שמירת שבת על ידי יהודי המגרב בעיני נוסעים נוצריים-אליעזר בשן

בתי הכנסת: היות ולא היתה התנגדות לביקורם של נוצרים בבתי הכנסת (בניגוד למוסלמים, שאינם רואים בעין יפת כניסת נוצרים למסגדיהם) היו מן הנוצרים שביקרו בבתי כנסת בשבתות וכתבו על רשמיהם. ג׳ימס ריילי כותב למשל, כי רק גברים באים לבתי הכנסת. (יש לציין, כי בפתיחות זו היתה סכנה. היא אפשרה למיסיונרים, ביניהם משומדים לנצל הביקור בבית הכנסת להטפה נוצרית). הגרמני אוסקאר לנץ, שביקר במארוקו בסוף שנות ה-70 של המאה ה־19, מספר כי בשעה שהגברים בביהכנ״ס בליל שבת, הבנות והנשים עומדות בפתחי הבתים, לבושות בטוב טעם, מקושטות, ומשוחחות ביניהן.

אשה בריטית ביקרה בבית כנסת פרטי בביתו של יהודי אמיד בטאנג׳יר, בסוף שנות ה־70 של המאה ה־19. היא מתפעלת במיוחד משפע האור המוקרן בליל שבת ממנורות נחושת רבות התלויות בתקרה. ביקורה בא, בעקבות אירוחה בביתו של יהודי זה.

הגרמני אלפרד שטיהלין שסייר במארוקו ובאלג׳יריה בשנות ה־80 של המאה ה־19, מתאר את ליל השבת בביתו של יהודי אמיד במראכש, בשם חסן ישראל, שפעל גם בתור סוכנו של סגן הקונסול הגרמני במוגאדור: כל משפחה מתאספת באולם, ולאחר שבעל הבית מקדש, כולם טועמים מהיין. למחרת אחרי התפלה בבית־הכנסת בה משתתפים הגברים, מתאספת המשפחה שוב בביתו לסעודה, בה מוגש המזון המסורתי החם, כשהנערות והנשים לבושות לבוש חגיגי המצטיין בגווניו, ומקושטות במיטב תכשיטי הזהב, ובעל הבית גורב גרביים לבנים לכבוד השבת.

אחרי התפלה בשבת, נוהגות המשפחות לבקר זו את זו, ויש המטיילות להנאתן. גרמני בשם וילהלם קובלט שביקר בתוניסיה ב־1884 כותב, כי נשים יהודיות הלבושות בשמלות צבעוניות עומדות בשבתות קבוצות קבוצות בפנות, בככרות העיר או בטיילת על שפת הים, ומאזינות למוסיקה המתנגנת ברחוב״.

ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטאנג׳יר, בשנות ה־80 של המאה ה־19 מציין, כי חיי החברה של היהודים מתנהלים ביניהם לבין עצמם באופן שקט וסולידי, והם מתבטאים ביחוד בשבתות ובחגים, כאשר נפגשים, הגברים משוחחים והנשים שרות ורוקדות.

לבוש הנשיים והגברים היהודיים:

רושם עז עשו על התיירים — הבגדים הנאים שלובשים הגברים לכבוד שבת, וביחוד הנשים, המתאפרות ומתקשטות בתכשיטי זהב וכסף. יש מהם המתארים בפרוטרוט את צבעי שמלות המשי ותחרותיהן, הרקומות בחוטי מתכת עדינים. תופעה זו היתה בולטת ומנוגדת למראה המוזנח והמלוכלך של הרובע היהודי בימות החול. בשבת המלאח נראה נקי ואף הדור, לכן מומלץ על ידם לבקר בשכונת היהודית בשבתות.

איסורי שכת: נוסף לשביתת מסחר ומלאכה. מופיעים במקורות של המאה ה־19 איסורים אחרים כמו כתיבה, פתיחת מכתב, הליכה מעבר לתחום שבת, רכיבה, נסיעה, נגיעה בכסף ובמנורה, והפעלת שעון.

מקום מיוחד תופש האיסור הקשור באש — הדלקה, עישון, חמום ובישול. הם מספרים כיצד מתגברים היהודים על הגבלות אלה, על מנת לא לפגוע בעונג שבת, המתבטא, בין השאר במזון חם. מוזכר התבשיל המסורתי בשם סח׳ינה או דפינה שמבשלים בערב שבת, והמצאו בתנור עד עת הסעודה, בצהרי השבת. נוסף לכך נעזרים בנוכרים.

ריילי מוסר פרטים על תבשיל זה העשוי מאפונה עם בשר בקר מרוסק, המתבשל בתנור יממה עד שנאכל. זהו מזון טעים ומשמין. העניים אוכלים אותו עם לחם שעורים, ואילו העשירים עם לחם משובח יותר, נוסף לפרפרת עשויה משזיפים ויי״ש מזוקק המופק מתאנים. לשם הסרת הסירים מהתנור והגשתו — שוכרים נוכרי.

אשה שביקרה בטאנג׳יר בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־19 מספרת על התבשיל בשם דפינה הנמצא בתנור במאפיה מערב שבת, והקהילה שוכרת אדם שישגיח לבל יוסרו המכסים על־ידי זרים, ולבל יגע בהם איש, עד שנערים לוקחים אותם לבתים בשבת בצהרים. היעזרות בעבודת נוכרי בשבת מוזכרת גם על ידי אחרים. הגרמני אואלד באנסה, שביקר בטריפולי בתחילת המאה שלנו מספר, כי בשבת מדליקים היהודים אש על ידי נוכרי עני הנקרא מהרחוב, וזה מגיש את הקפה החם, וכתמורה מעניקים לו פרוסת לחם.

יש מן הנוצרים הדורשים לגנאי את דבקותם של יהודי המגרב בשמירת שבת, והאיסורים המחייבים אותם, וביחוד במה שנוגע להדלקת אש. למשל, אליזבט מוראי, אשתו של קונסול בריטניה באמצע המאה ה־19 כותבת בציניות, כי יהודי במארוקו לא יגע באש, ״אפילו אם זו אוחזת בסבתתו״. המחברת לא היתה מודעת למצות פיקוח נפש הדוחה שבת (שו״ע או״ח, סי׳ שכט). יותר תמוה בעיניהם השימוש בנוכרים כאמצעי לעקיפת האיסורים. איש הכנסיה הפרסביטרית, הבריטי רוברט קר, שפעל שבע שנים בתור רופא החצר אצל סולטאן מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19, מלגלג על כך שנאסר על יהודים לבשל בשבת, ומותר הדבר, אם נעשה על ידי פועל מוסלם. באותו זמן בערך שהה במארוקו וולטר בורטון הריס, שחיבר כמה ספרים על מארוקו. הוא מספר כיצד הערים עליו יהודי שמנורתו כבתה ברוח בליל שבת, וכדי להדליקה הזעיקוהו ממרחק בלילה גשום, באמצעות בנו שביקשו בבכי כי יבוא לרפא את אביו החולה כביכול, והשוכב באהל בכפר סמוך.

מובעת ההנחה, כי יהודים מחמירים בהלכות טכסיות פולחניות וכן בדיני שבת יותר מאשר במצוות שבין אדם לחברו, וביחוד אלה הכתובות בעשרת הדברות, המקודשות לנוצרים. יוסף תומסון, שחדר להרי האטלס ולדרום מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19 כותב, כי איסור המגע עם אש ורכיבה בשבת, חמורים בעיני היהודים יותר מרצח אדם.