אלי פילו
משפחת היחס – שלשלת היחס – דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
הבן השלישי, רבי שלמה הראשון, השתתף גם הוא בכתיבת המאורעות ההיסטוריים בזמנו ונמצאים בידינו קטעים אחדים משנים שנ"ג – שנ"ה,שכתב בעברית ובערבית. עליו כותב רבי שמואל המלקט, היה חכם גדול גם כן בקי בחכמת הרפואה וחכמת השרטוט. הוא היה מלמד בישיבה הלכות טרפות. במקום אחד הוא כותב : [הנראה לעניות דעתי] אני הצעיר שלמה אבן דנאן זה כמה בלימודי לתלמידים הלכות טרפות.
ייתכן שהיה גם חבר בית הדין. בכתובי יד נמצאו ממנו פסקים משנת שפ"ו ושצ"ח. ונראה שהוא מחבר השיר לחג הסוכות " שחרי נפשי ורוני עורי לעבודת קוני, סידור אהבת הקדמונים.
לפני שנבוא אל בניו של רבי שמואל אבן דנאן עלינו להזכיר את רבי סעדיה ב"ר יעקב אבן דנאן, פייטן ומשורר בעל שיעור קומה. הוא חיבר פיוט שקול " אבוא ביתך למחנה שכינה ", שהיו רגילים לשוררו בפאס בבית הכנסת של התושבים בכל בוקר לפני התפילה. בכתובי יד באוקספורד נמצאים כמה שירים מרבי סעדיה אבן דנאן, אחד מהם הוש"ע ( שפ"א ) וכנראה שהם לרבי סעדיה זה.
לרבי שמואל השלישי היו שני בנים : סעדיה ואברהם.
רבי סעדיה השלישי ב"ר שמואל אבן דנאן, היה דיין וחבר המעמד. חתום על תקנות פאס מן השנים 1647 ואילך. משנפטר רבי שאול סירירו בשנת 1655, נתמנה רבי סעדיה לאב בית הדין ובתקנות משנים אלו הוא חתום ראשון, בהסכמה משנת 1649, שנעשתה כדי לחזק את עמדתו של הנגיד רבי יצחק הצרפתי, חתום בשמו ראשון. הוא האריך ימים הרבה ונפטר בחודש אב ת"מ- 1680.
מחיבוריו נשאר בכתובי יד ספר פסקי דינים. כמה מפסקיו הועתקו לספר התקנות של פאס. וכן יש מפסקיו ב " פרפראות לחכמה " . כשהיה רבי יעקב ששפורטאש רב בסאלי החליפו ביניהם שאלות ותשובות בשנת 1642. באוסף ששון בלונדון, נמצא פירושו לתורה. במקום אחר נמצא התאריך ת"ד – 1644.
אחיו רבי אברהם נמנה גם הוא עם חכמי פאס, והוא כנראה החכם בשם זה, שאישר את ההסכמות שנעשו בשנת ש"ם. רבי אברהם היה גם דרשן. בסוף ספר הפסיקתא, נצא בכתב ידו הקטע הבא : בסימן טוב התחלתי לדרוש בבית הכנסת של התושבים, ה' ירחיב גבולו, בחברא אור ד' לשבוע בחודש אני לדודי ודוי לי אך טוב לישראל.
הנושא שלי היה כל המצוה אשר אנוכי מצריך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם שנה אראינו ביש"ע ( שפ"ב ) אלהים. אני הצעיר בתלמידים עבד רחמן וחנן אברהם אבן דנאן ס"ט.
לרבי אברהם היה בן בשם רבי סעדיה הרביעי, וגם הוא עסק בכתיבת המאורעות, והגיעו לידינו רשימותיו שמן השנים שפ"ד, שצ"ו ( שער רביעי ).
לרבי סעדיה השלישי היו שני בנים : שאול ויהודה.
רבי שאול אבן דנאן נמנה עם חכמי פאס החשובים בדורו. הוא היה מוהל ובנו שמואל מזכיר ברשימה שלו בשנת תכ"ח, את פנקס המלות שלו. היה חבר בית דינו של רבי יהודה עוזיאל. הוא חתום יחד עמו על פסק דין משנת תמ"ו – 1686. וכן הוא מסכים יחד עם חכמי העיר, ולא ראשי הקהל, על תקנה בפאס משנת תמ"ח. נפטר בשבעה באלול תמ"ט – 1689. והתיר אחריו ארבעה בנים, סעדיה, אברהם, שמואל ויעקב.
רבי יהודה, תקופה מסוימת בחייו עשה בתיטואן ושם נשא אשה ונולד בנו. רבי יהודה נזכר בפסק הדין משנת תע"ה בעניין החזקה על בית הכנסת התושבים בפאס.
רבי יונה נולד וגדל בתיטואן, ואחרי שנשא אשה ונולדו לו בנים ובנות החזירו אביו רבי יהודה לפאס. היה למדן מופלג, וכל תלמידי החכמים של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיוניו. הוא עסק גם בחכמת והיו לו – לפי עדותו של כרוניקן רבי שמואל אבן דנאן – ידיעות רבות בפילוסופיה ובדקדוק והיה גם משורר. נפטר צעיר לימים מאוד, בדבר, בסיון ת"מ – 1680. חידושים משמו הביא רבי אלעזר בהלול בספרו מראה עיניים.
לרבי יהודה היה גם בן שני בשם סעדיה, הוא מחבר הקטע משנת תנ"ט שבכרוניקה החמישית. נשא את בתו של רבי שאול אבן דנאן.
Non à la cohabitation dans les médinas
Non à la cohabitation dans les médinas
Après des siècles de confinement dans les mellahs, les Juifs avaient commencé, dès avant la fin de l'écroulement du Maroc, et surtout depuis l'instauration du Protectorat, à essaimer en dehors du quartier juif. Les autorités du Protectorat voyaient la confirmation de la fin du statut discriminatoire des Juifs, dans ce phénomène de cohabitation au cœur des médinas. Mais déjà, au milieu des années trente, les autorités chérifiennes s'en étaient émues. Le problème était particulièrement sensible à Casablanca et à Marrakech.
Le 7 décembre 1934, le chef du Contrôle Civil de la Région de Casablanca demandait des instructions à la Résidence sur le sort à réserver à une lettre-circulaire que le Grand Vizir lui demandait de transmettre au pacha de la ville. Cette circulaire visait à interdire à l'avenir, pour des motifs religieux et culturels, l'installation, à quelque titre que ce soit, propriétaire ou locataire, de familles juives dans les médinas, aux côtés des Musulmans. Embarrassée par cette requête contraire à sa politique depuis l'instauration du Protectorat, la Résidence, après des semaines de consultations, avait fini par clarifier sa position sur cette question délicate, en mars 1935 ? <׳< Monsieur le Conseiller du Gouvernement Chérifien a exposé les résultats de cette enquête au Grand Vizir.
Si Hadj ElMokri a bien confirmé que la cohabitation des Juifs n'était pas chose nouvelle dans la médina de Casablanca. Depuis l'établissement du Protectorat, des familles juives, parmi les plus riches, ont quitté le mellah pour s'installer en médina. Le Grand Vizir reconnaît qu'il y a là une situation ancienne à laquelle il ne pourrait être touché qu'avec beaucoup de prudence.
Par contre, la nouvelle Médina et la cité des Habous sont restées jusqu'ici indemnes de ce mélange, à quelques exceptions près, ainsi que l'a d'ailleurs signalé le chef de la Region civile, M. Courtin. C'est cette situation que vise spécialement le Grand Vizir qui a exprimé à nouveau l'intérêt de Sa Majesté, attachée à prévenir, là au moins, des cohabitations qu'Elle estime néfastes, tant au point de vue religieux que politique.
Dans ces conditions, M. Orthlieb pourra sans inconvénients, exposer verbalement au pacha, les désirs du Makhzen, en lui faisant ressortir qu'il ne s'agit pas de toucher à l'état de fait actuel, mais bien de veiller à ce que les Israélites ne puissent à 1'avenir s'installer dans la Nouvelle Médina ou la cité des Habous. »
Le Grand Vizir revint à la charge en novembre 1936, à l'occasion du séjour du sultan à Marrakech, pour exposer la situation, particulière en ce domaine, de la capitale du sud :
" Au cours de l'entretien, Son Excellence a exposé que Sa Majesté Chérifienne avait eu son attention attirée par la situation spéciale de Marrakech, résultant d'une part, de la cohabitation des éléments Israélites et musulmans, dans certains quartiers spécifiquement musulmans circonvoisins du mellah, et de l’emploi de domestiques musulmanes par beaucoup de familles Israélites demeurant à l'intérieur du mellah, de jeunes filles et jeunes femmes musulmanes.
De nombreuses plaintes seraient parvenues à Sa Majesté de la part de Musulmans qui s'élèvent contre cette cohabitation, génératrice d'incidents multiples, jusqu'ici peu graves, mais susceptibles, si l'on n'y met bon ordre, de devenir des plus aigus et contre les scandales nés au mellah, par suite de rapports intimes qu'entretiennent certains chefs de familles ou leurs fils avec les servantes musulmanes dans leur maison. Scandales qui atteignent profondément la morale et les susceptibilités des Musulmans… »
En droit musulman, les habous (en arabe : الحبوس) sont un type de législation relative à la propriété foncière. Ils peuvent être classifiés en trois types : publics, privés ou mixtes. (Le terme « habous » est essentiellement utilisé dans le Maghreb.
On raconte dans un hadîth qu'Omar ibn al-Khattâb aurait demandé au prophète Mahomet ce qu'il pouvait faire de sa terre pour être agréable à Allah. Le prophète lui aurait répondu ceci: « Immobilise la de façon à ce qu'elle ne puisse être ni vendue, ni donnée, ni transmise en héritage et distribues-en les revenus aux pauvres ». Omar suivit ce conseil et déclara que la terre dont il s'agit ne pourrait faire l'objet, à l'avenir, ni d'une vente ni d'une donation. Elle ne pourrait pas être transmise non plus en héritage et que ses revenus seraient employés à secourir les pauvres, les voyageurs et les hôtes
Également appelés waqf ou « biens de main-morte », ils désignent un bien foncier ou immobilier couvert par les habous et inaliénable : il ne peut être vendu ou échangé. Le fondateur bénéficie de l'usufruit du bien durant sa vie. À sa mort, son pouvoir économique est conservé intact au sein du groupe familial auquel il appartient. Lorsque la lignée des bénéficiaires vient à s'éteindre, le bien est affecté à des œuvres charitables ou pieuses que le fondateur a toujours pris soin de désigner dans l'acte constitutif. Le bien rentre ainsi dans la catégorie des habous publics. Le but d'immobiliser le statut juridique d'un bien est de pérenniser le capital au sein du groupe familial et donc la hiérarchie sociale de la famille
יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה – אבי פיקאר
עמדה זו עברה שינוי משמעותי בשנות הארבעים. שאלת ההצלה של יהודי אירופה והצורך של העם היהודי במקלט בטוח הפכו לסוגיה קונקרטית, במיוחד במהלך השואה ובעקבותיה. גם ההתקדמות לקראת הקמתה של מדינה יהודית תוך כדי עימות עם הערבים, הביאה לשינוי המדיניות. מכאן ואילך הייתה ההכרעה האסטרטגית של התנועה הציונית עלייה המונית. העלייה נועדה לכל יהודי הזקוק למקלט והעלאת עולים בכמות גדולה נתפסה לא רק כצורך, אלא גם כערך וכמרכיב חיוני בהפיכת היהודים במהירות לרוב בארץ. במסגרת אסטרטגיה זו שולבו גם יהודי ארצות האסלאם כמאגר כוח אדם הכרחי לכינונה של המדינה היהודית העתידה לקום.
כך, באבחה אחת, התקבלה הכרעה בשתי הסוגיות הנדונות: מורשת קולוניאלית מול אתוס לאומי והצלת יהודים מול בניין הארץ. לאור אירועי השואה והמאבק על הקמת המדינה, מדיניות העלייה של התנועה הציונית דגלה בעלייה המונית כמו גם בשילובם של יהודי ארצות האסלאם בעלייה זו. הסיסמה 'עלייה חופשית' הייתה לדגל ולסמל במהלך המאבק בבריטים, וה Raison d'etre של המדינה העברית היה הצורך במקלט ליהודים נרדפים. בפועל הוחל ביישום מדיניות של עלייה המונית מיד בתום מלחמת העצמאות.
הסיבות והשיקולים שהביאו רבים לצדד בעלייה אטית ונבחרת במהלך תקופת היישוב לא ירדו לחלוטין מעל הפרק גם לאחר הקמת המדינה. העדפתה של עלייה גדולה באה על חשבון צרכים אחרים ועקרונות אחרים, והייתה האידאולוגיה הרשמית והמוכרת. הדיבור על עלייה גדולה והמונית היה 'בון טון'. כמו הלך הרוח שהסתייג מיהודי ארצות האסלאם, כך גם הסתייגות מהעלייה ההמונית נחשבה בראשית שנותיה של המדינה בלתי תקין בשיח הציוני. עם זאת הארץ הרבה, באופן יחסי לעיתונים אחרים מהתקופה, לתת ביטוי לקולות הקוראים להגבלת העלייה ולמעבר לעלייה סלקטיבית.
הערת המחבר : ראו, למשל, הארץ, מאמר מערכת, 1951.11.12 .במאמר נטען שעלייה גדולה לא תצליח לעולם להדביק את הפער הדמוגרפי עם הערבים, ולעומת זאת העלייה כמות שהיא פוגעת ביתרון האיכותי של המדינה.
- מדיניות הסלקציה והוויכוח עליה היה בכך חיזוק לטיעונים של מתנגדי הקשיים בקליטת העלייה ההמונית היו עצומים. העלייה ההמונית משנות העשרים והשלושים. הממדים והסיטואציה היו שונים לחלוטין, אולם הטיעונים שעלו על הפרק בראשית ימי המדינה היו במידה לא מבוטלת המשכם של הטיעונים מתקופת היישוב. המדינה הצעירה התקשתה לספק שירותים בסיסיים להמוני העולים והמצב הכלכלי והחברתי הלך והחריף. ישראל עמדה בפני פשיטת רגל מוחלטת. על רקע זה ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם, פרי המורשת הקולוניאלית, התבטאה בחריפות יחסית. המבנה האתני של החברה הישראלית והדבר היה לצנינים בעיני רבים.
הקמת המדינה והעלייה ההמונית שבאה בעקבותיה הפיגו את החרדה הדמוגרפית מפני העדרו של רוב יהודי במדינת ישראל. אולם הרכבה של העלייה הביא לעלייתה של חרדה דמוגרפית חדשה' מאובדן הרוב האירופי ומשינוי צביונה של מדינת היהודים.
הביטוי המובהק ביותר לגישה זו פורסם בהארץ. הייתה זו סדרת מאמריו של אריה גלבלום באפריל 1949 ,ובעיקר המאמר שדן בעלייה מצפון אפריקה. גלבלום התייחס בצורה פטרונית ליהודי ארצות האסלאם והסתייג באופן ברור מהעלאתם של יהודים מצפון אפריקה – הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות אלה. הוא תיאר אותם כ'עם שהפרימיטיוויות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר כשרונם לקלוט כל דבר רוחני […].הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיוויים והפראיים […]'. המאמר הוא דוגמה קיצונית לחרדה מפני יהודי ארצות האסלאם ולחשש מהשפעתם על צביונה העתידי של ישראל. הוא בוטה וחריג בקיצוניותו ובניסוחו, אך ביטא מגמה שרווחה בשיח הציבורי.
הערת המחבר : מאמרו של גלבלום הוזכר בהרחבה במחקר על התקופה. צור, אימת הקרנבל, מוקדש ברובו למאמר זה. ראו גם משה ליסק, 'דימויי עולים', קתדרה, חוב' 43( ניסן תשמ"ז), עמ' 127-128 ;שמואל שגב, מבצע יכין, גבעתיים 1984 ,עמ' 43-45 .שגב מציין שלמאמרו של גלבלום הייתה השפעה רבה על קובעי המדיניות. זו גם דעתו של חזי לופבן, איש יוצא אל אחיו, תל-אביב 1967 ,עמ' 173 .וכן של יוסף תדגי, 'יהודי מרוקו והציונות', בתוך: בנימין פינקוס ודניאל בן-סימון (עורכים), יהדות צרפת, הציונות ומדינת ישראל, קריית שדה- בוקר 1992 ,עמ' 312 .צבי צמרת (עלי גשר צר, קריית שדה-בוקר 1997 ,עמ' 79 (מציין שגלבלום היה עיתונאי נחשב ועמדותיו לא היו חריגות. תגובות למאמרו של אריה גלבלום מקובצים בספרו של שמעון רובינשטיין, מברלד עד מעברת ראש פינה, תל- אביב .339-290 'עמ, 1993
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קמו
רבי יוסך משאש
ס׳ ראה. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.
ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום.
שלום.
שני תאומי צביה אגרותיו היקרים הגיעוני, אשר בהם מפציר בי כבודו, להעתיק לו הרמזים שיש לי בס׳ יתרו כמו שהודעתיהו, עוד העתיק לי איזה חדושים, ומפציר בי כבודו להודיעו דעתי עליהם, על זה אין לי זמן עתה, והרמזים שרמזתי בפי יתרו. הם אלו: על וישמע, כבר הודעתיך. ועוד, כתב רש״י ז״ל ע״פ ויבא אהרן וכו', ומשה היכן היה וכו'. שהיה עומד ומשמש, ע״ש. ורמזתי זה בשם מש״ה ר״ת, משה שמש היה. עוד פי׳ רש״י, אנשי חי״ל, עשירים שאינם צריכים להחניף, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת חי״ל נוטריקון למפרע, לא יהיו חנפים. עוד פי׳ רש״י, אנשי אמת, אלו בעלי הבטחה, ע״ש. ורמזתי זה בתיבת אמ״ת נוטריקון, אנשים מובטחים תמיד. עוד, ויל״ך ל״ו א״ל ארצ״ו, פי׳ רש״י לגייר בני משפחתו, ע״ש. ורמזתי זה בנוטריקון הכתוב, והלך יתרו לארצו, כדי לגייר ולהפוך את לב אוהביו רעיו צדיקים וישרים. עוד כבד את אביך וכוי, כב״ד בגימטרייא הוי״ה, לרמוז מ״ש רז״ל בקדושין דף ל׳, וז״ל: בזמן שאדם מכבר אביו ואמו, אמר הקב״ה, מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני, עכ״ל, ע״ש. ומור דודי הרה״ג כמוהר״ר דוד משאש זלה״ה רמז זה במלת כב״ד נוטריקון כאלו ביניהם דרתי. זכו״ר, אותיות כרו״ז, לרמוז מ״ש מודם בא״ח סי׳ רנ״ו, דסמוך לשבת מכריז ש״צ להכין עצמם לשבת וכוי, ע״ש. ועוד, לא תגנב במספר קטן עולה י״ח, כמנין שחו״ק במספר קטן, לרמוז מ״ש רז״ל לא תגנב אפילו בשחוק. ועוד ויחד יתרו על כל הטוב״ה, נוטריקון בהפוך אתוון, היא טובת המן באר והתורה, ע״כ. ועוד יש לי הרבה רמזים בפרשיות אחרות, ולכשאפנה אעתיקם לכבודו, עם מה שאגלה דעתי באותם החדושים ששלחת לי, ושלום.
אני היו״ם ס׳׳ט
קמז
פ׳ הנז׳.
ידידי החה״ש, כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום, שלום. קח גא עוד ידידי מהמוכן:
אג׳ווילוס. זה נוסח כתובה בלויה וישנה נכתבה במכנאס באדר תצ״ח לפ״ק, איך השה״ט הבחו״ן, יניק וחכים, כד׳ אברהם ס״ט, בכהה״ט החכם השלם ספרא דווקנא כעזרא, כהה״ר יצחק זלה״ה, בכהה״ט זית רענן יפה פרי תואר, חכמה רבה בכלי מפואר, החסיד העניו, כמה״ר ראובן זלה״ה, בכהה׳׳ט החכם השלם, השיב רבים מעון, כהה״ר יעקב ז״ל, בלא״ץ יסוד עולם, גוזר לגזרים ים החכמה, ומוציא לאוד כל תעלומה, מוה״ר הרה״ג מעו״מ, כמהור׳׳ר אברהם זצ״ל, המכונה אג׳ווילוס, ע״כ יכולתי להכיר בשטר כתו׳ הזה, והשאר נמחק ונקרע ולא נשאר ממנו רושם כלל.
אדארוקי. הרה״ג כמוהר״ר אברהם אדארוקי זלה״ה, כך נמצא מתואר בטופס קב״ע על שטר זכיה מש׳ ת״ל לפ״ק. ועוד מצאתי טופס פסק קטן על היזק ראיה, וחתום עליו הרב כמוהר״ר חסאן אדארוקי זלה״ה, זמנו ש׳ תכ״ט לפ״ק. ועוד מצאתי משמו איזה חדושים בכת״י על רש״י בחומש. משני המשפחות הגז׳, לא נשאר שום זכר בעיר כלל. ושלום.
אני היו״ם ס"ט
II y eut des Juifs armés dans les zones non citadines-David Bensoussan
II y eut des Juifs armés dans les zones non citadines
Si fait ! Dans son ouvrage De l'Afrique datant de 1556, Léon l'Africain rapporte à propos des Juifs du Sud marocain : « Il s'y trouve beaucoup de Juifs, qui sont volontaires pour exposer leur personne aux hasardeux combats, et prendre la querelle en faveur de leurs maîtres, qui sont les habitants de cette montagne.» L'existence de Juifs combattants à la lisière du Sahara est confirmée en 1527-1528 par une lettre du souverain saadien adressée à David Haréouvéni, lequel impressionna les grands de son temps, le pape y compris, en annonçant qu'il était délégué par le roi Joseph d'Éthiopie dont l'armée juive de 300 000 soldats du roi comptait restaurer la souveraineté juive en Terre promise. Le voyageur John Davidson écrivit à propos des Juifs berbères en 1839 : « À la différence des Juifs résidant parmi les Maures, qui sont soumis à la loi musulmane, ils ne vivent pas dans le même état d'avilissement ou de servitude; ils développent des relations de type patron/client (avec leurs voisins), tous ont les mêmes privilèges, et le Berbère est tenu de défendre la cause du juif en cas d'urgence. Ils disposent d'armes, et servent leurs patrons à tour de rôle.» Davidson témoigne avoir également vu une région du Sud de l'Atlas où « les Juifs vivent en toute liberté, et pratiquent tous les métiers; ils possèdent des mines et des carrières qu'ils exploitent, ont de grands jardins et d'immenses vignobles, et cultivent plus de maïs qu'ils ne peuvent consommer; ils disposent de leur propre forme de gouvernement, et possèdent leurs terres depuis l'époque du roi Salomon. » Par ailleurs, ces Juifs « possèdent toutes les caractéristiques des montagnards… ils portent le même costume qu'eux, et on ne peut pas les distinguer de leurs voisins musulmans.»
Dans l'ouvrage Voyage au Maroc publié en 1903, le marquis de Ségonzac rapporte : « Chez les Ait Izdeg, sous l'oued Outlat, les Juifs assez nombreux construisirent leur Mellah, un tirment (village fortifié). On les y a attaqués, ils ne se sont pas contentés de fermer leurs portes, ils ont riposté à coup de fusil et rendu coup sur coup, et depuis lors, ils traitent avec les Musulmans de puissance à puissance.» Le rabbin Maurice Eisenbeth rapporta dans son essai Les Juifs du Maroc daté de 1936, que les Juifs du Sous prenaient à l'occasion une part active aux guerres entre tribus, au même titre que leurs concitoyens musulmans.
Un témoignage fort intéressant fut rapporté par l'historien Zéev Hirshberg qui visita les villages juifs berbères du Sud marocain après l'indépendance d'Israël : « Je m'enquis de la sécurité des Juifs (berbères). Selon eux, il n'ya eu aucun méfait et ils n'ont entendu parler d'aucun méfait. Après une longue enquête dans la région, j'ai pu identifier un meurtre qui s'est produit dans leur temps.»
De ce qui précède, il est possible d'avancer que la situation des Juifs dépendait grandement des caïds locaux, allant de la soumission la plus totale à la permission de porter les armes. Il est possible que le témoignage de Zéev Hisrshberg puisse être expliqué du fait que la présence française avait ramené l'ordre public et que les crimes ne demeuraient plus impunis. Néanmoins, entre 1954 et 1956, le terrorisme s'amplifiant et la faiblesse des Français grandissant, les Juifs berbères insistèrent pour être évacués en Israël au plus tôt.
Dans son ouvrage The Aït Atta of Southern Morocco publié en 1984, David Hart rapporte que les Juifs donnaient à leurs protecteurs le nom de « Mon Seigneur.» Ces derniers les appelaient « leurs Juifs » et avaient coutume de se les vendre entre eux. Autre fait historique intéressant en regard du statut de protection accordé aux Juifs par les Berbères : Il arriva qu'un Berbère assassinât un pacha qui avait emprisonné « son » Juif dans la ville de Sefrou, l’empêchant d'assister à la circoncision de son fils.
Il y eut des régions juives autonomes?
Il y a eu d'autres développements surprenants en milieu berbère : au milieu du XVIIe siècle, il y eut un Juif très riche et très puissant, Aaron Ibn Mechâal, installé dans la kasbah d'Ibn Mechâal dans la région de Taza. Il était considéré comme souverain par les Berbères de la région. Profitant de son hospitalité, le sultan Moulay Rachid (1664-1671) l'aurait fait tuer dans un guet-apens un jour de shabbat pour le déposséder de ses richesses. Ceci ne rallia pas pour autant les Berbères au sultan. La place forte de Dar Mechâal fut détruite par le souverain Moulay Ismaïl qui succéda à Moulay Rachid et ses habitants juifs s'exilèrent à Debdou. Il existe plusieurs versions de cet épisode qui ont été étudiées par Pierre de Cenival dans l'article La légende du Juif lbn Mechal et la fête du sultan des tolbas de Fès paru dans la collection Hesperis en 1925. Bien d'autres chercheurs en ont conclu par la suite qu'il s'agissait d'un mythe. Instituée après la défaite d'Ibn Mechal, la fête des Tolbas est un carnaval annuel des étudiants qui mettent aux enchères la couronne, le gagnant prétendant être pendant une semaine un sultan entouré d'une cour fictive. Ceci n'est pas sans rappeler un ancien rite espagnol similaire d'enfants et d'étudiants se déguisant en évêques. Nahoum Slouchz rapporte dans son Voyage d'études en Afrique l'existence d'un autre fief juif pendant plusieurs générations dans la région de Dadès et de Tiliit dans le sud Marocain. Plus encore : Le chef berbère Bayreuk fut favorable au XIXe siècle à l'établissement d'un pays juif dans le Sud marocain. La France était alors complaisante à ce projet mais l'Angleterre s'y était opposée ! En 1894, L'Alliance française proposa aux Juifs de Mogador de coloniser le Sénégal, réunit à cette fin dix jeunes célibataires, mais le projet ne décolla pas. Ce fut l'Alliance Israélite Universelle qui considéra trois ans plus tard de créer une colonie de Juifs au Fouta Djalon en Guinée. Or, les trois premiers immigrants se heurtèrent à l'animosité des colons français – cela se passait à l'époque de l'Affaire Dreyfus – et durent abandonner leur projet.
Ce furent des exceptions surprenantes mais néanmoins corroborées par l'histoire. Ces exceptions n'infirment pas cependant l'indignité du lot de l'écrasante majorité de la population juive au Maroc.
קהלות צפרו – מקורות ותעודות ר'ד.עובדיה
תעודה מספר 7
התקכ"ח – 1768.
בהיות אמת כי האלטאבע של הכסף של העיר צפרו יע"א היה קנוי ביד סייגי העיר הלזו והיה פקיד עליו המשכיל והנבון והחשוב הרב מרדכי אלבאז י"א והיה מתנהג עם עושי המלאכה בחסד וברחמים ועל מבועי הרצון היה מנהלם כאשר הגידו הסייגים בפיהם ובשנה שעברה מפי השמועה למדנו שקנה האלטאבע הנזכר היקר יצחק בטאן ועל ידי זה הפסיד הר"מ הנזכר ושותפו בי' משה בן נחמני והי' משה בכהה"ר הנזכר אלבאז והי" משה בכהה"ר הרב יוסף אדהאן והי' משה אצייאג מה שהפסידו כידוע לבני עירנו. זאת ימלא ה' חסרונם ונשאר האלטבאע הנזכר ביד יצחק הנזכר וכעת נתגלגל הדבר וזכה בו הרב מרדכי הנזכר כי קנה קנהו מהשר עז"א, וכשמוע בני המלאכה כי חזר ליד הרב מרדכי הנזכר נקבצו יחד נגשו לאיש הרב מרדכי הנזכר ויענו ויאמרו אליו אחינו אתה, נשיא אלוהים אתה בתוכנו, ולמה תבגוד בנו.
והייתה לנו כאיש זר ולמה לקחת מקח זה לעצמך מבקשים אנחנו ממך להחזיר האלטאבע הנזכר לזכות בני עירנו אשר בשם סייגים יקראו ואתה תהיה אב לכולנו על פיך נצא ועל פיך נבוא כמשפט הראשון ועל פיך ישק כל אשר בשם סייג יכונה מעת צאת האלטאבע מידך ממתקה נסענו חנינו במרה.
ויען ויאמר להם חלילה לי מעשות כדבר הזה כי הרבה דמים שפכתי אני וחברי בצאתו מיידי ואין איש מכם חולה בעדי, ועוזר אין לי ומאן דתני עוזב אית לי לא משתבש ומכם יצא הבגד ראשונה ומן הראוי היה לכם לעוזרני ואף על פי שיש לי שטר על קצת מהסייגים שכל הפסד הבא מחמת האלטאבע עלי דידהו ליהדר. אני כבשתי פני ממנו והרי הוא קאי בהסתר פנים ולא באתי עמכם בדבר המשפט לעת כזאת, ובראותי בחזותי בהביטי כי אין איש שם על לב טרחתי וקניתי האלטאבע הנזכר, אולי תהיה תרופה ותעלה ארוכה להפסד הנזכר, עד כאן הייתה תשובה. ורבו כמה רבו בינותם דברים קשים כגידים ואמרים רבים זו וצריך לומר זו ואחרי כל זאת פייסוהו הם ואתם עמם קצת רודפי צדק ומתווכחי השלום ופייסוהו ואפייס על זה הדרך שהעדנו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה כראוי למען תוסיף תת כחה הרב מרדכי הנזכר.
ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה שבעד סך מאה ועשרים אוקיות מכסף טוב קדמון שנטל וקיבל מכללות ברוכי ה' סייגי העיר הלזו גמר וסלק עצמו ושעבודו וזכותו מעל האלטאבע הנזכר והרי הוא לכלות סייגי העיר הלזו העדינו ויד כולם שוה בו והוא גם הוא כאחד מהם יחשב.
גם סלק עצמו מהתביעה הנזכרת שיש לו בשטר הנזכר שכתוב על קצת מהסייגים כאשר בא זכרונו לעיל ומעתה ומעכשיו סלק כל זכותו ושעבוד שיש לו על הסייגים ומחל להם אף אם יראה ויגלה שיש לו שום זכות שיזכה בדין לגבות ההפסד מהסייגים הנזכרים הרי ידו מסולקת מהם חוץ מהי" יצחק בטאן שעוד ידו נטויה עליו לידון עמו ומה שיגבה ממנו יהיה לו לעצמו כללא דמילתא מחל לסייגים הנזכרים חוץ מיצחק הנזכר מחילה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלכה תקיפא ואלימא דלעלמין לא תתחבל מחילה דלא ליהדר מינא לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין .
ולא נשאר לו עליהם שום תביעה וערעור ושטנה בעולם וכל אשר לו הוו סהדי עלי שמחלתי מחילה גמורה לכל אשר בשם סייג נקרא לבד מהי' יצחק הנזכר דלא נכלל במחילה ועוד אני עומד לנגדו לראות איזה עת יכשר לעמוד עמו למשפט ולא מחלתי לו ולא אמחול גם האנשים הי' משה בן נחמני והי' משה אצייאג והי' משה בכבוד הרב יוסף אדהאן נקט קנין שלם מעכשיו בדל"ב ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה שבעד מה שיתן להם הי' מרדכי הנזכר גמרו ומחלו לכל הסייגים מחילה גמורה שרירת וקיימא כדת וכהלכה חתוכה וחלוטה דלא למיהדר מינה לעלמין ודלא להשנאה מינה לדרי דרין חוץ מיצחק הנזכר שלא מחלו לו גם הם.
והעידונו על ענין בקנין שלם מעכשיו ובשבועה חמורה למען תוסיף תת כחה היקרים והנכבדים הרב עמור בן יתאח והרב מסעוד אחיו והרב סלימאן אלקובי והרב יוסף אחיו והי' אברהם בן יהודה בן סיסו והי' אברהם אצייאג והי' יוסף בן מכלוף בן סלאם בן חמו ובכוח הקנין ושבוע חמורה הודה הודאה גמורה שאם חלילה ישמע הסך הנזכר לשר עז"א על ידי שום אדם או על ידי שום מוסר שיעמדו כולם ויאמרו לשר שלא נתנו להרב מרדכי הנזכר או יאמרו לשר שום דבר אחר שיוסכמו עליו המה.
והר במרדכי הנזכר ואם לא יעמדו ויאמרו לשר שלא נתנו או דבר אחר אשר יוסכמו עליו כנזכר כל הפסד ודררא דממונא דימטע להרב מרדכי הנזכר בשביל שמיעת הסך הנזכר עלי דידהו ליהדר והו' שטר זה מוחזק ומקויים כחשובדי"א וכתחז"ל – וכתקנת חכמים זכונם לברכה – דלא כאס' ודלא כטור באחריות גמורה וכו…
ונגמר הכל בקנין שלם מעכשיו ובשובעה גמור כראוי למען תוסיף תת כחה והי"ז באייר חודש זו בשנת חמשת אלפים וחמש מאות ועשרים ושנה ליצירה והכל שריר ובריר ונהיר וצהיר ויציב ונכון וקיים.
מסעוד בר מכלוף בן הרוש ס"ט – שלום בן מאמאן.
קורות היהודים בספרד המוסלמית – א.אשתור
המדינה הגדולה שאליה פלשו המוסלמים היתה לכאורה חזקה ועשירה, מאוחדת וביד ממשלה תקיפה, אבל זה היה הרושם החיצוני בלבד, דוגמת השקט שבו היתה שרויה הארץ מעבר לצוק באותם הלילות שבהם חנו טארק ואנשיו על הר גיבראל־טאר. רוגעת כלפי חוץ, אך תוססת מבפנים. מלכות הויזיגוטים ששלטו זה מאות שנים על חצי האי האיברי היתה שסועה וקרועה. הניגודים המרובים בתוך אוכלוסי המדינה היו בבחינת בקיעים ופרצים שהלכו ועצמו עד שאיימו למוטט את הבנין כלו. אמנם השליטים הגרמניים השתדלו במרוצת הזמן לאחות את הקרע שבינם ובין נתיניהם ילידי הארץ שקיבלו עליהם את התרבות הרומית. הונהג משפט אחד לגבי הויזיגוטים והאיברו־רומנים, הוקל נטל המסים שרבץ על ילידי הארץ והם החלו לתפוס מקום נכבד באספות הכמרים אשר תקנותיהן נהיו, לאחר אישור המלך, חוקי המדינה.
אולם חמור מן הקרע הלאומי היה הקרע המעמדי שפילג את תושבי המדינה והפך אותם למחנות אויבים. שכבת האצילים והכמרים, בני בריתם׳ ניצלו את המוני האכרים והעבדים ניצול מחפיר. הם גזלו כבשת הרש פשוטו כמשמעו. מכאן שלהמונים אלה לא היה שום ענין בקיום השלטון הרודני הזה, ומאידך, בפרוע פרעות, נקראו אף המה לשרת בצבא והיו חיבים להלחם למען אדוניהם. בנסיבות אלה היתה מלכות הויזיגוטים עלולה להתמוטט כל אימת שניחתה עליה מכה חזקה. מלכות זו היתה רקובה מבפנים וכאשר התדפק אויב עז ונועז על שעריה לא עמד לה כוחה. רצה שר ההיסטוריה ובעצם הימים ההם הגיעה האימפריה הערבית־מוסלמית לשיא כוחה והתפשטתה לממדים שלא ידעו כמוהם מלפנים. מן גדות האינדוס ועד האוקיאנוס האטלנטי השתרעה הכיליפות וההתלהבות של הדת החדשה, יצר השלטון ושאיפת הבצע דירבנו את צבאותיה למסעי כיבוש נוספים. מלכות הויזיגוטים היתה בבחינת פרי שבשל ליפול לידיהם. הרי על הקרע הלאומי והמעמדי שפילגו את תושבי הממלכה נוספו הסיכסוכים בקרב השכבה השלטת עצמה. בשנת 633 הוחלט שהמלכות הויזיגוטית תהיה מלכות של בחירה, היינו שלאחר מות המלך יקבע יורשו בדרך בחירות, אך כרגיל עשו מלכי ספרד הויזיגוטים כמיטב יכלתם להבטיח את כתר המלכות לבניהם ולשארי בשר שלהם וכך נתעוררו מריבות ומרידות שמוטטו את אשיות המלכות. סיכסוכים אלה הגיעו לשיאם אחרי מות המלך ויטיצה בשנת 709.
מלך זה השאיר שלושה בנים שתבעו לביתם את כסא המלוכה. אולם גדולי המלכות ובפרט נסיכי הכנסייה שטמו את בית ויטיצה ולכן הצטרכה אלמנתו עם שני בנים לברוח מן העיר טולידו, בירת הממלכה, ולמצוא לה מקלט בצפון הארץ. אז נבחר ר רודריג, הדוכס של הפרובינציה בטיקה, למלך ספרד. הוא היה ידוע כשר צבא מעולה ונאמני השלטון הויזיגוטי וחוגי הכמורה תלו בו תקוות גדולות. אכילה. בנו בכורו של ויטיצה שהיה נציב פרובינציה גדולה בצפון הממלכה, ניסה להתנגד לרודריג בכוח הנשק, אבל צבאו הובס. מרודריג עצמו לא נעלם שבכך לא סגי והוא רצה למשוך לצדו את מצדדי בית ויטיצה בדרכים שונות. הוא נתן להם משרות פיקוד בצבא שלו ומשרות מושלים בפרובינציות, אך מאמציו היו לשוא. השנאה בין שתי הסיעות היתה גדולה מדי. שוב קרה אותו מקרה מדומה הממלא לכאורה תפקיד כה חשוב בקורות העמים. בעיני הסיעה של בית ויטיצה היה כל אמצעי כשר והיא היתה מוכנה לבוא בדברים עם כל צד שהוא על מנת לזכות בכסא השלטון. הם פנו אל הפרנקים שליטי גאליה וביקשו מהם להתערב וכן באו בדברים עם המוסלמים, שליטי אפריקה הצפונית, וקראו אותם לעזרה. אכילה עצמו עבר את הים והתיצב לפני מושלי מרוקו הערביים והתחנן לפניהם שיושיבו אותו על כסא המלוכה בספרד. איש הביניים שקשר את נסיכי בית ויטיצה והמושלים הערביים היה כמובן יוליאן, הנציב של סבטה. הם שכנעו את הערביים שבשעה שיפלשו לספרד יקומו בכל אתר ואתר תומכי ביתם ויעשו יד אחת אתם. כך התעתדו טארק ואנשיו בלב סמוך לבאות.
תולדות היהודים בארצות האסלאם
מצריים
גם במצריים התחולל מאבק על השלטון במאות ה־17 —18, וגם שם הותיר המאבק אותותיו ביהודי המקום. אומנם, המקורות העומדים לרשותנו על יהודי מצריים בתקופה זו דלים מכדי להעלות תמונה כוללת ורצופה: אף־על־פי־כן, ניתן לתת דוגמאות אחדות על מצב היהודים במצריים, ובמיוחד לגבי תקופת שלטונו של עלי ביי אל כביר בשנות ה־60 וראשית שנות ה־70 של המאה ה־18.
אף כי הדברים הללו נוגעים יותר למעמדם של היהודים שעבדו בשירות השלטון המוסלמי — סוגיה שאנו מייחדים לה בסוף מקום מיוחד — הרי שבשל השפעת מאורעות תקופה זו על מצב יהודי מצריים בכלל ובשל התמורות הכלכליות שגרמו בקירבם הללו, הקדמנו עניין זה לכאן:
אנו למדים שהמוכסים היהודיים במצריים והסוחרים הגדולים, שתרמו תרומה נכבדה משך' מאות שנים לכלכלה המצרית וניהלו את הדיוואנים (בתי־המכס) והמיטבעות הממלכתיות, איבדו כמעט כליל את תפקידם בתקופת עלי ביי. תמורה זו באה בראש ובראשונה בגלל מדיניותו הכללית של עלי ביי, שכל דרך היתה כשרה בעיניו למימון מלחמותיו נגד העותמאנים בחיג׳אז, בסוריה ובארץ־ישראל, לביסוס שליטתו במצריים מבפנים ולהקמת בנייני־פאר. משום כך סחט מן האוכלוסיה, ללא יוצא מן הכלל, סכומים גדולים מאוד. יתרה מזאת, סמוך לאמצע המאה ה־18 הגיעה למצריים קבוצת נוצרים מסוריה, שביקשה להשתלב במיסחר הענף שהתנהל אז עם ארצות אירופה. קבוצה זו זכתה להעדפה ניכרת בימי עלי ביי. היא הצליחה, בהנהגתו של מיכאיל פכר, לרקום קנוניה נגד פקידי המכס היהודיים באלכסנדריה ובקהיר, והאשימה אותם כי הם מנצלים את תפקידם לצבירת הון ולפגיעה בסוחרים הנוצריים. בתקופה זו, שבה היה כל המרבה במתן שוחד זוכה באמונם של אנשי החצר, לא קשה היה להסית את עלי ביי. ואכן התוצאה לא איחרה לבוא: יוסף הלוי אסכנדרי, החוכר היהודי של בית־המכס באלכסנדריה, נקרא לקהיר ושם עונה עד שמת ורכושו הוחרם. כך גם היה גורלם של כמה יהודים אמידים בקהיר, והקהילה היהודית כולה נאלצה כחצי תריסר פעמים לשלם לאוצר של עלי ביי קנסות כבדים בשנים 1769 — 1771. יתכן שגם רצונו של עלי ביי לפתח את קשריו עם מעצמות אירופה — אנגליה, צרפת, רוסיה ועוד — גרם להעדפתם של הנוצרים, בעוד שהסוחרים היהודיים היו קשורים באותה תקופה עם ונציה, שידה היתה על התחתונה במאבקה עם צרפת על הבכורה במיסחר. על כל פנים, לא נראה שמדיניותו של עלי ביי נבעה משינאת יהודים דווקא. ואולם, תהא הסיבה אשר תהא — המוכסים היהודיים איבדו את המונופולין שהיה להם על ניהול בתי־המכס של מצריים, מונופולין שבו החזיקו לאורך כל התקופה העותמאנית.
מאידך גיסא, יש לציין שלעתים דאג עלי ביי לבטחונם של היהודים. מתעודות בנות־הזמן אנו למדים שהיהודים היו נוהגים לשלם תשלום מיוחד לשומרים מוסלמיים, שיאבטחו אותם בעת עריכת הלוויות בדרך לבית הקברות בבסאתין שבפוסטאט העתיקה — אף שהדבר לא מנע משומרים אלה עצמם מלשסות את האספסוף ביהודים פעמים ספורות. מתוך מכתב רשמי שכתב אחד מפקידי עלי ביי לאדונו, לומדים אנו שזה נתן הוראה לדאוג כהלכה לשלומם של היהודים. הוראה זו הלמה גם את מגמתו של עלי ביי להילחם מלחמת חורמה בשודדי דרכים. אך בדרך־ כלל היה מצבם של יהודי מצריים עד שלהי המאה ה־18 נתון לתנודות מקצה אל קצה, ושיפור של ממש במצבם חל רק בתקופת שלטונו של מוחמר עלי, במחצית הראשונה של המאה ה־19 . בכלל יש לציין, שתקופה זו — שבאה אחרי פרק זמן קצר של כיבוש צרפתי (1798 —1802) והענקת שוויוךזכויות ליהודי מצריים ברוח המהפכה הצרפתית — מסמנת עידן חדש בתולדות יהודי מצריים. אומנם להלכה חזר מעמדם החוקי למצב שקדם לזמנו של נפוליאון, כלומר, השוויון לא נתקיים, והיו עדיין מיקרים לא מעטים של מאסר יהודים ושיחרורם רק אחרי תשלום מס גבוה — אך באופן כללי התייצב מעמדם החברתי ומצבם הבטחוני של היהודים.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו -חנניה דהן
340 – זזואג' פ־דלאם, טלאק פנהאר.
המתחתן בחושך, מתגרש לאור היום.
אין בוחרים בד או אשת-תום אלא לאור לעומת זה)
החשיכה היא ממלבת השגיאות. (פתגם צרפתי)
עבודת לילה ־ צחוק ביום. (באוסף זה, מדור ״עבודה ומלאכה״)
341 עכּאזו פל־כ׳ימא, ולא מראתו יתימא.
מקלו באוהל, ולא אשתו יתומה (ממנו).
342 ראג׳ל מא חב יטלקני/והמּומא פרקני.
בעלי אינו רוצה לגרש אותי. אך צרותיו לא עוזבות אותי.
מטוב אדוני לא טוב לי, ומרעתו רע לי. (מדרש איכה, פ,ח
343 המ והמ, פ־דאר בויא, ולא.
צרה וצרה, מוטב בבית אבי.
משתי צרות בחר בפחות גרועה ( תומאס קמפיס )
344 ראג׳ל הג׳אל-כּידאר בלא לג׳אם
גבר אלמן בסוס ללא רסן.
באין גדר יבוער כרם, ובאין אשה, נע ונד. (בן-םירא לו 30)
גבר בלי אשה, כסום בלי עול. (פניני ספרד קעב׳)
345 אלי חב צדאק, חב טלאק.
הרוצה מוהר, רוצה גירושים מחר.
346 קוום, ולא טללק.
כלכל , או גרש.
או כנוס או פטור. (כתובות קט׳)
אין לך יכולת לפרנס ־ גרש. (פתגם צרפתי )
הספרייה הפרטית של אלי פילו – דברי הימים של פאס.מאיר בניהו
דברי הימים של פאס – גזירות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של רבי שאול סירירו – מאיר בניהו
דברי הימים של פאס.
גזירות ומאורעות יהודי מארוקו כפי שרשמום בני משפחת אבן דנאן לדורותיהם
ונלוות אליהם…תלאות ומצוקות יהודי פאס מחיבורו של שאול סירירו
איזן חקר ותיקן
מאיר בניהו
המכון לחקר התפוצות
אוניברסיטת תל אביב –תשנ"ג
מבוא
חקר תולדותיהם של יהודי מארוקו וספרותם החל לפני שמונים שנה. בשנת תרע״א נדפס הספר ׳נר המערב, הוא תולדות ישראל במארוקו׳ לר׳ יעקב משה טולידאנו. עשרים שנה אחר־כך נדפס ספר ׳מלכי רבנן׳ לר׳ יוסף ן׳ נאיים מפאס. הוא עשוי על דרך ׳שם הגדולים בחלקו הראשון שמות החכמים ובחלקו השני, ׳כבוד מלכים רשימת חיבוריהם שבדפוס ושבכתובי־יד. ושוב יצאו כשלושים וחמש שנים, עד שבשנת תשכ״ה הופיע ספרו שלפרופ׳ חיים זאב הירשברג: ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית, התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו׳(בהוצאת מוסד ביאליק) אשר חמישיתו מוקדשת ליהודי מארוקו.
הספרים הראשונים, עם שאינם מיוסדים על כללי המחקר, ולא נוקו משגיאות, הריהם עד היום אבני בנין לקורות יהודי מארוקו. הרב טולידאנו נזקק למקורות עבריים שבדפוס ושבכתובי־יד למאות ובמקצת גם לספרים לועזיים. ספרו היה המחקר הראשון והיחיד שהקיף את תולדות היהודים מראשית התיישבותם במארוקו ועד הזמן החדש. וכפי שמסר לי שמורה היתה עמו מהדורה חדשה עם תיקונים והוספות הרבה, וחבל שלא עלתה בידו להדפיסה.
חשיבותו של ספר מלכי רבנן היא בעיקר בחשיפת שמותם של חכמי מארוקו וספרותם. כמה וכמה שמות אינם ידועים אלא מספר זה ואין צריך לומר רשימת כתובי־היד, שחלק ניכר מהם כלה ועבר מן העולם. החוקר ימחול לפעמים על הליקויים הבולטים בספר (אי־שמירת הסדר וחוסר ביקורת) במוצאו בספר מקורות חדשים וידיעות שאינם אלא בו.
ספרו שלח״ז הירשברג הוא הראשון והיחיד לפי שעה, בעברית, שנכתב בידי חוקר והיסטוריון בשיטה מדעית. המחבר התגדר בעיקר במקורות הלועזיים ונזקק למחקרים השונים שנכתבו על יהודי מארוקו בספרים ובכתבי־עת מדעיים בצרפתית ופחות למקורות העבריים שבדפוס ואין צריך לומר שבכתובי־יד, אף־על־פי שיש להעמידם בראש המקורות. משום כך אתה מוצא בספר זה על חיי הכלכלה והמסחר, על מעמד היהודים בקרב השלטון, על יחס האומות ועל מלחמות וגזירות, ואילו יתר הנושאים: חיי הרוח והספרות, רבני הקהל ומנהיגיו, שמנעולי הקהילה היו בידיהם — לא היו בראש מעייניו.
הערת המחבר : גם מאורעות גדולים לא תמיד דיבר בהם. דרך משל מאורעות מוגאדור(חלק ב, עמי 305) אין עליהם אלא לשון אחד.
גם זיקתו לספר ׳דברי הימים של פאס׳ חיבורם של בני משפחת אבן דנאן, לא תמיד מובנת. יש פיסקות שהביאן לתוך ספרו ופסקות שלא נזקק להן; פרקים מסויימים מיוסדים אך ורק על ספר זה והעתיק את לשונו בארוכה וללא כל השמטה, והותיר לקורא ניתוחם של דברים ומחקרם . לא זו בלבד, אלא שנזקק לכתוב־יד אחד, הוא שהיה בידי פרופ׳ ג׳ורג׳ ויידה ז״ל, שלא בכל מקום הנוסח הוא דווקני, ויש בו עריכה כלשהי, קיצורים ואי־דיוקים. אף הוא לא הבדיל בין הכרוניקה שלר׳ שאול סירירו שבדברי הימים לדבריהם שלבני משפחת אבן דנאן והם עולים בערבוביה. כנראה משום כך כתב בספרו:
ד״ר מ׳ בניהו, מנהל מכון בן-צבי, מכין מזמן הוצאת מדעית של הכרוניקות המארוקאניות, שתהא מבוססת בעיקר על ׳דברי הימים של פאס׳. אי־לזאת השתדלנו להימנע מכל הסגת גבול אפשרית בנוגע לניתוח ספרותי וביקורתי של המקורות, והסתפקנו בהצגתם כאחת העדויות.
עיון בספר דברי הימים המציאני למד שיש לו לספר חשיבות גדולה. הרשימות נכתבו בידי גדולי החכמים בפאס שהיו עדי ראיה למאורעות, ומלבד החכמים לבית אבן דנאן גם ממשפחות סירירו מאנסאנו וטולידאנו. הם היו בקיאים לא רק במה שהתרחש בקהילה אלא גם ידיעתם השיגה המזימות שתוכננו נגדם בקרב השלטון, ידעו בתכסיסי הצבא והמלחמה והלוך מחשבתם שלרודפיהם. את המאורעות חיארו בדייקנות ובכושר רב.
ר׳ שמואל אבן דנאן הרביעי, שליקט את הכרוניקות, אספן מרשימות שהיו כתובות בדפים ובקונטריסים שונים, העתיקן ללא כל סדר, כמות שהגיעו לידו. המהדיר זיהה והחזיר דברי כל מחבר אל רשימתו לפי סדר הזמנים. נוצרו, איפוא, שמונה כרוניקות, ונתברר גם האופי הספרותי שלהן. העניינים הערביים ענה בהם פרופ׳ הירשברג (הערותיו הובאו בשמו ובלשונו והונחו בסוגריים מרובעים). בינתיים תורגמו כרוניקות אלו לצרפתית בידי,G. Vajda 1951 Un recueil de Textes Historiques Judeo Marocains, Paris. —הדפסתם נעשתה שלא בסדר ולא כשלימות ובמגרעות מסויימות.
בשנים האחרונות חל מפנה בחקר תולדותיהם של יהודי מארוקו והיה לאופנה. ספרים ומאמרים נתחברו לרוב, מהם שיש בהם עניין ומהם שלא יחסרו בהם דברי קש וגבבא. רובם ככולם של יוצאי מארוקו. מן הספרים שנתחברו יוזכר בייחוד ספר ׳פאס וחכמיה׳ (ב חלקים) לר׳ דוד עובדיה מצפת, שנדפס בירושלים תשל״ט. פירסומים אלה הוכיחו בעליל עד כמה נדרש לחקר יהודי מארוקו ספר היסטורי־ביקורתי.
הצעתו של פרופ׳ שלמה סימונסון לכלול את הספר בסידרת פירסומי המכון לחקר התפוצות של אוניברסיטת תל־אביב, בישרה לי שהנה הגיעה העת להוציא לאור מהדורה מדעית־ביקורתית של כרוניקות.
מעמד היהודים בין הברברים – אליעזר בשן
מעמד היהודים בין הברברים
פרופסור אליעזר בשן הי"ו
מעמדם של היהודים בין הברברים היה שונה מזה שתחת חסות הסולטאנים. בוואדי דרעה היו סביב שנת 1880 כ־80 כפרים וחיו בהם מעל 1,000 משפחות יהודיות. עד הזמן החדש היהודים גרו במבצרים מוקפים חומות חימר שסגרו על חצרות. עד מחצית המאה ה־19 בערך היו היהודים מזוינים, רכבו על סוסים ולחמו להגנתם. לאחר מכן נהנו מחסותם של פטרונים ראשי משפחות או שבטים, ומעמדם היה מבוסס על ברית ה'עאר, (בתרגום מילולית: בושה), שהיתה כעין אמנה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לסייד – האדון ראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו התבטא ב'דביחה, – הקרבת שור או כבש שהקריבו היהודים. תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור עליהם, ונקמו במי שפגע בהם, כמו שנקמו במי שפגע בבן משפחתם. אם יהודי נשדד, היה השבט שהתוקף יצא ממנו חייב לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. אבל ליהודים היה אסור לעזוב את מקומם לצמיתות, ואשתו וילדיו של היהודי היו ערבים שהוא יחזור לביתו, אחרת הסייד היה יכול לקחתם ממנו. הוא היה יכול למכור, להוריש או לגרש את היהודי ולהרוס את ביתו, אם רצונו בכך. בתקופות של מלחמות בין־שבטיות ומרידות של הברברים נגד הסולטאנים, סבלו היהודים מהתנפלויות וגירושים ממקומות מגוריהם.
היהודים היו חיוניים לברברים בתור אומנים שייצרו, תיקנו או רכשו בגדים, סנדלים, רסנים ופרסות לסוסים, כלי מלאכה ונשק. תמורתם קיבלו היהודים מהברברים צמר ועורות. הם היו המתווכים ביניהם ובין יושבי הערים, מכרו את הדרוש להם ושיווקו את תוצרתם. בעל המלאכה והסוחר הנודד היה לן בביתו של הברברי, וחוזר לביתו לשבת או לחג. הברברים העדיפו לסחור עם היהודי במקום עם המוסלמי, שאיים על מעמדם וכבודם. עם זאת הדימוי השלילי של היהודי בעיניהם דמה לזה של המוסלמים, והתבטא בין השאר באמונה, שהם זייפו את התורה, ושאינם מלים את ילדיהם.
בראש הסולם החברתי בין היהודים עמדו הסוחרים, שהיו מלווים לברברי או שותפים עמו. היו יהודים שעסקו בחקלאות ובמרעה, על אדמות שחכרו מהברברים. לעתים הם היו נודדים בחיפוש אחר מקורות פרנסה, ולפיכך היו מקומות בהם חיו רק כמה עשרות משפחות יהודיות, ואף פחות מזה. יהודים אלה היו שונים מאחיהם יושבי הערים. גופם היה חסון, והיו להם מסורות ומנהגים שונים מאלה של התושבים׳ והמגורשים.
יחם המוסלמים לנוצרים
הנוצרים במרוקו במאה ה־19 היו מעטים, בהשוואה לארצות אחרות במגרב. למשל, ב־1850 היו במרוקו קרוב ל־400 נוצרים, ובאותו זמן היו בתוניסיה כ־12 אלף נוצרים. בהדרגה עלה מספר הנוצרים במרוקו, וב־1894 היו 6,000 מהם.יש פתגמים מוסלמים שבהם הנוצרי זוכה ליותר אמון מהיהודי. למשל, ׳תישן במיטתו של נוצרי ואל תאכל את מאכלם, אכול את מאכל היהודים ואל תישן במיטתם,. אך בפועל, ההסתייגות מהנוצרים היתה חזקה יותר מאשר מהיהודים. לואי דה שנייה ,l.m.Chenier1722־1795), שכיהן בתור קונסול צרפת במרוקו בין השנים 1767־1785, כתב, שהשנאה לנוצרים גדולה מזו שכלפי היהודים, כי הם אוכלים חזיר ודם של בעל חיים שנטרף. כלפי הנוצרים היתה עוינות משום שחשדו בהם שהם מרגלים למען מדינה זרה. לכן סוחרים ומיסיונרים נוצרים נדדו בדרכים כשהם מחופשים ליהודים. כך נהגו הצרפתי 1799 Rene Caillié־1838 שסייר במרוקו בשנים 1824־1828; הגרמני גרהרד רוהלפס (,Rohlfs1831־1896), שביקר שם ב־1861; הגרמני אוסקר לנץ (1925-1848, Lenz), שסייר במרוקו בשנים 1879־ 80«18 והקצין הצרפתי דה פוקו(C. de Foucauid) שביקר במרוקו ב־1883־1884. חוא ביקר בעיר דבדו והתחבא בביתו של ר׳ משה מרציאנו מראשי הקהילה, כי חשש שמא יתגלה בתור נוצרי ויואשם בריגול. למרות שאיכסנוהו תיאר את היהודים במלאח במלים בוטות. היו מקומות שנוצרים הלכו בהם רק בליוויו של מוסלמי, והיו ערים שליהודים הותר לגור בהן אבל לא לנוצרים – למשל בעיר ששואן במערב הרי הריף. לכן כדי להיכנס לעיר היו נוצרים לובשים בגדי יהודים.
בתחילת המאה ה־20 פעלו בפאס רק כתריסר נוצרים. בערי החוף ובערים שבהן חיו ספרדים רבים היתה עוינות המוסלמים גדולה. לפי מקור ממשרד החוץ הבריטי ב- 1892, איימו מוסלמים שישחטו את 6,000 הנוצרים שחיים בטנגייר.
אנשי הדת המוסלמים טיפחו את היחס השלילי כלפי הנוצרים והיהודים, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בהתנגדותם לסחר עם יהודים ונוצרים. במאה ה־19 הוציאו אנשי הדת פסקי דין נגד יבוא סחורות מאירופה, בגלל החשש של מגע עם חזיר.
דו קיום של יהודים ומוסלמים
הדו־קיום בין מוסלמים ליהודים התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים, נוסף על קשרי כלכלה. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כמו המימונה, נהגו גם מוסלמים לבקר אצל היהודים. מוסלמים היו מבקרים בבתי כנסת, והיו שעשו כן כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים היה נהוג לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו וכנסים לבתי הכנסת. דוד אלקיים (1855־1940) כתב, כי כאשר ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, חגג בר מצווה לבנו, הוא תרם לעניים מוסלמים כמו לעניים יהודים. בסלא היה נהוג שמוסלמי שרצה להכיר נערה לנישואין היה פונה ליהודייה שתבקר בבית אותה נערה, במסווה של מוכרת, ותמסור לו פרטים עליה. לפי עמדת ההלכה כפי שקבעה הרמב״ם, הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, בניגוד לנוצרים (תשובות הרמב״ם, מהד' בלאו, סי׳ תמח). הדבר הקל על שיתוף פעולה בתחומים שונים, וחכמים הבדילו בין הנוצרים למוסלמים. ר׳ משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996) נשאל האם כסף שערבי שכח אצל יהודי מותר שלא להחזיר לבעליו ולתת אותו לצדקה, באשר לפי דברי רב יהודה (סנהדרין עו ע״ב) אין להחזיר אבדה לגוי. החכם חייב החזרת האבדה, והבחין בין גויים עובדי עבודה זרה ובין ׳הישמעאלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם׳(׳מורשת משה׳, סי׳ פז).
בין היהודים והמוסלמים היו השפעות הדדיות בתרבות החומרית, באומנות, במנהגים ובאמונות עממיות. יהודים וביניהם צדיקים היו פונים למוסלמים. צדיק בשם סעדיה אדאתי ביקש מיהודי מלילה להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעת פטירתו. יהודים לא נענו לבקשתו והצדיק פנה לעזרתו של מוסלמי. זה הודיע לו שאחרי פטירתו תתחולל סערה וסלע יכסה את קברו, וכך היה. גם היום רבים באים להשתטח על קברו. מוסלמים היו מאמינים בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נפלאות, והיו חולקים כבוד לחכמים ולשלוחי ארץ־ישראל. בעתות בצורת, מגפות ומכות מידי שמים היו פונים ליהודים להתפלל כדי לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המכות. אך לעובדה זו נספח תיוג שלילי: הסיבה לכך שאללה שומע לתפילות היהודים, היא שהוא רוצה להיפטר במהירות מהם ומריחם הרע.
היו יהודים שהאמינו בכוחם המאגי של המוראבטון, הצדיקים המוסלמים. יש במרוקו קברים של מוסלמים הנערצים גם על ידי יהודים, וקברי יהודים הנערצים על ידי מוסלמים.
חכמים הכירו את הלהטים והלחשים של הערבים. למשל ר׳ יוסף משאש (1892־ 1974) כותב שבעת המלחמה ב־1912 נגד צרפת שחטו הערבים ׳תרנגול שחור והזו את דמו על המזוזות ועל המשקוף ובצירי הדלתות עם קטורת מכמה עשבים וסמים והרבו להטיהם ולחשיהם על כל שער.
בתחום התרבות האינטלקטואלית הסתגרה כל עדה מאז ימי הרמב״ם ואילך, והקשרים בין חכמי הדת משני המחנות היו נדירים. אחד מאלה היה ר׳ יששכר אצראף מסלא, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. ר׳ אבנר ישראל הצרפתי (1827*1885) שכתב ב־1879 על עברה של פאס, מזכיר כי הוא שאל שני חכמים מוסלמים האם ידוע להם על ייסוד העיר, והם השיבו לו. בזמן החדש היו תזמורות מעורבות של נגנים יהודים ומוסלמים.
השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני
ראוי לציין עוד, כי השירה, בגלל הפונקציות הדידאקטיות שלה, משמשת כעזר למדעי־הדת, במסגרת ההוראה הרבנית המסורתית: ואילו מבחינה אחרת, המשורר הוא בראש וראשונה משכיל, תלמיד־חכם, זאת אומרת בקי בתלמוד, משפטן, דרשן ומורה, שחיבור השירה הוא לגביו עיסוק צדדי; כל משכיל הוא גם משורר, אך לא ייתכן משורר שאיננו משכיל.
הערות המחבר : המסורת היהודית ייחסה את צמיחתו של הפיוט לחוק יוסטיניאנוס (553) שאסר על לימוד תורה. והשווה א׳ מירסקי, ראשית הפיוט, ירושלים תשכ׳׳ה, עמי 47-46, וכן שירמן, הפיוט העברי והימנונות הכנסיה הנוצרית, בתוך קובץ מאמריו, לתולדות השירה והדראמה העברית, עמי 28-27. אך המחקר בשנים האחרונות מוכיח, שצמיחתו של הפיוט נבעה מהתפתחות פנימית ולא מכוח גורם חיצוני. ראה למשל עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמי 10.
- ז״פ סארטר, המספר כיצד גילה את הספרים ואת התאווה לקריאה(P. Sartre, Les Mots, Paris 4^43 .1964, pp), נושא מעין נאום הגנה בזכות ׳מדע׳ הספרות. תוך כדי כך הוא חולק כבוד ליהודים — עם הספר המובהק — למרות, או דווקא בגלל, טענת האנטישמים,שלפיה היהודים מתכחשים ללקחי הטבע ולשתיקותיו.
מ׳ בלאנשו אומר, כי מחבר כותב על מנת שלא למות, כדי להתמסר לאלמותיות היצירה: זהו שקושר את האמן לעבודתו. באשר לסופר המשכיל, היהודי־הדתי, אין המניע לכתיבה שונה במהותו, אך הכתיבה עצמה מקבלת אצלו משמעות שונה ומימד אחר. ׳לכתוב על מנת שלא למות׳, פירושו לגביו לכתוב כדי להיות ראוי לעולם הבא, לזכות בנצח, באושר מתמיד, ולהיות בן אלמוות: הוא ישיג זאת לבטח בזכות מעשיו הטובים, אבל גם בזכות ׳מעשהו׳ המקורי, רוצה לומר יצירתו — פרי למדנות, השראה ונסיון, שהם דתיים ביסודם. מסירת דבריו לדורות הבאים, מסר שישקף מסורת ספרותית, שקיבל מדורות שקדמו לו, היא לו חובה קדושה.
אקדים לניתוח שיבוא בהמשך ציטוט־עדות מיצירה מאוחרת יחסית, מתוך הספרות הרבנית במרוקו. זו יצירה מעניינת במיוחד, כי היא מלמדת הן על חרדתם של אנשי האורתודוכסיה הרבנית בתקופת שינויים, שמקורם בחדירת התרבות המערבית למרוקו ולפנים חומות המלאח, והן על השפעת התרבות הזו על התרבות המקומית הדומינאנטית, זו של המגרב. המדובר בקובץ השירים ׳היטיבו נגן׳(על־פי תהלים לג, ג), מאוספו של רפאל בן מכ׳לוף אדרעי בן מכנאס, שנדפס בשנת תרפ״ט (1928). בדיקת העמוד הראשון של ה׳הסכמות׳ מספקת הנחיות מדויקות לגבי תוכן היצירה ועיקר הבעיות, שהעסיקו את הסופר ואת מנהיגיה הרוחניים של מכנאס, היינו שמירה על אמונת ישראל והגותו תוך שימור זהות המסורת הפיוטית היהודית ותכליותיה. יותר מאשר בכל תקופה אחרת, ריחף עליהן אז איום השפעות זרות, שפעלו בעיקר דרך אמצעי המוסיקה והשיר.
הערת המחבר : עם הפרוטקטוראט הצרפתי נפתחו שערי המלאח, והיהודים החלו יוצאים אל מחוץ לשערי הרובע. אורח החיים האירופי, ההגות והתרבות המערבית פרצו לתחומי הקיום היהודיים. היהודים השתחררו בחסות צרפת מהסטאטוס המשעבד של ה׳ד׳מה׳, אך בד־בבד גם מכבלי הדת ושלטון ההלכה. תהליך זה גרם דאגה רבה למנהיגיה הרוחניים של הקהילה.
אחת מתכליות היצירה תהיה, אם כן, להרחיק את היהודי מן השירה החילונית, ותהא היא ממקור ערבי, מקומי או ממקור לערבי מיובא מאירופה, שיוקרתו מרובה ופיתוייו גדולים עוד יותר. יוצעו לו בתמורה ־הימנונים ומזמורים בעברית, על־פי הנעימות הנושנות, הנפוצות בסביבתו. בעמוד הפתיחה של הספר אנו קוראים:
שירות ותשבחות חדשות, לזמני ששון ומועדי קידש וחגי נדבה, בנגינה טובה, רוחשות ליקוב״הו. – לשם יחוד קודש אבריך הוא – ושירי התקוה ושבחי צדיקים, ותחינות ובקשות… גם לזכות הרבים אספתי באמרים שירים עריבים, חדשים גם ישנים, כמלקט שושנים, אמרות טהורות, הנוהגות באשמורות ובשליש רגלים עם הבקשות, של שבת לקמים בחצות…
״סכמה הראשונה, של ר׳ יעקב טולידאנו, כתובה בפרוזה חרוזה. נביא ממנה כמה ר־פטים בעלי עניין מיוחד:
ראה זה חדש הביא לנו האי צורבא מרבנן… החכם הותיק כהה״ר רפאל אדרעי הי״ו מחברת השירים אשר שר לה׳ בתהלותיו… לזכות צעירי עמינו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ושירי עגבים בשירי קודש המלהיבים את הלבבות, לעבודת הית״ש(= היתברך שמו) וכמו שידוע לרז״ל גודל מעלת הרגיל בשירים ותשבחות שזוכה לעבוד את ה׳ בשמחה…
בחברה של ההסכמה השנייה, ר׳ יהושע ברדוגו, מסב את תשומת־לב הקורא לשפעתה המזיקה של השירה החילונית על הצעירים בני דורו:
בזמננו זה בעוה״ר (־בעוונותינו הרבים) רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל בהגרי מצד זה, ועשיו אחיו בא מצדו, ורבה העזובה היינו שכוחה בשירי קידש, על טהרת לה״ק (=לשון הקדש)…
תולדות השירה העברית בספרד – חיים שירמן
לאחר הקרב ההיסטורי שמוטט את ממלכתם של הוויזיגותים, התחיל פרק חדש בתולדותיה של ספרד ואף בתולדות יהודיה. מבחינה מדינית וכלכלית הלך מצבם של יהודי ספרד והשתפר, ברם עברו עוד מאות שנים עד שהתעוררו מקפאונם והתחילו לפעול לפיתוח תרבותם. במשך תקופה ארוכה לא הראו יהודי אנדלוסיה שהם שואפים להגיע למעמד של עצמאות תרבותית. כל מה שידוע לנו עליהם מעיד על צניעותם והתבטלותם לפני אחיהם שבמזרח. באמצע המאה התשיעית כבר היו היחסים בין יהודי אנדלוסיה ומרכזי המזרח ערים למדי. בזמן ההוא התקשרה קהילת לוסינה המכובדת והחשובה עם רב נטרונאי, גאון סורא (860-853) וקיבלה ממנו את הקדום שבין סדרי התפילות הידועים לנו, ׳מאה ברכות׳. לתוצאות חשובות הביאה חליפת המכתבים בין רב עמרם בן ששנא (871-858), יורשו של רב נטרונאי בסורא, ליהודי ברצלונה. הם קיבלו ממנו סדר תפילות שלם, ששימש בסיס להתפתחותו של הסידור והמחזור לפי מנהג ספרד, והיה על כן בעל חשיבות גם להתפתחותו של הפיוט המקומי.
הערות המחבר : סדר התפילות המיוחס לעמרם גאון פורסם במהדורה מדעית על ידי ד׳ גולדשמידט, סדר רב עמרם גאון, ירושלים תשל״ב. סדר זה, שהוא, כפי שנאמר בפנים, מסד למנהג התפילה הספרדי, השפיע השפעה עזה על סדרי התפילה של כל העדות. החיבור כולל פסקי הלכה של גאוני בבל שונים בענייני תפילה, והכיל במקורו בלי ספק גם נוסח מלא של תפילות קבע. בהעתקות המאוחרות תוקנו נוסחים אלה על פי מנהג מקומות המעתיקים, ואין בידינו דרך לשחזר את הנוסח שקבע אותו המחבר הראשון.
שלא כבבל, שהתנגדה לשימוש בפיוטים בשעת התפילה, נראה שבספרד נתקבלו שירי הקודש ברצון. אגב, שני הגאונים הללו משבחים את למדנותם הגדולה של חכמי ספרד. מבבל נשלחו לספרד גם טפסים של התלמוד, וההעתקות שהותקנו מהם בספרד זכו לשם טוב בין יודעי דבר. מן הזמן ההוא הגיע אלינו גם שמו של תלמיד חכם ספרדי, אלעזר בן שמואל מקהילת לוסינה, שזכה לתואר הכבוד אלוף או ריש כלה, החליף איגרות עם הגאונים רב פלטוי ונטרונאי, ואפילו נסע בעצמו לבבל וישב שם עשרות שנים. אם נצרף את הידיעות המועטות עליו לידיעות האחרות הנוגעות לחייהם הרוחניים של יהודי ספרד באותה תקופה, תצטייר לפנינו עדה חרוצה ורצינית שמביטה בענווה וביראת כבוד אל המנהיגות של יהודי המזרח. תלותה במרכז הבבלי נמשכה, אגב, הרבה זמן גם לאחר שנתעוררה הכרתה העצמית. היא נתקיימה לאורך המאה העשירית, עד שעת פטירתו של רב האיי גאון(1038), אחרון חכמי בבל הגדולים. מכל מקום מסתבר שבמשך מאות השנים שבהן לא נתבלטה יהדות ספרד, היא התבגרה והתפתחה בהדרגה. היא קלטה ועיכלה את תורתם של בתי־המדרש הבבליים — עד שהתחיל שגשוגה הגדול באמצע המאה העשירית. התפתחותה באה אז במהירות מפליאה. ברם בהיווצרותה של התרבות היהודית־הספרדית החדשה היה חלק חשוב גם להשפעה הערבית.
הערת המחבר : ראוי לציין שהתנגדותה של בבל לפיוט לא היתה מוחלטת ועקבית, ויש כעת בידינו שפע של ידיעות על אמירת פיוטים בתקופת הגאונים אפילו בבתי־הכנסת המרכזיים של בגדאד. למן סוף המאה התשיעית ידועים לנו גם פייטנים חשובים שפעלו בבבל. גאוני בבל התנגדו כנראה להמרתם של נוסחי הקבע של התפילה, בפי החזנים, בנוסחים מפויטים, אבל לא התנגדו להרחבות פייטניות במקומות מסוימים בתפילת הקבע. אהדתן של קהילות ספרד לפיוטים היא במידה ידועה הרחבה של המנהג הבבלי, על פי דגם שעוצב בקהילות צפון אפריקה.
ג. יהודי ספרד ותרבות ערב: גילויים של התבוללות
דווקא בתקופה זו שבה הסתגרה יהדות ספרד בתוך עצמה — במאות השמינית- העשירית — זכו הערבים, תחת שלטון העבאסים, לשגשוג כביר. בניגוד לנטייתם של חכמינו להתבדלות, סופרי ערב פיתחו אז נטייה בולטת לאוניוורסליות ותתעניינו בכל דבר. בכך נתגלה כוח עלומים סוער ששאב עידוד גם מתנאי החיים הנוחים ומהרגשת הבטחון והאושר שבאה לערבים לאחר התפשטות שלטונם בחלק גדול של העולם. לא לאורך ימים יכלו היהודים להתעלם מעושר זה של חיי הרוח שהתפתחו סביבם, אם כי בוודאי רבים מהם היו מעדיפים להישאר גם להבא מחוץ להשפעות הזרות. ראשונה נכנעו לקסמי התרבות החדשה רק בודדים, משכילים שנמשכו למדעים כלליים כגון התכונה, הרפואה, מדעי הטבע וכו'. הם כתבו חיבורים בתחומים אלה בלשון הערבית וספריהם לא נועדו על פי הרוב לקוראים יהודים. אלא שתסיסה רוחנית עזה השתלטה אז על המשכילים ואילצה אותם להתמודד עם תרבות ערב בכללה. אפילו היתה כוונתם לדחותה — צריכים היו להכירה לשם כך, ואף להשתמש בשיטותיה כדי להילחם בה. גם התגבשותן של כתות יהודיות מרובות בתחום השלטון המוסלמי הביאה לזעזועים בחיק היהדות המסורתית. החשובה שבין כתות אלה, כת הקראים, סיכנה את היהדות במשך מאות שנים. גם המוסלמים פתחו בתעמולה מקיפה להפצת אמונתם ופיתחו חכמת דת משלהם. כתביהם, לא פחות מחיבורים פילוסופיים ואנטינומיסטיים מסוימים שנכתבו בעת הזאת, הולידו את הצורך בתגובה, ומי שרצה להתווכח צריך היה לפני כן להרחיב את השכלתו שלו. והנה נתברר למשכילים היהודים שלגבי אותם עניינים שעליהם התכוונו לכתוב לא היה המילון העברי מפותח די צורכו. נוסף לכך רצו, אחדים מהם לפחות, שגם לא יהודים יבינו את דבריהם. כללו של דבר, הלשון הערבית כבשה לה מקום נכבד, החל מן המאה התשיעית, גם בספרות היהודית. בלשון זו ערך יהודה אבן קוריש (במרוקו) את מחקרו המעניין על לשון התרגום — הוא הנסיון הראשון בתחום הבלשנות ההשוואתית בספרות ישראל. בלשון זו ניסח יצחק ישראלי איש קירואן לא רק את ספריו בתחום הרפואה והפילוסופיה אלא גם את פירושיו על ׳ספר יצירה׳ ואת הערותיו בנושאים מקראיים. לשיאה הגיעה ספרות זו במזרח, כשאחד מגדולי הגאונים, רב סעדיה, השתמש בלשון הערבית בחיבורו העיקרי ׳האמונות והדעות׳, הדן מבחינה פילוסופית במהותה של היהדות. מלבד ספר זה כתב הגאון עוד עשרות חיבורים ערביים אחרים, המקיפים את כל תחומי הספרות והמחשבה היהודית (המקרא, שאותו תרגם ופירש, ההלכה, הבלשנות, השירה, הפולמוס וכו׳).