מורשת יהדות מרוקו

פרק עשירי.

גדולי רבני המאה הרביעית, הדור השני להתיישבות המגורשים.

הרבנים בעלי התקנות שבדור הזה רבי יוסף גבאי וכו…עד רבי שאול סירירו, ופעולתם. הנגידים אז בפאס, משה הלוי, יעקב רותי, יצחק גיאקיליא, דוד בן זמירו, אברהם בן וואעיש במארוקה, חביב טולידאנו במכנאס, רבי משה בן רבי מימון אלבאז, רבי משה אסולין, רבי עזרא די פארידוש הסופר, רבי יצחק קורייאט במארוקה.

רבי יהודה הכהם מפאס, רבי דוד הסבעוני הזקן ואחיו רבי ישועה מסאלי, רבי מאיטר צבאע, ר"ה עוזיאל, רבי שלמה בן דנאן, רבי יעקב אבן דנאן מפאס, רבני תיטואן, רבי יוסף סיבאס ובנו רבי חיים ביבאס, רבי רברהם בו זמרה, רבי יעקב הלוי, רבי חנניה ארובאש, רבני מכנאס רבי חיים ורבי יוסף טולידאנו.

רבי יוסף היוצר מתארודאנט, רבנים שהתיישבו בארצות שונות, רבי יששכר בן סוסאן, חכמי רזין מעיר דרעא, רבי אברהם הלוי ברוכים, רבי יוסף טבול ובנו השר יעקב, רבי סולימאן בן אוחנה, רבי אברהם כלון, חכמי המערבים במצרים, רבי שמואל חאגיז בירושלים ורבי יצחק צבאח, רבי יצחק עוזיאל באמ"ר, רבי אברהם בנחמן המכונה אבוזאגלו לבית אזולאי בויניציה, רבי אברהם אזולאי בחברון ולבסוף רבי יצחק גבאי.

כמו בדור הקודם כן גם בדור הזה הדור השני להתיישבות המגורשים בפאס עמדו חכמי המגורשים בראש הקהלות וימשיכו את פעולתם בתיקון ובסוס האמצעים הציבוריים בייחוד בזמן ההוא זמן ההתגברות הצרות ודלדול כח אנשי הקהלה. ואלה הם רבני הדור הזה, שמן הרבע הראשון של המאה הרביעית, עד סופה.

רבי יוסף גבאי. פעולתו בין ש"ך – של"ו 1560 – 1576( כל הגבלת זמני פעולת הרבנים האלה לאמר שנות רבנותם, כתבתי על פי ספר התקנות בצירוף איזה מקורות אחרים – המחבר ) , וכנראה היה בנו של רבי בנימין גבאי הנזכר בדור הקודם, רבי סעדיה בן רבי שמואל אבן דנאן הנזכר בדור הקודם, פעולתו בין ש"י – של"ח, חיבר איזה ביאורים בתנ"ך.

רבי בנימין נהון, פעולתו בין ש"ך – ש"מ, ואולי היה בנו של רבי יצחק נהון הנזכר בדור הקודם. רבי יצחק בן רבי וידאל הצרפתי, פעולתו בין ש"י – ש"ל בערך. רבי יוסף בן עמרם, פעולתו של"ה – ש"ן, רבי שלמה עוזיאל, בין של"ה – ש"ן. רבי יוסף אלמושנינו,בנו של רבי אברהם אלמושנינו הנזכר בדור הקודם, הוא נולד סביב לשנת ש"ץ, ובשנת של"ו נחשב לנגיד וראש הקהל, ויהי לו גםבית הכנסת מיוחדת.

בשת ש"מ נראתה פעולתו בתור אחד מגדולי הרבנים בעלי התקנות, ובשנת ש"ן בהתקנה שעשו רבני העיר ע"ד – על דעת –  מצרנות והוא לא היה אז באותו מעמד לא חפצו שמנת הרבנים שישבו במעמד ההוא להחליט הדבר עד ששלחו ושאלו מה דעתו בהענין ההוא. הוא מת – כנראה – סביב שנת ש"ס, כי עוד שנ"ח נזכר שמו בספר התקנות.

מספריו שחיבר נודע להו אלה, באור על נו"ב ועל אגדות רז"ל, סדר פסח שני, והוא באור יקר על ההגדה ש"פ בספרו זה הוא מזכיר את " מיורו הרב הלוי ז"ל שלא נדע עד כה מי הוא. ספר שרשי המצות, תוכן דעות הראשונים והנחות חדשות ממנו במנין המצות ובו י"ג שרשים בסדר מצוין ונפלא, השנים הראשונים עודם בכתב יד, והספר שרשי המצות נדפס בירושלים.

מתלמידיו של רבי יוסף אלמושנינו היה רבי אהרן אבן חיים שיזכר לפנינו, גם בנו רבי משה אלמושנינו היה גדול בתורה אף כי לא נמנה עם רבני העדה, וגם הוא חיבר ביאור על תנ"ך שהיה נמצא בתכב יד. רבי אברהם הכהן בין השנים שכ"ח – ש"ס, רבי סעדיה בן רבוח שמ"ח – שס"ו והיה לו בית כנסת מיוחדת בפאס.

רבי אברהם בן רמוך ש"ם – ש"ן, רבי יצחק בן שלום שמ"ח – שנ"ג וחיבר ספר בפסקי דינים שהיה נמצא בכתב יד. רבי יעקב חאגי שמ"ח – שפ"ו. רבי יצחק חאגיז בנו של רבי שמואל חאגיז הנזכר בדור הקודם, רבי שלמה חאגיז – כנראה אחיו של רבי יצחק הנזכר, הוא הלך לירושלים ויהי בארץ המזרח זמן מה וישב אחר כך לפאס ושם מת לפני שנת שע"י.

רבי יוסף נהון, סביב שנת ש"ן, ואולי היה בנו או אחיו של רבי בנימין נהון הנזכר, הוא כנראה מחבר ספר " הדרשות " כתב היד באוקספורד. רבי וידאל הצרפתי בן רבי יצחק הנזכר, נולד בסוף המאה השלישית או בתחלת הרביעית, בשנת שכ"ו חיבר פירושיו על המגלות שמהם נשאר בכתב יד פירוש על איכה.

ובזמן ההוא פחות או יותר מעט חיבר עוד יתר ספריו, צוף דבש השגות על הרא"ם, אמרי יושר על מדרש רבה, דרך הקדש על הספרא נדפס מחדש, םירוש על התורה כתב יד וספר " המפתח " תוכן ענייני המדרשים ותנחומא ומכילתא וכו….שעודנו בכתב יד בעיר פאס.

סביב לשנת שנ"ח נמנה עם גדולי הרבנים בפאס ופעולתו עוד נמשכה עד סביב לשנת ש"ף , שאז גוע וימת.

דברי הכנס שנערך בימים ה-ו בניסן תשמח"ח – 23-24/1988

באוניברסיטת חיפה

בעריכת : יצחק אבישור – שלמה מורג

הפקולטה למדעי הרוח אוניברסיטת חיפה.

מפעל מסורות הלשון של עדות ישראל

המכון למדעי היהדות – האוניברסיטה העברית בירושלים

חיפה ירושלים תשנ"ב – 1992

תוכן העניינים

פתח דבר       9

יצחק אבישור

היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה —

אקדמות להבנת מילון  11

תמר אלכסנדר

המזל והשכל בפתגמים ספרדיים יהודיים       41

יעקב בן־טולילה

המלים העבריות בחכיתיה     

יששכר בן־עמי

השימוש ביסודות עבריים במנהג בצפון־אפריקה       67

יוסף טובי

היסוד העברי־הארמי בשטרות ובמעשי בית־דין בתימן         77

מריה מאיר־מודינה

על הסמנטיקה של המלים העבריות באיטלקית יהודית          93

שלמה מורג

המלים העבריות בלשונות היהודים — מספר היבטים כלליים          101

ליאונרד פרגר

על הגבולות בין יידיש ועברית — היבטים פדגוגיים ולקסיקוגרפיים 115

יחיאל ק ארה

היסודות העבריים והטיפולוגיה של העברית שבפי יהודי תימן 131

אורה (רודריג) שורצולד

דימויים עבריים בצירופים ובניבים של הספרדית היהודית    151

יוסף שיטרית

עיון הברתי־לשוני־פרגמטי במרכיב העברי שבשירה הערבית של יהודי צפון־אפריקה — היבטים תיאורטיים

לאחר שצרפת כבשה את אלגייר ב־1830, גברה המתיחות בין צרפת למרוקו, שנתנה מקלט ותמכה בעבד אלקאדר (1808־1883) שמרד בצרפתים. במשא ומתן בין ממשלת מרוקו לצרפת יוצגו האינטרסים של צרפת על ידי המתורגמן דוד בן חיים אזנקוט (נפטר ב־1875). אך המשא ומתן נכשל וב־1844 פרצה מלחמה בין מרוקו וצרפת.

צי צרפת הפציץ את הערים טנגייר ומוגדור. היהודים בטנג'יר ניצלו מההפצצות, ולזכר הנס קבעו יהודי העיר את יום כ״א מנחם אב כיום ׳פורים דה לה בומבס׳ וחוברה מגילה המתארת נס זה. מוגדור הופגזה ב־15 באוגוסט, ובמלאח היה ההרס חמור. האנרכיה נוצלה על ידי מוסלמים מקומיים ושבטים מחוץ לעיר כדי להתנפל על היהודים. אלה מהם שברחו לכפרים היו טרף לאכזריות השבטים, שהפשיטום, שדדום ורצחו 50 מהם. בעקבות אירוע זה ברחו מספר יהודים ממוגדור לגיברלטר. ידה של צרפת היה על העליונה וצבא הסולטאן ניגף ב־14 באוגוסט בקרב איסלי (isly). כתוצאה מזה נערך הסכם שלום ב־10 בספטמבר, שאושר על ידי הסולטאן ב־5 באוקטובר 1844. הסולטאן התחייב לא לעזור למורדים ולא לתת מקלט לעבד אלקאדר ואנשיו.

הסולטאן ויורשיו שיפרו את היחסים עם צרפת. בעקבות המפלה החלה מודרניזציה של הצבא, והסולטאן פתח בית ספר לתותחנות. כמו כן חתר הסולטאן לפיתוח כלכלי, ועודד הקמת בית דפוס ותעשיית סוכר. אולם יהודי מרוקו נחשדו בתמיכה בצרפת, ומעמדם הורע.

אחד האישים שגילה יוזמה בסיוע לנפגעים היהודים במוגדור היה הרב יוסף בן אהרן אלמאליח (1809־1886), שהחל לכהן בתור דיין במוגדור ב־1840. הוא עסק גם במסחר, וכיהן בתור סוכן קונסולרי, ולאחר מכן סגן קונסול של אוסטריה. הוא הצטיין בפעילות ציבורית למען אחיו במצוקתם בעירו מוגדור ומחוצה לה.

La bataille d'Isly est le dernier affrontement de l'expédition de la France contre le Maroc qui se déroula le 14 août 1844 à la frontière algéro-marocaine. Le Maroc déclara la guerre a la France pour empêcher que la France ne colonise l’Algérie . Elle se solda par une victoire française contre l'armée marocaine, qui soutenait, depuis cinq ans l'insurrection de l'Émir Abd el-Kader contre la France – en dépit du traité de la Tafna

معركة أسلي هي معركة قامت بالقرب من مدينة وجدة بين جيوش المغرب وفرنسا في 14 أغسطس 1844 م بسبب مساعدة السلطان المغربي المولى عبد الرحمن للمقاومة الجزائرية ضد فرنسا واحتضانه للأمير عبد القادر الشيء الذي دفع الفرنسيين إلى مهاجمة المغرب عن طريق ضرب ميناء طنجة حيث أسقطت ما يزيد عن 155 قتيل ثم ميناء تطوان ثم ميناء أصيلة. انتهت المعركة بانتصار الفرنسيين وفرضهم شروطا قاسية على المغرب. تمثلت هذه الشروط في استيلاء فرنسا على بعض الأراضي المغربية عقابا له, وفرضت فرنسا غرامة مالية على المغرب ومنعها المغاربة من تقديم الدعم للجزائر.

تسمى الاتفاقية للا مغنية وقعت سنة 1845 وقد أظهرت هذه المعركة مدى ضعف المخزن المغربي آنداك.ومن بين شروط الاتفاقية:الشرط الأول :ابقاء الحدود بين ايالتي المغرب والجزائر كما كانت بين ملوك الترك وملوك المغرب السابقين ;الشرط الثاني :عين الوكيلان الحدود فما كان غربي الخط فلايالة مملكة المغرب وما كان شرق الحد فلايالة مملكة الشرق. وكانت معركة اسلي النقطة السوداء في تاريخ المغرب إلى اليوم.

ליל תשעה באב

בליל תשעה באב המו בתי־הכנסת במתפללים שנהגו לבוא מבעוד יום כדי להספיק לקרוא את כל הקינות.

גם הנשים נהרו לעבר בתי העלמין אשר המו גם־כן במקוננות שבאו לקונן. הגברים נעלו נעלי גומי בתשעה באב, אולם בכפרי האטלאס באו יחפים לבית הכנסת . בשעה שהגברים קראו קינות בבית־הכנסת, הנשים מצידן נהרו בהמוניהן לבית העלמין ושם, הייתה מוצגת הצגה מחרידה על־ידי נשים מקוננות מקצועיות אשר היו באות מכל קצוי העיר וניצבות במעגל, במרכז בית הקברות. מקוננת מקצועית הייתה ניצבת מיד במרכז המעגל כשהיא שורטת את לחיה עם ציפורניה ובו בזמן חורזת קינות בעגה המקומית, המתארות את חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש. הנשים שמסביבה רקעו ברגליהן בקצב אחיד, התגודדו, שרטו את פניהן עד זוב דם, ספקו כפות ידיהן וצרחו:

" אה בוה בוה ! חיי חיי ! ווילי ווילי ! יוה יוה !

 ״אוי לי! אוי לי! אויה לי אויה לי! אויה עלי אויה עלי! אוי אוי!״.

המקוננות מעלות גם את זכר יקיריהן שנקטפו בדמי חייהם, מונות את מעלותיהם וסגולותיהם, ככה זה היה נמשך עד אפיסת כוחותיהן. ״ההצגה״ הזאת הייתה מסתיימת, רק עד צאת הגברים מבית־הכנסת.

תפילת ערבית ברחוב

רוב הציבור נהג להתפלל ערבית של ליל תשעה באב בחצרות הבתים הסמוכים לבתי־כנסת, שכן היו גם בתי־כנסת ששכנו בתוך בתי מגורים. כמו־כן מאחר ורוב בתי־כנסת היו צרים מלקלוט את הקהל הרב שהיה בא. גם השרב היה בלתי נסבל בחודשים אלה, לכן היו קהלים רבים שהתפללו ממש ברחוב ליד בית־כנסת שלהם. התפילה בבית־כנסת עברה לאור עששיות ובמיוחד בשעת קריאת מגילת איכה אשר בסיומה מגיע הרגע המזעזע והמרגש ביותר. מכבים את האורות ובתוך החושך והעלטה, הקהל עוצר אנחותיו ומטה אוזנו לשמוע את השליח ציבור המכריז בקול חנוק מתוך האפלה ובחרדת קודש אומר:

אחינו בני ישראל שמעו! השנה כך וכך שנים לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו, אויה לנו כי חטאנו׳ וכל הקהל נופל על פניו בגעיה ובבכי מר ואומר: ״נפלה עטרת ראשנו, אויה לנו כי חטאנו״ . בבית־הכנסת שוררת דממה, ומיד אחרי זה, פותח זקן הבית בקינה המפורסמת:

בליל זה יבכיון ויילילו בני, ליל חרב ביתי ונשרפו ארמוני וכל בית ישראל יהגו ביגוני, יבכו השריפה אשר שרף הי… קינה זו הייתה פתיחה ליתר הקינות שלאחר קריאת ״איכה״, אשר כל הקהל השתתף באמירתן.

הערת המחבר : כדי לקבל את התאריך המדוייק של חורבן בית שני, נוהגים להחסיר את המלה ״חיים״ שהיא בגימטריה – 68, מהחשבון הנוצרי(האזרחי) ואז מקבלים את התאריך המדוייק של החורבן

תוכחות מפי הרבנים

אחר תפילת ערבית, קוראים ״על היכלי״ במקום ״יגדל״ וכל אחד נפטר לביתו בשקט, כי בערב זה ממעטים ככל האפשר בדיבורים ובשיחה בטלה. הרבה יושבים וקוראים קינות בבית. יש שהולכים לשמוע דברי תוכחה, מוסר ואגדות על החורבן מפי רבני העיר. בפאס היה ר׳ יוסף בן נאים ז״ל סופר ודרשן בחסד, היה עולה על גג ביתו שב־מללאח, מספר על חורבן ירושלים, על שריפת בית המקדש, דורש ומוכיח מול קהל אלפים.

רגימה ב״נבאק״

ברוב בתי הקברות במרוקו, גדלו הרבה שיחים או עצים נמוכים שצמחו בין רוב קברות הקדושים.

במכנאס, היו הרבה קברים כאלה, שעל ידם גדלו שיחים מיוחדים, לפעמים גם עצי פרי או סתם עצי סרק. בליל תשעה באב נהגו הנערים לסור לבית העלמין ולקטוף אחד מסוגי השיחים שהיה מאוד נפוץ וידוע בשמו הברברי, ״אזאדא״ או בשמו הערבי " א-זרב "  השיח הזה היה מלא קוצים, בעל עלים קטנים ופירותיו אדומים, הנקראים " א-נבאק " בליל תשעה באב, כאשר הגברים יצאו מבית־הכנסת, הנערים רצו מהר לבית הקברות שהיה נמצא בתוך שכונת ה־מללאח, קטפו את הפרי עם הקוצים שבו וזרקו אותו על הנשים שהיו יושבות על־ידי קברי יקיריהן וממררות בבכי. השיח עם הקוצים הדוקרניים, היה נתפס בחוטי צעיף הראש שלהן וזה היה מרגיז ומשפיל.

הערת המחבר : א־״זרב״-שיח מלא קוצים הנותן גם פרי הנקרא א־״נבאק״ הפרי הוא בצורת גולות ירוקות קטנות, אשר בהבשילן, הן מקבלות צבע אדמדם והן מתוקות וטעימות, אולם הנערים קטפו את הפרי הזה בליל תשעה באב כשהוא עוד מלא קוצים . הנערים זרקו את הפרי עם הקוצים שבו על ראשי הנשים בעת שהללו היו מקוננות בבית העלמין, ליד קברי יקיריהן וקרוביהן. ראהVOINOT, עמי 62 המציין כי ״אזאדא״ הוא שם ברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד קברו של ר׳ אברהם אזולאי. העץ הוא בעל עלים קטנים ואדומים ראה: בן עמי, קדושים, עמי 77.

תוספת שלי מתוך הספר " הערצת הקדושים " של יששכר בן עמי ז"ל….
בין הקדושים הנושאים את שמו של העץ שליד מקום קבורתם אפשר לציין ר׳ דוד הלוי דראע, הקבור ליד דקל, ומכאן כינוייו הנוספים מול אנכלא, בעל הדקל, ומול אנכלא אלכדאר, היינו בעל הדקל הירוק:  ר׳ יעקב אשכנזי ידוע גם בשם מול אנמאי, על שם עץ הקרוי אנמאי: מול אל־כאראמה, היינו בעל התאנה, ידוע רק בשם הזה: סידי בו־ זיגאר נקרא על־פי השם הברברי של שיח, הצומח במקום: מול אזאדה נושא את השם הברברי של עץ מלא קוצים, הצומח ליד הקבר: ר׳ אברהם אזולאי (איגיניסאין) מכונה גם מול אימיתכּ, על שם עץ גדול שמעל מצבתו: ר׳ שמעון כהן ידוע גם בכינוי טיקי אל־בור, על שם שני העצים שצמחו ליד קברו.

יום תשעה באב

היום המר והנמהר ביותר בחיי עם ישראל בעולם, הוא יום תשעה באב, הנקרא ״צום החמישי״. תפילת שחרית של יום תשעה באב נמשכת עד שעת הצהרים ויותר. אין מניחים תפלין ולא מתעטפים בטלית, רק החזן מתעטף בתשעה באב, אין הכהנים עולים לדוכן ואין הגבהת ספר תורה (הגלילה), אולם יש חולקין על כך ומוכיחים שמן הדין לעשות ״הגבהה ".

הערת המחבר : נוהג בחכמה, עמי קמה מביא את זה בשם מחבר ״כסא־אליהו״_; מים חיים, ח. א. עמי קעה הכותב : ״כל מי שקורא בתורה בלא הגבהה, עובר על ״ארור אשר לא יקים את ספר התורה הזה״ (במכנאס רוב בתי־הכנסת נהגו לעשות הגבהה לספר תורה ביום ט׳ באב.

 בשעת הוצאת ספר תורה, הופכים את המעיל שלו ומפזרים עליו מעט אפר, גם שמש בית־הכנסת מפזר אפר מקלה על ראשיהם של המתפללים בעת קריאת הקינות. בעת פתיחת ההיכל קוראים ״על היכלי״ במקום ״גדלו לה׳ אתי״. את ספר התורה מניחים על אחד הספסלים שבבית־הכנסת, במקום על התיבה, יש שהרחיקו לכת ונהגו ״להניח ספר תורה על גבי איש כפוף ולקרוא בתורה״. בבית־הכנסת של התושבים שבפאס אין מעלין את הכהן והלוי לספר התורה בתשעה באב, אלא מעלין שלושה עולים (ישראלים) העולה לתורה אינו פותח במלים ״השם עמכם״ כנהוג אצל הספרדים, אלא פותח במלים ״ברוך דיין האמת״. השליח ציבור לא משתמש ביום זה, ב״קולמוס״ לקריאת התורה, אלא משתמש באחד מכנפי טליתו במקום הקולמוס, הוא גם אינו מכבד את העולה לתורה בתואר ״יעמוד השם הטוב וכו',  אלא כל אחד עולה לבד ומבלי שיוזמן.

דמי איכה

כמו שמחלקים ״דמי פורים״ ביום פורים, כך מחלקים ״דמי איכה״ ביום תשעה באב.

משעות הבוקר המוקדמות מתחילים להגיע לבתי־הכנסת, גלים גלים של נזקקים וקבצנים למיניהם ואחד מראשי קהל בית־הכנסת יחד עם השמש, מטפלים בכל פונה. אחדים מהפונים באים מצויידים בקופות צדקה, שהם נושאים בידיהם. גם הערבים לא נפקד מקומם ביום זה, והם פוקדים בהמוניהם את בתי־הכנסת ומקבלים מעוח משום דרכי שלום.

אחר תפילת שחרית, הילדים מקבלים ״דמי איכה״ או " פלוס איכה "  שהם כעין דמי כיס, בהם קונים צעצועים.

https://www.youtube.com/watch?v=8HugGyJK03Q&list=PLa47NB9U4-d8kLK_2seLA6i-2uueXk_WO

הפטרת חזון מפי רביחיים לוק בנוסח יהודי מרוקו

לוסנה.

משה בן הראש

ברומן לוסנה של משה בן הראש אנחנו פוגשים זקן בן אלף שנה היודע שהוא הולך למות ומנסה להעביר את מסורת חייו לנער בן עשרים במלגה, שהוריו היגרו מתטואן לישראל ואחר-כך שבו לספרד. הנער עסוק יותר במשחקים על הים, ברדיפה אחר בחורות ובצעדיו הראשונים כסופר מאשר בזקן המוזר שנקרא בדרכו ומכריח אותו לשבת שבעה ימים מול הים ולשמוע את מעשיותיו.

לתוך הסיפור נכנסים מקומות ודמויות מן העבר שהזמן השאיר על תלן ללא יכולת למות או לחיות: כומר שאומר קדיש על קבר אביו הכומר, עורך דין ממקסיקו שמגיע למלגה בסוף המאה העשרים ונחקר על ידי בית דין שר האינקויזיציה, העיר לוסנה שהושמדה על ידי המוסלמים במאה השתים עשרה, הים המציל ומטביע יהודים, נזיר שמנסה לשכנע את אביו להתנצר, יהודים מרוקאים בבתי כלא ישראלים, אנוסים בפורטוגל שבורחים באוניות משא…
״משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית.״ ירון אביטוב, כל הזמן, 2001.

״משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום.״ נתן זך, הארץ, אוקטובר 2000.

״משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היא ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה." חוסה לואיס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.
משה בן הראש, סופר, משורר ומתרגם, פרסם לאחרונה שני ספרים בהוצאת ״אסטרולוג״ – ״לוסנה״ ו״חודש פריזאי״, ומכין לדפוס בימים אלו קובץ משירי צ׳רלס בוקובסקי בתרגום לעברית.

יהודי אירופה למען יהודי מרוקו

על רקע מלחמה זו התערב לראשונה גורם יהודי אירופי למען אחיו במרוקו, ופעולה זו נמשכה דורות לאחר מכן. משה מונטיפיורי(1784־1885), שכיהן בתור נשיא ועד שליחי הקהילות באנגליה (Board of Deputies) מ־1835 עד 1874, פנה לסולטאן וביקשו שיוציא ט'היר שריפי(צו מלכותי) להגנת היהודים. בלונדון הוקם ועד פעולה שיסד קרן בשם Morocco Relief Fund לעזרת היהודים הסובלים, ופעל לגיוס תרומות לנזקקים. ב־1855־1856 השתוללה בפאס מגפת חולירע, שהפילה חללים רבים, ויהודים נזקקו לסיוע.

מוחמד הרביעי, 1859 ״1873

 מלחמת ספרד־מרוקו

הסולטאן הזה קבע את בירתו במראכש, פיתח את העיר ובנה בה מסגדים ובנייני ציבור. זמן קצר לאחר עלייתו על כיסאו פתחה ספרד במלחמה נגד מרוקו, כתגובה להתקפות שבטי הריף על העיר סבתה שבידי ספרד. רבים מיהודי תיטואן וטנגייר ברחו מחשש לגורלם בעת המלחמה וכ־5,000 מהם מצאו מקלט זמני בגיברלטר ובאלחזיראס (Algeciras)  שבספרד. הקרן Morocco Relief סייעה גם ליהודים אלה, ובשנים הבאות סייעה גם להחזקת בתי ספר במרוקו.

צבא ספרד כבש את תיטואן ב־5 בפברואר 1860. בעקבות הפיכת מסגד לכנסייה גברה העוינות נגד הנוצרים. בתיווכה של בריטניה, שחששה מפני התחזקותה של ספרד, נחתם הסכם ב־24 באוקטובר 1861 ותיטואן הוחזרה למרוקו במאי 1862, תמורת תשלום של 20 מיליון דורוס (כ־5 מיליון לי״ש). חלק מסכום זה הלוותה בריטניה לסולטאן, תמורת מישכון של תקבולי המכס. הסכם על כן נחתם ב־20 בדצמבר 1861. הדבר ביסס את מעמדה של בריטניה במרוקו, וחיזק את תלותו של הסולטאן בה. עם זאת, ספרד זכתה בשטחים נוספים בחוף הצפוני של מרוקו.

כישלונו של הסולטאן מול ספרד הגביר את התסיסה והקנאות המוסלמית, שחציה הופנו גם נגד היהודים.

ב־1860 נשלח מ״ח פיצייוטו (Picciotto)  לגיברלטר ולמרוקו על ידי המועצה הממונה על קרן הסיוע למרוקו, כדי לבדוק את מצבם של היהודים פליטי המלחמה עם ספרד, וכדי להציע דרכי פעולה לשיפור מצבם של יהודי מרוקו בכלל. פיצייוטו כתב דו"ח מפורט שתיאר את מצבם העגום של רוב יהודי מרוקו, ואת היחס המשפיל של הממשל והאוכלוסייה המוסלמית. כן כתב על הבורות והעוני, ועל התעלמותם של העשירים המקומיים ממצבם של אחיהם העניים וילדיהם, הנאלצים לעבוד מגיל רך ואינם זוכים לחינוך מתאים. מסקנתו היתה שיש להקים מערכת חינוך מודרנית כדי לתת פתרון לבעייתם.

אהבת ישראל.

א. עם עלייתם של יהודי צפון אפריקה, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרב משה אסולין ששימש רב הכפר. עם הגיעם ארצה, אוכלסו במחנה עולים הנקרא הרטוב – הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב לימים נקרא כרם בן זמרא ובו כיהן כרב היישוב, ומשם עבר הרב לעיר קרית גת. באחד מן הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנם רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה, ובראש דבריו אמר: "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקא״.״. רב העיר חשב שהוא מפרגן

????

לרבי משה, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר,: "אתם הגעתם ארצה מאירופה, אצלכם קיימים מושגים כמו"חרדי״ ״חילוני״(ובדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילים באות ח׳ מלשון חטאים) אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דוד אחר דור, עוד מימי בית שני ואף קודם לכן. וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם – כנסת מלשון התכנסות… לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שוודאי שלכל אחד יש דעה אישית… אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת, ואנשים המשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בבית הכנסת, דבר שגורם לחילול ה׳ ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקא, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיה מפלגות…

ב. הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל רב העיר חיפה ומחבר כארבעים ספרים, הרב, מנהגו בקודש שלא לכתוב בימי חול המועד אף דברי תורה מלבד פעם אחת לגודל אהבת ישראל וז״ל הרב בשו״ת מים חיים (ח״א סימן שיא), "בערב חג הסוכות בין הערביים, הגיעני מכתבן הבהיר, ונשאר על מסגר עד יום ראשון לחולו של מועד אחר תפלת השחר, שאז פתחתי למוסריו, ובקראי עמדתי מרעיד, וערבה לי כל שמחה, ביודעי את כל תוקף הפחד והצער והיגון הנורא, אשר אפפו את כבודך, והסובבים הודך, על כי לא היית טהור מקרה לילה בליל יום הכפורים שעבר, והמאמר ידאג כל השנה אינו זז מנגד עיניך, ולא נתנך לנוח לילה ויומם, כי לא תאמין בחייך חלילה, ובדמע חם הנובע מלבך הטהור, אתה שואל ומבקש מצעיר כמוני, להשקיט המיית לבבך הסוער כהמון ים בשווא גליו, ולהחיות את נפשך בדברים המיישבים וסמוכים וסועדים את הלב, להודיעך שורש הענין באורך וברוחב, והנה ידידי אף כי מעולם לא משכתי בשבט סופר בחולו של מועד, עכ״ז ביודעי נאמנה ממכתבך, כי פיקוח נפשות שנו כאן. ועיניך מייחלות ומחכות ומצפות ומקוות לתשובתי, לכן שניתי את טעמו זאת הפעם.

ר׳ שמעון בן לביא היה בפאס, ובשנת ש״ט לערך עבר לטריפולי בדרכו לארץ ישראל, אלא שלפי המסופר החליט להשתקע בטריפולי מאחר שמצא לפניו שדה פעולה נרחב. במשך זמן ניכר מבין השנים רנ״ב־ ש׳׳ט הוא פעל בפאס, ובאותה תקופה עסק בחיבור ספרו כתם פז. על ספר זה כותב ג׳ שלום: ״הספר החשוב במארוקו אז הוא ׳כתם פז׳ למקובל שמעון לביא מפאס – הפירוש היחיד לזהר שלא הושפע מקבלת צפת״; ר׳ אברהם סבע, בספרו צרור המור, פרשת ואתחנן, מספר על דרשותיו, שנתקיימו ״בכל בתי כנסיות של קהל פאס״. שרד בידינו פירוש שלו לעשר הספירות, ״שכתב להר׳ עלאל בן אלחאיך ז״ל מארץ תלמסאן״; ר׳ יהודה חייט מספר בהקדמה של פירושו לספר מערכת האלהות על תלאותיו במארוקו: ״ומשם נסענו לילך אל הבירבריא׳ של מלכות פיס בארץ ישמעאל … וגם שם לא שלותי ולא שקטתי … והשליכוני בבור תחתיות … שעמדתי שם קרוב למי יום … והעיר הש״י רוח היהודי׳ אשר בשושן ובאו שם לפדותני ונתתי להם בשכר הפדיון קרו׳ למאתי׳ ספרי׳ שהיו לי״. אמנם קשה לשער שר׳ יהודה חייט הספיק להאציל מרוחו על יושבי המקום אך הספרים הללו בוודאי כללו קבוצה נכבדה של ספרי קבלה שהוריש להם כמורשת רוחנית.

מצד אחד, מקובלים חשובים ממרכזי דרעא ופאס עולים לארץ ישראל, במרוצת המאה הט״ז, ומצד אחר, יהדות מארוקו מתחזקת על ידי מגורשי ספרד וזוכה לתנופה מחודשת עם פריחת הקבלה בצפת ועם ביקורי שד״רים מארץ ישראל המביאים עמהם חומר קבלי. כך, למשל, תיקונים והנהגות של חכמי צפת נשלחו מארץ ישראל לצפון אפריקה, חלקם לפני שנת של״ז וחלקם בשנת של״ז. גם ספר היכל הקדש מאת ר׳ משה אלבז, שנכתב במרוצת השנים של״ה-שנ״ט, מכיל חומר מצפת. כוונתי לסדר תפילת ליל שבת, המכיל את קבלת שבת לפי הנהגות הרמ״ק (במיוחס אליו) והאר״י כאחד.

אולם יש להעמיד דברים על דיוקם. מבחינה קבלית, השפעתם של מגורשי ספרד לא היתה ניכרת במיוחד, בעיקר אם נשווה למאבק שהתחולל בין המגורשים והתושבים בתחומי ההלכה והמנהג. ואף הקבלה הצפתית לא הפליגה בתחילה בהשפעתה. ועם זאת יש לראות חשיבות בקשרים שנרקמו מהכא להתם ומהתם להכא, קשרים שהלכו ונתהדקו בזמנים מאוחרים יותר. אין לשכוח, שרדיפות וגזירות כלכליות למיניהן, שהיו נחלת אבותינו בקהילות הגדולות שבמארוקו הביאו, בצד התקוות המשיחיות, לעליית אישים רבים לארץ, ובתוכם גם מקובלים. אין ספק שאלה הגיעו לרמה גבוהה בתחום הקבלה, והרי חלק מתלמידי האר״י נמנים עם יוצאי המגרב. היו אפוא חכמים – בהם ר׳ אברהם הלוי ברוכים, ר׳ יוסף אבן טבול, ר׳ מסעוד סגי־נהור, ר׳ סולימן אוחנה, ר׳ אברהם ב״ר מרדכי אזולאי, ר׳ חיים בן עטר, ר׳ מסעוד אלחדאד ור׳ יהושע ציון – שעלו ממארוקו לארץ ישראל, ומהם אף נמנו עם גדולי המקובלים בצפת ובישיבת ״בית אל״ בירושלים; ויחד עם זאת היו שד״רים שהוליכו כתבי־ יד קבליים מארץ ישראל למארוקו.

למעשה קרה במארוקו תהליך מוזר במקצת. ברור שבימי־הביניים היתה בה פעילות קבלית. אנו מכירים את המקובל המקומי, ר׳ יהודה בן נסים ן׳ מלכה, ומקובלים שהיגרו אליה מספרד. ספריהם של ג׳יקטילה, ר׳ יצחק דמן עכו, ר׳ יוסף אשכנזי, ר׳ דוד בן יהודה החסיד ואחרים היו ידועים היטב. ספר הזוהר היה מצוי במגרב, וכנראה בהיקפו המלא. מצב זה נמשך עד סוף המאה הט״ז. במאה הי״ז מתמעט והולך העיסוק בקבלת ספרד, ואילו הזוהר הולך ותופס מקום חשוב ביותר בבית־מדרשם של המקובלים. סבורני שהגורם לכך הוא שבירת הרצף שנמשך מאז המאה הי״ג. לאמור, בשלב המוקדם התמקדה הקבלה בדרום ובפאס, ואילו במאה הט״ז, עם עליית חלק נכבד ממקובלי הדרום לארץ ישראל מצד אחד, ונדירות של חכמים אחרים מן הדרום בתוך תחומי מארוקו בשל גורמים חיצוניים מצד אחר, נוצר חלל מסוים. ממילא נבלמה ההתפתחות הטבעית. אפשר שבמרכזים החדשים שקמו במאה הי״ז ואילך כבר לא נותרו העתקות של כתבי־יד מקבלת ספרד, אולם שפר חלקו של הזוהר שזכה בינתיים גם להידפס ונתקבל בברכה רבה. מעתה ואילך הוא ספר יסוד שמשננים אותו, כותבים לו פירושים, מעתיקים אותו והוא כובש מקום מרכזי ברחבי המגרב. גם מתהלכות אגדות סביבו. ושוב, באמצע המאה הי״ז מגיעים גם כתבי האר״י, כדלקמן, המחוללים מפנה נוסף.

קידושין שלא בשעת החופה

אולם מתוך ספרות השו״ת נראה, כי עד למאה העשרים עדיין היו מקרים רבים של קידושין בעת האירוסין. בעיקר היה מדובר בילדות קטנטנות שהוריהן רצו להבטיח את זיווגן לכשיגדלו, או בהורים שרצו להבטיח בת פלונית לבנם, וכדי שלא יקדימו אחר היו מקדשים אותה בעודה קטנה.

כמו־כן למרות התקנה המחייבת עריכת חופה וקידושין בנוכחות רב ועשרה מישראל, נדונו בספרות ההלכה מקרים לא מעטים של קידושין בנוכחות שני עדים בלבד, ובהם קידושי שחוק, קידושי פזיזות, קידושי אונס, ולפעמים קידושין בסיוע נוכרים. חכמים נדרשו להתמודד עם שאלות קשות שעוררו מקרים אלה ואחרים, ולהלן כמה דוגמאות.

במחצית השנייה של המאה הי״ט דן ר׳ יעקב אביחצירא במקרה של קטנה שאביה שידך אותה, אחר־כך הלך החתן וקידש אותה בפני שני עדים בלא ידיעת האב. כששמע האב, הסכים על הקידושין וקבעו זמן לנישואין ועשו תנאים ביניהם בשטר ובקניין. לאחר כמה חודשים נעלם החתן והותיר את הכלה עגונה. האב ביקש לבטל את תוקף הקידושין מאחר שבשעת נתינתם לא ידע עליהם, ולא נתן את הסכמתו להם.

דוגמה נוספת עניינה קידושי שחוק, שבהם סיבך האב את ארבע בנותיו בספק קידושין. השאלה הופנתה למכנאס לר׳ חביב טולידאנו במחצית הראשונה של המאה הי״ח:

ראובן היו לו ארבע בנות, ויום אחד נכנס שר העיר לביתו של ראובן וישב שם. אחר כך נכנס שמעון לבית ראובן ומצא שם את השר, התחילו לדבר מענין לענין ומדבר לדבר, עד שעמד שמעון ואמר לשר שישיא לו את בתו של ראובן. ענה השר ואמר לשמעון תן לו לראובן מוזונת [ = שם מטבע] אזגארית. מיד לקח שמעון מעה [ = מטבע] אחת ונתנה לראובן ואמר לו הא זגארית בנתיך. והיו מצויים שם בבית ראובן שני עדים, ואחד מהם שומע ואינו רואה. והעיד עד אחד שלאחר שנתפרדה החבילה והלך כל אחד לדרכו הודו שניהם ראובן ושמעון שלא היתה כוונתם אלא לצחק [ = לשעשע] את השר ולשמחו.

ממקרה זה אנו לומדים כי קראו לכסף הקידושין ״מוזונא דזגארית״ [ = מטבע של צהלולים] וכי לפעמים היו הנישואין נעשים בהתערבותם או בלחצם של גויים. מאמירתו של השר לשמעון: ״תן לו לראובן מוזונת אזגארית״ נראה שהגויים באזור ידעו על מנהגי הקידושין אצל היהודים, אם כי ייתכן שגם הם השתמשו במונח זה — באשר למוהר. ומאחר ששמעון אמר ״הא אזגארית בנתך [ = הנה קידושי בתך], ולא פירש איזו מהן, הרי כל בנותיו של ראובן שלא מלאו להם שתים עשרה וחצי, נכנסו לספק קידושין, מעין המקרה שהובא לפני רס״ג הנזכר לעיל. להתרת הסבך טענו הצדדים שהם רק חמדו לצון, ולא היתה להם שום כוונה לקידושין.

להלן שתי דוגמאות של קידושין בכפייה. הצד השווה שבהם: שנעשו בנשים חסרות מגן:

העידו לפנינו בתורת עדות גמורה, ואמרו שבא אליהם מרדכי בן יעיש הנקרא אתורג׳מן הנקרא בן חיחי, ואמר להם תלכו עמי לבית אחד וכן עשו שהלכו עמו. ונכנסו עמו לביתו של מסעוד בן יעקב בן יחייא בבירה [־בעיירה] הנקראת בוחאמוד, וכשנכנסו שם מצאו שם כמה נשים יושבות ובתוכם היתה יושבת אשה אחת ושמה שמחה בת משה הנקרא חיון, ותכף ולאלתר בהכנס לשם נטל מרדכי הנזכר מעה אחת משלו והלך אצל שמחה הנזכרת, והושיט ידו להוציא ידה מתחת החאייך [ = השמיכה/הסדין] שהיתה מתעטפת בו, ולא רצתה להוציא ידה כלל, והיה דוחק ידו והכניסו בעל כרחה במקום ידיה לתחת החאייך ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, ותכף ומיד עמדה וזרקה הקדושין והיתה מקללת אותו היא והנשים שהיו שם עמה…

במקרה זה, האשה חסרת המגן היתה אלמנה, והמקדש תחב לכף ידה בכוח ובאלימות כסף קידושין. היא סירבה לקידושיו ומיד זרקה את כסף הקידושין מידה. נתעוררה השאלה, אם יש תוקף לקידושין הללו. החכם שחקר ובדק את המעשה הסיק שהאשה אינה מקודשת. על סמך פסיקתו הלכה ונישאה לאיש אחר, והיא כעת בהיריון. מרדכי, המקדש האלים, קם וערער בתוקף רב על נישואיה לפני ר׳ יעקב בן מלכא בתיטואן ולפני חכמי פאס, ודרש לאסור אותה על בעלה בגלל שקידושיו שלו קדמו.

דוגמה אחרת לקידושין בכפייה היא מאזור אריף שבגבול מרוקו־ספרד ממחצית המאה הי״ט. המקרה מתואר בעדותם של שניים מהנוכחים:

והעידו בזה הלשון חנא חאצ׳רין מנאיין גיא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת, הרבת הייא ויימאהא לצ׳אר דלגוי וגיא הווא ובאבאה ועטאוו שוחד לדיך לגוי וכרזוהא הייא ויימאהא מן תמא באונס, וג׳אוו כותהא וקבדולהא ידהא בזז והומא ידרבו פיהא וזבדולהא ידהא ונזלולהא דרהם דלקדושין, ורמתהו פדיך רגע. וליסירא סגירא מן שבע שנין [ = אנו היינו נוכחים שעה שבא שמעון בן יחיא וקידש את רחל הנזכרת. ברחה היא ואמה לבית הגוי, ובא הוא ואביו ונתנו שוחד לאותו הגוי, והוציאו אותה ואת אמה משם באונס. ובאו אחיה ותפסו את ידה מתוך שהם מכים אותה ומשכו את כף ידה והניחו בה מטבע דרהם של הקידושין, וזרקה אותו באותו הרגע. והילדה קטנה, כבת שבע שנים].

המקרה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן. מהעדות עולה סיפור מזעזע של קידושי ילדה קטנה בניגוד לרצונה ולרצון אמה האלמנה מתוך תקיפתן באכזריות רבה. אחיה, לעומת זאת, רצו בקידושין אלו, כנראה משום תועלת שהפיקו מהם. גם במקרה זה היתה ידו של גוי בדבר, במידת־מה. מהמקרים הנזכרים ניכרת הבורות הרבה של הצדדים המעורבים בנוגע להלכות קידושין.

במקרים הנזכרים היו הקידושין במטבע כסף, ולא בטבעת כמקובל היום. קידושי כסף היו שכיחים במרוקו עד למאה העשרים.

הערת המחבר : המנהג לקדש במטבע מוכר לי מאזור מגוריי אוטאט אלחאג׳. וראה: מליץ טוב, סימן לא, לז ע״א ובסימן סב, עד ע״א. דומה כי המנהג במרוקו לקדש בטבעת התפשט יותר בעקבות השפעת המנהג בצרפת. עד לשנות החמישים עדיין היו כפרים במרוקו שקידשו במטבע או בכוס יין ובתוכה מטבע. בעניין קידושי אישה בטבעת קיים שוני במנהגים בין בני בבל לבני ארץ־ישראל: בני בבל קידשו בכוס יין, ובני ארץ־ישראל קידשו בטבעת. ראה: ספר החילוקים, מהדורת ר״מ מרגליות, ירושלים תרצ״ח, חילוק כה, עמי 139.

משה מונטיפיורי ופנייתו למשרד החוץ למען הצלת הנאשמים

מונטיפיורי התכתב עם משרד החוץ של בריטניה, ודאג לערב את הוזיר לענייני חוץ, כמו שהדברים מתבטאים בעשר תעודות רציפות החל מ־4 באוקטובר וכלה ב־28 באוקטובר 1863. הנושא גם עלה בהתכתבות בין שר החוץ לקונסול ריד, שמילא את מקומו של ג׳והן דרומונד האי. ריד ליווה אחר כן את מונטיפיורי לחצר הסלטאן, כשבסופו של דבר יצא מונטיפיורי למרוקו במטרה לשחרר את האסירים. שלא כמו הנציגים הבריטים במרוקו, שהיו מעורבים מעורבות פעילה בפרשת סאפי, כמו שהדבר מתבטא בהתכתבויות הללו ובדבריו של דרומונד האי במכתבו מ־2 במאי 1864 לשר החוץ, לא הייתה ממשלת צרפת מעורה בנושא כלל (בעניין הזה ראו תעודה מם׳ 83).

בקשה לדחות את ביצוע פסקי הדין

ב־4 באוקטובר 1863 כתב מונטיפיורי לתת־שר החוץ של בריטניה, לאיארד(Layard), ואף העביר לו מכתב שקיבל מהקהילה היהודית בטנג׳יר, שנכתב בו ששני יהודים הוצאו להורג בסאפי ובטנג׳יר, ועוד שניים נתונים במאסר ונידונו למוות בלא משפט. להלן תוכן המכתב: מונטיפיורי כותב שהוא פונה אליו ולא אל שר החוץ הרוזן ראסל, כי הוא משער שראסל שוהה כעת בסקוטלנד. הוא מתנצל על הפנייה אליו, ומביע את צערו שאינו יכול לפגוש אותו, אבל, לדבריו, הוא אינו נוסע בחגים היהודיים. מונטיפיורי עוד כותב שהוא מניח שאם יקרא לאיארד את המכתב, יגיע למסקנה שהנושא אינו סובל דיחוי. לפי ניסיון העבר יש למונטיפיורי אמון מלא בסיוע ההומניטרי של ממשלת בריטניה וברגש האציל של לאיארד. מונטיפיורי פונה אליו בבקשה שינקוט צעדים בעניין לפי הבנתו, והוא מציע לו בייחוד לשלוח מיד מברקים לקונסולים של בריטניה בסאפי, בטנג׳יר ובמוגדור, ולהורות להם שינצלו את מעמדם, ולפחות שיתבעו לדחות את הביצוע של פסקי דין המוות ליהודים בסאפי, עד שתיערך חקירה מלאה של כל נסיבות העניין, מונטיפיורי מוסיף שהוא מצפה לפגוש את לאיארד ביום רביעי(תעודה מס׳ 26).

5 באוקטובר 1863 – הוראה לנציג בריטניה בטנג׳יר להתערב למען האסירים

אדמונד האמונד (Edmund Hammond) כתב את תגובת משרד החוץ של בריטניה בהיעדרו של לאיארד, הנמען הקודם. לדבריו, הוא שלח מברק לנציג הממשלה בטנג׳יר שיתערב למען היהודים שנשארו בחיים ושיביע את התנגדותו להוצאתם להורג בלא משפט צודק ובלא חקירה יסודית. האמונד עוד כותב שמכתבו של מונטיפיורי יישלח ללורד ראסל הערב, בבקשה שייתן לו תשומת לב. בצד המכתב כתוב שמברק נשלח למר ריד, קונסול בריטניה בטנג׳יר משנת 1859 וממלא מקומו של ג׳ון דרומונד האי(תעודה מס׳ 27).

FO 99/119

F.O. Oct[ober] 5, 1863

Copy

To Sir Moses Montefiore Oct[ober] 5 1863 Executor

position of Jews at Tangier. Teljegram] has been sent to M^r Reade before to interfere

My dear Sir,

Layard is out of town; but I have not hesitated in Lord Russel's absence, at once to telegraph to an authority at Tangier to interpose in behalf of the surviving Jews, and to represent strongly against their being executed without a fair trial and full investigation. I will send your letter and its inclosure to Lord Russel tonight, and call his immediate attention to it,

Very faithfully yours (signed) E. Hammond

להלן נוסח המברק ממשרד החוץ, שנשלח באותו היום לתומאס ריד:

נודע לי ששני יהודים חפים מפשע נאשמו ברצח ספרדי בסאפי, ונידונו למוות בלא משפט בסאפי ובטנג׳יר. עוד שני יהודים שוהים במאסר טרם הוצאתם להורג. אתה מתבקש לבקש מהממשל המאורי לשלוח מיד פקודות לסאפי או לכל מקום שיש בו אסירים, לדחות את הוצאתם להורג עד שיישפטו במשפט הוגן ולחקור ביסודיות את עניינם. המעשה, כמו שהוצג, הוא דוגמה מזעזעת של אכזריות ברברית. עליך ללחוץ בתקיפות על הממשל המאורי ולהזהירו שמעשים כה אכזריים כגון אלו שנעשו יסבו נזק לקשרים עם ממשלת בריטניה (תעודה מס׳ 28).

28

Oct[ober] 5. 1863

Copy of

Telegram to M^r Reade

It has been stated to me that two Jews falsely accused of the murder of a Spaniard at Saffi have been tantanously put to death without trial at Saffa and at Tangier, and that two others are in confinement preparatory to their being similarly dealt with. You will make an immediate representation to the authorities at Tangier and request them to send orders to Saffa or wherever the prisoners may be to defer their execution until the accused parties have been fairly tried, and a full investigation gone into. The story as represented affords a shocking instance of barbarous cruelty, and you will press upon the Moorish authorities in the strongest terms the evil effect which such transactions must produce on the British Government.