בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף


מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול

מתוך הספר  " בין צלב הקרס לסהרה – יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה 

רוברט סטלוף

מילדות לימדו אותנו שהשואה היא שקר גדול

מוחמד אל־זורקאני, העורך הראשי של העיתון הממשלתי המצרי אל־ליווא אל־אסלאמי: שביולי 2004 טען במאמרו ״השקר על שרפת היהודים״, כ׳ השמדת היהודים במהלך מלחמת העולם השנייה היא שקר שהציונים המציאו.

כולנו מגנים את המדיניות של היטלר ואת השואה, אבל לכל דבר יש גבול. יש רגע של רוויה, ורצוני לומר חד וחלק, יהדות העולם נתונה בסכנה בגלל המדיניות המאוד לא אחראית של ממשלת ישראל, הנתמכת על ידי כמה מנהיגים של הקהילה היהודית בארצות הברית, שאינם מודעים למציאות. אצטער מאוד לראות את היום שבו תתפרץ אנטישמיות רדומה במיוחד באירופה, ואולי בארצות הברית. אבל לנו, לערבים, אין חלק בכך. אין לנו חלק בשואה. מעולם לא רדפנו את היהודים.

– כאמל אבו אל־מג׳יד, תיאולוג מוסלמי חשוב בעל השקפות פוליטיות מתונות, בהרצאה באוניברסיטה האמריקנית בקהיר, ספטמבר 2003.

יש בעולם הערבי הרבה אינטלקטואלים אצילי־נפש וראויים להערצה, שנלחמים ומסכנים את חייהם למען מטרות כמו זכויות האדם, חירות, דמוקרטיה, צדק וכן הלאה, אבל מדהים הדבר שאיש לא חשב מדוע וכיצד הסוגיות האלה רלוונטיות לשואה, וגם לא מדוע וכיצד החשיבה על השואה חיונית למי שעוסק בהן.

– אנואר שמסאדין, שם־עט של פרופסור לספרות אנגלית באוניברסיטה בצפון אפריקה, ממאמרו באינטרנט ״השקפתם של הערבים על השואה באמת מעיקה״.

האנדרטה הזאת ניצבת לזכר האירועים המקוממים ביותר בהיסטוריה. כולי נגעל ונזעם ממה שראיתי היום. הרשע והשנאה שהאנושות הפעילה באותה תקופה מעוררים תיעוב אמיתי. האירועים האלה חייבים להמריץ את כולנו להתייצב יחדיו כדי לבנות שלום וללמד סובלנות, כדי להבטיח שאכזריות שכזאת לא תישנה. מה שראינו היום חייב לעזור לנו לשנות רוע לטוב לב, שנאה לאהבה ומלחמה לשלום.

– נסיך צעיר ממדינה במפרץ הפרסי, אחרי ביקור במוזיאון

השואה בוושינגטון, פברואר 2004.

סיפורה של אנני-האם ערבים בצפון אפריקה הצילו יהודים בזמן השואה…

בין צלב קרס לסהרה

יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואהבין צלב הקרס לסהרה

רוברט סטלוף

סיפורה של אנני

מיום שפתחתי במחקר הזה הייתי משוכנע כי יש בוודאי סיפורים על ערבים שהצילו יהודים שלא התגלו מעולם. זמן קצר לאחר שהתחלתי בחיפוש רציני, התברר לי כי לא יהיה קל למצוא מחטים בנות שישים שנה בתוך ערמת השחת שהלכה והסתבכה מתחת לשכבות של הפוליטיקה. המזרח־תיכונית החדשה. אבל יכולתי לפחות לשפר את הסיכויים בעזרת האינטרנט.

בנובמבר 2002 פרסמתי הודעה Harissa.com הפורום האינטרנטי לדיון בכל ההיבטים של יהדות תוניסיה. עריסה הוא התבלין החריף שמוסיף טעם וריח למאכלים רבים במטבח הערבי ושם מתאים לשער אינטרנטי לעושר של החיים היהודיים בתוניסיה. לקראת סוף אותו החודש קיבלתי תגובה מאישה בת שבעים ואחת מלוס אנג׳לס ושמה אנני בוכריס.

בדוא״ל הראשון ששלחה לי כתבה אנני: ״הערבים הצילו יהודים רבים, וגם פגעו ביהודים אחרים. אינני מכירה היטב את הסיפורים האלה. אני זוכרת טוב מאוד רק את הסיפור שלנו״. אחר כך תיארה בקווים כלליים סיפור מרשים מאוד מילדותה בעיירת החוף הקטנה מַהדִיָה. היא כתבה כי ערבי אחד אסף את בני משפחתה באישון ליל בימי המלחמה והסתיר אותם בחווה שלו, הרחק מהישג ידו של קצין גרמני מושחת שנתן את עינו באמה המצודדת של אנני. זה היה בדיוק סיפור מהסוג שהייתי משוכנע כי יש כמוהו, אבל טרם נמצא.

רציתי שהסיפור יהיה אמיתי, אבל האם היה כזה? סיפורה של אנני עורר שאלות רבות לא פחות מאלה שפתר. מה היו היחסים בין ה״גיבור״ הערבי והקצינים הגרמנים? באיזו תדירות אנסו גרמנים יהודיות בתקופת הכיבוש. מתי בדיוק ברחה משפחת בוכריס למקום מבטחים? אנני היתה רק בת אחת־עשרה כשכל זה התרחש. בסיפורה היו כמה פרצות ואי־התאמות חשודות. הראיתי את הדוא״ל, לאחר קיצוץ כל אזכור אישי של אנני ומשפחתה, לשני היסטוריונים יהודים תוניסאים מכובדים – אחד בפריז, השני בירושלים. שניהם דחו אותו ללא היסוס. אחד מהם אמר לי חד וחלק כי אונס של נערות יהודיות על ידי גרמנים לא התרחש. השני פשוט ציין כי הסיפור נשמע דחוק מדי, פנטסטי מדי ואינו יכול להיות אמיתי.

ההערכות המקצועיות האלה פרנסו את ספקותי, אבל הדבקות והלהט שגרמו לאנני להיצמד לסאגה המשפחתית שלה במשך יותר מיובל שנים היו חזקים מכדי להתעלם מהם. סיפורה של אנני שבה את דמיוני, רציתי להיפגש אתה פנים אל פנים ולהעמיק את החקירה, אבל אני גרתי אז במרוקו ונבצר ממני להגיע לקליפורניה. חזרתי אפוא להיבטים אחרים של המחקר שלי. בינתיים עקרה אנני מלוס אנג׳לס לכפר גמלאים בפאלם דזרט, במרחק שעתיים מחוץ לעיר. אחת לכמה שבועות היא שלחה לי דוא״ל, והסיפור המרתק על המלאך השומר הערבי של משפחתה שב והציק לי.

לבסוף החלטתי לשכור מראיין שיבקר אצל אנני במקומי ויקליט את סיפורה. למזלי, מצאתי את ציפורה גלאס, מקצוענית מעולה עם ניסיון רב בהקלטת סיפורים בעל פה של ניצולי שואה. ב־8 באוקטובר 2003 נסעה ציפורה לפאלם דזרט וראיינה את אנני במשך יום שלם. זה היה ממש ברגע האחרון. כעבור שמונה שבועות, לאחר שסיפרה את סיפורה בפעם הראשונה בפרטי פרטים לאדם שבא במיוחד להאזין לה, הלכה אנני לעולמה.

הריאיון של ציפורה תומלל על פני שמונים ושלושה עמודים. נכלל בו תיאור – מפורט פי כמה מכל מה שאנני שלחה לי קודם בדוא״ל – של הילדות, של עיירת־המולדת ושל חיי המשפחה של אנני. נכלל בו גם תיאור־חוזר ספציפי ומדוקדק יותר של סיפור הערבי חסיד אומות העולם, שהציל לטענתה את משפחתה מהגרמנים. זה סיפורה.

אנני נולדה ב־17 בספטמבר 1931 במהדיה, עיירה בחוף המזרחי של תוניסיה. היא היתה השנייה בשלושת ילדיהם של יעקב בוכריס ואודט בוקרה. לפני המלחמה, היה אביה הנציג המקומי של ויסטאנדה, יצרנית תנורי גז, וביתה של אנני ברחוב עלי ביי 58 היה תמיד מלא במכשירים הביתיים החדישים ביותר. היא זכרה באהבה בית נוח, מצויד ומרוהט היטב ומשפחה מלוכדת. אנני תיארה סעודות ליל שבת נעימות – שיחה תוססת מדלגת בין איטלקית וצרפתית, וערבית עם העוזרת הערבייה. ילדותה המוקדמת של אנני היתה מאושרת בלי מאורעות ראויים לציון, מלאה במורים פרטיים, פעילות בתנועת הצופים, בילוי על שפת הים וידידות עם ילדים יהודים וערבים כאחד. הזיכרונות של "אנני משנות המלחמה הראשונות – ההאפלה בלילות, האזעקות, שתי הפצצות של נמל מהדיה וכן הלאה – נראו, מבעד לעיני הילדה שלה, משעשעים יותר מאשר מפחידים. אפילו גילוי של מה שהיא כינתה עקמת – בליטה גדולה בגבה – שהוליך אותה עם הוריה המודאגים לרופאים בסוס ולבסוף בתוניס – לא דיכא את רוחה לאורך זמן. ״יש לי רק זיכרונות נעימים מילדותי עד, את מבינה, 42׳״, אמרה אנני.

סיפורה נפתח עם בוא הגרמנים למהדיה. הם התחילו מיד להחרים בתים של יהודים כדי לשכן בהם את חייליהם. חייל בא לבית בוכרים, עם צרפתי מקומי כמתורגמן, והורה למשפחה לפנות את הבית בתוך שעה. אנני, שהיתה בבית, זכרה את המעמד. זה היה ביום חמישי. הדפיקה בדלת באה ללא התרעה. המשפחה חששה שמשהו עלול לקרות והתכוננה לאפשרות כזאת. הם אגרו מצרכים, ארזו את כל חפצי הערך בחדר קטן, ושמו ארון ספרים גדול לפני דלת החדרון. התרגיל לא הצליח. החייל הגרמני בדק את הבית וחיש מהר מצא את מקום המחבוא. הוא הוציא ממנו את כל התכולה, וארז אותה בארגזים שנבנו מארון הספרים שלא הצליח להגן על הדלת. אנני בת האחת־ עשרה בכתה יותר מכול על אובדן אוסף הבולים שלה.

באותו יום גירשו הגרמנים את אנני ומשפחתה מביתם והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין לחיילים שהגיעו זה מקרוב. בתוך המהומה הצליח אביה של אנני לשמור על קור רוחו ולהסדיר למשפחתו מקלט בבית חרושת לשמן זית במרחק שני קילומטרים ממרכז העיירה. דודות, דודים ודודנים הצטרפו אליהם שם, וכן המשפחות של האחים אוזן, שהיו שכנים וידידים. מרחב המגורים היה צפוף, הילדים, כעשרה במספר, לא הורשו כמעט לצאת החוצה, והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה. אף על פי כן, הצליחה הקהילה הקטנה לכונן לה חיים חלופיים. השוק עדיין היה פתוח, עדיין אפשר היה להשיג מזון כשר ובערבי שבת, סיפרה אנני, עדיין נערכו סעודות חגיגיות.

לילה אחד בשעה מאוחרת, במלאת שבועות מספר לשהותה של משפחת בוכרים בבית החרושת לשמן, נשמעה שוב דפיקה בדלת. הפעם, אמרה אנני, עמד בפתח ערבי ושמו חאלד עבד אל־ואהאב, בנו של חסן חוסני עבד אל־ואהאב, בעל אדמות עשיר ושר לשעבר בחצרו של הביי. חסן חוסני היה אחד ממשרתי הציבור המהוללים ביותר של תוניסיה, מלומד נודע ברוחב־ידיעותיו ובכתיבתו היפה. שמו מונצח בשלטי רחובות בתוניס ואפילו בחדר בספרייה הלאומית. בסיפורה של אנני, חסן חוסני ואביה היו ידידים קרובים. הגבר הנאה בדלת בית החרושת לשמן היה בנו היחיד של חסן חוסני.

חאלד הודיע להם שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח והוא יעביר אותם למקום בטוח. כולם צריכים לבוא, אמר, משפחת בוכריס המורחבת והשכנים שחלקו אתם את המגורים בבית החרושת לשמן. הם ארזו את חפציהם, אף כי הפעם לא בררו מה לקחת ומה להשאיר מהרכוש המצומצם שנותר להם – הפעם לקחו הכול. במהלך הלילה נע חאלד הלוך ושוב והצליח לבסוף לשכן את כולם בחווה של משפחתו בכפר הקטן טְלֶלסה, כשלושים וחמישה קילומטר ממערב למהדיה. עם שחר היה בית החרושת לשמן ריק מאדם.

אנני זכרה חווה גדולה, מלאה בוסתני שקדים, זיתים ותפוחים, וברכת שחייה גדולה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״. המשפחות ישנו בחדרים קטנים, המיטות היו דחוסות וצמודות זו לזו, אבל המקום היה נעים ובטוח. היא לא זכרה שום תחושה של סכנה קרובה. יום יום באה אישה מקומית לאפות פיתות טריות, שהסבו שמחה לכולם.

ליד החווה היה מחנה של הצלב האדום הגרמני, שבו טיפלו בחיילים פצועים. רבים מעובדיו ידעו על היהודים המסתתרים בחווה, אך לא דיברו על כך. מקצתם אפילו הביאו מזון או תחבושות כשמישהו בחווה נפצע. אנני זכרה גרמני חביב אחד שבא כמעט בכל יום. דודהּ נֶלדוֹ הסביר אחר כך שהגרמני אמר לו שאמו היתה יהודייה.

אנני, משפחתה ושכניה – עשרים וחמישה אנשים בסך הכול – נשארו עד תום הכיבוש הגרמני של מהדיה בחווה של עבד אל־ואהאב. היא יצאה מהחווה רק פעם בשבוע, כשרבים מבני הקהילה היהודית של מהדיה התכנסו בחווה בבעלות יהודית במרחק שבעה קילומטרים. שם ניצח הרב המקומי על שחיטה כשרה של התרנגולות לסעודת השבת. חאלד ביקר אצלם בכל יום. אף כי אנני הרגישה בטוחה בחווה, בכל זאת זכרה את התקופה הזאת כמפחידה מאוד.

הם שהו בחווה כארבעה חודשים, ואז, באפריל 1943, נכנסו חיילים בריטים למהדיה, ונראה היה כי אפשר לחזור הביתה בשלום. משפחת בוכריס הגיעה לביתה ומצאה שם דיר חזירים. ה״אורחים״ הגרמנים מילאו את הבית בעצמות בעלי חיים ובאשפה. הסירחון הבריח את המשפחה לביתו של אחד הדודים למשך הפסח. אחר כך הם התחילו את חייהם מחדש.

לימים, כשאנני גדלה, סיפרו לה הוריה למה הבריח אותם חאלד עבד אל־ואהאב באישון ליל.

כאחד מנכבדי מהדיה נהג חאלד להיפגש לעתים מזומנות עם החיילים הזרים, הגרמנים והבריטים, שכבשו את העיירה. ניכר בעליל שהתאמץ במיוחד להתרועע עם הקצינים הגרמנים במטרה להתחבב עליהם וכך ללמוד יותר על תוכניותיהם בנוגע לעיירה. היה זה, אמרה אנני, ״סוג של ריגול״.

יום אחד נודע לחאלד שהגרמנים הקצו בית מיוחד להנאה מחסדיהן של נערות ונשים צעירות. ״הם היו מבקרים אצלן ועושים כל כ­שהתחשק להם״, אמרה. באנגלית הרצוצה שלה ובנימוסים שהביאה מבית הוריה, לא העלתה אנני על דל שפתיה את המילים ״אונס״ או ״מין״, אבל זו היתה כוונתה. כמה מהנערות בבית הבושת הגרמני היו יהודיות. אנני סיפרה על שתי נערות יהודיות שלא השתחררו מהטראומה הזאת ושלחו יד בנפשן. עוד סיפרה כי לימים שמעה בעצמה סיפורים על בית הבושת ממיילדת יהודייה נשואה למוסלמי. שהגרמנים העסיקוה בניקוי הבית.

חאלד עשה כנראה כמיטב יכולתו להגן על הנערות. הוא שלח בקביעות את הטבח שלו, אָמוֹר, אל בית הבושת עם מגשים של מעדנים תוניסאיים ובקבוקי יין מעולה. חאלד עצמו נהג להגיע לעתים מזומנות לפקח על הארוחות האלה, ומזג אישית כוס אחר כוס. לפעמים הצליח להשקות את הגרמנים כמויות יין כה גדולות עד שהם התעלמו מהנערות והלכו לישון.

לא עבר זמן רב וחאלד, כאורח רצוי בבית הבושת, נעשה לאיש־סודו של אחד הקצינים הגרמנים. לילה אהד שח הגרמני לחאלד על יהודייה יפה־במיוחד שמצאה חן בעיניו – ״הוא רצה בה ועמד להביא אותה למחרת ולבצע בה את זממו״. מהתיאור של האישה בפי הגרמני – שהתייחס מן הסתם למקום מגוריה ולשם משפחתה – הבין חאלד כי הגרמני דיבר על אשתו המצודדת של סוכן תנורי הגז, אמ­ה של אנני, אודט.

באותו לילה מילא חאלד את כוסו של הגרמני חזור ומלא. והתאמץ – במילותיה של אנני – ״להשקות את הגרמני למוות״. כשהקצין עלה לבסוף על מיטתו, נסע חאלד בשקט לבית החרושת לשמן. הוא ידע כי משפחת בוכריס מצאה שם מקלט. בבואו סיפר להוריה של אנני מה שנודע לו, ואחר כך התחיל להעביר כל מי שהיה שם אל החווה שלו. ״ככה עזבנו באמצע הלילה״, סיפרה אנני.

יעקב ואודט בוכרים היו אסירי־תודה לעד לחאלד עבד אל־ואהאב על הנדיבות נטולת־האנוכיות שגילה כלפיהם וכלפי משפחתם. לא ברור מה היה הסיכון האישי שקיבל על עצמו כדי להגן על אמה של אנני מפני הקצין הגרמני. בני משפחת בוכרים חשבו כי חאלד חשש לחייה של אודט ולשלומה של כל המשפחה. יעקב ואודט גם העריכו כי חאלד עצמו היה עלול לשלם בחייו אילו גילו הגרמנים כי הערים עליהם כדי להציל אישה יהודייה.

המשך……….

סיפורה של אנני-חלק שני-האם ערבים בצפון אפריקה הצילו יהודים בזמן השואה…

בין צלב הקרס לסהרה

במשך שנים זכרה אנני את חאלד כאורח תדיר ונכבד בסעודת שבת, שנהנה במיוחד מהעוף בקוסקוס הטעים של המשפחה. כעבור שנים, אפילו אחרי שנישאה ועקרה לפנים הארץ, לעיירה סְבֵּיטְלה במרכז תוניסיה, הקפיד חאלד לקפוץ לומר שלום כל אימת שהזדמן לשם. אנני לא שמעה מעולם את הוריה מדברים עם חאלד על נדיבותו בזמן המלחמה, אבל קשר השתיקה הוא שחיבר אותם יחדיו.

סיפורה של אנני לא דמה לשום סיפור אחר ששמעתי במהלך המחקר שלי. לפי הקריטריונים של יד ושם למועמדות לתואר חסיד אומות העולם, הנתונים צריכים להבהיר באורח חד־משמעי כי אדם לא־יהודי סיכן את חייו, את חירותו או את מעמדו כדי להציל ״יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות… לא בעבור רווח כספי או תגמול אחר״. לפי סיפורה של אנני, חאלד עבד אל־ואהאב עונה על הדרישות האלה וראוי להכרה כ״ערבי חסיד אומות העולם״. אבל האם הסיפור הזה אמיתי? איזה חלק ממנו הוא עובדתי? ואיזה חלק הוא פרי דמיון תוסס של ילדה בת אחת־עשרה, תמונות של מציאות שנראית לה אמיתית, שנצרבו בתודעתה לפני שישים שנה?

זיכרון של אישה בת שבעים ואחת שנה על אירוע בן שישים שנה אינו שקול כנגד סמכותם של היסטוריונים חשובים. אבל אז התחלתי לקבל מסרים בדוא״ל מעמיתה מופלאה, שירה(שנטל) שמחוני, שהיתה אז מרצה באוניברסיטת תל אביב. שירה נולדה באריאנה, לפנים עיירה ערבית־יהודית שוקקת חיים, שנהייתה בינתיים לפרבר של תוניס רבתי. אביה, ז׳ורז׳ צרפתי, כיהן בתפקיד סגן ראש עיריית אריאנה ובתקופת המלחמה היה נציג הקהילה היהודית של העיירה במגעים עם השלטונות הצרפתיים והגרמניים. שירה ענתה לאחת ההודעות הראשונות שלי באינטרנט ומאז ועד היום היא מספקת לפרויקט הזה תמיכה יקרה־מפז. היא הכירה את אנני אישית, וכמוני מצאה עניין רב בסיפור. בחוקרת בלתי נלאית, החליטה שירה למצוא ראיות שיתמכו בעדותה של אנני. והיא אכן עשתה זאת, שלב אחר שלב.

בדברה עם יהודיות תוניסאיות בדרכים שהיו פשוט בלתי אפשריות מבחינתי, נודע לשירה שרבות מהן פחדו פחד מוות מהתאווה המינית של החיילים הגרמנים. שירה שלחה לי דוא״ל על שיחתה עם אישה מסוס ושמה דיזל, שמשפחתה עקרה לעיירה מוכנין בזמן המלחמה. דיזל אמרה כי כולם ידעו שהחיילים הגרמנים מחפשים נערות יהודיות בשביל ״לעשות חיים״. ״כשהגרמנים מצאו אישה צעירה״, ציטטה שירה מפיה של ז'יזל, ״הם לקחו אותה למחנה שלהם ויותר לא ראו אותה״. ז'יזל היתה אמנם רק בת ארבע־עשרה עם בוא הגרמנים, אבל המשפחה דאגה לשלומה עד כדי כך שהגתה תוכנית מורכבת להחביא אותה בתוך באר כל אימת שיחידה גרמנית עברה דרך מוכּנין.

בדוא״ל אחר תיארה שירה שיחה עם אלמנה יהודייה תוניסאית בת שמונים ושבע תושבת פריז, ושמה גבריאל בוכובזה, שבעלה בא ממהדיה. היא זכרה היטב כי הרבה משפחות יהודיות בעיירה התפצלו במהלך הכיבוש הגרמני: הנשים והילדים ברחו למקום מבטחים בכפר והגברים נשארו לבצע עבודת כפייה. מה שהיה רלוונטי במיוחד לסיפורה של אנני היה זה: גברת בוכובזה אמרה כי היא זוכרת שהגרמנים הקימו בית בושת במהדיה ומינו יהודייה מבוגרת ממזרח אירופה לנהל את המוסד. אולי היתה זו ״המיילדת היהודייה הנשואה למוסלמי״ שאנני דיברה עליה.

כעבור כמה חודשים שלחה לי שירה דוא״ל שנראה לפחות כמספק אישוש לכך שגרמנים אמנם אנסו נערות יהודיות. בדוא״ל הזה היא גוללה סיפור ששמעה מאחיינית של אישה יהודייה, ילידת תוניסיה, שנאנסה על ידי שלושה חיילים גרמנים. לדברי האחיינית, דודתה התחתנה ברבות הימים וילדה ארבעה ילדים, אבל מעולם לא החלימה לגמרי מהטראומה. אישה זו (שאין סיבה עניינית לחשוף כאן את שמה) לא הפיקה שום רווח אישי מרקיחת סיפור של מצוקה אישית כזאת, שנשאה מן הסתם בשתיקה כל השנים הללו. בשים לב לפרטים שהאחיינית של האישה מסרה לשירה, אין יסוד לפקפק בו. אם הסיפור הזה נכון, חשבתי, יש בו כדי לתמוך בסיפורה של אנני. אחרי ככלות הכול, אם היו נשים יהודיות שנאנסו על ידי חיילים גרמנים, אי־אפשר לדחות מניה וביה את עצם הרעיון שקצינים גרמנים רצו לאנוס את אמה של אנני או להביא אותה לבית של ״נשים כלואות״.

במאי 2004 טסתי מרבאט לתוניס, במטרה מפורשה לנסות להוכיח – או להפריך, לא יכולתי להתעלם מהאפשרות הזאת – את סיפורה של אנני. באמצעות חברים בתוניסיה התאמצתי במשך חודשים לגלות דברים נוספים על חאלד עבד אל־ואהאב ומשפחתו, בתקווה ללמוד את הסיפור מהצד שלו, אבל לא ־הצלחתי. תחת זאת חיפשתי אפוא דרכים לאושש את מה שאנני סיפרה לציפורה. מזלי שיחק לי כמה פעמים ומצאתי בדיוק את מבוקשי.

בריאיון שלה תיארה אנני בפרוטרוט את חיי היומיום של ילדותה במהדיה. תוך כדי כך הזכירה גם את השמות של חברי ילדותה. בחיבה מיוחדת זכרה שתי ילדות ערביות, האחיות כלייפה, סוהא וסלחה. שלוש הילדות למדו יחדיו בבית הספר, אכלו בצוותא ושיחקו יחד זו בביתה של זו. בבואי לתוניס עיינתי באחד הכלים השימושיים ביותר של חוקר – מדריך הטלפון – ומצאתי שני מספרי טלפון במהדיה תחת השם כלייפה. לשמחתי הגדולה ענה לי באחד המספרים קולה החם והלבבי של נאז׳לה כלייפה, אשת חוסיין, האחיין של סוהא וסלחה. החלטתי לנסוע למחרת מתונים למהדיה כדי לבקר את נאז׳לה וחוסיין.

מהדיה שוכנת בחלק הדרומי של מפרץ חמאמאת, על החוף, דרומית לעיר הנמל החשובה סוס. במאה העשירית היתה מהדיה בירת השושלת הפטימית, והיא מוסיפה להתפאר ב״מֶדינה״ מוקפת חומה, בּוּ זֶ׳ראס שמה, שיש בה, כמצוין במדריך Lonely Planet שלי, ״מבוך של כיכרות מוצלות־בגפנים ורחובות מרוצפים צרים״.הכניסה הראשית לתוך המֶדינה עוברת דרך שער מקושת מרשים, סקיפה אל־קהלה, בצד הרחוק של מה שהיה לפנים רחוב עלי ביי. רציתי למצוא את ביתה של אנני, אבל בינתיים הוחלף שם הרחוב – והוחלפו מספרי הבתים – ואין זכר למספר 58. חלק גדול של העיר העתיקה נפרש מערבה לאורך חצי־אי קטן, שבקצהו המזרחי ניצב המגדלור כף ד׳אפריק. בקצה הכף נמצא אחד מבתי הקברות יפי־הנוף של העולם, במקום שגלים לוחכים מצבות לבנות שנכרו עמוק בתוך הסלעים. נאז׳לה אמרה בעצב כי לאנשים שקבורים בבית הקברות הזה שיחק מזלם – גם הם וגם נשמותיהם חיים לנצח בגן עדן.

בדירתם הקטנה והנוחה, המשקיפה על הים בצד הצפוני של העיירה, שמעתי מנאזילה ומחוסיין חדשות מסעירות: גם סוהא וגם סלחה עדיין חיות, ומה שחשוב לא פחות, ערניות במידה סבירה. תושבי מהדיה מתגאים בכך שערבים ויהודים חיו ועבדו בה יחדיו מאות בשנים, הם אמרו, ואף כי אינם זוכרים כל כך את משפחת בוכריס, הם בטוחים שהדורות יזכרו היטב את שנות המלחמה. אבל הם הסבירו כי נבצר מהם לקחת אותי אל האחיות. סכסוך משפחתי משתולל במשך שנים, סיפור של יריבות וקנאה שהגיע ברבות הימים אל בתי המשפט המקומיים. התקשיתי לעקוב אחר הפרטים המדויקים של מי גנב לכאורה ממי, אבל הבנתי היטב את הסברה של נאז׳לה כי סוהא וסלחה לא ידברו אתי אם אבוא עם המלצה ממנה או מבעלה. מוטב פשוט לבוא ולדפוק בדלת ביתן. כשנאז׳לה טלפנה אחר כך לאחת הבנות של הדודה לוודא שהן נמצאות בבית, נודע לה שדודן רחוק מת באותו בוקר. סוהא וסלחה עומדות בוודאי לצאת לביתו של הנפטר, הזהירה, ולפיכך מוטב שאזדרז.

כעבור עשרים דקות בערך דפקתי על דלת עץ גדולה צבועה בכחול מול הנמל המסחרי הקטן של מהדיה. משרתת פתחה את הדלת ואני ביקשתי לדבר עם מאדאם חמזה, שמה של סלחה לאחר נישואיה. היה לי מזל. סלחה בדיוק יצאה מהבית הראשי, בצד הרחוק של החצר, לבושה שחורים. היא עמדה להיפגש עם אחותה בהמשך הרחוב ואחר כך ללכת אתה אל ביתו של הרודן ששבק חיים. הצגתי את עצמי בקצרה, וקודם שהיה לה זמן לחשוב פעמיים, שאלתי אם היא זוכרת ילדה יהודייה ששיחקה אתה לפני שישים שנה ושמה אנני בוכרים.

תארו לעצמכם את המעמד מנקודת המבט של סלחה. בעיירת הדייגים הקטנה הזאת אין דברים רבים שמפריעים לקצב האטי הצפוי של חיי היומיום. ואז, לפתע פתאום, צץ איש מוזר, ״פרופסור״ אמריקני. הוא מופיע בדלת ביתה, בלי הזמנה ובלי התרעה, לשאול על חברת־ילדות מלפני יותר מיובל שנים. אם אומר שסלחה נדהמה אנקוט לשון המעטה.

אבל בסלחה היה חוסן שהתגלה במהרה. (אין לי ספק שהיא מילאה תפקיד מרכזי בסכסוך של משפחת כלייפה!) לא יצאה דקה והיא כבר עברה על פני, חלפה בשער ויצאה לרחוב. למען האמת, נראה לי שרק משום שהתרשמה מהמרצדס המבהיקה, השחורה, הנהוגה על ידי נהג, שהתגלתה לה חונה לפני ביתה – ידידה תוניסאית נדיבה השאילה לי את המכונית ואת הנהג למשך השבוע – היא הסתובבה ודיברה אלי. אתה יכול לחזור מחר, אמרה, או להצטרף אלי עכשיו. החלטתי לא להסתכן בכך שתשנה את דעתה, וצעדתי אתה מערבה לאורך הכביש הראשי. המשרתת שלה פסעה בדיסקרטיות מאחור. במרחק כמאה וחמישים מטר המתינה קשישה קטנטונת עוד יותר ליד עוד דלת גדולה וצבועה. זו היתה סוהא, אחותה הגדולה של סלחה.

בלכתנו נעשתה סלחה ידידותית, וכשהגענו לדלתה של סוהא היא הציעה שניכנס פנימה, כדי שנוכל לשוחח בלי רעש המכוניות החולפות. חוסיין, האחיין שלהן, הזהיר אותי כי משתי דודותיו, סוהא היא זו שהזיכרון שלה מהימן במידה קטנה יותר. אבל לתדהמתי, היא התחילה לדקלם את אילן היוחסין של אנני כאילו התכוננה לחידון. ״אנני בוכרים?״ שאלה. ״לאחותה קראו אווה?(כן.) הוריה היו יעקב ואודט?(כן.) יעקב עבד בתחנת הדלק אחרי המלחמה?(נכון.) אודם היתה ממשפחת בוקרה?(כן.)״ כעבור כמה דקות כאלה אמרו שתיהן, כי הן זוכרות לא רק את אנני ואת משפחתה אלא גם שהיתה היסטוריה משותפת למשפחות בוכרים וכלייפה שראשיתה הרבה שנים לפני כן, כשסבה של אנני היה המזכיר של סבא שלהן.

עכשיו פניתי לנושא האמיתי שלי ושאלתי על סיפור תקופת המלחמה של אנני. לא רציתי להנחות אותן, אבל לא הייתי בטוח שהן ינדבו מידע אישי למישהו שהיה עדיין זר גמור. סיפרתי להן שראיינתי את אנני כמה חודשים קודם לכן, לפני מותה, ושהיא סיפרה סיפור מרשים על קורות משפחתה בזמן הכיבוש הגרמני. האם מי מהן יודעת למה אני מתכוון? ושוב, סוהא, הקשישה מהשתיים, היא שענתה ראשונה.

״החווה״, אמרה. אנני ומשפחתה שהו כמה חודשים בחווה בטללסה. היה מוגזם להניח שהיא תזכור את שם בעל האדמות, אבל כשהזכרתי את ״משפחת עבד אל־ואהאב״ אמרה סוהא, ״כן, האיש שלקח אותם היה חאלד עבד אל־ואהאב״. המשכתי ללחוץ, בתקווה לקבל אישוש לסיבת החילוץ – דהיינו, שחאלד פחד שהקצין הגרמני יאנוס את אודט – אך הן לא הכירו קטע זה של הסיפור. (שלא במפתיע, הלוא אנני אמרה שמשפחתה לא דיברה על כך מעולם.) כששאלתי במפורש אם הן זוכרות סיפורים על יחסי מין בין חיילים גרמנים ונערות יהודיות ממהדיה, נראה היה שנתקלתי בחומה של תרבות וזיכרון. האחיות כלייפה לא אמרו כן ולא אמרו לא. שתיהן, כמעט יחד, הגביהו כתפיים, כמבקשות שלא אשאל.

השיחה הסתיימה בתוך דקות. סוהא וסלחה סיפרו לי, בלי המרצה מצדי, מה שקיוויתי לשמוע: סיפורה של אנני, לפחות בקווים כלליים, היה נכון. לדבריהן, משפחת בוכרים אכן עברה את תקופת הכיבוש הגרמני של מהדיה בחוות עבד אל־ואהאב. לפני הנסיעה בחזרה לתוניס, נותרה לי עוד תחנה אחת. אם הביקור הזה יעלה יפה, אוסיף עוד שכבת אישור לסיפורה של אנני. היעד הבא היה טללסה.

מי שאין לו סיבה מיוחדת לעצור בטללסה, לא יעצור שם. קומץ חנויות עלובות, מרפאה ובית ספר יסודי לאורך הכביש הראשי, לא ממש עיירה. כשעברנו על פני תמרור המציין את גבולות העיירה ביקשתי מהנהג לעצור במוסך קטן. כמה גברים שוחחו בירכתיו. שאלתי את המנהל אם מישהו יכול לכוון אותי אל החווה של חאלד עבד אל־ ואהאב. למראה המרצדס שבה באתי הם אולי חשבו שהגיע מפקח מס מהעיר הגדולה, ושתקו. אבל כשהמשכתי לדבר בתערובת של ערבית וצרפתית והסברתי שאני פרופסור אמריקני, שהגיע ממרחקים בגלל משהו חשוב שהתרחש בחווה במלחמת העולם השנייה, הם התרככו. אחרי ככלות הכול, שום ביורוקרט תוניסאי לא היה מסוגל לרקוח סיפור (או מבטא) כזה. אחד הגברים התנדב אפוא להביא אותי אל החווה, שהכניסה אליה היתה במרחק כמה מאות מטר בלבד.

החווה היתה בדיוק כפי שאנני תיארה אותה. זו היתה נחלה ענקית, שהשתרעה על פני אלפי דונמים מדרום לכביש הראשי. היא היתה מלאה בבוסתני תפוחים ובכרמי שקדים וזיתים, בדיוק כפי שאמרה. משמאל לדלת הקדמית של הבית הראשי החד־קומתי היה אסם גדול ונמוך. ובצד הרחוק של הבית, מוסתרת חלקית מאחורי עשב גבוה, היתה ברכה, שעשרות צינורות חלודים של מזרקה התרוממו ממרכזה. ניכר בעליל כי לכך התכוונה אני כשאמרה שהברכה היתה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״.

דלת הבית הראשי של החווה היתה מוגפת בקרשים. לא נותר ספק שאיש לא התגורר בו כבר הרבה שנים. מורה הדרך שלי סיפר שחאלד מת כמה שנים לפני כן, חשוך־בנים, ואיש לא קיבל על עצמו לנהל את החווה. (מסתבר כי להנחתי בדבר הפחד של המקומיים מפני גובה המס היה על מה להסתמך.) כמה מפועלי החווה לשעבר עשו מאמץ ל מנוע התפוררות גמורה של המבנים, אבל השטחים החקלאיים, אמר האיש, לא עובדו כבר שנים.

עמדתי לי שם, במקום שבו גבר ערבי הציל אישה יהודייה עם משפחתה מגרמנים שאיימו עליהן. האחיות כלייפה אימתו את סיפורה של אנני, והביקור בחוות טללסה אישר אותו. חזרתי לתוניס באותו ערב במצב רוח מרומם. הצטערתי רק על כך שאיני יכול לספר לאנני מה גיליתי.

סיפורה של אנני- חלק שלישי ואחרון

בין צלב הקרס לסהרה

כעבור חמישה־עשר חודש קיבלתי אימות נוסף לסיפורה של אנני. במסיבת קוקטיל בניו יורק פגשתי יהודי תוניסאי בשם ליונל אוזן. תוך כדי שיחה על הגיאוגרפיה של יהודי תוניסיה, נודע לי כי משפחתו של ליונל באה ממהדיה וכי סבתו בת התשעים ושתיים, ליוויה בוכובזה אוזן, עדיין חיה בפריז. באותה עת, התמקדתי במציאת הוכחה להתאבדות של נערה יהודייה במהדיה כמפתח לאישור סיפורה של אנני, וביקשתי מליונל לשאול את סבתו אם זכור לה סיפור כזה. רק אחר כך הבנתי כי שם המשפחה של ליונל – אוזן – היה כשמם של הקרובים שהשתכנו בבית החרושת לשמן יחד עם משפחת בוכריס. כשהתקשרתי לליונל כעבור כמה ימים, הוא אמר שלצערו סבתו אינה זוכרת שום התאבדות, אלא שבינתיים כבר הייתי מצויד במטח של שאלות על משפחת אוזן עצמה.

כעבור שבוע קיבלתי את התשובה שציפיתי לה. קרוביו של ליונל אישרו הכול. ברור שהם הכירו את משפחת בוכריס, לרבות את הוריה של אנני ואת אחיותיה. לפחות שישה מבני משפחת אוזן התגוררו עם משפחת בוכריס בבית החרושת לשמן כשהבחור הערבי בא באמצע הלילה להגן עליהם. הם לא זכרו את שמו של חאלד, אבל הם זכרו את החווה שהם ומשפחתה של אנני שהו בה עד סוף הכיבוש הגרמני. ליוויה סיפרה שהערבי היה מכר של בעלה, משה אוזן, שהיה הבעלים של בית חרושת לסרדינים בעיירה. עוד אמרה ליוויה כי דודותיו של ליונל, אֶדמה ואֶלרה, זוכרות בחיבה את האחיות כלייפה, שהיו חברותיהן לספסל הלימודים.

ליונל היה המום. הוא לא שמע מעולם את הסיפור על הצלת משפחתו.

ועדיין, הסיפור לא היה גמור. הריאיון עם אנני היה מפורט עד כרי כך שהיא ובני משפחתה נעשו דמויות תלת־ממדיות. הם היו אנשים אמיתיים שחיו ואהבו ונשאו עמם את הזיכרונות משנות המלחמה – בכלל זה ההקלה של ההיחלצות ממה שהיה עלול לקרות – עד יומם האחרון. אנני, אני סבור, נשאה בעול האמת בשביל כל בני המשפחה. היא מצאה שלווה רק אחרי שסיפרה את סיפורה למישהו שבאמת רצה לשמוע. אבל גיבור הסיפור, חאלד עבד אל־ואהאב, היה רק כתם מטושטש. לא ידעתי עליו דבר מלבד החלק החשוב ביותר, מעשה ההצלה הנדיב שלו. רציתי לדעת יותר. הייתי משוכנע שיש מה לדעת.

שנתיים של חיפושים אחרי משפחת עבד אל־ואהאב העלו חרס. ידידים בקהילה האקדמית לא ידעו כלום. לאחר שנודע לי שבספרייה הלאומית של תוניסיה יש חדר שנקרא על שם חסן עבד אל־ואהאב, ביקרתי אצל מנהל הספרייה, ד״ר חסונה מזאבי, וגיליתי שאין לו מושג על מה שקרה למשפחתו של אב המשפחה. גייסתי עזרה של פקידים מקושרים־היטב בממשלת תוניסיה ובשגרירות ארצות הברית וקיבלתי באמצעותם כמה כתובות של בנים למשפחה הרחבה של חאלד, אבל לא מצאתי מישהו קרוב די הצורך ללמוד ממנו יותר על חאלד עצמו. נראה היה כי בני עבד אל־ואהאב – יורשיו של נציונליסט תוניסאי מהולל, אחד הסופרים הנודעים ביותר בתולדות הספרות התוניסאית – נעלמו. (ומדריך הטלפון לא עזר הפעם.)

ואז, שבה יד המקרה ובאה לעזרתי. בספטמבר 2005 קיבלתי דוא״ל מאישה מרשימה ושמה האייט לָאוּוָנִי, ידידה יקרה מאוד מתוניסיה. האייט לאואני היא מורה לשעבר, שעבדה כחשבונאית בחברת הספנות של בעלה. לאחר מותו בטרם עת היא לא פרשה לחיי פנאי נינוחים של המעמד העליון אלא קיבלה על עצמה את ניהול החברה. היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, הסתובבה על הרציפים, שוחחה עם הסוורים ולמדה על ספנות כל מה שלא היתה לומדת בבית ספר למנהל עסקים. בשנים של עבודה קשה ועשן של אינספור סיגריות, היא קנתה את האמון של הפועלים, הספקים והלקוחות ובנתה את החברה למפעל ספנות אדיר, שמקיף כחמישית מכל הספנות הבינלאומית של תוניסיה. ואם אין די בהצלחה כזאת לאישה ערבייה בעולם של גברים ערבים, האייט לאוּוָני נקראה גם לנהל את הפדרציה הלאומית לתעבורה של תוניסיה. בתפקידה זה היא ממונה בין השאר גם על מערכת המוניות של תוניסיה. אין לך אלא להתנער מכל המושגים המקובלים על התרבות הערבית ולדמיין את האישה הלא־צעירה הזאת, ששערה ארוך, לחייה ורודות ופניה פני מלאך, מחלקת הוראות למאות נהגי מוניות ערבים אפורי־שיער שאתה פוגש ברחובות תוניס.

האייט לאווני סיפקה מהרגע הראשון עזרה ותמיכה למכביר למחקר שלי. היא פתחה דלתות, העמידה לרשותי מכוניות והקלה את דרכי במקרים שרציתי להשתחרר מהכבלים הנקשרים לטובות שמקבלים מבני־אדם. ואז, בספטמבר 2005, היא שיגרה לי דוא״ל ״אֶאוּרִיקָה״. הפועלים בחווה של חאלד בטללסה טעו. לחאלד לא היו בנים שיעבדו את החווה לאחר מותו, אבל הוא לא היה ערירי. האייט לאוּוָני מצאה את בתו של חאלד.

כעבור שישה שבועות בא ידיד של האייט לאווני לאסוף אותי ממלון במרכז תוניס. זה היה אחמד סמאוּוִי, האיש שהוליך את האייט לאווני אל משפחתו של חאלד, גבר שנון, חסון, נמוך־קומה, מקטרת נצחית בין שפתיו, שחייו התנהלו במקביל להיסטוריה של תוניסיה המודרנית. כסטודנט צעיר בימיה הראשונים של הרפובליקה, הוא נכלא ונשלח לשנה למחנה מעצר מדברי בגלל הביקורת הגלויה שהשמיע נגד המשטר התוניסאי. אבל ברבות הימים כבש ביכולותיו ובכישרונותיו את לב האנשים שניהלו את המדינה הקטנה והכמעט־ קלאוסטרופוביה הזאת. בזמנים שונים הוא ניהל את רשת הרכבות הארצית, את חברת התעופה הלאומית ואת משרדי הרווחה והתחבורה. כאשר סמאווי היה שר בממשלה, סיפרה לי האיים לאווני, היו ביניהם התנגשויות חוזרות ונשנות, אבל אחר כך הם נעשו חברים טובים. סמאווי נקשר לסיפור הזה בתוקף העובדה שהוא כיהן יותר מעשר שנים בתפקיד בכיר במשרד התיירות. בכל השנים האלה הוא ישב במשרד אחד עם חאלד עבד אל־ואהאב.

סמאווי הסיע אותי ואת האייט לאווני לפגישה עם בתו של חאלד, בשכונה המהודרת של קרתגו המודרנית. הוא גילה לי ששמה הוא פָאפו, כינוי חיבה של סאפיה. בדרך הוא סיפר לנו שפאפו אינה בתו היחידה של חאלד. יש בת נוספת, בתה של זמרת אופרה מוונצואלה שחאלד נשא בספרד. לגיבור שלי, התחלתי להבין, היו דווקא חיים סוערים.

השעה היתה כמעט תשע בערב כשעלינו במדרגות האבן הארוכות אל הבית הצנוע־בהידורו והמסויד־לבן בקרתגו, שפאפו גרה בו עם בעלה. הבית היה מלא באוצרות ארכיאולוגיים, שרידים מעברה של קרתגו, שאת רובם, נודע לי אחר כך, אסף חאלד. יתר על כן, גם את הבית בנה חאלד, ונתן אותו לבתו.

פאפו קיבלה את פנינו בחמימות, אך גם במידה של היסוס. אין פלא שהיתה מאופקת בשים לב לכך שאמריקני מוזר בא עם שני תוניסאים שהיא לא פגשה מעולם לשוחח אתה על אביה. ישבנו לשתות תה ולאכול מממתקי הרמדאן והיא תיארה לי בקווים כלליים את החיים של אביה. בהפסקות, השלים סמאווי את הפרטים. הנה מה שנודע לי.

חאלד עבד אל־ואהאב נולד ב־1911, בן יחיד בין חמשת הילדים של חסן חוסני, הסופר הנודע. מגיל צעיר היה חאלד אדם קוסמופוליטי, ומוצאו מעיירה קטנה לא הגביל את צעדיו. הוא למד אמנות, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, ואהב מוזיקה טובה, יין טוב ואוכל משובח. בנעוריו נסע הרבה לחוץ לארץ, לא רק לצרפת, שרוב הצעירים התוניסאים האמידים חיפשו בה את מזלם, אלא גם לארצות הברית, ובתחילת שנות השלושים למד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק במשך שנתיים או שלוש שנים. הוא היה, סיפר לנו סמאווי, איש מטופח, מעודן ותרבותי, גם אנין טעם וגם גרגרן. התלהבותו לאוכל טוב ולשיחה נעימה היתה מידבקת. לסעוד אתו, אמר, היה לא רק ארוחה, זו היתה חוויה. נוסף לכול, חאלד היה מלא־חיים, מקסים ויפה־תואר. תצלומים משפחתיים שפאפו הציגה לי גוללו את הסיפור יותר טוב ממילים: אביה התברך בהופעה של כוכב קולנוע, פול ניומן תוניסאי.

חאלד היה איש מהסוג שהעיסוק המקצועי לא היה המוקד המרכזי של חייו. שיחתנו נמשכה זמן־מה קודם שהשאלה ״מה הוא עשה״ בכלל עלתה בתוך התיאור של ״מי הוא היה״. פאפו זכרה רק שתי משרות שאביה כיהן בהן אי פעם. שנים רבות הוא שימש כ״יועץ״ במשרד התיירות. לא היה ברור מה בדיוק עשה בתפקידו זה, אבל נראה שהוא טיפל במורשת הארכיאולוגית העשירה של תוניסיה ובשימורה. פאפו זכרה גם שאביה היה תקופה מסוימת מנכ״ל משרד החקלאות. חאלד היה איש העולם הגדול, אמרה, אבל לא היה דבר שאהב יותר מחפירות, מהאגוזים ומהפרחים מתוצרת החווה שלו בטללסה.

פאפו עצמה ירשה את המראה הנאה של אביה. היא היתה אישה יפה, בגיל מתקדם, עם קורט של עצבות בעיניה. כשסיפרתי לה את פרטי סיפורה של אנני, על אביה שהבריח את המשפחות היהודיות באישון ליל כדי להחביא אותן באחוזת טללסה, היא נבוכה. כמו שני הנכדים של סי עלי סקעת, גם היא לא שמעה מעולם סיפור משפחתי שכזה. את הסיפור היחיד מתקופת המלחמה ברפרטואר של משפחת עבד אל־ואהאב שמעתי מפי בעלה, שזכר את חאלד משעשע אותם במעשייה על קצין גרמני שצרב את לשונו כשחאלד האכיל אותו אריסה, הרוטב התוניסאי החריף. אבל פאפו אמרה שאינה מופתעת מעזרתו של אביה ליהודים. נדמה לי שהיא התרגלה מזמן להפתעות מצד אביה.

מה שנודע לי באותו ערב רק אימת היבטים מרכזיים בסיפורה של אנני. חאלד היה בן שלושים ושתיים בזמן הכיבוש הגרמני. גילו והופעתו הנאה והמחוספסת התאימו לתיאורה של אנני. הוא היה בדיוק אדם מהסוג שעורך משתאות לקצינים גרמנים, ולו רק כדרך להשיג מידע ולעמוד על כוונותיהם. (יתר על כן, סיפור האריסה מאשר שהאלד הגיש ארוחות לקצינים גרמנים.) כבליין שאוהב נשים, הוא היה גם האיש שקצין גרמני יגלה לו, כטוב לבו ביין, את תשוקותיו המיניות. בימים ששהה בחוץ לארץ, בפריז ובניו יורק, היו לחאלד מן הסתם מגעים עם יהודים בנסיבות עשירות ומגוונות יותר מהמגעים שהיו לבני ארצו, ולו הליברלים ביותר, בתוניסיה עצמה. הוא אהב את החווה שלו והיה זה רק טבעי שיחשוב על טללסה כמקום להגן בו על בני־אדם כדרך שטיפל בפרחים ובעצים שלו. הוא היה אדון לעצמו, איקונוקלסט אימפולסיבי, שלא היה מהסס לדפוק באישון ליל בדלתו של בית חרושת לשמן זית ולהבריח אה תושביו למקום מבטחים אילו חשב כי זה הדבר המתבקש. נוסף לכול, הוא היה שומר סודות מנוסה. בסיכום של כל הדברים האלה, סיפורה של אנני נראה אמיתי מתמיד. חאלד עבד אל־ואהאב מת ב־1997 בגיל שמונים ושש. לא היו לו בנים. אין עוד עבד אל־ואהאבים שנושאים את שם המשפחה. אבל מורשתו מוסיפה לחיות בסיפורה של אנני. שאלתי את פאפו מה תהיה תגובתה אם העולם ידע על המעשה נטול־האנוכיות של אביה בימי המלחמה. היא אמרה שמבחינתה זה בסדר. אולי הוא יהיה הערבי הראשון שיצטרף לרשימת ״חסידי אומות העולם״ של יד ושם.

הערבים שמרו על היהודים – יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה-רוברט סטלוף

בין צלב הקרס לסהרה

סיפור נוגע ללב – מרגש בפשטותו – על יחסים בין ערבים ויהודים שמעתי מוויקטור כנף, ישראלי יליד לוב, שבבנגאזי עיר־הולדתו נקרא ויטוריו יאנץ׳. היחסים בין שתי הקהילות, אמר, היו ״כמו בירח דבש״.

כמה עדויות מספרות על שומרי מחנות ערבים שהסתייגו במפורש מהעינויים הסדיסטיים שהאירופים הממונים עליהם (ורבים מעמיתיהם הערבים) עינו יהודים ואסירים אחרים. היו אפילו כאלה שמצאו בחשאי דרכים להקל על מצוקתם של היהודים. למשל, יהודה חכמון, שנכלא במחנה מעצר איטלקי בג׳אדו, מדרום לטריפולי. במקום השומם הזה סבלו האסירים מהתעללות קשה אבל פחדו עוד יותר ממחלות. 562 מבין 2,600 יהודים לובים, בקירוב, שנדחסו בג׳אדו מתו בתוך פחות משנה, רובם מטיפוס. שיעור התמותה בג׳אדו היה גבוה יותר משיעור התמותה בשאר מחנות עבודת הכפייה בצפון אפריקה. ובכל זאת, אמר חכמון, אם השומרים האיטלקים התייחסו ליהודים ב״ברוטליות״. הנה יחסם של הערבים הכפופים לפיקוד איטלקי ״היה מעולה״.

היחסים בינינו היו טובים. כשהם ראו יהודי, הם לא דיברו אתו, הם לא עינו אותו, הם לא הציקו לו. הצרות באו רק מהמפקד האיטלקי במחנה…. היחס של השוטרים האיטלקים היה שונה מהיחס של השוטרים הערבים.

אפילו הדוח של חמשת היהודים הפולנים על היחס הברברי במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו הזכיר מעשים אנושיים של השומרים הערבים. בתיאור המצב במחנה העונשין עין אל־אוראק, מקום נורא במיוחד מחוץ לעיירת הרכבות והמכרות בּוּ עַרפה בדרום מרוקו, סיפרו הכלואים לשעבר כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי. לפי התיאור שלהם, קבוצת השומרים ״הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים״. נראה שזו לא היתה התרחשות חריגה. האסירים־לשעבר הוסיפו כי ״אצל האחרים״ – לאמור, השוטרים הצרפתים והלגיונרים המוצבים במחנה – ״לא היה חשש כזה״.

אדרבה, בדוח המונה מקרים רבים של עינויים סדיסטיים באסירים חסרי־ישע – יהודים ולא־יהודים כאחד – גילויי האנושיות של השומרים הערבים בעין אל־אוראק הם נקודות אור לנוכח הפרטים המתועבים המהממים של הסיפור.

פעם אחת, כשהטמפרטורה היתה 80 מעלות צלזיוס [כך במקור] והם לא קיבלו מים כל היום, האסירים סירבו להמשיך לעבוד והלכו אל הלוטננט מפקד המחנה – לוטננט גרונטר (לפנים עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית) – לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אבל שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים.

אותם שומרים ערבים שהחטיאו בכוונה תחילה – באקט של סרבנות – הצילו מן הסתם חיים של יהודים. האסירים היו מודעים למה שהערבים עשו, הכירו להם תודה ודיווחו על כך לבריטים למען הדורות הבאים.

אין לשכוח את אותם ערבים שנרדפו, ולפעמים נהרגו, יחד עם היהודים. במרוקו ובאלג׳יריה היו ערבים שגורשו למחנות ריכוז במדבר בו־זמנית עם יהודים ועם מתנגדי וישי אחרים. בתוניסיה, כשעמדו בעלות הברית לפרוץ את הקווים של כוחות הציר וכוח האדם של הקהילה היהודית אזל, גייסו הגרמנים עובדי כפייה ערבים.

בזיכרונותיו ממחנה עבודת כפייה, מספר אסיר יהודי ושמו יעקב אנדרה גז סיפור אכזרי ומורכב, שמצד אחד מופיעים בו שומרי מחנה ערבים וספסרים ערבים, ומצד שני, עובדי כפייה ערבים עמיתים ואפילו סתם ערבים, שבשתי הזדמנויות עזרו לו ולחברו לברוח מביזרט ולחזור לתוניס. יש ערבים טובים ויש ערבים רעים, אבל במהלך סיפורו של גז מתגלים הערבים כחביבים ואנושיים יותר ויותר. בסוף הסיפור נמצא גז בדרכו חזרה הביתה לאחר שעגלון ערבי החביא אותו בין שקי קפה שהיו מיועדים לשוק השחור.

היו מקרים של גילויי ידידות לא־רגילים בין אסירים יהודים וערבים במחנות עבודת כפייה של משטר וישי שהעלו את המורל של כלואים יהודים. בשֶראגאס־מֶרידג׳ה, במדבר האלג׳ירי, נכלאו אלפי יהודים שהתגייסו לצבא הצרפתי להילחם בגרמנים. הם הוגדרו Pionniers Israélites (חלוצים יהודים), מעמד מיוחד שעשה אותם לאסירים בכל המובנים חוץ מהשם. במחנה ישבו גם אסירים ערבים שנכלאו בשל התנגדותם לשלטון הקולוניאלי הצרפתי. מפקד המחנה, קפיטן סיש, ניסה שוב ושוב להצית מתחים בין יהודים וערבים. אבל הוא נכשל: התברר כי ההתנגדות לאויב הפשיסטי המשותף היתה חזקה מהעוינות ההדדית שסיש הסתמך עליה.

לא פעם התייצבו ערבים ויהודים יחדיו מול הייסורים והעינויים במחנות העבודה של משטר וישי. במחנה ג׳ניאן בו־רזק, גם הוא במדבר האלג׳ירי, כפה לוטננט פייר דה ריקו, רוסי לבן סדיסט ששימש כמפקד, אותה מכסה של עבודת פרך על האסירים הערבים, היהודים והצרפתים האנטי־פשיסטים, האכיל אותם באותו מזון לא־אכיל וחייב אותם באותה משמעת אכזרית. בדומה לכך, במחנה גילפה – במקום שעברו על הארי אלכסנדר שתי השנים המחרידות שתוארו בפרק 4 – היו ערבים שסבלו לצד יהודים, רפובליקנים ספרדים ואסירים אחרים. איש עסקים צ׳כי שרד גם הוא שמונה חודשים במחנה וגולל אחר כך תיאור מצמרר של נוראותיו, והזכיר במיוחד שמות של כמה אסירים שנרצחו לעיני המפקד המושחת, ז׳ קאבוש. אחד מהם היה אלג׳ירי ושמו קאדור בלקעין.

איננו יודעים הרבה על סיפור רדיפה היהודים על ידי הנאצים, הפשיסטים ומשטר וישי בארצות ערב, אבל אנו יודעים עוד פחות מכך על סיפור רדיפת הערבים על ידי הנאצים, הפשיסטים ושלטונות וישי בארצות ערב. במרחב הגדול של ההיסטוריה, זו רק הערת שוליים. ואף על פי כן יש חשיבות לסיפורים האלה ולדימויים שהם מעלים. לא זו בלבד שהם מדגישים את ההוויה הרחבה של החדירה העמוקה של השואה לארצות ערב, הם מזכירים רגע שבו לפחות כמה ערבים וכמה יהודים סבלו יחדיו מנחת זרועם של רודפים משותפים.

הערבים שמרו על היהודים

באלגייר התרחשה אחת האפיזודות המרשימות ביותר של סולידריות ערבית עם יהודים.בין צלב הקרס לסהרה

אלג׳יריה היתה ייחודית בקרב נחלותיה של צרפת מעבר לים; היא לא היתה מושבה ולא מדינת חסות. היא היתה חלק אינטגרלי של צרפת. לפי החוק הצרפתי, כל שטחה של ארץ זו היה צרפת כמו ניס, מרסיי או בורדו. אבל חרף העובדה שהארץ היתה צרפתית, תושביה לא היו צרפתים. בעשורים הראשונים לשלטון הצרפתי, תושבי אלג׳יריה – מוסלמים ויהודים, לא היו שם נוצרים ילידים – לא נחשבו כאזרחים צרפתים. אף כי הוטלו עליהם מקצת החובות של האזרחות (מיסוי, למשל), לא היה להם דבר מזכויותיה. הם שמרו על מעמדם כילידי הארץ והיו כפופים לחוקים הקהילתיים והדתיים שלהם.

לדידם של היהודים, השתנה המצב הזה ב־1870. פקודת כרמייה הציעה אזרחות צרפתית לכל היהודים ילידי אלג׳יריה שהיו מוכנים, בתמורה לכך, לציית למשפט האישי הצרפתי. ליהודים שנשאו עיניהם לצרפת שתגן על חייהם מפני הסופה הגואה של התודעה הערבית התרבותית, ולימים, הפוליטית, היתה פקודת כרמייה בגדר מתת שמים. אלפי משפחות הסכימו לעסקה וקיבלו אזרחות צרפתית.

לפקודת כרמייה היו אויבים. בעיני הימין הצרפתי האנטישמי – בעיקר אחרי פרשת דרייפוס – זו היתה ״כבשה שחורה״ שיש לסלקה. אחת הקבוצות שניהלו מלחמת חורמה נגד הפקודה היתה זו של המתיישבים הצרפתים באלג׳יריה, שנקראו ״קולונים״. רבים מהם היו אנטישמים שטענו כי לא זו בלבד שפקודת כרמייה פתחה את שערי צרפת ליהודים המזיקים, היה בה גם משום תקדים מסוכן שיורחב ברבות הימים ויוחל על המוסלמים. לא היתה אפוא שום הפתעה בכך שאחת הפעולות הראשונות של משטר פטן היתה היענות מלאה לתביעת הקולונים וביטול הפקודה.

אבל אנשי פטן הרחיקו לכת מעבר לכך. הם ביטלו רטרואקטיבית את האזרחות של כל היהודים (וצאצאיהם) שקיבלו אותה אי פעם בהסתמך על פקודת כרמייה. ערב כניעת צרפת ב־1940 היו 106,986 יהודים אלג׳ירים שנהנו מאזרחות צרפתית. משטר וישי ביטל מניה וביה את אזרחותם של 98.5 אחוז מהם. בכך הצטרפה צרפת של וישי לגרמניה של היטלר – שתי המדינות היחידות שביטלו באופן משפטי ושיטתי את האזרחות של תושביהן היהודים בזמן המלחמה.

היענות לתביעותיהם של המתיישבים הצרפתים לא היתה הסיבה היחידה שהניעה את פקידי וישי לבטל את פקודת כרמייה. הם חשבו גם שהביטול ירים את קרנם הדועכת בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה. כבר אמרנו כי תבוסתה המהירה והמביכה של צרפת בידי גרמניה פגעה ביוקרתה, שהיתה יסוד חיוני בשמירה על השקט בקרב אוכלוסייה לא־שקטה. הגרמנים עצמם צברו תמיכה בקרב הערבים על ידי שחרור מאות עצירים פוליטיים ערבים מבתי כלא צרפתיים, על ידי מתן שירותים מיוחדים (מסגדים, עיתונים בערבית וכן הלאה) ל־90,000 החיילים הערבים שהוחזקו כשבויי מלחמה צרפתים באירופה ועל ידי הקמת תחנות רדיו ערביות ששידרו בניבים המקומיים." משטר וישי מצא עצמו נלחם לא על הלבבות והמחשבות של הערבים אלא נגד שחיקת כוחו ונגד עליית ההשפעה הגרמנית על חשבון ההשפעה שלו. אנשי וישי חיפשו דרכים להשיג תמיכה ערבית, אך לא רצו לשפר את מעמדם של הערבים לשם כך. הם חשבו, תחת זאת, כי יוכלו להשיג את אותן מטרות על ידי פגיעה במעמדם של היהודים.

הם טעו. רוב הערבים עמדו על טיבה של התחבולה הצרפתית ועל פי רוב סירבו להשתתף בה, אם כי היו בוודאי כאלה שנהנו מרווחים פוליטיים לטווח קצר. ״הגזענות שלכם פונה בכל הכיוונים״, קבל המנהיג הלאומני פרחת עבאס על משטר וישי. ״היום נגד היהודים ותמיד נגד הערבים״. על ביטול פקודת כרמייה, אמר מסאלי חאג׳, המנהיג הכלוא של המפלגה העממית האלג׳ירית: ״[זה] לא יכול להיחשב כהתקדמות בשביל העם האלג׳ירי – צמצום זכויות היהודים אינו מרחיב את זכויות המוסלמים״.

באופן מפתיע, אחד המקורות הראשיים של אהדה ליהודים בקרב האוכלוסייה הערבית של אלג׳יריה היה הממסד הדתי המוסלמי. הכוכב העולה בו היה עבד אל־חמיד בן באדיס, מנהיג מפלגת האצלאח (הרפורמה) האלג׳ירית. בן באדיס היה אדם אדוק מאוד בעל השקפת עולם מודרנית, פתוחה וסובלנית. בין הישגיו הרבים היה גם כינון הליגה האלג׳ירית של המוסלמים והיהודים. למרבה הצער, הוא מת באביב 1940 ולא הספיק לתרום מכוחו ומהכריזמה שלו לתגובה המוסלמית על עליית וישי לשלטון.

בתקופת וישי החליף אותו שייח׳ טייב אל־עוקבי. בדומה לבן באדיס, גם אל־עוקבי היה מנהיג רפורמי שקיים קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות אלג׳יריה. הם גמלו לו באמצעות הפניית תרומות של יהודים לקרנות הצדקה החביבות עליו. אל־עוקבי הראה את עוז לבו בתחילת 1942. כאשר גונבו לאוזנו שמועות שמנהיגי קבוצה צרפתית פרו־פשיסטית, לגיון הלוחמים הצרפתי, מסיתים חיילים ערבים לעשות פוגרום ביהודי אלג׳יריה, עשה אל־עוקבי כמיטב יכולתו למנוע את הדבר, ואפילו פרסם פתווה שאסרה על מוסלמים לתקוף יהודים. יתר על כן, היסטוריון אחד משווה את אל־עוקבי לארכיבישופים הצרפתים המהוללים ידידי היהודים סלייז׳ וז׳רלייה, שיד ושם הכיר בשניהם כחסידי אומות העולם. מכל מקום, ההיסטוריון הזה מציין הבדל אחד – ״הסיכון האישי הגדול״ בגלל המאבק למען היהודים היה, במקרה של אל־עוקבי, גדול מהסיכון האישי שהיה מנת חלקם של שני ההגמונים הצרפתים.

מדוכני המטיפים במסגדים של אלג׳יריה הורו אימאמים מקומיים לצאן מרעיתם לא לנצל את מצוקת היהודים להשגת רווח כספי. הקרבה עצמית כזאת, בזמן שהרבה מתיישבים צרפתים התעשרו על חשבון היהודים, היתה מעשה אצילי במיוחד של הקהילה המוסלמית המקומית.

חוקי וישי דרשו מבעלי רכוש יהודים למסור את נכסיהם הלא־נזילים לאפוטרופסים שינהלו את העניינים העסקיים בנאמנות. בפועל, הסדר זה סיפק לאפוטרופוס הזדמנות פז להתעשר במהרה. לא זו בלבד שהאפוטרופוס קיבל שכר בעד שירותיו, אלא שניתנה לו גם האפשרות לנהל את העסק באופן שיעלה בקנה אחד עם האינטרסים האישיים שלו. היו אמנם כמה אפוטרופסים שקיבלו על עצמם את התפקיד כדרך לשמור על נכסים של ידידים יהודים, אבל האנשים האלה היו – במילותיו של היסטוריון אחד – ״חריגים גמורים״. נפוצים בהרבה היו המקרים שבהם האדמיניסטרטורים של ממשל וישי ניצלו את סמכותם למנות אפוטרופסים לצרכים פוליטיים, הן לתיגמול תומכים נאמנים והן לגיוס תומכים חדשים. פקידים מקומיים ניסו שוב ושוב לגייס ערבים לשמש כאפוטרופסים, כחלק מהמאמץ שלהם לחזק את התמיכה העממית במשטר וישי. כולם ידעו שהמינויים היו שוחד מוסווה־בדוחק.

לזכותם של ערביי אלג׳יר ייאמר, שלא היה ביניהם אפילו אחד שנענה להצעה של ממשל וישי. באחד מימי שישי של 1941 השמיעו מנהיגים דתיים ברחבי העיר דרשות שהתרו בכל המוסלמים הטובים לבל ייענו להצעות הצרפתיות לשמש כאפוטרופסים לרכוש יהודי. הם אפילו אסרו על מוסלמים לקנות סחורות יהודיות במכירות פומביות מתחת למחירי השוק. חרף הקשיים הכלכליים שניצבו לפני ערבים בימי המלחמה, הם סירבו להפיק רווח אישי ממצוקת היהודים. וכפי שדרשו האימאמים, אף ערבי אחד לא ניצל את ההזדמנות להרוויח כסף קל אם מפעילות כאפוטרופוס ואם מקניית רכוש יהודי במחירי מציאה במכירה פומבית בחסות משטר וישי.

בריאיון שנתן לאחר המלחמה, חלק ז׳וזה אבולקר – הגיבור אמיץ־הלב של תנועת ההתנגדות היהודית־ברובה של אלג׳יר – שבחים לאוכלוסייה הערבית של העיר בזו הלשון:

הערבים אינם משתתפים [במלחמה נגד משטר וישי]. אין זו מלחמתם. אבל במה שנוגע ליהודים הם מצוינים. פקידי וישי והסוכנים הגרמנים משתדלים לדחוף אותם להפגנות ולפוגרומים. ללא הועיל. כשהוצאו סחורות של יהודים למכירה פומבית, פורסמה הוראה במסגדים: ״אחינו סובלים קשות. אל תקנו את הסחורות שלהם״. נוסף על כך, לא היה אפילו ערבי אחד שנעשה למנהל של רכוש יהודי. האם אתם מכירים עוד דוגמאות של כבוד קיבוצי מעורר־התפעלות כזה?

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מכלול הסיפורים הללו על ערבים שעזרו ליהודים מלמד שאפילו מצוקות המלחמה לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. בזמן אחר, במקום אחר, רבים מהמעשים המתוארים לא היו ראויים לציון. אבל בגלל זמן התרחשותם ומקום התרחשותם של הסיפורים האלה, הם באמת יחידים במינם.

עד כה, רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים־עמיתים ומטיפי המסגדים שנזכרו לעיל – היו בני־בלי־שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב־לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות.

הנודע מכולם הוא סולטן מרוקו מוחמר החמישי, בנו השלישי של הסולטן מולאי ייסוף, חוטר למשפחה העלווית שמשלה במרוקו מאז 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, יליד 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. הם חשבו שהנסיך הצעיר יהיה לקוח צייתן בהרפתקה הקולוניאלית שלהם, אבל לא יצאו ימים רבים ומוחמד החמישי – שבמלחמה נקרא מוחמד בן-יוסוף – הראה ניצוצות של עצמאות. אדרבה, תמיכתו בעניין הלאומי נעשתה ברבות הימים למטרד לצרפתים עד כדי כך שהוא הוגלה בתחילת שנות החמישים לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. אבל טקטיקת היד החזקה של הצרפתים הצליחה רק להלהיט את הרגשות הלאומניים. בנובמבר 1955, החליטו הצרפתים לשנות כיוון והחזירו את מוחמד החמישי למרוקו, ושם התקבל כגיבור. בפברואר 1956, בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, זכתה מרוקו בעצמאות מלאה. שנה לאחר מכן הוא נטל לעצמו את התואר מלך ונשא אותו עד מותו, ב־1961.

לדידו של מוחמר החמישי, היתה מלחמת העולם השנייה תקופה מסוכנת במיוחד. כריבון־לכאורה של מדינת חסות צרפתית, הוא מלך אך לא משל. חיילים צרפתים שלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון, והנציב העליון של צרפת הציג לסולטן המלצות שהיו פקודות לכל דבר, למעט שמן. אף על פי כן, הוא לא היה חסר־כוח לחלוטין. הצרפתים ייחסו חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטן הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי כל העדויות, מוחמד החמישי לא היה שותף לרגשות הפרו־גרמניים שהיו נפוצים בקרב האליטות הערביות של אותה תקופה. הוא זועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו האנטי־יהודיים על נימוקים גזעניים(כמה דם יהודי זרם בעורקיו של אדם) ולא על נימוקים דתיים (אם האדם הגדיר את עצמו כיהודי, נוצרי או מוסלמי). היה בכך כדי להפר עיקר מרכזי של האסלאם, שמקבל בברכה מתאסלמים כמוסלמים לכל דבר, זהים במעמדם המשפטי למוסלמים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, בלי קשר להגדרתם את עצמם כיהודים. לא זו בלבד שהצווים הצרפתיים החדשים פגעו ברגישויות שאולי היו למוחמד החמישי ביחס לדאגתו לנתיניו היהודים הנאמנים, הם פגעו גם בתפקידו עתיק־היומין של הסולטן כצאצא הנביא מוחמר וכ״מצביא המאמינים״.

ב־31 באוקטובר 1940, פחות מחודש אחרי שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, הצמיד הסולטן את חותמו המלכותי לצו המחיל את החוק על מרוקו. אבל בטרם חתם, הוא סחט מהצרפתים שני ויתורים: ראשית, שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת, לא על פי הגזע או ההורות; ושנית, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של התלמידים היהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לוויתור השני היתה השלכה מעשית חשובה מאוד – החיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. לא זו בלבד שבתי ספר יהודיים ניצלו מהאיסורים המחניקים שמשטר וישי הטיל על בתי הספר באלג׳יריה, הם גם המשיכו לקבל חלק נכבד מתקציבם – עד 80 אחוז – מאוצר המדינה. אשר לוויתור הראשון, המשמעות שלו היתה סמלית יותר ממעשית. רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזרות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים. אבל היו יהודים במרוקו שהתנחמו בכך שהסולטן סירב להתיר לזרים ממשטר וישי לבטל אחד מיסודות החברה המרוקנית – שהנתינים מוגדרים על פי הדת ולא על פי גזע.

מוחמר החמישי סיפק תמיכה מוסרית חיונית ליהודי מרוקו גם לא בפומבי. כשהשלטונות הצרפתיים הורו על מפקד של כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו, פחדו המנהיגים היהודים כי בעקבות המפקד הזה תבוא החרמה כללית. הסולטן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר, בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. לדברי אחד הנוכחים, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם בהבטחתו שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם. (לאחר הפלישה האנגלו־אמריקנית למרוקו, הושמדו מסמכי המפקד בפקודת הסולטן.)

חשובות ככל שהיו ההצהרות החשאיות האלה, הצהרותיו הפומביות של הסולטן בזכות נתיניו היהודים תרמו יותר למוניטין שלו. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. ״עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר״, אמר בקול רם די הצורך כדי שפקידי וישי, ולפחות עיתונאי צרפתי אחד, יקלטו את הרעיון. ״אני מסרב להפלות בין נתיני״.

תודות למחוות כאלה של דאגה לנתיניו היהודים, נזכר הסולטן מוחמר החמישי במסורת של יהודי מרוקו כמושיע, כאחד השליטים המעולים, ההוגנים והסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. המוניטין שיצאו לו קיבלו ממדים מיתולוגיים, ויהודי מרוקו ממשיכים להמציא סיפורים על גבורתו. אבל האמת חייבת להיאמר: הצהרותיו ופעולותיו של הסולטן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על הפעלת מדיניות ״האנטישמיות הממלכתית״ של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו בוצעה הן על ירי הצרפתים במישרין והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי. כך או כך, יהודי מרוקו, בתוך הממלכה ומחוצה לה, מוסיפים לראות בסולטן גיבור אהוב.

הערבים שמרו על היהודים- בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מפורסמים פחות בהגנתם על אינטרסים יהודיים, אבל ראויים לא פחות להכרה היו שליטי תוניסיה בתקופת המלחמה, אהמד פשא ביי, ובמיוחד דודנו מונצף ביי, בנים לשושלת צפון אפריקנית אחרת, בנו חוסיין. (״ביי״ הוא תואר כבוד ממוצא תורכי עות׳מני שאימצו שליטים צפון אפריקנים.) בדומה לסולטן מרוקו, גם הביי של תוניסיה פעלו במגבלות הצרות של מדינת חסות צרפתית ומרחב התמרון העצמאי שלהם היה מצומצם. כששליח של משטר וישי דרש מאחמד פשא לחתום על נוסח מקומי של תקנון היהודים, לא היתה לביי בררה אלא לציית. ובדומה לסולטן, גם השליטים התוניסאים סיפקו ליהודים הנרדפים מחוות חיוניות של תמיכה פומבית. כך עשה, למשל, מונצף ביי כאשר הביע דאגה, זמן קצר לאחר עלותו לשלטון, ל״אוכלוסיית הארץ כולה״.

ועם זאת, בכמה מובנים התוניסאים עשו עוד יותר. פרצה בנוסח התוניסאי של חוקי וישי האנטי־יהודיים התירה לשליט להעניק פטור מחוקים אלה ליהודים ילידי תוניסיה שביצעו שירות יוצא מן הכלל למען המדינה. אחמד ביי השתמש בפרצה זו כדי לפטור שני אישים יהודים בכירים – רופא העיניים רודה נטף ופול גז, האיש ששימש לימים כראש המשרד היהודי לעבודת כפייה בזמן הכיבוש הגרמני. יורשו של אחמד ביי, מונצף ביי, הרחיק לכת עוד יותר. הוא ציין את הסולידריות שלו עם נתיניו הנרדפים, ואת אי־תלותו במשטר וישי, בכך שהעניק בפומבי את אות הכבוד המלכותי הגבוה ביותר לעשרים נכבדים יהודים שמונה ימים בדיוק לאחר עלותו על כס השלטון.

כעבור חמישה חודשים הגיעו הגרמנים. כאשר אלפי חיילים גרמנים כבשו את ארצו וגורל הסכסוך הגלובלי כולו היה עשוי להיחרץ על אדמתו, ניצב מונצף ביי מול מערכת נסיבות ששום מנהיג ערבי אחר לא נאלץ להתמודד אתה. האינטרסים שלו סתרו זה את זה. כתוניסאי גאה הוא רצה לנצל את גאות הרוח הלאומית, שנלוותה לתבוסות הצבאיות של צרפת ב־1940 וב־1942, אבל בשונה מהרבה פטריוטים תוניסאים אחרים בני התקופה, הוא ידע כי הגרמנים עצמם אינם אוהדים את רעיון העצמאות הערבית. בהיותו אדם מודרני, הוא הוקיר את תרומותיהם של יהודי תוניסיה לפיתוח ההברתי, הכלכלי והתרבותי של ארצו ורצה לעשות כל שביכולתו להגן עליהם מההמתות ומהאכזריות של הפולשים, אבל הוא לא רצה לעשות משהו שיצית את חמתם של הגרמנים נגדו או נגד ארצו.

כך קרה שמונצף ביי ניהל משחק כפול. מצד אחד, בנובמבר 1942 הוא דחה את פנייתו הישירה של הנשיא רוזוולט להתייצב לצד בעלות הברית ולא גילה אפילו התנגדות סמלית לכניסת הכוחות הגרמניים. עם זאת, הוא היה אחראי למספר גדול של פעולות פרטניות שעיקרן הגנה על יהודים. ראש הממשלה שלו, שנבחר בקפידה, מוחמד שניק, איש עסקים שבמשך שנים רבות היו לו קשרים עם קהילת יהודי תוניסיה, נהג להזהיר את המנהיגים היהודים מפני התוכניות הגרמניות, עזר ליהודים להתחמק מפקודות מעצר ואפילו החביא יהודים כדי שיוכלו להתחמק ממצוד גרמני. חברי ממשלה, שפעלו בשם הביי, נתנו היתרים מיוחדים לצעירים יהודים כדי לאפשר להם להימנע מעבודת כפייה וניסו להתערב אצל השלטונות הגרמניים למען בני ערובה יהודים. אפילו בחצרו של הביי נמצאו מי שהחביאו יהודים שברחו ממחנות עבודת כפייה גרמניים. כל אותה עת השקיע מונצף ביי מאמץ גדול בקידומה של תחושת לאומיות תוניסאית, חוצת־ אזורים־ודתות. לא זו בלבד שנסע לכמה מהחלקים הנידחים ביותר של הארץ, הוא גם סיפק מימון מהאוצר המלכותי לבניית מסגדים, בתי ספר ואפילו מצבה מפוארת לקדוש יהודי נערץ. כפי שכתב היסטוריון אחד, ״הפעולות של מונצף ביי וממשלתו שמרו על האחדות בקרב עמה של תוניסיה ומנעו אותו מלהתפתות לסירנות הגרמניות״.

מונצף ביי, בדומה לסולטן מוחמר החמישי במרוקו, זכור בוודאי באהבה לקהילה היהודית של ארצו. ״הביי של תוניס עשה הרבה כדי להציל יהודים״, זכר מרדכי כהן. ״הוא בעצם העניק ליהודים יחס שווה״, אמר שלמה ברד. ״אם להגיד את זה בהגזמה, הוא לא הרשה את הפלייתם״. לזכותו של הביי ייאמר, העידה מטילדה גז, שישבה בתקופת המלחמה בצפאקץ והיתה לימים חברת כנסת, ש״הוא קרא לכל המושלים שבתוניסיה, קיבל אותם בארמון בַּרְדוֹ … והוא אמר להם: ׳על היהודים עובר רגע קשה, אבל הם בני חסות שלנו ואנחנו אחראים לחייהם. אם ייוודע לי שבגלל הלשנה כלשהי של ערבי, נפגעה אפילו שערה אחת של יהודי – אותו ערבי ישלם בחייו׳״.

אף כי מקצת הזיכרונות האלה בוודאי צמחו במרוצת השנים לאגדות, ואפשר שהם משקפים געגועים לימים עברו, דומה כי יש בהם ביטוי מדויק לאהבה שהרבה יהודים תוניסאים רוחשים למשפחה ששלטה בארצם. משלחת יהודית גדולה צעדה בתהלוכת הלוויה של מונצף ביי, ב־1948, אף שצרפת החופשית הדיחה והגלתה אותו בעוון שיתוף פעולה עם הגרמנים. יתר על כן, יהודי תוניסיה המשיכו להכיר תודה לשושלת בנו חוסיין עשרות שנים אחרי המלחמה.

בביקורי בתוניסיה במאי 2004 הלכתי עם פרופסור אביטבול לבקר את חיים מדר, הרב הראשי הזקן, בדירתו עמוסת־הספרים בקומה השנייה של בית חסר־ייחוד ברחוב פלסטין. (רב ראשי גר ברחוב פלסטין – כזאת היא מורכבות החיים היהודיים בארץ ערבית!) בדירה הסמוכה גר, הפלא ופלא, סידי שֶׁדלי ביי, בנו בן התשעים וארבע של השליט האחרון שליטי תוניסיה. שדלי ביי קיבל אותנו בחמימות, אף שלא הכיר אותנו לפני כן. מרותק למיטתו ומצומק מזקנה, הוא היה בכל זאת ערני, דרוך ולהוט לשוחח אתנו. וכך סיפר: כשהלאומנים של תוניסיה, בראשותו של חביב בורגיבה, הצהירו על העצמאות ב־1956, הם הדיחו את הביי והחרימו את אוצרותיה ונכסיה של המשפחה. יהודי תוניסיה, אמר, התגייסו לסייע. הם מימנו לא רק את דירתו, אלא גם את שכר הלימוד של בנו. בשים לב לאווירה הפוליטית האנטי־ מלוכנית שבה התרחשו כל הדברים האלה, נדיבות כזאת היתה יכולה לשקף רק הכרת תודה אמיתית של הנתינים היהודים של הביי על תמיכתו בעתות משבר.

״הערבים שמרו על היהודים״- בין צלב קרס לסהרה – רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מונצף ביי לא היה המנהיג התוניסאי היחידי שהקהילה היהודית של תוניסיה זכרה באהבה בגלל עזרתו ליהודים בזמן המלחמה. ברגע המכריע הזה בתולדות הארץ, בעת שהמעצמות הגדולות נאבקו זו עם זו על השלטון בעולם על אדמה תוניסאית, כינם מונצף מסביבו חצר וממשלה מורכבים מהאנשים החכמים והנאורים ביותר, כמו ראש הממשלה שניק ושר החצר עזיז ג׳לולי, הוגה מוסלמי ליברלי, שעמד בעבר בראש עיריית תוניס. משימתם היתה לשמור על האוטונומיה של תוניסיה או על מה שנשאר ממנה ולהגן על התוניסאים, ולשם כך היה עליהם לשמור על איזון עדין בין השלטונות הצרפתיים, הכובשים הגרמנים וכוחות בעלות הברית המתקרבים. העזרה ליהודים – לעתים קרובות ליחידים, לפעמים לקבוצות שלמות – היתה מאמץ מתמיד. לא תמיד עלה הדבר בידם. כשקלר ולילה שמלה ביקשו מג׳לולי להתערב כדי להציל את בעליהן, הסיפור שסיפרתי בפרק הפתיחה של הספר, הודה הנכבד הערבי בצער כי אין בכוחו לעשות כלום. אך לפעמים הם הצליחו, בשקט, להשיג שחרור של בני ערובה יהודים, להזהיר מנהיגים יהודים מפני מעצרים צפויים או להאט ביצוע של חוק נגד־יהודים. זו הסיבה לכך שיהודים בתוניסיה זוכרים את שניק, ג׳לולי ועמיתיהם כידידים שנחלצו לעזרתם בעת צרח.

דוגמה מרשימה מאוד של עזרה ערבית ליהודים הנתונים במצוקה היא סיפורו של סי עלי סקעת. מעלליו נזכרים, ולו בדרך אגב, לפחות בשני דוחות על הכיבוש הגרמני שכתבו יהודים תוניסאים אחרי המלחמה. אבל נדיבותו המופלגת נשכחה זה מכבר. סיפורו הוא באמת סיפור אבוד.

הערת המחבר : בספרו של Sabille  נכתב כי " סי עלי סקעת, לשעבר שר בממשלת הביי, שיכן שישים פועלים יהודים בנחלתו בזג'ואן ברגע גורלי של המלחמה :" תיאור דומה מופיע בספר שכתב בנו של ראש הקהילה היהודית בתוניסיה בזמן המלחמה. ראו Borgel

סי עלי סקעת נולד בשנות השבעים של המאה התשע־עשרה, בן למשפחה מוסלמית אצילה, אל־קורייש, שאילן היוחסין שלה מגיע עד לנביא מוחמד. בגיל צעיר התחיל סי עלי לעבוד בשירות הציבורי. הוא החל את הקריירה שלו כמפקד משטרה צנוע בערי שדה נידחות ומונה ברבות הימים לראש עיריית תוניס. לבסוף נעשה שר בחצר הביי, וכיהן שם כ״שר העט והעצה״, תפקיד שתוארו המוזר מחזיק כמה מהסמכויות החשובות ביותר בממשלה, ובכללן הרבה מאלה של שר משפטים, שר פנים ורמטכ״ל בממשלה מודרנית.

סי עלי התחנך בעידן הערבי הליברלי בשלהי המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. זו היתה התפרצות קצרה, אבל עזה, של נאורות ומודרניזם שחוללו רפורמות אירופיות – פוליטיות, חברתיות, ותרבותיות – בחברות הערביות. תוניסיה, על אוכלוסייתה המגוונת ובה איטלקים, צרפתים, מלטזים ואירופים אחרים, היתה פתוחה במיוחד לרעיונות הליברליים האלה. נכון שהרגע היה קצר, והרפורמות – מלבוש מודרני עד לחוקות כתובות – היו לא פעם רק חיקויים רדודים של סגנון מערבי, אך שוחרי רפורמות ודמוקרטים ערבים בימינו מוסיפים להציג את העידן הליברלי קצר־הימים כהוכחה לכך שהם חוזרים אל השורשים שלהם, ואינם פורצים לשטח חדש לגמרי.

בדומה למאורות זוהרים אחרים של העידן הליברלי, גם סי עלי נודע כאיש נאור, מודרני, פתוח לוויכוח וסובלני כלפי דעות מנוגדות. בני משפחה משבחים אותו ואת אשתו – ליליה בכוש, בתו של גנרל תוניסאי חשוב – על שהחדירו את הרעיונות האלה בחמשת ילדיהם. לאחר קריירה ארוכה ופורייה בממשלה, פרש סי עלי ויחד עם ליליה התיישב בחווה של 3,000 דונם, שרכש באמצע שנות העשרים. הוא שהה שם יותר מעשרים שנה כנכבד כפרי, הרחק מהמערבולת הלאומנית בתוניס, שדחקה אנשים בני דורו – שלא ראו סתירה בין תודעתם הלאומית ובין נאמנותם לחצר המלוכה – תחילה אל מחוץ לפוליטיקה ואחר כך אל מחוץ להיסטוריה. סי עלי הלך לעולמו ב־1954, שנתיים לפני שתוניסיה קיבלה את עצמאותה והחליפה את שלטון הביי ברפובליקה.

החווה של משפחת סקעת נמצאת בביר חלימה שמדרום לתוניס, למרגלות ג׳בל זג׳ואן שגובהו 1,295 מטר, בתוך עמק פורה ורחב, שנושא את שם ההר ונודע כאסם התבואה של תוניסיה. עמק זג׳ואן נודע גם כמקור המים של קרתגו העתיקה, היריבה ההיסטורית של רומא על השליטה בים התיכון. חלקים של אקוודוקט, שאורכו שבעים קילומטר, מיתמרים עדיין מעל הכביש לתוניס.

סי עלי קנה את החווה לאחר שכבר החלה לשגשג. שדות חיטה כיסו את רוב השטח, אבל עדיין נותר מקום למאות כבשים ולמטעי זיתים ושקדים. נחל קטן זרם דרך הנחלה, ומילא את הבאר בירכתי הגן הגדול שנפרס על פני יותר ממאה מטר מתחת לחלון חדר השינה הראשי של הבית הראשי.

מה שמבדיל את חוות סקעת מחוות אחרות בעמק זג׳ואן הוא עיצובה כאסיינדה בסגנון ספרדי. זו בנויה בצורת ריבוע עם חצר גדולה, שבקצה הרחוק שלה ניצב הבית הראשי. מוסכים, אסם, מחסנים ומבנים אחרים ממלאים את ארבע הצלעות של הריבוע. הקטעים המרשימים ביותר הם הצריחים והחומות, ומגדל שמתנשא מעל החומות. בתוך הבית הראשי מתרוממת מעל לפרוזדור המרכזי תקרה בגובה שישה מטרים, ומהפרוזדור נפתחים חדרים לכל כיוון. מזוזת הדלת של כל חדר מקושטת באריח מצויר, ומעל כל דלת מופיעה כתובת בערבית – בקשה מאללה לברך בשפע את מי שמתגורר בחדר.

תיארתי את החווה של סי עלי במפורט, כי זה המקום שבו מתחולל הסיפור שברצוני לספר. ביקרתי במקום במאי 2004, יחד עם כאמל סקעת, בנו הבכור של הדי, הבן של עלי, שמנהל היום את החווה. במשך חודשים חיפשתי קרובים של סי עלי ללא הצלחה. תודות למקרה ממוזל הכרתי את כאמל באמצעות עמית תוניסאי, לאחר שהתברר לי שהוא וכאמל נפגשים תדירות בבית קפה מהודר בלה־מרסא, פרבר אופנתי של תוניס. במצב המתפורר שבו מצאתי את החווה היא נראתה לי כנחלה מטה־לנפול שדון קישוט נקרה אליה בשיטוטיו ברחבי אנדלוסיה. לפני שבעים שנה, כשסי עלי התיישב בה כנכבד כפרי, היא ודאי נראתה כגן עדן.

בהתבסס על זיכרונות מקוטעים מימי המלחמה ועל מקורות אחרים, סיפורו של סי עלי סקעת נראה בערך כך: בשלב מכריע של המלחמה על תוניסיה השתוללו קרבות בעמק זג׳ואן. על רקע שאון התותחים והפצצות הנופלות מכל עבר, החליטו שישים עובדי כפייה יהודים, שהועסקו במחנה עבודה של כוחות הציר שהיה סמוך לחווה, לנצל את הנסיבות ולברוח. בחיפושיהם אחר מקלט הם הגיעו אל השער בחומות החווה של סי עלי. השר לשעבר שנעשה לבעל אחוזה כפרי פתח את ביתו לכולם, סיפק להם מעון ומזון, והשאיר אותם תחת חסותו עד בוא בעלות הברית לעמק זג׳ואן בדרכן לתוניס ולביזרט. תודות לו ניצלו השישים מגורל שהיה עלול להיות מסוכן, ואולי קטלני.

הערת המחבר : למרבה הצער, אין מקור שקובע מתי בדיוק הגיעו היהודים הבורחים לחוותו של סי עלי ולכן, לא ברור כמה מהם נשארו תחת חסותו.

הערבים שמרו על היהודים

בין צלב קרס

באתי לחווה של סי עלי בביר חלימה בתקווה ללמוד עוד על הפרשה. כאמל התגלה כמארח מעולה. בלכתנו בחווה, הוא תיאר לי בחיבה את גודל אדיבותו של סבו – לפועלים, לשכנים, לאחרים – מה שהסביר היטב מה הניע את סי עלי לגלות חמימות כזאת לעובדי הכפייה היהודים. הביקור בחווה עצמה ולימוד הגיאוגרפיה של המקום סייעו לי להבין את ההזדמנות שהיתה לסי עלי להושיט עזרה ליהודים לעת צרה.

כאמל סיפר לי שהחווה של סי עלי רחוקה כמה מאות מטר בלבד מאתר שבו נמצא מסלול המראה קטן שכוחות הציר בנו, לדבריו, בחיפזון בתחילת 1943. יתר על כן, זו היתה החווה הראשונה בצד השני של כביש הגישה שחצץ בינה ובין שטח האדמה שבו נבנה המנחת. אין ספק כי עובדי כפייה יהודים נשלחו מתונים לזג׳ואן תחילה כדי לבנות את המנחת ואחר כך כדי לפנות ממנו את ההריסות בעקבות ההפצצות של בעלות הברית. בדוח מאותה תקופה מתואר עמק זג׳ואן כאחד מאתרי עבודת הכפייה הגרועים ביותר, במיוחד בימים הראשונים לכיבוש, בעת שהיהודים הצטופפו בדירי מטוסים לא מקורים, חשופים לקור ולגשם.46 עם התחזקות המצור של בעלות הברית מסביב לתוניס, היה עמק זג׳ואן בקו החזית. לא ברור אם עובדי הכפייה היהודים ברחו בפועל או מצאו את עצמם לכודים בתוך זירת הקרב. ברור רק שהם חצו את שדות החיטה והתרפקו על השער המרשים, דמוי־המבצר, של חוות סי עלי לבקש מקלט.

שיחק להם המזל שהם התדפקו על דלתו של האיש הזה. לא כל בעלי האחוזות היו מוכנים להציע מקלט ליהודים שברחו ממחנה עבודת כפייה של כוחות הציר. אחרי ככלות הכול, תוניסיה היתה במשך כמה חודשים זירת קרבות שבמהלכם כבשו כוחות הציר וגם הכוחות של בעלות הברית חלק מהשטח, איבדו אותו, ושבו וכבשו אותו מחדש, ולא היה אפשר לדעת בוודאות מי מהצדדים ינצח – ולכמה זמן. אבל היהודים שהגיעו לחוותו של סי עלי מצאו מה שחיפשו – ויותר מכך.

בביקור אביבי בזג׳ואן היום, קל מאוד לדמיין תמונה של סי עלי סקעת, אציל ערבי מרשים, פותח את אחוזתו רחבת־הידיים לקבוצת פליטים יהודים מרופטים. בחצר בעלת הסגנון הספרדי נמצא אוסף שלם של מוסכים, מחסנים, חדרונים ומקומות מחבוא פוטנציאליים אחרים. בבית הראשי עצמו יש חדרים גבוהי־תקרה מעוטרים כולם באותה כתובת ערבית בראש הדלת. מאחורי הבית הראשי היתה מכלאה לבעלי חיים – גדולה, רחבה, ועמוקה – שחלק מהקבוצה הסתתרו בוודאי בתוכה. שישים פליטים במנוסה הם מספר נכבד, אבל באחוזה של סי עלי היה מקום לכולם.

אף כי אבד לחווה משהו מהברק שלה, לא נעלם שמץ מהמסתורין האופף אותה. בעת שכאמל הוליך אותי בשטח, ניגשה אליו אשתו של אחד הפועלים שעובדים שם היום ונישקה את כף ידו, כפי שנשות הפועלים נישקו בוודאי את ידי סבו לפני שישים שנה. כאמל ביקש ממני לא לדבר על הנסיבות של עזרתו הנדיבה של סבו ליהודים בנוכחות פועלי החווה. הם פשוט לא יבינו, אמר, וקורטוב של עצב בקולו. אבל בימים ההם, קשרי הנאמנות והכבוד שאפיינו את היחסים בין סבו ובין הפועלים שלו היו כאלה שכאשר סי עלי הורה לפועלי החווה לפתוח את השער, להכין קפה ולהביא שמיכות לאורחים, הם עשו זאת קרוב לוודאי בחיפזון ובשתיקה כאחד.

אחד ההיבטים המרשימים ביותר בסיפורו של סי עלי – כפי ששמעתיו הן מכאמל במהלך ביקורנו בחווה בביר חלימה והן מאחיו הצעיר עלי, שכעבור שנה וחצי שתיתי אתו בירה בבית קפה בגדה השמאלית בפריז – הוא שאיש במשפחת סקעת לא שמע מעולם על העזרה הנדיבה שהסב הושיט ליהודים. אף על פי שמעלליו של סי עלי נזכרו לפחות בשני ספרים המתארים את קורותיה של קהילת יהודי תוניסיה בזמן המלחמה, איש לא הביא זאת לידיעתם. ולדברי שני האחים, אף לא אחד מהבורחים התקשר אחרי המלחמה עם משפחת סקעת כדי להודות להם. ניכר בעליל שאני הייתי האדם הראשון שסיפר לבני המשפחה על המחווה ההרואית של סי עלי, יותר משישים שנה לאחר מעשה.

מדהימה עוד יותר העובדה שכאמל ועלי הגיבו באותו אופן על התיאור של מה שקרה בביר חלימה ב־1943. שניהם אמרו שסיפור העזרה הנדיבה שסבם הושיט ליהודים נשמע אמיתי. הם נימקו זאת בכך שיש דמיון טמיר בינו ובין סיפור אחר של משפחת סקעת, סיפור על נדיבות של סבם כלפי גרמנים.

לפי כאמל ועלי, שכל אחד מהם סיפר לי את הסיפור הזה במילים ובמשפטים דומים כל כך עד שנראה היה כי זה הנוסח המשפחתי המוסכם, חבורת האנשים המרופטים שהתדפקה על שער החווה של סבם היתה קבוצת חיילים גרמנים שהגיעו אחרי ניצחון בעלות הברית, ולא פליטים יהודים ממחנה עבודת כפייה שבאו לפני הניצחון. כשבעלות הברית גירשו לבסוף את הגרמנים מתוניסיה, וחוללו נסיגה מטורפת של יותר מ־200,000 חיילים גרמנים מכף בון לאיטליה, נותרו רבים מאחור. קבוצת חיילים גרמנים מובסים – חיילים רגילים, הבהירו הצעירים לבית סקעת, לא חיילי אס־אס – הגיעה לחווה של סי עלי. הוא פתח להם את השער, נתן להם מחסה והעסיק אותם בחווה, לבל ייעצרו כשבויי מלחמה. לא ברור כמה זמן נשארו בחווה. האם היו באמת שתי קבוצות בורחים שביקשו מקלט בחווה של סי עלי? או שהמעשה בגרמנים הוא בדיה שהתיישבה יותר עם הרגישויות הפוליטיות האנטי־צרפתיות של תוניסיה, ונרקחה כדי לחפות על נדיבותו של סי עלי כלפי היהודים? לאמיתו של דבר אין לכך חשיבות. לשני ההיסטוריונים היהודים שכתבו לפני יותר מיובל שנים על תוניסיה במלחמה לא היתה סיבה לבדות את הסיפור על מעשה הצלת היהודים הנועז של סי עלי, ולכן אין לנו סיבה לפקפק בקיומו. אם סי עלי לא דיבר על כך מעולם, אם המעשה לא נעשה חלק מהמורשת הגאה של משפחת סקעת ואת מקומו במסורת המשפחתית תפס סיפור חלופי, תקין־פוליטית יותר, של הכנסת אורחים לעת מלחמה, אין בכך כדי לשנות דבר. ואפילו אם שני הסיפורים נכונים, העובדה שהחווה של סי עלי סיפקה מקלט לחיילים גרמנים צעירים, נפחדים ומובסים במרחק יבשת שלמה מבתיהם אין בה כדי להקטין את חשיבות הדבר שסי עלי עשה למען היהודים. היא רק מאשרת את האנושיות הבסיסית שלו.

סוף הפרק " הערבים שמרו על היהודים "

בין צלב הקרס לסהרה- רוברט סטלוף-בוכוולד בסהרה

בוכנוולד בסהרה

בשלהי 1937 עזב שוליית־חייטים בן עשרים ושש ושמו מורים טונדובסקי את ביתו בקאליש, עיר בררום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילי נשים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מורים – כמו כל הפליטים הגברים בצרפת – צו להתייצב לשירות צבאי. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב קולוניאלי נידח בצפון אפריקה.

לאחר בדיקה רפואית במרסיי נשלח מורים לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, סידי בל עבאס וסעידה. משם הועבר לשירות ממושך במכנאם שבמרוקו, הבירה המפוארת של שושלת ערבית בימי הביניים. בלילו הראשון במכנאם, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, היתה אכזרית אבל הוגנת. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד. ב־1940, לאחר ניצחון הבזק הגרמני על צרפת וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מורים בן לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, לקחו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, כמאה קילומטר מדרום לחוף הים התיכון, לא רחוק מגבול מרוקו־אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ברגנט שצמח מסביב למעיינות מים חמים.

לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים קולוניאליים ערבים וסנגלים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, חיילים מהצבא הסדיר ופליטים לא־לגלים – כולם יהודים. כאשר מוריס והגברים האחרים הגיעו לשום־מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות.

חוויות המלחמה של שתי הקהילות היהודיות – יהודי הארצות הנוצריות ויהודי ארצות האסלאם – נפגשו רק לעתים נדירות ולא היה קשר ביניהן. אבל היו לפחות שלושה חריגים מן הכלל הזה. הראשון היה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. החריג השני היו 1,200 יהודים בקירוב מהמושבות הצפון אפריקניות של צרפת שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ״הפתרון הסופי״. הקבוצה השלישית שמה פניה בכיוון ההפוך. זה סיפורם של כאלפיים יהודים אירופים שנכלאו, בדומה למורים טונדובסקי, במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בארצות ערביות. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אבל סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.

ראשיתם של מחנות המעצר הצרפתיים בשנות השלושים של המאה העשרים, בתקופת הרפובליקה השלישית הליברלית יחסית, בימים שצרפת פתחה את שעריה וסיפקה מקלט בטוח לאלפי יהודים ממרכז אירופה, שקראו את הכתובת על הקיר וברחו ממולדתם מבעוד מועד. רבים מהמהגרים החדשים האלה הכירו תודה למולדתם המאומצת והתגייסו לצבא הצרפתי מיד עם פרוץ המלחמה. יתר על כן, מחצית מ־60,000 היהודים שהתנדבו לשירות צבאי בצרפת בשנים 1940-1939 היו פליטים זרים. אבל עם נפילת צרפת במאי 1940, איש לא חפץ עוד בנאמנות העזה של יהודי צרפת – חדשים וותיקים כאחד. המשטר הפטניסטי החדש הפך את יהודי צרפת, זרים וילידי צרפת גם יחד, לשעירים לעזאזל כאילו הם האשמים האמיתיים לקריסה הצרפתית המהירה והמבישה מול הגרמנים. ממשלות שמאליות של הרפובליקה השלישית שקיבלו כמה שנים לפני כן בברכה יהודים ופליטים אחרים, הגיבו על גל גואה של קסנופוביה בתוכנית לכליאת ״אלמנטים לא רצויים״, שרובם היו יהודים. משטר וישי שדרג את הנטייה האנטישמית המולדת לרמה של מדיניות ממלכתית רשמית. ברבות הימים הכניסו שוטרים וחיילים צרפתים אלפי אזרחים צרפתים יהודים לקרונות בקר, שלחו אותם למחנות מעבר ידועים־לשמצה כמו דראנסי, ומשם הם הועברו למחנות המוות ״במזרח״. היהודים הזרים שישבו בצרפת היו, מכל מקום, אלה שהרגישו ראשונים את נחת זרועה של התבוסה הצרפתית.

אחת הבעיות שהטרידו במיוחד את משטר וישי היתה מה לעשות באלה שהתנדבו להתגייס לצבא (או ללגיון הזרים) והוטעו לחשוב שצרפת תגמול להם על שירותם בהיתר מגורים קבוע ואולי באזרחות. אפילו שונאי היהודים הקנאים ביותר נרתעו מהמחשבה על שחרור חיילים יהודים משירות ביום אחד כדי להרוג אותם למחרת. רבים מהם נשלחו אפוא ברגע ששוחררו מן הצבא למחנות מעצר בתוך צרפת, שהיו לא פעם התחנה האחרונה שלהם בדרך לאושוויץ. הפקידים המעשיים של משטר וישי ראו במדבריות של צפון אפריקה הצרפתית פתרון מעשי נוסף.

אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי היתה החייאת הרעיון האימפריאלי הישן של הנחת מסילת הברזל הטרנס־סהרית: מסילה באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה מניז׳ר לניס ותביא את אוצרות אפריקה אל צרפת. כדי לשטח את החוליות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח יותר מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. רובם היו אסירים פוליטיים מסוגים שונים: רפובליקנים ספרדים, קומוניסטים, סוציאליסטים, גרמנים אנטי־נאצים, גוליסטים, קומץ ערבים ואפילו יפני אחד. כמעט שליש מתוכם, כלומר יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה מהשאר, היהודים גורשו לשם – או, בדומה למוריס, הועברו משירותם בלגיון הזרים – בגלל דתם, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.

בוכנוולד בסהרה- בין צלב קרס לסהרה- רוברט סטלוף

מבחינה טכנית, שלטונות וישי שחררו את החיילים והלגיונרים האלה משירותם וכפו עליהם לאלתר לחתום על חוזים שבהם סווגו כ״מגויסי עבודה בזמן מלחמה״, הגדרה משפטית שהשאירה אותם בפיקוחו של הצבא הצרפתי. אף על פי שאחד מתנאי החוזה היה תשלום משכורת – כמה פרנקים ליום מקופתה של חברת הרכבת הים התיכון־ניזֶ׳ר (מֶר־ניזֶ׳ר – רק מעטים ראו כסף בעיניהם. הם היו, למעשה, אסירים בכל מובן למעט השם. לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות מנמלי אלג׳יר ואוראן, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. תמונות שהוברחו מהמחנות ועדויות של ניצולים חושפות ארבעים איש דחוסים בתוך אוהל שנועד לשמונה. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם נהרגו בניסיונות לברוח.

ניצול אחד קרא למחנה שלו ״בוכנוולד צרפתי״. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, רובם לגיונרים, היו אנטישמים מרושעים, סדיסטים, פעמים רבות שיכורים. רבים היו ממוצא גרמני או התפארו באהדתם לפשיסטים.

יהודי גרמני אחד, הארי אלכסנדר, סיפק תיאור מלא חיים, לפרקים מזעזע, של חוויותיו בהקלטה היסטורית למוזיאון השואה האמריקני. לאחר שאביו נלקח לזקסנהאוזן ואחיו לבוכנוולד, הצליח הארי לברוח לצרפת, ותכנן להתגייס שם לצבא הצרפתי. אבל לרוע מזלו השלטונות הצרפתיים תפסו אותו והוא גורש ברכבת משא לג׳לפה, מחנה עבודה של משטר וישי במדבר האלג׳ירי.

מעולם לא ידענו באמת מה זה גיהינום, אבל כשהגענו למחנה הזה ושחינו בו זמן־מה, הבנו גיהינום מהו. תאמינו לי שאם זה לא היה גיהינום, זה היה בוודאי משהו דומה מאוד. [כשבאנו לשם] חיכינו בעמידת דום למפקד המחנה. הוא בא ואמר – ואני לא אשכח לעולם מה שהוא אמר לי, לנו. הוא אמר ״אתם כולכם באתם הנה למות. אתם החלאה של אירופה. אתם הפסולת של העולם. תפקידי הוא לדאוג לכך שכולכם תמותו כאן. זה רק עניין של זמן. אם תתנהגו יפה ותעשו מה שאומרים לכם, אולי תחיו קצת יותר. אם לא, תמותו מהר יותר. זה תפקידי. ואני טוב במה שאני עושה״.

הארי החזיק מעמד שנתיים בלי מזון נאות, בלי מים וקורת־גג ובלי טיפול רפואי. ״היו דרכים רבות למות״ בג׳לפה, הוא הסביר: ״אתה חולה בדיזנטריה. אתה חולה במלריה. אין לך אוכל. אין לך מים. עקרב עוקץ אותך. צפע מכיש אותך … ומיד, בתוך שעה, אתה מת״. וזה לא כלל את העינויים. צורת עינויים אחת שהופעלה על הארי פעמיים נקראה ״המבצר״.

[החיילים הצרפתים ושומרי המחנה הערבים] היו קושרים לך את הידיים על הגב ותולים אותך על הידיים עירום במשך יומיים, שלושה ימים. היית תלוי על הידיים ובכל לילה הם נהגו להיכנס בשעה הקרה ביותר ולשפוך עליך מי קרח ולהכות אותך. וזה שעשע אותם. הם עשו זאת וצחקו. ואחרי שהיית תלוי, כששחררו אותך, לא היית מסוגל ללכת. בעצם, היה לך מזל שנשארת בחיים. אני עברתי את זה פעמיים והיה לי מזל שהם לא הרביצו לי כל כך חזק. אבל אחרי זמן־מה אתה ממילא כבר לא מרגיש את המכות.

משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה, ויהודים – גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים – עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. קשה להציג מספר מדויק כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם, לכרייה, לעבודות מתמחות או ל״עונשיך, לשון נקייה צרפתית לעינויים.

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף-בוכנוולד בסהרה

סיפוריהם של שלושה מחנות עבודה של משטר וישי שמצאתי בארכיונים והעדויות הרלוונטיות היו מרשימים, אבל רציתי לראות את הדברים במו עיני. רציתי למצוא ראיות ממשיות חסינות־מהפרכה של הרקע הערבי לרדיפת היהודים האירופים. וכך, בשבוע הראשון של נובמבר 2003, נכנסנו אשתי, שני ילדינו ואני לתוך הלנדרובר שלנו ויצאנו מביתנו על חוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט, בירת מרוקו, לחפש את השרידים הפיזיים של ברגנט ומחנות עבודה ועונשין אחרים בשולי הסהרה.

התחנה הראשונה שלנו היתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז'דה, בירת המחוז המזרחית ביותר של מרוקו והתחנה האחרונה בדרך לאלג׳יריה. אוז׳דה היתה לפנים תחנת מסחר משגשגת על גבול מרוקו, שהתפארה בחנויות מהודרות ובבתי קפה מודרניים לאורך השדרות הצרפתיות הקולוניאליות שלה. עכשיו הגבול עם אלג׳יריה היה סגור, קורבן למתח ולחוסר האמון בין שתי המדינות, ובדומה להרבה עיירות וכפרים מרוקניים לאורך הגבול המזרחי, גם אוז׳דה ידעה ימים קשים. ספסרי השוק השחור שמכרו בנזין אלג׳ירי זול סיפקו רק טפטוף מהסחר חוצה הגבולות שהיה נהוג באזור בעבר.

בבוקר המחרת יצאנו לסייר בכביש היוצא מאוז׳דה דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר לבּוּ עַרפָה. הכביש הזה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית המזרחית – CMO – שהיתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת הטרנס־סהרית. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אבל שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, עבדו במכרות סמוכים וסיפקו שירותים לעבודות הסלילה של השלב הבא של הרכבת הטרנס־סהרית, דרומה משם, בדרך לעיר האלג׳ירית קולון־בשאר (שנקראת היום בשאר).

מהמחקר שערכתי ידעתי כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים־לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. לא היתה מפה להנחותני אליהם, רק מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ״יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו״. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים פולנים ניצולים, שאנשי המודיעין הבריטי ראיינו בינואר 1943, חודשיים לאחר מבצע לפיד.

התחנה הראשונה שלנו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, היתה בֶרגֶנט, שהיתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956, הוסב שם העיירה לעין בֶּנִימָתַר, לציון המעיינות החמים שלה. אבל מקומיים רבים ממשיכים לקרוא לה בשמו של הקולונל הצרפתי שלפי האגדה, ״גילה״ את המעיינות. כלומר, הוא היה האירופי הראשון שחצה את המדבר ונתקל בהם.

בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו. נציג הצלב האדום הבינלאומי שביקר במחנה ביולי 1942, ספר 155, 90 אחוז מהם היו מתנדבים לצבא הצרפתי או מתנדבים ללגיון הזרים, כמו מורים טונדובסקי.

בתחנת דלק בקצה העיירה הרדומה, המונה כמה אלפי תושבים, שוחחנו עם מתדלק, ובמהרה הצטרף אלינו גבר פטפטן גבוה ורזה, בסוף העשור השלישי לחייו. לאחר שהסברתי שאני מחפש את האתר של מחנה הפועלים שעבדו במסילה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפר לי ששמו עומר, שהוא עובד במועצה המקומית, ושהוא מכיר היטב את האתר. הוא הוסיף שאביו עבד כל חייו ברכבת. עומר הציע להצטרף ולעזור לנו. נעניתי להצעתו ויצאנו לדרך.

תחנתנו הראשונה היתה תחנת הרכבת הנטושה של ברגנט, שנראתה כמו תחנת רכבת כפרית בפרובנס שהוטלה לתוך הכפר המדברי הזה. כבר שנים שהיא אינה פעילה. הדלתות היו נעולות והחלונות מוגפים בקרשים. רכבות המשא שיצאו מהמכרות הקרובים לבו ערפה עברו דרך העיירה רק פעם בשבוע ולא היתה עוד תנועת נוסעים ראויה לשמה.

במשך השעה הבאה חיפשנו את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים מפולין נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הקפנו את ברגנט בקשת של 270°, ובדרך חצינו שטח ברוחב חמישה עד עשרה קילומטרים; הנחנו שהמחנה לא היה בצפון, משום שזה עתה הגענו משם. לבסוף לא הצלחנו למצוא ראיות משכנעות לאתר. התאכזבנו אך לא הופתענו. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים מפולין:

המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה.

כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר בזמנם הפנוי.

אבל ברגנט גילתה בכל זאת כמה מסודותיה. במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, מצאנו שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. עומר הסביר כי זה בית הקברות היהודי המקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, אבל קיומה פסק לפני שלושים או ארבעים שנה. מכיוון ששיערנו שהיהודים הספרדים של ברגנט דאגו לקבור את האשכנזים שבאו ממרחקים ומתו במחנה העבודה המקומי, החלטנו לחפש סימנים לכך בתוך חומות בית העלמין. אחר כך, כשבדקתי רישום מקוון של בתי הקברות היהודיים בעולם ולא מצאתי אזכור של בית העלמין בברגנט או בעין בנימתר, הבנתי כי היינו כנראה היהודים הראשונים שביקרו במקום הזה לאחר שנים רבות."

התיישבתי מאחורי ההגה ועומר תפס את מקומו לידי וניווט אותנו קדימה, קצת לכאן, קצת לשם. תמרנו עם רכב הארבע על ארבע מסביב לסלעים ודרך תעלות השקיה, עד שלא יכולנו עוד להמשיך. עזבנו אותו אפוא וחצינו ברגל גשר אבן קטן בדרך לכניסה הצרה אל בית הקברות. בפנים מצאנו מזבלה. הקברים חוללו בזה אחר זה, המצבות הוסרו, הושחתו, או רוסקו לערמת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים. בפינה אחת, במקום שהקרקע נחפרה, הזדקר משהו מתוך העפר. היתה זו כנראה עצם־לסת של אדם.

בסך הכול מצאנו רק חמש מצבות שנותרו על תילן. המוקדמת מביניהן הוצבה ב־1939 והאחרונה ב־1961. רק אחת, של ילד בן שבע ושמו ז׳ורז' קטן שמת ב־15 בפברואר 1942, היתה מתקופת הפעילות של מחנה העבודה בברגנט. לא היה אפשר לברר אם בקברים המושחתים נטמנו עצמותיהם של אסירים יהודים מהמחנה. אולי כך היה, אך נבצר מאתנו לברר זאת. אבל כשעמדנו אחר כך בצילה של כנסייה צרפתית ישנה, שהצלב שלה עדיין עמד ללא פגע בראש הצריח עשרות שנים לאחר שהקתולי האחרון עזב את העיירה, היה ברור שאנשי עין בנימתר לא התייחסו באותה מידה של חסד לזיכרון היהודים של ברגנט.

הצרפתים לא היו טובים מהם. חמישה שבועות אחרי ביקורנו בברגנט ביקרתי את מוריס טונדובסקי, שהיה אז בן תשעים ושתיים ערני ומלא־חיים, בכפר גמלאים נעים באילפורד, פרבר של לונדון. הראיתי למורים תמונות של האתר והוא הראה לנו בגאווה תצלומים של עצמו במדי לגיונר מצוחצחים. אחר כך נתן לי מכתב שקיבל רק שמונה חודשים לפני כן ממשרד ההגנה הצרפתי. תמורת תשלום קטן, נאמר שם, תישלח אליו מדליית זיכרון שממתינה לו בפריז לציון שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה יותר משישים שנה קודם לכן. לא היתה במכתב הזה התייחסות לזמן ששהה בברגנט.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר