פנת האסלאם – מקורות שונים….קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה
קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה
אחת השאלות הקשות, השנויות במחלוקת בינינו לבין שכנינו המוסלמים, היא שאלת ירושלים הקדושה גם לנו, גם להם. מתעוררת השאלה: כיצד קרה הדבר שירושלים, שכה רחוקה מחצי־האי ערב, קדושה גם למוסלמים? כיצד נכנסה למעגל תפיסתם הדתית ואיזה מקום היא ממלאת בה? ועוד: האם כל המוסלמים היו תמיד תמימי־דעים ביחס לקדושת ירושלים או שמא היו גם עוררין על תפיסה זו?
אין ספק שקדושת ירושלים באיסלאם היא חלק מן ההשפעה הכללית של היהדות והנצרות על ראשית האיסלאם. רעיונות־היסוד של האיסלאם מושפעים בצורה זו או אחרת ממקורות יהודיים ונוצריים. הרעיון של אל עליון בורא עולם, הברית הכרותה בין האדם לאלוהיו, אחריותו המוסרית של האדם למעשיו, נביאים שאלוהים שולח כדי להחזיר בני־אדם למוטב, מצוות שאלוהים מטיל על הבריות — כל אלה רעיונות שהגיעו אל האיסלאם מאחיותיו המבוגרות יותר, היהדות והנצרות. בתוך המכלול העשיר הזה הגיעו גם הרבה פריטים פחות מרכזיים, שאחד מהם, ככל הנראה, קדושת ירושלים.
כך, למשל, אנחנו יודעים שהמוסלמים הראשונים, בעודם במכה, פנו בתפילתם לירושלים וכך עשו גם בראשית שהותם באל־מדינה, לאחר ה״הג׳רה״ של מוחמד ממכה לאל־מדינה. לכן, אחד משמותיה של ירושלים באיסלאם הוא עד היום ״אולא אל־קיבלתיין — דהיינו: הראשון שבשני כיווני התפילה. הכיוון השני לתפילה, התופס באיסלאם עד היום הזה, הוא כיוון התפילה למכה ובכל המסגדים שבעולם יש גומחה בקיר (לרוב, הקיר הדרומי) המציינת את כיוון התפילה למתפללים.
מדוע לאחר הניתוק של האיסלאם מעל היהדות והנצרות, ולאחר שהפך לדת עצמאית ערבית שורשית, לא נותקה גם ירושלים מתוך מכלול תפיסתו הדתית? וכיצד זכתה קדושתה לתחייה מיוחדת בלבוש ערבי, בתקופה מאוחרת יותר? אולי התשובה על השאלה הזאת נתונה במאורעות ההיסטוריה. בשנת 638 — זמן קצר לאחר מותו של מוחמר — נכבשה ירושלים על־ידי הצבאות הערביים הפורצים מגבולות חצי־האי ערב, ומאורע היסטורי מקרי זה — הוא שנתן דחף חדש לקדושתה של ירושלים באיסלאם. אגב, היהודים שמחו מאוד לכיבוש ירושלים על־ידי המוסלמים וראו בו גאולה מידי ביזנץ המדכאה. ביטוי מובהק לציפיותיהם אלו ניתן בספרים שונים מאותה תקופה — כגון בספר אפוקליפטי בשם ״נסתרות דרכי שמעון בר־יוחאי״ המביע גם את ציפיותיהם של היהודים להקמת בית המקדש מחדש, בעזרתם של המוסלמים הכובשים.
מסגדי הר־הבית
להקמת בית המקדש, כידוע, לא הגענו — אבל עומר, החליף השני באיסלאם, שבימיו נכבשה העיר, ביקש לראות את הר־הבית וציווה לנקותו מן האשפה הרבה שנצטברה בו במשך הדורות. לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו במקום נתלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאיסלאם, בשם כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן ה״חברים״, החכמים היהודים. והנה בשעה שעלה כעב עם עומר הכובש להר־הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבלבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בלבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עומר, ״באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת את נעליך טרם עלותך להר־הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר־הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד״.
על כן דחה עומר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר־הבית, כרי למנוע מן המוסלמים השתחווייה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עומר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי מסורתנו, מקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באיסלאם גם לאחר שהר־הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באיסלאם והוקמו שם המסגדים המפוארים העומדים בו עד היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה — במסגד אל־אקצא שבדרום הר־הבית — מפנים הם את גבם לקודש הקודשים ולאבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עומר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית מוסלמית
Ka'ab al-Ahbar
From Wikipedia, the free encyclopedia
Ka‘ab al-Aḥbār (Arabic: كعب الأحبار, full name Abū Iṣḥaq Ka‘b ibn Mati‘ al-Humyari al-Aḥbār) was a prominent rabbi from Yemen who was one of the earliest important Jewish converts to Islam. He is counted among the Tabi'inand narrated many Isra'iliyat. He was an influential figure in the reigns of the Khalifs Umar and Uthman. Associated with the development of the Sunni tradition, Ka'ab's influence is deprecated within the Shia tradition of Islam.
Biography
Ka‘ab was a Jewish Rabbi, who moved from Yemen to Bilad al-Sham (Syria). He was of the clan of Dhu Ra'in or Dhu al-Kila. Ka‘ab came to Medina during the time of Umar where he converted to Islam. He lived there until Uthman's era. Ka‘ab did not meet Muhammad.
Ka‘ab accompanied Khalif Umar in his voyage to Jerusalem (Al-Quds). It is reported that when Umar marched into Jerusalem with an army, he asked Ka‘ab: "Where do you advise me to build a place of worship?" Ka‘ab indicated the Temple Rock, now a gigantic heap of ruins from the temple of Jupiter. The Jews, Ka‘ab explained, had briefly won back their old capital a quarter of a century before (when Persians overran Syria and Palestine), but they had not had time to clear the site of the Temple, for the Rums (Byzantines) had recaptured the city. It was then that Umar ordered the rubbish on the Ṣakhra (rock) to be removed by the Nabataeans, and after three showers of heavy rain had cleansed the Rock, he instituted prayers there. Umar is said to have fenced it and, some years later, an Umayyad Khalif built the Dome of the Rock over the site as an integral part of the Aqsa Mosque. Until this day, the place is known as ḳubbat al-ṣakhra, the Dome of the Rock.
According to tradition, Ka‘ab believed that "Every event that has taken place or will take place on any foot of the earth, is written in the Tourat (Torah), which God revealed to his Prophet Moses" He is said to have predicted the death of Umar using the Torah. According to one narration, Ka‘ab told Umar "you ought to write your will because you will die in three days." Umar responded "I do not feel any pain or sickness". Abu Lulu assassinated Umar two days later.
After Umar's death Ka‘ab went to Syria and became one of Mu‘awiyah's advisers. He died in Himsduring the Caliphate ofUthman, said to have been over 100 years of age.
Scholarly disputes
Abd Allah ibn Abbas disputed a view attributed to Ka'ab that "that on the day of the judgement the sun and the moon will be brought forth like two stupefied bulls and thrown to hell". According to Al-Tabari Ibn Abbas responded "Kaab is a liar!" three times, quoting the Quran that the sun and moon are obedient to Allah. He accused Ka'ab of trying to introduce Jewish myths into Islam
Sunni view
Further information: Isra'iliyat
Within the Sunni tradition Ka'ab is seen as a trustworthy scholar. Ibn Hajar Asqalani, a 14th-century Sunni Shafi'i scholar, wrote,
Ka`b Ibn Mati` al-Himyari, Abu Ishaq, known as Ka`b al-Ahbar, is trustworthy (thiqah). He belongs to the 2nd [tabaqah]. He lived during both Jahiliyyah and Islam. He lived in Yemen before he moved to Sham [~Syria]. He died during the Caliphate of `Uthman exceeding 100 years of age. None of his reports are in al-Bukhari. He has one narration in Muslim from Abu Huraira from him on the authority of al-A`mash from Abu Salih.
Shi'a view
Within the Shia tradition Ka'ab is seen as an unreliable figure. Muhammad al-Tijani a 20th-century Shi'a scholar writes that "He was a Jew from Yemen who pretended to have embraced Islam then went to Medina during the reign of Umar ibn al-Khattab."Muhammad Jawad Chirri writes, after having quoted a hadith, "This dialogue should alert us to the deceptive and successful attempt on the part of Ka'b to influence future events by satanic suggestions. It contains a great deal of deception which produced many harmful results to Islam and the Muslims."
كعب الأحبار
من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة
كعب بن ماتع الحِميّري ويكنى بأبي إسحق كان عالماً بالإسرائيليات وتفسير آيات القرآن [1] كان كاتباً ويسمى بالـ"حبر" وهو أشهر المسلمين من أصول يهودية ورواياته وتفسيراته لبعض الآيات وقصص الأنبياء والأقدمين هي مصدر روايات كثيرة للصحابة والتابعين [2] كان له معارضون من الصحابة أو من الإخباريين الذين اتهموه بمحاولة إقحام يهوديته في الإسلام وللشيعة موقف منه [3] وكان مقربا وجليساً لعمر بن الخطاب وعثمان بن عفان وعبد الله بن عباس ومعاوية بن أبي سفيان.
حياته
ولد كعب في بيت يهودي من يهود اليمن وهو حِميّري بالحلف فاسمه عبري محرف إلى العربية فكعب اسم منتشر بين يهود شبه الجزيرة العربية وهو تحريف للاسم العبري "عقيبا" وماتع اسم غير عربي على الإطلاق وليس معروفاً[4] نسب إليه المؤرخون اللاحقون سلسلة نسب وكالعادة أغلب الظن أنها مختلقة وخيالية ورد أنه أسلم خلال خلافة أبي بكر الصديق وقيل خلافة عمر وقيل أنه أسلم قبل وفاة النبي محمد عندما أرسل علي بن أبي طالب لليمن ووردت عدة روايات حول سبب إسلامه منها أنه آمن بعد أن رأى صفات النبي محمد في التوراة فيما يزعمون وقد كانت مسألة ذكر النبي محمد في كتب اليهود وفق اعتقادات المسلمين، تشغل بال الكثيرين بمن فيهم الصحابة والتابعين والمؤرخين والمحدثين وعوام الناس فكان كعب وأمثاله مصدرهم لمثل هذه القضايا والأمور ومن الأمثلة على سعة علمه وتبحره في علوم اليهود حكاية أوردها الطبري في تفسيره لآية :"يا أخت هارون ما كان أبوك إمرأ سو ء وما كانت أمك بغيا" فقال كعب أن هارون المذكور ليس بهارون أخ النبيموسى فكذبته عائشة فرد قائلا :" إن كان النبي قال هذا فهو أعلم وأخبر وإلا فإني أجد بينهما ستمائة سنة" فسكتت عائشة اتهم كعب كثيراً في كتابات متأخرة منها أنه كان مشاركا في مؤامرة اغتيال عمر بن الخطاب وجاء فيها أنه أنذره بمقتله بثلاثة أيام زاعمين أنه قال لعمر أنه وجد ذكره في التوراة. ويرجح عدد من الباحثين أنها القصة مُختلقة لإنه لو كان كما روى أولئك الرواة لعد شريكاً صريحاً في المؤامرة وقُتل على إثرها ولكنه لم يُقتل بل عاش إلى خلافة عثمان فعبيد الله بن عمر قتلالهرمزان الفارسي وإبنة أبو لؤلؤة الصغيرة فلو كان كعب معهم لما تردد في قتله. توفي قبل مقتل عثمان بن عفان بسنة ودفن في حمص وقيل في دمشق ورأي ثالث فيالجيزة
פנת האסלאם
קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה
המסגדים שהזכרתי הוקמו בסוף המאה השביעית, קרוב לשישים שנה לאחר כיבוש ירושלים על־ידי הצבאות המוסלמים. המדובר בצמד מסגדים: מסגד אל־אקצא, המשמש כמקום תפילה בציבור בימי שישי ובחגים (״ג׳אמ׳ע״), וכיפת הסלע (״קובת אלצח׳רה״), שאיננו מסגד במובן המדויק של המלה, כלומר לא נועד לתפילה בציבור, אף על־פי שדווקא הוא המבנה החשוב יותר בין השניים. אין ספק שכיפת הסלע הוקמה לפני מסגד אל־אקצא — כנראה עוד בשנת 691 לספירה הנוצרית — על־ידי החליף האומיי עבד אל־מלכּ, בעוד שמסגד אל־אקצא הוקם רק כמה שנים לאחר מכן, כנראה על־ידי בנו אל־וליד. השניים הם צמד שאין להפריד ביניהם, כאשר כיפת הסלע מגוננת על הסלע שהתקדש בינתיים גם באיסלאם ומסגד אל־אקצא משמש לתפילה בציבור ליד המקום הקדוש.
אך מדוע הקים עבד אל־מלב את כיפת הסלע על הסלע שהוא אבן השתייה או קודש הקודשים מימי בית המקדש שלנו? נראה שכמה סיבות היו לדבר, ודעתם של החוקרים נחלקה לגביהן. בתקופה מסוימת חשבו החוקרים, בעקבות כמה היסטוריוגרפים מוסלמים שיעים, שהאומיים ניסו, כביכול, להקים מקום קדוש מתחרה לכעבה שבמכה, משום שזאת היתה בידי מורדים. אבל הדעה הזו אינה מקובלת עוד על החוקרים. ההנחה כיום היא ששתי סיבות אחרות, דתיות יותר מפוליטיות, הביאו להקמת המסגדים ובעיקר להקמת כיפת הסלע על־ידי המוסלמים בהר־הבית.
הסיבה הראשונה הינה דתית מובהקת: ארץ־ישראל בכלל וירושלים בפרט התקדשו והלכו יותר ויותר במחשבת האיסלאם — במסגרת התפשטותו והתפתחותו הן מבחינה דתית והן מבחינה גיאוגרפית. ככל שהאיסלאם קלט יותר מן העולם שאותו הוא כבש, כך הוא גם עיבד ואיסלם את הערכים שהוא קלט ובכלל זה קדושת ארץ־ישראל, צמחייתה ומימיה, החיים בה, קדושת הקבורה בה וכיוצא באלה. כל אלה הפכו מאותה עת לחלק מן האיסלאם האורתודוקסי, בעיקר בתיווכם של מתבודדים, מסתגפים ופרושים, שהיו נתונים להשפעה מיוחדת של נזירים נוצריים נודדים. הביטוי לקדושת ארץ־ישראל וירושלים באיסלאם ניתן על־ידי עצם הקמת צמד המסגדים בהר־הבית.
הסיבה השנייה להקמת כיפת הסלע דתית גם היא, אבל מסוג אחר לגמרי ואולי יש בה גם גוון פוליטי מסוים. האיסלאם הכיר, תוך כיבושיו מחוץ לחצי־האי ערב, כנסיות מפוארות רבות. הוא ביקש להקים בית תפילה משלו שיתחרה בפאר הכנסיות של הנוצרים. כך הוקמה כיפת הסלע, כנראה בעזרת בנאים מקומיים, נוצרים ביזנטיים ואולי אף בעזרת יהודים, וזאת כדי להוכיח את עליונות האיסלאם על הדתות שאת שטחיהן הוא כבש וכדי לבטל את נחיתותם של מבני המסגדים הקדומים לעומת הכנסיות הנוצריות.
אם כך או כך, אין ספק שכיפת הסלע לא הוקמה כדי להתחרות בכעבה שבמכה. במשך כל הדורות ניסו רוב המוסלמים למנוע את הניסיונות להעמיד את ירושלים כמקבילה למכה ואל־מדינה. יש שניסו אפילו למנוע מלהעמידה במקום השלישי, לאחר שתי אלה, אך בכך לא הצליחו, שכן עצם בניית המסגדים מעידה על כך שבתוך האיסלאם עצמו התפתחה התפיסה של קדושת ירושלים ונקשרה גם בתולדותיו של הנביא מוחמר. הדבר נעשה על־ידי טיפוח סיפור מפורסם, שבראשיתו היה רק בבחינת אגדה שלא התייחסו אליה ברצינות יתרה, אך לאחר מכן נתקבל כאירוע היסטורי והפך לעיקר אמונה באיסלאם.
הכוונה למסע הלילי המופלא של מוחמר ממכה לירושלים (״איסרא״) ולעלייתו לשמים מהר־הבית בירושלים (״מיעראג׳׳׳). לזכר פרשה זו הוקמו שני המסגדים על הר־הבית. בראשיתו היה הסיפור קצר, אך כל דור ודור פיתח אותו במוטיבים של פלא ונס. וכך מספרת המסורת המוסלמית: באחד הלילות בא המלאך גבריאל אל ביתו של מוחמר במכה. המלאך הביא עמו בהמת־רכיבה מופלאה המתוארת כמעין פרד. היתה זאת בהמה על־טבעית בעלת כנפי נשר, זנב־טווס ופני אישה וברעמתה שזורים אבני חן, זהב וכסף. על בהמת־רכיבה מופלאה זו רכב מוחמד עם המלאך גבריאל — ממכה לירושלים. שמה של הבהמה המופלאה הזאת נמסר במסורת המוסלמית כ״אל־בוראק״ ויש חוקרים הסבורים שיש כאן גלגול של המלה ״ברק״ או ״סוסיא ברקא״, שעליו ירכב, לפי מסורתנו, המשיח בבואו לירושלים.
בדיון בפסוק זה בתלמוד הבבלי (סנהדרין צח, א) מסופר על שבור מלך פרס, שליגלג על האמונה שהמשיח יבוא על חמור באומרו: "אמריתו משיח על חמרא אתי, אישדר ליה סוסיא ברקא דאית לי" (אתם אומרים שהמשיח יבוא על חמור? [אם כן] אשלח לו סוס מהיר שיש ברשותי). בתשובה ללגלוגו של המלך, עונה החכם שמואל: האם יש לך סוס "בר חיור ('חיור' = מאה בפרסית) גווני?" כלומר: האם יש לך סוס בן מאה גוונים? [כי חמורו של המשיח, כזה הוא]
לפי המסורת המוסלמית המאוחרת, קשר מוחמר את בהמתו ליד הכותל המערבי בעת עלותו מהר־הבית לשמים. על כן נקרא הכותל עד היום בערבית ״אל־בוראק״ ונתקדש גם הוא למוסלמים. בעקבות חזיונות אפוקליפטיים יהודיים־נוצריים, מתוארת עלייתו של מוחמד לשמים וביקורו, בלווית המלאך גבריאל, את הנביאים שקדמו לו. כך ראה במסעו המופלא הזה את גן העדן ושמע את דברי אלוהים, לאחר שהוסטו עשרות אלפי מסכי אש מלפניו. מוחמד ביטא את כניעתו לצו הבורא, בלשון בני ישראל בהר סיני באומרו: ״נעשה ונשמע״. המסורת האגדתית אפילו יודעת לספר שבאותה עת זכה מוחמד גם לעצות מצד משה רבנו — כיצד ליסד את דתו החדשה ולהסתפק, למשל, בחמש תפילות ליום, במקום חמישים ליום — כפי שרצה קודם לכן. מובן מאליו שלפנינו מישור עממי מאוד של האגדה הדתית ואף המוסלמים בימי הביניים ידעו זאת והיו שהביעו אי שביעות רצון מעצם הסיפור ואף פקפקו במהימנותו. אחרים ניסו להסביר אותו על דרך האליגוריה או חזון אפוקליפטי ולתת בו משמעויות סמליות שונות, אך לשווא. במשך הדורות נתקבל באיסלאם המסע האגדתי הזה כעובדה היסטורית ולא כחלום או כחזיון לילה. יתר על כן, עלייתו של מוחמד לשמים נתקבלה גם כעיקר אמונה, וכל ילד מוסלמי לומד.עד היום, עם שאר עיקרי האמונה, כי ״אל־מעראג׳ חק״, היינו שעלייתו של מוחמר לשמים היא אמת היסטורית, וכן שהיא נרמזת בקוראן בפסוק הראשון של סורה 17 (״סורת־אלאיסרא״). וכך אומר הפסוק: ״השבח לאלוהים אשר הסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש למסגד הרחוק ביותר (״אלמסג׳ד אלאקצא״), אשר ברכנו את סביבתו כדי להראות לו את אותותינו״. מכאן ואילך אין עוד מקום לפקפק-בקדושתה של ירושלים באיסלאם, שכן האגדה הדתית הזאת הכתה בו שורשים עמוקים ביותר, והרי כוחן של אמיתות דתיות אינו ניזון דווקא מאמיתותן ההיסטורית אלא ממידת האמונה שהן זוכות לה. על כן, קדושת ירושלים לאיסלאם היא ללא ספק עובדה.
לזכר עלייתו של מוחמר מירושלים לשמים נקבע גם חג מיוחד — חג הי׳מעראג׳״ ב־27 בחורש רגיב, הוא החודש השביעי בלוח המוסלמי. מכאן ואילך גם פרחה מאוד הספרות הערבית על אודות ירושלים. סיפורים רבים ממקורות שמחוץ לאיסלאם וממקורות ערביים קדומים — נקשרו עכשיו בירושלים. בייחוד הודגש הקשר בין ירושלים למכה. בדרך כלל ירושלים נתפסת כשלישית בקדושתה לאחר מכה ואל־מדינה, אך יש שניסו גם להעמיד אותה כמקבילה למכה, או כשנייה לה. בודדים ניסו אף להעלות אותה מעל ומעבר לכל מקום אחר בתחומי האיסלאם. יש גם שקשרו את הר־הבית בירושלים בצורה מעניינת לכעבה במכה: ביום הדין תבוא הכעבה ממכה אל אבן השתייה בירושלים — ככלה אל חתנה ! אחרים מספרים שהכעבה במכה — אבניה נחצבו מהר הזיתים… עתה החלו מתארים גם את הכעבה במכה במוטיבים הלקוחים מירושלים. כך, למשל, מספרים שלכעבה יש מקבילה בשמים, ממש כירושלים של מעלה. ולא מקבילה אחת בלבד — אלא שבע מקבילות יש למכה בשבעת הרקיעים. ההקבלה בין הכעבות שבשמים לכעבה שבמכה היא כה מדויקת שאם תיפול אבן אחת מאחת הכעבות השמימיות — היא תיפול הישר על האבן המקבילה לה בכעבה הארצית שבמכה! כך כבשה לה ירושלים את מקומה באיסלאם ליד מכה, בדרך כלל בשלישית בחשיבותה לאחר מכה ואל־מדינה. עם זאת נשמעו באיסלאם מדי פעם בפעם גם קולות נגד קדושת ירושלים. הקולות היו בודדים, נחשבו לדברי כפירה ואיש לא שעה אליהם. אבל אין ספק שהסיבה שהניעה את היוצאים חוצץ נגד קדושת ירושלים באיסלאם — היתה סיבה דתית. חכם ההלכה הגדול אבן תימיה (מת בשנת 1328) ואחרים (גם בימינו!) טענו שקדושת ירושלים היא נטע זר באיסלאם ואינה אלא חיקוי ליהדות ולנצרות, אך השפעתם היתה מועטה ביותר.
גם למימד הפוליטי היתה השפעה על צמיחתה של קדושת ירושלים באיסלאם. אולי קדושת ירושלים היתה פחות מרכזית באיסלאם, לולא לטשו אליה תמיד שכנים רעבים את עיניהם ואף הושיטו את ידם לכבוש אותה. כך היה הדבר בימי הביניים המוקדמים — לגבי ביזנץ — וכך היה כיבוש ירושלים, בסוף המאה האחת־עשרה על־ידי הצלבנים. הכיבוש הזה תרם רבות להגברת קדושת ירושלים באיסלאם. זמן מה לאחר נפילתה של העיר בידי הנוצרים הכובשים והפיכת המסגדים שעל הר הבית לכנסיות — התעוררו חכמי האיסלאם וקראו ל״גיהאד״, למלחמת מצווה, על מנת לכבוש חזרה את ירושלים מידי הנוצרים. התעוררות זאת היתה מלווה בטיפוח יצירה ספרותית מיוחדת, שהיתה אמנם ידועה גם קודם לכן, והיא הספרות על ״שבחי ירושלים״. אם קודם לכן סיפרו ב״שבחי ירושלים״, כמו בשבחי ערים אחרות באיזור, הרי מאותה עת הפכו ״שבחי ירושלים״ לספרות דתית חשובה המטפחת את קדושת ירושלים באיסלאם.
אפשר שתופעה דומה חלה גם לעינינו בזמן החדש. ייתכן מאוד שעצם איחוד העיר על ידינו במלחמת ששת הימים, היא המחזקת את קדושתה בעולם האיסלאם. אכן אין מנוס מלהכיר בעובדה שירושלים קדושה לאיסלאם משום שהיא קדושה ליהדות ולנצרות, ובאופן דומה. במידה מסוימת ומסויגת מודים בכך גם המוסלמים עצמם: הם מכירים יותר בקדושת ירושלים לנצרות ופחות בקדושתה ליהדות. ואף על־פי כן יש אולי סימנים גם להכרה בכיוון זה, אפילו בכתביו של סייד קוטב, איש ״האחים המוסלמים״, שיחסו ליהדות ולישראל היה שלילי ביותר והוא הוצא להורג במצרים בשנת 1966 על שום קנאותו הדתית. בפירושו של סייד קוטב לפסוק הראשון בסורה 17 שהזכרנו לעיל הוא אומר: ״המסע של הנביא ממכה לירושלים קושר את אמונות הייחוד הגדולות זו לזו למן אברהם וישמעאל ועד חותם הנביאים מוחמד. הוא קושר את המקומות הקדושים לכל הדתות המונותאיססיות זה בזה, וכאילו מכריז מוחמר — אחרון הנביאים — במסעו המופלא ממכה לירושלים על קדשי הנביאים שקדמו לו ועל כך שבשורתו כוללת אותם בתוכה וקושרת עצמה בהם. שכן, מסע זה רומז על דברים שמעבר לגבולות הזמן והמקום והוא מקיף תחומים רחבים יותר מכל תחומי הזמן והמקום — ומכיל בקרבו משמעויות עמוקות יותר מאלה הנראות לעין בעת הקריאה הראשונה של הפסוק״.
http://www.onlinejihadexposed.com/2012/11/blog-post_3.html
סוף המאמר…..
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
יוחנן פרידמן
התקופה הטרום-אסלאמית
ה״ג׳אהליה״
מתוך ספרה של חוה לצרוס-יפה – פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
בראשית המאה השביעית קמה בחצי־האי ערב דת הייחוד השלישית, היא דת האסלאם. התקופה אשר קדמה למאורע היסטורי זה מכונה בדברי ימי הערבים תקופת ה ״גַ'אהִלִיַה״. בראשית הדברים עלינו להבהיר את משמעותו של מושג זה.
תקופת ה״ג׳אהליה״ מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. ה ״ ג׳ הל״ — ממנו נגזר המושג בו אנו דנים — מציין בדרך כלל בספרות הערבית הקדומה את תכונתו של אדם בלתי מרוסן ואלים; ניגודו הוא ה ״ חִלם ״ — מכלול סגולותיו של אדם מאופק, מתון בהתנהגותו ומיושב בדעתו.
אחד המוסלמים הראשונים תיאר במלים אלה את העבר הטרום־אסלאמי: ״בהיותנו אנשי ה״ג׳אהליה״ עבדנו אלילים, אכלנו נבלה, עשינו מעשי תועבה; התנכרנו לשארי בשרנו והריעונו לבני חסותנו. החזק שבנו היה אוכל את החלש. כך היינו עד אשר שלח האלוהים אלינו שליח…״
בתוך התקופה הארוכה הכלולה במושג ״ג׳אהליה״ נודעת חשיבות מיוחדת ל־100—150 השנים אשר קדמו להופעתה של דת האסלאם בצפון חצי־האי ערב. תקופה זו מהווה את הרקע הישיר להתפתחויות המכריעות של המאה השביעית והיא תשמש נושא לחלק העיקרי של דיוננו. עם זאת לא נוכל להמנע מתיאור קצר של ההתפתחות המדינית בחצי־האי בתקופות קדומות יותר. ניתן את דעתנו על ממלכות שבא וחִמיַר, אשר קמו בערב הדרומית, ועל סלע אדום ותדמור, אשר מילאו תפקיד נכבד בזירה המדינית של המזרח הקרוב במאות הראשונות לספירת הנוצרים.
דרום ערב: שבא וחמיר
ממלכת שבא היא אחת הממלכות הראשונות בדרום חצי־האי ערב (כלומר, באיזור תימן של ימינו), אשר על קיומה נודע לנו מכתובות עתיקות המופיעות בכתב ובלשון ערביים מיוחדים.
ראשיתה, כפי הנראה, במחצית המאה השמינית לפנה״ס. בירתה היתה העיר מַארבּ, הידועה במסורת הערבית בסכר הגדול שנבנה בקירבתה. כלכלת הממלכה היתה מבוססת על המסחר עם הודו וסין. סחורות המזרח הרחוק, ובעיקר תבלינים ובעלי־חיים נדירים, הובאו לחוף עַמָאן, ומכאן הלכו השיירות דרך מארב, מכה ופטרה, לעזה שעל חוף הים התיכון. שגשוגה של שבא נמשך עד שהסחר עם הודו נטש את הדרך היבשתית והחל להתנהל דרך ים סוף. שינוי זה הורגש במאה הראשונה אחרי הספירה וכתוצאה ממנו החלה שקיעתה של ממלכת שבא. רבים יושביה נאלצו לבקש מקומות מגורים חדשים בצפון חצי־האי. המסורת הערבית מייחסת את ההתפתחות הזאת לשטפון שפקד את דרום־ערב כתוצאה מפריצת סכר מארב.
שקיעתה של ממלכת שבא פינתה את הדרך להווצרות מלכות חמיר, אשר התקיימה עד ראשית המאה השישית. בימי מלכות זו החלו הנצרות והיהדות לחדור לערב הדרומית. הנצרות התבססה בעיקר באזור נג׳ראן, ואילו היהדות נפוצה בשטחים נרחבים ועשתה לה נפשות אף בבית־המלוכה החמירי. ברבע הראשון של המאה השישית משל בחמיר המלך היהודי הנודע ד׳וּ־נֻוָאס.
הסכסוך הממושך בין מעצמות התקופה — פרס וביזנץ, היה הגורם העיקרי שהביא לירידת ממלכת חמיר. בעזרת בעלי בריתה החבשים ניסתה ביזנץ לתפוס חלקים מארץ תימן, ממנה תוכל לערוך ביתר קלות התקפה על פרס יריבתה. בין ד'ו-נואס לבין החבשים הנוצרים פרצו מלחמות, ובשנת 523 ערך המלך היהודי טבח בנוצרי נג׳ראן. כשנתיים לאחר מכן כבשה חבש בעזרת ביזנץ את תימן. שלטון החבשים במקום נמשך כ־50 שנה. את בירתם הם קבעו בצנעא, בה נבנתה אחת הקתדראלות המפוארות של התקופה. בשנת 575 לערך השתלטו הפרסים על תימן. שלטונם הרופף באיזור נמשך עד השתלטות האסלאם על חצי־האי.
המלך ד'ו נואס
בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה״תֻבַּע״ – כינוי למלכי חמיר, מעין כינוי " פרעה " למלכי מצרים הקדומים – המלך יוסף ד'ו נואס היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפנים ובעלי־ברית נחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ינסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוםלמים.
במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואס, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרְשַׁם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החִמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הכהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך חִמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את החמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I.GUIDI
יוסף ד'ו נואָס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד'ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .
המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.
תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.
יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.
ממלבות ערביות ערב הופעת האסלאם
עוד בטרם הופיע נביא האסלאם, אשר הניח את היסודות לאימפריה האסלאמית האדירה שקמה לאחר מותו, עשו הערבים נסיונות שונים להקים ממלכות עצמאיות בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי־הספר של פרס וביזנץ ובחסותן. להלן נימנה אחדות מהן.
- סלע אדום ותדמור. מאז סוף המאה הרביעית לפנה״ס היתה פטרה ( סלע אדום), בירת ממלכת הנבטים, עיר חשובה בדרך המסחר משבא לחוף הים התיכון. שפתה היתה ערבית. הממלכה הגיעה לשיא שגשוגה במאה הראשונה לספירה, שעה שהיתה נתונה לחסותה של רומי ושימשה מדינת־חיץ בינה לבין הפרתים. גדולתה לא האריכה ימים. בשנת 106 שם הקיסר טריאנוס קץ לעצמאותה והקים בשטחיה פרובינציה רומית. דרכי המסחר הועברו צפונית יותר, ואת הפעילות המסחרית של הנבטים ירשה תדמור. שגשוגה של זו נמשך בעיקר במאה השניה והשלישית אף היא היתה מדינת־חיץ בין שתי האימפריות הגדולות של התקופה, ומעמדה היה מבוסס על קיום מאזן הכוחות ביניהן. תושביה היו ממוצא ערבי ותרבותם היתה מיזוג של יסודות יווניים, ארמיים ופרסיים. בראשית המאה השניה גברה ההשפעה הרומית הישירה בתדמור, אך העיר המשיכה לשמור על ממשל פנימי עצמאי. בשנת 262 העניק הקיסר הרומי לאדַ׳ינֵה, שליט תדמור, את התואר אימפרטור והכיר בו כמפקד הכוחות הרומיים במזרח. לאחר שאד׳ינה נרצח (267/266) עלתה לשלטון בתדמור אשתו זֵינַבּ (זנובּיה). מרצה ושאפתנותה לא ידעו גבול ונסיונה להשתחרר מן התלות ברומי, ולהשתלט בכוח הצבא על המזרח כולו, הביא בשנת 272 לכיבוש העיר והריסתה בידי הקיסר הרומי אורליאנוס.
התקופה הטרום אסלאמית
ב. אלחירה. בראשית המאה השלישית תפסה השושלת הסאסאנית את השלטון בפרס, והיא עתידה היתה לשלוט באימפריה הפרסית עד כיבושה של זו בידי הצבאות המוסלמים. את הזעזוע שהיה כרוך בחילופי שלטון אלה ניצלו מספר שבטים בדווים והם התיישבו באיזור הפורה שעל גדות הפרת. שבטים אלה היו מאורגנים בברית שבטי תנוח׳. חלקם המשיכו באורח החיים של הנוודים; אחרים החלו לעסוק בחקלאות ולהקים ישובי קבע. החשוב שבישובים היה בעיר אלחירה, שהוקמה לא הרחק משרידיה של בבל העתיקה. מרבית זמן קיומה היתה אלחירה קשורה קשר אמיץ למלכי פרם הסאסאנית, אשר ראו בה תריס נגד התפרצות שבטי המדבר לממלכתם. בשלהי המאה השלישית קמה באלחירה שושלת בני לח'ם, אשר שלטה במקום, פרט לתקופה קצרה, עד ראשית המאה השביעית. אלחירה השתתפה רבות במלחמות פרם נגד ביזנץ, ושליטה זכה בדרך כלל להשפעה ניכרת בחצר המלכות הסאסאנית. אד שלטון השושלת הלח׳מית. בא לקיצו בשנת 602, כאשר הסיר מלך פרס את המלך העצמאי האחרון של אלחירה מעל כסאו וצווה לרצחו. כתוצאה מהתפתחות זו נפתחה בפני ערביי המדבר הדרך לפלוש לשטחיה של פרס. כבר בשנת 610 הצליחו לוחמים ערביים להכות צבא פרסי בקרב ד׳וּ־קָאר ליד העיר אלחירה. אף כי הכוחות אשר השתתפו בקרב זה היו קטנים יחסית, ואין לראות בו התמודדות כללית בין שני העמים, ראו בו הערבים את ראשיתו של מפנה היסטורי בתולדותיהם.
ג. גסאן. בעוד שממלכת אלחירה נמצאת בעיראק של היום והיתה כפופה לפרס, שכנה ממלכת הספר השניה, היא ממלכת גסאן, בסביבת דמשק, והיתה תחת חסותה של ביזנץ. כאחותה במזרח שימשה אף היא מדינת־חיץ, שתפקידה חיה להגן על הטריטוריה הביזנטית מפני התקפות הבדווים. לשיא התפתחותה הגיעה גסאן במאה השישית, בימי אלחָארת׳ בן גַ׳בָּלָה (529—569) ויורשו א ל –מֻנְדִ'ר. שני השליטים הללו הקדישו רבים מימי שלטונם למלחמות נגד ממלכת אלחירה. אם כי מלחמות אלו נערכו בהשראתה של ביזנץ, לא נמנע פרוץ סכסוך גם בין ביזנץ לגסאן. ביזנץ הפסיקה את התמיכה הכספית שרגילה היתה להעניק לממלכת חסותה. אלמנד׳ר מרד, והקיסר הביזנטי לא היסס לאסרו ולהגלותו (583/584). לאחר מאורע זה התמוטטה ממלכת גסאן, ובמדבר הסורי השתרר תוהו ובוהו. כיבושן של סוריה וארץ־ישראל בידי פרס בשנים 613—614 הביא לירידתה חסופית של גסאן מבימת ההיסטוריה.
ד. כּנדה. השבט הדרום־ערבי כִּנְדַה נזכר במקורות לראשונה במאה הרביעית. בשנת 480 הקימה שושלת מושלים מבני שבט זה ממלכה ערבית של שבטים אחדים בערב המרכזית. השליט הכנדי השני, אלסארת׳ בן עמר, כרת ברית עם ביזנץ נגד פרס ובת חסותה אלחירה. אלחירה הותקפה על־ידיו בשנת 503. באותם ימים סבלה פרס מזעזועים פנימיים ולא הגישה כל עזרה לבת־בריתה המותקפת. אלמנד׳ר השלישי, שליט אלחירה באותה תקופה, נכנע. אולם שלטון כנדה במקום לא האריך ימים. עם יצובה הפנימי של האימפריה הפרסית נאלץ אלחארת׳ להמלט, ורבים מבני משפחתו הוצאו להורג על־ידי אלמנד׳ר. עם מותו של אלחארת׳ בשנת 528 בא הקץ על תור הזהב הקצר של בני כּנדה. בקרב השבט פרצו מריבות פנימיות; מרבית אנשיו נדדו דרומה והתיישבו בקירבת חצרמות, ואילו אלחירה פרשה שוב את שלטונה על שטחים נרחבים בערב ובסוריה.
חשיבותן של אלחירה וגסאן
בשתי הממלכות אשר את תולדותיהן סקרנו בקצרה היתה ניכרת השפעה נוצרית חזקה. הנוצרים באלחירה, אשר היוו חלק ניכר מן האוכלוסיה במקום, היו ידועים בשם ״אלעִבַּאד״. הם היוו את היסוד העירוני שבממלכה ונהנו מהשפעה מכרעת על ענייניה. בסוף המאה השישית קיבלה אף המשפחה השלטת את הדת הנוצרית. מכאן, שעוד בתקופה הטרום־אסלאמית היתה קיימת חברה ערבית, אשר לא היתה מבוססת על קירבת־דם ועל התיחסות לשבט אחד, כי אם על אמונה משותפת. תרבותה של אלחירה הופצה בדרכים שונות ברחבי חצי־האי. המסורת יודעת לספר על אנשים שלמדו באלחירה את מלאכת הקריאה והכתיבה הערבית, ולימדוה לאחר מכן לתושבי ערב. מיטב הכוחות התרבותיים מקרב הבדווים נמשכו לאלחירה. בחצרה חיו ויצרו משוררים כּטַרַפַה בן אלעַבּד, אלחָארת׳ בן חִלְזָה, עמַר בן כֻּלְת׳וּם ועוד. אף תרבותה של גסאן ושליטיה הנוצרים עמדו על רמה גבוהה. ארמונות, בנייני ציבור ומרחצאות עמדו לרשות תושביה. גם בה פעלו אחדים מן המשוררים'הערביים המפורסמים, כגון חַסָאן בן תַ׳אבִת. משורר זה, שעתיד היה להיות משוררו של הנביא, תיאר בשיריו את פאר חצרה של גסאן ואת עושרה. אין ספק, שכוחן הפוליטי והצבאי של שתי הממלכות עשה רושם רב על ערביי המדבר. בעצם קיומן עזרו ממלכות אלו להכשיר את הקרקע מבחינה מדינית, תרבותית ודתית, להופעתו של מוחמד ולהצלחתו.
אלחג׳אז ערב האסלאם
א. הערים. שלוש היו עריה העיקריות של אלחג׳אז ערב האסלאם: מכה, אלמדינה (ית׳רב) ואלטאיף. שתי הראשונות עתידות היו למלא תפקיד נכבד בעיצוב תנועת האסלאם בראשית צעדיה.
סביבתה של מכה, אשר היתה החשובה שבערים אלו, לא התאימה לעיבוד חקלאי כלשהו. לפיכך היתה כלכלתה מבוססת על קשריה המסחריים ועל מעמדה כמרכז לעולי־רגל. העיר ישבה על דרך השיירות שהלכו בין הסהר הפורה והים האדום, ובמאה השישית היתה המרכז המסחרי החשוב ביותר בחצי־האי כולו. העובדה שהעיר היתה בבחינת מקום מקודש, שבו אסור להלחם, הגבירה את בטחון החיים והרכוש של הסוהרים הבאים אליה וסייעה לשגשוגה הכלכלי. היריד אשר נערך בקירבתה (בשוק עֻכַּאט ) ב״חודשים הקדושים״ האסורים במלחמה, ואשר בו נפגשו בני שבטים שונים, היה למאורע כלכלי, חברתי ותרבותי בחיי חצי־האי. שיירות הסוחרים של מכה יצאו למסעות ארוכים לסוריה — בצפון, ולתימן — בדרום. כדי להבטיח שהשיירות תגענה בשלום למחוז חפצן כרתו ראשי העיר שורה של הסכמים עם השבטים, אשר דרך־המסחר עברה בשטחיהם. כן השיגו זכויות מסחריות בפרס ובביזנץ. מערכת הסכמים מפותחת זו הביאה לכך, שבחצי־האי ערב היתה קיימת, ערב הופעת האסלאם, מעין פדרציה כלכלית. במכה עצמה התפתח מעמד של סוחרים עשירים ולידם פעלו חלפנים, שולחנים, מתווכים וכיוצא בהם. כשם שנתנו אנשי מכה את דעתם על הסדרת ענייני המסחר עם האזורים השונים בחצי־האי, כן דאגו לארגונה הפנימי של עירם. ערב הופעת האסלאם התייחסו תושבי מכה על שבט קֻרַישׁ. המסורת הערבית מספרת על איש בשם קֻצֵי, אשר הוציא במחצית השניה של המאה החמישית את השלטון מידי שבט חֻ׳זָאעַה וקיבץ את בני קריש במכה. הוא היקצה לכל בית־אב שטח מגורים משלו, וכונן את ״דאר אלנַדוֵה״ — מרכז לאירועים מדיניים וחברתיים. העיר נוהלה על־ידי ה ״ מלַאָ ״ (מליאה) — מועצת האישים המרכזיים של בתי־האב השונים. המקורות מזכירים משרות־מינהל שונות שהיו קיימות בעיר, כגון שמירת הכּעבּה (״חִגָ׳אבַּה״), אספקת מים (״סִקַאיָה״), וסיפוק צורכי העולים־לרגל… (״רִפָאדַה״) על־ידי מס שנגבה מבני קריש לתכלית זו. אולם יש לזכור שהפעילים בעיר לא נבחרו גם לא נתמנו לתפקידיהם כמו בפוליס היוונית. הם פעלו בזכות כוח אישיותם ובעיקר בזכות מוצאם המשפחתי, כי היסוד השבטי־משפחתי שלט גם בערי חצי־האי ערב.
מן הראוי ליתן עתה את הדעת על קשריה של מכה עם מעצמות התקופה. ראינו כבר, כי המאבק המדיני העיקרי באיזור המזרח הקרוב בתקופה הנדונה היה נטוש בין ביזנץ ופרס. עם זאת, אין להתעלם מן המדינות שקמו בערב הדרומית.
במכה היתה בתחילה מסורת של ידידות לביזנץ. ישנן ידיעות על כך, שהקיסר הביזנטי סייע לקצי להגיע למעמדו האיתן במכה. דומה שלידידות זו היה רקע כלכלי: סוחרי דרום־ערב הלכו והשתלטו על דרך המסחר בין תימן למכה; סוחריה של זו האחרונה נאלצו איפוא להפנות את מרבית עסקותיהם לשטח הנתון לרבונות ביזנץ. פריחת המסחר עם ביזנץ היתה תלויה ביחסים טובים עם הקיסר. אחרי כיבוש ערב הדרומית בידי החבשים (525) הורעו יחסיה של מכה עם איזור זה. במחצית המאה השישית לערך ערך אַבּרַהַ, שליטה החבשי הנוצרי של תימן, מסע־מלחמה בלתי מוצלח נגד מכה. מסע זה היה חלק ממערכה ביזנטית ־חבשית משותפת נגד פרס. לפי המסורת היתה כוונתו של אברה במסעו זה להשמיד את הכעבה, להביא את הערבים לידי כך שיעלו־לרגל למקדש החדש שהקים בערב הדרומית, ולהוריד את מכה מגדולתה הכלכלית (כאן בא לידי ביטוי הקשר האמיץ בין העניינים הדתיים והכלכליים בתקופה הנדונה). המסע נכשל, והמסורת המוסלמית מספרת כי הפילים שהיו בצבא אברה סירבו לעלות על העיר הקדושה ונסוגו. לפי מסורת זו חל המסע ב ״שנת הפיל״, בשנה בה נולד מוחמד, שהיא לפי המסורת שנת 570. רמז למסע זה נמצא בקוראן, בסורה 105 — ״סולת אלפיל״. אולם המקורות ההיסטוריים מציינים, שמסע אברה נגד מכה התנהל שנים רבות קודם לכן, וספק רב אם השתתפו במסע זה פילים.
בניגוד למכה היתה כלכלת שתי הערים האחרות, אלמדינה וטאיף, מבוססת על חקלאות. אלטאיף, הנהנית מאקלים נוח, שימשה נווה קיץ של עשירי מכה, ואילו העיר ית׳רב, אלמדינה, התפתחה בנווה מדבר המתאים במיוחד לגידול תמרים. ישבו בה שלושה שבטים יהודיים: נַדיר וקֻרַיטַ'ה, שעסקו בחקלאות, ובני קַינֻקָאע שהיו צורפים. שבטי נדיר וקרייט׳ה הפכו את העיר למרכז חקלאי משגשג ונהנו מהשפעה מכרעת על ענייניה. יש חוקרים הסבורים, כי השם הארמי ״אלמדינה״ מקורו בכך שבעיר היה בית־דין ומרכז לכל השבטים היהודיים בסביבה (ואדי אלקֻרָא). המסורת המוסלמית, לעומת זאת, מסבירה, כי שם זה, שפירושו ״העיר״, ניתן לית׳רב רק אחרי הגירת הנביא אליה ומובנו ״עירו של הנביא״.
מעמדם האיתן של שבטי היהודים באלמדינה התערער לאחר ששני שבטים דרום־ערביים, אַוס וחַ׳זרַג', היגרו אל העיר. סיבת הגירתם היתה, לפי המסורת, פריצת סכר מארב, הנזכר לעיל. תחילה היו שני השבטים הללו כפופים ליהודים, אך מאוחר יותר הצליחו לסלול לעצמם דרך למעמד בכורה בעיר. העיר לא היתה מאורגנת מבחינה מדינית כמכה, אשר ארגונה תואר לעיל; אוס וח׳זרג׳ הירבו להלחם ביניהם על השלטון בעיר. מלחמותיהם הגיעו לשיאן בקרב בֻעָאת׳ (615), שבו ניצח שבט אוס, בסיוע בני נדיר ובני קריט׳ה, את שבט יריביו אשר לצידו נלחמו בני קינקאע. שני השבטים אוס וח׳זרג׳ הוסיפו להיות עויינים זה לזה עד אשר השכין האסלאם שלום ביניהם.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם -חוה לצרוס-יפה
כ. החכדה הבדווית. ארץ ערב היא מן הארצות הצחיחות והחמות ביותר בעולם. במרבית שטחיה (פרט לתימן, בה צמחו, כאמור, תרבויות חקלאיות עתיקות ועשירות) אין האקלים מאפשר עבודת אדמה כלשהי. ואכן, רובם המכריע של אוכלוסי חצי־האי היו בדווים נודדים וגם שמם מעיד על כך. – המלה בדווי גזורה מ " באדיה " שפירושה – מדבר – עיקר מחייתם היה על גידול הגמל, בעל־חיים אופייני למדבר הערבי. הבדווי השתמש בגמל ובנאקה כבהמות רכיבה; מהם קיבל את החלב והבשר, מצרכי מזונו העיקריים; מעורם ושערם הכין את מלבושיו ואוהליו; הם שימשו לו לסחר־חליפין ופרס במשחקי מזל וקליעה. בשפה הערבית מצויות עד היום כאלף מלים הקשורות בגמל, אשר לרבות מהן גם מובנים חדשים שוגים. התנאים האקלימיים אילצו את הבדווי לתור באופן מתמיד אחרי מזון לעדרי הגמלים והצאן. לא פעם פרצו בין השבטים מלחמות ממושכות על עדרים, מקומות מרעה או מעיינות. מלחמות אלו ידועות בשם ״אַיָאם אלעַרַבּ״, דהיינו — ״ימי (הגבורה של) הערבים״, והן אופייניות לתולדות שבטי הערבים בתקופת ה״ג׳אהליה״.
שוכני האהלים הבדווים היו מאורגנים בשבטים שנחלקו למשפחות ולבתי אב. פעמים התארגנו שבטים אחדים בברית (״חִלף״). בני כל שבט היו קנאים לשבטם (קנאות זו קרויה ״עַצַבִּיה״) ושררה ביניהם סולידאריות למופת ונכונות לעזרה הדדית, שהנה חיונית בתנאי המדבר. בחברה זו, אשר היתה חסרה חוק במובן המודרני של המלה, ואשר בה היו הפשיטות (״גַזוּ״) והפשיטות שכנגד תופעה יומיומית, נהנה מבטחון־יחסי רק אדם אשר חי בקרב שבטו. השבט ראה כחובתו לגאול את דמו של כל אחד מבניו שנרצח, וראה את כל בני שבטו של הרוצח כאחראים לפשע. לעומת זאת, אם עשה אדם מעשים שלא היו לרצון בני השבט, היו אלה מגרשים אותו מתוכם ומסירים מעל עצמם כל אחריות למעשיו. המגורשים (״טַרִיד״, ״חַ'לִיע״) — דמם היה הפקר. הם היו מתקשים למצוא לעצמם מסגרת חברתית חדשה והיו נודדים ממקום למקום; לעתים התחברו לכנופיות והטילו חיתתם על הבריות.
בראש השבט הבדווי עמד ה״סיד״. התכונות אשר נדרשו לתפקיד זה היו ישוב־הדעת, נדיבות, כושר הבעה ויכולת ביצוע. בחירתו של ה״סיד״ היתה בידי נכבדי השבט. הוא היה מעין ראשון בין שווים הפועל מתוך התייעצות עם ראשי המשפחות השונות. אך הוא לא נהנה מסמכויות שלטוניות בלתי מוגבלות בקרב בני השבט, אשר מעצם טבעם לא היו נכונים להכיר בשלטון מרכזי. הדבר נכון הן לגבי הפרט בקרב שבטו והן לגבי השבט ככלל ביחסיו עם גורמי חוץ. השבטים החזקים שמרו על עצמאותם ולא הכירו במרות פוליטית כלשהי. פעמים הרבה מתפארים משוררי ה״ג׳אהליה״ בכך, ששבטיהם אינם סרים למשמעתם של ה״מלכים״, דהיינו — שליטי אלחירה וגסאן.
ליד ה״סַיִד״ עלינו להזכיר את ה ״ שַׁאעֵר ״ — המשורר. מעמדו המכובד בקרב השבט נעוץ בתפקיד החשוב שמילאה השירה בחייהם של שבטי הבדווים, ובכוח הברכה והקללה שייחסו הערבים למוצא פיו של המשורר (השווה את סיפור בלעם בספר במדבר כ״ב—כ״ד). המשורר היה האיש, אשר עודד את שבטו בקרב ואשר הנציח בחרוזיו את מעללי גבורתו; הוא אשר הגן עליו מפני פגיעה בכבודו ושם את אויביו ללעג ולקלס. המשורר ה״ג׳אהלי״ מילא בימיו תפקיד דומה לזה של איש העתונות בימינו. לשיריו, אשר נלמדו בעל־פה ועברו מפה לפה, היתה השפעה רבה על מה שניתן לכנותו היום בשם ״דעת קהל״. לא פעם ניסו שבטים שונים לשחד את משורר השבט העויין להם ולהניאו בכך מלפגוע בהם בחיצי לעגו השנונים (״כריתת הלשון״). השבט היה גאה במשורריו, והופעת משורר חדש בקרב השבט נתקבלה בחגיגות שמחה.
מקומה של האשה בחברה בדווית זאת היה שונה ממקומה בחברה הערבית המאוחרת. מצד אחד, היא היתה חופשיה למדי ומכובדת והמשוררים שרו שירי אהבה לכבודה. היו גם נשים משוררות, שעודדו את בני שבטן ביום קרב וקוננו על מתיהן בשירת־הספד עצובה. אולם מאידך לא היו לאשה זכויות רבות וגם בחברה הבדווית היא לא היתה עצמאית, לא נטלה חלק בירושה וכיוצא בזה. כמו כן נפוץ מנהג ריבוי הנשים ב״ג׳אהליה״, וכן המנהג האכזרי הנקרא ״וַאד״ — קבורת ילדות חיות לאחר הוולדן, כנראה מפאת מצוקה כלכלית קשה.
האידיאלים המוסריים. האידיאל המוסרי של ערביי ה״ג׳אהליה״ מובע במושג ״מֻרֻוַה" — גבריות, מושג המציין את מכלול התכונות של הבדווי המושלם. אלו הן אומץ לב בקרב, הבלגה בשעת צרה, נדיבות והכנסת אורחים, הגנה על החלש ונקמת דם. סיפורי המסורת הערבית מרוממים אגשים שהצטיינו בתכונות אלו. כך, למשל, היה ידוע בנדיבותו חַאתִם משבט טַי, אשר העניק לעוברי־אורח במתנה את גמלי אביו ואשר שחט לכבוד אורחיו את סוסו הידוע לתהילה.
הבדווי האידיאלי הוא גם נאמן ועומד בדבורו. שמירת פקדון נחשבת לחובה מקודשת. אחד האנשים הידועים בנאמנותו בתקופת ה״ג׳אהליה״ הוא אלסַמַוּאֵל בן עָאדיָא, שהנו, לפי המסורת, ממוצא יהודי. הוא סירב למסור לצבא שצר על מבצרו כלי־נשק אשר נמסרו לו כפקדון, למרות שהצרים איימו להרוג את בנו ואף ביצעו את זממם. חובה מקודשת אחרת היא להעניק חסות ( ״ גִ'וַאר " ) לזד המבקש אותה (״דַחִ'יל״). לא אחת מפאר המשורר את שבטו בתארו את הבטחון ממנו נהנים בני־החסות החיים בקרבו. איש ה״ג׳אהליה״ ראה בנאמנות לאידיאלים המוסריים הללו את הדרך היחידה לשמור על כבודו (״עִרד״), המהווה את הערך העליון בהשקפת עולמו, כדברי אלסמואל בן עאדיא: ״אם לא יוכתם כבוד האיש בשפלות, כל לבוש שילבש יהא הדור״.
דתם של ערביי ה״גיאהליה״
דתם של ערביי ה״גיאהליה״
בניגוד לאידיאלים המוסריים, לא מילא הרגש הדתי תפקיד חשוב בחייהם הרוחניים של ערביי ה״ג׳אהליה״. מאלף הוא הסיפור אודות המשורר הנודע אִמרֻא אלקֵיס. לאחר שיצא המשורר לנקום את דם אביו, אשר נהרג בידי בני שבט יריב, הוא שאל בחיצים ליד מקדשו של אחד האלילים אם עליו להמשיך בדרכו. כאשר השיב האליל פעמיים בשלילה, שבר אמרא אלקיס את החיצים, הכה בהם על פני האליל, קללו קללה נמרצת ואמר: ״לו אביך נהרג, לא היית מעכב בעדי״.
הסיפור דלעיל מלמד מה רבה חשיבות האידיאלים המוסריים החילוניים ומה מועטה השפעתו של הרגש הדתי בנפשו של איש ה״ג׳אהליה״. עם זאת, מן הראוי לתאר כאן את הדת ה״ג׳אהלית״, אשר כמה ממנהגיה קיבלו עם תקומת האסלאם משמעות ותוקף חדשים.
ב״ג׳אהליה״ נפוץ פולחן פַטישים, כלומר פולחן עצים, מעיינות ובעיקר אבנים קדושות. החשובה שבאבנים אלו היתה האבן השחורה של מכה, בקיר המזרחי של בנין ה״כעבה״. את האבנים היו הערבים מקיפים בטקס מיוחד (״טַוַאף״) ולידם הקריבו קרבנות. אחד הטקסים העיקריים של פולחן ה״ג׳אהליה״ היה העלייה השנתית למכה ולמקומות הקדושים אשר לידה, בעיקר העמידה בעמק עַרַפאת. כדי לאפשר את קיום העלייה־לרגל, אשר היתה קשורה תמיד בפעילות מסחרית בשווקים שבקירבת מכה, נהוג היה להפסיק למשך שלושה חודשים בשנה את המלחמות בין השבטים. חודשים אלה (ד׳ו אלקעדה, ד'ו אלחִגַ׳ה ומחַרֵם), יחד עם חודש רַגִ׳ב, שהוקדש לפעילות מסחרית ללא קשר עם העלייה־לרגל, היוו את ארבעת החודשים האסורים בשפיכות־דמים.
במקומות הקדושים שירתו ״כלי קודשי׳ שנקראו בשמות שונים: ה ״ כָּאהִן וה " עַאִיף " ״ עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית או מעשי ניחוש וקסם, ואילו ה ״ סַאדִן״, שומר המקומות הקדושים, השאיל לעולי־הרגל את בגדי הקודש המיוחדים שנקראו ״אִחרַאם״. בגדים אלה, הנהוגים באסלאם גם כיום בשעת העלייה־לרגל למכה ולמקומות הקדושים שבסביבתה, היו מורכבים משני חלקים נפרדים, אך ללא תפר חוט ומחט, בדומה למסורת על בגדי הכהן הגדול בבית־ המקדש בירושלים.
בתקופה זו עבדו הערבים גם לפסילי אלילים, אשר הובאו, לפי המסורת, מארץ מואב לערב, וכן האמינו בכוחם של שדים ורוחות, שנקראו ״ גִ׳ן ״. הם גם הכירו אל־עליון, אללה, רבון הכעבה, בורא העולם ומנהיגו, אך ייחסו לו גם שלוש בנות אלילות, אשר מקדשיהן נמצאו במקומות שונים באלחג׳אז. שלוש אלילות אלו — אללָאת, אלמַנַאת ואלעַזָא, מקבילות לאלילות הפריון, הגורל והיופי של עמים אחרים, כגון היוונים.
לבסוף עלינו להזכיר את ההשפעות המונותאיסטיות בארץ ערב. תיארנו את ההשפעה הנוצרית החזקה בממלכות הספר, אם כי לא יכולנו להכנס לפרטי ההתפתחויות הפנימיות בנצרות באותה תקופה. ליד הנצרות הדיאופיסית הרשמית של ביזנץ נוצרו בארצות הסהר הפורה כנסיות נוצריות לאומיות מונופיסיטיות שונות, שהביעו גם בדרך דוגמטית זו את התנגדותן למעצמה השלטת.
על כנסיה כסוג זה (היעקובית) נימנו גם הנוצרים בגסאן וכן תושבי אלחירה הנוצרים תנסטוריאנים). אין ספק, שהשפעתן של כנסיות נוצריות שונות אלו ושל נזירים נוצרים נודדים היתה חזקה ביותר על תושבי חצי־האי ערב בכלל ועל ההוגים ומחפשי האלוהים שבקרבם בפרט. דיאופיסיס פירושו (בעל) שני טבעים, ואילו מונופיסיס פירושו (בעל) טבע אחד. השמות הללו מקורם באחד הוויכוחים הדוגמטיים הסוערים ביותר בנצרות הקדומה סביב אישיותו האלוהית־אנושית של ישו בחייו ולאחר מותו.
השפעתם של היהודים, אשר ישבו בעיקר בעיר אלמדינה, תידון במקום אחר. אד עלינו להזכיר כאן עוד את המסורת המוסלמית המספרת על ה״חֻנַפָא״ :יחיד: ״חַנִיף״), הוגים דתיים אחדים, אשר סמוך להופעת מוחמד זנחו את עבודת האלילים וביקשו לעצמם דת מונותאיסטית. אנשים אלה הכשירו את הקרקע לפעולתו של מוחמד ובעצם הופעתם הם מסמלים את המפנה בחייהם הדתיים של תושבי חצי־האי ערב. אין אנו יודעים עליהם אלא מעט, ולפי הסברה התנצרו אחדים מהם בסוף ימיהם ואחרים קיבלו עליהם את דת האסלאם. המפורסם שבהם הוא המשורר אֻמַיָה בן אַבִי אלצַלְת מן העיר טאיף. בשיריו, במידה שמותר לראותם כאותנטיים מפרי עטו, יש חומר מקראי ומדרשי רב, המעיד על כך שעוד לפני הופעת האסלאם היו מסורות יהודיות (ונוצריות) רווחות בין תושבי חצי־האי ערב.
מוחמד!- שלמה דב גויטיין
בה במידה שרבות ידיעותינו על עשר השנים האחרונות של מוחמד, קלושות – מאוד הידיעות המהימנות על חייו לפני היותו לנביא ולאחר מכן עד צאתו לאלמדינה. גם לטובים ולקדמונים שבהיסטוריונים המוסלמים לא היתה דדך אחרת לבוא לחקר תקוּרתו של מוחמד מאשר לנו, כלומר: להסיק מן הקוראן על קורות מחברו. אמנם, בלי ספק היו בידיהם גם מסורות, ביחוד בנוגע ליחסי משפחה, על זהות חבריו הראשונים של מוחמד ועל הקורות העיקריים, עליהן נוספו גם סיפורי נפלאות על מוחמד. אך קל מאוד להכיר את סיפורי הנפלאות מתוך המסגרת הכללית של הסיפור על מוחמד, כיוון שסיפורים אלה אינם טוויים ושזורים בתוך הביוגרפיה כולה, אלא באים כל אחד כסיפור בפני עצמו.
משפחת מוחמד. לפי כל המקורות היה מוחמד ממשפחת האשם, שהיתה מבני הטובים במכה, כלומר: אחת המשפחות הטובות, אם כי בימים ההם לא מן העשירות והתקיפות ביותר. כי לא היתה — כפי שכמה מן הביוגראפים המודרניים של מוחמד רוצים לומר — שפלה ביותר, אנו למדים מכמה עובדות. קודם כל, ידועים לנו אנשים רבים מתוכה. מוחמד היה בן עבדאללה, בן עבד אלמֻטַלבּ, בן האשם. ידוע לנו דודו עבאס, שהיה לאחר מכן אבי השושלת של החליפים באסלאם; ידוע לנו אבו טאלב, אביו של עלי, שהוא אבי שושלות מרובות באסלאם. עלי, כידוע, נשא לאשה את פאטמה — בתו היחידה של מוחמד, שאנו יודעים משהו עליה, ורבים מצאצאיהם של עלי ופאטמה מילאו תפקיד בהיסטוריה. יש עוד דוד אחד: אבו לַהַבּ — זה כינוי ״בעל הלהבה״, משום שלדוד זה ניבא מוחמד כי יישרף בלהבות הגיהנום (בקוראן, סורה 111). עצם שורה זאת של אנשים, שעליה עוד אפשר להוסיף, מראה לנו שהיתה זו משפחה רבת-גוונים. על אבו להב אנו קוראים בסורה 111, פסוק 2: ״לא יועיל לו עשרו״ סימן שלפחות דוד אחד היה עשיר. לכן אני סבור, שאין זה נכון לומד כי המשפחה היתה בלתי חשובה. דבר זה אנו יכולים ללמוד גם מסיפורי הנביאים, שהרי סיפורי הנביאים משמשים למוחמד הזדמנות לצייר את האוטוביוגראפיה שלו. וכך אנו קוראים בסורה 11, פסוק 91: הנה אנו רואים אותך חלש בינינו ולולא משפחתך היינו רוגמים אותך באבנים. גם נַבִּי שֻׁעַיבּ, שעליו מסופר כאן, נסמך על בני משפחתו. בני עמו אינם יכולים לפגוע בו, משום שמשפחתו היתה חזקה למדי להגן עליו.
סורה 11-הסיבים.
المسد
تَبَّتْ يَدَا أَبِي لَهَبٍ وَتَبَّ 1
مَا أَغْنَى عَنْهُ مَالُهُ وَمَا كَسَبَ 2
سَيَصْلَى نَارًا ذَاتَ لَهَبٍ 3
وَامْرَأَتُهُ حَمَّالَةَ الْحَطَبِ 4
فِي جِيدِهَا حَبْلٌ مِّن مَّسَدٍ 5
בשם אלוהים הרחמן והרחום.
1 – תאֹבדנה ידי אַבּוּ לַהַבּ, ויאבד אף הוא
2 – ולא יעמדו לו הונו וכל אשר זכה לו
3 – צָלֹה ייצָלה באש הלהבה
4 – ואתו גם אשתו נושאת העצים
5 – חבל סיבים לה על צווארה
ידי אבו להב: מפרשים במשמעות מופשטת, כלומר מפעלותיו.
אבו להב: מילולית: ״אבי הלהבה״, וזה כינוי שניתן לדודו של הנביא מוחמר משום שהיה לו יופי מסנוור עיניים (שמו עבד אלעוָּזא). הוא מיאן להתאסלם והתנכל לנביא, ועל כן הקוראן נוסך משמעות אירונית בכינויו המחמיא ומבשר לו שיישרף בלהבות גיהינום.
לא יעמדו: ביום הדין. או: מה הועילו?
כל אשר זכה לו: יש המפרשים שמדובר בבניו.
אש להבה: אש גיהינום.
נושאת העצים: מפרשים שהיא כונתה כך על שום שנהגה להשליך ענפים קוצניים לפני דלת ביתו של מוחמד, כדי לפגוע בו. גלגולם של הקוצים הללו הם העצים שבהם תוסק האש הממתינה לה בגיהינום. ויש המפרשים ״נושאת העצים" במשמעות
מופשטת: ״הולכת רכיל", ומסבירים שנהגה להכפיש את שם מוחמד כדי להבעיר את אש השנאה אליו.
סיבים: בערבית: מַסַד, שפירושו חבל עשוי סיבי צמר או סיביו של צמח בתימן הקרוי מסד, או סיבי עץ התמר. מפרשים שבעודה בחיים נהגה אשת אבו להב להתהדר בענק פנינים. הוא יתחלף לה בגיהינום בחבל גס שבו תישא את עצי ההסקה. ויש המפרשים שהיא תישא על צווארה שלשלת ברזל מעין זו המתוארת בסורה 32:69.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם- חוה לצרוס-יפה
המסורת אומרת שהוא נחשב לנאמן בנעוריו(״אמין״). כשמוחמד מצטט את הביוגראפיה על הנביא צאלח (סורה 11, פסוק 62) הוא אומר: ״אתה היית בתוכנו אדם שקיוו ממנו דבר״. יש להניח, כי גם מוחמד היה בחור טוב שקיוו שיצא ממנו דבר. מצד אחר, הוא לא היה אדם חשוב ונכבד ביותר. ושוב למדים זאת מסורה 43, פסוק 31, שם כתוב שאמר לאנשי מכה: ״לו הורד קוראן זה על ידי איש נכבד משתי הערים (ממכה ומטאיף)״ — כי אז אולי קיבלנוהו…
ח׳דיג׳ה וילדי מוחמד. ח׳דיג׳ה מעמידה אותנו על קרקע היסטורית. חדיג׳ה, אשתו של מוחמד, כמוה כנשים אחרות שהיו למוחמד, היתה נשואה לפניו ואפילו פעמיים; כי הגבירות של מכה, לפי עדותו של סנוק הורגרוניי, החוקר ההולנדי הגדול (1857—1936), הן עד היום קטלניות ושלחניות, כלומר, שבעליהן מתים או מתגרשים מהן. ח׳דיג׳ה היתה אשה תגרנית ובעלת עסקים. היא העסיקה אנשים, ושיתפה אותם בריווח. לבסוף הציעה למוחמד שישא אותה לאשה. מוחמד, לפי המסורת, היה אז צעיר. היא היתה בת ארבעים. אין ספק, שנשואין אלה גרמו למה שקראנו בסורה 93: ״הוא מצא אותך עני והעשירו״. הוא לא נשא אשה אחרת כל עוד היא היתה בחיים. יתכן שכך היה כתוב בחוזה שביניהם. מכל מקום, היא היתה גם האדם הראשון שהאמין בשליחותו.
מסופר הרבה על ילדיהם, אך אין צורך להאריך בזה, שהרי אין אנו יודעים דבר של ממש אלא על פאטמה, זו בתה של ח׳דיג׳ה. ילדים אחרים, אם היו בכלל, מתו כשהיו צעירים או משבאו לעולם. מכל מקום, למוחמד לא היה בן. מכל הנשים האחרות (13) לא נולד לו אלא בן אחד וזהו אִבְּראהִים, והלה מת בעודנו פעוט. אני סבור, שעובדה זו חשובה להבנת חייו הפנימיים של מוחמד. אם ילדים בכלל הם ברכת אללה, היה הנביא צריך לזכות בברכה זו. על כן אנו רואים באחת הסורות הקדומות, סורה 108, שהנביא מדבר בפירוש על החרפות שחרפו אותו על היותו ערירי. הוא אומר בסורה 108 : ״הננו נותנים לך את השפע והתפלל לריבונך וזבח לו זבח (עדיין אנו רואים שמוחמד זובח זבח אצל הכעבה), כי הנה שונאך הוא ערירי״. כלומר, לא אתה ערירי אלא אלה המחרפים אותך. את האהבה שלא יכול היה לתת לבן משלו הוא נותן לבן מאומץ. שמו של בן זה היה זידַ, עלם שנשבה וח׳דיג׳ה קנתה אותו ונתנתהו במתנה למוחמד. היחס בין שני האנשים האלה — מוחמד וזיד (זה האיש היחיד שנזכר בקוראן חוץ ממנו) — מעניין בפני עצמו ועוד נשוב לדון בכך.
ראשית השליחות במכה – עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמד
ראשית השליחות במכה
עדות הקוראן על תחילת נבואתו של מוחמד
נביאי ישראל נותנים עדות מפורטת על תחילת שליחותם. אנו קוראים בהושע (פרק א׳, ב): ״תחילת דבר ה׳ בהושע, ויאמר ה׳ אל הושע לך״. עמוס (פרק ז׳, טו) אומר: ״ויקחני ה׳ מאחרי הצאן ויאמר: לך״. הכל זוכרים את העדות של ישעיהו (פרק ר), ירמיהו (פרק א׳), יחזקאל (פרק א׳) והעדות של משה (שמות, פרק גי). גם מתקופה יותר מאוחרת — כגון על שאול מתרסוס, יש סיפור חוויה מסויימת, מה שאירע בדרך לדמשק. גם אצל קדושי האסלאם, המיסטיקאים של האסלאם, תמיד אנו קוראים על ה״תוּבָּה״ (מלה ארמית — תשובה) שלהם, הפותחת את הביוגראפיות הרוחניות שלהם. והנה, בין החוקרים יש דין ודברים אין קץ אם השאיר לנו מוחמד עדות כזאת. אין כל ספק שהשאיר, והשאיר עדות ברורה מאד, אלא שדרכו של מוחמד בכל מקום לדבר חציו בבהירות רבה וחציו במעורפל. העובדה שבקוראן הדברים מעורפלים יותר — סיבות לה: הנביאים הקדומים של —ישראל חיו בתקופה שחזון היה נפרץ, כלומר, שהנבואה היתה מעשה יום יום, והנביא צריך היה לענות — כשביקש שיאמינו לחזון השליחות — על השאלה: מתי נשלחת ? מתי התחלת ? ולהיפך, גם באופן סובייקטיבי ידע כל אחד שהנביא צריך לקבל דחיפה להתחלת השליחות. אך מוחמד חי בתקופה, שלא רק אנשי מכה ועובדי האלילים לא הבינו מהי נבואה, אלא שהדתות הרשמיות — היהדות והנצרות — התנגדו לאפשרות של נבואה בזמן ההוא. על כן, עצם הענין של הנבואה היה רופף בידו ומסתמא היה מוחמד צריך להיות מאוד זהיר. אף על פי כן נמצא בקוראן עדויות ברורות לראשית שליחותו.
ראשית, ברור שתחילת הנבואה היתה מאורע חד־פעמי. על כך יש עדות מפורשת בסורה 2, 185, כשמוחמד מדבר על קביעת חודש רמדאן, שהורד בו הקוראן להדרכת בני אדם. מה הקשר בין שליחות לבין חודש הצום? המוסלמים מספרים שמוחמד הנהיג בראשונה את יום הכיפור היהודי כיום צום ה״עאשורא״ (העשור). מד. היה ביום זה? לפי המסורת שלנו היה יום הכיפורים יום הורדת הלוחות השניים. אחרי שהלוחות הראשונים נשברו, ירד משה ביום הכיפורים ובידו לוחות שניים והביא בהם סליחה, כפרה ומחילה. על כן, גם קביעת חודש הצום על — מוחמד קשורה בחווית־בראשית זו של תחילת דבר אללה אליו. מאורע זה חל לדבריו בלילה — סורה 44, פסוק 2: ״הנה הורדתי אותו בליל מבורך״. לילה זה :מתואר בסורה 97: ״הנה הורדנו אותו בלילת אלקדר״, שאפשר לתארו כליל־ גזרה או ליל־גבורה. אולם יש לנו עדות ברורה יותר על חווית־בראשית זו, והיא ניתנת לנו בשתי סורות — בסורה 81 ובסורה 53. סורה 81, פסוק 15 עד הסוף:
(15) אכן נשבעתי בכוכבים הנסוגים
הרצים הנאספים
ובלילה כאשר יפנה
ובשחר כאשד יפוח.
(19) הנה זהו דבר השליח הנכבד,
רב כוח אצל אדון הכסא נשוא הפנים
נשמע שם ונאמן.
(22) ואין ריעכם משוגע,
כי אכן ראהו באופק ברור,
ואין הוא חוסך מאחרים את הנסתר.
כמעט בכל פסוק יש חילופי גירסאות. בדרך כלל חילופי גירסאות אלה אינם חשובים, אך כאן חילופי הגירסאות חשובים מאוד, כי בפסוק 22 יש קוראים ״דנין״ שפירושו: אין הוא (מוחמד) חוסך מאחרים את הנסתר, אין מוחמד מונע מאחרים את אשר נגלה לו. אך אם אנו קוראים ״ט׳נין פירושו: אין הוא חשוד על הנסתר. כלומר, שיאמר על הנסתר מה שלא נגלה לו.
. 25) אין זה דבר שטן ארור
אנה תלכו ?
אין זאת כי אם
אזהרה .לבאי העולם
למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה
(29) ולא תרצו אלא אם כן ירצה אללה רבון העולמים.
הפסוקים 15—18 הם שבועות, כדרך שמוחמד נוהג בתקופה זו לפתוח את דבריו. בדרך כלל אין רואים את הקשר בין השבועות לבין תוכן הנבואה. אולם נראה לי, שאין אנו רחוקים מן האמת אם אנו מניחים שהשבועות הללו בכוכבים הנסוגים הרצים והנאספים, כלומר: הכוכבים הנעלמים לפנות בוקר, והשבועה בלילה כאשר יפנה ובשחר כאשר יפוח — שהשבועות הללו יש להן זיקה וקשר לעצם הנבואה. כלומר: מציינים את הזמן, את השעה, שעת השחר המוקדמת ביותר, כשעדיין אור וחושך משמשים בערבוביה, שבה היה המחזה הזה.
ומהו המחזה? מפסוק 19 ואילך: ״זהו דבר השליח הנכבד״. שליח פירושו המלאך (השורש ״לאב״ פירושו ״ללכת״ בחבשית). איך מתואר המלאך ? רב כוח (השוו: ברכו את ה׳ מלאכיו גבורי כוח, תהילים ק״ג, כ). אין זה מקרה שמוחמד קורא למלאך אשר נגלה לו ״גיבור כוח״, ״אצל אדון הכסא נשוא הפנים״. כולנו זוכרים את הנבואה בישעיהו ר: ״יושב על כסא רם ונשא…״, ״ויעף אלי אחד מן השרפים״, או נבואת מיכיהו בן ימלה (מלכים א׳ פרק כ״ב, יט ואילך). הוא רואה את ה׳ וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו והשליח ההולך שם הוא הרוח.
אם כן, מופיע בדמדומי בוקר מלאך גיבור כוח, כפי שמתואר בספר תהילים, שהוא בעל השפעה אצל אדון הכסא, כי אדון הכסא הוא השולח את השליחים. באופק ברור, בשחר, ראה מוחמד את השליח הזה, ומוחמד מוסיף: מה שאני אומר — אין זה דבר ששם בפי איזה שטן ארור, אלא זוהי אזהרה לבאי עולם, למי שירצה מהם ללכת בדרך הישרה.
ברור עוד יותר סיפור החוויה המובא בסורה 53, סורת הכוכב (כך היא נקראת על שם הפסוק הראשון שלה). ואלה הם הדברים:
נשבעתי בכוכב כאשר יבוא
לא טעה ריעכם ולא שגה
ואין הוא מדבר מתוך זדון
אין זה אלא גילוי אשר נגלה,
אשר לימדהו החזק בכוח (שוב אותו ביטוי למלאך)
בעל גבורה והנה התיצב
והוא באופק העליון
אכן קרב וניגש
והיה כמטווחי קשת או קרוב מזה
וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה.
לא כיזב הלב את אשר ראה.
התריבו עמו על מה שהוא ראה ?
אין פה כמעט שום הבדל, אלא שהיה קרוב אליו כמטווחי קשת. לפי המסורת המוסלמית, המלאך שהופיע למוחמד היה גבריאל, שהרי גבריאל הוא המלאך הממונה על תפקיד זה כבר בספר דניאל (פרק טי, כא): ״והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף נוגע אלי כעת מנחת ערב ויבך (לימד את דניאל).
נסכם איפוא: סורות אלו — 53 ו־81 — אינן הסודות הקדומות ביותר, אלא מביאות הן את זכר קבלת הדיבר הראשון כתשובה לטענות שמוחמד היה ״מג׳נון״, חיינו אחוז ג׳ן או שטן, או שבדה את דבריו מלבו, כלומר: היה נביא שקר.
את מי ראה ? מאחר שכתוב ״וגילה את אוזן עבדו את אשר גילה״, היו מי שהיו סבורים — גם מוסלמים וגם חוקרים מודרניים — שהכוונה לאללה עצמו, שראה אותו בדמות אדם. אולם דומני, כי נעלה מכל ספק הוא, כשאנו משווים את שני הדיבורים פה ושם, שהכוונה היא לשליח, למלאך שמסר לו את דבר אלהים. ומוחמד עומד על כך שכל מה שהוא אומר כנבואה הרי היא באמת נבואה שהושמה בפיו.
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
לאחר שביררנו את עדות הקוראן על קבלת הנבואה, נעבור עתה אל עדות המסורת המוסלמית. עדות זו שמה המסורת בפי עאישה. עאישה היתה אשתו האהובה של מוחמד. היא היתה בתו של מי שהיה החליף אבו בכר. כשמת מוחמד הייתה היא רק בת שמונה־עשרה, משמע שאם מוחמד בכלל סיפר לה דבר, עברו שנים רבות מאוד בין החוויה הראשונה ובין הסיפור הזה. הסיפורים שלה נמצאים בכל המקורות העתיקים (בספריהם של אבן אִסְחָאק ואִבְּן סעד, אַלטַבַרי ואחרים). וכך אומרת עאישה: היו לנביא חלומות בהירים כאור השחר. אלהים נתן בלבו לאהוב את הבדידות. הוא הסתובב בהר חִרא, צפונית־מזרחית למכה, ושם בילה כל שנה חודש שלם בפרישות (מידת חסידות שהיתה נהוגה אצל עובדי האלילים של מכה). בלילה שהיה יעוד להיות ליל קריאת ה״רסול״ (השליח), בא אליו גבריאל בחלום בשוכבו במערה, ובידו של גבריאל אריג יקר, שעליו כתוב משהו. שלוש פעמים אילץ גבריאל את מוחמד לקרוא, ואמר לו: קרא. אך מוחמד אמר: אני אינני קורא. גבריאל לחץ אותו לחיצה קשה ולבסוף קרא מוחמד את חמשת הפסוקים הראשונים של ־סורה 96 (״סורת אלעלק״ — מורת טיפת הדם הקרוש) ואלה הם הפסוקים:
קרא בשם ריבונה אשר ברא.
ברא את האדם מדם קרוש,
קרא לריבונך הוא המיטיב,
אשר לימד בקולמוס
לימד את האדם, אשר לא ידע.
פסוקים אלה מלמדים אותנו רק דבר אחד — שמלכתחילה חשב מוחמד על יצירת ספר. על כן פתח בשבח אלהים, אשר לימד את האדם בקולמוס, כלומר: למשוך בקולמוס, לכתוב בעט. מודגשת אידיאה זאת של לימוד על־ידי כתיבה, בשכתוב בתורה (שמות י״ד, יב): ״אשר כתבתי להורותם״. לשם מה לכתוב ? כדי להורות וללמד.
הערת המחבר : אבן אסחאק (מת בשנת 768) הוא מחבר הביוגראפיה (״סירה״) הקדומה ביותר של הנביא, שנשתמרה על־ידי עיבודו של אבן השאם (מת בשנת 834). אבן סעד (מת בשנת 845) הוא מחבר אנציקלופדיה קדומה של דורות המוסלמים הראשונים, ואילו אלטברי (מת בשנת 923) הוא היסטוריון ומפרש קוראן קדום ומפורסם ביותר.
נמשיך בסיפורה של עאישה: וכאשר הקיץ, היה הדבר כאילו כתוב בלבו. מוחמד היה עצוב עד מוות על החזון הזה, באשר הוא דימה שג'ין דיבר אליו. הרעיון להיות ״מג'נון״ (אחוז ג׳ן) העבירו על דעתו. הוא ביקש לעלות על ראש הסלע ולהפיל עצמו משם (זכר לסיפור על ישו), אך בהיותו באמצע המורד שמע קול קורא: אתה שליח אללה ואני גבריאל. ובהרימו את ראשו, ראה איש מיישר את רגליו(״ורגליה: רגל ישרה״ — יחזקאל פרק א/ ז) באופק השמים. מוחמד לא חדל להביט על המראה הזה עד ששלחה ח׳דיג׳ה ולקחו אותו הביתה. ח׳דיגיה אימצה את לב בעלה הנבוך והיא בישרה אותו, שהוא עתיד להיות נביא האומה הערבית.
אם אנו מנתחים סיפור זה אנו רואים, שיש כאן צירוף של שני עניינים שונים. החלק השני הוא פירוש, ולפי דעתי תיאור נכון של אותן הסורות 53 ו־ 81. לעומת זאת, החלק הראשון הוא סיפור הקשור בסורה 96, שאין לקבלו, משום שאלה הם שני חזיונות שונים לגמרי, אשר אין להם אחיזה בקוראן. כללו של דבר: בנוגע לשליחה דבר אלהים אל מוחמד יש לנו עדות נאמנה, אך רק עדות נאמנה אחת והיא — הקוראן עצמו.
עלייה לשמים (״מעראג׳״) ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)
עלייה לשמים (״מעראג׳״)
ומסע הלילה אל הר הבית בירושלים (״אסרא״)
בחלק השני של סורה 53, שבה דנו לעיל, כתוב (פסוקים 13—15):
וגם ראהו (מוחמד את המלאך)
ברדתו שנית אצל השיח הזה (כמו משה בסנה!)
בקצה האחרון ואצלו גינה… (מלה המשמשת בקוראן לתיאור גן עדן)
כלומר, מוחמד מספר לרעיו שהוא הסתלק אל העולמות העליונים, אצל הסנה אשר ליד גן העדן, ושם ראה את מלאך השמים בשנית. מסורה 17, פסוק 1, אנו למדים במפורש, שמוחמד באמת הכריז על חוויה זו של הסתלקות לשמים, שכן סורה זו, הנקראת ״סורת בני ישראל״ או ״סורת אלאסרא״, מתחילה במלים: השבח לאשר הסיע (״אסרא״) את עבדו בלילה
ממסגד הקודש אל המסגד הקיצון (״אלמסג׳ד אלאקצא״) אשר ברכנו סביבתו למען נראהו מאותותינו.
המסורת המוסלמית המאוחרת מסכימה, שפסוק זה נסוב על הסעת מוחמד ממכה למסגד הקדוש בירושלים, שהוא לפי הפירוש המקובל המסגד הקיצוני, ומשם אל השמים. בשמים, לפי מסורות שונות, ראה את אבות העולם, גן העדן והגיהנום. כן ראה את משה והתמקח עמו על מספר התפילות היומיות, שיש להטיל על המוסלמים.
שני הדברים: מסע לילה לירושלים (״אסרא״) ועלייה לשמים (״מעראג׳ ״) — גדורים במסורת המאוחרת זה בזה. לפי המסופר רכב מוחמד על ״אלבֻרָאק״ (מלה ערבית הקשורה כנראה לכינוי הסום, שרוכב עליו המשיח ״סוסיא ברקא״ — סוס צחור. ראה סנהדרין, צ״ח, ע״א) לירושלים ומשם עלה לשמים. אך מוחמד דיבר בפסוק זה בסורה 53 על עלייה לשמים בלבד. רמז לכך יש גם בסורה 17, פסוק 93, כאשר אנשי מכה אומרים למוחמד:
(90) אמרו: לא נאמין לך עד שתבע לנו מן הארץ מעין (כמו משה)…
(93) …או תעלה לשמים
ולא נאמין לעלייתך (לשמים) עד שתוריד לנו ספר כתוב שחור על גבי לבן… (כי מוחמד רק דיבר אליהם ולא הביא ספר בידו).
כבר עמדו חוקרים מודרניים על כך, שבתורת מוחמד עצמו אין זכר למסע לירושלים. הן בירושלים כלל לא היה מקדש ולא היה בנין על הר הבית. מה שאנו קוראים בסורה 17, 1 : ״המסגד האחרון״ — מתאים ל״סנה שבקצה האחרון״ בסורה 53. פסוק 14, כלומר שייך להיכלות העליונים, אלא שלכבודה של ירושלים צרפו גם אותה כשבנו בה בנין. מכל מקום, לעיקר שמעניין אותנו כאן: מוחמד העיד על הסתלקותו למרום ואין כל פלא בדבר, שהרי אידיאה זאת של עלייה להיכלות היתה מקובלת על היהודים, הנוצרים והפרסים (ראה ספר חנוך האפוקריפי, ספר ברוך, עליית ישעיהו ועוד).
נסכם: אפשר לומר שחוויות אלו עליהן מספר מוחמד מתאימות לגמרי למסגרת האידיאות המצויות במסורת, ביחוד המסורתי היהודית והנוצרית, ויש בהן גם מן הפשטות המקורית של חווית־בראשית.
הכותל המערבי נקרא בערבית על שם בהמת רכיבה מופלאה זו של מוחמד, אשר לפי המסורת היה לה ראש של אשה, כנפיים של נשר, וכן זנב של טווס. הכותל קדוש למוסלמים כי בו קשר מוחמד את בהמתו בעת עלייתו לשמיים. חג עלייתו לשמים חל לפי המסורת ב־27 לחודש רג׳ב, הוא החודש השביעי.
״אלמסג׳ד אלאקצא״ הוקם שם רק בתקופת האומיים. ראה גם מאמרו של ש. ד. גויטיין ב״ידיעות החברה לחקירת א״י״, י״ב, תש״ו. שם מביע המחבר את התנגדותו להנחה המקובלת שהאומיים בדו מלבם דברים כדי לתת קדושה לירושלים, וטוען שזו תפסה מאז ומתמיד מקום נכבד במסורת המוסלמית.
הפסקת הדיבר האלוהי
המסורת מסכימה, כי מיד אחרי הודעת הסורה 96 נפסק הדיבר האלוהי. מוחמד התעצב עד מוות ורק הופעת גבריאל מחדש מנעה אותו מלאבד עצמו לדעת. פתאום ניגלה לו המלאך, כשהוא עומד בין השמים והארץ. הוא רץ לאשתו וצעק: עיטפו אותי, כסו אותי! ואחרי שעטפו אותו בשמיכה בא אליו הדיבר האלוהי וקרא את הסורה 74 (אותו סיפור קשור גם בסורה 73).
ראשית סודה 74:
הוי המתעטף
קום ובשר
ואת ריבונך גדל
ובגדיך טהר
ומן הפשע פרוש
ואל תעשה טובה למען קבל גמול יותר טוב
ואל ריבונך יחל.
מכאן ולהבא תכפו הגילויים זה את זה. גם כאן אנו יכולים לומר, שדברי המסורת מתקבלים על הדעת. שהרי טבעי, כי מן החוויה הראשונה עד ששפע מוחמד כמעיין המתגבר עברה תקופה של הריון רוחני — עד שבאה הלידה המלאה. כשמוחמד מתעטף הוא תופס דרך ראשונים, שהיו מתעטפים כשדיברו במעשי מרכבה. שהתפילה וההטהרות לתפילה היו המצוות הראשונות — גם זה טבעי.
يَا أَيُّهَا الْمُدَّثِّرُ 1
قُمْ فَأَنذِرْ 2
وَرَبَّكَ فَكَبِّرْ 3
وَثِيَابَكَ فَطَهِّرْ 4
وَالرُّجْزَ فَاهْجُرْ 5
وَلَا تَمْنُن تَسْتَكْثِرُ 6
وَلِرَبِّكَ فَاصْبِرْ 7
תרגום רובין:
הוי המתכסה
קום והזהר
ואת ריבּונךָ פָּאֵר
ואת בגדיך טהר
ומן הטומאה היעָקר
ואל תחונן בחסדך לשם רווח
ביאור :
המתכסה : מפרשים שהנביא נהג להתעטף בבגדו בעת שהיה מקבל התגלות נבואית. מאידך, ההתכסות נתפסת גם כאות לפחד והסתתרות מפני מטלות הנבואה, כנרמז במסורות המספרות שבעקבות הופעתו הראשונה של המלאך גבריאל, מוחמד נס על נפשו וקרא, : כסו אותי, כסו אותי "
ואת בגדיך טהר : מפרשים שטוהר הבגדים מסמל את טוהר לב האדם.
הטומאה : מפרשים כאן כעבודת אלילים
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה
כאשר קוראים את כל 42—43 הסורות מתקופה זו ברציפות מתרשמים שבשעה שרוחו של מוחמד קמה לבשר דבר אללה, אחרי אותה הפסקה שדיברנו עליו לאחרונה, כבר נשא בחובו מחשבה דתית שלמה; אמנם, פשוטה מאוד, גולמית היולית, אך פסוקה וחטובה. יש לזכור, שמוחמד אמר דבריו מתוך מצב של הסתלקות הדעת, אך גם לאחר מצב של הסתלקות הדעת. מה שיש לפנינו בקוראן אלו הן נבואות, כלומר: דברים שמוחמד האמין כי הם דברים שניתנו בפיו ורצה שאחרים יאמינו גם הם בכך. אולם נוסף על כך, מוחמד, כפי שתמיד מסופר בביוגראפיה שלו הטיף, הוא דיבר עם אנשים, הוא הסביר, ואנו — בין השיטין, בין הסודות הקדומות והמקוטעות האלה — יכולים להבין את תוכנה של הטפה דתית זאת. נקל לראות שמלה בודדת, הנראית כאילו אין לה שום חיבור וקשר עם דברים אחרים, אינה באמת אלא פסיפס אחד בתוך המוזאיקה, שהיא תמונה ברורה ובנוייה היטב.
הדחיפה הראשונה לאמונת מוחמד היתה האמונה שבא קץ העולם ושיש להכין לכך את בני עירו. מוחמד האמין, שקץ העולם הפיסי קרב, שיום הדין הגדול בא עם תחיית המתים, היום שבו יחדל הטבע, כמו שאנו מכירים אותו, ויבוא עולם אחר. זאת רואים כמעט בכל שורה בפרקיו הקדומים של הקוראן; אלא שמוחמד לא היה כמו ה״חַנִיף״ פרט בודד- الحنيفية هي دين إبراهيم، مؤسس الديانات الابراهيمية., כי אם איש שמתחילתו היה מנהיג לפי טבעו, איש שלא חשב רק על עצמו ועל תיקון נפשו, אלא איש שקודם כל חשב על עירו ועל עמו. ואחזה אותו פלצות: הנה ליהודים ולנוצרים דרכי גאולה, היו בידיהם ספרי קודש אשר לימדו אותם איך ללכת בדרך הישרה כדי להינצל מדינה של גיהנום, כשיבוא העולם האחר, ולנו, לערבים של מכה, אין. על כן אנו רואים בראשונה אצלו אותה בהלה, שאנשי מכה אינם מבינים אותה. הם אינם תופסים על מה ולמה הוא כל־כך חרד. הם אנשים כל־כך בטוחים בעצמם. הם מתגאים ומאמינים — כפי שהוא אומר — שהונם הוא מעוזם (סורה 96, 7). הוא מדבר על איש, אשר צובר רכוש חושב שרכושו מנציח אותו ומאמין כי שום אדם ושום דבר לא יכול לו(סורה 5,90). כל אהבתם של המכאים היא רק לכסף (סורר. 102, 1), ולכן הם מרמים זה את זה, עושקים את היתום והעני, כי הם אינם יראים דבר.
כדי להינצל מן הסכנה צריך היה להכירה. לפיכך אנו שומעים שבתקופה זו מרבה מוחמד לבאר, להתרות, להעיד, שהאש תפרוץ בקרוב. הוא מזכיר את אשר שוכחים, ובשורתו אינה אלא הזכרה והסברה לבני־אדם. על כן, עיקר תוכנן של הסורות הקדומות הוא פלצות מאימת יום הדין; לא של גיהנום, אלא של יום הדין, של הרגע שבו יאבד העולם הפיסי ויתחיל עולם אחר. מוחמד מתאר אותו כאילו כבר בא, כאילו הוא היה נוכח בו. כל הפרטים נמצאים באפוקליפטיקה היהודית והנוצרית, אלא שיש כמובן להוסיף להם הרבה חומר מן התלמוד והמדרשים. תחילתו בקול שופר, כמו שכתוב בספר צפניה (פרק אי, טו—טז) כשבא התאור על יום ה׳ הגדול הקרב: ״יום שופר ותרועה״, ״יום חושך ואפלה״. השמים מתבקעים או נגולים, השמש תאסף, הכוכבים יחשכו או יפלו, כמו שכתוב בספר ישעיהו(ל״ד, ד): ״ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים, וכל צבאם יבול״. השמש תאסף — כמו שכתוב בספר יואל פרק ב׳, י. (אפשר להזכיר כהנה וכהנה תיאורים מן הספרות הקדומה, החל בספר ישעיהו וספר יואל ועד ספרות הגנוזים). ובלשון הקוראן: הרים יועתקו כבקומם ויהיו כפשתן מנופץ. הארץ פולטת את עמוסיה (כלומר: המתים קמים מקבריהם. הביטוי ״הארץ פולטת עמוסיה״ מסורה 82, 4 — מצלצל כתרגום דברי רבי תנחום מאדרעי, אמורא מהמאה הרביעית: ״וארעא תפקידיה תפלט״ — ירושלמי, (מסכת ברכות ט' ע״א). איש בורח מאביו ומאמו ומאחיו. בני־אדם רצים מקבריהם כמו בתחרות ומסתדרים חבורות חבורות, צדיקים לחוד ורשעים לחוד. אללה בא עם מלאכיו גדודים גדודים, ואז יהיו פנים צוחקות ופנים חפויות מבושה. המאזנים ־תובאנה, הפנקסים ייפתחו. ואשרי מי שיתפוס את ״ספרו״ (פנקסו) בימינו, ואוי למי שצריך להחזיקו בשמאלו. לפושעים אסור לדבר ואין הם יכולים עוד להתנצל. השליחים יהיו נוכחים והם יעידו שהם דיברו, אך הפושעים לא שמעו. ביום ההוא דביק כל אדם בשלו, ואין נפש שתוכל לעזור לאחותה, ולא תועיל בקשת רחמים ההוא.
עצם העונש על הרשעים ויסורי הגיהנום גופם אינם תופסים מקום בנבואת מוחמד בתקופה הראשונה. בתקופה זו מרוכז הכל בעצם הרקע הזה של סוף העולם ושל יום הדין הגדול.
מלבד הגמול העתיד לבוא מעיד מוחמד על אובדן הרשעים, שאינם מקבלים את דבריהם של שליחי אללה בעולם הזה. כך אבדו שני עמים ערביים (עַאד ות'מוד). אולם ביחוד משתעשע מוחמד בתקופה זו בסיפור על אובדנו של פרעה ( פִרעַון). מדוע פרעה היא הדמות החביבה עליו כדמות רשע שאינו מקבל דבר אלוהים ? — משום שהשליח המקובל עליו ביותר בתקופה זו הוא משה רבנו.