אלי פילו
היהודים והתאמצות בזמן המלחמה.מראכש העיר-חביב אבגי
היהודים והתאמצות בזמן המלחמה.
אי אפשר שלא להתפעל מהישגיהם של היהודים ומהשפעתם על כל תחומי החיים, ואין זה עניין של מה בכך. אין תחום מתחומי החיים שיהודים לא היו מעורבים בו, וברוב המקרים בהצלחה בלתי מבוטלת. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמעט ואלא נמצא לו תחליף. ובעלי המוח היהודי ממציאים פטנטים – בעלי מקצוע בכל הסוגים, עמדו כולם בפני בעיות קשות של מציאת מקורות פרנסה חלופיים. וכאן התגלה כושר החשיבה והאלתור, של המוח היהודי במיטבו.
כמעט לכל דבר נמצאו תחליפים שונים ומשונים, חלקים וחלפים שופצו והוחזרו לשימוש. למשל, כוס שנשבר לא נמצא לו תחליף, אך מה לעשות דרכם של הכוסות להישבר. אך אל דאגה, נפח יהודי מצא פתרון לבעיה. התקין סדרה של חישוקי ברזל בגדלים שונים, בקבוקים ריקים נמצאים בשפע. אשר שמשו חומר גלם מצוי בידי הנפח לתעשיית הכוסות. אותם חישוקים שהכין לו, שם אותם על האש עד שהתלהטו, משחיל את החישוק לבקבוק, והלה נחתך לשני חלקים לפי היקף העיגול של קוטר הבקבוק.
לחלק העליון של הבקבוק התאים תחתית סוגרת, אצל חרט עץ יהודי. והרי לא מספיק נפח יהודי אחד, עם חרט עץ אחד, לספק דרישה של אלפים רבים. הנפח היהודי לא חשב למכור את הפטנט שלו לאיש, וכל הרוצה יקום ויעשה, יש מקום לכולם ! ואם נכנסת לבית קפה וביקשת כוס בירה, קבלת אותה בחציו התחתון של הבקבוק, ואם זה יין, אז זה יוגש לך בחצי העליון. לא מעט יהודים מצאו את פרנסתם הודות להמצאת הנפח. ועל מסרק מעץ שמעתם ? מסיקות מעצם או בקליט היו מצרך יקר המציאות, ונגר משועמם שלא השיג מסרק בשוק עבור אשתו, החליט לנסות להכין לה אחד כזה מעץ קשה מצוי, עשה את זה בהצלחה יוצאת מן הכלל, ובין לילה שינה את מקצועו והפך לתעשיין מסריקות, ומאז לא ידע שעמום ולא מחסור.
התקופה קשה, וכולם רוצים לחיות, לאיש לא הייתה הזכות לשמור לו את " העוגה " לעצמו לבד. התגלתה המשמעות האמיתית של הציווי " וחי אחיך עמך ". ואז בעצם כאן אתה מקבל את התשובה לשאלה הנצחית, מה מחזיק את העם היהודי בגלות ? ומה הסוד שלו להחזיק מעמד גם בזמנים קשים לשרוד, ולצאת מהם מחוזק. הסוד הוא לעניות דעתי נמצא באמירת חז"ל המפורסמת, שישראל ערבים זה – לזה, לשום יהודי אין חזקה על מקורות הפרנסה השמורים לו בלבד. ואיש לא היה מעז להתאונן על מתחרה כשלהו שפתח עסק בסמיכות אליו.
נהפוך הוא ! שווקים של בעלי מקצועות יהודים, היו דבר מובן מאליו. עשרות חנויות של צורפים זה ליד זה, משכו קונים פוטנציאלים. כזה היה המצב בשוק החייטים, הסנדלרים ובכל ענף אחר, ובמידה לא קטנה הדבר היה לברכה לכולם, כוך קונה פוטנציאלי היה מכוון את צעדיו לשוק הרצוי לו. כותב שורות האלה, לא פיגר אחרי ממצאי התקופה. וכמו כל ילדי הזמן ההוא שנטלו חלק בנשיאת העול, באתי יום – יום אחרי הלימודים לחנותו של אבי לעזר. עזרתי התבטאה ביישור מסמרים ישנים, שהצטברו אצלו משנים עברו.
הזמן קשה ושום דבר לא היה בהישג יד. ילדים עמדו בתורים לפחם, נפט, בשר וקמח, או לכל מצרך כשלהו. למרות הקיצוב שהיה נהוג במצרכי יסוד, בהרבה מקרים כשהגעת לסוף התור לאחר עמידה של שעות, ולפעמים של לילה שלם או יום, נמצא שחזרת בידיים ריקות. כי המצרך נגמר ! את התפקיד של עמידה בתור ? היה מוטל על הילדים, כדי לשחרר את ההורים לעיסוקם. על כל פנים יישור מסמרים עדיף.
מרחק כמה עשרות מטרים מהחנות שלנו, היה יהודי אמיד שעסק בסחר תוצרת חקלאית, לאיש היו עגלות וסוסים, אך רוב נסיעותיו עשה באופניים. המרחקים לחוות שמסביב לעיר לא היו ארוכים במיוחד, אבל הכבישים זה מכבר התרוקנו מכלי רכב מנועיים מחוסר דלק.
כלי תחבורה ציבוריים עברו מזמן לשימוש בפחם, ולא פעם קורה ונוסעים שירדו מכלי התחבורה שבו הם נוסעים, יורדים ודוחפים אותו בעליה. גם לאופניים, אין להשיג צמיגים ואבובים. האיש שלנו מר אלמליח, ראה צרפתי שהצמיד מחרוזת של " פקקי שעם " דחוסים בתוך חוט ברזל לגלגלי אופניו, כתחליף לצמיג ואבוב.
הרעיון מצא חן בעיני מר אלמליח, שזה מכבר תלה את אופניו, וגנז אתם את התקווה לרכב עליהם בעתיד הנראה לעין. הרעיון של חברו הצרפתי קסם לו, והוא ניגש לעבודה במשנה מרץ. האיש בא אצל אבי לבקש אותי לעזור לו, ושנינו התחלנו במלאכה ובין ההכנות עלה רעיון מבריק, הגענו למסקנה בעניין החומר, השעם לא יחזיק מעמד בשחיקה של הכביש. בהיותי " מומחה " לדבר, היו לי עצות כי גם אני הייתי רוכב אופניים, זה מסורבל מדי אמרתי לו. וגם אין לצפות שזה יחזיק מעמד זמן רב, וחוששני שתמצא את עצמך נושא את האופניים, במקום שהם יישאו אותך.
האיש לא ציפה לביקורת נוקבת כזו מצדו של נער. " אדון אלמליח " הפנה אלי מבט חודר ושואל, ומה הרעיון שלך אישי הצעיר ? אכן יש לי רעיון, וחייכתי בשביעות רצון לעצמי. והוא בכובד ראש הראוי לציון, בבקשה בוא ונשמע ! פשוט מאוד אמרתי ובלהט של אדם היודע לקראת מה הוא הולך. אדון אלמליח רואה אני שיש לך הרבה אבובים של מכוניות קרועים. ומה לאבובים הקרועים ולרעיון שלנו " מיד תשמע עניתי בפסקנות.
מהאבובים נכין הרבה מטבעות של גומי נשחיל אותם לחוט פלדה חזק ונהדק אותם אחד אל אחד כמחרוזת לאופן במקום הצמיג. אדון אלמליח קנה את הרעיון, ואכן ההצלחה של הרעיון עלתה על כל הציפיות שלי ושלו ביחד. מעוד מאוד מהצלחת הרעיון, באתי לאבי בתרועות ניצחון והכרזתי חגיגית, חסל סדר יישור מסמרים ! מה יש בן ? מה הבשורה המשמחת שהבאת ? ובהתלהבות של נער מאושר הסברתי את חשיבות ההמצאה. אדוני אבי ז"ל שהתעייף ממקצועו הנוכחי נמאס לו לעשות יש מאין, בחן את הצעתי בזהירות, אני לא הרפיתי. במקום החלטתי לגשת לעבודה ומיד, כי לא היה לאף אחד מאתנו מה להפסיד. ותוך כמה ימים הכינונו כמה " מחרוזות " להוציא לשוק, תחילה פנינו למתקני אופניים, שבין היתר גם התפרנסו מהשכרת אופניים. אמנם הרכיבה לא כל כך רכה, אבל על כביש חלק, זה נסע יפה.
מכרנו לכמה מהם כמה זוגות לכל אחד, הניסוי הראשוני היה מוצלח מאוד. אך המחשבה שליוותה אותנו הייתה מה יקרה אם המחרוזת של הגלגל האחורי תקרע תוך כדי נסיעה ? את התשובה סיפק אדון אלמליח, הוא בעצמו יצא לדרך על אופניו עם צמיגים משונים המעוררים סקרנות בכל מקום.
ואפילו לברו הצרפתי התפעל מהשינוי הכביר שנעשה באמצעותו, קבל אותו בהורדת כובע והוסיף, בראבו לראש היהודי ! אדון אלמליח מרוצה מעצמו והמחמאות שקיבל עלה על אופניו, לאחר ניסיון של כמה ימים תפס ביטחון והחליט ללחוץ על הדוושה, ובירידה תלולה נתן פורקן לאופניו לרוץ כאוות נפשם, והנה את אשר יגורנו בא, הצמיג האחורי נקרע כנראה מהתחממות יתר, ומצא את גבו של אדון אלמליח בחבטה אדירה לאורך עמוד השדרה מהמושב ועד העורף.
אדון אלמליח השליך את אופניו בצדי הדרך והתפתל בכאביו, חמד ערבי שעבר במקום נחלץ לעזרתו של מר אלמליח, אסף אתו את מטבעות הגומי שהתפזרו בכביש. העניין לא נעים גם לקבל חבטה בגב, וגם לרדת מאופנים ולרכב על חמור עם האופנים, כל זה ביחד ? לזה הוא לא היה מוכן ! ועם התקרבו לשוק, כברת דרך לפני חנותו של אדוני אבי ז"ל, ירד מהחמור שלא יראו אותו בהשפלתו, וכוון את " החמר " לחנותו של אבי. וכעבור זמן קצר הגיע אדון אלמליח מוכה וכמעט מושפל, השתתפנו בצערו על שנפל בחלקו להיות שפן ניסיון.
נרתמנו כולנו למצוא פתרון לבעיה והבטחנו לא שאנו כבר נתגבר על התקלה, ואכן בעזרתו של יהודי מומחה שהמליץ על חוט פלדה כפול מסוג מסוים. זה הביא לסיום התכנון המוצלח, שנעשה על גבו של אדון אלמליח.ההצלחה עלתה על כל מה שהדמיון שלנו יכול לקלוט. כל המשפחה התגייסה למבצע, כל מקום עבודה אפשרי צר היה מלהכיל את מספר העובדים שהיה יכול לספק. מגודל הדרישה שהייתה למוצר החדש. חומר גלם שנדרש לייצור היה מצוי בשפע, ולא היה כל קושי בהשגתו.
כל כמות שהספקנו לייצר נחטפה מחתחת ליד, כמעט בכל מחיר שנדרש ! זה יה הנס שבא בזמנו. בשבילנו ממש נתקיים הפסוק " מקים מעפר דל ". ככל שנמשכה המלחמה אנו התעשרנו יותר. כמוהן יותר לא עמדנו בתור לשום מצרך, הכל הגיע הביתה בכמויות ובשפע. אף אחד מאתנו לא התעניין כמה שזה עלה, העיקר שיש. אמי ז"ל הייתה חכמה, עזרה לנזקקים ודאגה לכל אחד ואחד בסביבה, שייהנה ככל שרק יכלה עד כמה שהדבר עלה בידה
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי
כתובת מארפוד משמת תרפ"ט – 1929
באדיבות של משפחת גרוס, תל אביב
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 – אליעזר בשן
תזכיר לסולטאן
דרומונד האי וטיסו כתבו ב 10 באפריל 1873 מכתב משותף לסולטאן בלשון זו:
מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החתומים מטה, כי התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס, מנוגדים לחוש הצדק הידוע של הסולטאן כלפי נתיניו המוסלמים והיהודים כאחד. נודע שמושלים אילצו יהודים לעבוד בשבתות שלהם, ובכך הפרו את חוקי אללה שניתנו לאדוננו מוסה. להלן פרטי העובדות:
המושל של רבאט הכריח כמה יהודים למלוח בשבת את ראשיהם של המורדים שנשלחו לעיר זו לשם הוקעתם. הסולטאן וקודמיו שאפו תמיד שהיהודים ייהנו מחירות גמורה בקיום אמונתם. טיראניות זו פורסמה בעתוני אירופה, ועשתה רושם שלילי על הממשלות הזרות, המניחות שהמושל פעל לפי הוראות הסולטאן. כיון שהח״מ אינם רוצים שהממשלות הנ״ל ישנו דעתם בדבר רגשות הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים, אנו רואים לחובתנו להביא עובדה זו לידיעת הסולטאן. אנו משוכנעים שלא רק המושל של רבאט יינזף בצורה חמורה, אלא שיינתנו פקודות לכל מושלי הערים, לבל ייאלצו יהודים לעבור על מצוות דתם. נהיה אסירי תודה אם הוד מלכותו יביע באמצעות אחד הוזירים שלו גינוי למעשים כאלה, ויאשר שנשלחו הוראות מתאימות למושלים. הדבר יימסר לממשלות של מדינות אירופאיות. יש כמה פרטים האופיניים למכתבים דומים שהריץ דרומונד האי לסולטאן זה וליורשו בהקשר להתנכלויות כלפי יהודים במארוקו.
א. הכרה בחוש הצדק של הסולטאן, הרוצה בטובת היהודים ורווחתם, וכי רק המושלים או אנשים חסרי מרות הס המציקים ליהודים.
ב. הרושם הרע שמעשים כאלה גורמים אצל ממשלות באירופה ובדעת הקהל, כפי שמתבטא בעתונות. הסולטאנים היו מעונינים בקשרי סחר עם המדינות החשובות באירופה מהן רכשו נשק ותחמושת. וסולטאן זה כמו יורשו פעלו לשיפור הצבא לפי דגם אירופאי, בין השאר כדי להתגבר על כוחות מרדניים. השגרירים ניצלו את החולשה של הסולטאן, והביעו חשש שמא מקרים כאלה עלולים לפגוע בשם הטוב של הסולטאן וביחסים הטובים עם מדינות אירופה.
תשובת הסולטאן
לאחר שבועיים ענה לשני השגרירים בשם הסולטאן מזכירו סיד דריס בן דריס. לדבריו הסולטאן לא ידע כלל על הנעשה בנדון ברבאט ובמכנאס. לו היו היהודים מגישים תלונה על כך בפניו, היה המעוות מגיע לתיקונו. הסולטאן כתב כבר לשני המושלים הנ״ל ונזף בהם, ציוה שלעולם לא יחזרו על מעשה זה.
״פקודה זו היא בהתאם לפקודות חוזרות שניתנו לכל המושלים, וכפי שאנו נוהגים בצדק כלפי כל בני האדם״. הסולטאן מדגיש כאן כמו במקרים דומים את מידת הצדק שהוא נוהג כלפי כל נתיניו ללא הבדל באמונתם. זו כמובן מליצה בלבד, הנעימה לאזני האירופאים.
דרומונד האי דיווח בו ביום (24 באפריל 1873) לשר החוץ, ומזכיר תשובתו לכרמיה ב 13 במרס, לאחר שהאחרון העיר תשומת לבו להתנהגות אכזרית של מספר מושלים במארוקו כלפי יהודים. וכן העביר לשר העתק תזכירו המשותף עם טיסו לסולטאן, והתשובות הזהות שקיבלו שניהם מהסולטאן. כיון שדרומונד האי הניח שמר טיסו יעביר באמצעות ממשלתו דיווח לכרמיה על תוצאות פנייתם המשותפת, לא ראה צורך לכתוב לכרמיה.
במכתב אחר שכתב דרומונד האי באותו יום לשר החוץ, הביע תקוותו שיוכל לדווח תוך הצעדים שנקט הסולטאן כדי למנוע אילוצם של יהודים לעבוד בשבת כפי שאירע ברבאט ובמכנאס.
האמנם פעלו המושלים בהתאם לפקודות שקיבלו מהסולטאן והפסיקו לאלץ יהודים לעבוד בשבתות ? אילוצם של יהודים למלוח ראשי נידונים למוות בשבת, נזכרת במכתב של ראשי כי״ח ב1888, לקראת ועידה מתוכננת בדבר החסות, כפי שנערכה במדריד ב .1880.
הרב יוסף משאש-חוכמה מקדם-חזי כהן
הרב יוסף משאש
תלמיד חכם, פוסק נועז וחשוב, דרשן מופלא (1974-1892). נולד במכנאס לאביו, הרב חיים משאש, שהיה מגדולי חכמי מרוקו, ומגיל צעיר הצטיין בגדולתו בתורה. עם מות הוריו נדרש לסייע בפרנסת המשפחה ובמקביל למד תורה בהתמדה, ובגיל שש־עשרה החל לכתוב תשובות בהלכה. היה רבה של תלמסאן באלגייריה, שם שימש כרב ראשי, דיין, דרשן ומנהיג רוחני. בתלמסאן נדרש להתמודד עם תהליכי המודרניזציה שעברו יהודי אלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. הרב משאש ביקש לנסח מחדש את יחס ההלכה לשאלות המודרנה ולתמורות הזמן. לאחר שבע־עשרה שנים חזר למכנאס וכיהן כחבר בבית הדין הגדול וכנשיא בית הדין לענייני שררה. היה בעל השכלה כללית רחבה וראה ערך בלימוד הישגי התרבות האנושית, ואף שלח ידו בשירה ובציור. דרשותיו היו שם דבר ורבים נמשכו אחריהן – כמה מהן נדפסו בסדרת הכרכים ״נחלת אבות״. כתב חיבורים רבים בתורה. מספרים כי כתב ביד ימין ומשעייפה ידו המשיך לכתוב ביד שמאל, לבל ייבטל זמנו מתורה. פסיקותיו פורסמו בספריו ״מים חיים״, ״נר מצווה״ ועוד. בסדרת ״אוצר המכתבים״ נוספו, מלבד השאלות והתשובות בענייני הלכה, גם מכתבים בנושאים שונים, חידושי תורה, עניינים אישיים וחקירות היסטוריות. בשנת 1964 עלה לארץ והתמנה לרב הראשי של חיפה.
רב של כולם
כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח ממושכות עם אדם אשר הוחרם על ידי הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״
בלי הפחדה
פעם הגיע לידי הרב משאש מכתב שקרא לתיקון באמצעות הפחדה, ופירט שורה של עונשים מבהילים שיוטלו על החוטאים. בתגובה כתב הרב: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו.״
שבת שלום
שבת אחת הלך הרב משאש ברחוב ולפתע ראה אדם מן הקהילה שנעדר מבית הכנסת זה זמן רב, ובידו סיגריה. האיש התבייש וניסה להסתתר אך הרב משאש הבחין בכך וצעד לכיוונו. כשהגיע אליו שאל הרב בשלומו, ״התגעגעתי אליך מאוד. מנהגי מדי שבת לערוך בסוף התפילה ימי שבירך׳ לכל הציבור, והיות ואתה נעדר איני יכול לברך אותך. אנא! השתדל להגיע לתפילה, וגם אם התפילה ארוכה מדי – בוא בסופה.״ הרב משאש נפרד ממנו בברכת שבת שלום ובחיוך. דבריו חדרו ללבו של האיש, ומאז לא הדיר עוד את רגליו מבית הכנסת.
מתוך הספר " חוכמה מקדם " מאת חזי כהן
יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
חוקת הד׳ימי
בחוקה זו כונסו החוקים שבאו לקבוע את מעמדם של המיעוטים הדתיים המאמינים באל אחד, למעשה היהודים והנוצרים, בארצות האיסלאם. מקורה נעוץ בקוראן עצמו. המחשבה המדינית המוסלמית מבדילה בין המאמינים למי שמסרבים להכיר בנביא מוחמר כשליחו האחרון של אלוהים. הגם שבאיסלאם אין המלכות מקצה מקום לעוברי־גילולים, שאותם יש לאסלם או לשחוט בלי רחמים, הרי אנשי־הספר, בני ״עם־הכתב״, יהודים ונוצרים, המחזיקים בחלק מן האמת שנגלתה ממרום, רשאים לשמור ולקיים את דתם ובלבד שיכבדו אי־אלו חובות. לפי המסורת היה אבי החוקה הזאת הכליף עומר, יורשו של הנביא, ומכאן שמה השני, ״חוזה עומר״.
הדברים אמורים אפוא בחוזה המארגן את הזכויות והחובות של שני הצדדים, הסולטן מזה והד׳ימים מזה. בעיקרו של דבר הוא קובע כי על הסולטן להבטיח ליהודים – שהרי בהם הכתוב מדבר כאן – את ההגנה על חייהם ורכושם בתנאי שיכירו בעליונותו של האיסלאם וישלמו את מס־הכניעה, הקרוי ג׳זיה. חוקת הד׳ימי, שכונסה במאה הי״א על ידי איש־ההלכה אל־מווארדי, כוללת תריסר כללים אשר ששת הראשונים בהם הם הקשים ביותר, לפי שהעובר עליהם דינו מוות ורכושו יוחרם.
שורה ראשונה זו של חובות מכוונת להגן על הדת המוסלמית מפני עשיית־נפשות ומפני לעג וקלס. ואלה הם ששת האיסורים: אסור ללעוג לקוראן או לזייפו, לדבר בלשון גנאי או עלבון על הנביא או על האיסלאם, לקיים יחסי אישות עם מוסלמית, לנסות להעביר מוסלמי על דתו, לתת סיוע לשאינם־מוסלמים הנלחמים נגד המאמינים, ולשאת נשק.
עבירה על ששת הכללים האחרים חמורה פחות ביחס, ואינה גוררת אחריה אלא עונשים ותשלומי־פיצויים שונים. מטרת שורה שנייה זו של חובות היא לגונן על המאמינים מפני השפעות מזיקות ולתת בסיס חוקי לנחיתותם של הד׳ימים. מדובר אפוא בחובה לשלם את מס־הכניעה, ללבוש לבוש מיוחד, לבנות אתרי־פולחן או אתרי־מגורים שלא יעלו בגובהם על אלה של השכנים המוסלמים, לא לעבוד את הדת ולא לשתות משקה חריף בפומבי, לקבור את המתים בלי להשמיע קינות או תפילות, ולבסוף – לא להחזיק בבהמות־רכיבה אצילות דוגמת סוס ולא לרכוב עליהן.
מכלול זה של איסורים וחובות בא על גמולו באוטונומיה קהילתית שלמה בתחומי הדת והשיפוט. דומה כי היהודים לא הרבו כלל להתלונן על תחוקה זו, שאם גם משפילה היתה בלי ספק הרי גם הבטיחה להם חופש־דת והגנה על הנפש והרכוש. מאז חורבן הבית והגלות הפך הציות לרשויות החוקיות של ארצות־מושבם להיות להם כעין טבע שני. וכי אין התלמוד הופך ציות זה לחובה דתית כשהוא קובע כי ״דינא דמלכותא דינא״י
אם נבוא להוציא כיום משפט על מעמד הד׳ימי יהיה בזה משום אנכרוניזם היסטורי גמור. היה זה המעמד האפשרי היחיד בחברה מוסלמית של ימי־הביניים, שלא היה בה קיום למושג של אזרח, ממש כמו באירופה של אותה תקופה.
היהודים מצדם מצאו כי במעמד זה, שגונן עליהם מפני הארור שבפיתויים – ההתבוללות – תוך שהבטיח להם שילוב בכלכלה, התערות בחברה, ובמידת־מה סימביוזה תרבותית, יוצא הפסדם בשכרם. רק פעילות אחת נאסרה עליהם: הפוליטיקה. אך ככל הידוע לנו, דומה כי איסור זה לא ציער אותם יתר על המידה. סוף דבר, ההשפלות הכרוכות במעמד הזה – שבראש־וראשונה נועדו לארגן את ההפרדה בין שתי הדתות – נתנו אותותיהן בחומרה גוברת או פוחתת לפי חליפות העתים, אופיים של הסולטנים או הלכי־הרוח של המח׳זן. כדי שניטיב להבין את המצב הזה, ראוי לנו לבחון מקרוב יותר את תולדות היהודים תחת שלטון העלאווים לאחר שנסקור בקצרה מה שאירע תחת שלטונן של השושלות הקודמות.
ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.
ההתערבות של האגודות היהודיות באירופה.
אליעזר בזשן -יהודי פאס תרל"ג-תר"ס – 1873-1900
במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו כל ישראל חברים ואגודת אחים מכתבים לגורמים שונים כדי לשכנעם להמשיך בהענקת חסות זרה ליהודי מרוקו, לקראת ועידת מדריד. אגודות אלה ייצגו את העמדה שיש להעניק את החסות גם לאלה שאינם זכאים לה לפי ההסכמים עם מרוקו. בין השאר כתב א. לוי מזכיר אגודת אחים כי אם ישללו את החסות, יסבלו אותם יהודים בין השאר מכך שיאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות בפאס, מראכש, וואזאן, גם בשאר כל חלקי העיר.
הנושא נדון גם במישור המדיני בלונדון. חבר פרלמנט ברג'נט סיימון נפגש על שר החוץ הבריטי הרוזן גרנויל וציין כי נוסף לגברים גם נשים יהודיות חייבות לחלוץ נעליהן.
ב – 28 באפריל 1880 פנה משה מונטיפיורי נשיא ועד שליחי הקהילות וג'והן סיימון סגן הנשיא של אגודת אחים לשר החוץ הלורד גרנויל בתזכיר על מצבם של יהודי מרוקו וביקשו על שלושה נושאים שיובטחו על ידי הצהרה מלכותית ובהם יכלל הסעיף הבא :
אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי. שר החוץ העביר את הנושא לשגרירו בטנג'יר דרומונד האי, שקיבל גם פניה ישירה מאגדות אחים. השגריר כתב לוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסאר על שורה של הפליות והשפלות ביניהן חובת היהודים לחלוץ נעליהם ברבעים המוסלמים בפאס ובמכנאס.
ב – 5 במאי 1880 ענה לו הוזיר הראשי ולדבריו, זהו נוהג קדום בערים מסוימות במרוקו שהיהודים קיבלו על עצמם מאז התיישבותם בממלכה זו והם התחייבו לקיימו, ואם הדבר יבוטל, גם התנאים ( תנאי עומר ) יבוטלו. כלומר כיוון שמעמדם הנסבל של היהודים והחובה מצד השלטונות לשמור על חייהם ורכושם מותנה בקבלת ההגבלות וההשפלות על ידי היהודים וזו אחת מהן, הרי אם יורשה ליהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, אז גם ההתחייבות מצד הממשל לשמור על חייהם וזכותם לחיות בארץ זו תבוטל.
כתגובה לפניית היהודים ב – 28 באפריל, כתב שר החוץ ב – 20 במאי לדרומונד האי בנדון, ובו מנה נוסף לפאס 12 שמות של ערים, בהן קיימת גזירה זו, נוסף למקומות קטנים אחרים, והורה לו לטפל בנושא.
הטיעון של הוזיר הראשי שהוזכר לעיל, לא שכנע את האגודות היהודיות בלונדון, ובשיבתן ב – 17 ביוני הוחלט על שליחת מכתב נוסף לשר החוץ הבריטי שנכתב ב – 22 ביוני. הן דחו את ההנחה שאם יורשו יהודים שלא לחלוץ נעליהם בעוברם ברובע המוסלמי, עלול הדבר להתנקם ביהודים, וירגיז את האוכלוסייה המוסלמית.
והראייה שלפני מספר שנים בעקבות התערבותם של נוצרים ויהודים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמיר גזירה זו, ולא ניכרה כל התנגדות לנטישת " מנהג ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמוס השיא אגודת אחים, שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל בנידון.
הבעיה עוד לא נפטרה והמועצה המשותפת של ועד שליחי הקהילות ואגודת אחים המשיכה בפעולתה בנידון גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב – 6 במאי באותה שנה הוחלט על ידי הנ"ל להעיר תשומת לבה של הממשלה לנושא זה. במכתב לשר החוץ הבריטי הנושא את תאריך 20 במאי נאמר, כי חודשה הפקודה בפאס על הליכה ללא נעליים החלק המוסלמי של העיר, והנמען התבקש להפעיל השפעתו לביטול הפקודה.
דרומונד האי שהיה בעל ניסיון והכיר את הממשל והאופי של המוסלמים היה בדעה שבנושא זה ובו האוכלוסייה דבקה בביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסכן את חיי היהודים ומעמדם העדין. ניכר שהוא הושפע מהנימוק של הוזיר הראשי ב – 5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. עם זאת הגיע למסקנה כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים ירדו, והקנאות ניכרת פחות, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג מתוך כניעה למוסלמים הקנאים. דעתו זו העביר לשר החוץ שקיבלה ואישרה במכתבו לדרומונד האי ב – 23 במאי 1881, והעתק נשלח לאגודות היהודיות בלונדון.
מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ ב – 15 ביוני 1881, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי שנשלח לאגודת אחים. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגודה א. לוי קבלתן ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי. לא מצאנו ראייה שהשגריר ניצל את מעמדו כדי להשפיע על הסולטאן לבטל גזירה זו. ולא חל שינוי בנידון גם בשנים הבאות.
עקיבא אזולאי – איש ירושלים-סולי שרביט
הפרדי. כי בא סוף. הוא מביט בך. עד קץ נוצצו אישוניו החיים. כי האב לא ימות. כי הוא אב לאין קץ.
כי שאולה ירד חיים.
דרי מעלה בקבלם את אבא למחיצתם
בשבועיים האחרונים, בשוכבו בבית החולים, הפגין אבא את גדולת אישיותו. עד מהרה, התחבב על אנשי הצוות וידע לקבל באהבה ובשמחה גם את הגרועה והמכאיבה שבבדיקות. דומני, שהמשפט היפה ביותר שאמר אז לאחד הרופאים שבדקו באופן מכאיב עד מאוד היה: אין דבר, אני אצעק ואתה תעבוד״. וכשהיה צינור ההנשמה בקנהו, ידע תמיד לסמן בתנועת יד סימון של עידוד לסובבים אותו. הוא, שהיה זקוק לעידוד ולכל כוחות הנפש והגוף כדי להתגבר על סבלו, ידע גם מתוך מצבו זה לעודד אחרים ולסייע למטפלים בו, ושוב לרכוש בהתנהגותו אוהבים רבים מספור.
וכך, כשסמוכים אליו כל אוהביו, נפטר אבא אזולאי ביום השבת. יום השבת הוא יום פטירתם של צדיקים; עקיבא היה כזה; צדיק שהלך בינינו כאחד האדם; צדיק שזיכך נפשו בייסורי מחלתו, וביום שכולו טוב. בשבת הקודש נקרא לשוב אל עולם האמת, אל עולם החסד. כך, מתוך העצב, עולה בי מעין חיוך של שמחה, כשמדמה אני, כיצד שמחים דרי מעלה בקבלם את האבא הקדוש למחיצתם; כיצד גאים הם שהאיש רב הפעלים, מורה היושר והאהבה – אתם.
מוקף בבני משפחתו האוהבים והנושאים תפילה נפטר אבא בשלווה. ביום השבת, י״א אלול, תשמ״ד; בבית החולים "שערי צדק״.
האבא והסבא היקר איננו, אך רוחו מפעמת בנו. בכל אחד ואחד מאוהביו נותר משהו ממנו; נותרה פיסת דרך, רעיון, והכול יחד יקיימו מצוות דרכו של היקר.
סבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל עולם ומלואו
דברי אבי כספי
לכתוב על אודות סבא עקיבא; לתאר הסבא בעט דומה, כי אין זו מלאכה קלה; אין בשום עט היכולת לתארו, ולו אף במעט.
אך ראו כמה אומר שמו, בכמה אופנים שונים נקרא הוא: סבא עקיבא – מר אזולאי – עקיבא. כן, היה הוא סבא עקיבא, היה הוא הסבא המתהלך גאה בנכדיו וניניו, השומר ומלכד המשפחה, אף כי לא נהג כדרך הסבים לחלק מתנות ודברי מתיקה לנכדיו. כל אימת שפגשם, ניכרה האהבה העזה והעצומה שרוחשים לו אלה. כשהיה עסוק בטרדות שונות ומשונות והיה רואה אחד מנכדיו, היה מוצא הזמן לחייך, לאמר דבר מה, להינתק אך לרגע קט מענייניו ולשים לבו אל נכדיו, כי בראש ובראשונה, סבא עקיבא היה איש משפחה; המשפחה הייתה במוקד התעניינותו, וכל שעשה היה למענה. גם אם כביכול כוונו מעשיו לעניינים אחרים, הייתה עינו פקוחה תמיד על משפחתו, וניסיונו העשיר בחיים ניווט אותה בדרכה.
״לרדת לסבא״, הביטוי השגור כל כך אצל הנכדים, דרי האזור, לא נאמר מעולם ברוגזה; לא נאמר מעולם בקוצר רוח וכלאחר יד. תמיד נחשבה ההליכה לסבא לכבוד, גם בשעות לחץ של נכדיו ידעו הם לתת אהבה, לדאוג, להתעניין, ועקיבא – בדרכו שלו, בדרכו המיוחדת, ידע לעורר אהבה זו; ידע לעודדה; ויותר מכך – ידע לקבלה, ולא טרח טרחה מלאכותית כלשהי לשם כך; יכולת קבלת האהבה ונתינתה הייתה מעצם טיבו. בכל אירוע חגיגי תפס בשקט הרועם שלו מקום חשוב; היה יושב אצל השולחן בלחיים סמוקות־משהו, קצת מבויש, קצת צנוע, ובשקט, ללא הרמת קול, היה מספר סיפור, שואל, מבדח ונהנה הנאה אמיתית עם משפחתו. הוא היה יותר מסתם סבא וראש משפחה, היה סמל: סמל הגיבוש, הליכוד המשפחתי, סמל הכבוד והאהבה; לא האהבה היומרנית והרועשת, לא רק האהבה שמעצם היותו חלק מהמשפחה, אלא אהבה כנה ועמוקה, אהבה שקטה שיש בה שמחה ואמת. הסבא לא היה המנהיג המשפחתי, שהכול יראים ממנו. נראה היה, שהכול מצטופפים תחת כנפיו, הכול חוסים בצלו כאפרוחים קטנים המתכרבלים תחת נוצות אמם, כחתלתולים המתלכדים ומתאחדים בחסות החתולה הבוגרת, והחום שהעניק הסבא רב היה אף מחומם של אלה. כן, הוא ידע לבשל, להצחיק, לבלות, לטייל. כל כך הרבה סיפורים עליו: סבא עקיבא מארגן בילוי קיץ נהדר בנתניה, כף עם סבא עקיבא בנופש בטבריה, טיול מאורגן ועליז עם סבא. הכול להנאת הנכדים והנינים, שראו, הבינו והעריכו. זוכרני ביקור של כמעט הפתעה, כשבאנו לבקר את פנינה, והוא שהה שם, כבר טרח במטבח והכין ארוחה דשנה בדבקות רבה. ״תאכלו, תאכלו ותיהנו״, אמר, והסתכל בנחת בנכדים ובנינים הנהנים מארוחתו; והוא, בצנעה, בלי לדאוג אף למנת מזון לעצמו.
אך מר אזולאי היה גם האישיות המכובדת בעירייה, במועצה הדתית, הנשיא בעדתו, כי חלקו האחר של הסבא היה נתון במשך זמן רב לפעילותו הציבורית, לא פעילות ציבורית לשם כבוד ורווח, לא לשם שכר, אלא לשם המטרה שמאחורי, לשם האידיאל והחברה. מדי יום היו פונים אליו ידידיו לפשר בחיכוכים שונים, לייעץ, לפתור מחלוקות ולהורות הדרך. לא היה אפשר לטעות בו, הוא היה פעיל בכל מאודו. אך גם בשטח זה – הכבוד, היושר, הרדיפה אחר הצדק והאמת הם שהנחוהו. האישיות הזאת, מר אזולאי, ידע למתוח ביקורת גם על ידידיו, וודאי גם על עצמו. ברדיפה אחר היושר והצדק לא ידע פשרות, לא הסכים להנחות ולהקלות, גם לא בפוליטיקה, והביע זאת בוויכוחים ובהצגת דעותיו. כששכב בבית החולים, ביקרו אותו רבים: ידידים, עמיתים לשעבר ורעי ההווה; הכול ישבו לידו וארשת כבוד על פניהם. גם הרב הראשי ופמלייתו, שטרחו ובאו, נהגו בו כאדם המכובד והנישא מכולם. איש לא העז להפריעו בדבריו. הכול הראו עד כמה רבה הערכתם אליו; לא על מראהו, לא על דיבור חלקלק ומתייפח, לא על מעמד או כוח; כל הכבוד ניתן לו על פשטותו, עממיותו, יחסו הפשוט והכן לכול – הן לנשיאי העם והן לפשוטים שבהם. ועל כן, היה אהוב באמת. הוא היה עקיבא, כך סתם עקיבא, ללא תואר, ללא כינוי רב־רושם, פשוט עקיבא, מלה אחת, שם אחד שהכיל הכול, עולם ומלואו.
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
השימוש ב״ עץ חיים״
אף־על־פי שר״ח גאגין דאג להפיץ את חיבורו בפאס ומחוצה לה , מכל מקום, ממהדורתו הראשונה לא הגיע לידנו אפילו עותק אחד. גם ממהדורתו המוגמרת לא הגיעו לידנו עותקים רבים, וגם אלה רק בהעתקה מאוחרת מהמאה הי״ח ואילך. נראה שהסיבה לכך היא בשימוש המועט שנעשה בספר. בשעה שהוכרעה ההלכה כדעת המתירים, הלכה ונדחקה דעתו של ר׳ חיים עד שנעלמה כליל ממארוקו; היתר הנפיחה הפך דבר ברור מאליו, השווה לכל נפש, כולל תלמידי חכמים ואנשי מעשה. הוכחה לכך תשמש העובדה שדעת ר״ח גאגין ודברי חיבורו ״עץ חיים״ לא מצאנו שהוזכרו על־ידי חכמי מארוקו גם בדורות הבאים, להוציא איזכור אחד בשמו בדבר היתר המסוכנת, אשר הגיע לידנו משם ר׳ שמואל אבן דנאן, ואיזכור נוסף על־ידי ר״ח בן עטר, מחכמי העיר סאלי (נפטר בירושלים בשנת תק״ד, 1744), אשר הזכירו לשבח בחיבורו ״פרי תואר״ וציטט קטעים מהחיבור ״עץ חיים״. לאחר שהאריך להוכיח את איסור הנפיחה הוא כותב:
ואחר שהראנו ה׳ את כל זאת, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה… ראיתי מנהג רע ומר בערי המערב, ארבעה המה נפלאו ממני עיר סלא ועיר פאס ומכנאס וטיטוואן ומחוזיהם, שנופחים כל סרוכה ואוכלים אותה כהיתר גמור. ותפשתי לדעת מוצא דבר הלכה זו, ובעלותי מעירי אל עיר עז לנו עברתי דרך עיר פאס, ושם מצאתי מעין ומוצא הדבר, בא לידי קונטרים אחד ושם ראיתי את הלחש אשר היה על הדבר הזה, כי עמדה מחלוקת גדולה עד לשמים בין רבני ישראל המגורשים מקאשטילייא אשר אנו מבני בניהם. ואשא עיני ואראה והנה אלקים עולים מן האר״ש ארשת שפתיו ברור מללו, הוא הרב הגדול, ים החכמה ומעין הקדושה ומקור היראה, את ה׳ הוא מכבד, הוא המופלא בדורו כמהר״ר חיים גאגין זלה״ה, שחבר קונטרים אחד וקרא לו עץ חיים, ובו כתב המחלוקת הגדולה שעברה לו עם הרבנים שהיו בדורו…
מדברי ר״ח בן עטר למדנו שלשה דברים:
א. מנהג היתר הנפיחה פשט (לפחות) בארבע הערים שבהן הקהילות הגדולות במארוקו. משמע שלא היה קיים בערים אלו למעשה זכר לשיטות המחמירים, גם בין תלמידי חכמים ואנשי מעשה. לכן היה תמה, מה המקור להתפשטות המנהג.
ב. בעירו סאלי לא היה מצוי החיבור ״עץ חיים״ וגם לא היה ידוע על קיומו או על קיום ״פולמוס הנפיחה״, למרות שבתקופה זו היתה סאלי עיר גדולה של חכמים ושל סופרים.
ג. נראה כי מאז דעך ״פולמוס הנפיחה״ לא התעורר שנית. למצער, לא היה ידוע לר״ח על עירעור שקם על היתר הנפיחה מאז הפולמוס ועד ימיו ״.
אילמלא כן, היה מזכיר את קיומו ומסתייע ממנו. ר׳ חיים סיכם את דברי האחרון האוסר ומסיק ״דכל דנהוג איסור בנפיחה לא מצי להתיר לו… וכל עוד דלא חזר למנהגו הראשון הרי הוא מורד בתודה ובדברי חכמים״. גם ר׳ אבנר ישראל הצרפתי, מחכמי פאס (נפטר בתרמ״ד, 1884), מצטט מספר ״עץ חיים את הקטעים ההיסטוריים ״. נראה שהוא התוודע לספר רק דרך ״פרי תואר״, ומציין: ״וקרוב שהוא הקונטריס שכתב מוהר״ח בן עטר כנד שזה [עץ חיים] שבידנו מלא שיבושים וטעיות וחסרונות״. משמע מדבריו שגם בימיו לא היה ספר ״עץ חיים״ ידוע ומפורסם. גם בעולם המחקר לא נעשה שימוש בספר ״עץ חיים״, למרות הפרטים הרבים המצויים בתוכו ״. יוצא מכלל זה הרי״מ טולידאנו, שהעתיק ממנו בספרו ״נר המערב״ את מרבית הקטעים המתארים את ״פולמוס הנפיחה״ 115, וכל החוקרים שבאו אחריו מסתמכים על ציטוטיו.
[1] כמעט כל החוקרים מציינים במפורש את שימושם ב״נר המערב״, בקשר ל״פולמוס הנפיחה״. יוצאת מכלל זה ג׳ גרבר שהקדישה לנושא הפולמוס פרק שלם בחיבורה (הרביעי, עמי 113—120). מתוכנו ומציוני מקורותיה עולה לכאורה שאכן השתמשה המחברת בכתב־יד ״עץ חיים״ הנמצא בבימ״ד לרבנים (שיתואר להלן בתיאורי כתבי־היד, כתב־יד ו). גם אם אכן עיינה בכתב־היד, הרי רוב דבריה בפרק זה לוקים בדמיונם הפורה ובחסר ויתר. להלן מספר דוגמאות : לא הבינה את מהות בדיקת הריאה, נפיחתה והסירכות. ראה שם, בעמי 115, בדבר רגשי עליונות של הספרדים וכן על יחס עוין בו קיבלו התושבים את המגורשים בבואם לפאס ; אין זה נכון, ואין לכך אחיזה במקורות שעליהם מסתמכת גרבר. בעמי 117, הרקע לתחילת הפולמוס, כפי תיאוריה, אינו נכון. בעמי 118, הבנתה ומסקנותיה בדבר הנוהג הקיים בערים אחרות אינן נכונות. בעמי 119, תיאורה על נוכחותם של נכבדים בביה״ד, בניהם יעקב רוזאליס, אין לו בסיס. וכן עובדת מינויו של רוזאליס על־ידי המלך כמתווך בין הצדדים אינה נכונה. הנגיד עמי שם טוב בן אברהם לא נמנה עם המגורשים. כן אין הוכחה שמשפחת רמוך, הנזכרת בענייננו, נמנתה עם המגורשים.
התאסלמות והתנצרות
פרק ב: התאסלמות והתנצרות
התאסלמות
לפי הדין המוסלמי אין לכפות על ד'מים את האסלאם, אבל כפי שהזכרנו, המייחדים כפו על היהודים התאסלמות (ראו חלק א). עם זאת, היתה זו תקופה מוגבלת בלבד. היו גם מתאסלמים שלא חזרו ליהדות, ועם זאת שמרו על מוצאם היהודי. בפאס מצויים עד זמננו מוסלמים המתייחסים לצאצאי יהודים שנאלצו להתאסלם, מהם בעלי שמות משפחה אופייניים ליהודים. אלה בדרך כלל מוסלמים מבוססים ומוכשרים, שנשארו במקצועות שעסקו בהם יהודים, כמו צורפות, ונאלצו ליסד גילדות נפרדות משל מוסלמים מקוריים. בכל הדורות היו במקומות שונים גברים, נשים וילדים יהודים שהתאסלמו, מהם בודדים ומהם קבוצות.
מניעי ההתאסלמות
היו מצבים פוליטיים או אישיים, שבהם הועילה ההתאסלמות: כדי להימנע מתשלום מס גולגולת, במקרה של לחץ כלכלי, אם יהודי הסתבך בחוב למוסלמי, ולא רצה או לא יכול להחזיר את החוב, ההתאסלמות שחררה אותו מהחוב. וכן אם רצה יהודי לעשות קריירה בעמדה שיהודי לא היה יכול להגיע אליה, או בנסיבות של סכסוכים במשפחה או בקהילה. עבריין שנתפס היה יכול להינצל כך ממאסר או ממוות.
במצבים אלה היה יהודי יכול להציל את חייו על ידי התאסלמות: בעת רדיפות והתנפלויות; כשיהודי היה קורבן עלילה שביזה את ׳הנביא׳ או את הדת המוסלמית; כשהיו לו קשרי מין עם מוסלמית, או שרק העלילו עליו זאת; אם שמעו יהודי אומר את השהאדה (העדות, היא ההצהרה באמונת הייחוד ומוחמד שליחו), או אפילו העלילו עליו זאת, הוא היה חייב ליהפך למוסלמי, ולא היתה לו דרך לחזור ליהדות; או אם נכנם למסגד, או למקום קדוש.
יהודים התאסלמו במספרים גדולים בעת רדיפות, ובשנות בצורת, כי רק מאמינים׳ קיבלו בדרך כלל סיוע מהשלטונות ומקופות הווקף. בשנות הבצורת של 1603־1606 התאסלמו כ־2,000 יהודים, וב־1723 התאסלמו כ־1,000 יהודים בפאס בלבד. רבים התאסלמו בזמן שלטונו של יזיד. משיר של הפייטן שלמה חלאווה ממכנאס במחצית השנייה של המאה ה־18, ניתן ללמוד על אשה יהודייה שעסקה בזנות והתאסלמה.
בשנות ה־90 של המאה ה־19 התאסלמו יהודים בלחצו של מושל עריץ במראכש. לעתים נאלץ יהודי אמיד להתאסלם, כי ניסו לסחוט כסף ממנו וממשפחתו. אם הבעל התאסלם, גם אשתו היתה חייבת ללכת בעקבותיו, והיו מקרים שהאשה וילדיה ברחו והתחבאו, כי סירבו להתאסלם.
ילדים יתומים אוסלמו על ידי הממשל; ילדים וילדות נחטפו ואוסלמו. מסופר על נער יהודי שהתאסלם בעקבות קשיים במשפחתו ב־1886, בעיר סלא. הנער הלך לקאדי, זרק כובעו לארץ ואמר את השהאדה, לשמחתו של הקאדי והסובבים אותו. הרבנים הלכו לקונסולים וטענו שהנער הוא מתחת לגיל הבגרות. התברר שהנער נקט צעד זה בגלל אכזריותו של אביו כלפיו.
קשיי ההתקבלות של העיתונות היהודית-הגר הלל
קשיי ההתקבלות של העיתונות היהודית
קבלת הפנים לחלוצי העיתונות היהודית במרוקו לא הייתה קלה, כפי שמעיד יצחק בן יעיש הלוי:
יש מן הבוערים והחכמים בעיניהם, אשר ראו מכתבי הקודמים ב׳׳הצפירה״, והיו מתאוננים לאמר: מי הרשה לזה שהפריז על המדה וכתב תועה על מנהיגי עירנו אשר גבלו ראשונים ויתנם ללעג ולשמצה, וכי הוא יליד פאריז או לונדון? הלא גם הוא יליד הארץ עיפתה [מרוקו] כמונו, וכמה חכמים וגבירים ובעלי דעה בעירנו, ובמה כחו גדול לכתוב כזה׳
״בין אחינו הרחוקים״, הצפירה, כ׳׳ב מנחם אב התרנ״א (1891),גיליון 182, עמי 137.
רתיעתם של נכבדי הקהילה ורבניה מפני העיתונות גברה כאשר נוסדו במרוקו עיתונים מקומיים. חשיפת דפוסי הנהגתם לביקורת ציבורית ושיתוף בני הקהילה בתפקוד מוסדותיה פגעו במעמדם כמנהיגי הקהילה, והתנגדותם באה לביטוי באמצעים ממשיים שנקטו נגד העיתונים ועורכיהם. לדוגמה, הס מנעו מסוחרים יהודים לפרסם את מוצריהם בעיתון, כדי לדחוק אותו למצב של פשיטת רגל. במקרים קיצוניים הם פנו לשלטונות, שהשעו את העיתון או שללו את רישיון עורכו.
על רקע זה יש להבין את צעדיו של יחיא זגורי, ראש קהילת קזבלנקה, נגד אור המערב. העימות החל כאשר עורך העיתון תקף אותו על שלא קיים בחירות דמוקרטיות לוועד הקהילה (כמתחייב מן הפקודה של שנת 1918). במקום להתמודד עם הביקורת באופן ענייני בחר זגורי להשתיקה. כיוון שהכיר את רגישות השלטונות כלפי פעילות ציונית, שנחשבה פעילות פוליטית לא־חוקית, העביר לשלטונות מידע על הפעילות הציונית של עורכי העיתון, דבר שהוביל להטרדות המשטרה ובסופו של דבר לסגירת העיתון.
עם התבססות השלטון הצרפתי לאחר מלחמת העולם הראשונה בשלו התנאים להתפתחות עיתונות כללית במרוקו. הטכנולוגיה והתקשורת סיפקו ערוצי מידע ואמצעים להדפסת עיתון ולהפצתו; צמחו מעמד עירוני בעל תרבות קריאה ויכולת כספית להיות מנוי על העיתון, ולשמש לקוח פוטנציאלי לפרסומות שהיוו מקור מימון חשוב לעיתונות, ומעמד משכיל ובעל תודעה ציבורית, שהיה בכוחו לשנות את גורלו ואת גורל קבוצת ההתייחסות שאליה השתייך. כך הפכה העיתונות למרכיב קבוע בנוף המשכילי של מרוקו. בשנות העשרים של המאה העשרים החלה לצאת לאור עיתונות כללית בשפה הצרפתית, שפנתה לשכבה של מקומיים ואירופים ששירתו את השלטון הקולוניאלי, כגון Le Petit 1920 ,Marocain (המרוקאי הקטן) 1922 ;La Vie Economique (חיי הכלכלה). עיתונות זו נהנתה מזכויות היתר של אנשי המגזר הקולוניאלי במרוקו, והצליחה לשרוד כל עוד לא מתחה ביקורת נוקבת מדי על השלטון. לקראת שנות השלושים התרבו העיתונים בשפה הערבית הספרותית (אלחיאת [החיים] 1933; אלמגרג [המערב] 1937, ועוד). הם נוסדו על רקע התגברות המודעות הפוליטית של האוכלוסייה המוסלמית המקומית, ובעידוד מפלגות פוליטיות שהחלו לקרום עור וגידים. בעבור חוקרים רבים מסמלים עיתונים אלה את ראשית ההתעוררות הלאומית במרוקו, שהחלה במחשבה על תיקונים חברתיים, ומאוחר יותר התפתחה למאבק נחוש ומתמשך בשלטון הקולוניאלי. מאחר שעיתונות זו הייתה בעלת אופי חברתי, פוליטי ומחאתי, היא סבלה מנחת זרועו של השלטון חדשות לבקרים, ובמקרים רבים שרדה זמן קצר בלבד.
התפתחותה של העיתונות הכללית במרוקו הקרינה על החברה היהודית, ושימשה דגם להשראה ולאתגר כאחד. מתמערבים יהודים ביקשו לייסד במה פומבית משלהם, אם כדי לחקות את העיתונים הכלליים ואם כדי להגיב על הנימות האנטי־יהודיות, האנטישמיות והאנטי־ציוניות, שהופיעו באחדים מהם. ואמנם, כתשעים אחוז מהעיתונים היהודיים יצאו לאור בתקופה הקולוניאלית.
מטרתם של העיתונים היהודיים הייתה להפיץ רעיונות חדשים ולטפח שיח ציבורי בין יהודי מרוקו לבין עצמם, בינם לבין הפזורה היהודית, ובינם לבין סביבתם הלא־יהודית (החברה והשלטון הצרפתי, מחד גיסא, והחברה המשכילית והשלטון המרוקאי המקומי, מאידך גיסא). ״העתיד המצויר״, אחד העיתונים היהודיים המרכזיים בקזבלנקה, הגדיר את תכניתו ברוח דומה במאמר מן ה־22 ביולי 1926:
כדי להצדיק את זכות הקיום של עיתוננו אין צורך בהסברים ארוכים. כאשר הקמנו את ״ל׳אווניר אילוסטרה״ הייתה שאיפתנו העיקרית למלא חסר, שהשלכותיו המצערות ידועות לנו זה זמן רב, בכך שנעניק ליהדות מרוקו וצפון אפריקה במה חופשית ובלתי תלויה: טורי העיתון שלנו יהיו פתוחים לכל הדעות ללא כל הגבלה. […] בבית זה, יהודי ביסודו, ננקוט עמדה בלתי משוחדת, ברוח של פיוס, וללא משוא־פנים. נהיה נושאי דברם של כל הרעיונות הנאורים. עיתוננו – בהיותו גוף על־מפלגתי – ידע להגן או להאשים, אם הנסיבות יצריכו זאת, וייאמץ שפה שקולה, אך תקיפה […] עידן חדש עומד בפתח, עידן של עבודה משותפת להגדלת תפארתה ושגשוגה של ארץ זו, במשימה הזאת תשתתף יהדות מרוקו. […] אנו נקדיש תשומת לב לכל מה שנוגע, במידה מרובה או מועטה לחיי עמנו ולאוכלוסייה שבקרבה הוא חי, הן בצפון אפריקה והן בעולם כולו.
תקופת השיא של העיתונות היהודית החלה לאחר מלחמת העולם הראשונה. למרות הדמיון במטרותיהם הכלליות נבדלו העיתונים מבחינה אידאולוגית וחברתית, בהשפעת המאבק האידאולוגי שהתרחש בעולם היהודי וחדר למרכזים העירוניים במרוקו. שתי אידאולוגיות עיקריות היכו שורשים: האחת ביקשה לפתור את בעיית היהודים במישור הפרטי, בדרך האמנציפציה, והשנייה ביקשה לפתור אותה במישור הקיבוצי, בדרך הלאומית. שתי האידאולוגיות האלה צמחו בנסיבות אירופיות, ולפיכך תפקיד העיתון היהודי המקומי היה לא רק לייבא אותן ולהפיצן בקרב הציבור המשכיל, אלא גם להתאים את תוכניהן לצרכיו של חוג המשכילים העירוניים במרוקו, ולתרגם את מושגיהן להקשר התרבותי הייחודי שבתוכו צמח ופעל. תהליך זה התרחש על רקע מאבקים בחברה המרוקאית, חריפים לא פחות, בין הכוחות המסורתיים לבין הכוחות הפרו־צרפתיים, ובין אלה לבין הכוחות הלאומיים החילוניים.
עליית הנוער ותנועת ש.נטר-יוסף שרביט
עם תום מלחמת העולם השנייה החלה מחלקת הנוער והחלוץ בסוכנות היהודית לפרסם כתבי עת בשפה הצרפתית, " רביבים " ו Visages d'Israel , שזכו להצלחה רבה בקרב הנוער היהודי בצפון אפריקה, בעיקר בשל כמה מדורים המתייחסים ליהדות ולארץ ישראל.
במרוקו נוצרו יחסי גומלין משמעותיים בין הציונות הדתית מבית מדרשה הארץ ישראלי לבין ארגוני הנוער הגדולים במרוקו – " שרל נטר " שכללה את " חובבי השפה ", הצופים היהודיים, D.E.J.J " והיחידות העממיות ". יחסי הגומלין אלה התחזקו הודות למסורותיהם ולדתיותם של קברניטי " שרל נטר " והארגונים הכפופים לה, ובמיוחד בדמותם של אלפונסו צבע ודניאל לוי, מצד אחד, ופתיחותם לציונות ולהגשמה החלוצית, מן הצד השני. הצטרפותם של כוחות ציוניים דתיים מארץ ישראל, בדמותם של עקיבא קשת מהמחלקה התורנית, שמעון המל – ממנהגי הצופים היהודיים בצרפת, בעל השפעה בארגון הצופים במרוקו ואיש הקיבוץ הדתי, ואשר אוחיון – חניך הצופים במרוקו, איש " הפועל המזרחי " והקיבוץ הדתי – רק חיזקה את יחסי הגומלין שבין הציונות השתית הארץ ישראלית לבין " שרל נטר " ואת התשתית למשנה החינוכית הציונית דתית.
עקיבא קשת, שמעון המל – " שאמו " – ואלפונסו צבע היו שותפים לא רק לפעולה החינוכית בארגוני הנוער אלא גם להערכת בעייתו של הנוער המרוקאי ולפתרונה. הם סברו כי לנוער זה, הנתון לתמורות בעידן הקולוניאלי, אורבת סכנת חילון ואיבוד הזהות העצמית. לדידם, תנועות הנוער הציוניות מזיקות לו בגלל חילוניותן ומפלגתיותן. לפיכך סברו כי יש להנחיל את ערכי הציונות הדתית ללא פוליטיזציה ; יש להתחיל את החינוך היהודי והציוני דתי מבראשית, לבנות נדבך אחר נדבך ביסודיות ובשיטתיות. הלמידה " האפורה " היום יומית היא הדרך הנכונה ויש לנקוט בה מגן הילדים דרך בית צהספר, הישיבות וארגוני הנוער ; ולבסוף, אין צורך ב " ייבוא " של מגרות חינוכיות מחוץ למרוקו, אלא יש לפעול במגרות הקיימות השונות – בתי ספר, " חדרים ", ישיבות, בתי כנסת וארגוני נוער צופיים – בתוכן צריך לפעול ומתוכן יש לכוון.
אלטון ויטאליס, ממחנכי כל ישראל חברים והצופים, מציג אותו כאדם שהתגייס כל כולו לטובת הנוער היהודי בקזבלנקה ובכך הגשים את ייעודו. ויקטור אביטבול שם את לבו במיוחד לחוליות החלשות והנחשלות של החברה היהודית בקזבלנקה. " ידידותו, חיבתו לכול, פשטותו, מצב הרוח הנינוח שלו, חיוכו וחוש ההומור שלו, כבשו קטון וגדול…ויקטור יקירי, ממקום מנוחתך, אתה מן הסתם דואג לעבודה החינוכית שעוד נותר לעשות. אל דאגה, תנוח על משכבך בשלום. הלפיד שאתה ושכמותך, בעלי לב, מסרתם למאות בני נוער, לא יכבה לאור דוגמתך האישית. לא יכולנו לנצח את מותך אבל ננצח את השכחה וזכרך לא ימוש ".
אלברט לוי הספידו בשם " שרל נטר ". הוא ציין והדגיש מכי כבר בגיל צעיר, גיל 15, החל את פעילותו החברתית באלמוניות מעוררת התפעלות. כמו כן הוא הבליט את אישיותו המשומרת מצוות, השומרת מכל משמר על מורשת אבות.
גם אלי אוחיון הספידו בשם " שרל נטר ". אוחיון הדגיש את הליכתו המהירה שהפכה לאגדה בתנועת " שרל נטר " : " לאן אתה רץ, שאלוהו חברים. " אני רוצה להגיע בזמן לפעילות, היה משיב. לא, לא, הוא אף פעם לא הגיע בזמן אלא הקדים את כולם, לוודא שהכול כשורה והכול מוכן כדבעי….היה מונע מאנרגיה בלתי נדלית. יכול הוא לגדולים ממנו בכוח שכנועו שנבע מרכותו ומדוגמתו האישית.
" הוא ניחן בכוח הפיוס. ידע למצוא את המילים הנכונות לבל ייפגש איש מדבריו. מאחרי רכותו וגמישות הרוח שלו, הסתתרה נחישות, היה כסלע אל מול חוסר הסדר והמשמעת או חוסר האיזון הפנימי והחיצוני שבתנועה – וכל זאת מתוך טוב עצום – שנועד לרכך את מסריו. הוא נמנה ללא ספק על העילית שבחבורה, הניחן בטוהר בלתי רגיל….לא פעם ייצג את " שרל נטר " בפני מוסדות ואינסטנציות שונות, בחן רב ושכל ישר, תוך שמירה על האינטרסים של התנועה, למרות גילו הצעיר ואולי דווקא משום כך.
לא נפטר אדם פרטי כי אם הבטחה ותקווה שנגוזו עמו ". כמה נאה וכמה יאה לסיים את פרק ההתמודדות החינוכית של " שרל נטר " בדמות מופת זו, בתלמיד אחד מיני רבים שהעמידה תנועת " שרל נטר ".
מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים (ערבית יהודית) ותרגום עברי
מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים (ערבית יהודית)
1
חוכי ען אלסייד מימון אבו אלרב משה בר מימון ע״ה אן כאן ענדו תסעת אוולאד מן מרא ואחדה וכולהום תלמידי חכמים עוט'אם. פי לילה מן דאת אללייאלי אלרב מימון נאיים גאלו אלסייד אליאו הנביא ז״ל פי אלמנאם וקאל להו קום רוח פי אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בבנת פלאן אלפלאני. פי קאם מן אלנום מצרוע. פי קאלת להו אל רוביסה מאלך. קאל להא יא רוביסא גאלי אלסייד אליאו ז״ל פי אלמנאם וקאל לי נקום נסאפר בלד אלפלאנייה נתזווג בבנת פלאן. קאלת להו אנעיס יא סיידי לם תפכר פי שאן דאלך לאן אלפסוק קאל חלומות שוא ידברו.
פי נעס תאני גאלו איצה אלסייד אליאו ז״ל וקאל להו קום רוח בלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם תאני מצרוע. חכא איצה לגמא(ע)תו. פי קאלת להו גמאעתו מתל מא קאלת להו אוול. פי נעס תאלת כטרא גאלו איצה אלסייד אליאו הנביא ז״ל וקאל להו קום רוח אלבלד אלפלאנייה ואתזווג בנת פלאן. פי קאם אלרב מימון מצרוע תאלת כטרא ואחכא לגמאעתו באלדי חוצול להו תאלת כטרא. פי אלחין קאלת להו אל רוביסא בחיס אן גאלך אלסייד אליאו תלת כטראת לם תכאלף קום צלי וכוד שוויית זוואדה ואתווגה אתזווג אל בנת חוכם מא ערפך אלסייד אליאו ז״ל. פי חין מא צבח אלנהאר קאם צלא וערף אוולאדו באלדי חוצול להו בל מנמאת פי קאלו להו עשה והצלח. פי אכד אלרב מעו שוויית זוואדה ואתווגה לל בלד אלדי פיהא אלבנת פי טלע ללבלד וסאל עלא אל יאודי אבו אלבנת פי קאלו להו יא סיידנא למאדא תסאל עלא האדא אלרוגול לאן האדא אל רוגול רשע וליש תסאל עליה. פיקאל להום באמר לאזם. פי פרגו להו אלראגל בייאע לחם פי דכאנו. קעד קוצאדו לחין מא פרג׳ אללחם. אתקדם עליה אלרב מימון וקאל להו שלום עליכם פי קאל להו לם נעלם איש בתקול איש תריד מני פי קאל להו נריד מנך בנתך פלאנה נתזווגהא. פי קאל להו תריד תאכודהא ערייאנה פי קאל להו אל רב מימון טייב. פי ארסל אל ראגל חצר אלבנת וקאל להא יא בנת אקלעי אל חוואייג אלדי עליכי. פי קלעית אלבנת תייאבהא ואל רב מימון קלע פרגייתו אלדי עליה וג׳טאהא וקדסהא ואכדהא ואראח לבלדו עמל שבעה ברכות ודכל עליהא. מן לילתהא קמת חבלית לחין אן מצו אל תסעת אושהור וצעית ג׳ולאם מתל מא נזל נוור ועמלו להו מילה וסמאה משה.
מחזור סיפורים על הרמב״ם ממצרים
(תרגום עברי) 1. לידת הרמב״ם
סופר על האדון מימון, אבי הרב משה בן מימון עליו השלום, שהיו לו תשעה ילדים מאישה אחת, וכולם תלמידי חכמים גדולים. באחד הלילות היה הרב מימון ישן, ובא אליו האדון אליהו הנביא ז״ל בחלום ואמר לו: קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני אלמוני! והתעורר מהחלום מבוהל. אמרה לו הרבנית: מה לך? אמר לה: רבנית, בא אליי האדון אליהו ז״ל בחלום ואמר לי שאסע לעיר פלונית ואשא לאישה את בת פלוני. אמרה לו: שכב, אדוני, בל תהרהר בדבר ההוא, כי הפסוק אמר: ״חלומות שוא ידברו״.
נרדם שנית, ובא אליו שוב האדון אליהו ו״ל ואמר לו: ״קום לך לעיר פלונית והתחתן בבת פלוני״. התעורר שנית מבוהל. סיפר גם לאשתו, ואמרה לו כמו שאמרה לו בראשונה.
נרדם פעם שלישית, ובא אליו שוב האדון אליהו הנביא ז״ל ואמר לו: קום לך למקום פלוני והתחתן עם בת פלוני. התעורר הרב מימון מבוהל פעם שלישית, וסיפר לאשתו מה שאירע לו בפעם השלישית. אז אמרה לו הרבנית בקול: אם בא אליך האדון אליהו שלוש פעמים, אל תסרב! קום התפלל וקח מעט צידה ושים פניך לשם והתחתן עם הנערה כפי שהודיעך האדון אליהו ז״ל. בבוקר קם והתפלל, והודיע לבניו מה שאירע לו בחלומות. אמרו לו: עשה והצלח.
לקח הרב מעט צידה ושם פניו למקום אשר בו הנערה. עלה למקום, ושאל על היהודי אבי הנערה. אמרו לו: אדוננו, למה תשאל על האיש הזה? כי האיש הזה רשע, ולמה תשאל עליו? אמר להם: בעניין הכרחי. הראו לו את האיש, שהיה מוכר בשר בחנותו. ישב מולו עד שנגמר הבשר. פנה לעברו הרב מימון ואמר לו: שלום עליכם! אמר לו: איני מבין מה אתה אומר, מה אתה רוצה ממני? אמר לו: אני רוצה ממך את בתך פלונית כדי להתחתן עמה. אמר לו: אתה רוצה לקחתה עירומה. אמר לו הרב מימון: טוב. שלח האיש והביא את הנערה ואמר לה: נערה, פשטי את השמלות אשר עלייך. פשטה הנערה את בגדיה, והרב מימון פשט את אדרתו אשר עליו וכיסה אותה וקידשה ולקחה והלך למקומו. עשה שבע ברכות והתייחד עמה ובאותו לילה הרתה. כשעברו תשעה חודשים ילדה בן. באותה שעה שנולד נגה עליו אור, עשו לו ברית מילה, וקרא (אביו) את שמו משה.
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי
כיצד הגיעו הבתים והקרקעות לרשות הקהילה? נראה שהיו שלוש דרכים:
א. הקדש על ידי הבעלים, בין מחיים בין לאחר פטירתו על פי צוואתו. כך עולה מן התקנה השנייה דלעיל, וכן מקיצור התקנות לר׳ רפאל בירדוגו ומקיצור התקנות לר׳ רפאל משה אלבאז. עוד למדים אנו משאלה שהופנתה לר׳ יוסף אלמאליח (רבאט, 1832-1750), כי שכיב מרע ציווה כי מחצית מכל רכושו תינתן לאדם אחד שאינו מיורשיו ואילו מן המחצית השנייה יעשו לו תכריכים וספר תורה לזכרו והשאר להקדש.
ב. עזבון בעלים שלא נמצאו להם יורשים, כלשון תשובת חכמי סאלי לר׳ חביב טולידאנו השני (נפטר במרחשון תע״ו/1715), שהיה דיין במכנאס: ״יש להם מנהג ותקנה באותה העיר שכל קרקע שלא ימצאו לה בעלים או יורשים תופסים אותה גזברי העיר לזכות עניי העיר״. במקרה זה היה נחוץ שהדבר ייעשה שלא בידיעת השלטונות המוסלמיים או על ידי השתקתם באמצעות שוחד, לפי שעל פי חוקי האסלאם רכוש כזה עובר לרשות אוצר השלטון.
ג. הפקעה על ידי הקהילה כעונש על פגייה לערכאות של גויים. דבר זה כמובן מפתיע ביותר, אבל מצעו תקנה אחת בעניין זה מקהילת מכנאס, שנת תקכ״ט (סוף 1768):
ביען שכבר הסכמנו ותיקננו בחשון של שנה זו, ששום אדם מישראל ממחנה קדוש זה מכנאסה יע״א, די יכון [שיהיה] אלם ולא ציית לדינא, וילך א<ל> ע<רכאות> ש<ל> ג<וים> או אצל בעלי השררה, שהוא מובדל מע<דת> יש<ראל>, וממונו הפקר בכח הפקר בית דין לעניי עירנו […] ובכן אחר שעברו האנשים הנז' ופרצו גדר התקנה הנז',
" גזרנו אומר בל ימוט ע<ולם> וע<ר> שמע<תה> ו<עד> ע<ולם>/ ממונם וקרקעותיהם הם הפקה בכח ב<ית> ד<ין> יפה, והרשות נתונה ביד בני קהלינו להפסידם בכ<ל> מ<יני> הפסד, ויש להן רשו<ת> ג<מור> למכור ולמשכן קרקעותיהם, וליטול כל אשר להם, ולייסרם בכ<ל> מ<יני> יסורין, עד שיחזרו בתשו<בה> שלימה.
הערת המחבר : אבן צור תרס״ג, סי׳ נג, דף לב ע״א (מכנאם). אלבוים תשל״ב, עמי 81, הערה 259 מביא לשון זו ומייחסה שלא כדין לתקנת העיר סאלי. ולא דק בדברים, שכן אמנם החבמים החתומים על התשובה היו מקהילת סאלי, אך תשובתם נשלחה לר׳ חביב טולידאנו שהיה דיין במכנאס והוא פנה אליהם בעניין, ככל הנראה משום שהכירם מעת ששהה בסאלי פרק זמן מסוים. ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף לב, עמי א־ב. עוד לעניין קרקע חסרת יורשים שעברה לרשות גזברי העניים ראה אלבאז תרס״א, חו״מ, סי׳ י(צפרו).
בפאס הקפידו ביותר לשמור את התקנה שלא למכור את קרקעות העניים. כך בתקנה משנת ת״ס (1700) הסכים בית הדין של הקהילה אך למשכן ״לקצת יחידי סגולה״ חלק מקרקעות העניים למשך שנה אחת בלבד על מנת לממן את המסים הגבוהים לשלטונות, שרוב הציבור לא יכלו לעמוד בהם. וכן בצפרו הייתה תקנה שאסרה על מכירת קרקעות ביים. לעומת כן בתקנה ממכנאס מיום ה באייר תקכ״ח (1768) הותר הדבר, בהסכמת בית הדין ויחידי הקהילה, כדי להקל על עומס המסים:
יען כי רבו כמו רבו משאלות לב שכנינו וגבר כמו נחשול של ים על בני קהלינו י<שמרם> צ<ורם>, וכשל כח הסבל מלסבול עול המסים, אי לזאת נתקבצו הקהל י״ץ ונועדו יחדו למכור החנויות הידו<עות> לכללות הקהל, להקל מעליהם מעט ולמלט נפשם מיד שואל ״משא מלך ושרים״. ובכן הסכמנו אנחנו ב<ית> ד<ין> החתומים על מכירת החנויות […].
גם אנחנו יחידי ק״ק מכנאס יע<זרם> א<ל> מסכימים על מכר החנויות.