אלי פילו
מהות המנהג תיקון ליל שבועות-מקור המנהג ואיגרת אלקבץ
מהות המנהג
תיקון ליל שבועות הינו הכינוי לסדר לימוד המיועד לערב ליל השבועות, הכולל קריאת התחלות וסיומים של פרקי התורה, הנמשכת כל הלילה. על פי המסורת קיימים שני טעמים לתיקון זה: האחד, גורס כי בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן התורה, ולכן משה רבנו היה צריך לעוררם, וכתיקון למעמד התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים לקבלת התורה.
פירוש אחר למנהג, הינו מלשון "התקנה", ולפיו התורה היא כּלה, ובמהלך לילה זה מתקינים לה "קישוטים", וזאת כאמור באמצעות לימוד פסוקים שונים.
מהכתוב בספר הזוהר עולה כי מנהג תיקון ליל שבועות היה נחגג עוד בזמנו של רבי שמעון בר יוחאי (מאה שנייה לספירה). אולם, מעבר לאמור בספר זה, לא נמצאו לנושא עדויות במקורות נוספים. יחד עם זאת, חוקרים שונים מעריכים שאפשר לומר במידה גבוהה של סבירות כי התיקון נחוג לראשונה בסלוניקי בחג השבועות של שנת רצ"ג (1533).
הערכה זו נתמכת באיגרת שכתב שלמה הלוי אלקבץ, ובה הוא מתאר את ההחלטה לכנס את "החברים" ו"לנדד שינה מעינינו" כל הלילה כדי ללמוד בצוותא.
יש לציין, כי שלמה אלקבץ מתוודה באיגרת שלא הורשה לכתוב את כל מה שקרה בלילה זה, ולכן חלקים ממנה כתובים בצופן. כך לדוגמה, גיבור התיקון, יוסף קארו, אשר האמין שזכה במתת הנבואה, אינו נזכר בשמו אלא רק בכינוי "החסיד". בנוסף, פרטים מסוימים, כגון שמות הנמענים, תאריך הכתיבה ומקום הכתיבה נמחקו ממנה.
במהלך לילה זה בקעה קולה של התורה/השכינה מפיו של יוסף קארו, ואף תבעה מחבורת המקובלים לעלות לארץ ישראל. בשעות הבוקר המוקדמות הלכו החברים לטבול במקווה ולהיטהר. במהלך השנים, הפך מנהגם של חבורת המקובלים מקהילת סלוניקי למנהגם של אנשי צפת, אשר הייתה באותם הימים מרכז רוחני לכל עם ישראל, וזאת למרות התיעוד הסתום שבאיגרת.
מר"ן יוסף קארו ונסיבות פרסום איגרת אלקבץ
יוסף קארו ("קארו" – יקר בספרדית) נולד בשנת 1488, ככל הנראה בעיר טולדו שבספרד. במהלך השנים עזבה משפחתו לפורטוגל, אולם לאחר שיהודי מדינה זו אולצו להתנצר, נמלט עם בני משפחתו לארצות שבשליטת האימפריה העות'מאנית.
תחילה התגוררה המשפחה במצרים, ולאחר מכן התיישבה בטורקיה. למדנותו ואישיותו הכריזמטית של יוסף קארו, משכו אליו את חכמי קהילת סלוניקי, שנחשבה בתקופה ההיא לעיר משגשגת בה התיישבו מקובלים רבים, אשר אחד מהם היה כאמור שלמה הלוי אלקבץ.
אלקבץ וקארו, ראו עצמם כבני דמותם של משה רבנו ואהרון הכהן, ואילו בני חבורת המקובלים שלהם היו בעיניהם כבני ישראל שיצאו ממצרים, כך שתיקון ליל השבועות שערכו בשנת 1533 העניק להם את האפשרות לשחזר את מעמד הר סיני ולתקן את מעמד קבלת התורה.
חודשים ספורים לאחר תיקון זה, פרצה מחלת דבר בה איבד יוסף קארו את אשתו ושלושה מילדיו. בתום שנת האבל הוא נישא בשנית ועקר עם אשתו השנייה לעיר קטנה בבולגריה, על גדות נהר הדנובה.
בעקבות אובדנו, החל מצבו של קארו להידרדר והוא אף היה על סף מוות. בשנת 1536 הגיע מסלוניקי שלמה הלוי אלקבץ להיפרד ממנו.
ביקור זה חולל נס – בשמחת תורה החל קארו להתאושש מהמשבר שפקד אותו, כאשר הדיבור השמיימי חזר לפקוד אותו ואף הפציר בו ובאלקבץ לקיים את שבועתם ולעלות לארץ ישראל. בעקבות התגלות זו, כתב אלקבץ את האיגרת האמורה אשר מתעדת את תיקון ליל שבועות, שהתקיים כשלוש שנים לפני כן.
במהלך שנת 1536, ולאחר מסע של כעשרה ימים מנמל קונסטנטינופול, הגיעו יוסף קארו, שלמה אלקבץ ובני משפחותיהם לארץ ישראל, והשתקעו בצפת הסמוכה להר מירון, מקום קבורתם של ר' שמעון בר יוחאי ובנו, גיבורי ספר הזוהר.
לא ידוע האם ומי מבני חברות המקובלים שלהם עלו בעקבותיהם לארץ ישראל ומי נשארו בגולה, אך חוקרים רבים סבורים שעלייתם של קארו ואלקבץ הניחה את היסודות לתור הזהב של הקבלה בצפת.
ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו, לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם וכל אשר לכם שלום ". את רגשותיו ואת סיפור הדברים העלה על הכתב, ושלחם לשאלוניקי לחבריו.
בדרכו לארץ התעכב כשנתיים באדרינופולי, ובה חיבר את בפרו " ברית הלוי " וכך כותב החיד"א בספרו " בשם הגדולים ", בערכו " ועוד בא לידי " ברית הלוי " להרבה ז"ל כתב יד ובו פירוש ההגדה על דרך האמת, שחיבר לתלמידיו החכמים באנדרונופלא.
וקרה הספר " ברית הלוי " כי כרת את הברית עם חכמי אנדרפולא, ובו גם כן קונטרס מהקדמות נוראות בקבלה, ויראו ספר הברית הזה, ויזכרו ממנו שהיה נוסע לארץ ישראל, והיה לאות בינו לבינם ".
וכך כותב הוא בעצמו, בהקדמה : " על עיר גדולה לאלקים נהלני הקריה אדרי נפולי, שם הביאני ולחן בעיני השרים ותופשי התורה, גיבורי כוח עושי דבר ה' נתנני, הן כל אלה ראתה עיני מחסידותם וקדושתם וטוהר תורתם, נכספה וגם כלתה נפשי לאחותם ולהיות נמנה בחברותם דבקה נשפי….
ואכרתה עמם ברית עולם אם אשכח אהבתם תשכח ימיני, והיה כי רוח אל ישאני אל המקום אשר שם עיני ולבי, ואפרד מעליהם " במלים אלו הוא מביע את רגשות הפרידה שלו מבני הקהילה באדרינו פולי, הם מצביעים על יחסיו המיוחדים וגעגועיו אליהם. לארץ ישראל הגיע בשנת רצ"ו – 1536.
מול זקן לבוש לבן.
כאמור, לא לבד עלה, יחד עמו עלתה קבוצה מחבריו, והתיישבו יחד עמו בצפת, העיר שכבר היה בה ריכוז גדול של יהודים. יחד עם גיסו הרמ"ק – רבי משה קורדוברו, בעל אחותו, גיבשו את חבורת הלומדים והמקובלים בצפת.
חשובי התלמידים והחכמים התרכזו מסביב לרבי שלמה אלקבץ וגיסו רבי משה קורדוברו, ושקדו יחד, בייחוד בחכמת הקבלה ובתורת הנסתר.
אף שהיה הרב משה קורדוברו גיסו של רבי שלמה, החשיבו למורו ורבו, וכך כותב הוא בהקמתו לספרו " פרדס רימונים " : " ואשמע קול מדבר, עיר וקדיש מן שמיא נחית, מורי ורבי המקובל האלוקי החכם הרב שלמה אלקבץ הלוי נר"ו, ויבואני אל היכלי טירותיו, ויורני ויאמר לי בני יתמוך דברי לבך, הט אזנך ושמע דברי חכמים, ויציבו על דלתי החכמה והתבונה מתוק מדבש ונופת צופים, המהגים והמצפצפים בעמקי סתרי התורה.
מעשה רב – אהבת התורה ללא גבול.
מעשה רב
אהבת התורה ללא גבול.
הרב אסולים הי"ו
הרב אליהו אברז'ל שליט"א בצעירתו למד בישיבת פורת יוסף, אביו רצה שילמד מקצוע ואילו הרב ביקש ללמוד תורה אך אביו בשלו, בצער רב נרשם הרב לטכניון בחיפה. לאחר ששם את חפציו בפנימייה נסע משם לבית המרא דאתרא הרב יוסף משאש
זצ"ל, כפי שזכר ר' אליהו בכל ספרי הרב משאש מופיעה הכתובת, רחוב החלוץ 14 , הרב דופק בדלת בהתרגשות לראות לראשונה פנים בפנים את הרב משאש לפתע נפתחה הדלת והנה כבוד הרב משאש מופיע מולו ושואל את ר"א לשמו והיכן הוא גר? וכו', סיפר
ר"א לרב משאש שבה ללמוד לימודי חול בטכניון בגזרת אביו, אמר הרב אני בצעירותי בקושי היה לי ספרים ללמוד, אתה יש לך אהבת תורה תחזור ללימודך בישיבה ותגיד לאביך שכך פסקתי וכך הוה ואז סיפר הרב משאש את המעשה הבא. רבי יוסף היה לומד מדי חג את המסכת בש"ס העוסקת מענינא דיומא, מאחר ששנים כך נהג בקודש החל הרב משאש ללמוד מסכת מהתלמוד הירושלמי, עד שנפגש עם דף שלא הצליח להבינו כשורה אחר מאמץ רב עדיין לא הצליח הרב לפצח סוגיה זאת, הרב החליט לנסוע לעיר קזבלנקה, ששם יש מספר חניות לספרי קודש, כדי לקנות ספרים שאוליי יעזרו לו בפיטרון הסוגיה הקשה, )מרחק הנסיעה ממכנאס לקזבלנקה הוא 300 קילומטר(, אחר שהגיע הרב לעיר נכנס לחנות, המוכר רואה רב הדור פנים ומציע לו את עזרתו, איזה ספר כבוד
הרב מחפש? עונה הרב האם יש תלמוד ירושלמי עם ביאור? שמע המוכר את הנדרש ועונה, מקסימום יש לנו תלמוד בבלי, כבודו מחפש דבר שלא נמצא במדינתנו, הרב הודה למוכר ועבר מחנות לחנות, שש חנויות במספר ולא מצא את מבוקשו, משם שם
הרב פעמיו אל עבר בית המדרש ושם פגש אחד מחכמי העיר ששאלו, במה זכינו שהרב הגיע לעירנו? סיפר הרב שמחפש תלמוד ירושלמי עם ביאור ולא בנמצא בכל העיר, יעץ אותו רב לרב משאש, בגבול ספרד יש עיר נמל הנקראת טנג'יר ושם יש חכם מפורסם
סבא דמשפטים הגאון רבי מרדכי בן ג'ו זצוק"ל, כל שדר"י ארץ ישראל שמגיעים לביתו מביאים עימם מתנה לרב ספרי קודש מארץ ישראל וכידוע שלרב יש ספריה ענפה אולי כבודו ימצא אצלו את מבוקשו, הרב משאש נסע מקזבלנקה חצי יום לטנג'יר, נכנס
הוא לחדרו של ר' מרדכי, שאל ר"מ ברצונו של האורח, ביקש הרב משאש האם יש לכבודו תלמוד ירושלמי עם ביאור? ענה הרב קיים בספרייתי, אך איני יכול להראות לכבודו לפי שיש מנהג חכמי המערב שמקיימים את הפסוק עת לעשות לה' הפרו תורתך, וכך מעלימים תחת גלימותיהם ספרים רבים, קרא הרב לשמש וביקש מהרב, כבודו יתלווה עימו בלימודו בספר, עיין הרב בספר והנה ראה שמפרשי הירושלמי עומדים על הקושיא שעליה הרב התקשה, צהלה עלתה על פניו של הרב, הודה הרב לרבי מרדכי בן ג'ו רב
העיר ונפרד לשלום. משם הרב נסע לעיר קזבלנקה והתעכב זמן מה, שם פגש הרב אחד מגברי העיר ששאלו, כבודו מה עושה בעירנו? סיפר הרב על מבוקשו, אמר לו הגביר כבודו לא צריך לקנות תלמוד ירושלמי אני אתן את הסט חינם אין כסף לרב ביודעי
שהרב ילמד בספרים מעמוד הראשון ועד העמוד האחרון, שאל הרב מהיכן השגת את תלמוד הירושלמי? סיפר הנגיד שנפטר הרב בן ג'ו רב העיר טנג'יר, וקנה מידי היורשים את כל הספרייה, והנה העשיר נתן שטר לכבוד היורשים בבקשה ליתן לידי הרב יוסף
משאש את סט התלמוד הירושלמי, נסע הרב משאש שוב חצי יום לטנג'יר הגיע לידי היורשים, קבלו את השטר אך נענה בשלילה, יש לנו מנהג שלא מוצאים דבר מבית המנוח עד תום שנה, נפרד הרב מהם וחזר לקזבלנקה ומשם למכנאס, לאחר שנה חזר את המסלול הארוך הזה שוב פעם, וכל זה בגלל אהבתו לתורה, לימים הוזמן הרב יוסף משאש לשכונת בקעה שבה מכהן הרב אליהו אברז'ל כרב השכונה, ניגש הרב אברז'ל לרב משאש ואמר לו, בזכות כבודו הגיעני עד הלום..
חג השבועות ״וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים״ (שמות, לד, כב)
חג השבועות
מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון
״וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים״ (שמות, לד, כב)
הכתובה בין ישראל לתורה
חודש סיון
חג השבועות הוא חג מתן תורה, חל בשישה בסיון והוא גם השני לשלושת הרגלים ושני לחג הפסח בסדר חגים וזמנים. מקור השם סיון במלה האשורית ״סיונו״ שלפי ההשערה, פירושה: להט השמש. בחודש סיון, קציר החיטים בעיצומו. גם בלוח החקלאי העתיק שחלק ממנו נמצא בתל־גזר (ע״י רמלה) שייך סיון לחודש הקציר, ומגילת רות שאותה אנו קוראים בשבועות, מספרת גם היא על זמן קציר חיטים. חודש סיון, מזלו־תאומים, רמז למשה ואהרן שעל ידם ניתנה התורה לעם ישראל .
שמות לחג השבועות
יום ב׳ בסיון נקרא ״יום המיוחס״ לפי שעומד בין ראש חודש ובין שלושת ימי ההגבלה, שכן ביום זה חל תמיד יום הכיפורים הבא זאת בנוסף לשמות הרבים שבהם זכה חג השבועות: חג הביכורים, חג ביכורי קציר חיטים, חג הטנא, חג־העצרת, רגל, חגא דשבועיא (מנחות סה־עא) וחג החמישים על שום שחל חמישים יום לאחר יום ראשון של פסח. מאחר וחג זה זכה לשמות וכינויים רבים בקרב כל שבטי ישראל, הוא גם משופע ועשיר במנהגים רבים.
הערת המחבר : בקרב יהודי פרס, בוכרה ואפגניסטאן, חג השבועות נקרא ״מועד גול״־חג השושנים או הוורדים. אצל יהודי כורדיסטאן, הוא נקרא: ״עיד א־זייארא״ (חג העלייה לרגל). יהודי תימן מכנים את ליל שבועות, בשם ״לילת אלקדר״ (ליל הגבורה) או ״ליל הערכין״. הוא גם נקרא אצלם, ״לילת לקראייא״, כמו יהודי מרוקו. יהודי חלב שבסוריה קוראים לחג זה ״עיד אל־ ענצרא״. יהודי עדן מכנים אותו בשם ״א־נרגיל״ (אגוזי הודו). ראה על־כך: במערכה גליון 12, עמי 11 וכן גליון 185, עמי 13 ; אלמאליח, מנהגי חג שבועות: יהודי תוניסיה קוראים לליל חג השבועות ״ליל מביתא״ ליל שמורים או ״ליל משמרה״; ראה: ספר החג והמועד, עמי 315, שבועות בתימן מאת יוסף קאפח.
שבת כלה
השבת שלפני חג השבועות נקראת שבת כלה, משום שהתורה שהיא בבחינת ״כלה״ הרומזת לעם ישראל שהוא ״החתן״ המיוחד והנעלה היוצא לקראת כלתו ובחירת לבו־התורה.
הרבנים נוהגים לדרוש בשבת זו בבתי־הכנסת, כמו שעושים בשבת הגדול ובשבת שובה. על־כן משוררינו חיברו כמה פיוטים לכבוד החתונה של התורה ההדורה. גם כתובה חוברה לכבוד החתן והכלה ונקראת ברוב עם ועדה בבית הכנסת, בשעת הוצאת ספרי התורה ביום החג. אחרי קריאת הכתובה יוצאים כל המתפללים בשירה וריקודים כמו ביום שמחת תורה:
ירד אל חי על הר סיני,
נתן תורה להמוני,
עלה משה לשמים,
הביא לוחות שתיים,
כבד אביך ואמך,
ולמען ייטב לך,
לאמר אנכי ה׳,
ביום שאמר אנכי:
בלי לחם ובלי מים,
שמתחילים באנכי:
למען יאריכון ימיך,
כי כן ציוה באנכי:
הטוב שבחגים
חג השבועות הוא החג החביב מבין שלושת הרגלים, כי הוא נופל בימי הירק והפרחים, ובראשית פירות האילנות.
הוא גם החג הטוב שבחגים, משום שהאדם אינו מוגבל בו כמו ביתר שני החגים פסח וסוכות. האדם יכול לאכול כל מה שתאווה נפשו, וגם לאכול בכל מקום שירצה. לא כן בפסח, אף על־פי שהוא נופל בחודש אביב וגם זמן חרותנו, אבל האדם מוגבל בו, אינו יכול לאכול מה שתאווה נפשו, בגלל החמץ־ ״כל חמץ לא יאכל בו״. אותו הדין גם לגבי חג הסוכות, אמנם הוא חג יפה ונעים, יש בו אסיף הפירות, ארבעת המינים, שמחת תורה ועוד שורה של מאורעות וטכסים, אך הוא גם־כן מוגבל, ואין אנו יכולים לשבת לאכול בכל מקום, כי אם בסוכה, לכן זאת הסיבה שאוירתו של חג השבועות אופפת את היהודי בעולם, לא רק בבית־הכנסת בלבד, אלא גם בבית וברחוב.
אחד המנהגים שנהוג בבית, בחוג המשפחה, הוא ״חתונת הקלף או הכתב״ ובהגה המוגרבית הוא נקרא " אל ערוס דל כתאייב " , עליו כבר סופר. מנהג נוסף שנהוג בבית, הוא תיקון ליל שבועות .
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – י. בן עמי- ר' דוד הלוי דראע
לי קרה מקרה. כאשר התינוק נעצר ברחם אשתי אמרו לי שיש ׳טאלב׳ אחד שיודע לכתוב. זה היה גרמני. חמישים ושש שנה היה בתאפילאלת. הוא היה מתחזה לערבי. היה משרת את המוסלמים כחזן והיה כותב. בא מוסלמי ואמר לי שישנו טאלב היודע לכתוב לאשתי והיא תלד תיכף ומיד. הזמנתי אותו. סיכמנו שאני אתן לו אלפיים ריאל. ביום השלישי שאל אותי אם יש לי יין. אני ראיתי את עיניו הכחולות. בשם אלוהים ובאבא הקדוש ר׳ דוד דראע הלוי. הוא תמיד מקדים תרופה למכה. עניתי לו שיש לי יין. אמר לי שלא אתן לו כסף ושרק אתן לו יין במשך חודש ימים בהם יסתובב. הוא ביקש לאכול אתי ארוחת צהריים ואגיש לו בקבוק יין כל יום. והוא הבטיח שאשתי תלד. כך היה. בשבוע השלישי התחיל לשאול אותי כמה ימים אני נמצא במקום, מה אני עושה, מה דעתי על הקאייד. אני הבנתי אותו שהוא מרגל. ביום רביעי הלכתי למושל גוטייא. מסרתי לו שיש אצלי מרגל. סיפרתי לו שהבאתי יין מדמנאת. ביום רביעי היינו אוכלים ארוחת צהריים ושני שוטרים הגיעו ועצרו אותו.
רבי דוד הלוי דראע עליו השלום. לא פשוט שפתאום נודע שמו ברבים. אף אחד לא ידע עליו שם במשך חמש מאות שנה. הוא מתאמגרות. שם הלך לאסוף נדבות. בתאמגרות, זה היה נמצא במדבר בכיוון סודאן. היתה לו ישיבה. הלך לאסוף נדבות. בא מסביליה והגיע למקום בו הוא קבור עכשיו. היה בתאמגרות, שם ביטל אלוהים גזירה על היהודים. מספרים שם על מקום בשם עשרה בתוך קבר אחד. היתה גזירה, כאשר החליטו הערבים להיכנס לשכונת היהודים ולהרוג אותם. הרב של המקום, עליו השלום, התחבא עד שמלאך מהשמים העלה אותו והם נשארו תשעה. אמר להם: הנה כלי זין. וזה היה בערב שבת. והיה להם עבד שלהם. אמר להם: שמעו, הורידו דלי לבאר. אם הדלי יהיה מלא דם, קיראו שמע וליבשו את התכריכים האלה. ירדו להם עשרה תכריכים מן השמים. וגם העבד שלהם, הוסיף, יזכה עמכם. ואם הדלי יעלה מלא מים, התחילו להכות. הורידו את הדלי בפעם הראשונה, עלה מלא דם. גם בפעם השנייה והשלישית. אז נכנס האויב וטבח את כולם. הלכו לחפור כדי לקבור אותם. מה עשה אותו עבדו קוראים לתאמגרות עשרה בקבר אחד. אף אחד לא יכול להיכנס לשמה. אני ניסיתי. הגעתי עד דראע ולא יכולתי להמשיך כי אני אוהב לבקר בכל המקומות הקדושים. כאשר התקרבתי שלושה ק״מ מהמקום פתאום עלתה להבה, סופת חול ואבנים, כמו שסיפרו לי. חזרתי. אותו עבד היה קובר עשרה בכל קבר ובקבר האחרון כאשר ראה שהאויב בא, קבר את עצמו. וכל הקברות נגנזו והעבד עלה השמימה איתם. עליהם השלום. בא ר׳ דראע הלוי לדראע כדי לחולל ניסים ליהודי דראע. הם היו גרים באיית אל כאתיב. היו הרבה. היה שבט ערבי בשם איית אל עללא. כל שנתיים שלוש היו המוסלמים באים לשדוד את היהודים. יהודי אחד אמר בלבו: על אותו דקל אני תמיד רואה שתי יונים, כי באותו זמן לא ראו את מצבת קבורתו של הקדוש עליו השלום. ראו רק דקל. ראה היהודי שתי יונים. אמר בלבו שבוודאי יש משהו כאן. המוסלמים באו פעם לאותו רב ואמרו: רבי, בעוד חודשיים יבוא האויב לשדוד אותנו. ענה: אתם לכו להשתטח על קבר הקדוש שלכם ואני חושב שיש קדוש מתחת לדקל הזה, אני אלך להשתטח שם. כך היה. כאשר התחיל לקרוא תהילים, פתאום עמד לפניו הקדוש, אמר לו: אני ר׳ דוד הלוי בן ר׳ שמואל הלוי. באתי מתאמגרות וזה חמישים שנה שאני קבור כאן, ואף אחד לא יודע. אני מבקש ממך שתמסור עלי ליהודי דמנאת. ספר להם עלי והנה הנס שאני הולך לעשות למענכם. האויב מתכונן לשדוד בעוד שלושה ימים ואני אציל אתכם. הביאו הזקנים המוסלמים שור. שחטו אותו על קבר הקדוש. על ר׳ דוד דראע הלוי. ושור אחד שחטו על סידי בראיים בו עלי. לאחר שלושה ימים הגיע האויב. הרימו את עיניהם וראו שני סוסים. ר׳ דוד הלוי רוכב על סוס אחד ואיתו עבד וזה השני לא ידעו אם זה רב או לא, רוכב גם הוא על סוס. נתן את המקל שלו, ופתאום כל האבנים של המקום התגלגלו על האויב. מאז ידעו עליו היהודים וזה לפני הרבה שנים עד שעלתה על מצבתו שכבת אדמה בת שמונה מטר.
רבי דוד דראע הלוי, עליו השלום. אני זוכר פעם היה אחד בשם יצחק אלעאנקרי. היהודי הזה היה עיוור, מסכן. הוא היה מנטיפה. הוא היה עיוור, צולע, מצורע. קיבל את כל המומים שיש בעולם. המסכן. אחד יעץ למשפחה שיש רב גדול עליו השלום, קבור בדראע. קחו אותו לשם. אם לא יהיה בריא שמה אז אין לו לחולה שום תקוה. לקחו אותו בני משפחתו לשם. קשרו לו את רגליו וידיו. שמו אותו תחת הדקל. הדקל הזה, כמה שאנשים מביאים נרות ומדליקים, זהו כמו שאתה שופך עליו מים. הדקל מתחיל להיות ירוק, ישתבח שמו לעד. טונות של נרות, כאילו שאתה נותן לו מים. אני חוזר לעניין שלנו. היהודי הזה, כל אחד היה בוכה ואומר: ר׳ דוד הלוי, למענך ולמען ה׳ שבשמים, תרחם עליו. תבקש שבזכותך שישלחו לו רפואה שלמה מהשמים. למחרת זה שהיה צולע, היה הולך ברגל. והעיניים נפקחו לו. אמרו לו: מה זה? ענה שזה כך וכך. מאותו יום, מי שלא ראה את שמחת החיים שלו. אנשים התחילו לשתות ולהשתכר. העניים היו שמחים. כל אשה אומרת: יא סידי, למען אלוהים, למען התורה שלך. אני עקרה, אין ילד, ובאותו לילה כשיוצאת מהצדיק עליו השלום כבר מתחילה להיות בהריון. והאנשים, מי שהיה חס וחלילה צולע ומי שהיה הולך לרבי בלי זריקות, היה מתפלל והקב״ה היה שולח לו רפואה שלמה. עוד סיפור על אלעאנקרי הזה. כשהיה נכנס לחדר, לקדוש, כולם היו מקבלים אותו בסבר פנים יפות. היה אוכל ושותה.
מקבל כל מה שרוצה. אתה לא יכול לסרב לו. הוא נהג לשתות הרבה ולא קורה לו כלום, בלי עין הרע. עליו השלום. הבן-אדם הזה, הקדוש נתן לו כוח גדול. אנשים היו מכבדים אותו. אומרים למען הצדיק שריפא אותו. אין מה לדבר, נותנים לו מתנות , בגדים, כסף. רק שייכנס. בסוף הכינו לו בחורה. התחתן איתה. בחורה מר׳ דוד דראע הלוי. נולד לו בן. קראו לו בשם דוד, על שם ר׳ דוד דראע הלוי. הרבה עשו למען הילד. היו מחבבים את הילד כמו את האב. נתנו לו כל מה שרצה. אוכל שותה והכל. עליו השלום. היהודי הזה אלעאנקרי. אף פעם לא חזר לנטיפה, הוא גר בצדיק. הכל שמה — בנו היה איתו. כאשר הבן הגיע לגיל שש, הוא התחיל לשבת ליד הקבר של הרב עליו השלום. האנשים התחילו גם לכבד את הילד. אף פעם לא יצא מאיזור הקדוש ואם יצא חזר מיד. הקדוש הזה קראו לו מול אג׳באל אלכדאר והיו אומרים: ׳ואחד ג׳באל פחכאמת אלגלאוי / פיה ואחד סביב תאי אידאוי / וישמו ר׳ דוד דראע הלוי׳ (התרגום: יש הר במחוז של אל גלאוי / שם יש רופא המרפא / ושמו ר׳ דוד דראע הלוי).
Anidjar-Anfaoui-Angel-Annabi-Annakab
ANFAOUI
Nom patronymique arabo-berbère indicatif, comme la majorité des noms se terminant en I, d'une origine: ethnique de l'ancienne ville d'Anfa sur la côte atlantique du Maroc, fondée par les Phéniciens et occupée ensuite par les Romains. La ville devait son nom à sa situation au sommet d'une colline (anfa signifie en berbère, colline) dominant la côte. La ville fut totalement détruite par un tremblement de terre au XVIIIème siècle. Elle fut reconstruite au début de la seconde moitié du siècle par le sultan Sidi Mohammed dans le cadre de sa politique d'ouverture au commerce avec l'Europe. Sa forteresse blanche au sommet de la colline, visible de très loin en pleine mer, lui avait valu chez les marins espagnols, le surnom de casa blanca, la maison blanche, qui a donné son nom à la grande metropole marocaine: Casablanca. Intégrée dans la ville métropole, Anfa est aujourd'hui le quartier le plus chic et le plus verdoyant de Casablanca. Le nom figure sur la liste Toledano des patronymes les plus usuels au Maroc au XVIème siècle. Au XXème siècle, le nom qui n'était porté qu'au Maroc, semble avoir disparu, à preuve que, comme les civilisations, les noms sont mortels.
DINAR et MOCHE: Notables de Fès, ils figurent parmi les signataires de la Takana des Tochabim de 1550
ANGEL
Nom patronymique d'origine espagnole, l'ange, particulièrement répandu dans les communautes sépharades des Balkans, de la Bulgarie à la Turquie. Autre orthographe:Engel Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie
ANNABI
Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de la ville de Bône en Algérie, qui abrita dans le passé une importante communauté juive, célèbre pour son sefer Torah miraculusement récupéré de la mer, la Ghriba de Bône. La tradition rapporte que tous les les essais Musulmans et des Chrétiens pour récupérer une épave ayant échoué, les Juifs s'y essayerent et réussirent. Ils découvrirent alors un Sefer Torah attaché à des planches qui avait ete sans doute jeté à la mer au moment de l'expulsion d'Espagne. Le Sefer Torah fut porte en grande pompe à la synagogue, qui porta désormais le nom de la Ghriba, l'isolée. La communaute de Bône s'est toujours distinguée jusqu'au vingtième siècle parle ferveur de sa vie religieuse. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie
ANNAKAB
Nom patronymique d'origine arabe indicatif d'un métier: le ferblantier – textuellement le faiseur de trous – artisanat typiquement juif dans l'ancien Maghreb. Autres orthographes: Nakab. Annaquab, Ennaquab. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement au Maroc (Meknès, Fès).
RABBI MESSOD: ANNAKAB
Rabbin à Meknès à la fin du XVIIIème siècle. In des signataires d'une question de la Halakha adressee par la communaute de Meknes aux rabbins de Fes en 1728
Rabbi David ANNAKAB
Rabbin a Meknes au debut du XVIIIeme siecle
DAVID ANNAKAB
Musicien et chanteur de musique de populaire marocaine à Jérusalem, natif de Meknes où il s'était acquis une grande celebrite avant sa alya en Israel
ANIDJAR
Nom patronymique d'origine hébraïco-arabe, indicatif d'un métier: le menuisier, le charpentier, porté chez les Juifs et les Musulmans. Cet appelatif est très ancien, déjà porte du temps du Talmud, les grands maîtres aimant se donner le nom de leur artisanat, sous forme araméenne de Naggara. C'est sous cette forme qu'il est resté dans les communautes orientales, illustré par le plus grand poète hébraïque après l'expulsion d'Espagne: rabbi Israël Nagara qui vécut en Terre Sainte et en Syrie au XVIIème siècle, contemporain et ami de rabbi Abraham Azoulay de Fès. Le nom est attesté au Maroc au Xllème siècle el un grand nombre des membres de cette famille s'installèrent ensuite en Espagne, dans les Baléares, dans l'ile de Majorque, fuyant les persécutions des Almohades. A la suite des persécutions de 1391, qui frappèrent particulièrement les îles Baléares, les survivants trouvèrent refuge principalement en Algérie et en Tunisie. Autres formes: Nizard, Najjar. Nadjar (voir Nadjar). Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Tanger. Tétouan, El Ksar, Arzila, Meknès ), en Algérie et en Tunisie.
- MORDEKH Y :
Célèbre rabbin de Majorque qui trouva refuge en Tunisie au cours des persécutions de 1391. N'y trouvant pas de centre d'études, il se résigna à revenir aux Baléares où avait subsisté une importante communauté très pieuse. Mais de nouvelles persécutions s'abattirent sur la communauté en 1435, et il fut contraint de se convertir de façade pour avoir la vie sauve. A la première occasion, il s'enfuit de l'ile or revenir ouvertemnet au judaisme a Alger
MOSES:
Cheikh de la communauté de Tanger à la fm du siècle dernier. Il fut élu au Comité de la Communauté, la Junta, au cours des premières élections au suffrage universel, organisées dans la capitale diplomatique en 1891.
REUBEN:
Président de la communauté d'Arzila, dans le nord du Maroc, dans les années soixante.
תיקון ליל שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
תיקון ליל שבועות
הכתובה בין ישראל לתורה
רווחת אמונה בעם ״שבכל שנה ושנה חייב היהודי לראות את עצמו כאילו הוא קיבל את התורה מהר סיני, על־כן, רוב האנשים נהגו לטבול במקווה טהרה ללבוש בגדים לבנים, לאכול את סעודת החג וללכת מיד ״אל־לקראייא״(ללימוד). בליל זה, נהוג להיות נעורים כל הלילה ולעסוק בתורה, כפי שמעיד על כך הזוהר (פרשת אמור) ״חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי לליא והוו לעאן באורייתא״ (החסידים הראשונים לא היו נמים בלילה הזה והיו עוסקים בתורה), לכן הוא נקרא בפי יהודי מרוקו, לילד לילת אלקראייא די שבועות – לאמר-ליל הלימוד של שבועות, או ליל תיקון שבועות. יש גם סידור מיוחד לכך, בשם קריאי מועד, בו מרוכזים: לימוד ליל שביעי של פסח, ליל שבועות וליל הושענה רבא.
כאמור, אחר סעודת ליל החג, מתכנסים בבתים, בעלי אסופות וסתם עמך ועורכים שם את התיקון (הלימוד). בעלי־בתים שנהגו לערוך את התיקון בבתיהם, היו בדרך־כלל אנשים אמידים וממשפחות מכובדות ורובם היו בעלי בתי־כנסיות, הם הזמינו את מתפללי בית־הכנסת שלהם, ובני משפחותיהם.
הלומדים, זקנים וצעירים, עוברים על כל פרשות התורה, תחילה וסוף של כל פרשה, קיצור ספרי הנביאים והכתובים, סדר תרי״ג מצוות ובחצות הלילה, קוראים קריאת שמע בכוונה, טועמים משהו מהמזונות שהונחו על השולחן, לוגמים גם מעט קפה או תה, ומיד אחר־כך, עוברים לתורת הנסתר, וקוראים את האדרא רבא. הזקנים הרגילים בלימוד הזוהר היו נראים כשקועים במעמקי ״הקבלה״ ובמיוחד הזקנים יוצאי הרי האטלאס, שהיו ברובם ״אנשי רזין׳ ושיננו ממש את הזוהר בעל־פה.
גם חלקן של הנשים לא נגרע בלילה זה והן מגישות תה, קפה מגדנות ופירות וכל מיני תקרובת ללומדים במשך הלימוד, שייטיבו את ליבם. לאחר הלימוד, נערכת סעודה קלה, לכבוד התנא ר׳שמעון בר־יוחאי, אליו מייחסים את ספר הזוהר, שאותו קוראים במיוחד בערב זה.
בבתים שבהם התקיים ״תיקון ליל שבועות״, בעלת־הבית שלחה בבוקר לקרובי המשפחה שלא באו ללימוד, קומקום תה ושני כעכים גדולים (מאפה ביתי), כדי שיטעמו גם הם מסעודת מצווה הקרוייה בפי־כל – סעודה דל קרייא – (סעודת הלימוד).
במכנאס, כמה בעלי־בתים נהגו לערוך ״תיקון ליל שבועות ״ גם בליל השני של החג. בלימוד הזה, נהגו כמה יראים ידועים בעיר, לבוא ללמוד שנית כל הלילה. ״תיקון ליל שני״ של שבועות, היו רגילים לערוך אותו בביתו של יהודי זקן, מאוד מוכר כירא שמים בעיר בשם יצחק בוטבול ז״ל. גם בלילות שישי, איש זה היה עורך תיקון לימודים בביתו (תיקון כרת).
יהודי מרוקו לא יוותרו כלל על הלימוד של ליל שבועות. גם ילדיהם הקטנים יקחו אותם עימהם ללימוד, כי יודעים הם ״שמי שלא ישן בלילה זה ועוסק בתורה, מובטח לו שישלים את שנתו ולא יארע לו כל נזק״(מגן אברהם).
בסיום הלימוד, פוצחים כל המשתתפים בפזמון נאה ומרגש, כאשר בעל־ הבית מוזג לכל אחד ואחד:
מלכא שלים הורמו דעושנין, שליט בעיל ותחותרעו דידיה,
הדיוך עביד לסגי מטול חסדי, זיווי נהירין לון בבוצינין,
כל עלמין אחסין בתיקונין, ומשגחין כולהו ליחודיה,
תדיר זריזין על קיימוהי, זאעין ודחלין מן קדמוהי.
לאחר אמירת הפזמון ולגימת הכוסית לכבוד התנא מחבר הזוהר, פוצחים כל הנוכחים בשירה אדירה, בפזמון:
ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך,
ירוץ עבדן במו אייל, ישתחוה אל מול הדרך,
בי יערב לו ידידותך.
ואחריו הפיוט ״בר־יוחאי״
חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.
חוכרים, אנשי פיננסים, רופאים, יועצים דיפלומטים.
בדרך כלל, השכבה הגבוהה ביותר מבחינה כלכלית בחברה זו הייתה מורכבת מאנשים בעלי הון שנצבר מפעילות מרכזית או מירושה, או מאנשים המקורבים לשלטונות המרכזיים או המקומיים, אשר מעמדם העניק להם יתרונות כלכליים מובהקים.
בסוג הראשון אפשר לכלול אנשים בעלי יוזמה וכישרון, אשר עשו הון רב תוך סיכון עצמי ניכר, בעיקר בתחום החכירות הגדולות. היהודים התמודדו על זכות החכירה של הכנסות ממסים שונים ומגוונים באזורים שונים של האימפריה העות'מנית. אחרים חכרו את הכנסות בית המכס של נמלי איסטנבול או אלכסנדריה, את מכרות באנטוליה ובבלקנים, את בתי הטביעה של הכסף במחוזות שונים – ועוד כהנה וכהנה.
סכומי הכסף המזומן שהיה עליהם להשליש לשלטונות עם הזכייה בחכירה היו עצומים, והיה עליהם להפקיד גם ערבויות ובטחונות. לעתים מזומנות הם עשו זאת בשותפות עם יהודים אחרים או עם נוצרים ומוסלמים.
זכייה בעמדות מפתח כאלה ( כגון : מסי הנמל והמכסים של אלכסנדריה או איסטנבול ) שימשה קרש קפיצה להכנסות נוספות ולפעילות כלכלית נרחבת בתחומים מסחריים שונים. חוכר כזה היה מעסיק בשירותו עוזרים ופקידים רבים.
כך, דרך משל, בסידרוקאפסי אפילו שפת הכורים ומונחיהם הושפעו מן החכירה המתמדת של החוכרים היהודים ועוזריהם, והיא הייתה מושפעת בביטויים קשׂטילייאניים ועבריים. בצד החוכרים היו מנהלי חשבונות, מוכסים, בודקים, מפקחים וכדומה – כולם תלויים בחוכר וממלאים אחר דבריו.
אין פליאה אפוא, שאנו מוצאים קהלים שבהם שווה רכושו של יחיד אחד יותר מרכוש כל הקהל, ושווי המס שעליו לשלם על פעילותו הכלכלית עולה כמה וכמה מונים על זה של כל יושבי הקהילה גם יחד.
לא אחת היו חוכרים אלה מטרה לאיבת השלטונות המקומיים או המרכזיים, לשנאת הנוצרים המקומיים או הסוחרים האירופים, ואף לשנאת ההמון המוסלמי הנבער, והם נרצחו או הוצאו להורג בתוֹאנות שונות
בשיא פעילותם מימנו רבים מהם חלק מהוצאות הקהילות ומוסדותיהן התרבותיים והסיעודיים, תרמו תרומות לטובת הנזקקים ותמכו בלימוד התורה ובתלמידי חכמים.
לבד מן החוכרים למיניהם היו יהודים רבים אשר שימשו בתפקידים כלכליים ומדיניים מרכזיים ; אלה זכו להשפעה רבה בזכות קרבתם לשלטונות. באימפריה העות'מנית זכו היועצים הפיננסיים בחצר המלוכה והנציגים היהודים של החוכרים או בעלי המונופול המוסלמים, להשפעה מדינית וכלכלית גדולה.
יהודים רבים שימשו כמתורגמנים לשלטונות או שירתו את הנציגויות הדיפלומטיות והמסחריות האירופיות. תפקיד הרה כסנה זה הביא עימו ברכה רבה לנושאו, בזכות המעמד המיוחד שהעניק לו והתועלת הכלכלית שגרר עימו.
עשרות יהודים משמשים כרופאים בחצר הסולטאן במאות ה-16 וה-17, ובזכות קרבתם לאישי השלטון או לבני ביתו של הבולטאן ( נשיו, ילדיו, סריסיו, הפקידים וכו…) זוכים להשפעה רבה ולהכנסה נכבדה.
יהודים לא מעטים מעורבים מעורבות עמוקה בפעילות הדיפלומטית של הסולטאן התורכי והם זוכים לתפקידי שגרירים בארצות נוצרים. יש מהם המושכין בחוטים בחצר הסולטאן, והכל, ( כולל מעצמות אירופיות ), חפצים בקרבתם.
בשעת משבר הם מבקשים לסייע לאחיהם הנתונים המצוקה זו או אחרת : לא אחת הם מוגלים, מוצאים להורג או נעלמים לפתע, כדרכם של חצרנים במשטר של סולטאן יחיד אבסולוטי מסוג זה, כאשר הכל נאבקים על חסדו של השליט.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Une quarantaine de personnes, issues dans leur quasi-totalité des kibboutzim, furent ainsi sélectionnés. Les trois premiers émissaires arrivèrent en septembre 1943 en Tunisie, libérée depuis mai 1943 de l'occupation nazie. Au Maroc, les deux premiers émissaires, Yigal Cohen et Caleb Castel, arrivèrent en octobre 1944, en uniformes d'officiers de renseignements de la France libre. Ils
avaient en effet bénéficié des excellents contacts noués par les milieux sionistes de Palestine avec les représentants de la France libre à Beyrouth et à Jérusalem, lesquels, en ternies plutôt délicats avec les Britanniques, n'étaient pas mécontents de jouer un mauvais tour à ceux-ci. Yigal Cohen et Caleb Castel purent constater les changements intervenus au sein du judaïsme marocain et notèrent dans leurs Mémoires : « Les émissaires d'Erez Israël ont été comme l'allumette qui a rallumé la braise de l'amour et de la nostalgie de Sion pour la transformer en flamme qui devait par la suite déraciner la diaspora nord-africaine. »
Bien que toujours juridiquement considérée comme une simple section de la Fédération sioniste de France, la Fédération sioniste marocaine avait trouvé dans l'occupation de la France métropolitaine le motif lui permettant d'entrer directement en contact avec l'Organisation sioniste mondiale. En 1946, elle fut élut comme secrétaire général un Juif marocain, Prospcr Cohen, anclen instituteur dans une école de l'Alliance Israélite universelle devenu avocat.
Prosper Cohen avait participé, en tant que représentant du judaïsme marocain, à la conférence organisée à Atlantic City, aux États-Unis, par le Congrès juif mondial, une conférence qui s'était clairement prononcée pour la création d'un État juif en Palestine.
Prosper Cohen joua un rôle déterminant dans la maturation du mouvement sioniste marocain, notamment grâce au journal dont il fut le premier rédacteur en chef, Noar, organe de l'association Charles-Netter.
Après des élections houleuses qui illustraient la difficulté du placage sur le judaïsme marocain des querelles entre les différents partis sionistes, le mouvement sioniste marocain désigna quatre délégués pour le représenter au Congrès sioniste de Bâle, le premier depuis la fin de la guerre, qui se tint du 9 au 24 décembre 1946 : Prosper Cohen, affilié aux révisionnistes, Maurice Timsit, membre du Mizrahi religieux, et deux délégués indépendants, Joseph Lévitan et Paul Calamaro. Lors du Congrès, ils firent adopter une résolution en faveur de l'immigration en provenance du Maroc.
Une immigration à l'origine très limitée en raison du nombre restreint de certificats distribués par l'Agence juive et initialement réservés aux réfugiés juifs européens installés au Maroc, dont bien peu se décidèrent à gagner la Palestine, préférant soit revenir en Europe, soit partir pour les États-Unis.
Non sans d'âpres discussions, lesdits certificats furent « rétrocédés » au mouvement sioniste marocain et attribués à des mouvements de jeunesse sionistes proches du courant sioniste socialiste.
Les dix premiers certificats furent ainsi attribués, entre autres, à Élie Moyal de Salé, futur vice-ministre des Télécommunications, au peinte paysagiste Shaul Zvi Zini de Sefou et au peintre Moshé Gabay de Casablanca. Arrivés en Palestine, ils furent dirigés sur le kibboutz Beit Hashita, où ils retrouvèrent de jeunes Juifs originaires de Tunisie et d'Algérie avec lesquels les relations furent plutôt conflictuelles. Si les Tunisiens firent sécession pour fonder le kibboutz Régavim, les Marocains, après bien des difficultés, créèrent celui de Tseelim dans le Néguev.
D'autres immigrants marocains, arrivés ultérieurement, fondèrent le kibboutz Yotvata, non loin d'Eilat, sous la direction d'Eliezer Avitan, l'un des pionniers du sionisme marocain.
Les quelques bénéficiaires de certificats d'immigration eurent d'ailleurs les plus grandes difficultés à quitter le Maroc en raison du refus des autorités françaises de leur delivrer des passeports et des visas de sortie. Si l'Agence juive voulait attirer des immigrants, elle devait donc trouver le moyen de contourner ce double obstacle : à la sortie du Maroc et a l'entree de la Palestine. Certes, il y avait le précédent de l'alyah clandestine : Europe, mais la situation était totalement différente au Maroc. En Europe, les candidats a l'immigration étaient des rescapés de la Shoah, enfermés dans des camps de « personnes deplacées » et donc « disponibles » pour une aventure périlleuse. Au Maroc, il s'agissait :de déraciner des familles installées dans le pays depuis des siècles et qu'aucun danger ne semblait menacer
?Les événements antijuifs de Demnat furent-ils une exception
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
Le rabbin Yossef Messas raconte qu'en 1903, la ville de Meknès fut envahie par des cavaliers qui brûlèrent, tuèrent, abusèrent des jeunes filles, en enlevèrent des centaines et pillèrent les entrepôts. Des Juifs se défendirent par les armes alors que la majorité des autres luttèrent en lisant le livre des psaumes ou en répétant des versets appelant à l'intervention divine. La même scène se reproduisit en 1910 jusqu'à l'arrivée des Français. Il raconte également : « La tribu des Amhaous vouait aux Juifs une haine implacable… Nos méchants voisins encouragés par l'Alliance de Moulay Abdelhafid avec cette tribu, commencèrent à battre tout Juif qui s'aventurait sur leur chemin. Ils lui étaient la calotte, la jetaient par terre; sous ses yeux y déversaient leur urine et le forçaient ensuite à la remettre sur la tête, crachant sur lui et l'insultant. Et lui était tel un sourd qui n'entend pas, un muet qui ne parle pas… »
Au début du XXe siècle, le Pacha de Marrakech ordonna aux Juifs d'enlever leurs souliers une fois sortis de l'enceinte du Mellah. L'intervention de l'Alliance Israélite Universelle auprès du représentant du sultan à Tanger en 1904 permit d'abroger ce décret. Dans le courant de la même année, une émeute locale contre l'introduction de pièces de monnaie en cuir dégénéra par une attaque contre le Mellah de Marrakech aux cris de : « Nous mangerons le Mellah. » Un terme fut mis in extrémis à cette émeute car les portes du Mellah purent être fermées à temps. Le vice-roi Abdelhafid vint à la rescousse des habitants du Mellah avec ses troupes. Néanmoins, une cinquantaine de Juifs se trouvant à l'extérieur du Mellah subirent des blessures corporelles.
En 1903, des tribus rebelles s'attaquèrent à la ville de Settat. Les Juifs furent malmenés et plusieurs centaines d'entre eux s'enfuirent à Casablanca.
Lorsque l'armée du sultan Abdelaziz reconquit la cité de Taza occupée alors par le prétendant Bou Hmara, la communauté juive de Taza fut décimée : une quarantaine d'hommes furent tués, de nombreuses femmes furent violées et de nombreux enfants furent faits captifs. Les survivants se réfugièrent à Melilla et depuis, la communauté juive de Taza cessa d'exister.
Lors de l'abdication du roi Moulay Abdelaziz en 1907, les quartiers juifs de Demnat et d'Ouezzane furent saccagés.
En 1910, une vingtaine de maisons juives furent incendiées à Debdou et quatre juifs dont deux femmes périrent pour avoir accordé l'hospitalité à un Européen. C'est ce qui décida le général Lyautey à ordonner l'occupation de Debdou au printemps de 1911. L'une des chansons satiriques en vogue à Fès vouait les Chrétiens au pal et les Juifs à la broche; la dernière strophe réservait aux Musulmans le jasmin (du paradis). On rapporte que des Juifs en firent un dicton inversé : « Les Musulmans au cimetière, les Chrétiens au pal et les Juifs dans les fleurs.» La même année, un enfant fut enlevé et converti de force à l'islam dans la ville de Fès. Le représentant de l'Alliance Israélite Universelle Avraham Elmaleh alerta les consuls de France et d'Angleterre et grâce à son intervention, l'enfant fut rendu à sa famille.
En 1920, le rabbin d'Erfoud R. David Abehsera fut placé dans le fût d'un canon tirant sur l'armée française.
En 1920, une jeune fille d'Eksar reçut la bastonnade pour avoir marché sur la terrasse d'un voisin musulman.
En 1923, un jeune garçon de quinze ans fut accusé de vol. Pour le faire avouer, on lui administra la bastonnade. Il n'avoua rien et le cas fut reféré au Résident général français au Maroc par L'Alliance Israélite Universelle.
En 1936, les Juifs de Safi devant passer devant la justice chérifienne furent contraints de s'agenouiller. Certains préférèrent abandonner leurs intérêts plutôt que de comparaître devant le tribunal.
LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE
LA CIVILISATION MAURÉTANIENNE : UNE CIVILISATION NÉO-PUNIQUE- Le royaume de Maurétanie.
L'acquis le plus important des recherches archéologiques de ces dernières années, et qui se poursuivent, est d'avoir révélé l'intérêt d'une période presque ignorée : celle qui précède l'occupation romaine et que l'on peut appeler Maurétanienne, du nom du royaume, vassal de Rome, qui s'étend en Algérie occidentale et sur le Maroc du Nord.
On savait déjà que l'influence de la civilisation carthaginoise n'avait fait que grandir chez les Berbères après que Rome eut détruit sa puissance politique. Les royaumes de Massinissa, de Jugurtha, empruntèrent beaucoup à Carthage. Après la destruction par Rome de cette cité, une des plus grandes du monde antique assurément, les émigrés répandent chez les Berbères ses techniques, ses mœurs, ses idées. En même temps les marchands italiens et les légionnaires font pénétrer d'autres influences. C'est donc en utilisant à la fois la protection romaine, car ces princes sont alliés de Rome avant de la combattre, et l'héritage culturel de Carthage, que des tribus peuvent être regroupées en royaumes, et des villes fondées.
Un royaume ayant à sa tête Bocchus existe à l'Ouest du Maghreb, au moment où Rome lutte contre Jugurtha. Fidèle soutien des Romains, le roi maure est récompensé en ajoutant à ses États ceux du Numide vaincu. Le royaume est partagé entre ses fils à sa mort (80) : Bocchus il et Bogud. Ceux-ci soutiennent César contre Juba ier lui-même allié du parti sénatorial qui résiste à César. A la mort du dictateur romain, les deux frères entrent chacun dans un des camps opposés qui se disputent sa succession. Bogud, partisan d'Antoine, est tué. Bocchus qui a suivi Octave le vainqueur, est récompensé en recevant le royaume de son frère. Il meurt en 34 avant J.-C.
Si ces princes suivent ainsi Rome c'est que sans elle ils ne sont rien. Leur intérêt est de se montrer un allié fidèle et soumis, afin de recevoir une aide militaire, des territoires, des honneurs, toutes sortes d'avantages. Rome y trouve son compte : ses marchands peuvent pénétrer et faire des affaires, grâce à la paix que ces princes savent faire régner dans des contrées difficiles à gouverner.
C'est pourquoi après une courte période d'administration directe, à la mort de Bocchus il, pendant laquelle des colonies de vétérans sont établies à Tingi, Zilis, Babba, Banasa, Octave revint au système du royaume allié. Il choisit un personnage fait pour ce rôle : Juba n, fils de Juba Ier, élevé à Rome dans l'entourage d'Auguste, où on l'a marié à Cléopâtre Séléné, elle-même fille de la grande Cléopâtre et d'Antoine. Très cultivé, parlant grec, latin, punique, c'est un type curieux de roi savant et protecteur des arts. Comme il ne peut imiter ses ancêtres en faisant la guerre, il consacre son temps et ses richesses à parcourir le pays, à écrire, et à collectionner les objets d'art. Ses œuvres sont perdues, on peut douter de leur valeur littéraire mais elles contenaient sans doute des renseignements sur le pays : il envoya des expéditions vers l'Atlas et vers les Iles Fortunées (Canaries).
Une partie des trésors qu'il a accumulés dans sa capitale de loi, rebaptisée Caesarea, en signe de soumission à Rome (Cherchell) a été conservée jusqu'à nous. Si Volubilis s'est révélée si riche, c'est sans doute dû au fait qu'il en avait fait une résidence royale.
L'indépendance de la Maurétanie n'est donc plus que nominale, et il n'y aurait pas lieu d'insister si, du fait de la paix, la prospérité économique et la protection d'un souverain esthète n'avaient abouti au développement des villes, à leur enrichissement.
- Une civilisation urbaine.
Dans tous les sites antiques fouillés actuellement au Maroc, la période de Juba il et de son fils et successeur Ptolémée apparaît comme une période de civilisation brillante.
A Sala des restes de splendides monuments préromains ont été mis au jour. Us ont été très endommagés.
Un temple très inspiré des édifices puniques borde l'agora (devenu plus tard le forum). Deux magnifiques statues masculines de marbre ont été retrouvées : un portrait idéalisé du souverain portant un diadème, et un torse dont la tête a disparu. Mais des fragments de sculpture sont d'une autre tradition, elle, africaine : une tête d'éléphant de schiste gris, dont la défense est en marbre blanc, traitée en relief, et une très curieuse petite tête féminine en stuc qui était peinte. La céramique italienne de tradition hellénique dite « campanienne » est abondante. Les monnaies des villes maurétaniennes et de Juba il abondent dans ces niveaux.
A Lixus à cette époque la ville punique est entourée d'un rempart fait d'énormes blocs soigneusement taillés, de style hellénistique. Un grand temple dont l'agencement n'est pas du tout romain, mais évoque les sanctuaires de Carthage, a été reconstruit au sommet de la ville sous Juba il.
Il est de plus en plus certain que Volubilis est une ville importante avant la conquête romaine : sous les édifices des 11e et me siècles de notre ère on découvre de nombreux restes de constructions de l'époque préromaine. La ville est administrée à la mode punique, et ce depuis le me siècle, par des suffètes. Banasa n'est pas une fondation romaine comme on pouvait le croire. Tamuda, près de Tétouan est une ville de cette époque qui a été abandonnée au moment de la conquête et n'a été réoccupée que plus tard. A Thamusida, à Rirha on a trouvé de la céramique campanienne, c'est-à-dire d'une époque antérieure à l'occupation romaine.
יהדות צפון אפריקה במאות י"ט-כ'-על אורגי־משי יהודים במכנאס,
בענפים אחרים הקשורים במתכות, מעידים המקורות הזרים על יהודים במרוקו העובדים בתור פחחים בריקוע מתכות(נחושת) במראכש, ברבאט, בפאס ובמכנאס, חורטים במראכש ונפחים. לפי ארבעה מקורות מהמאה הי״ט: עלי באי, קראופורד, לירד ולאנץ, שלושה אלה הם בין המקצועות שרק יהודים עוסקים בהם, או שליהודים שליטה עליהם. בניגוד לזה, לפי יחס פאס של אבנר צרפתי, ישמעאלים ויהודים עשו מלאכות בנחושת, בברזל ובבדיל.
לפי עדויות האירופים היו יהודים יוצקי־נחושת, רצענים ואומנים שהכינו כלים כמו מגשים מנחושת(ברבאט), חרבות, פגיונות ורובים. על העיסוק האחרון כותבים צ׳ניאר במאה הי׳׳ח ואחרים במאה הי״ט. האריס בספרו על תאפילאלת והרי האטלאס, מציין שהנשק המיוצר על־ידי יהודים הוא גס ומטיב גרוע. יצרני נשק יהודים לברברים בהרי האטלאס כבר הזכרנו. על יהודי בעל בית־יציקה לנחושת באיזור מכרות בואד נון, כותב מאקנזי בתחילת המאה הכ׳. ממקורות אחרים ידוע על יהודים בתיטואן במאה הי״ט שהיו מעורבים בתעשיית מתכת, כלי־בית ואביזרי נשק מנחושת וברזל.
בספרות הרבנית של התקופה יש אישור לכמה מהמלאכות הנ״ל, ויש מלאכות שאינן מופיעות בעדויות של הנוכרים. על הרצענים (קאשיטא) כותבים שני חכמים מהעיר צפרו, ר׳ שאול ישועה אבוטבול (נפטר בשנת 1809) ור׳ רפאל משה אלבאז(נפטר בשנת 1896). גם הרצענים בעיר זו התאגדו לחבורה, שעוד מוזכרת בשנת 1911. על רצענים יהודים ששכרו פועלים, דנים ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס (נפטר בשנת 1854) ור׳ אברהם אנקאווה מסלא(נולד בשנת 1810). לפי המקורות המובאים על־ידי הרב דוד עובדיה, היו חרשי־ברזל יהודים בעיר, מהם נפחים, פחחים, יצרני כלים שונים עשויים נחושת (צפאר) ובדיל, עסקו בתיקון כלים כמו גם תיקון נשק לצבא. גם בערים אחרות במרוקו עד זמננו, היו אומני מתכת יהודים.
מלאכה שלא מצאתי לה אישור במקור נוכרי מהתקופה הנידונה היא הכנת מסרקות־ברזל לסריקת הצמר(קרסאל) שגם בה עסקו יהודים בצפרו, ולפי אבנר צרפתי, ייצור מכשירים אלה היה בידי היהודים בפאס. ר׳ שמואל עמאר ממכנאס (נפטר בשנת 1890) דן על יהודים שיש להם חזקה על מלאכה זו.
עובדי מחט: חייטים — עלי באי, קראופורד והאריס, בני המאה הי״ט, כותבים כי כל החייטים במרוקו הם יהודים. האחרון מוסיף, כי כל עושי־האוהלים הם יהודים, אף זו עבודה שהחייטים היו מבצעים. דומה, כי בהכללה זו יש מן ההפרזה: מכל מקום, במקצוע זה ליהודים חלק נכבד. צ׳ניאד כותב כי משרתי הסולטאן מקבלים אחת לשנה ביגוד חדש, וכל החייטים, שהם בדרך־ כלל יהודים, חייבים לספק את הבגדים חינם. זהו אפוא כעין מם לשלטונות המוטל על בעלי־מלאכות שונים. אישור למס זה, הנקרא ׳סוכרה׳ מצוי בתשובותיו של ר׳ יעקב אבן צור (1755-1673) שפעל בפאס ובמכנאס. אגרֶל אולוף השבדי מזכיר חייטים יהודים בטנג׳יר העובדים גם בשביל האירופים. הערכה כי החייטים היהודים הם בעלי־מקצוע מעולים, נשמעת מפיו של ברוק בשליש הראשון של המאה הי״ט.
על חייטים יהודים מצויות עדויות בכתביהם של מבקרים נוצרים בערים טנג׳יר, מראכש, פאס, מכנאס ותיטואן. החייטים עבדו לצרכנים היהודים, האירופים והמאורים בני הערים והכפרים. לפי עדות מתחילת המאה הכי קיימת מושבה של יהודים מחוץ לחומת הקאסבה של העיר מאזאגאן, התופרת בגדים ליושבי הכפרים בסביבה.
על אורגי־משי יהודים במכנאס, מוסר מקור גרמני משנות התשעים של המאה הי״ט. לפי המקורות המובאים על־ידי הרב עובדיה היו בצפרו גם מעבדי־משי. בין יהודי דבדו היו חייטים ואורגים כפי שכותב סלושץ, וכפי שמופיע גם בתשובותיו של ר׳ שלמה בן יוסף הכהן מדבדו.51 יש עדויות בספרות הרבנית למציאותם של חייטים ונשים שהיו טוות ותופרות במקומות שונים במרוקו. בפאס התאגדו אף החייטים לחברה. לפי ר׳ אבנר צרפתי, החייטים בפאס, החופרים בגדי־צמר, לבוש לצבא ולמלכות, כולם יהודים, ׳ובגדי פשתן בידי הנשים, ישמעאלים ויהודים׳. לפי דברי סודנו, עבדו נשים יהודיות עניות בייצור כפתורי משי בפאס.
עורות : דומה, כי היה זה התחום השלישי בסולם התדירות של המקצועות שיהודים עסקו בהם. מרוקו הצטיינה בטיב מעולה של עורות, ואלה שעובדו בפאס היו במיוחד ברמה גבוהה. עורות יוצאו אף לארצות אירופה וגם יהודים היו בין המשווקים.
מעבדי עורות: סטאטפילד שערך סיור של 1200 מילין לאורכה של מרוקו בשנות השמונים של המאה הי״ט, משבח את מעבדי־העורות היהודיים. לדבריו, הם בעלי־המקצוע המעולים ביותר בארץ זו, והוא מעמיד אותם ברמה אחת עם התמחותם במתכות.
יהודים בפאס, בצפרו, בדבדו ובמקומות אחרים היו מעורבים בעיבוד עורות. מקורות מספרות התשובות במאות הי״ח והי׳׳ט דנים בהיבטים שונים של אומנות זו. ר׳ רפאל משה אלבאז, שפעל בצפרו במחצית השנייה של המאה הי״ט, מספר על מעבדי־עורות השוטחים עורות בחצר כדי לייבשם.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר' ד.עובדיה – תעודה מספר 1 בערבית עם תרגום לעברית
בס״ד
רבי דוד מעובדיה זצוק"ל הביא לדפוס בשני כרכים של קהלת צפרו 691 תעודות, חלקן קצרות וחלקן ארוכות, בערבית, ארמית, ועברית, מזמנים קדומים וגם אחרונים….בע"ה מתחיל היום במלאכת הבאת האגרות לידיעת הציבור….יש לציין שאני מביא את הדברים ככתבם וכלשונם….לזיכוי הציבור ולעילוי נשמתו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל….מנהג חכמינו ןכך נהג גם רבי דוד, הוא השימוש בראשי תיבות, והם רבים, אשתדל כל פעם להביא ליד המושג את הפירוש שלו….
אלי פילו
הקדמה
סבו ציון והקיפוה ספרו מגדליה. שיתו לבכם וגו׳ למען תספרו לדור אחרון. (תחליט מח, יג—יד)
התפוצה היהודית במרוקו, ארץ מאפליה, שה פזורה ישראל, הקהילה עתיקת היומין ששקעה בנבכי הים של מצוקת הגלות, השעיר לעזאזל, כשה לטבח הובל, בימי תמורות השלטונות, ובימי מרד, ברדיפות בלתי פוסקות. הרועים וחכמי חרשים, אנשי מדות וענקי הרוח. כשם שחלפו שנות חייהם תחת שואה ופחד, כך שכנה עלטת אופל על זכרם, קורותיהם ומעשיהם, וכל עמלם שעמלו תחת השמש עלה בתוהו. איגרותיהם, איגרות סופרים וכתבי יד קדשם המלאים חכמה ומוסר, הנהגות ומדות טובות עדו חלפו, וכמעט נשכח כל זכר למו, כי כל פרי עטם ועמלם היה לשפוני טמוני חול ולעפרות נשיה.
בשחר ילדותי, מיום עמדי על דעתי, נכספה גם כלתה נפשי לכתבי יד קדשם. טרדות הפרט והכלל, וטרדות הצבור שעלו על צוארי מימי בגרותי, לא מנעוני, ולא כבלו ידי; ותהלות לא־ל יתברך יצאו לאור על ידי כעשרה ספרים שו״ת וחד״ת, מתורתם של ראשונים כמלאכים נוחי נפש.
אחרי כן שמתי לבי גם לאיגרותיהם ולמכתביהם. ובמשך הימים נמצא תחת ידי אוסף גדול מפרי העט וקסת גבורים, קסת הסופרים, הרבנים וחכמי המדינה, תוכם רצוף אהבת התורה, אהבת ה׳ ואהבת ישראל וארץ ישראל, כולם משובצים בדברי תורה ומלאים מליצות תנ״כיות, חכמה ומוסר; כולם עדות לפעילות צבורית, השפעה רוחנית ומדינית, שרידי זכרון משלש קהלות האחיות פאס, מקנאס, וצפרו.
במכתבים הללו מתגלים לעינינו אופיים, תכונתם, מנהגיהם ודרכי חייהם, קורותיהם ומאורעותיהם, משטר הקהלות וניהול העדות, הוראותיהם לעם, דרכי השם, להציל עשוק מיד עושקו, ומלחמתם מלחמת ה׳ להעמיד משפטי הדת על תלם, וגם מנהגי ישראל סבא, דברי חכמים כדרבונות וכל דבריהם כגחלי אש, ובכל מכתב או איגרת אתה מאזין כביכול לדופק חיי נפשם הקדושה, והנך חש את הבל פיהם, ההבל שאין בו חטא.
ובכדי להוציא לאור את רעיונות הקודש הללו, אספתי אותם אחד אל אחד, ומאבני החומר הזה בניתי בית נאמן. התאבקתי בין ערמותיהם הישנות, ויש שקשה היה לפענחם, עד שאזרתי חיל והצלתי אותם מן האבק והטחב, מן העש והרקבון, וקראתי עליהם את הפסוק — אחרי בלותי היתד. לי עדנה—, התלבטתי ודליתי מהם פנינים יקרות לחקירת אותה הארץ שבה גדלו ופעלו אבותינו ואבות אבותינו גדולי הרוח, והתאמצתי לחשוף ולאסוף דברים מן המקור, שלא נתגלו ולא נחקרו עד כה.
בגופם של המכתבים לא נגעתי, והייתי כשוליה הזה המחזיק את המפוח ונושב בו למען יוציא הצורף כלי למעשהו, ובשולי כל מכתב סדרתי הערות ומראי מקומות ממקור נאמן, מקורות חשובים שיש בהן תועלת להבין ולדעת מהותם ותוכנם. הקפדתי להעתיק מכתב ידם בזהירות ודייקנות. ובסדורם להדפסה לא בחרתי מי להקדים ומי לאחר כי לידתם בקדושה, ומה לתבן את הבר ובאתרא די זקוקין דנורא יראתי פן אכוה בגחלתן, ומי יתן ואהיה בין עפרות זהב שתחת רגליהם. הסדר והמספרים שנתתי להם היה לפי מד. שהגיעו לידי אחת ואחת ועוד אחת ושתים, אחת ושלש, ולא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד את עצמו (תענית כא:). ומלאנו את חובתנו כלפי הקורא הנכבד, במה שסדרנו בסוף הספר מפתחות העניינים, מפתחות המכתבים לפי סדר השנים והתאריכים, ומפתחות שמות האישים המשפחות והמקומות. ובזה יכול החפץ למלא את ידו על נקלה למצוא בבנין הכביר הזה אבני חן ודברי חפץ.
אם אסכם פעולתי זו, אוכל להגיד כי הפצנו אור בהיר על נקודות אפילות במשך כמה דורות, ופענחנו שמות של גדולים וגאונים מהקהלות הנד, שהיו כמוסים וחתומים עד היום, ודלינו מתהום הנשיה את כל מה שידנו יכלה להשיג.
תהי זאת נחמתנו על המאמץ והכוחות שהשקענו משך כמה שנים, כי הצלנו השרידים היקרים והרוחניים הללו ואקוד. שתעמוד לי ולזרעי זכותם, וזכות הרבים שיהנו מחומר זה בתקופה זו הרת התהפוכות והתמורות, ובדור הזה הצמא לדבר השם המתלבט והמתנסה להיות אור לגויים המקוה לתשועה והמצפה לגואל צדק.
תודתי נתונה בזה למר חיים בנטוב שעזרני ביעוץ והדרכה, לידיד נפשי הרב יצחק בניזרי שליט״א רבו של מושב יד רמב״ם, וכמו כן לתלמידי המורה לברכה מר עמנואל בן שמחון, ולמר שאול זיו [אזייני], יחד כלם ישאו ברכה מאלקי המערכה.
ולבסוף עלי לבשר שהכרך הזה אשר אני נותן לפניכם היום יביא בכנפיו גם את הכרך השני(שהוא כבר תחת מכבש הדפוס) המשך המכתבים והשלמתם, עם דברי הימים והסטוריה שלימה משך ארבע מאות שנה של ״קהלת צפרו״, שהיא יכולה לשקף תמונה כללית לחיי שאר הקהלות במרוקו, וכמו״כ הספר ״נהגו העם״ נוסח התפלות והמנהגים לפי מקורות ההלכה. והי יהיה בעזרנו, אמן. א׳ אלול התשל״ה
דוד עובדיה
מלפנים רב ודיין בשלשת הקהלות צפרו, פאס, מראקש. נציג היהדות הדתית בפרלמנט המרוקאי¡ חבר ועד רפורמת החינוך המרוקאי; מפקח כללי על החינוך הדתי במרוקו. וכעת חבר לשכת הרבנות הראשית ירושלים.
תעודה מספר 1
התק"ס – 1800.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל והנבון כבוד הרב ישראל יעקב ה"ן חמו בתורה עדות גמורה אן דאך אזמן די כאנו תפוסים החשוב הדיין המצויi כבוד הרב אביטבול וכבוד הרב שמואל אביטבול ענד לקאייד לחאז עבד אלכביר פסיון ש"ש התקנא והעליל עליהם וקאלהום יעטיוו סך מייאת מתקאל לוואחד וכאנו תפוסים הגופם ענד לקאייד הנזכר ורגיב כבוד הרב שלמה הנזכר לשורפא סידי מומחמד בן עומאר ובוה די כאנו סחאב לקאייד הנזכר ומערפתו ימשיוו מעאה ירגבו לקאייד הנזכר אייאך יסמחלו וינקסלו שי מן סך מייאת מתקאל די קאל יעטיה כבוד הרב שלמה הנזכר ומשאוו מעאה ועבאוו פיידהום תמנייאת ועטאווהום לקאייד הנזכר ורגבוה יסמחלו פלבאקי ולא חבשי יסמחלו ובריר בעדותו העד הנזכר אן תמנייאת די עטאוו הומא מן לכמסין מתקאל לשתין מתקאל לפוק .
ומא חבשי יסמחלו פשי ובקא ענד לקאייד הנזכר תפוס חתא כמיל ללקאייד כפי רצונו ועאד נטלק מן תפיסה הנזכרת , עד כאן סיים עדותו, וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת – תרי מגו תלת – והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת התק"ס ליצירה וקיים מ' די עטאוו נכתבו ביני שיטי ודו"ק וקיים שנית
יהודה א"א מכלוף עולייל ס"ט – בנימין כהן ס"ט.
תרגום תעודה מספר 1.
בתלת כחדא הוינא ואסהיד קדמנא המשכיל ונבון כבוד הרב ישראל יעקב המכונה בן חמו בתורת עדות גמורה וברורה שבאותו זמן שהיו תופסים החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב רבי שלמה אביטבול וכבוד מורינו רבי שאול אביטבול אצל השר לחאז עבד לקביר בח' סיון שנת התקנ"א והעליל עליהם ואמר שיתנו סך מאה מאתקלים לכל אחד והיו תפוסים בגופם אצל השר הנזכר.
והפציר כבוד הרב רבי שלמה הנזכר לכהני הדת ( מזרע המלוכה ) סידי מוחמד בן עומאר ואביו שהיו חבירו השר הנזכר ומיודעיו שילכו עמו להפציר בשר, אולי ימחול ויוריד סך מה מהמאה המתקאלים שציווה על רבי שלמה הנזכר לתת לו.
והלכו עמו ולקחו בידם חפצי ערך חמסרו ביד השר הנזכר והפציר בו למחול ביתרה ולא נתרצה להם. וברר בעדותו העד הנזכר שהחפצים שנתנו לשר הם בשווי בין חמישים לשישים מתקאל ויותר ולא רצה למחול באיזה סך.
ונשאר רבי שלמה אצל השר הנזכר תפוס עד שהשלים לשר כפי רצונו ואחרי כן נשתחרר מהתפיסה הנזכרת עד כאן סתם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תרי מגו תלת והיה והיה זה בשבעה ימים לחודש שבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושישים ליצירה וקיים.
סוף התעודה מספר 1.
לא ברור כאן מה היה פשעו של הרב שלמה ורבי שאול אביטבול…מדוע נעצרו…על פניו נראה שזו חמדנותו של מושל מוסלמי שהוא הכול יכול, ואין דין ואין דיין, הוא אשר יקבע אם לחיים או למוות או לתשלום הקנס לפי הגובה שהמוסלמי החליט עליו…תעודה זו מראה לנו את התנהלותם של השליטים המוסלמים במרוקו, שעשו ביהודים כרצונם ולא היו זקוקים לשום משפט או עילה , אלה סתם שנאה תהומית וחמדנותם לגבי כספם של היהודים ..נראה לי שלשר היו חסרים מן הסתם כספים, וכמובן שהיהודים היו המקור לא אכזב לגיוס כספים למילוי תאוותם, והרי ידוע שצבאו של מוחמד נביאם, נבנה , תרתי משמע במסע כיבושיו הראשון מכספם שמוחמד נביאם בכבודו גזל מיהודי חייבר ומדינה, ובלעדי רכוש שנבזז בכוח הזרוע האסלאמית, אולי דת זו לא הייתה קיימת בכלל,,,שבי של נערות ונשים לצורך מכירתם כשפחות מין לנאמניו של נביאם הדגול, אולי דת זו הייתה נכחדת ועוברת מהעולם….
שבועות אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון – קריאת הכתובה
שערי שמים נפתחים
הכתובה בין ישראל לתורה
במקומות רבים, רווחת אמונה חזקה, כי בליל שבועות, לפני עלות השחר, שערי שמים פתוחים " ביבאן אסמא מחלולין " , וזה לדקה אחת בלבד, ואשרי מי שיכול לכוון את הרגע הזה, כי כל משאלות לבו תתמלאנה. לכן רוב הלומדים התאמצו תמיד ונשארו ערים עד סוף הלימוד של ״תיקון ליל שבועות״, המכוון בראשי־תיבות למילים: ״תערוך לפני שולחך׳.
ובעלות השחר האמין ההמון כי השמים נבקעים כהרף־עין אחד וכעין מין ״כוכב לכת״ יעבור ביעף בשמים, אך לדאבון כולם, עוד לא היו מספיקים להוציא הגה מפיהם, הוא היה כבר נעלם, אבל מאחר וזו הייתה ״שעתא דרעאוין׳ (שעת רצון), לכן כל אחד היה עושה מאמצים ומנסה את מזלו, בשעה זו, כדי לבקש רחמים, על עצמו ועל בני משפחתו. אומרים שבשעת הפתעה זו, ניתן לבקש מהכל־יכול, כל משאלה והיא תתקבל ברעוא (ברצון).
לאחר הלימוד, נהגו היראים להתפלל עם הנץ (ותיקין) ולא חזרו הביתה לנוח, היו גם שנהגו לטבול במקווה טהרה, כדי לכוון את המועד לקבלת התורה כמו שכתוב: ״ויהי ביום השלישי, בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על הר סיני״.
הערת המחבר : ספר ״קריאי מועד״, סדר שבועות, עמי רד, רו. הפזמון הוא בארמית ושמו ״שבח לאל דעות״. הוא מאוד ארוך והבאנו רק בית אחד ממנו.
קריאת הכתובה
אנשים שלא יכלו להתפלל עם ״הנץ החמה״, נמו קמעא אחרי הלימוד, ובעלות השחר המו כבר בתי־הכנסת במתפללים. תפילת שחרית עברה בהתלהבות, ברגש ועם הרבה פזמונים. לפני קדיש של ״היוצר״ נהג שליח ציבור לפזם את הפזמון הבא:
קול מהלל יגדל היום, ושיר חדש פי יענה. תמיד ויתגדל, שמך ויתקדש במחנה כלו. לך דורשי לבי וגם עיני, ולזכרך כל תאות נפשי. ואתנה פני לדבירך ולהר מרום קדשי, חורב וגם סיני, ולעירך ציון יפי מגדל״…
בעת הוצאת ספרי תורה, שליח ציבור פיזם בנגינה ולחן מיוחדים את הכתובה לחג השבועות המסמלת את כלולות התורה הרומזת ל״כלה״ עם החתן הנעלה, ״כנסת ישראל״.
הכתובה של יום חג השבועות, היא כל כך חביבה על יהודי המגרב, עד שהרבה רבנים משוררים חיברו ״כתובות״ לכבוד יום זה וכל אחד לפי סגנונו, אולם הכתובה הידועה ושכל הספרדים רגילים לאומרה ביום שבועות, היא הכתובה שחוברה בידי ר׳ ישראל נאג׳ארא :
ירד דודי לגנו לערוגות בשמו, להתעלס עם בת נדיב ולפרוש עליה סוכת שלומו, אפריון עשה לו המלך שלמה:
בכמה בתי־כנסת במכנאס, נהגו לקרוא ביום השני של החג, עוד כתובה שחוברה בידי ר׳ חביב טולידאנו מעיר סאלי.
הערת המחבר : מלכי רבנן, אות ח׳, עמי לב: ר׳ חביב טולידאנו היה מו״צ במכנאס, מת ללא בנים, בשנת תע׳׳ו, היה גם איזה זמן בעיר סאלי ויתכן שזהו מחבר הכתובה שהיא מודפסת בכמה מחזורי ״שלוש רגלים״ שנדפסו בג׳רבה ובספר מועדים, הוצאת ליוורנו בשנת בר״כתי לפ״ק. היא ארוכה והבאנו רק כמה שורות ממנה.
כתובה ליום ב של שבועות:
בסימנא טבא יאיא ובמזלא מעליא, ושעת רצון ברכה והצלחה: בשישי בשבת אגיד את הרשום בכתב הנשתוון, להנחיל אוהביו תורה נתכיון, ששת ימים לחודש סיון…
גם לקהילת יהודי צפרו יש ״כתובה״ משלהם והיא חוברה בידי ר׳ רפאל משה אלבאז.
דודי שלח ידו לקדש אשת נעורים, בשני לוחות העדות זכים וברים,
ועליהם כל הדברים: ציוה שושבין ציר נאמן כי בו בחר, לך אל העם וקדשתם היום ומחר, כי מי זאת הנשקפה כמו שחר…
״כתובה״ נוספת לחג השבועות, אנו מוצאים במכנאס ומחברה ר׳ יוסף משאש:
יום ששה בסיון יום בו שבת צור קדם, באלף שלישי שנת חשק״ם וכבודם,
מן היום אשר ברא אלהים אדם (דברים, ד, לב):
איך השם הטוב חתן נעים וטוב תואר, גב״ר חכם בעוז שבחו הוא מפואר, ישראל אשר בך יתפאר (ישעיה מט, ג)…
קיימת עוד ״כתובה״ ליום ב׳ של שבועות מאת ר׳ דוד פארדו עם תרגום ללדינו, אך במרוקו לא נוהגים לאומרה:
דרך כוכב מיעקב היום הזה על הר המור, לזכר עולם הזמרה שיר ומזמור: וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמור״…
״כתובה״ נוספת ליום ב׳ של שבועות, חוברה ע״י אלמוני ומופיעה בכמה ספרי מועד:
יום ברוא אלהים היתה באמנה אתו; אלהים הבין דרכה השניה ממכון שבתו,
את הכל עשה בעתו: ה׳ מסיני בא וזרח משעיר; בגדול החל עד ראש הצעיר, כי בעשרה שליטים אשר בעיר״…
באלג׳יריה נהגו לשורר שיר מיוחד לפני קריאת הכתובה, הבאה לסמל את אירוסי ה״כלה״ (התורה), עם בחיר ליבה ה״חתן״ הנעלה (ישראל):
יום יצאה כלת עדנים, לשישים רבואות חתנים,
בצבאות אראלי מעונים, ורכב אלפי שנאנים,
מרוקחת בשמים וזנים, וכל ביתה אמונה בחיק אמון בבנים,
שמורה לעם אמונים, היתה מקדם באמנה, עדות ה׳ נאמנה״.
בגמר קריאת הכתובה המתפללים רוקדים ושרים לכבוד יום מתן תורה:
לכבוד תורה ההדורה, אשר ברון וצהלה,
לעוסה כשלמה אורה, מזיו אורו אשר נגלה,
ברא עולמו ויקרא, לאור יום ולחושך לילה. . . .
תפילת יום השבועות עוברת כמו תפילת יום שמחת תורה.
בשעת הוצאת ספרי תורה, מזליף שמש בית־הכנסת על המתפללים, מיודדים ושושנים, שעה שכל הקהל רוקד ושר :
נרדי נתן ריחו מלך במסיבו, יום עשה ה׳ נגיל נשמח בו:
אל נתן לעמו תורה תמימה, יפה כלבנה ברה כחמה,
נותנת לפתאים דעת ומזימה, ירדה משחקים משמי רומה…
בזמנים קדומים, נהגו ביום שבועות בעת הרקדת ספרי תורה, להשליך תפוחים על המתפללים מגג בית־הכנסת (עזרת נשים) והילדים ליקטו אותם, גם החתנים נהגו להשליך תפוחים על הכלה בשבועות.