מורשת יהדות מרוקו

מן המערכת

את החוברת ניתן להשיג ישירות מהעורך, מר אשר כנפו

077-7854456 – 054-7339293

קוראים יקרים

לפניכם גיליון נוסף של ברית. זהו לנו הגיליון ה-34 אך אם ניקח בחשבון שלושה גיליונות שיצאו במסגרת ברית אבל היו ממוקדים בנושא אחד – כמו ספרו של אבי זכרונו לברכה, רבי שלמה-חי כנפו La vie juive á Mogador או כמו הגיליון המיוחד על ההיסטוריון רישרד איון La vie d'un historien הרי אנחנו בעצם בגיליון ה-37.

 רבים חברו לגיליון מיוחד זה:

אמנון אלקבץ עם דיון מעמיק על קדמוניות היהודים במרוקו. ד"ר דן אלבו מאיר עינינו בעיון על רבקה אמנו, רפא בן שושן מנהל בהתכתבות דיון מרתק עם עמום עוז על שנים מספריו האחרונים. דרכון לגן עדן הוא מאמר מקדים מאת אשר כנפו על המחקר שהוא עורך יחד עם ד"ר שלום אלדר על השירה המצויה על הקברים בבית העלמין במוגדור.

אנו גאים להביא את ספורם של שלושה בתי כנסת מפוארים אחד בירושלים, אחד באשדוד והשלישי במרקש שבמרוקו. אלוני זמורה מספר לנו על רשמיו במסעו אל חצי האי האיברי בעקבות שם משפחתו. במקמה על המימונה מתאר עורך 'ברית' את המימונה כפי שהיה רוצה לראות אותה ובשער השירה תוכלו לפגוש את גאולה צרויה, את ריימונד כהן ואת זהבה דויטש.

 הסופר המוכשר עוזיאל חזן תרם לנו שני קטעים ממגירתו העשירה. עוד משתתפים בגיליון רוני ארז, בלפור חקק, יעל לוי לויתן והדס זמיר. מכתב שכתב רבי יוסף מלכא מהעיר מוגדור לרבי רפאל ביבאס בטבריה מתפרסם כאן לראשונה ולבסוף אנו מביאים את "נהר האוריקה" – סיפורו של נכדי נעם ז״ל מעוטר בצורה מפליאה על ידי האמן חי כנפו מניו יורק. בצד הצרפתי, תקציר של ההקדמה המונומנטאלית של הרב פרופסור משה עמר ל״מעט מים" – ספרו של רבי יוסף כנאפו זיע״א שהועתק מתוך כתב ידו הקדוש. יוסף דדיה מביא לנו מהגיגיו על חוני המעגל, יואל ברון קורקוס פורש יריעה רחבה ומרתקת על משפחת לוי-יולי שאחד מצאצאיה היה הסנטור היהודי הראשון בארצות הברית. תתענגו בודאי על סיפורים של פול-סרג' קקון מצרפת, דייר חיים אלבז אף הוא מצרפת, של יואל ברון ושל נורברט בלאנז',

השנה נפרדנו מידידנו הגדול והמכובד זיק-יעקב הנדלי שעשה עליה בגיל מופלג, חי בארץ במעלה אדומים קרוב לשלוש שנים והחזיר את נשמתו הזכה לבורא עולם בשיבה טובה. כמו­כן עזבה אותנו הגברת פיבי בן שושן, סופרת, ציירת ואשת ציבור, שנפטרה בשיבה טובה במונטריאול, ובימים אלה ממש, עזבה אותנו אאידה כנפו בקיבוצה רמת הכובש והוא בת קרוב ל-98 שנה. יהי זכרם ברוך.

אשר כנפו

העורך

שלטונם של בני מרין, 1269-1465

אבו יוסוף יעקב (1269־1286), מייסד שושלת בני מרין, כבש את בירת המייחדים מראכש ב־1269, וקבע את בירתו בפאס. הוא ביטל את גזירות המייחדים, וחלק מהמתאסלמים חזרו ליהדות, למרות שהדבר אסור על פי השריעה, והעושה כן דינו מוות. אלה זכו לאוטונומיה דתית וחידשו את חיי הקהילות. יהודים שנשארו מוסלמים במשך דורות לאחר מכן היוו קבוצה נפרדת מהמוסלמים המקוריים, והיו חשודים בחוסר נאמנות לאסלאם, ומהם שהגיעו לעמדות בכירות בכלכלה ובמינהל.

ב־1276 נרצחו בפרעות בפאס 14 יהודים, וכשנודע הדבר לסולטאן, אסר על מוסלמים להתקרב לבתי היהודים. לפי הערכת חוקרים, הפרעות נגרמו עקב קנאה בהישגיהם, ודבר זה חזר גם בדורות הבאים. אותה שנה בנה הסולטאן מחוץ לחומות של פאס אלבאלי (הישנה) את העיר החדשה, המכונה פאס אלגידיד (החדשה), או מדינת אלביצ'ה (הלבנה), והקים בה את מוסדות הממשל המרכזי. לאחר מכן נבנה כאן המלאח היהודי. גם בתקופה זו היו לחכמי פאס קשרים עם חכמי ספרד, ביניהם ר׳ דוד בן זכרי, ור׳ משה בן זכרי שפנו בשאלות לרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, 1235־1310) אשר פעל בברצלונה.

בימי שושלת זו נהנו היהודים מביטחון ומדו־קיום עם מוסלמים. אליטה מוסלמית ויהודית נפגשה במחצית הראשונה של המאה ה־14 בפאס ולמדה יחד אסטרונומיה, מתימטיקה ופילוסופיה. ידוע על מתמטיקאי יהודי ממוצא ברברי בשם כלוף אלמגיילי, שחי סביב 1310.

יהודים אחרים התפרנסו ממלאכות וממסחר, והיו מהם שהתעשרו ומילאו תפקידים בממשל. אולם הדבר היה להם לרועץ.

לאחר גזירות קנ״א (1391) בספרד היגרו רק מעט יהודים למרוקו – ביניהם הכוהנים שבאו לדבדו, אשר נזכרו בתור יוצאי סביליה, ומשפחת פרץ, שהגיעה לוואדי דאדס הסמוך לדרעה.

רבים אחרים העדיפו את אלגייר. שני חכמים שעברו מספרד לאלג'יר אחרי 1391 ועמדו בקשרים עם קהילות במרוקו, הם הריב״ש (ר׳ יצחק בן ששת בירפת 1326־ 1407), שנשאל שאלות בהלכה מקהילת תואת (שו"ת ריב״ש, סי׳ טז־יט). בן דורו הצעיר ממנו, הרשב״ץ (ר שמעון בן צמח דוראן, נפטר ב־1444), ענה לשאלה שהיפנה אליו הרב יצחק נחמיאש מפאס. לקהילת מכנאס, שנוסדה כנראה במאה העשירית, הצטרפו יהודים מהסהרה, וב־1340 הגיעה משפחתם של דוד וחיון בנו, שהקימו בה בית כנסת ובית מדרש.

המלאח הראשון

מאז שהגיעו יהודים לפאס הם גרו יחד עם המוסלמים בפאס הישנה, בקרבת המסגד ע״ש קירואן, במקום הנקרא פונדוק אליהוד (בית מסחר של היהודים).

בשנת קצ״ח(1438) פקד הסולטאן אבו יוסוף עבד אלחק בן אבו סעיד(שלט בשנים 1421־1465) על העברת היהודים לשטח בפאס החדשה, הסמוך לארמון המלבות, וכך נוצר המלאח הראשון. המלאח הוקף חומה, ועל שערו הופקדו שומרים; על היהודים הוטל לשלם את שכרם. השער ננעל בלילות, בשבתות ובחגים, וכן בימי חג של המוסלמים, כאשר אין היהודים יוצאים למלאכתם ברובע המוסלמי, ובבוקר בימות החול השער נפתח.

הסיבה להקמת מלאח אינה תיאולוגית, שהרי אין ציווי להפרדה בין יהודים למוסלמים. נימוקים שונים ניתנו אפוא לצעד זה:

א.         לאחר 1437 נתגלה קברו של מולאי אדריס, מייסד השושלת, בקרבת מגורי היהודים, והדבר הגביר את הקנאות הדתית. המאמינים סירבו לגור עם הבלתי מאמינים.

ב.         היה זה צעד ענישה על שיהודים מילאו יין במקום שמן במיכלי המנורות במסגד.

ג.          המוסלמים קינאו בהישגי היהודים ורצו לבודדם.

בעיני היהודים נחשבה העברתם למלאח כגירוש שרירותי, ולפי דברי ר׳ סעדיה אבן דנאן השני, יהיה גלות מר ונמהר. אך במחקרי הדורות האחרונים הובעו דעות שונות בנידון:

א.         המטרה היתה לבודד ולהשפיל את היהודים.

ב.         המטרה היתה לשמור על ביטחונם של היהודים מפני התנפלויות. העובדה שהמלאח מוקף חומה וסמוך לארמון המלכות מחזקת הנחה זו.

המלאח נוסד לפי התקדים של ה־Juderias בספרד. כמו מיעוטים אחרים, נטו יהודים לגור יחדיו ברובע נפרד, בגלל שירותי הדת, מוסדות הקהילה והחינוך שכל אחד נזקק להם.

מאז שנבנה המלאח בפאס נקרא כל רובע של יהודים במרוקו בשם ימלאח׳, חוץ מאשר במראכש, שם הוא נקרא ׳מסוס׳ (שמובנו תפל, מזוהם). לצורך הסבר אטימולוגי של הכינוי מלאח הובעו השערות שונות:

א.         בגלל חובת היהודים למלוח את ראשיהם הערופים של הנידונים למוות המוקעים בחומת העיר.

ב.         על שם המונופול למכירת מלח שיהודים היו קונים מהמלך.

ג.          מא־לאח מובנו ׳הופיע על הים׳, רמז למגורשי ספרד שבאו למרוקו דרך הים.

ד.         היה זה שם של שטח בפאס החדשה שנבנתה עליו שכונה. תחילה גרו בה מוסלמים ויהודים, ובשלב מסוים נשארו בה רק היהודים. ראיה להנחה זו יש בכינוי יגיטו׳, שהוא שם מקום בוונציה שעליו נבנתה השכונה היהודית, ומאז נקרא הרובע המיועד ליהודים גם במקומות אחרים בשם "גיטו".

ההנחה האחרונה היא המשכנעת ביותר, לפי מסקנתו של החוקר ח״ז הירשברג ז"ל.

פוגרום ב ־ 1465

הסולטאן אבו יוסוף אבן יעקב עבד אלחק מינה את היהודי הרון (אהרן) בן בטאש בתור וזיר, ועוד שני יהודים לתפקידים אחרים, ובעקבות זאת הופצה שמועה, שיהודים עומדים לשלוט במוסלמים. ב־1465 פרץ מרד בהסתת קנאים דתיים בפאס, שבסופו נרצח הסולטאן. דומה שהקנאה במעמדם הכלכלי של היהודים, והעובדה שהגיעו לעמדות בכירות בממשל, בניגוד ל'תנאי עומר', היו הגורמים לשטנה ולרצח. כך נגמרה תקופת השלטון של המרינים, ובמקומם עלה מוחמד אבן עמראן.

לאחר שהעולמא (חכמי הדת) נתנו פתוה (פסק דין דתי) לפיו אסור להעסיק וזיר יהודי, ולפיו הותר דמם של היהודים, נשדד המלאח, נרצחו יהודים בפאס ובערים אחרות, ובין הקורבנות היו הווזיר היהודי, וכן נשים וילדים. אלה שרצו להציל את חייהם התאסלמו, ואחרים מתו על קידוש השם.

הנימוקים להתנכלות ביהודים היו אלה: הווזיר היהודי הואשם בהשפלתם ובדיכוים של מוסלמים, וכאחראי לאכזריותו של הסולטאן; הווזיר דרש מאשה ממשפחה שריפית לשלם מסים, דבר שנחשב לפגיעה בכבודה; בפאס נמצאה גופה של מוסלמי, והופצה שמועה שיהודי הרגו.

המהלכים על המים – גבריאל בן שמחון

הקיבוץ המאוחד – 1997

שני ילדים הרואים מחלון ביתם בניכר את המשיח בא כדי להביאם לארץ הקודש, נפרדים מגיבורי ילדותם, בהם דודה שעושה דבש מאהבה, סבתא הדוגרת על ביצים וטסה על כנפי אפרוחים, אשה עם אלף שדיים או דוד שמת פעמיים. הם יוצאים למסע העפלה לארץ ישראל, בו יגלו מזוודת פלאים שאוצרת בתוכה עיר שלמה, אונייה ששטה ללא קברניט, אב שמשקיט את הים בכלי-מיתר ומזמורי תהילים, שדים שמתחפשים לבני אדם וסבא שבהגיעו לארץ מאבד את הכיוון ונעלם בעקבות כבשיו. דרך התלאות שהם עוברים, מעיר הולדתם הקדמונית והמופלאה, ספרו, הנשלטת בידי חכמים ורבנים, אל חיפה של 1948, בה מרחפות דמויות מיתיות כמו הרצל ובן גוריון – היא מסע ארוך, שיש בו פרידה מעָבָר אפוף צללים מכושפים ומפגש עם הווה זר ומאיים, ממש כמו בסיפור הגשמתו הלכה למעשה של המעשה הציוני – על תלאותיו, מוראותיו ופסגותיו.

גבריאל בן שמחון, מחזאי וסופר, יליד מרוקו, פרופסור לקולנוע וטלוויזיה, פרץ את דרכו לתיאטרון הישראלי במחזהו ״מלך מרוקאי", ובעקבותיו בשורת מחזות ותסריטים נוספים. ״המהלכים על המים״, רומן בסיפורים, הוא יצירת פרוזה ראשונה שלו. כמו בכתיבתו הדרמטית, אנו מוצאים גם כאן שימוש מרהיב וצבעוני במוטיבים מיתיים ופולקלוריסטים, שזורים אלה באלה. רצף הסיפורים שלפנינו רוקם מעין סאגה משפחתית בזעיר אנפין, בה מתערבבת המציאות בפנטסיה, עד שהיא מקבלת מימד סוריאליסטי סהרורי, המעניק לסיפור כוח וקסם ייחודיים ומרתקים.

אבקציץ ר׳ שמעון, אך טוב לישראל

לונדון [תרס׳׳ו – 1906], דפוס מכה׳׳ע טעלעפאן, לונדון איסט.

פלגי מים־ 11 דרושים. רובם הספדים ומיעוטם דרשות בעניינים אחרים (דרוש למעלת השבת, ״דרוש במעלת מחזיקים בידי לומדי התורה.״״ וכיו״ב.).

חידושים על כמה ממסכתות התלמוד: ברכות, שבת, ביצה, בבא קמא, בבא בתרא ובבא מציעא, סנהדרין, קידושים ובכורות. וכן חידושים קצרים על כמה מפרשיות התורה, על הושע ועל כמה מזמורים מספר תהלים.

אבקציץ ר׳ שמעון, שש אנכי

קאזאבלנאקה [תרצ״ז – 1937], דפוס יהודה ראזון.

הספר מורכב משני חלקים:

1. 13 דרושים: חלקם בשבח מידות שונות (ענווה, צדקה וכיו״ב) וחלקם דרושי הספד. וכן נוספו חידושים על כמה מפרשיות התורה ועל פרקים אחדים מן הנביאים והכתובים.

2. 2. רך וטוב, פירושים וחידושים על מאמרי חז״ל וכן דינים והלכות שונים.

אג׳ייני ר׳ רחמים יוסף, השמטות הרמב״ם

ירושלים [תשל״ד – 1974], מו״ל עמרם שאול אג׳ייני(זיו).

קובץ ובו רכ״ו הערות הכוללות ״השמטות שהשמיט הרמב״ם ז״ל שזכרו אותם המפרשים ותרצו״. החיבור סוקר מאמרים מדברי חז״ל שהובאו בדברי הרמב״ם ב״משנה תורה״ תוך השמטות מסוימות (כן נסקרים דברי המפרשים והערותיו של המלקט).

אג׳ייני ר׳ רחמים יוסף, לפי ספרי, ח״א

[אותיות א׳-מ']

ירושלים [תשל״ג ־ 1973], מהדורת צילום ממכונת כתיבה.

ליקוטי דינים, פסקים וכללים, לפי סדר א״ב.

1 דף הקדמת ר׳ עמרם שאול אג׳ייני נכד המחבר + 62 עמודים.

חסרים סעיפים קפ״ה עד קצ״ב, אך נמצאים בסופו של חלק ב׳.

חלק ב׳ המשך הספר אותיות נ׳-ת׳. עמודים 343-63. 2 דפים אחרונים (347-344) שייכים לכרך א׳.

אג׳ייני ר׳ רחמים יוסף, ספר לפי ספריו

ירושלים [תשל״א – 1971] מו״ל עמרם שאול אג׳ייני(זיו).

דרוש חידושים ורמזים, ונספח אליו ״קונטרס שיחת דרדקי, דרושים על התורה״ מאבנר אג׳ייני.

אג׳ייני ר׳ שמואל, רמת שמואל

ירושלים [תרפ״ז – 1927], דפוס הר״ש צוקרמן.

חידושים על פרשיות התורה ועל כמה מספרי התנ״ך; חידושים על כמה ממסכתות התלמוד: ״ליקוטי אמרים״ ־ חידושים על דרך הדרש וגימטריאות במאמרי חז״ל; ״חידושים וליקוטים על הרמב״ם ועל השו״ע״; ״מאמרי הזוהר״ – חידושים על הזוהר; ליקוטים וכללים מהרע״ב והתיו״ט (על פי סדר א״ב) על המשנה; גימטריאות ופרפראות – אוסף גימטריאות ור״ת של שמות, פסוקים וכיו״ב.

אדהאן ר׳ יוסף בן נסים,

 מעשה בראשית (א־ב).

סוסה [תר״צ – 1930], דפוס מכלוף נג׳אר.

שבע מאות ועשרים צירופים על תיבת ״בראשית״, וכן מניין המצוות, דיניהן וטעמיהן.

חלק א יצא מחדש, ירושלים [תשמ״ה ־ 1985] על ידי מכון הכתב.

אדהאן ר׳ שלמה,

 בנאות דשא

ווארשא [תרמ״ה – 1885], דפוס מאיר יחיאל האלטער.

״דינים ומוסרים ותוכחות ואזהרות ווידויים והנהגות בראיות ברורות מפסוקים ופוסקים ודברי חז״ל״. דברי מוסר והטפה לתיקון המידות.

אדהאן ר׳ שלמה ב״ר מסעוד,

ספר דברי הימים למשה רבנו

וורשא [תרל״ג – 1873]

אגדת לידתו, חייו ומותו של משה רבנו; אגדת פטירתו של אהרן; מעשה טוביה בן טוביאל מגלות שומרון בימי הושע בן אלה.

בדף השער כתוב: ״ספר דברי הימים… אשר חיבר הגאון החריף בדורו מוהר״ר אברהם אזולאי זצוק״ל, ונעתק בלשון צח ומצוחצח ע״י הרב החכם השלם בדורו מוהר״ר שלמה אדהאן זצוק״ל…״

חלק זה נדפס במהדורות הראשונות של הספר בנאות דשא שחיבר ר׳ שלמה אדהאן והושמט משם במהדורות אחרות.

כ״ד דפים. 8°. חסר מדף י״ח א, עד כ״ד.

דרעי ר׳ יעקב, עדות ביעקב

קאזאבלנקה [תשי״ג – 1953], דפוס אברהם שמעון עמאר.

דרושים, מאמרים, שירים, מכתבים וכיו״ב מעזבונו של הרב אדרעי יעקב, אשר נאספו בידי תלמידיו ונערכו בידי בן דודו, ברוך אדרעי.

נספחו לספר דברי הספד שנאמרו עליו. כתובים עברית, אנגלית וצרפתית. 12°.

אדרעי ר׳ משה, יד משה

אמסטרדם ]תקס״ט – 1809], דפוס יוסף פרופס כ״ץ.

ארבעה עשר דרושים, חלקם לשבתות מיוחדות (שבת הגדול, שבת איכה, שבת נחמו ועוד) ולחגים, וחלקם לאירועים אחרים (חופה, הספד, חינוך הבית ועוד). 4°.

אדרעי ר׳ משה, מעשה נסים

אמסטרדם [תקע״ח – 1818], דפוס יוחנן לוי רופא (ובנו בנימין).

"סיפור עניין אמתות נהר סמבטיון, דרכיו מוצאו ומובאו ועל היהודים הדרים שם…״

הספר מבוסס על ספרים ומקורות רבים העוסקים במוצאם ובקורותיהם של עשרת השבטים (עדויות של אנשים שראום בתקופות שונות ואיגרת שנשלחה אליהם מרבני ירושלים). .

לפני שבוע הוצגה בערוץ אחד תכנית על הטיפול המסור שאליו זוכים תושבי עזה בבתי חולים בישראל. הייתה זאת ילדה שהרופא הציל את חייה על ידי ניתוח לב פתוח, ולצדה ילד כבן שמונה, שאף הוא זכה לטיפול מסור. הרופאים והאחיות גילו כלפי החולים, וכלפי הוריהם יחס של חיבה תוך נשיקות וחיבוקים(לא זכיתי פעם לראות ילד יהודי זוכה ליחס כזה). ובעודי צופה בתכנית, קול ממיתרי לבי מזמזם פיוט אחד מפיוטי "יקון חצות", ששמעתי מפי אבי ז"ל. הפיוט מתאר את עליית הנשמה למרומים בשעת השינה. והממונים על הנשמות בודקים, אם הנשמה פגומה, או תקינה. תהליך הבדיקה מתואר בזו הלשון: "ימצאוה מעוטרת / בתפילין ובציצית / כמו כלה מקושטת, או ימצאוה מטונפת / בעוונות ובתוספת / כמו שפחה נחרפת".

ועד שאני תוהה מה עניינו של השיר לכאן, מצאתי קשר בינו ובין המציאות המוצגת לעיניי, שגם בה תיתכנה שתי אשרויות. הילד בן השמונה בעוד שנתיים יהיה בר חובה לגיוס לוחמים צעירים המיועדים לגן עדן. הנה הוא בכיתה שומע את המורה לגיאוגפיה המסמן את כל מדינת ישראל כטריטוריה פלסטינית שהציונים כבשו, ועל השאבאב מוטלת המשימה לשחרר אותה, ולזרוק את כל הציונים לים. אפשרות אחת תהיה, שהילד יקום ממקומו וימחה על דברי המורה: "איך אתה מדבר על הציונים שהצילו חיים של ילדים רבים מבני עמנו. אנו חייבים לכבד אותם0 ולחיות עמם בשלום. דבריו נתקבלו במחיאות כפיים סוערות, ועוד באותו שבוע פרץ מרד נגד השלטונות בעזה, העם בחר במנהיגים חדשים שהיו מוכנים לשבת למו"ם עם ממשלת ישראל. לא חלפו אלא כמה ימים עד שהשמועה על מזרח תיכון חדש עשתה לה כנפיים. הרופאים והאחיות של אותו בית חולים נישאו על כתפיים, וקהל רב מריע להם שבזכותם הגענו לשלום כשמכאן ואילך נרתם כולנו לשגשוג האיזור. "ידעתי שזה יקרה", התנוססה כותרת בעיתון היומי. כותב המאמר הוא ש' פרס.
אפשרות שנייה. המורה לאנתרופולוגיה. קבע לפי מחקריו, שהיהודים הם צאצאי הקופים, או לפי מחקר אחר מוצאם מעצמות של נבלות. לכן הם לא זכו לאור האלוהי. משום כך דמם הפקר, אך אם הם משרתים אותנו ניתן להם את חייהם לשלל. אותו ילד קם הפעם ממקומו: "אללה שיבש את מוחם כדי שנפיק מהם תועלת. כך הם הצילו את חיי, אף על פי כן הם ראויים למוות, כי על ידי מותם אנו זוכים לגן עדן". הילדים הגיבו במחיאות כפיים תוך קריאות "מוות ליהודים". המורה התמוגג מנחת שזכה לטפח בתלמידיו את האידאולוגיה שעל ברכיה התחנך "מניין לך שהריגתם מעניקה לנו חיי נצח", שאל המורה. החג' בלעם אמר זאת.
ובכן רבותיי הקוראים את הכתוב כאן. את האפשרות השנייה אתם רשאים לספר להורים, לאחים ולחברים. ואילו האפשרות הראשונה עליכם לספר לסבתא בלבד.