الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים – האות האנטישמי

האות האנטישמי

עוד לפני 11 בספטמבר נחשב בן-לאדן בעולם האיסלאמי לגיבור. בשנת 1989, לאחר נסיגת הצבא האדום מאפגניסטן, הוא יצא לסיור ניצחון בסעודיה. יותר מרבע מיליון קלטות של נאומיו נמכרו אז באורח חוקי, ואינספור עותקים פירטיים הופצו בדרכים לא חוקיות. גל האהדה השני הגיע בשנת 1998. לאחר הפיגועים הקשים שביצעה אל־קאעידה בשגרירויות ארצות הברית בניירובי, בירת קניה, ובדאר־א־סלאם, בירת טנזניה, שבהם נהרגו יותר מ־250 איש, הגיבה ארצות הברית בירי 66 טילי שיוט אל מחנות אימונים של אל־קאעידה באפגניסטן. בן־לאדן, שיצא בלא פגע, היה עתה למושאו של פולחן אישיות. השם ״אוסאמה״ פירושו אריה, והמפגינים בארצות האיסלאם קראו לפיכך: ״אוסאמה האריה יצא מהכלוב לטרוף את אויבי האיסלאם״. מנהיג האיסלאמיסטים בסודאן, חסן אל־טוראבי, הצהיר אז שבן־לאדן הוא הדגם לחיקוי של הנוער המוסלמי. השנאה לארצות הברית, אמר, ״מולידה רבבת בן־לאדנים״.

הפולחן הגיע לשיאים חדשים לאחר 11 בספטמבר. אם בן־לאדן היה אכן אדריכל המתקפה, התמוגג הפובליציסט המצרי סלים עזוז ביומון האיסלאמיסטי ׳אל־אחראר׳: ״אצור פסל בן דמותו ואציב אותו בביתי, ובמשרדי אתלה את תמונתו. הוא הוכיח שארצות הברית […] יכולה להיות מושפלת״. בשבועון האחים המוסלמים במצרים, ׳אאפאק ערבייה׳, התפייט אחד, ד״ר אחמד אל־מגדוב: ״הו, אוסאמה […] אתה גיבור במלוא מובן המילה. לך כל מעלותיו של הגבר, אלו החסרות אצל חצאי־הגברים השולטים במשאבי הערבים והמוסלמים״.

גם בשטחי הרשות הפלסטינית התקבלו פיגועי 11 בספטמבר בתשואות סוערות. שיא האופוריה נרשם בקרב האיסלאמיסטים ברצועת עזה. לפחות תריסר צוותים של חמאס התאמנו במחנות של בן־לאדן באפגניסטן, ואחמד יאסין שילם להם ישירות את הוצאות הנסיעה. הרשות הפלסטינית נאלצה שוב ושוב לפזר כינוסים והפגנות של תמיכה בבן־לאדן. ביהודה ושומרון לא היו פני הדברים שונים במיוחד. בשכם, למשל, 3,000 איש נאספו יחדיו להפגנת שמחה ולקריאות ״אללה אכבד״ בהגיע הידיעות הראשונות על המתקפה.

וכיצד הגיבו לרצח ההמונים בניו יורק, שנומק במונחים דתיים, אנשי הדת המוסלמים? השיח׳ מוחמר סייד טנטאווי, אימאם מסגד אל־אזהר בקהיר ובעל הסמכות הגבוהה ביותר באיסלאם הסוני, גינה את המעשה והכריז כי הוא נוגד את רוח האיסלאם. אולם משמעות רבה יותר יש לעובדה ששום חכם דת מוסלמי, בשום מקום בעולם, לא הכריז על בן לאדן כופר בשל עמידתו בראש ארגון טרור. לא נשמעה גם עמדה השוללת שלילה מוחלטת את נוסח האיסלאם שבן לאדן מציג בקלטותיו. רק במקרים יוצאי דופן נשמעה בעולם האיסלאמי הקריאה המתבקשת לאסור פיגועי התאבדות. בחודש אפריל 2002, כאשר נאספו במלזיה נציגי 54 החברות בארגון מדינות האיסלאם, נדחתה הצעת המדינה המארחת לראות מעתה בכל התקפה על אזרחים פעולת טרור. התמיכה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים בכינוס זה הייתה כמעט פה אחד, כאילו השתלט כבר הג׳יהאדיזם של אל־בנא על העולם המוסלמי כולו.

שערורייתית לא פחות הייתה תגובתו של האיחוד האירופי. שלושה ימים לאחר 11 בספטמבר נתן את האות שגריר צרפת בישראל, ז׳אק הונצינגר, בהזהירו כי יהיה זה ״חוסר אחריות משווע להשוות את התקפת הטרור על ארצות הברית לפיגועי ההתאבדות נגד ישראלים, כיוון שההקשר שונה לחלוטין״. השגריר הונצינגר ילמד אחר כך לדעת שאל־קאעידה וחמאם ממשיכות שתיהן מסורת אחת, את מסורת קוטב, וכי חבריה של התנועה האחת מעורבים גם בחברתה. האם יש בכל זאת נסיבות מקלות לרצח ההמונים מבית חמאס? האם אירופה מגלה מעט יותר הבנה למעשי טבח כאשר הם מכוונים כלפי יהודים מישראל ולא כלפי המעצמה האמריקנית?

בכל מקרה, גישתם של האירופים מקלה על עסקיהם עם העולם הערבי:

רק כשאתה מפריד לחלוטין בין אל־קאעידה לחמאם, אתה יכול לפרש את הטרור הפלסטיני נגד אזרחים ישראלים כחלק, מוגזם אמנם, מ״מאבק שחרור״, ולהמשיך לנהל במצפון שקט עסקים עם מממניו האיראנים של טרור זה. העובדה שהרשות הפלסטינית ביקשה מהאיחוד האירופי שיקצה 20.6 מיליון אירו לתגמול משפחות של מחבלים מתאבדים, נודעה רק עקב הדלפה. סעיף זה, ״מזון וסיוע כספי למשפחות של מרטירים״, נכלל ברשימת בקשות שהגיש לאיחוד בחודש אפריל 2002 שר התכנון של הרשות, נביל שעתי.״ בקשה מסוימת זו נדחתה, אך השתיקה סביבה והמשך הסיוע האירופי העבירו היטב את המסר: ערפאת יכול לתמוך בפיגועי ההתאבדות ואף לממנם בכספי האיחוד בלי להסתכן בהפסקת התמיכה האירופית. בריסל דחתה את כל הידיעות והאזהרות שהגיעו מישראל, וכך ״לפחות מאה, אולי מאות, לוחמי מיליציה של פת״ח״, שהשתתפו בפיגועים נגד אזרחים ישראלים, ״קיבלו באותה תקופה כסף אירופי כעובדים בשירותי הביטחון של הרשות״.

במקום שיובן הקשר שבין פיגועי ההתאבדות בתל אביב לאלו שנעשו בוושינגטון ובניו יורק, פיתחו הפרשנים באירופה קשר סיבתי בין פיגועי 11 בספטמבר למדיניות ישראל, ש״יצרה קרקע פורייה לטרור״ והחלה את הסלמת ״ספירלת האלימות״ שהובילה לפיצוץ בניו יורק. בחודש פברואר 2002, בעוד לשכתו של ערפאת מקבלת מאירופה עוד 60 מיליון אירו בלי תנאים או ציפיות, תקפו האירופים את ישראל על שהיא מנהלת ״מלחמה נגד הטרור״ שבה היא ניצבת, לפחות מילולית, לצד הממשל האמריקני.

התשואות שהשמיעו מדינות האיסלאם לפיגועי ההתאבדות בישראל, והעמדה האירופית שגילתה כלפיהם הבנה טובת לב, יצרו אפוא מצב פרדוקסלי: מתקפת 11 בספטמבר חזרה כבומרנג דווקא אל ישראל, כאילו עמד במאי מטעם אל־קאעידה מאחורי הקלעים של תיאטרון פסיכולוגיית ההמונים העולמית.

המדינה היהודית אף הוצגה לעתים כאחראית הישירה לאירועי 11 בספטמבר. האגדה שהמציאה והפיצה תחנת הטלוויזיה אל־מנאר של חיזבאללה, בדבר 4,000 יהודים שלא הגיעו באותו בוקר לעבודתם במרכז הסחר העולמי לאחר שקיבלו אזהרה סודית מהמוסד, קנתה במהירות הבזק את לבם של מיליונים רבים ברחבי העולם. המשפט ״היי, אמריקה, איך 4,000 יהודים ברחו מהפיצוץ?״ היה לססמה מקובלת בעולם האיסלאמי.