מורשת יהדות מרוקו

 כהה״ר אהרן הלוי ז"ל

אחד מחכמי סאלי וראיתיו חותם עם מוהר״ר חייט טולידאנו ומוהר״ר יעקב ביבאס ז"ל באגרת נחומים בפטירת הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל לבנו מוהר״ר רפאל עובד ז"ל בשנת תקי״ג :

מו"ה אהרן הכהן

 ב״ר נחמיה זצ״ל א׳ מחכמי פאס והוא חתום עם חכמי פאם בהסכמה זמנה ש׳ הרפ״ז בענין נפי׳ הריאה כמ״ש בקונטרס עץ חיים למהר״ח גאגין:

 כהה״ר אהרן הכהן זצ"ל

 מחכמי פאס ומצאתי בס׳ דברי חכמים כ״י דרושים למוהר״ר דניאל בן צולטאן ז"ל וז"ל דרוש שדרשתי על החה״ש כהה״ר אהרן הכהן בז׳ ימי אבלו יום א׳ עשרה באדר שנת תפלטנ״י פ״ק, ומצאתי טופס פס״ד מש׳ תקע״ה פ״ק וחתומים כהה״ר אהרן בכהה״ר אליהו הכהן סקלי וכ״ר שלמה סירירו אולי הוא כהה״ר אהרן הז'.

מו"ה אהרן בן חליוואה זצ"ל

ב"ר משה ז"לל א׳ מחכמי מקנאס והוא הדפיס ס׳ פה לאדם שירים ופיוטים ובקשוה וקינות שחיבר אביו מהר״מ הנז' בשנה תרי״ג, החכם הנז׳ היה חריף ושנון והיה איש אלהים קדוש והרביץ תורה לימד תלמידים הרבה והיה מתענה כל יום חמישי ולומד תהלים במיתון רב ובכונה גדולה והיה שוהה בה מן הבקר עד עה המנחה, וכל זה סיפר אלי א׳ מתלמידיו:

מו"ה אהרן הסבעוני ב"ר ישועה ז"ל

אחד מחכמי סאלי חי במאה הה׳ והוא עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במארוקו, הוא חיבר ספר דרשות, וחיבר הגהות בסי היכל הקדש והוא תלמיד מוהר״ר יצחק אתורקי זצ״ל וראה מ״ש הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ח״ב ס׳ היכל הקדש, הרב הנז' חי במאה החמישית ונתבש״מ בש׳ תס״ז פ״ק, וראיתי שטר סידור טענות של יורשי מהר״א הנז׳ וכן כתוב שם יורשי מורינו ורבינו החה׳׳ש החסיד ועניו כמוהר״ר אהרן אסבעוני זלה״ה, הרב הנז׳ הניח ב׳ בנים ה״ה החכם כהה״ר ישוע' וכהה״ר יהוד׳ ז״ל:

מרה אהרן פרץ זצ"ל

אחד מחכמי פאס הקדמונים והוא הלך עם הרה״ג מוהריר שמעון לביא ז״ל והרה״ג מוהר״ר מסעוד אלפאסי זצ״ל להתיישב בא״י תוב״ב ובלכתו דרך תונס בא עד עיר ג׳רבא יע״א וימצא את אנשיה בלתי יודעים את התורה ואת דרכיה לא הכירו ויגמר אומר להתגורר בה ללמדם את התורה ויחבר שם ספריו ומהם נשאר פליטת קדש ס׳ בגדי אהרן :

 מו"ה אהרן אביחצי׳רא ז״ל בנו של הרב המפורסם מוהר״ר יעקב אביחצירא זצ״ל היה מו"ץ בתאפילאלה ונתבש״מ במחוז גלאווא בכפר תלאוות, והוא אביו של כהה׳׳ר ישראל הי״ו:

מו"ה אהרן הצרפתי ז״ל

א׳ מחכמי פאס חי במאה הרביעיה, ונודע אלי^, שראיתי בפס״ד אחד למוהר״ר שמואל אבן דנאן זצ״ל שכתב תשובה ארוכה למוהר״ר שמואל קורייאט זצ״ל ובתוך דבריו כ׳ לו בזה״ל והחה״ש רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה צרפתי ז"ל לא ידעתי מה היה נוהג כפי דעתי בני משפחהו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן צרפתי ז"ל לא התנהגו בכאן אותו המנהג שכתבנו כי גם הם קבלו ממנו ומאבותיהם ופנים לכאן ולכאן והמחמיר תבא עליו ברכות טוב והמיקל כפי העת והזמן לא הפסיד וכו', וזמן הפסק הנז' ש׳ שמוא״ל היא ש׳ שע״ז וכתב עליו ז״ל מוכח שהר״א הנז׳ היה בודק ידוע למובהק :

כהה״ר אהרן הכהן המכונה סקלי

זצ״ל מחכמי דבדו והוא זקנו של כהה״ר יוסף בר יצחק הנז׳ להלן הוא חי בחצי הראשון

מהמאה החמישית בהשערה:

כהה״ר אהרן הכהן המכונה סקלי

בכהה׳׳ר משה

הנז׳ באות מ׳ מן המערב חי במאה הו׳:

 כהה״ר אהרן ה״ן עלון זצ״ל

מחכמי המערב חי במאה הו׳ בהשערה :

 מו"ה אהרן הכהן ז״ל המכו׳ אלחדאד מכפרים שבמחוז מראקם וראיתי אגרות קיבוץ ביד אחד מזרעו וחתומים בה רבני מוגאדור ותארוהו בזה״ל אותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי חסידא קדישא ופרישא כמוהר״ר וכו׳:

מו"ה אהרן ה״ן סמחון זצ״ל

 אחד מחכמי מקנאם וביחס הכתובה תארודתו בזה״ל בלא״ץ חסידא קדישא ופרישא אבן הראשה, גברא רבה, סוה״ר, שמו נודע בשערים זקן ויושב בישיבה, החה״ש והכולל ענותן כהלל, אור גולל, בישראל להולל, גדול שמו, טעמו ונימוקו עמו כמוהר״ר אהרן זצ״ל, הרב הנז׳ חי במאה הששית, ויש ביד זרעו כרך גדול שחיבר ביאורים על תנ״ך וכמה מסרוות וקרא את שמו אם למקרא אם למסורת, ופירש כמה מאמרים, ומקצת דינים, וסגולות ורפואות, וביאורים על תהלים ופרקי אבות וביאור איזה מאמרים ממדרש רבא, וקונט׳ קרא שמו בגדי ישע ביאורים על התורה ודרושים למעלת השלום והאחדות וביאורי׳ על שו״ע או״ח ואיזה חידושים על איזה מסכתות ודרושים לשה״ג וכלה וכו׳ וקונט׳ קרא שמו פרחי אהרן על רש״י עה״ת, ם איזה בקשות ופיוטים וקינות, והכל עדיין בכ״י ביד זרעו

 מו"ה אורי הלוי במוהר״ר דור זצ״ל

 ראיתי ב׳ עלין ממנו בכ״י ישן נושן בחכמת הדיו והגויל וסדר הכתיבה בחכמה נפלאות ומליצה צחה למאד, ונראה שזה העלין נשמטו מאיזה חיבור שלו, ושם מזכיר איזזת פעמים משם מרנא ורבנא הזקן החסיד המופלא כמוהר״ר שלמה אבוהב זצוק״ל, לא ידעתי אם גם מהר״ש הנז׳ מן המערב או הוא מהר״ש אבוהב שזכר הגאון חיד״א זצ״ל בשם הגדולים מחבר שו״ת דבר שמואל וס׳ הזכרונות שהוא מויניצייא

מו"ה אליהו בן חיים זצ״ל

 הזכירו הגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג ושם כ׳ שרוב חיבוריו נאבדו ואני ראיתי כתב יד דרושי׳ כרך גדול ע״ס הפרשיות וזה מה שמצאתי כתוב בסופו, והשלמותי העתקרת הספר הנכבד זה שהם ליקוטים מהרב כמה״ר אליהו בן חיים ז״ל יום א׳ בשבת עשרה ימים לחדש תמוז משנת אני הצעיר זעירא דמן חבריא חירגא דיומא לא שמיה אלעזר בהלול ואפריין נמטיידת להאהוב הנערב, כמים קדים ביום שרב, הוא הנק׳ ראש חכמים ורב. כתר ראשי וידיד נפשי החד,״ש והכולל כהה״ר יחייא ארווימי נ״י אשר השלים חסדו ואמותו עמי בנותנו לי כחפצי ורצוני השם יגמלהו חסדו הטוב וקיים בעולם שכולו טוב ובעולם שכולו ארוך כמש״ה למען ייטב לך :

הקהילה היהודית של סאפי, שנותרה שמרנית ביותר, למרות פתיחותה לעולם החיצון בעקבות עיסוקי המסחר, הייתה עדה לכך שאחד מחבריה, מאיר בר ששת, ייסד את אגודת ״אהבת ציון״, בעלת אידיאולוגיה דתית בעיקרה, כפי שמוכיח המכתב שכתב בר ששת להרצל, בעברית נמלצת:

"יברכך אלוהים מציון וראה בטוב ירושלים! אף כי עירנו עדיין רחוקה מכל פרוייקט חברתי גראנדיוזי, ומכל רעיון מלהיב, ואף כי המצב הרוחני של תושביה שפל ביותר, הרעיון הציוני פועם בכל כוח בלבותיהם של רבים מאיתנו, הודות לקריאה בעיתונים "המליץ" ו״היהודי", ולא הניח לנו, עד אשר החלטנו להקים לנו אגודה אשר אותה קראנו בשם"אהבת ציון". לבנו אכן מתרחב עם הנחת אבן הפינה הזאת, אולם אנו רחוקים מן המטרה, ולעיוורים דמינו המגששים ליד חומה גבוהה, יען כי אין לנו שום רעיון ברור, ושום ידיעה מדויקה לגבי מהות הציונות. אין בידינו כל ספר שיוכל לסבר את אוזננו באשר לרעיונותיה. מילאנו את חובתנו ונרשמנו לשקל הקדוש, אולם קשה לנו להאמין שהציונות נבראה רק כדי להכריז על השקל, וכי התשלום השנתי של דמי החבר של השקל מספיקים, הם לבדם, כדי להתגנדר בכותרת האצילית של "ציוני", וכדי לכבוש לנו מקום בקרב הציונים ונושאי דגל האומה האציליים. לעניות דעתנו, הרעיון הציוני צריך לכלול גם תוכנית אצילית ומרוממת נפש עבור חיי עמנו. לכן אנו מעזים ומבקשים שתשכיל את מזכירנו, ותיידע אותנו בכל אשר עלינו לדעת לגבי הציונות, וכן שתשלח לנו את ספרך, "מדינת היהודים" בגירסתו העברית, וכן כל תעודות בעברית שיש בהן כדי להסביר לנו את דבר הציונות.״

הגם שהתנועה הייתה מוגבלת בתחילה לערי החוף, הרי בשנים הבאות כבשה את פנים הארץ, ותוך כך איבדה את אופיה המדיני. עצם הזכרת ציון הספיקה כדי לגייס לתנועה חברים, ואפילו מבין אלו שלא היה להם מושג ברור לגמרי לגבי האידיאולוגיה הציונית. דבר זה ניתן להסיק מן המכתב המרגש שכתב חבר ב״חיבת ציון״ במקנס, הרב הראשי למרוקו לעתיד, יהושע ברדוגו, למנהיגי הארגון הציוני, מכתב שבו ביקש הבהרות לגבי מטרות התנועה:

"לאחראים ולמנהיגים של המרכז הציוני בקלן!

ברכת שלום לכל אחינו אוהבי ציון!

אדונים יקרים, המזהירים כזוהר האיזמרגד!

מכתבכם המלא רגשות חיבה ואהבה, הגיע אלינו, ושמחנו בו מאוד.

אחים מקסימים, היו בטוחים שאנו מגוייסים על מנת להפיץ את הרעיון הציוני בקרב בני דתנו במאגרב.

אהה! כמה נעים הצליל של המילה הזאת בפינו! הלוואי שכל עם ישראל יידע לב אחד ודעה אחת, לאהוב ולהאדיר את האידיאל הנעלה הזה! וזה אשר שם מבטחו באלוהי הנצח, וטורח למען אדמתנו הקדושה, למען ציון, אהבתנו הרוחנית הגדולה ביותר, לא יתאכזב, אם ירצה השם!

וכעת, אחים, נבקשכם לשלוח לנו ספרים העוסקים בציונות, משום ששמענו שישנם כאלה, אבל עדיין לא ראינו כמותם."

הנהגת הפרוטקטוראטים, הצרפתי והמזרחי, ב-1912, ופרוץ מלחמת העולם הראשונה קטעו באיבה את הפעילות של הקבוצות הציוניות המרוקניות הראשונות, פעילות שהרשויות השריפיות כלל לא היו מודעות לה. ההיבט הדתי במהותו של הציונות הזאת, הסיר ממנה כל מיתאר חתרני ומהפכני שיכול היה להיות לה במרכז אירופה ובמזרחה, ותרם בכך לעמימותה, עד כדי כך שאחד מן האחראים של ה״אליאנס איזראאליט אוניברסלי׳ [ארגון ״כל ישראל חברים״], מנהל בית הספר שלהם בטאנג׳יר, י״ד צמח,יכול היה לכתוב:

"אני יכול לומר כעת, שאין ציונות במרוקו, מפני שאין כאן אינטלקטואלים. מובן מאליו שכל הדתיים ציונים על פי המסורת, אולם אין להם שום מושג לגבי התנועה הפוליטית הקיימת, ואיש אינו מסוגל להורות להם זאת… לכן, הציונות המרוקנית כיום היא חסרת ערך. היא לא תוכל להפוך לאקטיבית אלא אם יימצא תועמלן פעיל, שיהיה מסוגל ליצור קשר עם הציונות האירופית."

היהדות המרוקנית כלל לא שמעה על ״הצהרת בלפור״ מנובמבר 1917, שבה הממשלה הבריטית הבטיחה להקים, בתום מעשי האיבה, בית לאומי יהודי בפלסטינה. רק יהודי טאנג׳יר התעניינו בדבר, וזאת עד כדי כך שנשיא הקהילה המקומית שלח לעמיתו בקזבלאנקה, את המכתב הבא:

"אני שולח לך כמה עותקים מן ההצהרה שהגנרל אלנבי נשא באוזני תושבי ירושלים. שלחו לי אותם מלונדון, כדי לחלק אותם לבני עמנו. העותקים הללו כתובים באותיות עבריות. אנא חלק אותם לבני עמנו בעירך.״

למשלוח העותקים צירף חוברת, ״בריטניה הגדולה והיהודים״, בה הודגשה התמיכה של אנגליה בעניין היהודי, למן קרומוול ועד לורד באלפור.

יחיא זאגורי, שעבד באותה עת בקונסוליה הצרפתית – זוכה עיטור ״לגיון הכבוד״ משנת 1913, על התנהגותו בעת פלישת הצרפתים ב-1907, אדם המסור כל-כולו לאינטרסים של הפרוטקטוראט, נשיא קהילת קזבלאנקה והמפקח העתידי על המוסדות היהודיים – לא רצה להסתבך בנושא כה עדין, מבלי לבדוק תחילה, מה דעתה של ה״רזידאנס ז׳נראל״ [״הנציגות הכללית״] הצרפתית? וזו לא איחרה לבוא: הפצה של חומר תעמולה מעין זה תביא לתוצאות בלתי-נעימות בעליל.

מעבר לרעיון של החזרת הריבונות היהודית לקדמותה, דבר שעורר בליוטיי התנגדות עזה לציונות בכללותה, ולהתפתחותה במרוקו בפרט, ייצג הדבר את הבעייתיות אשר תנועה שכזאת עלולה להוות לגבי התוכנית הערבית הכוללת של צרפת. הוא כתב זאת לשר החוץ, אשר דגל מצדו בכך שלא להשאיר לבריטים את המונופול לגבי תמיכה בציונות:

"הקייזר, בן-בריתו של הסולטן הטורקי, נתפש כמגן האיסלם. הילידים במרוקו רואים אותנו צפים בערב הסעודית, שם האנגלים דוחקים אותנו הצדה, והצליינים למכה הוכו בתדהמה עקב כך. אבל הסתירות מופיעות בעיקר בפלסטינה, משום שהיוזמה האומללה של אמריקה ובריטניה הגדולה, גרמה לנו להיגרר אחריהם בכל הנוגע לפרשת הציונות, אשר מטרידה מאוד את המוסלמים כאן, ואשר גרמה ליהודים שלנו להרים ראש שלא לצייר, עד כדי כך שאני נאלץ לשמור מהם מרחק הרבה יותר. כל זה חסר פשר עד מאוד. יש לי תחושה מתגברת, שהיתרון הפרו־מוסלמי היחיד שלנו כאן מתגלם בנוכחותי בלבד."

התנגדותו של ליוטיי לציונות הביאה ב־1919 לסירוב מצד ה״רזידאנס״ להרשות את חידוש הפעילות של הסניף הציוני במוגאדור, ״שערי ציון״, סירוב שחזר מספר פעמים. מאחר שהציונים המרוקנים לא יכלו לפעול במקום, פנו לנחום סוקולוב, ראש המשלחת הציונית לקונגרס ורסאי, וביקשו את התערבותו. דבר שהוא עשה ב-24 ביולי 1919, במכתב שכתב לפקיד גבוה בקה ד׳אורסיי, מישבנו של משרד החוץ הצרפתי:

"מזה זמן מה שאני מקבל ידיעות מקהילות יהודיות שונות במרוקו, אשר בהן מיידעים אותי, שאין מתירים להן להקים אגודות ציוניות כרצונן. למיטב הבנתי, סיבות פוליטיות רציניות מנעו מן הגנרל ליוטיי להעניק לקהילות הללו את ההרשאות שהן ביקשו."

אם אכן חוברה הבקשה במרוקו, האם מוצאה של המשוררת ממכנאס או מקהילה קרובה לה? על סמך הנועם המופיע בכתובת הבקשה בכ״י ס״ח, שעל פיו יש לזמר או לנגן את הטקסט, עלינו לענות על השאלה בשלילה. הנועם המוזכר בכתובת הוא של התוכחה ״אויה לי אויה לגופי״ שחיבר ר׳ משה בן לוי אסכורי, היינו מאזור סכורא שבאזור הדאדס, בשיפולי האטלס הגבוה, בדרום מרוקו. התוכחה, שקשה לקבוע במדויק מתי נתחברה, מזהירה, כמו רבות מסוגה, ממצוקת המוות ומהעונש הצפוי לבני התמותה בעולם הבא, וקוראת לחזרה בתשובה לאלתר. היא שייכת לתת פוגת המטרה (=הרקום, השזור), המשלבת בקרבה את שתי השפות – העברית והערבית היהודית – הנהוגות בשירת יהודי צפון אפריקה, וכל מחרוזת בעברית מתורגמת ומעובדת לערבית יהודית. טקסט דו־לשוני זה, המושר עד היום בקרב יוצאי מרוקו בארץ במנגינה עצובה ואטית מאוד, מופיע בכתבי־יד שונים, שעל פי כל הסימנים מקורם בקהילות דרום מרוקו, והועתקו במאה הקודמת או בתחילת המאה העשרים. לפיכך אולי אפשר להניח, שגם פריחא בת יוסף מוצאה מאחת הקהילות בדרום מרוקו, ואולי אפילו מאזור הדאדס, שבו נולד או ממנו יצא מחבר התוכחה. ברגיל המשורר הוא המתאים את הנועם לשירו או אף מחבר את הטקסט המילולי על פי המשקל המוסיקלי של שיר אחר המשמש אז כנועם. באזור הדאדס חיו והתפתחו קהילות יהודיות מרובות עוד בימי הביניים, עד עלייתן לארץ.

הטקסט של הבקשה

הבקשה שלפנינו כוללת תשע מחרוזות (ואולי עשר, אם אמנם מחרוזת אחת הושמטה, כמוסבר לעיל), כל אחת בת חמישה טורים, שלושה טורי סטרופה ושני טורי אזור, החורזות בצורת בבבאא, גגגאא, דדדאא, וכו'. טור האזור השני, ״בוקר ותשמע קולי״, מהווה רפרן המופיע פעם אחת במחרוזת הראשונה שבגרסת שבחי אלהים, ובקיצור בלבד – ״בוקר״ – בגרסת כ״י ס״ח. טור חוזר זה רומז על סוגו של השיר: זוהי בקשה של חול המושרת במרוקו קודם תפילת השחר או בתיקון חצות. בדומה לתוכחה שהלחן שלה משמש כאן אין הבקשה של פריחא בת יוסף שקולה לא במשקל ספרדי ולא במשקל ההברות או התנועות, וכאמור אין להוציא מכלל אפשרות שהיא נתחברה על פי הקצב המוסיקלי של התוכחה שקדמה לה, משקל המציב פחות אילוצים לפני המשורר המאמץ אותו.

בשירה מבטאת פריחא בת יוסף תפילה נרגשת, גם אישית וגם קיבוצית, לזירה הגאולה ולמחילת עוונותיה. שילוב זה של עניינים אישיים וענייני כלל ישראל, הפשטות של הביטויים ושל תחביר המשפט, צורות הפנייה הישירה בלשון ציווי של תפילה ותחנונים – כל אלה משווים לשיר זה אופי הדומה לשיר עם, המרגש את הקורא או את השומע. לא פחות מתשע־עשרה פעמים משתמשת המשוררת בלשון ציווי, לעומת ארבעה שימושים בעתיד לציון התוצאות המיוחלות שיצאו לפועל לאחר ההיעתרות לתפילתה (״ארצה תהי נוחלת״, ״דגלו ירים״, ״להקטיר [=ואקטיר] כלילי״, ״אהללנו״ ־ טורים 34,33,32,23), ושני שימושים בהווה בפעלים שהם גם תיאוריים וגם ביצועיים: ״בת יוסף [=אני] מיחלת, / הטוב ממך שואלת״ (טו׳ 22-21).

אשר ללשונה של הבקשה, כמו בכל הטקסטים בז׳נר זה מרובה בה השפעת לשונם של פרקי התפילה ביום חול, בשבת ובמועד, ושל ספר תהלים. מלבד ביטויי התחינה המרובים השאובים משני מקורות אלה מופיעים כאן כינויים רבים לקב״ה, כגון בטו׳ 20-19, ״האל מגני ומנתי / כוסי וחבלי״, וביטויים כמו ״ותמוך גורלי״ (טו׳ 12) השכיחים בשפת הבקשות והלקוחים ממזמור טז – ״מכתם לדוד שמרני אל כי חסיתי בך״ – הפותח את תפילת ערבית של מוצאי שבת בבתי הכנסת במרוקו ומושר בנעימה מורכבת, ערבה וסוחפת בסופה. כמו כן מורגשת פה השפעת שירת הפיוטים של המועדים והימים הנוראים: ״אברהם תמים״ (טו׳ 2), ״כשה נאלם״ (טו׳ 10). אף הלשון של פיוטים ושל בקשות מאוחרים השאירה כאן את רישומה – ראיית הרי הגליל כסמל העצמאות (״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״, טו׳ 8-7), הרמז לשלטון ישמעאל על ארץ־ישראל (טו׳ 24-23), וכן ביטויים מורכבים מיסודות מקראיים (״להקטיר כלילי״, טו׳ 32).

ד –  בדיון על המשיח מתעכבים מחברים אלה במיוחד על יחוסו המלכותי(עמי 196-193 להלן), על מעמדו המדיני בעידן הגאולה ועל דמותו הרוחנית <עמ׳ 200-196 להלן), אן גם בדיון זה הם מצניעים ככל האפשר את היסודות האפקואליפטיים.

התעסקותם בחישובי־הקץ מבטאת לא יותר מאשר משאלת־לב כמוסה, ללא שום יומרה להכריז על בשורה משיחית, ולהתסיס על־ידי כך את הקהילה <עמ׳ 187-181 להלן, וראה במיוחד המסקנה בעמי 187). דבריהם בעניין זה מנוסחים באיפוק ובזהירות רבה, אפילו כשהדיון נסב על דמותו של משיח בן יוסף. דמות משיחית זו, שהיא בעלת מטען אפוקליפטי רב במקורות הקדומים, אינה זוכה כאן אלא להערות קצרות בלבד, ומצטיירת בשל כך כדמות חיוורת למדי <עמ׳ 205-200 להלן). אין בכתבים אלה שום רמז לחזייה משיחית הנישאת על כנפי הדמיון, למעט קטע פרשני אחד באור החיים לר׳ חיים בן עטר (עמי 208-206 להלן). יתרה מזו, אפילו דמותו של משיח בן דויד, על הפן הריאלי שלה, הן מבחינה מדינית והן מבחינה רוחנית, מתבארת על־ידי בירדוגו כאידיאה בלבד ולא כדמות פרסונלית. דעה נועזת כזו, מנקודת־ראות רציונלית מתקרבת מאוד לרוח הזמן החדש. ויש אכן רעיונות המנוסחים ברוח הציונות החדשה כגון: הרעיון שמצוקת ישראל בגלות נובעת מעצם מעמדו כמיעוט בכל מקום(עמי 247 להלן).

היסוד הקטסטרופלי היחיד הבולט בכתביהם של מחברים אלה הוא יום הדין והנקם באומות העולם. בדבריהם מורגשת היטב השאיפה לנקום בגויים, ויש אף כאלה הרואים בגאולה בלי נקם בגויים גאולה לא־מושלמת <עמ׳ 160-154 להלן). ואכן, השאיפה לנקם, כפי שהיא באה לידי ביטוי ברור ביצירה רוחנית זו, תואמת במידה רבה את תפיסת הגלות כטרגדיה לאומית.

ה) ובאשר לאותות הזמן, הרי ניתן למצוא גילויים רבים המעידים, כי היצירה הרוחנית שבה אנו דנים כאן עומדת היטב על קרקע המציאות של זמנה. כך, למשל, כתובים רבים מן המקרא, העוסקים בחורבן ובגלות מתבארים כאן על הרקע ההיסטורי של התקופה(ראה כל פרק א׳, עמי 16 ואילך). לאמיתו של דבר, המציאות של זמנם מצטיירת בכתביהם של מחברים אלה כבבואה של תקופת החורבן. נביא כאן דוגמה אחת מני רבות, שיובאו בפרקים הבאים. על אחד הכתובים המתארים את החורבן <ירמ׳ ח׳, כ׳> מעיר בירדוגו, שהכתוב מובן לו היטב על רקע הרעב שפקד את קהילתו בשנת תקמ״א. בדבריו מצויירת תמונה מחרידה של צללי אדם התרים אחרי אוכל להשקיט את רעבונם: ״ובעוה״ר [ובעוונותינו הרבים] כאשר בא עלינו הרעב של ש׳ תקמ״א נתפרש לי הכתוב הזה על אשר ראו עינינו כי היו כתות כתות מהם אשר לא עצרו חיל …והמה תשושי כח… עד אשר פניהם קבצו פרור מהם אשר בושה וכלימה בסתר פניהם ופתח בתיהם לא יצאו והיו בתיהם קבריהם מהם קיימו בעצמם רעב בעיר פזר רגליך״(ב״ק ט׳ ע״ב) ובלכתם נהרגו בדרך כי רבו הליסטים׳׳.

בכתבים אלה מצויים קטעי פרשנות המתארים את הלחץ החומרי והפיזי שבו היתה שרויה הקהילה היהודית במרוקו, כגון נטל המסים (עמי 30-27 להלן, וכן עמי 17-16), שדידת רכוש יהודי(עמי 16 להלן), פוגרומים והוצאות להורג, (עמי 27-24 להלן) אפילו תוך ציון תאריכיהם של המאורעות.

ההסברים ההיסטוריוסופיים לגלות, שהם מרכיב חשוב בתפיסת־עולמם של מחברים אלה, מכילים, בין היתר, דברי ביקורת על קלקול המידות שפשה בקרב המימסד של הקהילה, על העוול החברתי, והעזובה הדתית שמסתמנים בקרב הקהילה, ומתארים תמונות עגומות של ניוון מוסרי(עמי 50-49 להלן). כן מצויים מאמרים רבים המתארים תחושות של השפלה (עמי 58-53 להלן), של תהייה ומבוכה (עמי 41-34 להלן) – מה שמשקף באופן ברור את רחשי־הלב של בני הדור. מעל לכל, יש בכתבים אלה קטעי פרשנות המכילים דברי פולמוס דתי גלוי בין חכמי ישראל לחכמי האיסלם – תופעה שטרם זכתה לתשומת־לב (עמי 70-57 להלן).

לבסוף, משהו על יחסה של יצירה רוחנית זו לשבתאות. התעלמותם המוחלטת של מחברים אלה מן התנועה השבתאית ומן התיאולוגיה שלה עלולה להיראות לא רק כתלישות מן המציאות של זמנה, אלא גם כאחת התופעות התמוהות ביותר. שכן מדובר כאן בתנועה משיחית רבת־עוצמה, אשר זעזעה את אושיותיהן של קהילות רבות באירופה ובארצות הים־התיכון, אולם בכתבי מחברים אלה לא העלתה אף הד, ולו הקלוש ביותר. הדבר לא היה כה מפליא לולא פרסומיו של י׳ תשבי, ובעקבותיהם גם ספרו של א׳ מויאל, התנועה השבתאית במרוקו, שמהם אנו לומדים על חדירת התנועה במלוא העצמה לתוככי הקהילה היהודית במרוקו.

תשמ"ג – 1983

בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.

יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.

התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור.

תורת אמך ◆ מי גילה את הזוהר?

המלקט: הרב אברהם אסולין

מי גילה את הזוהר הקדוש.

????

כתב הרמ"ק רבי משה קורידוברו זצ"ל בפירושו הנפלא "אור יקר" (תיקוני הזוהר ק"ד), על הזוהר הקדוש וז"ל היה במציאות גילוי, נס ופלא שאין מי שידע  אופן גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ומכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלינים ומצאו חכם אחד מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע וקצבו וטרח כמה טרחות, עד שהלך אפילו באשפות, לקבץ החתיכות הקטנות שמכרו הרוכלים והבשמים ותבלים, כדרך הנשים שמשליכין ניירין שכורכין  התבלים והלך על כל החנויות הרוכלים, מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם, שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה, והעתיקו ונמצאו בו חסרונות הרבה, מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה, רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אצלנו וכו'.

שיטת הקבלה במרוקו

יש לציין שקבלת מרוקו שונה מקבלת האריז"ל, שמתייחדת בלימוד תורת הצירוף (ראה בספר המלכות לכמוהר"ר דוד הלוי זצוק"ל). ומה גם שבמרוקו היה אזור הדרעא שבו גדלו מקובלים רבים וכן בעיר מרכאש בראשות המקובל רבי יעקב פינטו ורבי שלום בוזאגלו ועוד זצוק"ל, וכן המקובל רבי משה אלבאז המכונה הרמב"ם אלבאז זצוק"ל, ודרך לימודם רב לתלמיד בלי כרזות ובלי שלטי חוצות ישיבת המקובלים ולא תיקון לעם אלא בצנעא וכן הוא לשון מקובל – שקבל מרבו הקדמות ולימוד תורת הנסתר ולא כל מצורע וזב מצטרף ללימוד קבלה ובודאי הס להזכיר לימוד קבלה לנשים כמאמר  חז"ל "והוי מכיר את מקומו"… והן אמת שרשב"י אמר שעל ידי לימוד הזוהר נצא מהגלות יש הבדל משמעותי בין גירסה בקבלה לבין לימוד עיוני. ובדורנו רבים רוצים הארה רוחנית וראיתי שכתב הרמח"ל בספריו שקודם  חטא אדם הראשון, אדם יושב על מקומו ונהנה מזיו השכינה, אבל אחר החטא להגיע להארה רוחנית הינה אך ורק על ידי עמל בתורה בלי קיצורי דרכים…

גריסת הזוהר

בכל מוצאי שבת מנהגנו לקרא זוהר הקדוש, בכך סגולת להתחיל את השבוע בלימוד תורה, בפרט מתורת רשב"י זיע"א שאמר יכול אני לפטור את העולם מן הדין. וכן מסוגל להתמדה. וידוע שקריאת הזוהר מזככת את הנפש, וכן סגולתה לפרנסה.

קבלה מעשית הינה שימוש במלאכים,

במרוקו רבים השתמשו בה, וצריך לדעת שלא כל הרוצה יבא ויטול אלא מי שקבל מאבותיו ורבותיו והינו משולם בידיעת התורה ויראתו קודמת לחוכמתו… רק אז יגש למלאכה, ולכן בימנו אני מכיר כאלו שהשתמשו בקבלה ונפגעו הם או מי מבני ביתם ה"י, ורבותינו לא ניזוקו כי תיקנו עצמם בעולם המעשה…

במשפחת אבוחצירא לא התעסקו בכתיבת קמעות אלא היו פונים למשפחת לסרי שהם שולשלת של צדיקים כותבי קמעים עשרות בשנים, ובל בצע כסף ובדרך הלצה יש מקובלים ויש מקבלים…. יהי רצון שנדבק בדרכו של רשב"י, עבור יהודי מרוקו כל השנה מחוברים לתורת רשב"י בלימוד הזוהר בכל מוצאי שבת ובימות השנה, על כן נרבה ביום ל"ג בלימוד תורתו, ואשרי הזוכים לעלות לציונו הקדוש, וראוי להימנע מטיולים מיותרים בהר מירון ובשנים האחרונות סידרו לרוצים שבילים למהדרין וכן אוהלי ענק לשבת וללמוד אשרי הזוכים נסיים "תורתו מגו לנו הוא מאייר בעדנו הוא ימליץ טוב עבורנו רבי שמעון בר יוחאי זצוק"ל זיע"א ואמן.

סיפור אחד מאלף.

באחד מן הימים בעלה חדל מלפרנס עקב בעיה בריאותית, אשתו  גב' אסתר פרץ החלה לעבוד באחד המוסדות החינוך בדרום, והנה בליבה חשקה להגיע לציונו של רשב"י, פנתה לאחד הנערות וביקשה ממנה שתחליף אותה ליומיים עד שתשוב מן הציון, והנה למחורת אותה נערה חדלה מלראות בעיניה עקב דלקת חריפה, אחת מעובדות המוסד פנתה למנהל האין כאן כח עזר, שאל המנהל מה הבעיה הכל מתנהל ביד רמה, השיבה העובדת גב' פרץ נסעה ליומיים למירון ואין לה מחליפה, מה ככה היא עזבה בהפקרות בעוד יומיים תגידי לנהג בשמי שאין לה לעלות להסעה ושתחפש לה עבודה אחרת, אחר יומיים גב' פרץ על הבוקר בא לעלות להסעה, הנהג מודיע לה, את דבר המנהל, באחד החלה גב' פרץ לבכות, מי יפרנס  את שמונת ילדי וכן בעלי אינו יכול לעבוד כבתחילה, בצער לה נכנסה למיטה במשך כל היום והנה בחלומה היא רואה צדיק המשמש את רשב"י ואומר לה בתי אין על מה להצטער, המנהל יקבל את עונשו על יחסו המזלזל, ולכך בעוד יומיים תהיה לך פרנסה כפלים ובנחת, ואכן באתו שבוע התפוצצו בלוני הגז בחצר המוסד ונפצע אכן המנהל, ובתוך שבוע פנתה אליה חברה ובא לבקש שהיות והיא יוצאת לפנסיה, אני יודעת שרק את מסורה ואת ראויה להחליף אותי בעבודת נקיון בבית הספר, במקום הסכמה והפלא שכאן בבית הספר היא עבדה פחות שעות קיבלה משכורת יותר גדולה מבעבר… והמנהל הגיעה לביתה כולו מחוסה מכף רגל ועד ראוי בתחבושות ובא לבקש את סליחתה, ושתחזור לעבודה…

                              יום  ל"ג בעומר

יום שמחה גדולה, יום פטירת רשב"י, ואמר רשב"י (במסכת סוכה דף מה), יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה,  ואילמלי אלעזר בני עמי מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואילמלי יותם בן עוזיהו עמנו מיום שנברא ועד סופו.  

א. מדליקים נר לכבוד רשב"י, ולכן מדליקים נר גדול (מדורות).

ב. סגולה לבנים להשתמש ביום ל"ג בעומר, מתיחה חץ וקשת.

ג. לומדים וגורסים אדרא רבה ואדרא זוטא.

ד. במרוקו נהגו לחלק את הזוהר אחר חג ראשון של פסח, ומסימים את הזוהר הקדוש ביום ל"ג בעומר יום הילולת רשב"י, כך נהגו באיליג (מפי רבי יוסף דבדה). וכן נהגו בקהילות ארפוד וסביבותיה (מפי הרב מאיר ניזרי).

ד. יום של קבלת התפלות.

 הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת

אור חדש – הלכות ומנהגי צפ"א

www.orhadash.net

תיאור המלאח

כדי לסיים בכי טוב נושא עגום זה אודות המלאח סאלי ושכנו רבאט, ראיתי להביא דברי חן מאחד גדול מאוד בתורה הגאון רבי רפאל אלכרייף מגדולי ראשי הישיבות הספרדיים בא״י המתאר את ״המלאח" בראיית חכם איש תורה ביום היפרדו ממרוקו וכה דבריו הקדושים:

לפני שעזבתי את מרוקו סיירתי ברצון ההשגחה העליונה בעיירה סאלי והסתובבתי בסימטאות ה״מלאח״. כאן על מפתנו של כל בית עמדתי מהורהר קימעא וראיתי בעיני־רוחי את חיי הקדושה והטהרה של משפחות ישראל במשך יותר מארבע מאות שנים. את גדולי התורה הנושאים את ספריהם והולכים לבתי מדרש. את האימהות הצנועות, נשות החיל, שאפו ובישלו וגידלו משפחות גדולות במסירות עילאית למען קיומו הנצחי של עם ישראל. במקומם יושבים היום משפחות ערביות. ואכן אין זכר לשום דבר יהודי, מלבד כמה גומות במזוזות דלתות ישראל, מעין עדות אילמת לקשר בין ישראל לקונו. אבל אני מצאתי לי שפה גם עם האבנים האילמות שהעבירו לי מקצת מן התקוות הרבות, וגם מקצת מן האנחות שלוו את ההיסטוריה של הקהילת יהודי סאלי. (דבריו מובאים בחוברת נהר זע׳׳ה). י. יה: ח. ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, א׳־ב׳(מפתח בערכו), תשכ׳׳ה: 1972.

רבאט בתקופת רבינו המחבר

מקוצר היריעה לא נרחיב עוד את הדבור על קורותיה של רבאט סאלי ונסתפק רק בתקופה הדרושה לנו לצורך הסקירה, היינו המחצית האחרונה של המאה ה־ 17 והמחצית הראשונה של המאה ה־18. מרבית התקופה הנסקרת חופפת את תקופת שלטונו של מולאי איסמעיל ותקופת חייו של רבי חיים בן עטר ואחיינו רבי אליעזר די אבילה ונכדיו.

הודות למיקומה הגיאוגרפי במרכז הארץ ועל חוף הים, היתה סאלי מאז ומתמיד מרכז רוחני, תרבותי וכלכלי. ערכה של סאלי כמרכז מסחרי עלה בתקופה הנדונה לאחר שמולאי איסמעיל פיתח קשרי מסחר עם ארצות אירופה ואפריקה ולאחר שהצליח לחסל כמעט לחלוטין את שליטתם של שודדי הים בדרכי הסחר הבינארצי ולהשליט סדר ובטחון בדרכי הים, ערי החוף משכו אליהן סוחרים מאירופה, נוצרים ויהודים.

המסחר — תפס אז מקום חשוב ביותר בכלכלת המדינה. כל ערי החוף — סאלי, טטואן, סאפי ואגדיר, פרחו מבחינה כלכלית כתוצאה מהפיתוח המהיר והמואץ של המסחר. הסוחרים היהודים תרמו רבות לפתוח המסחר המקומי ולקשרי הסחר עם ארצות חוץ. ״ב־1693 היה המונופולין למעשה בידי יהודים ונוצרים. סאלי וטטואן היו המקומות הנוחים ביותר שמהם יצאו הסחורות בקלות הרבה״. הקהילה היהודית בסאלי התפתחה ומשכה אליה יהודים רבים, כך שבראשית המאה ה־18 בה אנו עוסקים הגיע מספר היהודים ברבאט־סאלי לקרוב ל6000 משפחות, המונות כ־36,000 נפש, מהן ישבו ברבאט כ־7,000 והשאר בסאלי. היהודים היוו רוב רובה של אוכלוסית העיר ותפסו את החלק הגדול ממנה. כמובן שלא היתה שכונה מיוחדת ליהודים. הם גרו בכל העיר בקרב התושבים. רווחה חומרית היתה קיימת בכל ערי החוף ונהנו ממנה רק חלק מהתושבים היהודים. הם עסקו ביצוא ויבוא, בבנקאות ובסחר בנשק. קשריהם המסחריים אפשרו להם להכיר מקרוב את כל עמי אירופה ואת בעיות מדינותיהם. חלק מהם למדו שפות ארופיות. הם נקראו משום כך למלא תפקידים דיפלומטיים והוטלו עליהם שליחויות ממדרגה ראשונה. ליהודי רבאט וסאלי נמסר הזכיון על המכס בשתי גדות הבורגרג. ייצורם ושווקם של שעוה, טבק ועורות היה תחום פעילותם הבלעדי. יחד עם כמה נוצרים, התעצמו תושבי ערי החוף אט אט מבחינה כלכלית וצברו הון עתק, בנגוד לתושבי שאר ערי השדה אשר כלכלתן נפגעה בימי הרעב. נוצר מעמד חדש וצמחה אצולה חדשה —אצולת ההון — שלא היה לה שום דבר משותף עם התושבים הותיקים. לאנשים שהשתייכו על החברה המודרנית החדשה היו קשרים מסועפים עם אנשי החצר והממשל, ותמורת שוחד היו פוטרים אותם מתשלומי מסים. יחד עם חברות זרות נוצריות עסקו בהברחת כספים לארצות אירופה, על מנת להשתמט מתשלומי מסים. עי״כ נתקפחה פרנסתם של מאות אנשים. עסקאות מסוג זה הכניסו לבעליהן רווחים גדולים ואפשרו להם להעניק מתנות שמנות למושל העיר כ״דמי לא יחרץ״ וכדי שיעצום עיניו.

אשר למלך, שהיה תמיד זקוק לכסף, גם הוא זכה בנתח ראוי לשמו, אך זה לא הספיק. תאוות הבצע הטבועה בו לא ידעה שובעה וגבול, וללא רחם סחט את לשד עצמותיהם של בני הקהלה היהודית, והטיל עליהם מסים כבדים. אנשי המעמד החדש פטרו את עצמם מנשיאה בעול המסים, והנטל הכבד העיק על האוכלוסיה הותיקה שלא היה לה חלק ונחלה בעסקים המפוקפקים ונהנתה מהפריחה הכלכלית רק במידה זעומה. כך נוצר פער בין מעמד חדש זה לבין האוכלוסיה הותיקה של תושבי ערי החוף של רבאט וסאלי במיוחד.