מוחמד החמישי


יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

חוקת הד׳ימייהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

בחוקה זו כונסו החוקים שבאו לקבוע את מעמדם של המיעוטים הדתיים המאמינים באל אחד, למעשה היהודים והנוצרים, בארצות האיסלאם. מקורה נעוץ בקוראן עצמו. המחשבה המדינית המוסלמית מבדילה בין המאמינים למי שמסרבים להכיר בנביא מוחמר כשליחו האחרון של אלוהים. הגם שבאיסלאם אין המלכות מקצה מקום לעוברי־גילולים, שאותם יש לאסלם או לשחוט בלי רחמים, הרי אנשי־הספר, בני ״עם־הכתב״, יהודים ונוצרים, המחזיקים בחלק מן האמת שנגלתה ממרום, רשאים לשמור ולקיים את דתם ובלבד שיכבדו אי־אלו חובות. לפי המסורת היה אבי החוקה הזאת הכליף עומר, יורשו של הנביא, ומכאן שמה השני, ״חוזה עומר״.

הדברים אמורים אפוא בחוזה המארגן את הזכויות והחובות של שני הצדדים, הסולטן מזה והד׳ימים מזה. בעיקרו של דבר הוא קובע כי על הסולטן להבטיח ליהודים – שהרי בהם הכתוב מדבר כאן – את ההגנה על חייהם ורכושם בתנאי שיכירו בעליונותו של האיסלאם וישלמו את מס־הכניעה, הקרוי ג׳זיה. חוקת הד׳ימי, שכונסה במאה הי״א על ידי איש־ההלכה אל־מווארדי, כוללת תריסר כללים אשר ששת הראשונים בהם הם הקשים ביותר, לפי שהעובר עליהם דינו מוות ורכושו יוחרם.

שורה ראשונה זו של חובות מכוונת להגן על הדת המוסלמית מפני עשיית־נפשות ומפני לעג וקלס. ואלה הם ששת האיסורים: אסור ללעוג לקוראן או לזייפו, לדבר בלשון גנאי או עלבון על הנביא או על האיסלאם, לקיים יחסי אישות עם מוסלמית, לנסות להעביר מוסלמי על דתו, לתת סיוע לשאינם־מוסלמים הנלחמים נגד המאמינים, ולשאת נשק.

עבירה על ששת הכללים האחרים חמורה פחות ביחס, ואינה גוררת אחריה אלא עונשים ותשלומי־פיצויים שונים. מטרת שורה שנייה זו של חובות היא לגונן על המאמינים מפני השפעות מזיקות ולתת בסיס חוקי לנחיתותם של הד׳ימים. מדובר אפוא בחובה לשלם את מס־הכניעה, ללבוש לבוש מיוחד, לבנות אתרי־פולחן או אתרי־מגורים שלא יעלו בגובהם על אלה של השכנים המוסלמים, לא לעבוד את הדת ולא לשתות משקה חריף בפומבי, לקבור את המתים בלי להשמיע קינות או תפילות, ולבסוף – לא להחזיק בבהמות־רכיבה אצילות דוגמת סוס ולא לרכוב עליהן.

מכלול זה של איסורים וחובות בא על גמולו באוטונומיה קהילתית שלמה בתחומי הדת והשיפוט. דומה כי היהודים לא הרבו כלל להתלונן על תחוקה זו, שאם גם משפילה היתה בלי ספק הרי גם הבטיחה להם חופש־דת והגנה על הנפש והרכוש. מאז חורבן הבית והגלות הפך הציות לרשויות החוקיות של ארצות־מושבם להיות להם כעין טבע שני. וכי אין התלמוד הופך ציות זה לחובה דתית כשהוא קובע כי ״דינא דמלכותא דינא״י

אם נבוא להוציא כיום משפט על מעמד הד׳ימי יהיה בזה משום אנכרוניזם היסטורי גמור. היה זה המעמד האפשרי היחיד בחברה מוסלמית של ימי־הביניים, שלא היה בה קיום למושג של אזרח, ממש כמו באירופה של אותה תקופה.

היהודים מצדם מצאו כי במעמד זה, שגונן עליהם מפני הארור שבפיתויים – ההתבוללות – תוך שהבטיח להם שילוב בכלכלה, התערות בחברה, ובמידת־מה סימביוזה תרבותית, יוצא הפסדם בשכרם. רק פעילות אחת נאסרה עליהם: הפוליטיקה. אך ככל הידוע לנו, דומה כי איסור זה לא ציער אותם יתר על המידה. סוף דבר, ההשפלות הכרוכות במעמד הזה – שבראש־וראשונה נועדו לארגן את ההפרדה בין שתי הדתות – נתנו אותותיהן בחומרה גוברת או פוחתת לפי חליפות העתים, אופיים של הסולטנים או הלכי־הרוח של המח׳זן. כדי שניטיב להבין את המצב הזה, ראוי לנו לבחון מקרוב יותר את תולדות היהודים תחת שלטון העלאווים לאחר שנסקור בקצרה מה שאירע תחת שלטונן של השושלות הקודמות.

יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5

 

לאחר אי־אלו תהפוכות חזר הווטאסי מוחמד אל־שייך (1472- 1505) ונטל את רסן השלטון לידו, וזאת הפעם הקים שושלת של ממש, יהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5ולאורך־ימים־ושנים, הגם שלא כל הארץ כולה קיבלה עליה את עולה. בימי מלכותו נפל דבר בעל משמעות כבירה בתולדות היהודים: גירושם מספרד ב־1492. מוחמד אל־שייך פתח את דלתות ממלכתו לרווחה למגורשים, אלה הגולים החדשים. הללו התרכזו תחילה בפאס אך עד־מהרה התפשטו בכל הערים הגדולות, ובכל מקום נטלו לידיהם את הנהגתן הרוחנית והגשמית של קהילות היהודים, שאכן זכו אז לתחייה של ממש. עם זאת, מוגבלת היתה משמעותו של חידוש־עלומים זה שהרי התרחש בכלי סגור. הפורענות של 1492 בודדה לאורך־ימים את מארוקו, כמו גם את יהודיה. או־אז נפתחה תקופה ארוכה של שקיעה, שהרחיקה את יהודי מארוקו מזרמי המחשבה הכלליים שהפרו את אירופה, ובתוך כך נעתק מרכז־הכובד של הסחר הבינלאומי סופית מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי.

החדשים שמקרוב באו העמידו את כשרונותיהם הכלכליים והדיפלומטיים לשירותם של מלכי השושלת החדשה של הסעדיים. אותם סעדיים, שעלו לשלטון כדי לנהל את מלחמת־הקודש נגד הספרדים והפורטוגזים שקנו להם אחיזה בתחנות־הסחר על חופי מארוקו, שאפו עם זאת לפתח את יחסיה המסחריים של מארוקו עם אירופה, ובפרט עם הולנד דווקא. בכך היו המתווכים העיקריים סוחרים יהודים. שהמפורסמים שבהם השתייכו למשפחת פלאץ מראקש, שב־1557 היתה לבירת הממלכה תחת שלטון הסעדיים, היתה העיר המארוקאית השנייה, אחרי פאס, שקם בה מלאח.

ב־1578 התחולל עוד מאורע בעל חשיבות מכרעת בתולדות מארוקו ויהודיה, קרוב למאה שנה אחרי גירוש ספרד משנת 1492 : הקרב המכונה ״קרב שלושת המלכים״. נצחונו של הסולטן מאולאי עבד אל־מאלך על דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, הקיץ את הקץ על משאת־נפשו המופרכת של מלך פורטוגל, שחלם לכבוש את מארוקו ולכוף עליה את הנצרות כמו גם להגיר לפי חרב כל אותם יהודים שיסרבו להיטבל לנצרות. מתוך הכרת־טובה קבעו היהודים יום אחד של הודיה בשנה, הוא ״פורים של הנוצרים״, כדי לציין את נצחונו זה של האיסלאם על הנצרות. המוסלמים דווקא המתינו חמש־מאות שנה, עד לבואו של המנהיג הלאומני עלאל אל־פסי, כדי לציין אותו חגיגית בשם ״קרב אואד אל־מח׳אזין״.

אולם לא ארכו הימים ואחרי הנצחון המזהיר הזה התהפכה הקערה על פיה. הפורטוגלים והספרדים אמנם הובסו, ובתוך כך נבלמה גם התפשטותם של העותומנים – ודבר זה תרם להגברת בידודם של מארוקו ויהודיה – זאת הפעם, מן המזרח התורכי־הערבי. או־אז באה על הארץ תקופה של התנוונות שעתידה היתה להימשך עד לעליית השושלת העלאווית. עם זאת לא פסקו השליטים הסעדיים האחרונים מלהזדקק לשירותם של דיפלומטים וסוחרים יהודים.

מן המרניים עד הסעדיים, לרבות בני־וטאס, מסתמן והולך בהדרגה קלסתר־פניהן של הקהילות היהודיות: היהודים מעורים היטב בסביבתם, וחייהם טובים לא יותר ולא פחות מחיי שאר המארוקאים. מיעוט מתוכם, הדיפלומטימ־הסוחרים, המציאו את התפקיד הכלכלי שאותו הוסיפו למלא בימי שושלת העלאווים תפקידם של מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם וגורמים הכרחיים במחזור הנכסים והכסף בחברה מפוררת המנותקת מן העולם החיצון. ניטל אפוא על היהודים להבטיח אותו מזער של חילופי־סחורות שהוא הכרח שאי־אפשר בלעדיו בחברות מן הטיפוס הפיאודלי.

במאות הט״ו והט״ז, בין מבצרי הפוטוגלים והספרדים מכאן ובין המח׳זן מכאן, תפסו הסוחרים־הדיפלומטים היהודים את מקומם כאנשי־ביניים. המפורסם שבהם, שמואל פלאץ׳, הוא שנשא־ונתן ב־1610 על חוזה ראשון של שלום וסחר בין מארוקו לבין ארץ נוצרית כלשהי(היתה זו הולנד דווקא), ולמעשה שימש כמעט שר־החוץ. יהודים אחרים תפסו להם מונופול על סחר־החוץ עם צרפת, אנגליה והולנד בימי מאולאי אסמאעיל, בךזמנו של לואי הי״ד, אנשים ממשפחות מימרן, בךעטר וטולידאנו, ואגב כך מילאו מאחורי הקלעים תפקיד של יועצים במדיניות־החוץ.

בין צלב קרס לסהרה-רוברט סטלוף

בין צלב קרס

מכלול הסיפורים הללו על ערבים שעזרו ליהודים מלמד שאפילו מצוקות המלחמה לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. בזמן אחר, במקום אחר, רבים מהמעשים המתוארים לא היו ראויים לציון. אבל בגלל זמן התרחשותם ומקום התרחשותם של הסיפורים האלה, הם באמת יחידים במינם.

עד כה, רוב הערבים שאת סיפוריהם סיפרתי – שומרי המחנות, אסירים־עמיתים ומטיפי המסגדים שנזכרו לעיל – היו בני־בלי־שם. רק דרך הזיכרון של אותם יהודים שנהנו מטוב־לבם יש לאל ידינו לספר על פועלם. ערבים אלה לא זכו מעולם להכרה פומבית על שפתחו את לבם ליהודים הנרדפים. אבל לא כולם אלמונים. תודות לעדויות, לארכיונים, לספרי זיכרונות ולפעמים ליד המקרה נתגלגלה לידינו הזכות לדעת את שמותיהם של כמה ערבים שעזרו להציל יהודים ממצוקה, מחבלה ואולי ממוות.

הנודע מכולם הוא סולטן מרוקו מוחמר החמישי, בנו השלישי של הסולטן מולאי ייסוף, חוטר למשפחה העלווית שמשלה במרוקו מאז 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, יליד 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע־עשרה בלבד. הם חשבו שהנסיך הצעיר יהיה לקוח צייתן בהרפתקה הקולוניאלית שלהם, אבל לא יצאו ימים רבים ומוחמד החמישי – שבמלחמה נקרא מוחמד בן-יוסוף – הראה ניצוצות של עצמאות. אדרבה, תמיכתו בעניין הלאומי נעשתה ברבות הימים למטרד לצרפתים עד כדי כך שהוא הוגלה בתחילת שנות החמישים לקורסיקה ואחר כך למדגסקר. אבל טקטיקת היד החזקה של הצרפתים הצליחה רק להלהיט את הרגשות הלאומניים. בנובמבר 1955, החליטו הצרפתים לשנות כיוון והחזירו את מוחמד החמישי למרוקו, ושם התקבל כגיבור. בפברואר 1956, בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, זכתה מרוקו בעצמאות מלאה. שנה לאחר מכן הוא נטל לעצמו את התואר מלך ונשא אותו עד מותו, ב־1961.

לדידו של מוחמר החמישי, היתה מלחמת העולם השנייה תקופה מסוכנת במיוחד. כריבון־לכאורה של מדינת חסות צרפתית, הוא מלך אך לא משל. חיילים צרפתים שלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון, והנציב העליון של צרפת הציג לסולטן המלצות שהיו פקודות לכל דבר, למעט שמן. אף על פי כן, הוא לא היה חסר־כוח לחלוטין. הצרפתים ייחסו חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטן הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי כל העדויות, מוחמד החמישי לא היה שותף לרגשות הפרו־גרמניים שהיו נפוצים בקרב האליטות הערביות של אותה תקופה. הוא זועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו האנטי־יהודיים על נימוקים גזעניים(כמה דם יהודי זרם בעורקיו של אדם) ולא על נימוקים דתיים (אם האדם הגדיר את עצמו כיהודי, נוצרי או מוסלמי). היה בכך כדי להפר עיקר מרכזי של האסלאם, שמקבל בברכה מתאסלמים כמוסלמים לכל דבר, זהים במעמדם המשפטי למוסלמים אחרים. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, בלי קשר להגדרתם את עצמם כיהודים. לא זו בלבד שהצווים הצרפתיים החדשים פגעו ברגישויות שאולי היו למוחמד החמישי ביחס לדאגתו לנתיניו היהודים הנאמנים, הם פגעו גם בתפקידו עתיק־היומין של הסולטן כצאצא הנביא מוחמר וכ״מצביא המאמינים״.

ב־31 באוקטובר 1940, פחות מחודש אחרי שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, הצמיד הסולטן את חותמו המלכותי לצו המחיל את החוק על מרוקו. אבל בטרם חתם, הוא סחט מהצרפתים שני ויתורים: ראשית, שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת, לא על פי הגזע או ההורות; ושנית, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של התלמידים היהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לוויתור השני היתה השלכה מעשית חשובה מאוד – החיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. לא זו בלבד שבתי ספר יהודיים ניצלו מהאיסורים המחניקים שמשטר וישי הטיל על בתי הספר באלג׳יריה, הם גם המשיכו לקבל חלק נכבד מתקציבם – עד 80 אחוז – מאוצר המדינה. אשר לוויתור הראשון, המשמעות שלו היתה סמלית יותר ממעשית. רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזרות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים. אבל היו יהודים במרוקו שהתנחמו בכך שהסולטן סירב להתיר לזרים ממשטר וישי לבטל אחד מיסודות החברה המרוקנית – שהנתינים מוגדרים על פי הדת ולא על פי גזע.

מוחמר החמישי סיפק תמיכה מוסרית חיונית ליהודי מרוקו גם לא בפומבי. כשהשלטונות הצרפתיים הורו על מפקד של כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו, פחדו המנהיגים היהודים כי בעקבות המפקד הזה תבוא החרמה כללית. הסולטן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר, בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. לדברי אחד הנוכחים, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם בהבטחתו שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם. (לאחר הפלישה האנגלו־אמריקנית למרוקו, הושמדו מסמכי המפקד בפקודת הסולטן.)

חשובות ככל שהיו ההצהרות החשאיות האלה, הצהרותיו הפומביות של הסולטן בזכות נתיניו היהודים תרמו יותר למוניטין שלו. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. ״עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר״, אמר בקול רם די הצורך כדי שפקידי וישי, ולפחות עיתונאי צרפתי אחד, יקלטו את הרעיון. ״אני מסרב להפלות בין נתיני״.

תודות למחוות כאלה של דאגה לנתיניו היהודים, נזכר הסולטן מוחמר החמישי במסורת של יהודי מרוקו כמושיע, כאחד השליטים המעולים, ההוגנים והסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. המוניטין שיצאו לו קיבלו ממדים מיתולוגיים, ויהודי מרוקו ממשיכים להמציא סיפורים על גבורתו. אבל האמת חייבת להיאמר: הצהרותיו ופעולותיו של הסולטן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על הפעלת מדיניות ״האנטישמיות הממלכתית״ של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו בוצעה הן על ירי הצרפתים במישרין והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי. כך או כך, יהודי מרוקו, בתוך הממלכה ומחוצה לה, מוסיפים לראות בסולטן גיבור אהוב.

מולאי אסמאעיל: ידידות צרת־עין

מולאי אסמאעיל: ידידות צרת־עיןיהודי מרוקו בתקופת מוחמד ה-5

מולאי אסמאעיל, אח חורג למולאי רשיד ומושל העיר מכנאס, הקדים את כל הטוענים־לכתר ותפס את השלטון פחות משבוע אחרי מות אחיו. הוא הצליח בכך הודות לאיש־סודו, סוחר יהודי עשיר בשם יוסף מימרן, שבישר לו את הבשורה הרבה קודם שיגיע הרץ הרשמי. יוסף עצמו שמע על כך מפי אחיו מימון, שבסתר שיגר אליו שליח ממראקש, אשר בה התגורר. מיד לווה מולאי אסמאעיל כסף מידידו היהודי כדי להעמיד חיל־צבא ולצאת לפאס, מקום שם המליכו אותו העולמא, חכמי־ההלכה, ביום 16 באפריל 1672.

לא פחות מארבע־עשרה שנה דרושות היו לו למולאי אסמאעיל עד שהכריע את כל יריביו. אבל חמישים־וחמש שנות מלכותו, הארוכה במלכויות בתולדותיהן של ארצות האיסלאם, היו מן הפורחות והבטוחות מכל שידעה מארוקו, לפחות עד סף המאה החדשה, סמוך ל־1700. לאחר מועד זה נאחז הסולטן שיגעון־גדלות ללא מצרים, ועתיד היה להחריב את ארצו כדי לספק את צרכיו הכספיים שלא ידעו שובעה – והחורבן לא פסח על היהודים.

אך לפי־שעה – עדיין עומדים אנו בשנת 1672 – אין ענן מעיב על האידיליה בין מולאי אסמאעיל והיהודים. סופרי־הקורות הנוצריים מאותה תקופה לא שכחו לציין עד כמה היה הסולטן נחוש בעמדתו משעה שמדובר היה בהגנה על נתיניו היהודים:

״כאשר יהודי מהלך ברחובות״, קוראים אנו בספרי הזיכרונות שלהם, ״תמיד עינו פקוחה שמא יבואו להתעמר בו, ובמקרה זה ייקוב בשמו של מולאי אסמאעיל. קריאה זו, אם תבוא בעוד מועד, תחולל נפלאות, שכן המאורים מתייראים ממלכם עד כדי כך שדי בהשמעת שמו בלבד לעכבם מלהכות והזרוע המורמת מקפחת את כל כוחה ומתייבשת כביכול״.

מולאי אסמאעיל לא הקל ראש בבטחונם של נתיניו – בלי הבדל דת ואמונה – גם אם לשם כך היה עליו להעניש בלי רחם את בנו עצמו־ובשרו, כמו שאנו למדים מפסקה זו בדברי הימים של פאס:

 באותו שבוע באה שמועה אלינו שמולא׳ עבד ל׳א אחיו של מתאכי׳ל היה משולח ומשוטט בדווא׳ר א׳ של עראב שראגא, ושבה מהם בתולה א׳ מבנות הגדולים שלהם וילך אליו אחיו למתוכא׳ל הנ״ז להביאו. ויהי בדרך והנה שיירה של יהודים לקראתו ושלל כל אשר להם עד שהניחם ערומים. ויבוא השר אשר הוא שליט בסראג׳ה למסיר״ה ויאמר לו: אדוני המלך כו״כ עשה בנך, וישלח מסיר״ה אחריו ויביאו אותו לפניו וימלאו 2 קופות ברזל ועופרת ויתלה לו קופה א׳ בצווארו וקופה ב׳ ברגליו וישליכו אותו ברהטים בשקתות המים ותכף ומיד נחנק ומת…

מולאי אסמאעיל לא היה מהסם להשליך את נפשו מנגד כדי להשליט סדר. סופרי־הקורות הנוצריים מייחסים לו אכזריות מרובה, וטוענים אפילו שבמו ידיו רצח 36,000 נתינים מוסלמים ועבדים נוצרים. ההיסטוריונים המארוקאים והיהודים בני אותה תקופה מעדיפים להתעלם מצד זה באישיותו, וכנגד זה הם מדגישים את תקיפותו ואת רגש־הצדק שלו. היהודים רחשו לו חיבה יתרה, על־כל־פנים בחלק הראשון של מלכותו. כך, למשל, כתב הרב שמואל אבן דנאן, ב־1699, לאחר שנודע כי בדרך־נם ניצל הסולטן מציפורניה של לביאה:

" ואותו יום היה יום גדול אצל הגויים והיהודים, ובכל עיר ועיר עשו משתה ושמחה ויום סוב, והכריזו החכמים וראשי הקהל ששום אחד לא יפתח את חנותו. ומי שיש לו מלבוש מיוחד יתלבש ויתהדר בו, ויקשטו את הגגות של השכונה והחלונות בווילונות ומסכי משי. והיהודים עשו ארבעה דגלים. ובאו הגויים לשחק לפניהם ושתו יין ויין־שרף (מחיה), והלכו לארמון המלך ולבתי הנכבדים והשרים, גם נכנסו לבתי תפילתם ולבתי מדרשותיהם ונעליהם ברגליהם. ואין איש פוצה פיו, ושללו היהודים חנויות הגויים של פאס אלבאל׳ (העיר הישנה) ולא דיבר עימהם שום אחד.

באשר ליהודים, לא היה מולאי אסמאעיל מוכן, כמוסלמי אדוק, לפשרות ביחס לחוקות הד׳ימים. הוא שמר על חוקה זו בקפידה, אך גם ביושר. היועצים היהודים מילאו תפקיד נכבד בחצר המלוכה, אבל הורחקו מכל כהונה רשמית. בנימוס ניסה הסולטן לשכנעם לקבל את דת האיסלאם. אך כלום לא ניסה ידו בכך גם עם ג׳יימס השני מלך אנגליה ועם לואי הי״ד מלך צרפת? חרף ניסיונות מוגזמים אלה לעשיית־נפשות, שהם כשלעצמם מתורבתים היו בתכלית, מעולם לא סטה מולאי אסמאעיל מסובלנותו המסורתית של האיסלאם כלפי עמי־הכתב.

כולנו מבניו של אדם הראשון ולפיכך אחים הננו – כך שם בפיו סופר־הקורות שלו – ורק הדת מבדילה בינינו. כאח, וכמי שמקיים את מצוות תורתי, הריני להודיעכם בחסד וברחמים כ׳ דת־האמת היא דת מוחמד, היא היחידה אשר בה יוכל אדם להיוושע. זאת אני מודיעכם כדי לצאת ידי חובת מצפוני ולמען אהיה רשאי להאשימכם בבוא יום־הדין. מולאי אסמאעיל, מצביא שהצטיין בכוח פיזי אדיר, נהג להעביר על מידותיו ביחסיו עם הד׳ימים החלשים שהיו נתיניו, אך בוז לא בז להם. כמדינאי ממולח ידע עד כמה יוכל להפיק מהם תועלת למימוש שאיפותיו הריכוזיות. אויב היה לכל השאיפות המקומיות לעצמאות, בתוך השאר לשאיפתם של הברברים, כמו גם של כל המתיימרים לקחת חלק בשררה, ונדר נדר לכוף את שלטונו במישרים על כל הכוחות שבארץ. הוא ידע שיוכל לסמוך על נאמנותם של היהודים, שהם נתיניו האישיים.

הכלי העיקרי למימוש שאיפה זו לכוח ולשררה, הרעיון הגדול של המלכות, היה הקמת צבא מקצועי שקציניו וחייליו פטורים יהיו מכל קשר־נאמנות שבטי, אזורי או חברתי. לפיכך בנה את הצבא הזה על עבדים שחורים. הוא התקרא בשם ״המשמר השחור״ ומנה לא פחות מ־150,000 אנשי־חיל, כולם מסורים אישית למלכם ולו לבדו. אבל קיבולת כזאת מצריכה ציוד ואספקה שבהכרח יובאו מבחוץ. ומי מוכשר יותר מן היהודים לעסוק בכך?

שכבות הצמרת של היהודים, שמורגלות היו בשיטות של סחר־חוץ, שקשרי־משפחה היו להן בנמלים הגדולים של אירופה, שבקיאות היו בשפות זרות ולא היה בהן משום סיכון פוליטי כלשהו, הן שהיו המאגר האנושי שממנו גייס מולאי אסמאעיל את הטובים שבסוכניו ובסרסוריו בסחר־החוץ. סוחרים יהודים ממונים היו גם על אספקת הצידה לגייסות, ומשולבים היו בכל מסעי־המלחמה.

סוחרים יהודים (אך גם צרפתים) שקיבלו מונופול מן המלכות ייבאו איפוא מאירופה תותחים, רובים ותחמושת, שנחוצים היו לסולטן לא רק כדי להגן על גבולותיו מפני האנגלים, הספרדים ולימים גם התורכים, אלא גם כדי לגבות את המס. רובם שייכים היו למשפחות המכובדות של מכנאם כגון משפחת טולידאנו (אותם שלא היו רבנים סתם), שהתמחו בסחר עם הולנד, או כדוגמת בני משפחת מימרן, שקשורים היו יותר לצרפת, או כדוגמת משה בךעטר, איש המסחר עם גיברלטר ואנגליה.

כל המשפחות הללו, שהעמידו את כשרונותיהן המסחריים לשירות הדיפלומטיה השריפית, צברו הון בלתי־מבוטל. בני המשפחות הללו מילאו מאחורי הקלעים את תפקידם כיועצים, תפקיד שקנה לו חשיבות דווקא משום שמולאי אסמאעיל שלט לבדו, בלי להזדקק לווזירים. הנה כך שוגרו לא פעם האחים טולידאנו, יוסף וחיים, בשליחות ללונדון ולהאג, ושם ראו בהם שגרירים רשמיים־למחצה. אף־על־פי־כן התעלמו רוב ההיסטוריונים מן התפקיד שמילאו אותם סוחרים־דיפלומטים, שבגלל מעמדם כד׳ימיס אסור היה להם לשמש בכהונות רשמיות !

כדי שנשתכנע בהשפעה הניכרת שקנו להם, די לנו שנעיין בדוחותיהם של הדיפלומטים הזרים שעמדו במגע עמהם. השגריר ההולנדי, שבאחד הימים ביקש להסביר לממשלתו את התפקיד שממלא יוסף מימרן בחצר המלכות, נתפס להשוואה מחניפה זו: ״מימרן הנ״ל זוכה אצל המלך להשפעה שווה לזו שזוכה לה קולבר הגדול בצרפת״.

ידוע לנו אפילו מקרה אחד (שאמנם נשאר יחיד במינו) שבו התעלם יהודי אחד כביכול ממעמדו כד׳ימי ומילא תפקיד רשמי כאשר חתם משה בן־עטר, ב1721, על חוזה־השלום־והמסחר עם אנגליה, חוזה שאת המשא־ומתן עליו ניהל בצורה מזהירה בתנאים קשים ביותר.

שליטתם של היהודים בחילופי־הסחורות של מארוקו עם העולם החיצון – יבוא אריגים ונשק, יצוא דונג, גופרית, זהב ונוצות־יענים הגיעה לידי כך שביום־השבת היו נמליה של מארוקו סגורים. הנזירים הבנדיקטינים, שמטפלים היו בפדיונם של שבויים נוצרים גם זה סחר מכניס־רווחים לסולטן ולאנשי־הביניים היהודים שלו העידו על כך בספרי הזיכרונות שלהם:

אשר לסחר שמנהלים הסוחרים הנוצרים בחבל־הברברים הזה, כל כמה שהוא כדאי להם, כדאי הוא יותר למלך של מארוקו, למאורים וליהודים, נתיניו. אלה האחרונים מנהלים כמעס את כל סחרה של ארץ זו, בין בעצמם ובין על־יד׳ מאורים שהם כלי־שרת בידם, כדי שיוכלו ליצור את הרושם שאין להם נכסים כלל, וזאת בשל המסים שהם אנוסים להעלות בלי הרף, עד כדי כך שבחג־הפסח שלהם, כמו גם בשבתותיהם, חוגגים גם המאורים והנוצרים.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

שלושים שנות מרורים

עם מות הסולטן הותרה רצועתם של הכוחות העוינים את הריכוז ואת עול המסים. בהיעדר כללים מסודרים של ירושה שקעה מארוקו, במשך שלושים שנים ארוכות, במאבק הרצחני בין שבעת בניו. בשלב זה או אחר עלו כולם לכס־המלוכה של אביהם. כולם הודחו ממנו לפי שרירות־לבו של ״המשמר השחור״ הנודע־לשמצה ומכוח ההתמודדות בין הטוענים־לכתר. הגלגל התהפך, ותפארת הממלכה הביאה עליה את אסונה. אף־על־פי־כן, מעולם לא קמו עוררים על הלגיטימיות של השושלת העלאווית.

הציבור היהודי, שניטלה ממנו כל הגנה, מטבע־הדברים נוח היה לפגיעה יותר משאר האוכלוסים. מופקר היה להתקפות רצחניות מצד ״המשמר השחור״ לפי הקצב המטורף של חילופי הסולטנים. מאחר שצרות לעולם אינן באות ביחידות, ניתוספו פגעי־טבע דוגמת הבצורת ומפרק לפרק שיוו גוונים של אפוקליפסה למשבר מדיני מתמיד, ואגב כך הפסיקו כליל כמעט את חילופי הסחורות עם העולם החיצון. המצוקה הגיעה לידי כך שנוצרו מצבים שבהם לא היססו הורים, בפרט בפאס, לעשות מעשה שבימים כתקנם לא היה עולה כלל על הדעת: הם העבירו את ילדיהם לדת האיסלאם בתקווה שבכך יצילום ממצוקת רעב. הנה כך סיפר אחד מיושבי פאס:

"אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו…ובימים האלה (1737) אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם (הגויים) שוללים ובוזזים כל אשר איוותה נפשם… והאחרון קשה מכולם שהשמיים נעצרים מלהוריד סל ומסר כי אם השמיים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם שדברי עוונות גברו מנו ורבו למעלה ראש…הרעב גבר כאן בעיר פאס עד כדי כך שלא ידע עוד איש קרובו ושאר־בשרו. במו עינינו ראינו אבות מכים ילדיהם ואומרים להם: ״לכו־לכם מלפני, כחשו בדתכם והיו למוסלמים!״

המוסלמים, שמנת חלקם לא שפרה עליהם יותר, הטילו את האחריות לחיי גיהנום אלה על היהודים. לפעמים עשו זאת בצורה בלתי־צפויה, כאשר ייחסו את צרותיהם להתרופפות שמירת המצוות בציבור היהודי. כללו של דבר, היהודים היו אשמים, לא מפני שהתגלו כיהודים ״יותר מדי״ אלא משום שלא היו יהודים די הצורך! הרב אליהו מאנסאנו, המספר על ההאשמות שהטיחה ביהודים אסיפה של מוסלמים בינואר 1737, כתב בחיבורו זיכרון לבני־ישראל:

"הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבי מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברג׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושכנו נמנים ע׳׳ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות.

ב׳ שבועת שווא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳, ועכשיו הם נשבעים לשווא ולשקר.

ג׳ היא ביטול תפילות, כ׳ הם יודעים כשהבוקר אור והיהודים קמים בהשכמה ומסהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשיו כשעולה עמוד השחר כ״א יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם".

טרוניות אלו, שאינן נובעות מאנטישמיות כלשהי, מעידות דווקא על האינטימיות שציינה את היחסים בין היהודים למוסלמים. יתר־על־כן, בשעות של הפוגה בתקופה זו של תלאות הוסיפו הסולטנים המרובים, שקמו למלוך בזה אחר זה, להזדקק ליהודי־החצר לצורך שליחויות מסחריות או דיפלומטיות. הנה כך שיגר מוחמד אל־דהבי (28־1727) כשגריר להולנד פלוני אליעזר בן־קיקי. מולאי עבדאללה, שהודח חמש פעמים בין 1729 ל־1757, העמיד לו בחינת יועצים קרובים את הנגיד של קהילת מכנאס, שמואל לוי בן יולי, והווזיר־התורגמן שמואל סומבאל חתם ב־1753 על החוזה הראשון של שלום וסחר עם דנמרק. שמואל סומבאל עלה לגדולה עוד יותר מכך בימי שלטונו של מוחמר בן עבדאללה (1790-1757), שעשה את יהודי החצר גלגל חיוני במשטר המדיני המארוקאי.

סידי מוחמד בן עבדאללה ויהודי החצר

סידי מוחמר בן עבדאללה, שהשכיל להבין כי עייפה נפשה של הארץ לאחר שלושים שנות הפקרות, רציחות ומעשי שוד וביזה, שם לו למטרה להשיב את השלום והשלווה על כנם. הוא נקט קו שהיה היפוכו הגמור של שיגעון־הגדלות של מולאי אסמאעיל: חידש את הביזור ואת האוטונומיה של הציבורים השונים שבממלכה, ביטל את הצבא המקצועי, והקל במידה ניכרת את עול המסים.

בעת היותו מושל הדרום למד להכיר בברכותיו של הסחר הבינלאומי, וזאת בהשפעת הסוחרים היהודים של צאפי ואגאדיר, ולפיכך ארגן מחדש את תשלומי־המכס, שהיו למשענתו העיקרית של האוצר עד לתחילת המאה העשרים.

סידי מוחמד, שהיה מוסלמי אדוק אך חף מכל קנאות, היה גם איש־תרבות ושליט תקיף. בימי מלכותו התחדשה פריחתה של מארוקו. אף שבגלל תאוות־הבצע שלו היה האיש למשל ולשנינה, היה ידיד גדול ליהודים ומעולם לא דרש מהם אלא את מס־הגולגולת שאותו חייבו חוקות הד׳ימי, ויותר מכל מלך אחר הקיף עצמו יועצים יהודים, שהיו נלווים אליו בכל מסעותיו.

מעמדם היה איתן עד כדי כך שלא הקפידו עוד על מצוות האיפוק והענווה הכרוכות במעמד של ד׳ימי, ונהגו כבעלי־אחוזות גדולים שהשררה מעבירה אותם על דעתם. רפאל משה אלבז, הרב הראשי של ספרו, מעיד בחיבורו, כיסא מלכים, כי תמיד הקדימו את מרכבתו ששה מקורבים ויועצים יהודים רכובים על סוסים, לבושים מחלצות ועדויים אבני־יקר.

סידי מוחמד, שחתם על חוזי מסחר ובריתות־ידידות מכל הבא ליד, זכור בהיסטוריה כמי שיסד את נמל מוגאדור, שבו ריכז את סחרה הבינלאומי של מארוקו כדי לחזק את שליטתו בו תוך כדי פיתוחו. קונסולים וסוחרים נוצרים לא הזדרזו להיענות להזמנתו להשתקע שם. או־אז פנה הסולטן, על־פי עצתו של היהודי החביב עליו, שמואל סומבאל, בקריאה אל המשפחות היהודיות הנכבדות מכל ערי מארוקו לשגר את נציגיהן למוגאדור.

סומבאל עצמו ערך את רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, שנתקראו תג׳אר אל־סולטן, הלוא הם סוחרי־המלך היהודים, שזכו בהקלות מסחריות ושיפוטיות יוצאות־דופן: כספים בהקפה, ניהול קרנות מסוימות של האוצר, מונופול על יצוא מוצרים דוגמת דונג, טבק, נוצות יענים, שקדים, נחושת, בדים, שמנים, גומי, ולפעמים פרדים, שוורים ודגנים. לקבוצה הראשונה של סוחרים שתלויים היו אך ורק במח׳זן – משפחות קורקוס, דלאמאר, אפלאלו, לוי בן יולי – הצטרפו הבורגנים היהודים הראשונים של מארוקו, משפחות אפריאט וגדליה, שעשו עושר רב בסחר יבוא־ויצוא עם אנגליה, ששבה והיתה לשותפה המסחרית הראשונה במעלה.

ראשוני התג׳אר אל־סולטן לא הכזיבו כי הפריחה המסחרית החדשה הביאה בעקבותיה גידול ניכר בהכנסות המכס, שהקלו על אוצר הממלכה. אבל בהפתעה גמורה, כדוגמת מולאי אסמאעיל, שינה סידי מוחמר בערוב ימיו את יחסו ליהודים מן הקצה אל הקצה. אחרי מות יועצו שמואל סומבאל ב־1782, בהמרצתם של סוחרים נוצרים שהתחרות היהודית הדאיגתם ובהשפעתם של שני הרפתקנים יהודים יוצאי תוניסיה, אלי לוי ויעקב עטאל, שקינאו בגדולתם של אחיהם בני־דתם המרוקאים – ביטל סידי מוחמר את ההקלות שהוענקו לתג׳אר אל־סולטן.

ב־1789, שנה אחת לפני מותו, פקד עליהם להעביר לידי הסוחרים הנוצרים ממוגאדור את כספי האוצר שאותם ניהלו בשביל המח׳זן ואת הסחורות ששייכות היו לו עצמו. נסיגה זו לאחור, כמוה כנגישותיו עקובות־הדמים של יורשו מולאי ליאזיד, לא שינו כל עיקר אותה מגמה ששוב אי־אפשר היה לבטלה: מרכז־הכובד הכלכלי של מארוקו עבר סופית מערי־המלכות של לב־הארץ אל הנמלים, ובפרט לנמל מוגאדור. הכנסות האוצר נבעו במישרים מהיטלי המכס, כלומר, מסחר־החוץ שבו מילאו מעתה היהודים תפקיד חיוני, בתורת גורמים פעילים בפתיחת השערים ובמודרניזציה, וזאת ללא חשיבות מה היה יחסם של הסולטנים אליהם.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 48-44

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר