יצחק הרוש – צ״ל יהודה ן׳ עטייא

גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ  ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים

שאול ישועה בכהר״ר יצחק זלה״ה אביטבול סיל׳׳ט  – שלמה בלא״א מימון נ״ע אביטבול סיל״ט

סוף תעודה מספר 21

בתי הכנסת: היות ולא היתה התנגדות לביקורם של נוצרים בבתי הכנסת (בניגוד למוסלמים, שאינם רואים בעין יפת כניסת נוצרים למסגדיהם) היו מן הנוצרים שביקרו בבתי כנסת בשבתות וכתבו על רשמיהם. ג׳ימס ריילי כותב למשל, כי רק גברים באים לבתי הכנסת. (יש לציין, כי בפתיחות זו היתה סכנה. היא אפשרה למיסיונרים, ביניהם משומדים לנצל הביקור בבית הכנסת להטפה נוצרית). הגרמני אוסקאר לנץ, שביקר במארוקו בסוף שנות ה-70 של המאה ה־19, מספר כי בשעה שהגברים בביהכנ״ס בליל שבת, הבנות והנשים עומדות בפתחי הבתים, לבושות בטוב טעם, מקושטות, ומשוחחות ביניהן.

אשה בריטית ביקרה בבית כנסת פרטי בביתו של יהודי אמיד בטאנג׳יר, בסוף שנות ה־70 של המאה ה־19. היא מתפעלת במיוחד משפע האור המוקרן בליל שבת ממנורות נחושת רבות התלויות בתקרה. ביקורה בא, בעקבות אירוחה בביתו של יהודי זה.

הגרמני אלפרד שטיהלין שסייר במארוקו ובאלג׳יריה בשנות ה־80 של המאה ה־19, מתאר את ליל השבת בביתו של יהודי אמיד במראכש, בשם חסן ישראל, שפעל גם בתור סוכנו של סגן הקונסול הגרמני במוגאדור: כל משפחה מתאספת באולם, ולאחר שבעל הבית מקדש, כולם טועמים מהיין. למחרת אחרי התפלה בבית־הכנסת בה משתתפים הגברים, מתאספת המשפחה שוב בביתו לסעודה, בה מוגש המזון המסורתי החם, כשהנערות והנשים לבושות לבוש חגיגי המצטיין בגווניו, ומקושטות במיטב תכשיטי הזהב, ובעל הבית גורב גרביים לבנים לכבוד השבת.

אחרי התפלה בשבת, נוהגות המשפחות לבקר זו את זו, ויש המטיילות להנאתן. גרמני בשם וילהלם קובלט שביקר בתוניסיה ב־1884 כותב, כי נשים יהודיות הלבושות בשמלות צבעוניות עומדות בשבתות קבוצות קבוצות בפנות, בככרות העיר או בטיילת על שפת הים, ומאזינות למוסיקה המתנגנת ברחוב״.

ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטאנג׳יר, בשנות ה־80 של המאה ה־19 מציין, כי חיי החברה של היהודים מתנהלים ביניהם לבין עצמם באופן שקט וסולידי, והם מתבטאים ביחוד בשבתות ובחגים, כאשר נפגשים, הגברים משוחחים והנשים שרות ורוקדות.

לבוש הנשיים והגברים היהודיים:

רושם עז עשו על התיירים — הבגדים הנאים שלובשים הגברים לכבוד שבת, וביחוד הנשים, המתאפרות ומתקשטות בתכשיטי זהב וכסף. יש מהם המתארים בפרוטרוט את צבעי שמלות המשי ותחרותיהן, הרקומות בחוטי מתכת עדינים. תופעה זו היתה בולטת ומנוגדת למראה המוזנח והמלוכלך של הרובע היהודי בימות החול. בשבת המלאח נראה נקי ואף הדור, לכן מומלץ על ידם לבקר בשכונת היהודית בשבתות.

איסורי שכת: נוסף לשביתת מסחר ומלאכה. מופיעים במקורות של המאה ה־19 איסורים אחרים כמו כתיבה, פתיחת מכתב, הליכה מעבר לתחום שבת, רכיבה, נסיעה, נגיעה בכסף ובמנורה, והפעלת שעון.

מקום מיוחד תופש האיסור הקשור באש — הדלקה, עישון, חמום ובישול. הם מספרים כיצד מתגברים היהודים על הגבלות אלה, על מנת לא לפגוע בעונג שבת, המתבטא, בין השאר במזון חם. מוזכר התבשיל המסורתי בשם סח׳ינה או דפינה שמבשלים בערב שבת, והמצאו בתנור עד עת הסעודה, בצהרי השבת. נוסף לכך נעזרים בנוכרים.

ריילי מוסר פרטים על תבשיל זה העשוי מאפונה עם בשר בקר מרוסק, המתבשל בתנור יממה עד שנאכל. זהו מזון טעים ומשמין. העניים אוכלים אותו עם לחם שעורים, ואילו העשירים עם לחם משובח יותר, נוסף לפרפרת עשויה משזיפים ויי״ש מזוקק המופק מתאנים. לשם הסרת הסירים מהתנור והגשתו — שוכרים נוכרי.

אשה שביקרה בטאנג׳יר בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־19 מספרת על התבשיל בשם דפינה הנמצא בתנור במאפיה מערב שבת, והקהילה שוכרת אדם שישגיח לבל יוסרו המכסים על־ידי זרים, ולבל יגע בהם איש, עד שנערים לוקחים אותם לבתים בשבת בצהרים. היעזרות בעבודת נוכרי בשבת מוזכרת גם על ידי אחרים. הגרמני אואלד באנסה, שביקר בטריפולי בתחילת המאה שלנו מספר, כי בשבת מדליקים היהודים אש על ידי נוכרי עני הנקרא מהרחוב, וזה מגיש את הקפה החם, וכתמורה מעניקים לו פרוסת לחם.

יש מן הנוצרים הדורשים לגנאי את דבקותם של יהודי המגרב בשמירת שבת, והאיסורים המחייבים אותם, וביחוד במה שנוגע להדלקת אש. למשל, אליזבט מוראי, אשתו של קונסול בריטניה באמצע המאה ה־19 כותבת בציניות, כי יהודי במארוקו לא יגע באש, ״אפילו אם זו אוחזת בסבתתו״. המחברת לא היתה מודעת למצות פיקוח נפש הדוחה שבת (שו״ע או״ח, סי׳ שכט). יותר תמוה בעיניהם השימוש בנוכרים כאמצעי לעקיפת האיסורים. איש הכנסיה הפרסביטרית, הבריטי רוברט קר, שפעל שבע שנים בתור רופא החצר אצל סולטאן מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19, מלגלג על כך שנאסר על יהודים לבשל בשבת, ומותר הדבר, אם נעשה על ידי פועל מוסלם. באותו זמן בערך שהה במארוקו וולטר בורטון הריס, שחיבר כמה ספרים על מארוקו. הוא מספר כיצד הערים עליו יהודי שמנורתו כבתה ברוח בליל שבת, וכדי להדליקה הזעיקוהו ממרחק בלילה גשום, באמצעות בנו שביקשו בבכי כי יבוא לרפא את אביו החולה כביכול, והשוכב באהל בכפר סמוך.

מובעת ההנחה, כי יהודים מחמירים בהלכות טכסיות פולחניות וכן בדיני שבת יותר מאשר במצוות שבין אדם לחברו, וביחוד אלה הכתובות בעשרת הדברות, המקודשות לנוצרים. יוסף תומסון, שחדר להרי האטלס ולדרום מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19 כותב, כי איסור המגע עם אש ורכיבה בשבת, חמורים בעיני היהודים יותר מרצח אדם.

בואם של יהודי ספרד

כאן אנו מגיעים למאורע המכריע בחשיבותו בקורותיה של יהדות צפון אפריקה, גירוש היהודים מחצי האי האיברי. בשלהי המאה החלה שקיעתה של יהדות אפריקה, הקיבוץ היהודי המזהיר ביותר בגלות ישראל. מדיניותם הנדיבה של מלכי ספרד נכשלה. תקוותם לאחד את הממלכה. על המאורים והיהודים שבתוכה, דעכה ככל שחשו עצמם חזקים יותר נוכח ירידתו של האסלאם האנדלוסי. יחסי הנוצרים והיהודים נעשו קשים יותר.

ב 1391 היו השחיטות הראשונות בקסטיליה, בארגון ובאיי הבליאריים. ב 2 באוגוסט הותקפו היהודים בפאלמה דה-מיורקה. שלוש מאות מהם נפלו ועמם הרב שלהם. שמונה מאות הצליחו להימלט ולהגיע בדרך הים לחופי צפון אפריקה. הם חזרו ומצאו את נתיב המנוסה, בו ניצלו יהודי אנדלוסיה במאה השתיים-עשרה ובמאה השביעית ניצלו בו אבותיהם הספרדים, קרבנות החוקים האכזריים שהוציא המלך הויזוגאתי סיסיבּוּט – 612 – 621 -, כאשר גלו אלפים אל אדמת אפריקה.

אך הייתה זו רק הקדמה לדרמה הקודרת שכעבור מאה שנים נסתיימה בגירוש היהודים מספרד ופורטוגל. ב-2 בינואר 1492, אחרי ניצחונם על המאורים, קבעו פרדינאנד ואיזאבלה את מושבם בארמון אל-חמרה – אלהמברה -. מעת שלט הצלב בגרנאדה המאורית, כסמל למדיניות הדתית והלאומית של המלכים הקתוליים.

אחרי גירוש המאורים צריך היה לטאטא את היהודים, למען יהיה הניצחון שלם. -30 במארס 1492 יצאה הידיעה הנוראה מארמון אל-חמרה : עד ל-30 ביולי לא יישאר עוד יהודי בממלכה המאוחדת של ארגון וקסטיליה ובשטחי החסות שלה. הם איי סיציליה וסרדיניה, כתום המועד ההוא, כל שלא התנצר אחת דתו למות.

היהודים הורשו ליטול את מיטלטליהם , פרט לזהב, כסף וסחורות שיצואן אסור. רבבות ואולי מאות אלפים יהודים, שמו פעמיהם לנמלים וירדו באניות. יהודי אנדלוסיה פנו לחוף אפריקה, שלאחר נפילת גרנאדה הגיעו אליו גם המוסלמים שגורשו מספרד. בכללו של דבר נתקבלו בסבר פנים יפות באפריקה, וייסדו קהילות חשובות בפאס, מכנאס, דבדו, טאנג'יר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט, סאפי, טֶלְמְסֶאן ואוֹראן.

הפולקלור היהודי האפריקני התעשר באגדות מרובות על מסעם ובואם של יהודי ספרד לאפריקה. המסורת מספרת שבשנת 1391 נאסר הרב של סביליה וששים נכבדים עמו. הואיל וכולם נידונו למיתה ובלילה עמדו להוציאם להורג, החלו האסירים להתפלל ולהתחנן לרחמים מן השמים. גילויי שכינה היה לו לרב וצייר ספינה גדולה על כותלי בית הסוהר, כאשר נגעו כולם בתמונה, נעשתה הספינה אמיתית. האסירים עלו לספינה והיא חצתה את הכתלים, ואת סביליה וחומותיה, בלי להרוס שום בית, בלי לדרוס שום איש נוצרי, וירדה בים בכיוון אלג'יריה.

אגדה אחרת מספרת שכדי להציל את הספרים משריפה השליכו היהודים יום אחד את ספרי התורה והללו נסחפו עם הזרם עד סמוך לחופיה של אפריקה. המוסלמים ירדו בים כדי למשותם אלא שכל אימת שקרבה סירה אל הספרים התהפכה הסירה וכל יושביה טבעו בים. כאשר ניתן ליהודים להתקרב אליהם, העלו את הספרים בלי קושי, כך נמנע חילול שם שמים.

היאחזותם של פליטי ספרד, חובשי הכומתה, כפי שכינו אותם בתוניסיה, לא עברה בלי תקלות. החדשים מקרוב באו הביאו עמם תרבות, מנטאליות ומושגים שונים מאלה של בני המקום. השפעות נוצריות מצד אחד, ואוסמוזה ממושכת עם הסביבה המוסלמית, מצד שני, יצרו הבדלים עמוקים בין שני יסודות אלה של היהדות, שמעתה נידונו לָדור בכפיפה אחת.

עליונותם הברורה של הספרדים, שבאה לידי ביטוי בשטח הרוחני לא פחות מאשר בשטח המסחרי, עוררתם לנהוג זהירות מרובה. חכמתם שלהם, ועידודם של הרבנים עמדו להם שלא להתנגש בחריפות יתירה עם בני המקום המסוגרים בתוך עצמם, החדורים נימוסי המזרח, שהביטו כנדהמים באותם יהודים יוצאי עולם אחר.

אולם אחדותה של היהדות נשמרה. חובשי הכומתה השכילו לחבוש צניף, והודות לכך רק העמיקה השפעתם, בבתי אולפנא, שאליהם חדרה בכל מקום וחידשה בהם את לימוד התורה, וכן בבתי כנסת ובחברה בכלל, שבה מילאו תפקיד מסחרי ראשון במעלה. במרוקו הטביעו את חותמם עד כדי כך שבמכנס, דבדו, פס, טנג'ר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט וסאפי בלעו כמעט לגמרי את בני המקום ולא נודע כי באו אל קרבם.

כל הצפון סיגל לו מעט-מעט את מנהגיהם של המגורשים, הפליטים היהודים מספרד שמנהג קסטיליה נקוט בידם, בעוד שהדרום שמר אמונים במידה רבה לדייני התושבים. באלג'יריה היה הניגוד חמור הרבה פחות הודות להשפעתם המבורכת של הרבנים הראשיים, שעליהם עוד נשוב לדבר, אשר ידעו להשליט את דברם בכישרונם הטוב ובגודל נפשם.

אבל בתוניסיה, הנוחה לרגוש, היה ההד מאריך ימים יותר. הפליטים נושבו בג'רבה, ספאקס, סוס ותוניס. בעיר הזאת האחרונה הגיע הניגוד הנסתר לידי התנגשות גלויה בינם לילידי המקום, קראו לכך פולמוס הגראנה.

בואם של יהודי ספרד בעקבות אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית היה כקרן שמש שנגהה לרגע על קהילותיה של צפון אפריקה. ואולם לא ארכו הימים וקהילות אלו נפלגו בין שתי ממלכות עוינות, שביניהן מפרידים גבולותיו של הכיבוש התורכי, אלג'יריה ותוניסיה מצד אחד, ומן הצד השני, נידחת בבידודה הנורא, מרוקו, שמן המאה השבע-עשרה והלאה שלטה בה השושלת העלאווית, שעודה מולכת בה כיום.

אבל משני עברי הגבול הוסיפו היהודים לחיות על פי אותם הדינים, לשתות ממעיניה של אותה תרבות, להסתגל לדפוסים מדיניים, חברתיים וכלכליים שכנים, להיתקל במכשולים דומים עקב עמדתם כבני מיעוט, לסבול אותן רדיפות בשעות של משבר וחלום על אותה גאולה, על יום פדות ושיבה למולדתם, ציון זו, שעליה לא פסקו מלשיר בלבבם ובתפילותיהם יום-יום. 

לכן לא נתעכב על אלף ואחד המאורעות הקטנים של חיי המללאח, שהסיפורים המרובים על אודותם אין בהם עדיין משום בסיס לסיכום היסטורי כולל ואובייקטיבי, אלא נוסיף להתבונן ממעל ונתאר את החיים הפנימיים של קהילות היהודים במגרב תחת שלטון האסלאם.   סוף פרק חמישי

בין צלב קרס לסהרה

יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה

רוברט סטלוף

סיפורה של אנני

מיום שפתחתי במחקר הזה הייתי משוכנע כי יש בוודאי סיפורים על ערבים שהצילו יהודים שלא התגלו מעולם. זמן קצר לאחר שהתחלתי בחיפוש רציני, התברר לי כי לא יהיה קל למצוא מחטים בנות שישים שנה בתוך ערמת השחת שהלכה והסתבכה מתחת לשכבות של הפוליטיקה. המזרח־תיכונית החדשה. אבל יכולתי לפחות לשפר את הסיכויים בעזרת האינטרנט.

בנובמבר 2002 פרסמתי הודעה Harissa.com הפורום האינטרנטי לדיון בכל ההיבטים של יהדות תוניסיה. עריסה הוא התבלין החריף שמוסיף טעם וריח למאכלים רבים במטבח הערבי ושם מתאים לשער אינטרנטי לעושר של החיים היהודיים בתוניסיה. לקראת סוף אותו החודש קיבלתי תגובה מאישה בת שבעים ואחת מלוס אנג׳לס ושמה אנני בוכריס.

בדוא״ל הראשון ששלחה לי כתבה אנני: ״הערבים הצילו יהודים רבים, וגם פגעו ביהודים אחרים. אינני מכירה היטב את הסיפורים האלה. אני זוכרת טוב מאוד רק את הסיפור שלנו״. אחר כך תיארה בקווים כלליים סיפור מרשים מאוד מילדותה בעיירת החוף הקטנה מַהדִיָה. היא כתבה כי ערבי אחד אסף את בני משפחתה באישון ליל בימי המלחמה והסתיר אותם בחווה שלו, הרחק מהישג ידו של קצין גרמני מושחת שנתן את עינו באמה המצודדת של אנני. זה היה בדיוק סיפור מהסוג שהייתי משוכנע כי יש כמוהו, אבל טרם נמצא.

רציתי שהסיפור יהיה אמיתי, אבל האם היה כזה? סיפורה של אנני עורר שאלות רבות לא פחות מאלה שפתר. מה היו היחסים בין ה״גיבור״ הערבי והקצינים הגרמנים? באיזו תדירות אנסו גרמנים יהודיות בתקופת הכיבוש. מתי בדיוק ברחה משפחת בוכריס למקום מבטחים? אנני היתה רק בת אחת־עשרה כשכל זה התרחש. בסיפורה היו כמה פרצות ואי־התאמות חשודות. הראיתי את הדוא״ל, לאחר קיצוץ כל אזכור אישי של אנני ומשפחתה, לשני היסטוריונים יהודים תוניסאים מכובדים – אחד בפריז, השני בירושלים. שניהם דחו אותו ללא היסוס. אחד מהם אמר לי חד וחלק כי אונס של נערות יהודיות על ידי גרמנים לא התרחש. השני פשוט ציין כי הסיפור נשמע דחוק מדי, פנטסטי מדי ואינו יכול להיות אמיתי.

ההערכות המקצועיות האלה פרנסו את ספקותי, אבל הדבקות והלהט שגרמו לאנני להיצמד לסאגה המשפחתית שלה במשך יותר מיובל שנים היו חזקים מכדי להתעלם מהם. סיפורה של אנני שבה את דמיוני, רציתי להיפגש אתה פנים אל פנים ולהעמיק את החקירה, אבל אני גרתי אז במרוקו ונבצר ממני להגיע לקליפורניה. חזרתי אפוא להיבטים אחרים של המחקר שלי. בינתיים עקרה אנני מלוס אנג׳לס לכפר גמלאים בפאלם דזרט, במרחק שעתיים מחוץ לעיר. אחת לכמה שבועות היא שלחה לי דוא״ל, והסיפור המרתק על המלאך השומר הערבי של משפחתה שב והציק לי.

לבסוף החלטתי לשכור מראיין שיבקר אצל אנני במקומי ויקליט את סיפורה. למזלי, מצאתי את ציפורה גלאס, מקצוענית מעולה עם ניסיון רב בהקלטת סיפורים בעל פה של ניצולי שואה. ב־8 באוקטובר 2003 נסעה ציפורה לפאלם דזרט וראיינה את אנני במשך יום שלם. זה היה ממש ברגע האחרון. כעבור שמונה שבועות, לאחר שסיפרה את סיפורה בפעם הראשונה בפרטי פרטים לאדם שבא במיוחד להאזין לה, הלכה אנני לעולמה.

הריאיון של ציפורה תומלל על פני שמונים ושלושה עמודים. נכלל בו תיאור – מפורט פי כמה מכל מה שאנני שלחה לי קודם בדוא״ל – של הילדות, של עיירת־המולדת ושל חיי המשפחה של אנני. נכלל בו גם תיאור־חוזר ספציפי ומדוקדק יותר של סיפור הערבי חסיד אומות העולם, שהציל לטענתה את משפחתה מהגרמנים. זה סיפורה.

אנני נולדה ב־17 בספטמבר 1931 במהדיה, עיירה בחוף המזרחי של תוניסיה. היא היתה השנייה בשלושת ילדיהם של יעקב בוכריס ואודט בוקרה. לפני המלחמה, היה אביה הנציג המקומי של ויסטאנדה, יצרנית תנורי גז, וביתה של אנני ברחוב עלי ביי 58 היה תמיד מלא במכשירים הביתיים החדישים ביותר. היא זכרה באהבה בית נוח, מצויד ומרוהט היטב ומשפחה מלוכדת. אנני תיארה סעודות ליל שבת נעימות – שיחה תוססת מדלגת בין איטלקית וצרפתית, וערבית עם העוזרת הערבייה. ילדותה המוקדמת של אנני היתה מאושרת בלי מאורעות ראויים לציון, מלאה במורים פרטיים, פעילות בתנועת הצופים, בילוי על שפת הים וידידות עם ילדים יהודים וערבים כאחד. הזיכרונות של "אנני משנות המלחמה הראשונות – ההאפלה בלילות, האזעקות, שתי הפצצות של נמל מהדיה וכן הלאה – נראו, מבעד לעיני הילדה שלה, משעשעים יותר מאשר מפחידים. אפילו גילוי של מה שהיא כינתה עקמת – בליטה גדולה בגבה – שהוליך אותה עם הוריה המודאגים לרופאים בסוס ולבסוף בתוניס – לא דיכא את רוחה לאורך זמן. ״יש לי רק זיכרונות נעימים מילדותי עד, את מבינה, 42׳״, אמרה אנני.

סיפורה נפתח עם בוא הגרמנים למהדיה. הם התחילו מיד להחרים בתים של יהודים כדי לשכן בהם את חייליהם. חייל בא לבית בוכרים, עם צרפתי מקומי כמתורגמן, והורה למשפחה לפנות את הבית בתוך שעה. אנני, שהיתה בבית, זכרה את המעמד. זה היה ביום חמישי. הדפיקה בדלת באה ללא התרעה. המשפחה חששה שמשהו עלול לקרות והתכוננה לאפשרות כזאת. הם אגרו מצרכים, ארזו את כל חפצי הערך בחדר קטן, ושמו ארון ספרים גדול לפני דלת החדרון. התרגיל לא הצליח. החייל הגרמני בדק את הבית וחיש מהר מצא את מקום המחבוא. הוא הוציא ממנו את כל התכולה, וארז אותה בארגזים שנבנו מארון הספרים שלא הצליח להגן על הדלת. אנני בת האחת־ עשרה בכתה יותר מכול על אובדן אוסף הבולים שלה.

באותו יום גירשו הגרמנים את אנני ומשפחתה מביתם והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין לחיילים שהגיעו זה מקרוב. בתוך המהומה הצליח אביה של אנני לשמור על קור רוחו ולהסדיר למשפחתו מקלט בבית חרושת לשמן זית במרחק שני קילומטרים ממרכז העיירה. דודות, דודים ודודנים הצטרפו אליהם שם, וכן המשפחות של האחים אוזן, שהיו שכנים וידידים. מרחב המגורים היה צפוף, הילדים, כעשרה במספר, לא הורשו כמעט לצאת החוצה, והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה. אף על פי כן, הצליחה הקהילה הקטנה לכונן לה חיים חלופיים. השוק עדיין היה פתוח, עדיין אפשר היה להשיג מזון כשר ובערבי שבת, סיפרה אנני, עדיין נערכו סעודות חגיגיות.

לילה אחד בשעה מאוחרת, במלאת שבועות מספר לשהותה של משפחת בוכרים בבית החרושת לשמן, נשמעה שוב דפיקה בדלת. הפעם, אמרה אנני, עמד בפתח ערבי ושמו חאלד עבד אל־ואהאב, בנו של חסן חוסני עבד אל־ואהאב, בעל אדמות עשיר ושר לשעבר בחצרו של הביי. חסן חוסני היה אחד ממשרתי הציבור המהוללים ביותר של תוניסיה, מלומד נודע ברוחב־ידיעותיו ובכתיבתו היפה. שמו מונצח בשלטי רחובות בתוניס ואפילו בחדר בספרייה הלאומית. בסיפורה של אנני, חסן חוסני ואביה היו ידידים קרובים. הגבר הנאה בדלת בית החרושת לשמן היה בנו היחיד של חסן חוסני.

חאלד הודיע להם שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח והוא יעביר אותם למקום בטוח. כולם צריכים לבוא, אמר, משפחת בוכריס המורחבת והשכנים שחלקו אתם את המגורים בבית החרושת לשמן. הם ארזו את חפציהם, אף כי הפעם לא בררו מה לקחת ומה להשאיר מהרכוש המצומצם שנותר להם – הפעם לקחו הכול. במהלך הלילה נע חאלד הלוך ושוב והצליח לבסוף לשכן את כולם בחווה של משפחתו בכפר הקטן טְלֶלסה, כשלושים וחמישה קילומטר ממערב למהדיה. עם שחר היה בית החרושת לשמן ריק מאדם.

אנני זכרה חווה גדולה, מלאה בוסתני שקדים, זיתים ותפוחים, וברכת שחייה גדולה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״. המשפחות ישנו בחדרים קטנים, המיטות היו דחוסות וצמודות זו לזו, אבל המקום היה נעים ובטוח. היא לא זכרה שום תחושה של סכנה קרובה. יום יום באה אישה מקומית לאפות פיתות טריות, שהסבו שמחה לכולם.

ליד החווה היה מחנה של הצלב האדום הגרמני, שבו טיפלו בחיילים פצועים. רבים מעובדיו ידעו על היהודים המסתתרים בחווה, אך לא דיברו על כך. מקצתם אפילו הביאו מזון או תחבושות כשמישהו בחווה נפצע. אנני זכרה גרמני חביב אחד שבא כמעט בכל יום. דודהּ נֶלדוֹ הסביר אחר כך שהגרמני אמר לו שאמו היתה יהודייה.

אנני, משפחתה ושכניה – עשרים וחמישה אנשים בסך הכול – נשארו עד תום הכיבוש הגרמני של מהדיה בחווה של עבד אל־ואהאב. היא יצאה מהחווה רק פעם בשבוע, כשרבים מבני הקהילה היהודית של מהדיה התכנסו בחווה בבעלות יהודית במרחק שבעה קילומטרים. שם ניצח הרב המקומי על שחיטה כשרה של התרנגולות לסעודת השבת. חאלד ביקר אצלם בכל יום. אף כי אנני הרגישה בטוחה בחווה, בכל זאת זכרה את התקופה הזאת כמפחידה מאוד.

הם שהו בחווה כארבעה חודשים, ואז, באפריל 1943, נכנסו חיילים בריטים למהדיה, ונראה היה כי אפשר לחזור הביתה בשלום. משפחת בוכריס הגיעה לביתה ומצאה שם דיר חזירים. ה״אורחים״ הגרמנים מילאו את הבית בעצמות בעלי חיים ובאשפה. הסירחון הבריח את המשפחה לביתו של אחד הדודים למשך הפסח. אחר כך הם התחילו את חייהם מחדש.

לימים, כשאנני גדלה, סיפרו לה הוריה למה הבריח אותם חאלד עבד אל־ואהאב באישון ליל.

כאחד מנכבדי מהדיה נהג חאלד להיפגש לעתים מזומנות עם החיילים הזרים, הגרמנים והבריטים, שכבשו את העיירה. ניכר בעליל שהתאמץ במיוחד להתרועע עם הקצינים הגרמנים במטרה להתחבב עליהם וכך ללמוד יותר על תוכניותיהם בנוגע לעיירה. היה זה, אמרה אנני, ״סוג של ריגול״.

יום אחד נודע לחאלד שהגרמנים הקצו בית מיוחד להנאה מחסדיהן של נערות ונשים צעירות. ״הם היו מבקרים אצלן ועושים כל כ­שהתחשק להם״, אמרה. באנגלית הרצוצה שלה ובנימוסים שהביאה מבית הוריה, לא העלתה אנני על דל שפתיה את המילים ״אונס״ או ״מין״, אבל זו היתה כוונתה. כמה מהנערות בבית הבושת הגרמני היו יהודיות. אנני סיפרה על שתי נערות יהודיות שלא השתחררו מהטראומה הזאת ושלחו יד בנפשן. עוד סיפרה כי לימים שמעה בעצמה סיפורים על בית הבושת ממיילדת יהודייה נשואה למוסלמי. שהגרמנים העסיקוה בניקוי הבית.

חאלד עשה כנראה כמיטב יכולתו להגן על הנערות. הוא שלח בקביעות את הטבח שלו, אָמוֹר, אל בית הבושת עם מגשים של מעדנים תוניסאיים ובקבוקי יין מעולה. חאלד עצמו נהג להגיע לעתים מזומנות לפקח על הארוחות האלה, ומזג אישית כוס אחר כוס. לפעמים הצליח להשקות את הגרמנים כמויות יין כה גדולות עד שהם התעלמו מהנערות והלכו לישון.

לא עבר זמן רב וחאלד, כאורח רצוי בבית הבושת, נעשה לאיש־סודו של אחד הקצינים הגרמנים. לילה אהד שח הגרמני לחאלד על יהודייה יפה־במיוחד שמצאה חן בעיניו – ״הוא רצה בה ועמד להביא אותה למחרת ולבצע בה את זממו״. מהתיאור של האישה בפי הגרמני – שהתייחס מן הסתם למקום מגוריה ולשם משפחתה – הבין חאלד כי הגרמני דיבר על אשתו המצודדת של סוכן תנורי הגז, אמ­ה של אנני, אודט.

באותו לילה מילא חאלד את כוסו של הגרמני חזור ומלא. והתאמץ – במילותיה של אנני – ״להשקות את הגרמני למוות״. כשהקצין עלה לבסוף על מיטתו, נסע חאלד בשקט לבית החרושת לשמן. הוא ידע כי משפחת בוכריס מצאה שם מקלט. בבואו סיפר להוריה של אנני מה שנודע לו, ואחר כך התחיל להעביר כל מי שהיה שם אל החווה שלו. ״ככה עזבנו באמצע הלילה״, סיפרה אנני.

יעקב ואודט בוכרים היו אסירי־תודה לעד לחאלד עבד אל־ואהאב על הנדיבות נטולת־האנוכיות שגילה כלפיהם וכלפי משפחתם. לא ברור מה היה הסיכון האישי שקיבל על עצמו כדי להגן על אמה של אנני מפני הקצין הגרמני. בני משפחת בוכרים חשבו כי חאלד חשש לחייה של אודט ולשלומה של כל המשפחה. יעקב ואודט גם העריכו כי חאלד עצמו היה עלול לשלם בחייו אילו גילו הגרמנים כי הערים עליהם כדי להציל אישה יהודייה.

המשך……….