קורות היהודים בספרד המוסלמית


קורות היהודים בספר המוסלמי-א.אשתור

קורות היהודים בספר המוסלמיתקורות היהודים בספרד המוסלמית

כרך ראשון

מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות-711-1002

מאת א.אשתור

הוצאת קרית ספר בע"ם, ירושלים

ירושלים תש"ך – 1960

כל בר בי רב יודע שימי השלטון הערבי בספרד היו אחת התקופות המאושרות בתולדות אבותינו בארצות הגולה, תקופה שבה היו היחסים בין היהודים ובין שכניהם תקינים משך דורות רבים ואשר בה יצרו משוררים וסופרים מחוננים את יצירות המופת של תרבות ישראל בימי הביניים. ברם, מי שקורא בעיון את ספרי ההיסטור­יונים שלנו יוכח לדעת שלמעשה לא ידוע להם הרבה יותר מתולדותיהם של ״גדולי ספרד״, אותם אנשי רוח דגולים מרבבה. יתירה על זו, הקיבוץ היהודי־ספרדי עולה במאה העשירית על במת ההיסטוריה ומופיע באור בהיר לאחר שתולדותיו משך זמן ארוך מכוסות ערפל. אך כיצד התפתח עד שהגיע לגודלו ולרמתו כפי שהוא מתואר, על שאלה זו טרם ניתנה תשובה על־ידי ההיסטוריונים.

טיב התיאורים של קורות היהודים בספרד במאה העשירית לא נשתנה בהרבה משך עשרות שנים. לא זו בלבד שלא נכתב עד כה שום ספר מקיף על תולדות היהודים בספרד המוסלמית, אלא שמשך מאה שנה לא הופיעה בתחום מחקר זה מונוגראפיה היסטורית שתחדש חידושים של ממש. אוהב־גר לוצאטו שפירסם בשנת 1852 את חיבורו החשוב על חסדאי אבן שפרוט לא עורר חוקרים שילכו בעקבותיו. מאידך פירסמו אחדים מחוקרי הספרות מחקרים מעולים על אנשי הרוח המתבלטים בקרב יהודי ספרד מאמצע המאה העשירית. ביניהם יש להזכיר בראש וראשונה את מחקריו של פרופיסור ח. שירמן, העובד בשטח זה ללא ליאות זה זמן רב. בספרד עצמה קמה אסכולה של חוקרים נוצריים העוסקים במרץ רב בחקר היהדות וגם בתולדות היהודים בארצם. אולם מחקריהם בשטח זה, כגון חיבורים על שכונות היהודים בערים שונות, נגעו כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקופה שלאחר הרקונקויסטה.

סיבות שונות הסבו להזנחה המצערת של תולדות היהודים בספרד המוסלמית, ביניהן היתה בודאי דלות המקורות החשובה. מתקופת השלטון המוסלמי בספרד לא הגיע אלינו אלא חיבור היסטורי אחד שנכתב בידי סופר יהודי והוא ״סדר הקבלה״ של אברהם אבן דאוד שנתחבר בשנת 1161. הראב״ד היה מבני העלייה שבדורו, תלמיד חכם ואיש אשכולות, אשר חוג התענינותו רחב מאד. היה לו ענין רב בהיסטוריה שכן כתב גם ״זכרון דברי רומי״ וברי שנזקק לשם כך למקורות נוצריים־לאטיניים. ״סדר הקבלה״ גופא נכתב ברוח מגמתית, היינו תוך רצון להוכיח שהתורה שבע״פ מסתמכת על שלשלת קבלה רצופה, וזאת על מנת ליטול את העוקץ מן התעמולה של הקראים. פגם רציני יותר הוא חוסר הביקורתיות של הראב״ד ושימושו השטחי במקורות שהיו לפניו, ומכאן שספרו מלא שגיאות ושיבושים. גם בחלקים האחרונים של ״סדר הקבלה״, בבואו לספר את תולדות היהודים בספרד, או ביתר דיוק התפתחות הלימודים התורניים, השתמש כנראה בכתבים שונים, אולם בעיקר רשם את הסיפורים ששמע בחיק משפחתו ובחוג מכריו כפי שהוא מודה עצמו. מובן מאליו שבזכרון האנשים שמסרו לו ידיעות נקלטו בראש וראשונה סיפורים בעלי אופי אנקדוטי או פיקאנטי. הם הוסיפו עליהם וקישטו אותם בפרטים נוספים. הראב״ד שמע ברצון, משום שהוא עצמו חיבב סיפורים אנקדוטיים, דבר הבולט בכל כתביו ההיסטוריים. מכל מקום יש גרעין היסטורי בסיפורים אלה ותפקידנו להסיר את הקליפה האגדתית המקיפה אותם. אשר לתאריכים שהוא נותן, הרי רבם משובשים, אם כי יש ביניהם גם נכונים. לעומת הליקויים הרבים האלה, ניכר שהיתה לו לראב״ד עין טובה להכיר את הכיוון של ההתפתחות ההיסטורית ולאפיין את האישים הפועלים בה. אך מעלתו זו אינה שקולה כנגד מגרעותיו והאמון שהגו בו הטעה סופרים וחוקרים רבים. סיכומו של דבר: יש לקבל את דבריו בזהירות הגדולה ביותר, כי כל דבריו מפוקפקים וטעונים בדיקה קפדנית.

רבי אברהם אבן דאוד הלוי (ד'תת"ע1110 – ד'תתק"מ1180) היה היסטוריוןפילוסוף ואסטרונום יהודי. (ראב"ד הראשון)

חי ופעל בספרד במאה ה-12. נולד בקורדובה לאביו, דאוד, ולאימו שהייתה ביתו של רבי יצחק אלבאליה, וזכה לחינוך דתי וכללי כאחד. רבו היה אחי אמו, רבי ברוך בן רבי יצחק אבן אלבאליה. כאשר האלמוואחידון פלשו לספרד ברח אבן-דאוד לממלכת קסטיליה הנוצרית, והתיישב בטולדו בה חי עד למותו על קידוש השם ב-1180.

את ספר הקבלה חיבר רבי אברהם אבן-דאוד בשנת ד'תתק"כ (1160). זהו ספר העוסק באפולוגטיקה יהודית מסורתית. הספר אינו מהווה תיעוד היסטורי מדויק של המאורעות. מטרתו לשרת את היהודים בוויכוח המתנהל אל מול הקראים שביקשו לערער על עקרונותיה של היהדות המסורתית. הספר מציג את התגבשותה של היהדות מתקופתו של משה ועד לתקופת הגאונים.

קישור לספר הקבלה של רבי אברהם אבן דאוד – http://www.daat.ac.il/daat/vl/ravad/ravad01.pdf

בעוד שהספרות ההיסטוריוגראפית היהודית מימי הביניים דלה מאד׳ הגיע אלינו על־ידי הגילוי של הגניזה בקהיר אוצר בלום של תעודות שונות שיש בהן גם חומר לתולדות היהודים בספרד המוסלמית, שכן משום סיבות שונות נהיתה ה״,גניזה״ המפורסמת ממש ארכיון כללי לתולדות ישראל בימי הביניים. תוך התענינות פילולוגית או היסטורית העתיקו משכילים איגרות שהגיעו אליהם ובמרוצת הזמן, אחרי פטירת המעתיקים או מסיבה אחרת, הגיעו ההעתקים האלה אל הגניזה של אותו בית־כנסת עתיק שבו נמצאו בסוף המאה התשע עשרה. בין השאר נמצאו בגניזה אלפים מן התשובות ששלחו גאוני בבל אל קהילות ישראל בארצות שונות ובין השאר אל יהודי ספרד. הקשרים בין ראשי הישיבות בבבל ובין קהילות ספרד היו הדוקים ומספר התשובות שנשלחו להן גדול למדי. על פי רוב הועברו התשובות דרך פסטאט ושם העתיקו אותן חכמים שהיו מעונינים בתכנן ההלכי וכך נשתמרו והגיעו אלינו. אך דא עקא, למעתיקים לא היה ענין בשמות השואלים והמשיבים, בתאריכים ובמקומות המגורים של השואלים ולא בשאר הנתונים המענינים את החוקר בזמננו, הבא לאסוף את החומר ההיסטורי. מכאן שעל פי רוב אין לדעת לאן נשלחו כל אותן התשובות שבהן ידיעות כה מענינות על הנסיבות החברתיות והכלכליות של קיבוצי ישראל בכל ארצות פזוריהם, על היחסים עם הנכרים ועל אירגון הקהילות. לכן איננו יכולים להסתמך אלא על אותן התשובות שבהן נאמר בפירוש שנשלחו לספרד או שדבר זה יוצא מן התוכן ללא ספק. מבחינה היסטורית חשובות עוד יותר האיגרות ששיגרו גאוני בבל אל יהודי ספרד, כשם ששלחו כאלה אל ארצות אחרות, משום שבהן אין שום בירורים הלכיים אלא ידיעות היסטוריות בלבד. ועוד, כאן אנו מוצאים שמות של אישים וגם תאריכים מתשובות הגאונים שנשלחו אל ספרד סובב הרוב על שאלות נוהג ודת, ואילו התשובות של רבני ספרד מן המאה העשירית אשר נכללו בקבצים הגדולים של תשובות הגאונים ונדפסו בהם דנות בחלקן הגדול בשאלות שנתעוררו אגב הפעילות הכלכלית של יהודי ספרד. זהו איפוא חומר היסטורי ממדרגה ראשונה.

קורות היהודים בספרד המוסלמית

קורות היהודים בספרד המוסלמית

כתבי ההיסטוריונים הערביים מימי הביניים מכילים ידיעות רבות על תולדות היהודים בכל הארצות המוסלמיות, אך יש לצין שמספר הידיעות על היהודים הנמצאות בכרוניקות הספרדיות־ערביות קטן בהרבה ממספרן בכרוניקות שנתחברו בארצות המזרח. שתי סיבות גרמו לכך. הראשונה היא התענינותם היתירה של הכרוניסטים הערביים־ספרדיים במלחמות התמידיות עם הנוצרים, והרי גם ההיס­טוריונים הערביים בארצות המזרח המתארים את התקופה של מסעי הצלב אינם מתפנים לרשום ידיעות על מעשים ביהודים אשר חשיבותם פחותה בעיניהם לאין ערוך לעומת המאבק עם הנוצרים. הסיבה השנייה היא העדר הכרוניקות בעלות אופי עירוני, היינו כרוניקות שהן עירוניות ממש או שהן מתימרות להיות עולמיות בחלקיהן האחרונים כמו בראשונים׳ אלא שהן הופכות עירוניות. כרוניקות מסוג זה שנכתבו בארצות המזרח המוסלמי הנן עשירות בידיעות על יהודים, והנה מספרד לא נשתמרו חיבורים כאלה וכנראה לא נתחברו מהם אלא מתי מספר.

ההיסטוריוגראפיה הערבית בספרד היתה עשירה. עוד בתקופה קדומה מאד החלו משכילים בערי אנדלוסיה להעלות על הכתב את תולדות ארצם, אולם הרבה מן החיבורים ההיסטוריים שנתחברו עד סוף המאה העשירית אבד. במיוחד יש להצטער שלא הגיע אלינו חיבורו העיקרי של אבו בכר אחמד בן מחמד אר־ראזי (מת 955), הוא הגדול בהיסטוריונים הערביים של תקופת האומיים הספרדיים. הוא היה בנו של סוחר מן העיר רַי בארץ מדי שהגיע לספרד, נהיה אחד מעושי דברו של שליטי קורדובה במחצית השנייה של המאה התשיעית וחיבר ספר על כיבוש ספרד. אחמד אר־ראזי חיבר עוד חיבורים היסטוריים שונים ובין השאר ״היסטוריה של מלכי ספרד״ (תאריך מלוך אל־אנדלס) שנסתים עם גמר שלטונו של מחמד (886) ואשד לו הקדים תיאור גיאוגראפי של חצי האי. חיבור זה לא נשתמר במקורו, אך הגיע לידינו עיבוד בלשון הספרדית אשר נעשה על־פי תרגום פורטוגיזי מתחילת המאה הארבע־עשרה. כמו כן יש ממנו ציטאטות רבות בכתבים של היסטוריונים מאוחרים. לידיעות על גורל היהודים שאפשר להציל משרידי חיבורו ישנו ערך רב. הוא הדין בספר הנקרא ״אכ׳באר מג׳מועה״ (ידיעות מקובצות), אשר מחברו אינו ידוע. זהו אחד המקורות החשובים לתולדות ספרד המוסלמית, אלא שחלקיו השונים נבדלים בהרבה במגמותיהם ובסגנונם. לפי הסימוכין שבקובץ עצמו חי האיש אשר ליקט אותו במאה האחת עשרה ונמנה על משפחה ערבית אצילת היחס. העיון בקובץ מראה שהסתפק ללקט את הפרקים על התקופות השונות, שאותן מצא אולי בארכיון משפחתי, מבלי לעבד אותם עיבוד הראוי לשמו. גם הערך ההיסטורי של הפרקים שונה מאד. הסיפור על כיבוש ספרד בידי הערביים, שאותו כתב כנראה המלקט עצמו, מכיל פרטים חשובים ומהימנים, אם כי הוא לקוי בחסר. הפרק על תקופת הנציבים חלש מאד, ואילו הסיפור על מלחמת האזרחים באמצע המאה השמינית נכתב אולי עוד באותה המאה בידי בן אדם שהיה בקיא במאבק המדיני של הזמן ההוא ומצא בו ענין רב. התיאור של בריחת עבד-אררחמאן הראשון ומלחמותיו בא לו למלקט בודאי ממקור מוסמך ביותר והוא מפורט מאד, ומאידך הפרקים המוקדשים לתולדות האמידים שמלכו תחתיו דלים וחסרי תוכן היסטורי. בבואו ללקט את הקטעים השוגים ולצרף אותם לחיבור היסטורי הוסיף הקומפילאטור ידיעות מתוך כרוניקות קדומות שאבדו. מכאן שלעתים דומה סיפורו לסיפורים של מחברים אחרים ששאבו מאותם המקורות. הדמיון בין אכ'באר מג׳מועה ובין הקטעים מספרו הגדול של אחמד אר־ראזי כפי שנשתמרו בחיבורים מאוחרים הנו ניכר, אולם השואת הטכסטים, ההקבלות והסטיות, עושה את הרושם שהמחבר הבלתי־ידוע של אכ׳באר מגימועה לא העתיק מן הכרוניקה של אר־ראזי עצמו, אלא מכרוניקה שהיתה נגד עיני אר־ראזי או שהיתה תלויה בו.

אבו מרואן סיאן אבן חיאן(מת 1068) היה אולי הגדול בין כל ההיסטוריונים הערביים בספרד. חיבוריו היו מקיפים מאד, לפי המסופר מנו עשרות כרכים. אולם מעט שבמעט הגיע לידינו. החלק מספרו אל־ מֻקְתָבִס (המלקט) המספר על תולדות ספרד במאה התשיעית ואשר נדפס על־ידי אנטוניא הנו באמת מפורט מאד. אבן חיאן היה איש מלומד וגם בקיא בהלכות העולם. אביו היה מזכיר של אל־מנצור, המושל הכל־יכול של ספרד המוסלמית בסוף המאה העשירית, והוא עצמו היה ראש המשטרה בקורדובה. הוא מראה הבנה מרובה בעניני המדיניות׳ מתחקה אחר הכוחות המשתתפים במאבק על השלטון ומגדיר יפה את אפים ואגב גינוי המרידות השונות הוא מבליט את אהדתו לבית אומיה. בין מקורותיו תופס מקום בראש ספר של עיסא, בנו של ההיסטוריון אחמד אר־ראזי, שהיה גם כן היסטוריון והמשיך והשלים את הכרוניקה הגדולה של אביו. אבן חיאן מוסר בכרוניקה שנדפסה ידיעות שיש בהן ענין רב לגבי תולדות היהודים. מבין חיבורי הקומפילאטורים המאוחרים חשובה ביותר הכרוניקה ״אַל־בַיַאן אל מֻגְרַב פִי אַכְ'בָאר אֶל מַגְרִב ״ (התיאור המפליא של תולדות המערב) מאת עבדאללה מחמד אבן עדיארי המגרבי שחי כנראה בסוף המאה השלוש־ עשרה. חיבור זה מכיל קטעים רבים מכרוניקות של מחברים קדמונים אשר אבדו. אבן עד׳ארי מעמיד את הקטעים האלה זה על יד זה מבלי למזג אותם ולכן נראה ספורו לפרקים כסותר את עצמו• רק לעתים הוא מוסיף שמסורת זו או אחרת נראית לו יותר. הרבה פעמים הוא אומר דבר בשם אומרו, אך כדרך ההיסטוריונים הערביים במזרח ובמערב הוא מסתיר דוקא את שמותיהם של אותם המחברים אשר מהם שאב את עיקר סיפורו. על הכיבוש מספר אבן עד׳ארי לפי אחמד אר־ראזי שהיה גם בשביל התיאור של תקופת האומיים מקור ראשי בשבילו. הרבה השתמש בהיסטוריה של מחמד בן השאם בן עבדאללה אל־קךטבי, בן המאה האחת־עשרה, הנקראת ״בהג׳ת אנ־נפס׳ והמבוססת בחלקה הגדול על אכיבאר מג׳מועה ׳ אך מספר זה עצמו לא העתיק כנראה באופן ישיר. מקורות חשובים היו בשביל אבן עדיארי גם הספר ךרר אל־קלאעד וגרר אל־פואיד מאת אבו עאמר אס־סאלמי(מת בסמוך לש׳ 1164 וכן הכרוניקה אל־עבר מאת אבו בכר אחמד אבן אבי-ל-פיאד (מת 1066). ההיסטוריה של האמידים לבית אומיה בספרו של אבן עדיארי מפורטת מאד ואין לפסוח עליה לגבי שום פרק זמן.

קורות היהודים בספרד המוסלמית – א.אשתור

קורות היהודים בספרד המוסלמית

בין המקורות הערביים החשובים המכילים גם ידיעות על עניני היהודים יש למנות, זולת הסופרים שכתבו בספרד או במגרב, גם אחדים מגדולי ההיסטוריונים הערביים בארצות המזרח שהקיפו בחיבוריהם את תולדות העולם המוסלמי. ביניהם תופס את המקום הראשון עז אד־דין עלי אבן אל־את׳יר (מת 1234) שחיבר בין השאר את ההיסטוריה הכללית אל־כאמל פי־ת־תאריך״. אבן אל־את׳יר מראה את עצמו כהיסטוריון מעולה גם באותם הפרקים המרובים בספרו הגדול המוקדשים לתולדות ספרד בימי השלטון המוסלמי. הוא נזקק כמקור לתולדות ספרד בעיקר לספרו של אחמד אר־ראזי ובמקום שסיים אר־ראזי את סיפורו הנ״ל פוסק אבן אל־את׳יר לדבר על ספרד ומכאן שעל תקופת הזוהר בתולדות השלטון המוסלמי, היינו ימי הכיליפות האומיית, כמעט שלא תמצא אצלו דבר.

אך בפרקים על ההיסטוריה של ספרד במאה השמינית והתשיעית ניכרת ראייתו המקיפה של ההיסטוריון הגדול. אבן אל־את׳יר מתענין במיוחד במאבק בין המוסלמים ובין הנוצרים ומספר על המלכים הנוצריים בצפון ספרד, אך הוא מביא גם ידיעות על מרידות נגד אמירים לבית אומיה שאינן נזכרות בהיסטוריה של אבן עד'ארי. מאידך הוא מזניח מעשים שיש בהם ענין מקומי בלבד כגון הקמת בנינים וכיו׳׳ב. סיפורו על תקופת הנציבים ועל הקמת השלטון האומיי הנו דל, ואילו תיאורו של שלטון האמירים האומיים הנו בשבילנו מקור חשוב ביותר ומשלים יפה את ספרו של אבן עד׳ארי (היינו לגבי אותו זמן אשר תיאורו על־ידי אבן חיאן לא הגיע אלינו).

על פי רוב הסיפורים של שני הקומפלאטורים המאוחרים האלה שונים זה מזה, ואף

בתאריכים יש הבדלים רבים, אך לעתים נשקף מבעד דבריהם המקור המשותף, הלא הוא אחמד אר־ראזי. מספרי ההיסטוריה הכלליים שנתחברו בלשון הערבית יש להזכיר עוד קומפילאציה אחת שיש לה ערך רב אף שהיא נתחברה בתקופה מאוחרת מאד. אבו־ל־עבאס מחמד בן מחמר אל־מקרי היה בן למשפחה של מלומדים, שימש משך זמן מה מופתי בעיר פאס והלך אחר כך למצרים, לימד תורה שבעל־פה שלהם בדמשק, במדינה ובמכה ומת בקהיר בשנת 1632. ספרו רב הכמות ״נפח אטטיב״(נדיפת הריח הטוב) הנו ילקוט של ידיעות על הגיאוגראפיה וההיסטוריה של ספרד וגם על ספרותה שאותן אסף המחבר מחיבורים רבים, בחלקם הגדול אבודים. זהו איפוא קובץ רב־ערך.

ידיעות חשובות על תולדות היהודים בספרד המוסלמית בתקופת השלטון של בני אומיה נמצאות גם בחיבורי הגיאוגראפים הערביים בגי הזמן ההוא, מבין הגיאוגראפים הערביים היה אחד האישים המענינים ביותר אבו־ל־קאסם מחמד אבן סוקל הוא עצמו מספר שיצא בשנת 943 מבגדאד כדי להכיר ארצות אחרות ועמים זרים וגם כדי לנסות את מזלו במסחר, אולם ישנה סברה- והיא מתקבלת על הדעת, שלא היה אלא מרגל שנשלח על־ידי הפאטמים לתור ארצות שונות. מכל מקום עבר כמעט בכל ארצות האסלאם ובשנת 948  הגיע לספרד״. כאשר נפגש בגיאוגרף אל־אצְטַכ׳רי ביקש ממנו הלה לתקן את המפות שלו וגם ספרו הגיאוגראפי. בראשונה הסתפק אבן הוקל בכך, אבל אחר כך כתב את החיבור כלו מחדש לפי טעמו וספרו זה הקרוי בשם שהיה מקובל על הגיאוגראפים הערביים בתקופה ההיא ״כתאב אל־מַסאלְך ואל־מַמאלִך״ (ספר הדרכים והממלכות) הנו מקור חשוב לתולדות העולם המוסלמי במאה העשירית.

בהתאם למשימה שהיתה לפניו התענין אבן חוקל במצב החברתי והכלכלי של הארצות שבהן ביקר׳ בביצורי הערים ובכושר המלחמה של תושביהן. אנו מוצאים בספרו ידיעות על גודל ההכנסות של הכ׳ליף האומיי ועל מספר חיליו וכן מדבר אבן חוקל על תכונות האנדלוסים. כמעט מן המיותר לומר שבספרו יש גם ידיעות מענינות על היהודים. אחרי שהשלים את ספרו, תיקן אותו אבן חוקל והוסיף בו הוספות משך שנים רבות. בפיסקה אחת הוא מזכיר ש״כעת ממונה אבו עאמר על בית המטבעות בקורדובה״ אבו עאמר זהו אל־מנצור המפורסם שנתמנה למשרה זו בשנת 967. נמצאנו למדים שאבן חוקל כתב את ספרו או הוסיף עליו הוספות בסמוך לשנת 970. חמש עשרה שנה לאחר מכן חיבר הגיאוגראף הערבי שמס אד־דין אל-מקןדסי את ספרו הגדול ״אחסן את־תקאסים פי מערִפת אל־אקאלים״ (המערכת המעולה בחכמת הגיאוגראפיה), כפי שאומר שמו היה סופר זה איש ירושלים, אך כדרך הגיאוגראפים הערביים סייר הרבה בארצות שאותן בא לתאר.

ספרו הנו תיאור של העולם המוסלמי כלו ונחשב לחיבור הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו גיאוגראף ערבי בדורות ההם. אף בספר זה ישנן ידיעות הנוגעות לעניני היהודים ולפי כל הסימנים לא היה תלוי באבן חוקל. זולת המקורות הערביים־מוסלמיים צריך לעמוד גם על המקורות הנוצריים. במקורות לאטיניים, כרוניקות וחיבורים אחרים, תמצא ידיעות על נגישות המוסלמים בנוצרים, שהן בחלקן הגדול מוגזמות מאד או לפחות מגמתיות. לעתים מזכירים הכרוניסטים הלאטיניים גם את היהודים לצד הנוצרים ולעתים עלינו ללמוד מדבריהם גזירה שוה לגבי מצב היהודים. מכל מקום, על אף המגרעות שיש בחיבורים אלה לגבי הנושא שלנו, אין לפסוח עליהם. ידיעות מענינות יש למצוא בכרוניקה של מוסתערבי בלתי־ידוע שנתחברה עוד במחצית השנייה של המאה השמינית והמכילה פרטים רבים על גורל הלא־מוסלמים בתקופה הראשונה של השלטון הערבי בחצי האי. כמו כן מוסר לנו ידיעות חשובות כרוניסט, שהיה ספרדי לפי מוצאו, אך חי בגאליה. שמו היה פרודֶנציוס והוא היה קפלן של חצר המלכות הקרולינגית ואחייב בישוף בעיר טרוֵּא (Troyes). אולם אף־על־פי שחי הרחק ממולדתו המשיך להתענין בנעשה בה. ברם׳ המרחק וקשיי התחבורה עשו את שלהם והכרוניקה שלו, שהיא המשך ה  Annales Bertiniani משנת 835 עד שנת 861, אינה נקייה משיבושים ומטעויות במה שנוגע למאורעות בספרד.

קורות היהודים בספרד המוסלמית – א. אשתור

ספרד 001

אף על־פי שבכרוניקות הערביות והלאטיניות אין מספר גדול של ידיעות לתולדות היהודים בספרד מוטל על החוקר הבא לתאר פרשה זו לעין בהן עיון מדוקדק יותר משיעשה זאת ההיסטוריון הכותב על קורות היהודים בארצות אחרות. הכרוניקות הערביות אינן מספקות בלבד את ה׳,רקע״ לתולדות היהודים בספרד, כפי שההיסטוריון מוצא אותו בכרוניקות של ארצות אחרות, שעה שהוא כותב על תולדות היהודים שהתגוררו בהן.

מתחילתה קשורה ההיסטוריה של היהודים בספרד המוסלמית בהיסטוריה הכללית של המדינה קשר הדוק, שאין להשוותו עם היחסים שהתהוו בין היהודים ובין שכניהם בימי הביניים בארצות אחרות. יהודי ספרד מעורבים במדיניות, בתור יחידים ובתור ציבור, הקשור לעתים ביחידים. בארצות אחרות חיו להם היהודים בימי הביניים חיים משלהם, הם היו סגורים ברחוב שלהם, ואילו בספרד אין להפריד בין שני התחומים, ההיסטוריה היהודית וההיסטוריה הכללית, במידה שהדבר אפשרי לגבי תולדות שאר קיבוצי ישראל בארצות הגולה. במדינות אחרות, הן מוסלמיות הן נוצריות, הצטמצמו הקשרים בין הציבור היהודי ובין שכניהם בעיקר בחיי הכלכלה ובענינים הנוגעים למצבן החוקי של קהילות ישראל, בעוד שבספרד הנם גורם מדיני. אי לזאת מן הדין שההיסטוריון המספר על יהודי ספרד המוסלמית יקדיש מקום רחב יותר לתיאור של המסגרת המדינית והחברתית שבה פעלו היהודים.

על התקופה הקדומה בקורות היהודים בספרד המוסלמית אין בידינו פרטים מרובים שיאפשרו לנו לציר תמונה שיהיו בה תגים על תגים עד שיצטרפו לפסיפס מבריק בשלל גונים. אולם אפשר ואפשר לשרטט את הקוים הכלליים של ההתפתחות ההיסטורית ולחשוף את העובדות היסודיות, כגון בבעית היחסים בין היהודים ובין השלטונות המוסלמיים וההתעצמות המספרית שלהם שהיא התופעה החשובה ביותר בתולדותיהם עד אמצע המאה התשיעית. במחצית השנייה של המאה ההיא מתפוררת האחדות המדינית של ספרד המוסלמית ומתערער המשטר החברתי שלה וברי ששינויים אלה נתנו את אותותיהם במצב היהודים. אך אליבא דאמת עוד בתקופה שהחלה מיד לאחר הכיבוש לא היתה ליהודים תמיד נחת מיחס הערביים אליהם. יש איפוא לתקן במקצת את התמונה של תולדות היהודים בספרד שנתקבלה בספרי ההיסטוריה שלנו. לא כל התקופות של השלטון הערבי בחצי האי האיברי ואף לא במאות הראשונות היו בשביל היהודים ״תור הזהב״. גם על השמים הכחולים של אנדלוסיה עלו לעתים עננים שחורים, אף שם התחלפו זמנים טובים ורעים ושנים של שובע ושל רעב.

אפס, גם במחצית השנייה של המאה התשיעית נמשך תהליך הגיבוש התרבותי של הקיבוץ היהודי בספרד שנתאפשר על־ידי המגע הממושך עם הישיבות הגדולות בארץ בבל, שהחל בזמן קדום מאד ולא נפסק אלא בשנים הטרופות ביותר  לאור הקשרים ההדוקים שבין יהודי ספרד ובין הגאונים בבבל ובשים לב לחשיבות הרבה שנודעת ליחסים אלה בשביל ההתפתחות היהדות בספרד מן הראוי לקבוע את הזמנים של הגאונים שאתם באו יהודי ספרד בדברים. אולם הכרונולוגיה של הגאונים מסובכת מאד, ובפרט קשה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע את הזמנים של גאוני מורא משום שהאיגרת של ר׳ שרירא גאון שהיא המקור העיקרי אינה נוקבת את תאריכי כהונתם אלא בלבד את משך הזמן שבו עמד כל גאון בראש הישיבה. גם בלאו הכי מוטעים ומסורסים רבים מן הנתונים בנוגע לגאונים אלה שאותם אנו מוצאים באש׳ג  לפני ר׳ שרירא גאון היתה רשימה של גאוני סורא אשר מחברה הגה חיבה יתירה למספרים של   3 8 ובייחוד 10 ו־   1/2 10 שנים• למחצית הגאונים שכיהנו לפי סיפורו בתקופה זו הוא קובע אחד מן המספרים האלה. ארבעה מהם היו לדבריו 3 1/2 שנים ראש ישיבה, ארבעה — 8 שנים, שלשה — 10 שנים ועוד שלשה — !10• המספרים האלה הם עוד יותר חשודים משום שלעתים תכופות נותן בעל הרשימה אותו מספר שנים לשני גאונים שבאו זה אחר זה (או לפחות נזכרים ברשימתו זה אחר זה). ר׳ הילאי בר חנינא היה גאון משך שלוש וחצי שנים ואחריו ר׳ קימוי בן אשי גם כן שלוש וחצי.

 יורשו היה משה בן יעקב ששימש עשר וחצי שנה בגאונות ואחריו היה ר׳ כהן צדק בן אבומאי אף הוא  עשר וחצי שנים גאון סורא. אחר כך באו שני גאונים שלהם הוא קובע גם כן אותו מספר שנים: ר׳ שר שלום בן בועז היה 10 שנים גאון ויורשו ר׳ נטרונאי בר הילאי — 10 שנים. במספרים אלה קשה להגות אמון. גם במקורות אחרים אין למצוא אלא תאריכים מועטים בנוגע לסדר הזמנים של הגאונים ולכן מן הנמנע להגיע למסקנות בטוחות. מכל מקום תאריכים אחדים בתשובות הגאונים שנתפרסמו על־ ידי גינצברג, אסף ואחרים מוכיחים שיש לתקן ולשנות את לוחות־הזמנים של גאוני בבל שאותם חיברו גרץ , וא. אפשטיין.

 לכן כדאי, בדרך כלל, לקבוע את הזמן שבו כיהנו הגאונים האלה במשרתם בקירוב, מבלי לצין את השנים בדיוק. בעוד שמקורותינו אינם מספיקים תמיד עד כדי קביעה מדויקת של הפרטים הכרונולוגיים, הרי מאפשרות לנו תשובות הגאונים ואיגרותיהם להכיר בבהירות רבה את תהליך ההתפתחות התרבותית של יהודי ספרד והמגמות בפרשת יחסיהם עם ישיבות בבל עד למחצית השנייה של המאה העשירית. בתולדות היהודים בספרד במאה העשירית תופסת אישיותו של החצרן חסדאי אבן שפרוט מקום מרכזי. משך שני דורות נבצר מן החוקרים שלנו להוסיף משהו על התיאור המזהיר של פעולותיו שנתן אוהב־גר לוצאטו והנה בגניזה של קהיר היה כנראה גם קובץ של האיגרות שכתב חסדאי ושקיבל ושרידים ממנו שנתגלו ונתפרסמו מפיצים אור בהיר על התפקיד של מנהיג הדור שמילא חצרן זה לא רק לגבי יהודי ספרד אלא גם לגבי שאר קיבוצי ישראל.

הידיעות על המצב הכלכלי של יהודי ספרד בתקופת האומיים הנן דלות ולכן יש צורך להזקק להשערות. בשים לב לנוהג להוריש מקצוע לבנים שהיה מקובל בימי הביניים וגם בהסתמך על העובדה שהיתה ליהודים בארצות המוסלמיות זיקה מיוחדת למשלוחי יד מסוימים, דומה שהרשות בידינו להסיק מסקנות מידיעות ומנתונים שמתקופות מאוחרות  ולהשלים בצורה זו את התמונה.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-כיבוש ספרד-א.אשתור

כיבוש ספרדטארק בן זייאד

יורדי ים החותרים מערבה אל אותו מיצר, שבו נושקות יבשות אירופה ואפריקה זו לזו וסוגרות כמעט את המעבר אל האוקיאנוס, מבחינים מרחוק בצוק־ענק בדומה לפסל של אריה הרובץ על האדמה כשראשו פונה לצפון. לצד מזרח הרי זו חומת סלעים העולה מתוך הים, גבוהה ותלולה, אך מצד מערב המורד משופע ויש בשיפוליו רצועת־חוף ששם יושבת היום העיר גיבראלטאר השוקקת חיים. כעת זהו נמל רב התנועה, מלא אניות הבאות והולכות וסירות האצות ושטות. אולם לפני מאות שנים, טרם יקנו להם הערביים שם שביתה, היה זה מקום שומם, בלתי מיושב. לא עגנו שם אניות ולא נשמעה בו ההמולה של טעינה ופריקה. מי שהסתכל בו מתוך אנייה שעברה במיצר לא ראה אלא סלעים קרחים ורק פה ושם בנקיקים גדלו אי אלה אורנים ועצי זיתים. בלילות נשמעה לעתים יללת התגים והרעש החד־גוני של גלי הים הלך וגבר עם הגאות שלאחר חצות. גלים עצומים באו ונשברו על הסלעים בקול חזק שהדהד בדומיה שמסביב. משך זמן מה היו בני אדם סבורים שזהו קצה העולם ועל כן הקימו על פסגת הצוק ועל הפסגה שמעבר למיצר שני עמודים גבוהים, עמודי הרקולס, לבשר ליורדי הים: עד הלום, ותו לא. עברו זמנים ארוכים והפיניקים, אותם המלחים הנועזים, עברו את המיצר לסחור במוצרי החצי האי האיברי. כאן נסעו אניות תרשיש הגדולות שהביאו מחבל ארץ זה כסף ובדיל אל ארצות המזרח. נוסדה העיר קאדס ומעבר למפרץ אשר ממערב לצוק ומצפונו קמו גם כן ערים פיניקיות. לאחר שירדה קרנם של הפיניקים ושל יורשיהם אנשי קרת החדשה, נהיו ערים אלה ערים רומיות והעיר שמעבר למפרץ נקראה בפיהם יוליה טרנסדוקטה. הרומאים יסדו להם גם במורד של הר גיבראלטאר עצמו נקודת ישוב שנקראה יוליה קלפֵה. ושוב עברו זמנים ארוכים, מלכות רומי התפוררה ועריה ומושבותיה נתאלמנו מתושב. בשנת 681 לסה״נ הופיעו הערביים מעבר למיצר, פלשו למרוקו וכל הארץ נפלה לידיהם. כך הגיעה מלכות ישמעאל עד האוקיאנוס. אולם הם לא המשיכו במסעם ומצד הצפון של המיצר לא נשתנה דבר. הצוק עמד בשוממותו זמנים ועידנים.

אך ברבות הימים נהיתה פינה שוממה זו של ספרד זירה של מאורע אשר זכרו לא ימוש מספרי ההיסטוריה.

 היה זה ערב חם ונעים, בימי האביב, שלושים שנה לאחר שהיבשה ממול נכבשה לפני הערביים. הירח עמד בתחילתו והלילה היה חשוך מאד. האור החיור של הכוכבים כמעט שלא הבקיע את הערפלים שאצו במהרה ברקיע. במורד הצוק לא נשמע שום קול׳ שום רחש וגלי הים באו ונשברו כמימים ימימה עד שהים נתכסה קצף לבן. כשלמה העוטה היקום אפף החושך את המיצר׳ אך עין חדה יכלה להבחין בשני גושים אפלים שנעו במהירות לעבר הצוק וכעבור שעה קלה ניתן להכיר שאלה היו אניות משוטים. משקרבו אליו האיטו את הילוכן מחמת שיני הסלעים המרובות הבולטות מתוך הים. בגלל החושך אין לדעת מי הם היושבים צפופים בספינות הרעועות, החותרות אל החוף המערבי של הצוק. הם שותקים כלם ואף ״ השיטים מסתפקים בתנועות מעטות ומהוקצעות. עוד תנועת משוט חזקה המקרבת את האנייה הראשונה לאחד המפרצים הקטנים והרי הנוסעים יוצאים ממנה ועולים בחפזון על החוף. הם מעלים אתם פרדים אחדים ומיכלי מים גדולים המלאים מי שתייה. האנייה השנייה קרבה וגם נוסעיה עולים לחוף. כלם עולים על הפרדים, יושבים על אוכפי המשא שלהם, שלושה וארבעה על פרד אחד עד שהם תלויים עליהם כאשכולות. הם מאיצים בפרדים לטפס על המורד ולהעפיל עד למרום הפסגה ששם מראים להם מורי דרך שהגיעו אתם מערה גדולה׳ מקום נוח להסתתר בו משך היום. הדרך קשה ומלאה חתחתים והפרדים כמעט שכורעים תחתם. לבסוף מגיע הטור אל המקום המיועד, האנשים פורקים את המשאות, מכניסים אותם לתוך המערה ומתחילים לגדוע ענפי עצים על־מנת לבצר איך שהוא את פיה, לכל צרה שלא תבוא. בעוד שאלה עסוקים בכך כבר הגיעו שלוש אניות אחרות לחוף ונוסעיהן עלו עליו בזריזות והעפילו למערה קרובה והחלו אף הם בביצורה. משעלה השחר נכנסו שתי הקבוצות לתוך המערות כדי להסתתר בהן משך היום. בינתיים הפליגו האניות וחזרו לצד הדרומי של המיצר אשר משם באו. בלילה שלאחריו נשנה המחזה, מבלי שתושבי העיר שמעבר למפרץ שמו לב. בפעם זו באו אניות אחדות בצותא ולאחר שנוסעיהן עלו במהירות רבה לחוף חזרו מיד להביא עוד באותו לילה נוסעים־פולשים חדשים. שוב טיפסו האנשים על מורד ההר ומצאו להם מחבואים בנקיקי הסלעים, במקומות נסתרים מן העין׳ והסתתרו בהם כל היום. לא יצאו ארבעה ימים והתאסף על הצוק מחנה שלם. מאחת האניות שהביאו את אחרוני הפולשים יצא בן אדם אשר חיצוניותו והתנהגותו העידו שהוא מנהיג החבורה. הוא היה בעל גולגולת גדולה, שחור שער ושחום פנים, וארשת פניו הביעה מרץ ורצון חזק. הוא היה לבוש מעיל הדוק לגופו ומכופתר מצד פנים. פמליה גדולה הקיפה אותו ושמרה את מוצא פיו. משהגיע אל מרומי ההר עבר רחש בכל המחנה. אך הוא הביט בעין בוחנת לכל עבר, פקד על הקבוצות השונות לחזור למקומותיהן והתכנס עם ראשי גדוד אחדים אל אחת הפינות לטכס עצה.

האיש בעל הגולגולת הגדולה היה טארק בן זיאד, קצין גבוה בצבא הערבי. הוא היה עבד משוחרר של מוסא בן נֻצַרִי המצביא הערבי שהצליח להכניע סופית את ארץ המערב עד לגדות האוקיאנוס. טארק שפקד על חיל החלוץ של מוסא נתמנה למושל העיר טנג׳ה והמחוז שלה, אך הוא היה בעל יזמה ושאיפות ולא אמר די. קצין זה נשא את לבו למסעות מלחמה שיקנו לו שם ומלכות, הוא חלם על כיבושי ארצות. והגה בהשקיפו מעל המיצר צפונה ראה יום יום מדינה רחבת ידים ועשירה שגרתה את יצריו. לעולם ישחק המזל לאמיץ הלב ויארע אותו מאורע שהוא כאילו מקרה הפותח לפניו את הדרך למטרתו. בחבל ארץ שבקצה המערבי של צפון אפריקה נשאר בימים ההם עוד שריד ממלכות ביזנטיון, העיר סֶבְטַה טרם נכבשה בידי הערביים. בשנת 708 שמו מצור עליה, החריבו את סביבתה׳ אך העיר הבצורה החזיקה מעמד. מושל העיר ששמו היה יוליאן היה קצין ביזנטי, הרפתקן מטבעו וחסר מצפון, אך זריז ורב המצאות. כאשר נוכח לדעת שלא תהיה לו תשועה מביזנטיון הרחוקה בא בקשרים עם הויזיגוטים שמלכו בספרד ונהיה בן חסותם. משראה שקרן ישמעאל עלתה וכל ארצות אפריקה הצפונית באו תחת שלטונו, פנה עורף אף לויזיגוטים ובשנת 709 כרת שלום עם הערביים. יתר על כן, הוא המריץ אותם לנסות את מזלם בכיבוש ספרד והבטיח להם עזרתו. לרשותו היו מספר אניות־סוחר וגם בני אדם שהכירו יפה את ספרד הדרומית, עריה וגלילותיה. הערביים היססו להסתכן בהרפתקה נועזה מדי, אולם יוליאן שידל אותם לעשות נסיון לפחות ולראות איך יפל דבר. כך נערכה בשנת 710 פלישה לנסיון שלא היתה אלא מסע שוד. ארבע מאות איש, כולם ברברים משבט הגומארה, בפיקוד קצין מבני עמם ששמו היה טריף, עלו על אי שעל יד החוף בקרבת העיר הקרויה מאז על שם הקצין ההוא (טריפה) ופתחו משם במסעי שוד באותו איזור וחזרו עמוסי שלל אל החוף שמעבר למיצר. מובן שההצלחה הזאת חיזקה את טענות יוליאן שלא הרפה מלספר לערביים מה קל הוא כיבוש ספרד ומה גדול העושר הצפוי לכובשים. כך החלו הערביים להכין פלישה ממש ורבים מבין הברברים ששמעו על מסע טריף נלוו ברצון אל גדודי טארק, שנועד להיות מפקד הפעולה. יוליאן העמיד לרשותם אניות ומורי דרך ובסוף אפריל 711 עברו את המיצר וטארק בראשם.

טארִק בִן זיאד (בערביתطارق بن زياد) אשר נודע בהיסטוריה של ספרד כטאריק אל טוארטו (טארק בעל העין האחת), היה מוסלמי ברברי ומנהיג צבאי מבית אומיה, אשר הוביל את כיבושה של היספניה הויזיגותית בשנת 711 לספירה, תחת הוראתו של הח'ליףוליד הראשון, מבית אומיה. לפי ההיסטוריון אבן ח'לדון, טאריק היה משבט ברברי שעד ימינו קיים על גדות נהר באלג'יריה.

טאריק איבן זיאד נמנה עם החשובים שבמפקדי הצבא בהיסטוריה של חצי האי האיברי. בתחילה שימש כסגנו של מוסא בן נוסאיר בצפון אפריקה ונשלח על-ידו ככוח החלוץ בכיבוש חצי האי האיברי (המקביל לספרד ופורטוגל של היום). יש הטוענים כי הוא הוזמן על ידי ויטיזה, יורש העצר הויזיגותי, כדי שיתערב במלחמת האזרחים הוויזיגותית.

ב-29 באפריל 711, נחת צבאו של טאריק בגיברלטר (השם גיברלטר מגיע מהשם הערבי ג'בל טאריק, אשר פירושו: ההר של טאריק, או בנוסף, גיבר טאריק, אשר פירושו: סלע טאריק).

היסטוריונים מערביים טוענים שטאריק הורה לחייליו לשרוף את ספינותיהם מיד כאשר הם מגיעים לאיבריה. בעת הגעתו לגיברלטר, היו לטאריק 12,000 חיילים בעוד שלאויביו היו 100,000.

לפי ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-17אל מכארי, נשא טאריק עם נחיתתו בגיברלטר נאום זה – הידוע מאוד בעולם המוסלמי – בפני חייליו:

  הו אנשים! לאן תוכלו לברוח? הים, מאחוריכם. האויב מלפניכם. אין דבר בשבילכם, בשם אללה, מלבד האמת וכוחהּ של אישיותכם  
– אל מכארי, שנת 1628 לספירה.

הצבאות המוּרים, תחת טאריק מפקדם, שטפו את היספניה ובקיץ של שנת 711, נחלו ניצחון מכריע, כאשר המלך הוויזיגותי, רודריק, הובס ומת ב-19 ביולי, בקרב גואדאלטה.

לאחר מכן, טאריק נעשה למושל היספניה, אך לבסוף נקרא לשוב לדמשק, על ידי הח'ליף וליד הראשון.

طارق بن زياد قائد عسكري مسلم، قاد الفتح الإسلامي لشبة الجزيرة الأيبيرية خلال الفترة الممتدة بين عاميّ 711 و718م بأمر من موسى بن نصير والي أفريقية في عهد الخليفة الأموي الوليد بن عبد الملك. يُنسب إلى طارق بن زياد إنهاء حكم القوط الغربيين لهسبانيا. وإليه أيضًا يُنسب "جبل طارق" وهو الموضع الذي وطأه جيشه في بداية فتحة للأندلس. يُعتبرُ طارق بن زياد أحد أشهر القادة العسكريين في التاريخين الأيبيري والإسلامي على حدٍ سواء، وتُعدّ سيرته العسكريَّة من أنجح السير التاريخيَّة.

اختلف المؤرخون حول أصول طارق بن زياد، فمنهم من قال أنَّهعربي كابن خلكان، ومنهم من قال أنَّه أفريقي بربري كابن عذاري، وآخرون قالوا أنَّه فارسي، بينما ترجح موسوعة كامبريدج الإسلاميَّةأصوله العربية.[5]

كذلك اختلف المؤرخون حول نهاية هذا الرجل وكيف كانت، ومن المعروف أنَّه عاد إلى دمشق بصحبة موسى بن نصير بعد أن استدعاهما الخليفة الوليد بن عبد الملك، وقيل أنَّ سبب ذلك هو خلافٌ وقع بينهما واحتدّ، وفي جميع الأحوال فقد عُزل كلٌ منهما عن منصبه، وأمضى طارق بن زياد أواخر أيَّامه في دمشق إلى أن وافته المنيَّة سنة720م.

ترك طارق بن زياد إرثًا كبيرًا بعد وفاته تمثَّل ببقاء شبه الجزيرة الأيبيريَّة تحت حكم المسلمين زهاء 8 قرون، وفي وقتٍ لاحق خلالالقرن العشرين أُطلق اسمه على عدد من المواقع في البلدان الإسلاميَّة وبالأخص في المغرب العربي.

קורות היהודים בספרד המוסלמית – א.אשתור

ספרד 001

המדינה הגדולה שאליה פלשו המוסלמים היתה לכאורה חזקה ועשירה, מאוחדת וביד ממשלה תקיפה, אבל זה היה הרושם החיצוני בלבד, דוגמת השקט שבו היתה שרויה הארץ מעבר לצוק באותם הלילות שבהם חנו טארק ואנשיו על הר גיבראל־טאר. רוגעת כלפי חוץ, אך תוססת מבפנים. מלכות הויזיגוטים ששלטו זה מאות שנים על חצי האי האיברי היתה שסועה וקרועה. הניגודים המרובים בתוך אוכלוסי המדינה היו בבחינת בקיעים ופרצים שהלכו ועצמו עד שאיימו למוטט את הבנין כלו. אמנם השליטים הגרמניים השתדלו במרוצת הזמן לאחות את הקרע שבינם ובין נתיניהם ילידי הארץ שקיבלו עליהם את התרבות הרומית. הונהג משפט אחד לגבי הויזיגוטים והאיברו־רומנים, הוקל נטל המסים שרבץ על ילידי הארץ והם החלו לתפוס מקום נכבד באספות הכמרים אשר תקנותיהן נהיו, לאחר אישור המלך, חוקי המדינה.

אולם חמור מן הקרע הלאומי היה הקרע המעמדי שפילג את תושבי המדינה והפך אותם למחנות אויבים. שכבת האצילים והכמרים, בני בריתם׳ ניצלו את המוני האכרים והעבדים ניצול מחפיר. הם גזלו כבשת הרש פשוטו כמשמעו. מכאן שלהמונים אלה לא היה שום ענין בקיום השלטון הרודני הזה, ומאידך, בפרוע פרעות, נקראו אף המה לשרת בצבא והיו חיבים להלחם למען אדוניהם. בנסיבות אלה היתה מלכות הויזיגוטים עלולה להתמוטט כל אימת שניחתה עליה מכה חזקה. מלכות זו היתה רקובה מבפנים וכאשר התדפק אויב עז ונועז על שעריה לא עמד לה כוחה. רצה שר ההיסטוריה ובעצם הימים ההם הגיעה האימפריה הערבית־מוסלמית לשיא כוחה והתפשטתה לממדים שלא ידעו כמוהם מלפנים. מן גדות האינדוס ועד האוקיאנוס האטלנטי השתרעה הכיליפות וההתלהבות של הדת החדשה, יצר השלטון ושאיפת הבצע דירבנו את צבאותיה למסעי כיבוש נוספים. מלכות הויזיגוטים היתה בבחינת פרי שבשל ליפול לידיהם. הרי על הקרע הלאומי והמעמדי שפילגו את תושבי הממלכה נוספו הסיכסוכים בקרב השכבה השלטת עצמה. בשנת 633 הוחלט שהמלכות הויזיגוטית תהיה מלכות של בחירה, היינו שלאחר מות המלך יקבע יורשו בדרך בחירות, אך כרגיל עשו מלכי ספרד הויזיגוטים כמיטב יכלתם להבטיח את כתר המלכות לבניהם ולשארי בשר שלהם וכך נתעוררו מריבות ומרידות שמוטטו את אשיות המלכות. סיכסוכים אלה הגיעו לשיאם אחרי מות המלך ויטיצה בשנת 709.

מלך זה השאיר שלושה בנים שתבעו לביתם את כסא המלוכה. אולם גדולי המלכות ובפרט נסיכי הכנסייה שטמו את בית ויטיצה ולכן הצטרכה אלמנתו עם שני בנים לברוח מן העיר טולידו, בירת הממלכה, ולמצוא לה מקלט בצפון הארץ. אז נבחר ר רודריג, הדוכס של הפרובינציה בטיקה, למלך ספרד. הוא היה ידוע כשר צבא מעולה ונאמני השלטון הויזיגוטי וחוגי הכמורה תלו בו תקוות גדולות. אכילה. בנו בכורו של ויטיצה שהיה נציב פרובינציה גדולה בצפון הממלכה, ניסה להתנגד לרודריג בכוח הנשק, אבל צבאו הובס. מרודריג עצמו לא נעלם שבכך לא סגי והוא רצה למשוך לצדו את מצדדי בית ויטיצה בדרכים שונות. הוא נתן להם משרות פיקוד בצבא שלו ומשרות מושלים בפרובינציות, אך מאמציו היו לשוא. השנאה בין שתי הסיעות היתה גדולה מדי. שוב קרה אותו מקרה מדומה הממלא לכאורה תפקיד כה חשוב בקורות העמים. בעיני הסיעה של בית ויטיצה היה כל אמצעי כשר והיא היתה מוכנה לבוא בדברים עם כל צד שהוא על מנת לזכות בכסא השלטון. הם פנו אל הפרנקים שליטי גאליה וביקשו מהם להתערב וכן באו בדברים עם המוסלמים, שליטי אפריקה הצפונית, וקראו אותם לעזרה. אכילה עצמו עבר את הים והתיצב לפני מושלי מרוקו הערביים והתחנן לפניהם שיושיבו אותו על כסא המלוכה בספרד. איש הביניים שקשר את נסיכי בית ויטיצה והמושלים הערביים היה כמובן יוליאן, הנציב של סבטה. הם שכנעו את הערביים שבשעה שיפלשו לספרד יקומו בכל אתר ואתר תומכי ביתם ויעשו יד אחת אתם. כך התעתדו טארק ואנשיו בלב סמוך לבאות.

קורות היהודים בספרד המוסלמית

קורות היהודים בספרד המוסלמית

המצביא המוסלמי לא התמהמה הרבה במחנהו שעל ההר שנשא מאז את שמו ג׳בל אט־טארק או בפי אנשי אירופה גיבראלטאר. הוא התקדם עם צבאו הקטן לעבר צפון׳ לכד ללא קושי את העיר קרטייה שבקצה הצפוני של המפרץ, הדרים וכבש את העיר אלכ׳סיראם ששימשה אז כהיום נמל ותחנת מעבר לחוף האפריקאני. עיר זו נהיתה הבסיס של צבא הפלישה וטארק מסר ליוליאן את התפקיד להגן עליה ולארגן דרכה את האספקה בשביל גדודיו. לאחר כיבוש אלכ׳סיראס החל טארק לנוע צפונה. משנתפשטה הידיעה על פלישת הצבא המוסלמי יצאו נגדו חילות המצב הגוטיים שבגלילות הדרומיים של ספרד ובראשם שר הצבא בנסיו וניסו להדוף את הפולשים אחורה, אולם הגדודים הגומלים נוצחו ובֶנסיו עצמו נהרג. המלך רודריג היה באותו זמן בצפון הארץ כדי להלחם עם הבסקים שמרדו בשלטונו. אך הגיעה אליו השמועה על פלישת המוסלמים לספרד מיד חזר אל הדרום, גייס צבאותיו במהירות רבה והפציר בידידים ובמתנגדים כאחד שיעמידו את ענין המולדת מעל הכל וילחמו בכוחות מאוחדים, כך נתאסף מסביבו צבא רב ומצויד כל צרכו. כאן היו גדודי אבירים מאומנים ולמודי מלחמה, חבושים קובעי ברזל שנשאו שלטי מגן עגולים ומרובעים עשויים עור ועטורים מסגרות של ברזל. רבים מהם היו לבושים שריונות למיניהם, מורכבים חתיכות ברזל דבוקות וקשורות זו בזו, וכולם נשאו חרבות, שהיו להן חזינות של זהב או כסף. בידיהם הליו חניתות ארוכות לדחוף ולדקור את האויב ואף רמחים שהם מעץ וחודם מברזל. לליד האבירים שרכבו על סוסים נראו המוני האיכרים המגויסים הולכי רגל, לבושים בגדים פשוטים וגסים, איש איש וקשת מעל כתפו וקרדום בידו. הצבא הנוצרי היה רב המספר, הוא מנה כמה רבבות. אך עדיפה ממספרו הגדול, מאמון האבירים ומחימושם המעולה היתה הרוח שפעמה בקרבו. דוח נכאים. ריב המפלגות על כסא המלוכה זרע פירוד בלבבות ומשום שרבים ידעו על הקשרים בין מפלגת בית ויטיצה עם האויבים של המלכות היה הצבא שרוי באוירה של חשדנות. איש לא האמין ברעהו. כאשר שמע טארק על הצבא הויזיגוטי ההולך וקרב שלח שליחים אל מוסא בן נציר, שהיה מושל ומצביא עליון של כל הפרובינציות של אפריקה הצפונית, וביקש ממנו עזרה. עד אז לא היו אתו אלא 7000 איש ועל פי בקשתו נשלחה לו תגבורת של חמשת אלפים. לא זו בלבד שצבא טארק היה בהרבה קטן מן הצבא הויזיגוטי אלא שהיו בו מעט פרשים, כי המוסלמים לא הביאו אתם סוסים והיו להם בלבד אותן בהמות רכיבה שנהיו שללם בהתנגשויות הראשונות עם חילות המצב בקצה הדרומי של חצי האי. בחכמה עשה איפוא טארק שנסוג אחורה בהתקרב הצבא הנוצרי ותפס עמדות בין הביצות של כ׳נדה ובין שורה של גבעות שבקרבת אלכ׳סיראס, כדי לחכות לצבא הויזיגוטי שבא מצפון. שם החל ביום 19 לחודש יולי 711 הקרב שהכריע את גורלה של ספרד למאות שנים. כרגיל התחילה המערכה ביריית חצים מן הקשתות, לאחר מכן תקפו אלה את אלה בחניתות ולבסוף קצרו החרבות את קצירן. היום הראשון נסתים בתיקו וכן השני. כך נלחמו יום אחר יום ושני הצבאות סבלו אבדות קשות. אולם באחד הלילות ביצעה סיעת בית ויטיצה את אשר זממה מזמן. שני האגפים של הצבא הויזיגוטי היו בפיקוד של נסיכים ממשפחת ויטיצה ובלילה עברו על דגליהם ואנשיהם אל הצד שכנגד. כך נשאר רודריג שפיקד על המרכז לבדו, אבל המלך המשיך להתנגד. אולם חיל החלוץ של טארק שהיה מורכב כושים הסתער על הצבא הנוצרי והכה אותו שוק על ירך. האיכרים הספרדיים החלו בורחים לכל צד ועבר והפרשים הגוטיים עצמם נרתעו ופנו עורף עד שכל הצבא שלהם נתפורר. המלך שקע באחת הביצות וגופתו נעלמה אלא שנמצאו מקצת בגדיו ותכשיטיו. בידי הצבא המוסלמי נפל שלל עצום, סוסים ופרדים׳ נשק ורכב, אהלים וכלים למכביר.

אחרי הנצחון על המלך הויזיגוטי גברו במצביא המוסלמי יצריו. על־פי ההוראות שקיבל ממוסא בן נציר אסור היה לו להתקדם ללב ספרד, אך טארק לא שעה אל פקודה זו ופתח במסע כיבושים נועז. עם צבאו הקטן הסתער על הארץ הגדולה שהיו בו חילות מילואים של הצבא הגוטי וערים בצורות במספר גדול ואף בהן חילות מצב מאומנים. אמנם היה זה גם צו השכל והטקטיקה הצבאית שלא להחמיץ השעה ולהכות באויב המנוצח טרם יתאושש ויערך את כוחותיו מחדש. ודאי לחצו עליו גם תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים למען יעזרו להם לקבל שוב את כתר המלכות. הם היו כמובן מעונינים להגיע לטולידו, בירת המדינה, ולהמליך שם בעזרת האפריקאנים אחד משלהם, כך זז טארק לעבר צפון. בקרבת העיר אסיכ׳ה ניסו גדודי הגוטים עוד פעם את מזלם בקרב שדה וחובסו מחדש. הגדודים המנוצחים ברחו אל העיר וטארק הצטרך לשים עליה מצור שנמשך זמן מה עד שהעיר הסגירה עצמה לידו. בינתיים השתררה אנדרלמוסיה במדינה כלה. בכל מקום התעוררו תומכי בית ויטיצה וגם האיכרים והעבדים הרימו ראש. תושבי הערים האיברו־ רומנים הרגישו שבא הזמן לעשות את חשבונם עם העריצים הגרמניים. שכבת השליטים עצמה היתה מוכת תדהמה ואחוזת בהלה. פה ושם ניסו לאסוף את כוחותיהם ולהתנגד לפולשים, אלא שחסרה יד מכונת ומדריכה וכך העלו חרם בידם, מרבית האצילים והכמרים ברחו אל צפון המדינה או לחוץ לארץ, לגאליה, ומצד שני נספחו רבים מתושבי ספרד, אלפים ורבבות, אל הצבא הפולש. השורות של צבא טארק גדלו מיום ליום. נתוספו עליהם עבדים שרצו לזכות בחופש, איכרים שהתאוו לנקום בבעלי הלאטיפונדיות ולקבל האדמות לקנין ובעיקר אנשי מפלגת ויטיצה.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

ב

חודש ימים אחרי הקרב על יד ביצות כ׳נדה התקרב גדוד של פרשים אל העיר הראשונה של הפרובינציה בטיקה, הלא היא קורדובה. גדוד זה מנה כשבע מאות איש ובראשם מֻג,ת׳ אר־רומי, קצין ערבי שהתחנך בחצר הכ׳ליף בדמשק. בהגיעו לקרבת העיר שהשתרעה על הגקורות היהודים בספרד המוסלמיתדה הצפונית של הגואדאלקיביר והיתה מוקפת חומה חזקה נטה את אהלו בחורשה שבגדה הדרומית והחל לתור את סביבות העיר על מנת לגלות מקום תורפה. משמרות המוסלמים הלכו סבבו את העיר וחיל המצב הגוטי שעל החומות עקב אחריהם והעיר היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. מושל העיר ואנשיו גמרו בלבם להלחם עד טיפת הדם האחרונה ולמכור את חייהם ביוקר. הם היו מחסידי המלך רודריג שהיה מלפנים מושל הגליל הזה ושמרו לו אמונים אף לאחר מותו.

אותה שעה ישבו סגורים בבתיהם כמה מנינים של יהודים וציפו לבאות בקוצר רוח. שלא כמו הגוטים והכמרים הנוצריים לא התיראו מפני הפולשים שצרו על העיר אלא תלו בהם תקוות מרובות, שהרי מלכי הויזיגוטים דיכאו אותם עד עפר והתעללו בהם באכזריות. מה לא זכרו יהודי קורדובה באותם הלילות שישבו בבתיהם ושמעו צעדי המשמרות על גבי החומות. היישוב היהודי בחצי האי הפירנאי קדום היה ומלפנים ראה טובה. אף לאחר שהויזיגוטים השתלטו על המדינה היה המצב של קהילות ישראל טוב עוד משך זמן רב. היהודים התפרנסו בכבוד ובאין מפריע קיימו את משפטי התורה ושמרו את מצוותיה. אולם כאשר החליפו מלכי הויזיגוטים בשנת 586 את הנצרות האריאנית בקתוליות, נשתנה מצב היהודים תכלית שינוי. החלה תקופה של רדיפות ופורענויות. אסיפות הכמרים שהתכנסו מזמן לזמן בבירת הארץ קבעו את דמות המשטר ולא נתאסף כמעט ״קונציל״ כזה מבלי שהבישופים הקנאים גזרו גזירה על ישראל. המלכים מצדם התחרו בכמרים והמריצו אותם לטכס עצה ולחוקק חוקים כדי לבער את היהדות מקרב המדינה. בין שהיתר, זאת קנאות דתית אמיתית, בין שלטשו עין על נכסי היהודים, אחת היתה דעתם של מלכים וכמרים למרר את חיי היהודים ולהעביר אותם על דתם המלך סיזֶבוט גזר בשנת 613 שכל היהודים ישתמדו או יצאו את המדינה. גזירה זו הוצאה לפועל, אלפים התנצרו ואלפים יצאו מן הארץ. המלך שמלך תחת סיזבוט, סְבִינְטִילה, ביטל את חוק השמד והרשה למומרים לחזור לדת אבותיהם ולאותם שגלו מן המדינה התיר לחזור. אך הנה קם מלך חדש ושמו סִיזֶנַנְד שנטה להחמיר. הקונציל שהתכנס בטולידו בשנת 633 החליט שאותם היהודים שהתנצרו עקב פקודת סיזבוט חיבים להשאר נוצרים ושיש להטיל פיקוח עליהם פן יזלזלו בחוקי הכנסייה. המלך נתן את אישורו לכך. אסיפת הכמרים בשנת 638, הידועה בשם הקונציל חששי של טולידו, תיקנה שלא יסבלו במלכות הויזיגוטים שום איש אשר לא יאמין בדת הקתולית. עוד החליט שכל מלך בעלותו לשלטון יהיה חיב להשבע שיקים החוקים נגד היהדות. בימים ההם ישב על כסא המלוכה חינטילה שקיים את רצון הכמרים. רבים נאנסו איפוא להתנצר ולחתום על הצהרות שישמרו את מנהגי הנצרות. אחרי חינטילה מלך חינדאסבינט שהתיר את הרצועה. כנראה חזרו בימיו המומרים לדתם ואף הגולים חזרו אל מקומותיהם. אולם המלך שמלך תחתיו, רֶצֶסְבינט, היה קנאי מכלם וצורר ישראל מובהק. הוא הופיע לפני הקונציל השמיני בטולידו, שהתכנס בשנת 653, והציע לו לחדש את גזירת הקונציל של שנת 633 היינו שהמומרים צריכים להחזיק בדתם החדשה, ועוד, שאותם המומרים אשר ימשיכו לשמור מצוות ישראל יוצאו להורג בידי מומרים אחרים. אך המלך הקנאי לא אמר די. הוא חוקק חוקים נוספים שתפקידם היה לשלול מן היהודים (שלא נוצרו) את האפשרות לקים את מנהגי דתם ולהגביל את זכויותיהם האזרחיות. תוך יאוש החלו היהודים לקשור קשרים עם המורדים במלכות. בימי המלך וַמְבא שיתפו היהודים פעולה עם מושל המחוז נים שהבטיח להם חופש הדת. אחרי דיכוי המרד גורשו היהודים מן העיר נרבון שהשתיכה בימים ההם ביחד עם אזור רחב ידים בדרומה של גאליה למלכות הויזיגוטים. המלך אֶרְוִיג כינס, שלושה חדשים אחרי שעלה על כסא המלוכה, אסיפת כמרים, הקונציל השנים עשר בטולידו, והפציר בו לנקוט בכל האמצעים כדי לבער את דת ישראל מארץ ספרד. על פי הצעתו החליט הקונציל שכל היהודים חיבים להשתמד משך שנה. הוחלט גם כן שהכמרים יזמינו את היהודים וילמדו אותם תורת הנצרות ומצוותיה והוטל על המומרים למסור לשלטונות את שמות בני דתם לשעבר שיפרו את חוקי הכנסייה. ולא זו בלבד שהיהודים הועברו על דתם, אף הוגבלו הזכויות האזרחיות של המומרים. המלך אֶגיקא הלך בדרך אחרת. במקום להעביר את היהודים בכוח על דתם, ניסה לשבור את קשיות העורף שלהם על־ידי הפרס שקבע למומרים אשר יאבו לשמור אמונים לחוקי הנצרות. הוא ביטל את הגבלות זכויותיהם ומאידך חוקק חוקי הפליה חמורים נגד היהודים שדבקו בדתם. הוטל עליהם למכור לאוצר המלכות כל העבדים, בתים ושדות שקנו מידי נוצרים וכל הנכסים האלה נמסרו לכמרים. עוד פקד המלך שיהיה אסור ליהודים לסחור עם נוצרים, תושבי המדינה הויזיגוטית, ושלא יעסקו גם במסחר עם חוץ לארץ. אמנם חומרת החוקים מוכיחה שמעולם לא בוצעו בשלימותם ושעל אף אפם וחמתם של המלכים והקונצילים נשארו בספרד יהודים רבים. כפי שאנו למדים מהחלטות הקונצילים שיחדו היהודים את האצילים שאחזו ברסן השלטון ואת הכמרים עצמם על מנת שלא יקפידו על קיום החוקים. בכל זאת גדלה מצוקתם יותר ויותר והם נשאו את עיניהם למציל ומושיע. בשנת 694 גילו השלטונות הויזיגוטים קשר של יהודי ספרד שהתכוננו להפיל את המלכות. לדברי השלטונות הנוצריים התקשרו היהודים עם בני דתם שמעבר למיצר הים, בצפון אפריקה, ותיכננו פלישה צבאית שתשחרר אותם מידי הצוררים. הקונציל השבעה־עשר שנתכנס בסוף השנה ההיא בטולידו החליט איפוא לאחוז באמצעים חמורים ביותר. כל היהודים ניתנו לעבדים לאדונים נוצריים ופוזרו על פני המדינה. על בעליהם הוטל לפקח עליהם שיקימו את מנהגי הכנסייה וכן הצטרכו להשבע שלא יוציאו אותם לחפשי. עוד החליט הקונציל שיקחו מן היהודים את ילדיהם שמעל גיל שבע על מנת לחנך אותם ברוח הנצרות ולחתן אותם בנוצרים. רכוש היהודים החרם. ושוב נתהפך הגלגל. המלך ויטיצה היה מלך חסד והכמורה שנאה אותו סופרים נוצריים אדוקים בימי הביניים טוענים שהוא ביטל חוקי אגיקא. אולם עם רודריג עלו עוד פעם הקנאים לשלטון, אותה סיעה אשר ידיה היו נטויות להאביד את היהדות מאדמת ספרד.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

קורות היהודים בספרד המוסלמית

כאלה וכאלה העלו יהודי קורדובה בזכרונם. בכל לבם היו לצד המוסלמים שעמדו לפני העיר, אך ידם קצרה מלעשות מעשה. משמרות הגוטים הפרידו ביניהם ובין האפריקאנים שצרו על העיר. והנה באחד הלילות התעננו השמים, החל גשם לרדת ולאחר מכן אף ברד. המשמרות שעל החומה חיפשו להם מחסה וזנחו את סיבוביהם. באותו זמן נשמעה המולה כלשהי. האפריקאנים ניצלו את החשכה כדי לעבור את הנהר במקום שלא היה עמוק. החומה הדרומית של העיר נבנתה על גדת הנהר, במרחק של שלושים אמה ממנו, או אף פחות מזה. משהגיעו אנשי מגית׳ אל הגדה הצפונית של הנהר אצו למקום ששם היתה פירצה בשכבה העליונה של החומה. לפני הפירצה היה עץ תאנים. חיש מהר טיפסו עליו וקפצו ממנו על החומה. מי שעלה בראשונה העלה את הבא אחריו ולא עברו אלא דקות ספורות וקבוצת אנשים היתה על החומה. מיד ירדו מבפנים, התקרבו למשמר של השער הקרוב, התנפלו על אנשי הצבא המופתעים והרגו אותם. השער נפתח לרוחה ודרכו פרצו פיקודי מגית׳. הם שלפו את חרבותיהם, פה ושם ניסה מישהו להתנגד וראשו נערף. מרבית האזרחים הידקו את הבריחים שבשערי בתיהם ולא השמיעו קול ואילו המושל עם גדודו נמלטו אל כנסייה שממערב לעיר והתבצר בה. כאשר יצאו בבוקר תושבי קורדובה אל רחובות העיר וראו שמגית׳ קנה לו שביתה בארמון המושל טעמו טעם של שיעבוד, אולם היהודים שבעיר רננו וצהלו. זד. היה היום אשר לו קיוו. מיד באו בדברים עם שר הגדוד המוסלמי והוא גייס אותם לצבאו ומסר להם את התפקיד לשמור על העיר מגית׳ שיכן את אנשיו בעיר והתחיל במצור על אותה כנסייה שבה התבצר שר העיר הגוטי. זה היה בנין חזק והנצורים שמנו כארבע מאות איש התגוננו בעוז. המצור נמשך שלושה חדשים עד שהמוסלמים הספיקו להפסיק לנוצרים את אספקת המים. אז נאלצו הנוצרים להסגיר עצמם והוצאו להורג. מושל העיר ניסה לברוח אך נתפס והובא אחר כך אל הכיליף בדמשק.

מה שקרה בקורדובה קרה גם בערים אחדות של ספרד. בכל מקום התעוררו היהודים והושיטו למוסלמים עזרה במלחמת הכיבוש. הכרוניסטים הערביים מספרים לנו מה שנעשה בערים הראשיות, אך קרוב לודאי שכזאת נעשה גם בערים קטנות יותר ובעירות שונות. היסטוריון ערבי קדום אומר שבכל מקום שהמוסלמים מצאו יהודים מסרו להם את התפקיד של חיל המשמר, השאירו אתם אחדים מאנשיהם ואילו מרביתם המשיכו במסע הכיבוש. היסטוריון ערבי שכתב אמנם בתקופה מאוחרת, אך שאב ממקורות קדומים ומהימנים, חוזר על דבריו ומוסיף לפרש שבמקום שלא נמצאו יהודים הצטרכו להשאיר מספר יותר גדול של מוסלמים. מדברי ההיסטוריונים האלה עולה שעזרת היהודים היתה חשובה מאד בשביל המוסלמים. הרי המספר של צבא טארק היה קטן ומאחר שהמצביא המוסלמי הצטרך להשאיר אנשים בערים שכבר כבש ולשלוח גדודים לכיבוש ערים אחרות אשר חילות המצב שלהן איימו על דרכי התחבורה שלו, הלך וקטן מספר גדודיו ככל שחדר ללב המדינה. שיתוף הפעולה מצד היהודים הביא לו איפוא תועלת מרובה, כי הוא איפשר לו לשחרר חילים מן השירות של חיל המשמר בערים הנכבשות ולהשתמש בהם בתור חיל מחץ לכיבושים חדשים. ברי שהיהודים מסרו לפולשים פה ושם ידיעות חשובות ושימשו גם מרגלים כשם שעשו זאת תומכי בית ויטיצה, ששיתפו אף הם פעולה עם אנשי טארק בכל מקום שדרכה בו כף רגליהם. בערים רבות הופיעו איפוא מוסלמים מעטים בלוית מצדדי בית ויטיצה ובעזרת בני בריתם והיהודים שבמקום כוננו את המשטר החדש. מאחר שרבים מן השרים והפקידים, העשירים והכמרים ברחו אל צפון הארץ׳ ניטשו בתים ונכסי דלא ניידי למכביר וודאי שהיהודים ושאר אנשים ששיתפו פעולה עם הכובשים שמו עליהם את ידיהם. אולם את היהודים דחף בראש וראשונה יצר הנקמה לעזור לצבא טארק. פלישת המוסלמים נתנה להם הזדמנות לשלם לצוררים מה שעוללו להם ולאבותיהם משך דודות רבים.

כשם ששלח את מגית׳ אר־רומי לכבוש את קורדובה, כך שלח טארק אחרי נצחונו על יד העיר אסיכ׳ה פלוגות צבא אל הגלילות שבדרום־מזרח של ספרד, בעוד שהוא עצמו החליט להתקדם לעבר טולידו, בירת הארץ. משלוח הגדודים האלה אל המחוזות ההרריים שבדרום היה הכרח צבאי, כי אילמלא עשה כך המצביא היה צפוי להתקפל מן העורף. אם כי לא היה ביכלתו לשחרר למסע זה כוחות מרובים ולהבטיח לו כיבוש של כל הגלילות שבחלק זה של חצי האי, הרי מכל מקום יכול לקוות שגדודיו ירתקו שם את אויביו ויכינו את הרקע לכיבוש ממש. כמובן הביא בחשבון שגם בגלילות אלה יושיטו לו היהודים ותומכי בית ויטיצה עזרה. תקותו זו לא נתבדתה. כאשר הגיעו פלוגות של צבא טארק אל מאלגה היתה העיר כמעט ריקה מאדם. תושביה ברחו והסתתרו בהרים וגם היהודים שהתגוררו שם נטשו אותה. טור אחר של מוסלמים חדר לעמק הכֶ׳נִיל והתקרב אל העיר הראשית של הגליל הזה שנקראה אז איליבֶרי. מרבית החילים שכבשו מאלגה ואת הגליל שלה פנו לצפון והתאחדו עם הטור שעלה על אילברי. חיל המצב ותושבי העיר שעזרו על ידם סגרו את השערים וניסו להתנגד לפולשים, אך התנגדותם לא נמשכה זמן רב. המוסלמים פרצו לעיר ולכדוה וכמו בקורדובה גייסו הכובשים את היהודים לחיל המשמר.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-כיבוש ספרד-א.אשתור

באותו הזמן המשיך טארק עצמו את מסעו לצפון. הגדודים הברבריים שבאו אתו מעבר לים הלכו והתמעטו. לא זו בלבד שהצטרך להשאיר פלוגות קטנות בערים הנכבשות ולשלוח אחרות לכיבוש אזורים חשובים, אלא שרבים נפלו בשני הקרבות בראשית המסע או שנהרגו כאשר התרחקו מן הטורים שהלכו בסך. פה ושם ארבו להם שרידים מן הצבא הגוטי שנסוגו והיו בדרכם אל הגלילות הצפוניים של ספרד. המצביא המוסלמי השלים את שורותיו על־ידי פלוגות עזר מקרב ילידי הארץ שהצטרפו אליו. כך נתאפשר לו לחדור אל ה"מֶסֶטה", אותה רמה ענקית המשתרעת במרכזו של חצי האי האיברי. הצבא המוסלמי פנה בראשונה למזרח, לגליל כַ׳אֶן, עבר מצפון לעיר זו את הגואדאלקיביר ולאחר מכן המשיך את מסעו מעבר להרים של הסיארה מורינה, חדר לרמה של מונטיאל בכביש הרומי הקרוי על שם חניבעל ופנה לבסוף לעבר צפון־מערב עד שהגיע למחוז חפצו, לטולידו. בהגיעו לבירת הארץ בא טארק על שכרו. ההעזה והמהירות של מסעו הדהימו את הגוטים עד כדי כך שלא חשבו להגן על בירתם וברחו ממנה בעוד מועד. כל שרי המדינה והכמרים, העשירים והפקידים, יצאו מן העיר ולא נשאר בה אלא דלת העם. טארק חדר לעיר כמעט בלי להתקל בהתנגדות. במקורות נוצריים מאוחרים מסופר שהיהודים פתחו לפניו את שערי העיר כאשר התאספו הנוצרים בכנסיית ס״ט ליאוקדיה שמחוץ לחומות העיד. זוהי לפי כל הסימנים אגדה שהמציאו שונאי ישראל אחרי הרקונקוסטה. הכרוניסטים הערביים אינם מספרים על כך, אולם הם מוסרים שגם בעיר זו הרכיבו המוסלמים חיל־מצב מקרב היהודים. כך נהפכה הקערה על פיה! היהודים נהיו השליטים באותה העיר שבה מלכו הויזיגוטים הגאים ואשר בה התכנסו אספות הכמרים כדי לגזור עליהם גזירות קשות. מה מופלאות הן דרכי ההיסטוריה ותהפוכות הגורל היהודי!

המצביא המוסלמי הנועז לא נשתהה זמן רב בטולידו . אמנם הוא לא גרע עין מן האוצרות שהשאירו שם גדולי המלכות והעשירים בארמונותיהם ובימים המועטים שהתעכב בעיר חטף מהם מה שניתן לחטוף, וכן עשו הקצינים שעל ידו. אך בינתיים כבר יצא הקיץ ובא הסתיו וטארק גמר אומר שלא להרפות ממסע הכיבוש. בצדק היה סבור שאם יניח לנוצרים ויתן להם זמן להתאושש יאספו את כוחותיהם באותם האזורים של חצי האי שאליהם לא חדרו המוסלמים ויחדשו את המלחמה ביתר שאת. אי לזאת אסף טארק את גדודיו ופתח במסע אל צפון הארץ, כדי להדביק את הבורחים. בראשונה פנה לעבר צפון־מזרח. אל אלקַלְעה דה הֶנארֶס וגואדאלאכ׳ארה ומשם הלך בכיוון מערבי יותר, עבר את שלשלת ההרים של הסיארה דה גואדאראמה במעבר בויטראגו וחדר אל הפרובינציה של בורגוס. הכרוניסטים הערביים מספרים שבא עד עיר אחת שאותה הם מכנים בשם אל־מאידה, ״עיר השולחן״, כי לפי דבריהם מצא שם טארק את ״השולחן של שלמה״, היינו שולחן הפנים שבבית המקדש. מן העיר ההיא המשיך, לפי דבריהם, את מסעו עד אמאיה שמצפון לבורגוס וכבש גם עיר זו. בינתיים התחיל החורף. ההרים הגבוהים נתכסו שלג, הדרכים נהיו קשות למעבר הצבא והגדודים האפריקאניים של המצביא המוסלמי שכבר נתעיפו יתר על המידה דרשו ממנו לחזור למולידו.

גם המסע הזה היה איפוא מוכתר בהצלחה. בדרך כלל נפלו הערים הבצורות שעל ידן עבר טארק כפרי בשל לידיו. נשברה רוחם של הגוטים ובפרט שהסיעה של בית ויטיצה המשיכה לשתף פעולה עם הפולשים. אמנם הם נחלו אכזבה מרה, שהרי קיוו שבבואו לטולידו יושיב טארק אחד הנסיכים מבית ויטיצה על כסא המלוכה. אולם הם הרחיקו יותר מדי בדרכם וכבר התקשרו עם המוסלמים עד כדי כך, שלא יכלו לחזור בהם. מאידך נהגו טארק וקציניו בחכמה. הם השתדלו שלא לפגוע בילידי הארץ. קציני הצבא המוסלמי מנעו הריגות ללא צורך. מסע הכיבוש בוצע, יחסית, ללא שפיכת דמים מרובה.

ג

כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבד להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.

קורות היהודים בספרד המוסלמית- מכיבוש ספרד עד שקיעת הכ'ליפות -1002-711-א.אשתור

ג

כאשד שמע מושל אפריקה הצפונית, מוסא בן נציר, מה שעלה לו לטארק, היה לא רק מופתע, אלא הדבר חרה לו עד מאד. הוא היה בעל שאיפות רבות, כבר מילא תפקיד בחיים המדיניים בארצות המזרח ואחר כך עלה בידיו לחדש את השלטון המוסלמי בצפון אפריקה ולהשתית אותו על יסוד מוצק. אם ניתן למוסלמים לכבוש את ארץ ספרד הרי רצה הוא, המצביא העליון של צבאות המוסלמים במערב, לזכות בתחילה ובעושר שהיו צפויים שם. והנה העז עבדו לשעבר להמרות את פיו, לחדור ללב ספרד, אף שנצטוה להשאר סמוך לחוף הדרומי והוא הוא שזכה לכבוש את בירת הארץ. ברם לא רק קנאה פעמה בלבו של מוסא בן נציר, אלא גם דאגה, שמא יסתים המסע בכשלון, הלא הוא היה אחראי לפני הכ׳ליף לכל הנעשה במערב בידי קציניו ועושי דברו. על אף גילו — כמעט שהגיע לגבורות — החליט לעבור עצמו לספרד ומיד פתח בהכנות מקיפות. שוב נאספו גדודים למסע מעבר למיצר הים ומשך חדשים אחדים הושלם ציודם.

הצבא החדש שבראשו עמד מוסא מנה שמונה עשר אלף איש, כמעט כלם ערביים. ביוני 712 עבר את המיצר ועלה באלכ׳סיראס על אדמת ספרד. מוסא בחר לו למסע הכיבוש שלו דרך אחרת מזו של טארק, הוא פנה אל המערב של חצי האי, אל גלילות שאליהם טרם הגיעו גדודי המוסלמים. בראשונה נכבשו הערים מדינה סידוניה וקרמונה, ואחר כך עלה מוסא על סביליה. העיר הגדולה הזאת ניטשה על־ידי אנשי המשטר הישן כשם שניטשו טולידו וערים אחרות. אחרי התנגדות מה עבר חיל המצב אל מקומות אחרים שבמערב, אל ניאבלה וביג'ה, והמצביא המוסלמי השתלט על העיר. מוסא בן נציר נהג כפי שנהג טארק. אף על פי שהצבא שלו היה בהרבה יותר גדול לא השאיר בסביליה מוסלמים רבים אלא גייס את היהודים שבעיר והעמיד מהם חיל מצב. כך באה גם עירו של איזידורוס, נסיך הכנסייה המפורסם, תחת שלטון היהודים. מי פילל לכך ? אחרי כיבוש סביליה עלה מוסא בן נציר על הרי הסיארה מורנה, והתקדם לעבר העיר מארידה. הוא עבר על יד העיר פואנטה דה קנטוס והיא נמסרה לו בלי התנגדות, אולם משהגיע אל מארידה החלה מלחמת מצור ממושכת. בעיר זו התאספו רבים מתומכי המשטר הויזיגוטי׳ שרים ואבירים, נוצרים קנאים, שלא היו מוכנים להכנע לפני הפולשים. הנצורים לחמו בעוז וסיכלו את הנסיונות של המוסלמים לחדור לעיר. כפעם בפעם הגיחו מן העיר והכו במוסלמים. כך נמשך המצור חדשים, בחורף 713/712 ובאביב שלאחריו. בינתיים הגיעו אל המצביא הערבי קריאות עזרה ממקומות שבהם השאירו המוסלמים חילות מצב חלשים. לאחר שהתרחקו הצבאות המוסלמיים התאוששו ילידי הארץ וניסו לתפוס את השלטון שנשמט מידיהם כהרף עין בראשונה באו אל המטה הערבי ידיעות על התקוממות בדרום־מזרח ספרד. חיל המצב היהודי בעיר איליברי ביקש עזרה. אי לזאת שלח מוסא בן נציר את בנו עבדאלעזיז עם גדודים אחדים לשם. עבדאלעזיז דיכא את המרד ופרש את שלטון המוסלמים על הפרובינציה של מורסיה. העיר הזאת טרם נתקימה בימים ההם, אך היו שם ערים רבות כלורקה, אליקנטה, אוריהֵואלה, והיישוב הנוצרי היה צפוף למדי. בחודש אפריל 713 נכנע לפני עבדאלעזיז המושל הויזיגוטי של הפרובינציה הזאת ששמו היה תיאודמיר ומושבו בעיר אוריהואלה. בינתיים התקוממו גם הנוצרים בסביליה. הם היו קרובים לזירת המלחמה במארידה ומשראו שמוסא לא יכול לגוטים הנצורים פרץ מרד בעיר. בעזרת האצילים שברחו מקודם אל ערים אחרות התקוממו אנשי סביליה והרגו מחיל המצב כשמונים איש, יהודים ומוסלמים, והשאר ברח אל מחנה מוסא שלפני מארידה. אחרי שעבדאלעזיז הספיק להשליט סדר בדרום־מזרח הטיל עליו אביו לדכא את המרד בסביליה. עבדאלעזיז הצליח גם בכך, ואף כבש את העיר ניאבלה שמדרום לסביליה ומשם חדר אל המישור שעל חוף האוקיאנוס האטלנטי וכבש את העיר ביג׳ה. מכרוניקה נוצרית יש להסיק שגם בעיר זו יישב שר הצבא המוסלמי קבוצת יהודים ומסר להם תפקידי שמירה. זה היה בקיץ 713 ובזמן ההוא כבר היתה מארידה בידי המוסלמים, העיר נכנעה ביום האחרון לחודש יוני.

אלה הן הידיעות אחרונות על שיתוף הפעולה בין טארק ומוסא ובין יהודי ספרד. ידיעות קצרות אלה מעוררות שאלות אחדות, כי יותר ממה שהן מפרשות הן משאירות סתומות. האם גייסו הפולשים את היהודים לחילות המשמר לאחר שקדם לכך משא ומתן? האם כרתו היהודים עם הערביים הסכם ממש? היסטוריונים ספרדיים טוענים באמת שהיהודים קשרו קשר עם האפריקאנים ומסרו להם את הארץ, ואילו היסטוריון יהודי חשוב מדבר בקשר לכך על ״אגדה אנטישמית״. אין הוכחות לטענות כאלה ואמנם מלכתחילה אין לחשוב ששיתוף הפעולה היה פרי הסכם פורמאלי. שתיקת המקורות אינה ראיה, אולם קשה להניח שהמוסלמים כרתו ברית עם קבוצת אנשים שלא היתה מגובשת גיבוש טריטוריאלי, שלא היו בידיהם מבצרים ושלא היו צד לוחם לפני הפלישה. אולם עצם המעשה הנו עובדה היסטורית ואין בו דופי, הלא מחצית התושבים של ספרד ואף יותר מזה צידדו עם הפולשים.

האנאליסטים הערביים שותקים גם על ענין אחר שהיה מענין אותנו מאד. הם מוסרים לנו על תנאי הקאפיטולציה של עיר אחת בלבד, היא מארידה. אך תושבי שאר הערים שנכנעו לפולשים ללא התנגדות או אחרי שנלחמו אתם זמן מה, האם לא השיגו אף הם הבטחת זכויות מסוימות, כגון שרכושם ישאר בידיהם ושיהיה להם מותר לקים את פולחנם ? במקורות הערביים לא ניתן אלא תיאור של מסעי הכיבוש בתור מבצע צבאי. אולם יש לחשוב שנעשו הסכמים בין הערביים ובין תושבי ערים שונות בחצי האי האיברי, לפי הנוהג שהיה מקובל במלחמות הכיבוש של המוסלמים בארצות המזרח. אם אמנם נכרתו הסכמים כאלה, יש להניח שהם נגעו לנוצרים בלבדם, אלא שבדיעבד נהנו מהם גם היהודים משום שהמעמד המשפטי שלהם היה מקביל למעמד הנוצרים. סימוכין לכך אפשר למצוא בסיפור של ההיסטוריון הערבי־ספרדי אר־ראזי, בן המאה העשירית, על תולדות המסגד הגדול בקורדובה. אר־ראזי, המסתמך על מקור קדום יותר, אומר שבעת כיבוש ספרד נהגו הערביים כשם שנהגו כ׳אלד בן אל־וליד ואבו עבידה בכיבוש סוריה, היינו שהשאירו לנוצרים מחצית הכנסיות הגדולות ולקחו בשביל המוסלמים את המחצית השנייה בתור מסגדים, וכך עשו, לפי דבריו, גם בקורדובה. מהמשך דברי ההיסטוריון הזה יוצא שהמדובר בהסכם פורמאלי.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

כשם שהכרוניקות הישנות משאירים יותר סתום ממה שהם מפרשים בדבר הדרך שבה באו המוסלמים בדברים עם תושבי הערים הנכבשות, נוצרים ויהודים, כך ברורים ומפורשים הם סיפוריהם על הביצוע של שיתוף־הפעולה עם היהודים. כפי שאנו למדים מדבריהם ריכזו הכובשים את היהודים בכל מקום. הם העבירו את היהודים שנמצאו בסביבת עיר גדולה לתוכה ובעיר גופא ריכזו אותם בשכונה אחת. זה היה קל מאד בימים ההם, משום שבתים רבים היו ריקים מאדם לאחר בריחת האצילים והעשירים, ומצד שני היה זה הכרח צבאי. המחבר של כרוניקה עתיקה אומר: ״כאשר מצאו יהודים בגליל, ריכזו אותם בעיר הראשית שלו״ והיסטוריון ערבי אחר מספר: ״נהיתה זאת השיטה הקבועה של הכובשים: בכל עיר שנכבשה לפניהם ריכזו את היהודים במבצר שלה״». גם במה שנוגע להרכב של חילות המשמר הרי עדות ההיסטוריונים הערביים הקדומים ברורה וחד־משמעית. מכל הסיפורים נראה לעין מה גדול היה התפקיד שמילאו בכיבוש ספרד הנסיכים מבית ויטיצה והמפלגה בקרב תושבי ספרד הנוצריים שתמכה בהם. והנה בבואם לספר על כינון המשטר המוסלמי בערים הנכבשות מדברים הכרוניסטים הערביים על גיוס היהודים בלבד ואינם מזכירים שגם נוצרים מבני הארץ, כגון תומכי בית ויטיצה, גויסו לחילות המצב. אין זאת שיגרא דלישנא, אלא יש להאמין לסופרים הערביים. בודאי לא רצו הכובשים לסמוך על הנוצרים ולהפקיד בידיהם את השלטון

על ערים חשובות והעדיפו להרכיב את חילות המצב מבני עם אחר. זאת היתה שיטה בדוקה בידי השליטים במלכויות בנות עמים שונים משך אלפי שנים ועד היום הזה.

אין בידינו ידיעות על העזרה שהגישו היהודים לכובשים בדרכים אחרות. אולם הידיעות על גיוסם לחילות המצב בלבדן מדברות לשון ברורה. הנן מבליטות את האופי המיוחד של קיבוץ יהודי זה שלא היה דומה לו בקורותיהם של שאר קיבוצי הגולה. בארצות אחרות נהגו היהודים בדרך כלל להתגונן בשעה שהותקפו, אך השתתפות הפעילה במלחמות בין הגויים היתה מהם והלאה. זהו כלל גדול בתולדות היהודים בגולה ומקרים שונים, ההשתתפות של יהודים במהפכות וכיו״ב, אינם באים אלא לאשר את הכלל. והנה שיתוף הפעולה הצבאי בין היהודים ובין הכובשים המוסלמיים אינו מקרה מיוחד בתולדות היהודים בחצי האי האיברי, גם בדורות יותר מאוחרים לא נרתעו יהודי ספרד לחגור את החרב ולצאת למלחמה.

רגילים היו להתערב במלחמות ובעיקר להגן על הערים שבהן התגוררו. תכונה זאת מנין באה להם? האם הקנתה להם את התכונה הזאת ישיבתם הממושכת בארץ אשר תושביה אוהבי מלחמה הם מקדמת דנא ? אכן, השורשיות שלהם וקשרם עם האדמה הביאו לכך. הם ישבו בספרד לפני שבאו לשם הגוטים ובימי הפורענויות של נדידת העמים הגרמניים׳ בזמן שהאימפריה הרומית נתפוררה ובכל מקום פשטו כנופיות שודדים הצטרך כל איש להגן על עצמו בכוח הנשק. ברם, לשוני בין יהודי ספרד ובין היהודים בארצות אחרות גרמו גם סיבות אחרות, הסבה לכך העובדה שיהודי ספרד לא היו שכבה של קולוניסטים זרים אלא יסוד אוטוכ׳תוני שסיגל לו הנימוסים של שאר תושבי הארץ וחי לפי דרכם.

אוטוכ׳תונים [יוונית: autos עצמוkhthon + ארץ] יְלִידִים, צֶאֱצָאֵי הַתּוֹשָׁבִים הַקְּדוּמִים שֶׁל חֶבֶל אֶרֶץ מְסֻיָּם.

אך סיבה חשובה מזו היתה דרך חייהם והשתייכותם המעמדית. רבים מיהודי ספרד תושבי עירות היו אשר פרנסתם על החקלאות ונאלצים היו להגן על חייהם ועל רכושם בזרוע נטויה. אף בעלי האמניות שהתפרנסו מעבודת כפיים מרובים היו בקרבם. במלים אחרות: האופי של תושבי הארץ שהיהודים היו אחד מיסודותיהם המושרשים מזה והמבנה החברתי שלהם מזה גיבשו את האופי הלוחם של יהודי ספרד. כך נוצר טיפוס של יהודי שהיה מיוחד במינו בתולדות של ישראל בגולה. בעוד שברוב הארצות, הן ארצות המזרח המוסלמי, הן ארצות אירופה הנוצרית, היו היהודים מיעוט נסבל, נרדף וחסר אונים, הרי בחצי האי האיברי היה היהודי גאה ואמיץ לב, שולף חרב ומחזיק רומח, מתהלך עם מלכים ורוזני הארץ. כאלה היו יהודי ספרד משך מאות שנים וכך היו בזמן שהמוסלמים פלשו לארץ זו וכבשוה.

בני אדם מסוג זה נמצאו ראויים להיות בני ברית של עם לוחם וכובש ואמנם שיתוף־הפעולה בין המוסלמים ובין היהודים קוים בעקיבות ובהתמדה עד תום הכיבוש. אמת נכון הדבר שהכרוניסטים הערביים אינם מספרים על הגיוס של יהודים לחילות המשמר לאחר כיבוש מארידה. אולם הטעם פשוט. בשאר מסעותיו עבר מוסא בן נציר על פי רוב באזורים שהיו כמעט ריקים מיהודים ואילו על מסעות טארק בזמן ההוא אין ההיסטוריונים הערביים מרבים לספר משום שהוא הועמד בצל עם בוא מוסא לספרד.

אחרי כיבוש מארידה יצא מוסא עם הצבא שלו לטולידו ונשאר בעיר זו משך הסתיו והחורף 714/713. בהיותו בבירת ספרד הכריז מוסא בן נציר חגיגית על סיפוח הארץ אל האימפריה הכ׳ליפית וכך נגוזה התקוה של תומכי בית ויטיצה שקראו את המוסלמים אל חצי האי. בכל זאת הוסיפו להלוות אליהם במסעותיהם ולהיות להם לעזר. באביב של שנת 714 החל הצבא המוסלמי במסעות כיבוש חדשים. מוסא וגדודיו זזו לעבר צפון־מזרח. מטרתם הראשית היתה העיר סרגוסה. אחרי שנכבשה ונהרסה העיר מדינסלי, ירדו המוסלמים אל עמק האברו ובהגיעם לשערי סרגוסה לא נתקלו בהתנגדות. העיר הוסגרה לידיהם על־ ידי תושביה שהעדיפו לחיות תחת שלטונם מאשר לנסות את כוחם במלחמת יאוש או לברוח אל ההרים. משנכבשה העיר הזאת חילק המצביא המוסלמי את כוחותיו. טארק ירד בעמק האברו וערך מסע לקטלוניה, ואילו מוסא עצמו חדר לארץ הבסקים. אולם ההרים השוממים של הפרובינציה הענייה הזאת ועקשנות תושביה שארבו לפולשים מאחרי הסלעים והגאיות הטילו עליהם אימה ומוסא נאלץ לסגת.

באותו זמן הופיע מגית׳ אר־רומי, כובש קורדובה, ובידו פקודת הכ׳ליף שמוסא יחזר למזרח, לסוריה. המצביא המוסלמי לא אבה לשמוע בקול מלכו. הוא היה סבור שעליו לגמור את המלחמה ושאסור לו לצאת את הארץ ולהשאיר בה קנים של אויבים. על כן החליט שלפני צאתו לסוריה יערך עוד מסע אל אסטוריה, אותה פרובינציה הררית על חוף האוקיאנוס האטלנטי שהיתה נועדת להיות מחבוא של קנאים נוצריים. המצביא המוסלמי עלה איפוא בעמק האברו, התקדם אחר־כך בכביש רומי למרגלות הרי קנטבריה הלוך ונסוע מערבה, עד שהגיע אל העיר אסטורגה. משם פנו המוסלמים צפונה, עברו את שלשלת ההרים הגבוהים וירדו אל שפלת החוף, אל הגליל של אוביידו.

המסע דרך הרי אסטוריה לא היה קל כלל וכלל. אנשי ההרים האלה אוהבי החירות היו שהעדיפו את המות על חיי עבדות, אופאס, נסיך הכנסייה מבית ויטיצה שליוה את המוסלמים, ניסה לבוא אתם בדברים ולשדל אותם שירפו מהתנגדותם, אך לשוא. האסטורים עמדו בשלהם. הם התנפלו על המוסלמים בכל מקום שהתאים לכך. אף המה שילמו להם כמעשיהם, הרגו את אנשי הכפרים והציתו את בתיהם ובעיקר הרסו את הכנסיות וערו בהן עד היסוד. ודאי שמוסא התכון לחדור אל הקצה המערבי של חצי האי, אולם בהגיעו לעיר לוגו הופיע לפניו שליח נוסף של הכ׳ליף שדרש ממנו במפגיע לחזור אל המזרח. המצביא המוסלמי לא יכול לסרב עוד. הוא חזר לדרום בכביש המוביל מאסטורגה אל מארידה, הגיע לטולידו, אסף שם אוצרות הרבה שהיו מיועדים לכ׳ליף, המשיך את נסיעתו לקורדובה, ביקר עוד בסביליה וירד באלכ׳סיראם לאנייה שהעבירה אותו לאפריקה. כסבור היה שבבואו לחצר הכ׳ליף יתקבל בכבוד מלכים כיאה לכובש מדינה גדולה ועשירה ולא ידע שישלך לבור הכלא ויוציא בו את ימיו האחרונים…

קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966 – עמ' 17-14

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-1960

כאשר יצא מוסא בן נציר מספרד כבר נכבשה כמעט כל המדינה והפכה פרו­בינציה של המלכות המוסלמית הגדולה. המושלים המוסלמיים שבאו אחריו הצטרכו איפוא לכונן שלטון יציב, לארגן את האדמיניסטראציה ולהחזיר את התושבים לחיים תקינים של ימי שלום. אולם כשם שהמוסלמים הראו תבונה רבה בימי הפלישה וידעו להבנות מן הניגודים בין היסודות השונים שבקרב תושבי הארץ, כך נכשלו במשימתם השנייה, באירגון של ממשל יעיל. במלחמת הכיבוש עמדה לערביים נטייתם למעשים נועזים שנתחזקה עקב ההתפשטות של האסלאם במחצית העולם, אך בימי שלום הרפתקנות אינה מעלה. הערביים שבאו מן המזרח ומאפריקה הצפונית אל הפרובינציה הרחוקה על חוף האוקיאנוס היו תאבים לשלטון ורודפים בצע ואף תכונות אלה היו להם לרועץ. המושלים שנקראו ״ואלי״ נתמנו על ידי המושלים הכלליים של אפריקה הצפונית או על ידי הכ׳ליף עצמו ועל פי רוב כיהנו במשרתם זמן קצר. לא היה להם סיפק ולא כשרון לפתור את הבעיות של הקמת משטר יציב, שהיו ממילא קשות. יתר על כן, לא היה להם קו ברור, ואם אחד בחר במדיניות זו, יורשו הלך בדרך הפוכה. המושלים האלה הסתבכו בנסיונות להמשיך במלחמת הכיבוש ולחדור לגאליה. דחפו אותם לנסיונות אלה הרצון לערוך מלחמת קודש עם הנוצרים, הנטייה להרפתקנות המיוחדת לדורם וגם התקוה לזכות שם באוצרות. אולם באותו הזמן נתכונן בספרד עצמה, בהרי קנטבריה שבצפון, מרכז של קנאים נוצריים שהחלו להתנגד לפולשים המוסלמים בכוח הזרוע והמושלים הצטרכו לפתוח בפעולות צבאיות נגדם. הריבוי של מסעות מלחמה גרם לכך שהמושלים הכבידו את עול המסים על שכם האוכלוסין. אמנם לכך נטו גם בלאו הכי. להתעשר ובמהרה — זאת היתה משאת נפשם הראשונה של מרבית הערביים שיצאו אל הפרובינציות המרובות של הכ׳ליפות. לספרד יצא שם של מדינה עשירה, עתירת נכסים והמושלים ועוזריהם למיניהם השתדלו לסחוט מן האוכלוסין מה שניתן להוציא מהם. כך הביאו המושלים על ספרד אנדרלמוסיה ממושכת שארכה יותר מארבעים שנה. סבל ופורענות היו מנת הלקם של כל שכבות האוכלוסין ובפרט הלא־מוסלמים.

לפגי צאתו אל המזרח מסר מוסא בן נציר את הגה השלטון לידי בנו ע ב ד א ל ־ ע ז י ז שנהיה הראשון משורת המושלים׳ ה״ואלים״. עבדאלעזיז הלך בעקבות אביו בכל דבר. בראש וראשונה ראה כתפקידו להשלים את מלאכת הכיבוש ועל כן ערך מסע אל אזור אחד בחצי האי האיברי שעוד נשאר חפשי. הוא כבש את שפלת החוף האטלנטי, ששם לכד את הערים אֶבוֹרה, סַנטֵרֶס וקוֹימְבָרה. כמו שעשו טארק ומוסא, כן קרב גם עבדאלעזיז אותן הקבוצות מקרב תושבי הארץ, שהיו מוכנות לשתף פעולה עם הכובשים. תומכי בית ויטיצה לשעבר, שעזרו למוסלמים בכיבוש הארץ, נשארו, בדלית ברירה, בני בריתם גם לאחר שנתבדו תקוותיהם וספרד נהיתה פרובינציה מוסלמית. מצד המושל המוסלמי היתה זאת מדיניות נבונה, כי היא היתה עשויה לאחות את הקרע ביניהם ובין תושבי הארץ מאז ולהביא לספרד שקט ויציבות המשטר. אולם הקשרים בין עבדאלעזיז ובין הנוצרים ילידי הארץ והיחס הידידותי שהראה להם עוררו את זעמם של ערביים גאים וקנאים. ההתמרמרות בקרב הערביים גדלה כאשר ראו שעבדאלעזיז נוהג מלכות ולא עברו שנתיים עד שמקורביו רצחו אותו נפש (בש׳ 716). תחתיו נשלח לספרד אל־חֻור בן עבדאר־רחמאן את׳־ת׳קפי שמילא שנתיים ושמונה חדשים את התפקיד של מושל (מסוף 716 עד תחילת 719). אף הוא ערך מסע מלחמה אל אזור מספרד שטרם נכבש. אל־חר יצא אל קטלוניה וכבש את הערים החשובות שלחוף הים, ברצלונה וטרגונה. גם במה שנוגע לאדמיניסטראציה של ספרד פעל המושל אל־חר רבות. הוא העביר את מושב הממשלה מסביליה, שבה ישב עבדאלעזיז, אל קורדובה שהיתה מאז בירת ספרד המוסלמית.

אל־חר הביא אתו ארבע מאות ערביים נכבדים מאפריקה הצפונית, שהיו לו ליועצים ולעוזרים, ושלא כמוסא וכבנו התחיל להבליט את הצד המוסלמי־דתי של השלטון. אמנם נסיונותיו לקבוע דפוסים לאדמיניסטראציה הממשלתית ולהשתית אותה על בסים מוצק לא עלו יפה ומשהגיעו לחצר הכ׳ליפות ידיעות על אי־סדר בפרובינציה הרחוקה במערב, נשלח לשם מושל חדש עם הוראות מדויקות מן הכ׳ליף. זה היה א ס ־ סַ מְ ח בן מאלך אל־כ׳ולאני שבא לספרד באביב 719. הכ׳ליף עמר II, שהעריך את ישרו בעניני כספים, הטיל עליו שיפריש מן האדמות והנכסים דלא־ניידי את ה,,חומש״ לטובת האוצר ושישאיר את השאר לאנשי הצבא. פקודת הכ׳ליף היתה מוצדקת כי מקודם עשו אנשי הצבא בגלילות ספרד שנכבשו בידיהם כבשלהם והממשלה קופחה. אס־סמח עשה כמיטב יכלתו להוציא את הפקודה לפועל, אבל הערביים שתפסו את האדמות בשעת הכיבוש הפריעו בעד ביצועה ואותם שבאו אחר כך תבעו אף המה נתח לעצמם והממשלה נאלצה להכנע ולתת גם להם אדמות מן ה,,חומש״. השלטון המקומי היה כה רעוע והאנדרלמוסיה כה גדולה וגרמה לממשלה הכ׳ליפית טרדות מרובות עד כדי כך שהכ׳ליף רצה לפנות את ספרד כלה. אולם הערביים בספרד עצמה חשבו באותו הזמן על כיבושים נוספים. בימים ההם הלכה והתפוררה מלכות המרובינגים בגאליה והארץ הגדולה ההיא היתה שרויה באנרכיה גמורה. הערביים בספרד אמרו לנצל הזדמנות זו ופלשו בשנת 721 אל המדינה שמצפון לפירנאים. הפרובינציה, שמצפון־מזרח הפירנאים נקראה בימים ההם ספטימאניה והיתה חלק של המלכות הויזיגוטית. גם בעת הפלישה של הערביים אל חבל ארץ זה עמדו היהודים לימין הערביים ועזרו להם במלאכת הכיבוש. לפי מקור נוצרי התקשרו יהודי ספטימאניה עם הערביים לאחר שכבשו ספרד והמריצו אותם לפלוש לפרובינציה זו ולכן חסו עליהם בשעת כיבוש העיר נרבון, בעוד שערכו טבח בקרב התושבים הנוצריים. העיר נרבון נכבשה בשנת 720  וממנה התקדמו הערביים צפונה והגיעו עד העיר טולוז, אך שם נוצחו על־ידי אויד, נסיך אקויטאניה. אס־סמח עצמו היה בנופלים. המושל שבא אחריו, עַנְבֵסה בן סחים, האריך ימים במשרתו, הוא מילא את התפקיד ארבע שנים וחצי. אף הוא ערך פלישה לגאליה, לכד את הערים קרקסון ונים ועלה אחר כך בעמק הרון והסאון עד סן. אולם בימיו החל מפנה רציני בתולדות ההתפשטות של האסלאם במערב, אשר רישומו לא היה ניכר בזמן ההוא, אך היה בעל תוצאות כבדות משקל. עוד בשנת 718 החל אחד השרים הגוטיים ושמו פֵלאיוֹ בפעולות מרי ומרד בהרי קנטבריה. הוא קבע את מושבו בכפר קַנְגֵס דה אוניס לא הרחק מן החוף של מפרץ ביסקאיה. לאחר שנלוו אליו כמה מאות איש אמיצי לב ושואפי מלחמה התחיל להתקיף את המוסלמים, להתנפל על שיירותיהם ועל יישוביהם. היקף פעולותיו גדל עד שהממשלה בקורדובה החליטה לערוך נגד המורדים מסע עונשין והשמדה. הגדודים שנשלחו להרי קנטבריה הכו את אנשי פלאיו בזו אחר זו, אבל לבסוף גברו עליהם הנוצרים. הם הגיחו מן המקלט האחרון שלהם, המערה של קובאדונגה, והביסו אותם ועם הקרב המפורסם הזה, שהיה כנראה בשנת 722, מתחילה פרשה חדשה בתולדות ספרד. פלאיו כונן לו נסיכות קטנה בהרי אסטוריה שהלכה והתרחבה ברבות הימים ונהיתה ממלכה חזקה. אולם בימים ההם לא שיערו כמובן איזה עתיד צפוי לקבוצה קנאית זו של אנשי ההרים והערביים בערי אנדלוסיה המשיכו במריבותיהם. אחרי מות ענבסה בשנת 726 משלו בספרד משך ארבע שנים לא פחות מחמשה ואלים והתוצאות של חילופי המושלים לגבי פעולת האדמיניסט­ראציה היו הרסניות.

בקרב הערביים שהתישבו בספרד התלכדו סיעות שונות שלחמו זו בזו עד חרמה. סיעות אלה ייצגו איגודי שבטים ערביים שאותם איחד המוצא המשותף, כפי שזה נמסר במסורת שלהם. הערביים הצטינו תמיד ברוח פרטיקולאריסטית. הנאמנות לשבט קדמה אצלם לכל דבר אחר, זו היתה חובת כבוד קדושה. תולדות הערביים במולדתם לא היו אלא שורה של מלחמות בין השבטים. שתי קבוצות שבטים התבלטו במיוחד: שבטי תימן מן הדרום ושבטי קים מצפון ערב. אחרי שהערביים התפשטו בכל הארצות של אסיה המערבית ומסביב לים התיכון, לא הרפו שתי קבוצות השבטים מלהלחם זו בזו, בפרס ובסוריה ובארצות אחרות. הכ׳ליפים מבית אומיה גרמו להחרפת היחסים ביניהן במקום להשכין שלום. כ׳ליפים אלה נהגו לתמוך באחד מאיגודי השבטים והרשו להם לרדוף את מתנגדיהם. כאשר תמך הכ׳ליף בקיסים, היה להם מותר להתעלל בתימנים, להושיב את מנהיגיהם בבית הכלא, להחרים את רכושם ואף להרוג אותם. כאשר מת הכ׳ליף ועלה לשלטון אוהד התימנים או שהכ׳ליף שינה את טעמו, יכלו לשלם לקיסים את גמולם. זה היה התוכן העיקרי של ההיסטוריה הפנימית של מלכות האומיים. השנאה עברה בירושה מאבות לבנים וחוש הנקמה היה מפותח מאד אצל הערביים. אנשים שנולדו בארצות רחוקות מחצי האי וממרכז האימפריה הכ׳ליפית ראו כחובתם לנקום באיגוד השבטים המתחרה מה שעוללו לאבותיהם באחד הקרבות במזרח עשרות שנים לפני כן. בספרד החריפה מלחמת השבטים עד מאד והתימנים והקיסים נלחמו אלה באלה עד חרמה. אך זולת התימנים והקיסים היו עוד סיעות ששמרו על עניניהן בעין פקוחה. עם הצבא של מוסא בן נציר הגיעו לספרד ערביים רבים מן החג׳אז׳ מתושבי מדינה, אשר תמכו מלפנים בעבדאללה בן אז־זביר, הכ׳ליף המתחרה באומיים. סיעה זאת שנאה את הערביים שבאו מסוריה תכלית שנאה. מול הערביים עמדו הברברים, אכולי קנאה ומלאי התמרמרות. אף על פי שהיה להם חלק נכבד בכיבוש ספרד, קופחו על־ידי הערביים בשעה שחולקו האדמות ונתנו להם שטחים הרריים אשר יבולם היה זעום. הם היו אוהבי חירות ואנשי מלחמה ובקושי השלימו עם שלטון הערביים.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966-עמ' 20-17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
אוקטובר 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר