אלי פילו
סידני ש. קורקוס – ישועה קורקום ובני המשפחה במראכש
ברית מספר 27-מבט על קהילת מראכש
קורקוס שהיה סוכנו הכלכלי של המלך כטאג'ר אל סולטאן, פעל בתקופתם של 4 סולטאנים : מחמוד עבד-אל רחמן, מולא׳ חסן, עבד אל-עזיז ומלאי אל חפיד. הוא היה מקורב גם לראשי השבטים בראשם סי מדאני אל- גלאי שנקרא בקיצור הגלאי״ או אל גלאוי ואחיו תהמי.
בזכות קשרים אלה, פעל קורקוס להצלת היהודים ואף שילם הון מכיסו הפרטי ומתרומות של עשירי הקהילה אותם רתם כדי לשדל ולהניא את ראשי השבטים מלממש את איומיהם כלפי הקהילה היהודית של מראכש. המאמצים נשאו פרי והסולטאן מולאי חפיד שלח את חייליו להגן על המלאח. גם לראשי השבטים שילם קורקום כסף רב כדי שלא יפלשו למלאח. לאחר שהצליח במשימה זו, היה צריך להאכיל את הרעבים ולדאוג לאלפי עניי המחוז שהגיעו לעיר למצוא בה פרנסה ומזון.
ישועה קורקוס הצליח לכנס את עשירי הקהילה באסיפה שבה הוחלט לחייבם לספק בצורה שוטפת כיכרות לחם לנזקקים. הוא אף הוציא ממחסניו הפרטיים חיטה אותה מכר בזול ועל ידי כך אילץ את שאר הסוחרים למכור את החיטה במחירים מוזלים. מאמצים אלו הביאו לכך שרוב בני הקהילה שרדו את המשבר הקשה.
אולם היה למשבר זה מחיר חברתי שבא לידי ביטוי בפשיעה גבוהה, בהידרדרות מוסרית ובקריסת בתי הדין היהודיים. שטרית סבורה שהמשבר החברתי נבע בעיקר ממאבק הכוחות בקהילה בין הזרוע הפרנסית לזרוע הרוחנית וריכוז הכוח בידי ישועה קורקוס כדמות כריזמטית שמנעה עלייתם של מנהיגים צעירים או צמיחתם של מנהיגים רוחניים. ישועה קורקוס היה ידידם של הצרפתים ובמאמר שהופיע לאחר מותו L'Avenir Illustrée מ־ 1930
מודגשת עובדה זו תוך סקירה של קשרי אביו של ישועה עם ידידו הגדול הסולטאן סידי מוחמד והויזיר הגדול סי טייב בו אשרין והבאים אחריהם. המאמר מציין את הסיוע הרב שקבלו הצרפתים מישועה בשלבים השונים של כניסתם למרוקו והחלת הפרוטקטוראט וכן בהכנסת לימוד השפה הצרפתית לבתי הספר. הצרפתים ניצלו לטובתם את קשרי משפ' קורקום עם ההנהגה המוסלמית. כדוגמא מובא הסיפור של שחרור שבוי צרפתי מידי שבט מוסלמי באזור הדרום על ידי ישועה קורקוס בזכות קשריו האמיצים עם סי מדאני גלאויי, והשגת אישורי מעבר שונים בתקופות של אנרכיה. ישועה הילך על החבל הדק שנמתח בין הקהילה היהודית והמוסלמית ושיתוף הפעולה ביניהם.
רב רובם של היהודים במראכש התגוררו במלאת אולם הורשה למספר משפחות של עשירי העיר להתגורר מחוצה לו. ניתן להזכיר את ביתו רחב הידיים והבוסתן היפה סביב ביתו של ניסים קוריאט ומשפחתו. ניסים קוריאט , מצאצאי משפחת הרבנים הידועה ממוגאדור, היה סוחר גדול ומנכבדי הקהילה היהודית, אף הוא היה מקורב לאל גלאוי שלימים היה הקונסול של הולנד במראכש.
המוסלמים הכירו בתכונותיהם המיוחדות של היהודים בתחום הפיננסי ורצונם לשתף עמם פעולה התנגש לעיתים עם מעמד הד'מי שהיה ליהודים ורצונם התמידי להעבירם לדת האיסלם. מצב אמביוולנטי זה בלט במראכש. בהזדמנות אחת איים ישועה קורקוס לעזוב את מרוקו בתגובה לאיום המוסלמים להעביר יהודים על דתם, ובגלל האיום נסוגו מאיומיהם. אישיותו הכריזמטית, כוונותיו הטובות, פשטות הליכותיו, פשרנותו ושכלו הישר, חוכמתו ופרגמאטיותו עשו את ישועה קרקס למנהיג המקובל על כולם, יהודים, צרפתים ומוסלמים על כל גוניהם ושבטיהם. תכונותיו המיוחדות כמנהיג היו בסגנון מיטב המסורת הישנה וזאת למרות שפעל במאה העשרים. הוא המשיך להתגורר במלאח ולשמור על צורת הלבוש האופיינית ליהודים מהדור הישן כשעל ראשו הצעיף הכחול המנוקד (למרות שילדיו כבר היו לבושים לפי מיטב האופנה האירופאית). הוא כונה ׳המיליונר מהמלאח' והיאציל מהאטלס׳. ביתו רחב הידיים במלח היה פתוח בפני כולם. בחלק מחדרי הבית התאכסנו תלמידי חכמים חסרי יכולת. אחד מהם היה אביו של הרב חיים חזן – לימים רבה של משטרת ישראל. לימים הפך ביתו של ישועה לבית הספר של כי״ח ולאחר מכן לבית אבות לאחרוני היהודים במראכש. תמונתו תלויה באחד מחדרי הבית וגם המוסלמים מסרבים להסירה והם אף מנשקים את דלת הבית.
אביו של הרב חזן לפני מותו השביע את בנו לעזור לבני משפחת קורקוס באשר הם. ובסיפור אישי אומר שהרב חזן הסכים בשמחה ובגאווה לשמש רב בטקס חתונתי(ס.ק)
ישועה קורקוס נפטר ב-6 לדצמבר 1929 בשיבה טובה בגיל 97. האבל בעיר היה גדול ואמיתי. בעדות ששמעתי מאחד מבני קהילת מראכש שהשתתף בהלוויה הוא מתאר כיצד העיר כולה עצרה מלכת. כל החנויות של יהודים וערבים כאחד נסגרו ונהר אדם זרם להשתתף בהלוויה. הנשים היהודיות לבשו כולן את מיטב בגדיהם לכבוד הנפטר. העיתונות של התקופה מתארת את טקסי ההלוויה כאשר המון אדם וכל ילדי בתי הספר של כי״ח מלווים במוריהם עמדו ושרו שירי אבל ופיוטים, בשני צידי הרחובות הצרים והמתפתלים מביתו של הנפטר עד בית הקברות. כל נכבדי הצרפתים של העיר הגיעו להשתתף בלוויה . הגנרל הור, המפקד העליון של האזור נשא נאום בשם שלטון הפרוטקטורט. גם כל ידידי המשפחה האירופאים היו נוכחים. לא נפקד מקומם של המוסלמים ובהגיע מסע ההלוויה לרח' קורקוס ( שניתן על שם המשפחה על מנת לכבד את פועלם בעיר) עמד הפשה של מראכש אל חאג׳ טאמי גלאויי והרכין את ראשו. על מצבתו של ישועה קורקוס נכתב:
"הנגיד הנאמן הזקן הכשר איש רב פעלים ישועה, משועי העיר שזכה לשני השולחנות של חכמה ועושר, איש בעל תבונה ותושיה, שהנהיג את עמו ביד תומכת ובטוחה בזמנים קשים ויכל להם-כפי שכולם העידו עליו. שמש כנגיד של הקהילה ארבעים וחמש שנים, ונתבש״ם בגיל תשעים ושבע שנים זלה״ה.
נולד תקצ״ב ונבל״ע תרפ״ט (1832-1929 )
משפחת סירירו – חיים בנטוב
- ר׳ מנחם הבן
חתם עם אביו על פסקי דין ומכתבים. נפטר בשנת תק״ם(1779) שש שנים לפני אביו, וקוננו עליו ר׳ דוד חסין ממכנאס ור׳ חיים דוד אחיו. ר׳ מנחם היה דרשן מבוקש גם בערים אחרות, לא רק בפאס. השאיר אחריו בן בשם פתחיה, ור׳ חיים דוד אחיו הכין עמו את דרשת הבר־ מצוה שלו.
מתוך הספר תהלה לדוד לרבי דו בן אהרן חסין
199 – מאנה נפשי תנחם
קינה קוננתי אל הלקח החכם השלם הותיק כבוד הרב הגדול רבי מנחם סירירו זכרו לחיי העולם הבא.
מאנה נפשי הנחם / רחק ממני מנחם
אערך קינה ויללה / אל מות חכם מאד נעלה
עליו אבכה יומם ולילה / היתה לי דמעתי לחם
רחק ממני מנחם
נסע ונגלה מאתי / לכל עובר עליו שאלתי
ולמנחמים ולא מצאתי / אין חונן ואין מרחם
רחק ממני מנחם
יום זה מראשי קלני / דנני אלהים חיבני
החשיך אור שמש ואור עיני / לא זכר ברגז רחם
רחק ממני מנחם
דור וחכמיו, דור וסופריו / כל אחד יבכה בתמרוריו
על ירא אלהין מנעוריו / טהור וקדוש מרחם
רקח ממני מנחם
ולי מה יקרו ידידותיו / ומה נעמו דרשותיו
שושנים שונים שפתותיו / מלחמתה של תורה לוחם
רחק ממני מנחם
דורו מי הוא זה ישחח / בפיו ושפתיו יוכיח
תמיד עליהם משגיח / בדרך ישרה ינחם
רחק ממני מנחם
חסין קדוש ברב טובך / שמח נפש עבדך
בשבע שמחות את פניך / נשמתו ורוחו תרחם
ואביו ואמו תנחם
נשמתו ורחו תרחם
ר׳ מתתיה ובנו ר׳ מנחם ייצגו את המשפחה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה למן 1750 (תק״י) עד לסוף המאה כמעט.
- רבי שאול סירירו
הבן השני של ר׳ מתתיה הראשון נתמנה לדיין מיד אחרי שנת תקמ״ו, שנת פטירת אביו, ושימש עם ר׳ אליהו הצרפתי כדיין בבית דינו. בתחילת שירותו הייתה בימי מלכותו של אליאזיד הרשע, כשרבים מיהודי פאס ברחו ממנה. ר׳ שאול ברח עם רבי אליהו הצרפתי לצפרו. ובצפרו פעל להשכין שלום בין חכמיה ובין הנהגת הקהילה וקהל התושבים. באותם ימים כתב איגרת בה ציווה על העשירים ״אל בני כי לא טובה השמועה… להקל מעצמכם ולהכביד על העניים. ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם״. ועוד הוסיף להוכיח אותם ״… שזלזלתם בכבוד החכם״. בהיותו בצפרו אף מונה לדיין שם. עוד לפני כן, בשנת תקכ״ז, במכתב שכתב ר׳ יהושע בן זכרי מצפרו לר׳ מתתיהו אביו מזכיר ״ד״ש לכל הנלווים לאדוני ובפרט אחי וראש כהה״ר שאול: ישא ברכה ׳שבע ברכות׳״. רק אותו הוא ציין בשמו, ואז היה כבן עשרים שנה, כלומר שהיה החשוב שבמשפחה.
ר׳ שאול היה נשוי לבתו של העשיר הידוע יעקב לוי בן מימון הנודע בשם ״רבי מימון״ וגם הוא כותב לר׳ יהושע בן זכרי הראשון וקורא אותו אחי ״ויגיע לאחי״ ״וזה חסדך אשר תעשה עמדי עם כל שיירא – תשלח לי אגרת שלומים להודיעני איך שלומך״. אכן קשר ידידות אמיץ היה ביניהם.
ר׳ שאול היה איש ההלכה, והניח אחריו כמה תשובות. אבל גם איש חסד. כמה המלצות ואיגרות חסד כתב בחייו להמליץ על עניים שיקבלו אותם בסבר פנים יפות וייטיבו להם. איגרות חסד שלו פותחות תמיד בראשי תיבות של שמו שאול, וקל מאוד לזהותן. גם לקהילות אחרות שלח איגרות לעוררן למגביות צדקה. הוא היה יד ימינו של ר׳ אליהו הצרפתי, ושיתוף פעולה של ממש שרר ביניהם. רבי רפאל אהרן מונסונייגו ראה אותו כרבו וקונן עליו בפטירתו בשנת תקס״ז. כבן שישים היה במותו.
La question de l’émigration et l’octroi des passeports
La question de l’émigration et l’octroi des passeports
Le problème de l’émigration juive, formulée plus diplomatiquement comme le droit à la liberté de circulation, inquiétait les dirigeants de la communauté à cause des obstacles dressés par les autorités pour obtenir des passeports. Les Musulmans n’avaient aucun problème à les recevoir, tandis que les Juifs devaient subir des enquêtes et attendre plusieurs mois avant de recevoir, trop souvent, une réponse négative. La question des passeports demeura énigmatique aux yeux des dirigeants de la communauté. Fallait-il croire à la sincérité des autorités promettant de délivrer des passeports à toute personne désirant se rendre à l’étranger ? Fallait-il croire que ces promesses n’étaient plutôt enfreintes que par des fonctionnaires locaux, passant outre aux instructions de leurs supérieurs ? Fallait-il plutôt se méfier des promesses qu’on n’avait pas l’intention de tenir et qui ne cherchaient qu’à apaiser les mécontentements ? Avec le temps, une procédure fut mise en place par les fonctionnaires. Après un premier entretien, ils demandaient aux solliciteurs de passeports de revenir au bout d’un certain temps pour confirmer leur décision de quitter le pays. Les enquêtes embarrassantes sur le but du voyage et sa destination finale et la crainte d’éventuelles sanctions découragea la masse juive d’oser même entamer une procédure de demande de passeport. Plusieurs l’abandonnaient en cour de route. Ceux qui persistaient virent souvent leur demande rejetée. Ceux qui l’obtenaient étaient en général des étudiants ou des personnes aisées qui devaient se rendre à l’étranger dans le cadre de leurs affaires et qui en plus devaient proposer des pots-de-vin pour écourter le processus. Lorsque les fonctionnaires soupçonnaient le demandeur de vouloir émigrer en Israël, ils ne délivraient de passeports qu’à une partie de la famille, les autres membres tenant lieu d’otages.
Même les milieux libéraux marocains s’opposèrent à l’idée d’une émigration juive. Ils souhaitaient afficher devant l’opinion publique mondiale le visage d’un Maroc moderne soucieux d’accorder l’égalité des droits à tous ses citoyens sans distinction de religion. Les jeunes dirigeants du pays craignaient aussi que le départ des Juifs n’affaiblisse l’économie du pays qui cherchait à la consolider après le départ des Français. D’autre part, les milieux panarabes de l’aile conservatrice de l’Istiqlal craignaient que des Juifs marocains aisés aillent renforcer les forces sionistes en Israël contre la nation arabe. Contrairement à la position des représentants du palais, les dirigeants de l’Istiqlal et leurs journaux Attahrir et Avant-garde exigèrent la fermeture du camp de transit pour les immigrants Qadimah, installé par l’Agence juive près d’Aljadida (Mazagan). Pourtant, même le dirigeant traditionnel de l’Istiqlal, Allal Alfassi, déclara à plusieurs reprises que conformément aux principes de liberté et de démocratie qui lui étaient chers, il ne s’opposait pas au droit des Juifs de quitter le Maroc.
En février 1956, le journal du Parti Démocratique pour l’Indépendance (PDI), présidé par Mohammed Hassan el Ouazzani, publia un éditorial dans lequel il s’adressa aux Juifs leur demandant de surmonter leurs difficultés provisoires et de renoncer à leur intention de quitter le pays. Il souligna que les organisateurs de l’émigration juive devaient être considérés comme des ennemis du Maroc et de la nation tout entière . Dans un autre article, le journal précisa : « Nous ne pouvons pas supporter que les sionistes impérialistes enrôlent les Juifs marocains, qui sont des citoyens à part entière de notre pays, pour les transformer en colons sur une terre arabe appartenant aux Palestiniens. Ne soyons pas complices de cette injustice. Le ministre de l’Intérieur doit, par conséquent, prendre immédiatement les mesures nécessaires et ne plus accorder de passeports collectifs aux Juifs qui veulent se rendre en Israël » .
Lorsque Alfassi rentra au Maroc, en août 1956, l’organe de l’Istiqlal Al ‘alam publia un article écrit par le dirigeant en exil, qui cherchait à reprendre une place au sein de la direction de l’État, après une longue absence. Il couvrit de louanges le roi pour avoir empêché l’émigration des Juifs en Palestine arabe, asservie par l’impérialisme sioniste, et pour avoir dissous l’organisme Qadimah qui s’en occupait à l’époque du Protectorat. Alfassi définit ainsi l’identité des émigrants : « Nous savons que ces émigrants ne font pas partie des pauvres, mais des classes moyennes qui emportent de l’argent qu’ils ont reçu en vendant leurs biens. Ce qui signifie que nous offrons à Israël des centaines de sionistes riches et en bonne santé pour habiter une terre arabe et pour faire la guerre à nos frères arabes : notre indulgence a des limites ! Les droits dont bénéficient nos frères juifs leur imposent l’obligation de loyauté envers leur patrie et à ses habitants. La propagande sioniste induit les Juifs en erreur et tente de nous tromper. Nous demandons au ministre de l’Intérieur de mettre fin à cette situation honteuse qui touche le point le plus sensible du Maroc, de ne pas délivrer de passeports collectifs et de ne pas laisser partir ceux qui veulent émigrer en Israël » . En dépit de ses attaques contre les sionistes et Israël, Alfassi appelait les Juifs « nos frères » mais ne leur accordait des droits qu’à condition qu’ils soient loyaux envers l’état. En outre, bien que le dirigeant de l’aile gauche de l’Istiqlal, Mehdi Ben Barka, se soit illustré par son rapport positif aux Juifs, il n’hésita pas à qualifier ceux qui quittaient le Maroc de traîtres. En novembre 1957, Ben Barka, en tant que président de l’assemblée nationale consultative, mit en garde les Juifs, les prévenant que l’émigration risquait d’inciter des Musulmans à commettre des actes antisémites contre ceux de leur coreligionnaires qui resteraient au Maroc, et que ces émigrants en porteraient la responsabilité .
La position du palais envers l’émigration, nous est fournie par le compte rendu des entretiens de Wolfgang Bertholz de Berne avec Ahmed Alaoui, directeur du service de presse du palais, en juillet 1958 . Alaoui n’hésita pas à reconnaitre que les autorités dressaient des difficultés contre l’émigration et que les fonctionnaires retardaient l’octroi du passeport pour donner au Juif le temps de réfléchir. « Nous le prévenons sur ce qui l’attend en Israël et nous l’informons sur les Juifs qui veulent retourner au Maroc après leur déception de l’expérience israélienne. Nous l’informons aussi sur les nombreux Juifs qui attendent leur retour au Maroc dans les camps de transit de Marseille […] La décision finale de permettre à un Juif de quitter le Maroc ou pas est de notre ressort, bien entendu. Si son émigration est contraire aux intérêts du Maroc, si par exemple ce Juif est indispensable au pays du point de vue économique […] nous n’autorisons pas son départ ». À la question de Bertholz de savoir si un Juif était décidé malgré tout à partir en Israël, Alaoui répondit : « qu’il aille au Diable ! » .
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
הדברים הבאים, בחלקם מותרם לפרסום בחלקם – אסורים. הצרפתים מתייחסים באהדה למפעל העלייה, ואני מעוניין שתכתבו זאת. אולם עם זאת – וזאת אל תפרסמו – צפויה סכנה שהצרפתים יפסיקו את העלייה אם הערבים יעמדו על כך. הארצות הללו קשורות בליגה הערבית, ואין ספק שאם זו תדרוש, ובעקבותיה ארצות אפריקה – העלייה תפגע. ולכן אני קובע – אין לנו זמן ! עלינו לעלות את היהודים בהקדם !.
ובסיכום יש מאה ועשרים אלף נפש היכולים ורוצים לעלות מיד. הייתי רוצה שיעלו תוך שנה אחת. אבל כיוון שאומרים שזה בלתי אפשרי, אני חושב שעליהם לעלות בתוך שנה – שנתיים.
במשך שבעה וחצי חודשי התקציב של שנה זו – העלייה החלה באוגוסט – עלו לארץ רק 16.500 ולא רק מצפון אפריקה אלא מכל קצווי העולם, כלומר, פחות מ-2.000 לחודש, והרי הכל מדברים על 30.000 בשנה – שהם 2.500 לחודש. 25.000 לשנה הכמות המוקצבת לצפון אפריקה היא הגידול הטבעי של היהודים במרוקו ובתוניסיה בלבד. בקצב כזה אין אנו מקטינים את האוכלוסייה היהודית במרוקו ובתוניסיה. באסיה אחת בתוניס אמרו לי : " אתם לא נותנים להכניס לארץ משפחות גדולות בגלל הסלקציה הסוציאלית – הכוונה היא למספר הנפשות במשפחה על כל איש עובד, אבל בן גוריון אמר " עשו ילדים – ועשניו ילדים.
עלי ציין הישג חשוב בתחום הקליטה. מאותם 16.500 שקלטנו לאחרונה – רק 8% הצטרפו לקרוביהם ; 73% נקלטו בחקלאות. אנו חסרים בארץ מועמדים להתיישבות חקלאית, ולולא יהדות צפון אפריקה – לא היו לנו מתיישבים חדשים. גם בתנועה מהעיר אל הכפר, וגם התנועה החלוצית המגיעה לקיבוצים אינן מספקות מתיישבים.
היהודים בצפון אפריקה שואלים : " מדוע דווקא עלינו נגזר התכנון בעלייה ? הנה הגיעו לארץ בתוך 3 – 4 שנים 700.000 יהודים, והם הסתדרו. מדוע עלינו לסבול ולא לעלות, מצבנו כל כך קשה ?
כיום אין שום אפשרות לקיים תכנון של עלייה מצומצמת. הנה הגיעו עכשיו ידיעות ראשונות על צורך בעלייה דחופה מתורכיה. תורכיה חתמה חוזה צבאי עם עיראק. הדבר וודאי ישפיע על חיי היהודים שם. היהודים רגישים לנעשה, וכבר אנו מצפים בדרישות לעלייה. הדבר יתבטא בתוספת של 6.000 עולים בשנה. התנגוס תוספת זו בעלייה מצפון אפריקה ?.
המימון לקליטת העלייה בממדים מוגדלים צריך להימצא משני מקורות : מחוץ לארץ, אך בעיקר מן הארץ : שינוי בכיוון הגדלת שער הדולר הניתן לסוכנות, מיסוי על מותרות, מיסים על מכוניות, מיסים על נסיעות לחו"ל וכדומה, וכן גם בנייה ארעית, למרות הכיעור שבה.
מוטה עלייה ללא תכנון, מאשר תכנון המעכב עלייה ?
העיתונאים המטירו עלי שאלות רבות :
- האם אפשר לארגן עלייה גדולה בזמן כל כך קצר ?
- רוב העולים הולכים לחקלאות – וזה טוב.אך דרושים לכך תקציבים מוגדלים, מאין ?
- מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות, ציגל, ביקר גם הוא בצפון אפריקה, והוא סיפר לנו שבצפון אפריקה קיימת סלקציה קיצונית, וכי הוא מצדד בה. מה דעת הסוכנות על כך ?
- ישנן שמועות שצפויה עלייה מרומניה. האם הדבר לא ישפיע על הגבל העלייה מצפון אפריקה ?
השבתי להם :
" כאשר תגיע עלייה ממזרח אירופה נתמודד עם הבעיה. בנוגע לסלקציה קיצונית. לא מדובר בסלקציה סתם, בפסילה. ישנה סלקציה סוציאלית ובריאותית. את דעתי שלי לא הבעתי אך השאלה היא שאחרי כל הסלקציות מתדפקים על דלתות העלייה 120.000 יהודים ואני דיברתי על הגדלת מכסות העלייה.
המאבק שלי בתוך הנהלת הסוכנות הוא על הממדים. הוויכוח על 60.000 נמשך זה חצי שנה. אלה היודעים כמה נחוצה עלייה גדולה בשביל יהודי צפון אפריקה, ובכל זאת מתנגדים לה, מזכירים לי את סיפור הקדירה של שלום עליכם :
ראשית, לא לקחתי אצלך קדירה, שנית, הקדירה הייתה שבורה, ושלישית החזרתי לך אותה – ראשית, כביכול, אין המצב הפוליטי קשה שם ; שנית, אין יהודים הרוצים לעלות וכו' וכו……..
סיירתי בצפון אפריקה שישה שבועות ולמדתי על הנעשה שם ; המצב הפוליטי והכלכלי אכן קשה. אבל אני אומר : אם התכנון יעכב את העלייה, תהיה עלייה בלי תכנון. אני דורש : נביא אותם לשיכון ארעי, נמצא להם עבודה, נראה…..ותראו שזה יסתדר, כפי שהסתדר הכול עד עכשיו.
הרי אלה שהגיעו במסגרת העלייה הגדולה שבאה עד עכשיו לא הפסידו דבר וגם אנו לא הפסדנו. השנה היא שנת בחירות, הכול עסוקים, אבל שם – יהדות של חצי מיליון נפש, והיא גוססת, גוועת ברעב. אינך יכול לומר להם : " לכו לצרפת או לדרום אמריקה ".
אסור לנו להשאיר את היהודים שם. אם הממשלה והסוכנות היהודית, כל היישוב היהודי בארץ – לא ימצאו את הסכומים המינימאליים הדרושים לקליטתם המיידית – יש להכריז על עלייה בלי תכנון. נמצא להם אוהלים, ואחר כך – עבודה.
חוכמת עשיית העלייה היא – יש להעלות יהודים לארץ בכל רגע, תמיד, כאשר יש אפשרות לעשות זאת. עלינו לזכור : לא לעתים קרובות מתגלות אפשרויות של יציאה מארצות הגולה. היום אפשר להוציא יהודים מצפון אפריקה. אם לא עכשיו – אימתי ?
מתוך מכתב ממרוקו אל הנהלת הסוכנות. – נתפרסם ב " ידיעות אחרונות " , 1956.
"על פי בית דין של מעלה ועל דעת בית דין של מטה הננו מבקשים ממעלתכם להעלות אותנו 150 יהודים בין 80 אלף ערבים……כבר ביקרו אצלנו הציונים ורשמו אותנו, אף לבסוף רצו להעלות רק את הבחורים הבריאים ונשרנו דואגים על הזקנים והזקנו איך יישארו בין גויים ואין מי שידרוש עליהם רחמים…..קחו אותנו לעבדים וכל מה שתוציאו עלינו ועל הוצאות עלייתנו תנכו מעבודותינו ומלחמינו בבואינו לישראל. "
ד"ר דינה צבע – חמישים שנות פעילות מוסיקלית
מוסיקה
ד"ר דינה צבע
חמישים שנות פעילות מוסיקלית
בהתרגשות עמוקה עומדת אני לשחזר חמישים שנה של חיים מוסיקליים בקרב הקהילה היהודית. התרגשותי הראשונה: כבר חמישים שנה של נוכחות יהודית במונטריאול? הסיבה השנייה להתרגשותי טמונה ברגעים הרבים שחלפו במוחי לזכר כל אותם אירועים מוסיקליים, אשר להם היינו עדים.
צפיתי במופעים רבים במהלך "השבועיים הספרדיים" כאחת מתוך הקהל. עם זאת, גם הזדמן לי להפיק מספר אירועים מוסיקליים, הן במסגרת "השבועיים הספרדיים" הן מחוץ למסגרת זו. בראש ובראשונה, עליי להבליט את רצונם הכן של המארגנים להציל ולשמר את אשר מייצג את התרבות הספרדית. כל אותם "שבועיים ספרדיים" הצטיינו באירועים תרבותיים שונים ומגוונים, אשר בהם גם קונצרטים בידוריים בהפקה המונית. הכלל הבסיסי היה הצורך להיענות למירב הטעמים של הקהל, ככל שהדבר ניתן. אולם, הדבר שנגע ביותר ללבי היו השבתונים. לאלה אשר לא התמזל מזלם ולא חוו עדיין סוג זה של חגיגה, הרי עיקר המעשה: להזמין אורח בעל שם ולהטיל עליו את הנחיית תפילות השבת בבית הכנסת של המרכז הקהילתי. לאחר מכן, בצאת השבת, התקיים קונצרט של פיוטים, אשר משך אליו חובבי מוסיקה אנדלוסית ופיוטים.
לדעתי, סוג זה של אירוע מוסיקלי מבטא את רצונם הכן של המארגנים לשמר את המורשת המוסיקלית הזו כדבר חי וקיים.
הייתי חברה בוועד המנהל פעמים רבות במהלך שנות ה-80 וה-90, וזכורים לי דיונים ערים באשר לתקציבים שהופנו לפעילות זו. השאלה שעלתה שוב ושוב באותם ימים הייתה: "האם עלותו של אותו אירוע מוסיקלי מצדיק את ההיקף העצום של התקציב שנדרש להשקיע בו?" והנה, היום אני חשה רגש של סיפוק, משום שבמרבית המקרים של "השבועיים הספרדיים" ההחלטה הסופית הייתה להמשיך בפעילות זו בשל חשיבותה ובשל הערך שהיא ייצגה למורשת שלנו.
אני זוכרת כי בראשית שנות ה-80 ארגנתי ערבי פיוטים אשר כונו"נעים זמירות", בביצועם של פייטנים מקומיים. הייתה זו ראשיתה של הפצת המסורת המוסיקלית הזאת במונטריאול. למרבה המזל, התקיימו לא מעט קונצרטים של פיוטים לאחר מכן בביצועם של אמנים רבים. אחד הגורמים המוסיקליים, אשר הטביעו את חותמם בחייה של הקהילה היהודית, היה הקמתה של מקהלת "כינור" בשנת 1969. כל אחד ממנהליה בחר רפרטואר מוסיקלי שונה, אך כולם תרמו, איש-איש לפי דרכו, לפריחתה של הקהילה היהודית. המקהלה ביצעה מספר מסעות לחו״ל, בין היתר לישראל, שם השתתפה באירוע "הזמרייה" (כינוס המפגיש מקהלות יהודיות מכל קצוות העולם). כמו כן, היו נסיעות לארצות נוספות, למרוקו למשל, מסע שהשאיר בנו את חותמו העמוק.
בחודש יולי 1993, אליאס מלכא הגשים חלום יקר לו: להעלות את מקהלת "כינור" לבמה עם רפרטואר מתאים ומחזה לתיאטרון. הוא קרא לפרויקט: "חזרה לשורשים". ניצחתי על המקהלה בקזבלנקה ואני עדיין זוכרת את גלי ההתרגשות שעברו בקהל בשעה ששרנו בצרפתית, בערבית ובעברית. כותרתו של המופע היה "המוסיקה שבלב" ואילו המחזה אשר בויים על ידי סולי לוי נקרא "הבג'אדי, הב׳סלט המדומה". כל אלה שנטלו חלק במסע זה זוכרים בוודאי את החוויה הבלתי נשכחת הזאת.
כמו כן, ברצוני לציין את רוח הפתיחות ממנה נהניתי לכל אורך עבודתי הקהילתית. מאז ומתמיד רציתי לשלב מוסיקאים מקצועיים בפעילות של המרכז. בראש ובראשונה, היה בשילוב זה כדי להקנות מימד מקצועי, אך מטרתה הייתה גם להפיץ את קיומו של המרכז מעבר לגבולות הקהילה. כך הופיעה להקת "קונסטנטינופול" במספר קונצרטים. אזכיר גם את הלהקה הקוויבקית "קלוד גירבז", המתמחה במוסיקה מימי הרנסנס, אשר נטלה חלק במספר מופעים שאורגנו על ידי המרכז. שיתוף הפעולה בין להקה זו לבין הכנר צ'רלי אדרי היה מוצלח במיוחד, והוא זכה למחמאות מכל מאזיניו.
זאת ועוד, אזכיר כאן בסיפוק רב את הפקתה של "הקנטאטה מספר 3" מאת אן לאובר, יצירה המבוססת על נושאים מוסיקליים משלוש הדתות המונותיאיסטיות, ואשר חלקה היהודי מבוסם על קטעים ליטורגיים ספרדיים. הקנטאטה נוגנה באולם פיאר מרקור בחודש נובמב־ 1996. בביצועה של תזמורת I MUSICI ממונטריאול ובניצוחו של יולי טורובסקי. המקהלה, אשר שרה את החלק היהודי-ספרדי, הייתה "קול זמרה", אותה הרכבתי לכבוד אירוע זה. סבורני נהיה זה רגע מכונן בחיים האמנותיים של העיר מונטריאול, כאשר הופעתה של מקהלה יהודית באותו אירוע הוסיפה לכבודנו. גם במקרה זה חברו מוסיקאים מקצועיים ומקצועיים למחצה, והתוצאה הייתה מפליאה.
אלא שתפקידו של המרכז איננו מוגבל להפקת מופעים מוסיקליים. הוא גם ידע לשחק תפקיד של מוציא לאור ושל מפיץ. במשך שנים לא מעטות, עבדתי על שני ספרי מוסיקה בליווי תקליטור וטקסטים: "נעים זמירות"(1990) ו-״עת הזמיר"(2000). היו אלה ספרי מוסיקה של המוסיקה הליטורגית והפרה-ליטורגית של יהודי מרוקו. במונטריאול, כל הפרסומים של מוסיקה לבתי כנסת הופצו אך ורק באמצעות קלטות אודיו, אשר הופקו על ידי חזנים מקומיים. שני הפרסומים הללו העלו בדרגה את המוסיקה שנמסרה עד אז בעל פה. הם הקנו לה תקופת זוהר חדשה ובמקביל לכך, תרמו לחיזוק המוניטין של המרכז הקהילתי. והנה כי כן, בשנת 1981 קלט המרכז להקה, אשר הקדישה את עצמה להפצת הרפרטואר המוסיקלי המסורתי היהודי-ספרדי: להקת "גרינלדו". במהלך הקונצרטים הרבים שלה הביאה עמה להקה זו שונות ברוכה למוסיקה היהודית.
רבי יעקב אביחצירא – האיש ותורתו – דן מנור
עולם התיקון, שהוא הברודים, נועד לתקן את הפגמים של השבירה על מנת לגבש אלוהות מתגלה ודינמית, שעימה יכול האדם לבוא במגע רוחני, ושני פנים מאפיינים אותה: א. מהותן של הספירות כפרצופים. דהיינו, ספירה היא בת עשר ספירות, חסד שבתפארת, נצח שביסוד, וכו'. ב. דירוג הספירות על פי דין ורחמים. למשל. הספירות של העמוד השמאלי – גבורה, הוד – הן דין, ואילו הספירות בעמוד הימיני – חסד, נצח – הן רחמים. ראשית התיקון, לפי קבלת האר״י, הוא הגדלת נפח הכלים על מנת שיהיו מסוגלים להכיל את האור, ואילו המחבר כאן סבור, שעוצמת האור צומצמה, לא רק כדי שיתאים לכלים, אלא כדי לאפשר לאדם לעבוד את השם: "דעיקר כל זה (צמצום האור) כדי שיבוא האדם לעבוד את השם". הדיון בנושא זה רחב ומסובך ואין לו מקום במסגרת צרה זו. נציין רק תקלות אחדות שלא באו על תיקונן, והחובה לכך מוטלת על האדם.
א. בנקודת החיבור שבין שני הפרצופים העליונים (חוכמה ובינה שהן אבא ואימא) הסתמנה סטייה, ועל ידי כך הם שרויים בחוסר תיאום. תופעה זו מונעת מהם ייחוד מושלם. כתוצאה מכך מתעמעמים האורות, והשפע לעולמות התחתונים מתעכב. תיקון הייחוד מותנה באורח החיים הדתי של ישראל: "דהזווג השלם והמעולה הוא כשישראל עושים רצונו של מקום.
ב. גירעון במבנה של שני הפרצופים תפארת ומלכות (הקב"ה ושכנתיה) , תפארת שכינויו הוא'זעיר אנפין' כולל רק שש ספירות, בשל חיסור זה הוא נקרא גם'ו' קצוות'. ספירת מלכות היא בת ספירה אחת בלבד.
ג. לאה ורחל, על פ׳ הזוהר, מסמלות את ספירת בינה כאם (שכינה) עליונה ואת ספירת מלכות כאם (שכינה) תחתונה. אולם המחבר דבק בגרסת האר"י, שלאה אינה ספירה, אלא נקבה שנשרה מהדינים של בינה, והגיעה עד החזה של תפארת. מצב זה שנגרם בעטייה של השבירה מונע ייהוד שלם מתפארת עם מלכות שהיא בת זוגו האמיתית. תיקון כל התקלות הללו מותנה באורח חיים של תורה ומצוות, וכמובן בייחודים המיסטיים של המקובלים. רק אדם הבקי בתורת הסוד יודע לכוון, כל מצווה, ברכה תפילה, או כל ריטואל אחר לתיקונים האלה
מכאן ואילך הדיון מתמקד על מעמדה של ספירת כתר ועל מהותן של הספירות כעצמות (אורות) וכלים. ולאחר דיון רהב וטעון בעיות תיאוליגיות שונות מצטיירת אלוהות שונה בתכלית מאל היחיד הבורא והמנהיג שבמקרא ובספרות חז״ל. זו אלוהות בעלת עשר דרגות, כששלוש העליונות – כתר, הכמה בינה – עלומות מהשגת השכל האנושי, והגלויות לחשיבה ולאורח החיים הדתי של האדם הן : חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד שהן שש ספירות הבניין יחד עם ספירת מלכות. הפנייה לאחת מהן מחייבת לקשר אותה במחשבה עם כולן. זהו תהליך הייחוד. פנייה לספירה אחת בפני עצמה היא חטא המוגדר בדימוי: "קיצוץ בנטיעות".
למטה מעולם האצילות שתואר כאן, נאצלו עוד שלושה עולמות במתכונתו, הלא הם: בריאה, יצירה, עשייה. יחד עם עולם האצילות מסומנים בשם אבי״ע, ומדורגים על פי מידות הטוב והרע שבהם. עשייה כולו רע, יצירה חציו טוב וחציו רע, בריאה רובו ט־ב. אצילות כולו טוב. עולם העשייה הוא מדור האנושות.
מול העולמות הללו ניצב עולם הסטרא אחרא (הקליפה, הרע, הטומאה), הבנוי אף הוא במתכונתם, אך בכיוון הפוך. הספירה החזקה ביותר בתחתית, והחלשה מכולן למעלה. עולם זה, שלפי קבלת האר״י הוא ישות עצמאית מנהל מערכה תמידית נגד האלוהות, ואם תמצי לומר, הטומאה נגד הקדושה, הרע נגד הטוב. הוא שוקד להכשיל בני אדם בעבירות שמהן הוא ניזון. כל חטא מוסיף לו תגבורת, ובו בזמן מחליש את הקדושה.
יתרה מזו, הסט״א ניזון, לא רק מחטאי האדם, אלא בעיקר מאותן ניצוצות אלוהיים שנשרו כתוצאה מן השבירה, שבחלקן נכלאו במדור הקליפות, ובחלקן נבלעו בדומם, בצומח ובחי. חובתו הדתית של האדם מישראל היא, אפוא, בת שלוש משימות. א. הרמת המ״ן(מי נקבה) כדי לעורר משיכה בין הזוג האלוהי – תפארת ומלכות (הקב״ה והשכינה). כזכור, חיבורם נפגם בעטייה של השבירה. ג. שחרור הניצוצות והעלאתם למקורם האלוהי. ג. הימנעות מהטלת פגמים נוספים באלוהות. האמצעי העיקרי למימוש משימות אלו הוא עיסוק מתמיד ומעמיק בתורה, וקיום המצוות תוך כוונות וייחודים.
בכל הפרשה הזאת העוסקת במאבק שבין עולם הקדושה ועולם הטומאה, המחבר הולך בעקבות תורת האר״י. אולם, בנטייתו לעקוף כל דעה המכרסמת באמונה על ריבונות האל, כפי שנהג בעניין הצמצום והשבירה, גם כאן במקום הדעה, שפיזור הניצוצות נבע מחוקיות פנימית החורגת משליטת המאציל, הוא מביע דעה אחרת, שפיזור הניצוצות נבע מרצונו הריבוני של המאציל:
"דצריך האדם שיתבונן במעשיו ית' שעשה בבריאת העולם…והוא דרפ״ח ניצוצות נתפזרו בכל מה שברא הקב״ה… ונתן הקב״ה לעמו ישראל תורה ומצוות שע״י כך יצרפו ויתלבנו הניצוצות שנתפזרו ויחזרו למקומם מקום הקודש". מן הדברים עולה, שפיזור הניצוצות הוא אתגר דתי שהאל הציב בפני האדם. במילים אחרות, פיזור הניצוצות הוא בעל תכלית, ולא תוצאה של תקלה, כפי שעולה מאחת הנוסחאות שבתורת האר״י.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – יהודים בבית במשפט המוסלמי
יהודים בבית במשפט המוסלמי
חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העות'מאנית
המאה השש עשרה
בסדרה הזו קיימים עוד שני ספרים המתייחסים למאה ה-18 ולמאה ה-19
אמנון כהן
אלישבע סימון-פיקאלי
ובהשתתפות עובדיה סלאמי
הוצאת יד יצחק בן צבי-ירושלים
לפני 500 שנה חיה בירושלים קהילה יהודית גדולה, חשובה ותוססת ־ וכל זאת תחת שלטונו של הסולטאן העות׳מאני ובמסגרת ההברה המוסלמית. אוצר בלום של ידיעות על עולמה של קהילה זו היה חבוי כל השנים במרתפי בית-הדין המוסלמי ורק עתה נחשף לראשונה – והריהו משנה ואף הופך את אשר ידענו על המציאות דאז.
הספר, שאותו מגישים אנו לקורא, בא לתאר את חייה של הקהילה. אין זו ראייה עצמית, אלא השתקפות של המציאות באספקלריה של בית המשפט המוסלמי, כפי שרשם אותה הקאדי בערבית ובתורכית. העיון בכרכי הפרוטוקולים של אותן שנים מגלה, כי פעמים הרבה בחרו יהודי ירושלים לבוא לפני הקאדי, ולא לפני הרב. במחלוקות שנתגלעו בין יהודי למוסלמי, בין יהודי לנוצרי, ואף כאשר שני הצדדים היו יהודים, באו אל הקאדי לבקש את פסיקתו. אלפים רבים של פסקים שקראנו בכרכי ארכיון בית־הדין בענייני הקהילה היהודית של ירושלים מעידים על מידת האינטנסיביות של תופעה זו; אנו לא יכולנו להביא בספר אלא מבחר רחב ופעצג של פסקי דין אלה.
תעודות ראשונות במעלה אלה מציגות מגוון רהב ביותר של נושאים: ענייני כלכלה וחברה; תיפקוד רשויות המדינה וארגון סמכויות הקהילה; מוסדות עדתיים וסכסוכים משפטיים; משפט פלילי, אזרחי ומסחרי; רישום ירושות, נכסים ועסקאות; מחירים, משקלות ומקצועות; סכסוכים בין אדם לחברו ובין בעל לאשתו (לעתים נשותיו). בקיצור: כל אשר אפשר למצוא בימינו בעמודים הפנימיים והאחוריים של העיתון. שפע הידיעות ועושר הגוונים, העולים מתעודות אלה, מאפשרים לנו לשחזר את המציאות היהודית היום־יומית כפי שנרשמה בקולמוסו של המלומד המוסלמי בן התקופה ההיא.
ספר זה הוא ראשיתו של מפעל רהב־ממדים, שיקיף את 400 שנות השלטון התורכי בארץ־ישראל, ואשר בא לחשוף ולהאיר צדדים עלומים של חיי היהודים תחת השלטון המוסלמי מאז ימי הביניים ועד לימינו אלה.
האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-משה עמאר
גיל הנישואין לבנים
הרושם המתקבל מספרות ההלכה הוא שטווח גילאי הנישואין ביהדות מרוקו עד למאה העשרים תאם את מה שהאנתרופולוגים מכנים ״הטיפוס הים־תיכוני״. אחד ממאפייניו היה גיל נישואין נמוך של נשים לעומת גיל נישואין גבוה של גברים —ההפרש ביניהם היה משש עד שמונה שנים. הגיל הממוצע לנישואין של הגברים במרוקו היה משש־עשרה עד שמונה־עשרה, ואולם מוזכרים גם נישואי קטנים בני אחת־עשרה על־ידי הוריהם. במאה הי״ח דן היעב״ץ בראובן שקידש לבנו הקטן את בתו הקטנה של שמעון, וכשגדלו לא נתרצו להזדווג זה לזה. ובמאה הי״ט נדון לפני ר׳ יעקב אביחצירא מקרה דומה: ״ראובן יש לו בן כבן תשע או עשר שנים ושמעון יש לו בת כבת שש או בת שבע, ונתן ראובן קידושין לשמעון ואמר לו בתך מקודשת לבני, וקיבלם שמעון״. ונשאלת השאלה, האם יש לחשוש לקידושין אלו, ופסקו שאין לחשוש להם. ובשני המקרים נראה שהקידושין לא הגיעו לכלל נישואין. ואולם בתאפילאלת מוזכר קיומו של מנהג להשיא קטנים בברכת אירוסין ובשבע ברכות, כפי שמתאר ר׳ שלום אביחצירא:
האבות משיאין נשים לבניהם הקטנים בני י״א וי״ב שנים על־ידי חופה וקידושין בברכות אירוסין ונישואין ושטר כתובה ונדוניא וכו'. ואם אחר כך היו עומדים על פרק הגירושין אפילו עודן קטנים היו מתפשרין על הכתובה והיו מגרשין בגט כריתות. עד לבסוף שעמדו מערערים על מנהג זה של קידושי ונישואי קטן אפילו על־ידי אביו, ועל־ידי אותו הערעור היה המנהג הולך ומתמעט עד שנתבטל לגמרי.
הערת המחבר : אם כי היו מקרים חריגים שבהם בנות סירבו בתוקף לשידוך המוצע, ראה: ויאמר יצחק, אבה״ע, סימן קטו, וראה גם: שם, סימן קכה. לקראת סוף המאה הי״ט חל שינוי בצפון מרוקו בעיר טאנג׳יר ובסביבותיה, והבנות החלו להשמיע את דעתן על השידוך המוצע.
היו אפוא זוגות שהספיקו להתגרש בגט ובפירעון כתובה טרם הגיעם לבגרות, כלומר, הגישה כלפי נישואי קטן היתה כאל נישואי מבוגרים, אף שההלכה שוללת נישואי קטן ורואה בקידושיו זנות. מכל מקום, נראה שזו מסורת קדומה המבוססת על מנהגי ארץ־ישראל, וידוע שיהדות תאפילאלת שימרה בקרבה מסורות קדומות. ואולם נראה כי כשהתעוררו בעיות הלכתיות בקידושי קטן, כגון עיגון וכיוצא בזה, גם הם נסמכו על ההלכה שקידושי קטן אינם קידושין, כדי לצאת מן הסבך שנוצר. בתאפילאלת היתה גם תופעה של נישואי שניים או שלושה בנים יחד כדי לחסוך בהוצאות החתונה. נישואי ילדים קטנים לא היו מוצלחים, ובחלק ניכר מהם היו באים לידי גירושין עם התבגרם.
נישואי הבוסר במרוקו התקיימו עד לעשורים הראשונים של המאה העשרים, גם בערים המרכזיות ובהן פאס ומכנאס. הרבנים ומנהלי בתי־ספר של כי״ח נלחמו בתופעה זו, אך כנראה ללא הצלחה מרובה.
הערת המחבר : ראה: תעלומות לב, ח״ד, סימן יא, פנייתו לר׳ מרדכי בן ג׳ו, הרב של טאנג׳יר, לפעול לביטול נישואי קטנות, ותשובתו: אוצר המכתבים, ח״ב, סימן תתקצד, בעניין המנהג שבמכנאס להשיא בנות כבנות עשר: מליץ טוב, סימן עא, עמי קכ, א, ושם דיון בילדה קטנה שהתחתנה כבת תשע והתגרשה בעודה קטנה, כבת אחת־עשרה: ויאסוף שלמה, אבה״ע, סימן יט, בעניין אדם שקידש לבנו ילדה בת חמש. יש בידי פנייה בכתב מחכמי מכנאס בעשורים הראשונים של המאה העשרים לשלטונות הפרוטקטוראט לאסור נישואי קטנות שגילן פחות מגיל שתים־עשרה
יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16 אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי המרת דת
יהודים בבית המשפט המוסלמי במאה ה-16
אמנון כהן – אלישבע סימון-פיקאלי
המרת דת
בדברנו לעיל על ירושות של יהודים חסרי־יורשים, הזכרנו את החכרת ההכנסות של ״בית אל־מאל״ ליהודי שהתאסלם. לא היה זה חריג יחיד במינו: יהודים בירושלים העות׳מאנית המירו את דתם וקיבלו עליהם את האסלאם, ואף עשו זאת בריש גלי. מבין האיזכורים השונים המופיעים ברשימות המאה הט״ז, בחרנו להביא חמישה מקרים של גברים ונשים שאירעו בנסיבות מגוונות ובזמנים שונים.
ההתאסלמות, שעיקרה שינוי ערכים, מסגרת התייחסות ותפיסת עולם, תמציתה היא עשיות חיצוניות ופומביות. היהודים נבדלו משכניהם המוסלמים בסימני־זיהוי חיצוניים, שאותם נהגו להשיל ולהחליף: כיסוי־גוף או מצנפת בצבע צהוב מיהרו להשליך, ובמקומם עטו ״בגדי מוסלמים״. לאחר־מכן היה עליהם להשמיע בפומבי את ״שתי העדויות״, כלומר: ״אין אל מבלעדי אללה ו… אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו״. המתאסלם צריך היה להתכחש בפומבי ליהדות, להצהיר כי קיבל מרצונו את דת האסלאם ואף לשבח אותה ואת שליחותה לעומת הדתות האחרות(תעודות מם׳ 15 ו, 118). מאותו רגע נחשב האיש למוסלם ואף אימץ לעצמו שם מוסלמי(בדרך־כלל ״מחמד״, או ״מהתדי״ — ״מי שהולך בדרך הישר״. תעודה מס׳ 117).
מעבר לעשיות הפשוטות האלה כרוכה היתה המרת הדת, כפי שניתן להניח, בשינויים יסודיים הרבה יותר באורח חייהם של בעלי הדבר: אישה שעמדה להינשא למוסלמי, קיבלה את עול האסלאם קודם שנכנסה בברית הנישואין; או פועל צעיר בחנותו של מוכר דגים, שאדוניו התחייב לשאת בכל מחסורו ולמלא את כל צרכיו (תעודות מס׳ 118,116). עם זאת, לעתים לא ניתק עצמו המתאסלם מחברתו היהודית הקודמת ואף המשיך להתגורר בשכונת היהודים. היה בכך משום גירוי מתמיד לשני הצדדים גם יחד, ואז פנו ראשי הקהילה אל הקאדי וביקשוהו להוציא את המתאסלם מקרבם. ההגיון שבדרישה זו נתקבל על דעתו של הקאדי, והוא הורה את המתאסלם לעבור לשכונה מוסלמית. וכך היה: הלה השכיר את ביתו לראשי הקהל ועזב את השכונה לצמיתות (תעודה מס׳ 119 .
כאמור, מספר מקרי ההתאסלמות הנזכרים בכרכי בית־הדין מן המאה הט״ז הוא רב יותר, אך ודאי היו גם מקרים שבהם המירו יהודים את דתם מבלי להזדקק לשיריתיו של בית־הדין; די היה באמירה פומבית של ״שתי העדויות״, לאו דווקא בפני הקאדי או כל איש דת אחר. אולם עם כל הרושם הקשה, שוודאי הותירו התאסלמויות אלה בעיני בני דתם ועדתם לשעבר, אין ניכרת כל מגמה רחבה, או אפילו משמעותית מאוד, מבחינה כמותית בתחום זה. התופעה הזאת, שלא עניינה דרך כלל את המימסד המוסלמי, נשארה שולית גם בעיני המיעוט היהודי.
יהודי שהתאסלם ושב ליהדות
התעודה [בעניינו] של באכיר
- באביר אבו אל־עיש תבע אה אבראהים בן יוסף היהודי בטענה, כי הוא אמרי את שתי העדויות והוכתר בכתר האסלאם [בהיותם] בספינה בדרבם מארץ מצרים לארץ טריפולי. [אבראהים] נשאל על אודות העניין והכחיש. [הקאדי] חזר בפניו על השאלה פעם אחר פעם, בעוד [אבראהים] עומד בתוקף על ההכחשה ביקש [הקאדי] את התובע באכיר [להביא] ראיה שתעיד על כך נגדו. או אז הביא:התובע: אה חאג׳י דרמש אבן אחמד מקיסאריה- הכוונה לקיסרי שבאנטוליה – וחאג׳ עלי אבן מחמד מאדנה. [הקאדי] ביקש מהם להעיד על אשר הם יודעים בעניין זה. שניהם העידו כי היו בדרכם מכיוון מצרים לעבר ארץ הצפון בספינה, וכי אבראהים הנזכר היה עמם [כשהוא לבוש] כדוגמת היהודים. איש מתושבי עזה, שאין הם יודעים את שמו, הכיר אותו ואמר לו: ״מדוע אתה לובש בגדי יהודים לאחר שהתאסלמתי״ ונזף בו. אז אמר [אבראהים שוב] את שתי העדויות, השליך את המצנפת הצהובה – במקור: ״עמאמה״, שהוא כיסוי הראש המסורתי, ואשר צבעיו משתנים. פרטים רבים ראה אצל דוזי, בגדים, . הצהוב היה הצבע שיוחד ליהודים כדי להבדילם מאחרים, וכיסוי הראש הוא הבולט והמתאים מכול לצורך זה – ולבש בגדי מוסלמים והמשיך[לנהוג] כך עד אשר פגשוהו בטריפולי והוא עודנו מוסלמי. לאחר־מכך, לפני תאריכו [של מסמך זה] ביום שישי [ב־]12 בחודש תאריכו [של מסמך זה] מצאו חאג׳ דרמש בשכונת היהודים כשהוא חובש מצנפת צהובה. [אבראהים] הכחיש זאת. אז בא [באביך] למושב בית־הדין של השריעה הנאצלה והודיע על כך. [אבראהים] הנזכר הובא [לבית־הדין] ונתבע על כך. שני העדים הנזכרים העידו באורח חוקי בפניו, כי הוא אמר קודם־לכן את שתי העדויות כפי שצוין לעיל. [הדבר] נרשם ב־16 בחודש שעבאן שנת 937.
הערת המחבר : שתי העדויות: ״אין אל מבלעדי אללה״ ו״מחמד הוא נביאו״, אשר האומר אותן נהיה למוסלמי על פי האסלאם.
הכוונת נוער דתי ומסורתי מצפון־אפריקה למגזרי קליטה לא־דתיים (1956-1948) ישי ארנון
הנוער הדתי חיפש אפוא וגם מצא אפיקי עלייה אחרים. הוא הצטרף לקבוצות נוער של תנועות חלוציות לא דתיות, או עלה עם הקבוצות הלא מוגדרות מתוך נכונות להיקלט גם במוסדות ״מסורתיים״ או במשקים לא דתיים, שיכבדו את אורח חייו המסורתי, כפי שהבטיחו לו נציגי עליית־הנוער.
מחסור במקומות קליטה בבתי הילדים במרסי גרם לעתים להפנייתם של נערים דתיים ומסורתיים, בעיקר מהקבוצות שהגיעו לא מוגדרות, לבתים כלליים של עליית הנוער או לבתי תנועות לא דתיות, הכול בהתאם לזמינותם של מקומות הקליטה. על אחד המקרים העיד ישראל פרל, שליח בבתי הילדים. לדבריו, רק שליש מהילדים הופנו לבית הדתי ״בו בזמן שהרוב המכריע [ההדגשה במקור] היו דתיים. לא חסרו סצינות על רקע זה. ילדים בכו יומם ולילה, ולא אכלו מאומה היות ו״רוצים להיות במזרחי״ […] הילדים אמרו לי שכל חבריהם […] הם דתיים וכי ההורים הזהירו אותם לפני צאתם, שעליהם ללכת ל׳מזרחי׳״. מבתי הילדים עלו הנערים הללו ונקלטו במסגרות ״מסורתיות״ או לא דתיות.
במחנות המעבר בארץ המתינו נערים דתיים לקליטה במגזר הדתי. רבים מהם העדיפו קליטה מהירה במסגרות לא דתיות על־פני המתנה ממושכת במחנות, כדברי איש מדור הקליטה של עליית הנוער: ״הוא מוכן ללכת לכל מי שיתן לו הראשון נעליים חדשות״.
הגורם השני לקליטת נוער זה במגזר החילוני וה״מסורתי״ היה שינויי הגדרה וטעויות שעשו הנערים או הוריהם. נערים בבתי הילדים במרסי ובמחנות המעבר בארץ ניצלו את זכותם להגדרה עצמית או לשינוי הגדרתם שנעשתה בארץ המוצא. הגדרתם של ילדים דתיים שונתה לעתים על־ידי אחים מבוגרים שכבר נקלטו בקיבוצים ורצו בהצטרפות אחיהם אליהם. הסיבות לשינויי ההגדרה היו שונות: השפעת חברים או מכרים, רצון להיקלט במסגרת שנראתה להם עדיפה, ולעתים — רצון להשתחרר מאורח החיים המסורתי.
מחסור במידע או מידע לקוי ואף מוטעה גרם לבחירה מוטעית. נוער דתי בחר להצטרף לקבוצות עלייה של תנועות לא דתיות משום שלא הבחין בחילוניותן. הורים דתיים בחרו בזרם ה״מסורתי״ לבניהם משום שסברו שהוא זרם דתי מתון. זאב גולד, חבר הנהלת הסוכנות שביקר במרוקו, סיפר על טעות כזו. לדבריו:
וכשהתחילו לשאול את ההורים: מה אתה רוצה, חנוך אורטודוקסי [אורתודוקסי] או דתי, או אנטי דתי, או טרדיציונל — הוא יודע מעט צרפתית ובשבילו המילה הזאת מצלצלת יפה מאד. הוא אמר ״טרדיציונל״ ונגמר העסק. המושגים של היהודים הללו מה זה ״טרדיציו״ הם כמובן שמירת התורה."
הגורם השלישי לתופעה הנדונה היה משגים שעשו אנשי עליית הנוער. המיון וההגדרה בארצות המוצא נעשו לעתים אינטואיטיבית וללא כלים מקצועיים ואובייקטיביים. בלט חסרונה של שיטה קבועה ועקבית במיון. שליחים לא הטיבו לעמוד על המנטליות הדתית המקומית והתקשו בהגדרת זהותו של המועמד. וכך כתב אחד מהם:
במרוקו חסרים כמה תנאים יסודיים למיון ילדים קפדני והם: א) חוסר ידיעות ברורות על מפעל עליית הנוער […] ב) הבנה מדויקת של דתיותם של יהודי מרוקו ואפשרות של הכמה לפי זה […] שאין לי קנה מדה לדתיותם של יהודי וילדי מרוקו […] אנו נתקלים בתופעות שנראות בעיננו כמשונות […] כי לא תמיד אפשר לחדור למנטליותם של היהודים המקומיים, ולכן קורים מקרים שבתנאים אחרים לא היה להם מקום.
התוצאה היתה טעויות בהגדרת מועמדי העלייה.
סיפורי עם של יהודי ספרד – חובו של חיים
חובו של חיים
זה לילות אחדים הבחינה פולה כי בעלה אינו עוצם עין, מתהפך על משכבו מצד לצד ונאנח. רואים כי מחשבה כלשהי מציקה לו ואינה נותנת לו מנוח. ״מה הענין, חיים, מה קרה לף, נשמתי?״ חיים אינו משיב. בלילה הבא ממשיך חיים להיאנח כאדם שמצבו נואש. ״ספר לי, חיים, ספר לי, חמוד שלי, לא לחינם אתה מתאנח! בחייך, גלה לי – כלום אינני אשתך׳״ כל־כך הפצירה בו עד שלבסוף ענה לה חיים:
״איך רוצה את שאהיה שקט? היום יום שני וביום חמישי עלי לשלם לדוד אלפיים גרשים ואין לי פרוטה שחוקה, אין לי גם ממי לקחת הלוואה, ואת יודעת מה קורה כשסוחר מאבד את המוניטין שלו; שאלוהים יחסוך ממני את הבושה הזאת, הרי זה כמו לאבד את הכבוד והזכות.״ ״ועל זה אתה נסער כבר שבוע? תישן בשקט. אני כבר אסדר את הענין.״ פרלה ממהרת לקום ממשכבה ולהתלבש. שתי פסיעות – וכבר היא ניצבת ליד ביתו של דוד. השעה שעת־חצות ופרלה מתחילה להקיש על הדלת. ריינה מציצה מבעד החלון: ״מי זה? מה הדפיקות האלה?״
״רימה, אל תפחדי, שתהיי לי בריאה, זאת אני – פרלה של חיים!״ ״ומה את מחפשת בשעות כאלה – שנשמע ממך רק טוב!״ ״תסלחי לי, אבל אני מוכרחה לדבר אתך. תראי מה הענין: כבר שבעה לילות שחיים שלי לא מצליח להירדם בגלל המחשבה על אלפיים הגרשים שהוא חייב לדוד. תגידי לבעלך שחיים לא ישלם לו כלום, כי אין לו! עכשיו, במקום שחיים שלי לא יישן – שדוד שלך לא יישן! הבנת אותי, לא? יאללה, כל טוב לך ולהתראות!״
LA DEVDA DE HAIM
De unas cuantas noches Perla divizo ke su marido no esta serando ojo. Se abolta por aki. se abolta por ayi, dé va sospirando. Se vee ke algún penserio no lo esta desando repozar.
- Loke es, Haim, lo ke te acontesio. mi alma! – Haim no responde. A la otra noche Haim torna va sospirando aínda mas dezesperadamente.
- Diz Haim, diz mi bien! en baldes no es! Hayde descuvrite, enaiti yo so tu mujer! – Tanto purfio, ke a la fin Haim le diso:
- Como keres ke este repozado? Oy es lunes, para djueves tengo de pagarle a David 2000 groses! Yo no tengo ni un gros buracado, ni ay de ande tomar para aremediarme. I saves loke acóntese cuando un mprcader piedre la onor? El Dyo ke no de, es como pedrer el cavo i el zahud!
- I es por esto ke te estas afortunando de una semana para aki? Durmete, el echo lo vo aresentar yo!
Perla se alevanta en prisa, se viste i en dos sapatadas se va a la caza de David. A media noche pasada ampesa a batir a la puerta. De la ventana se amostra Reyna i demanda:
- Ken es ayi, ken esta batiendo?
- Reyna, no te espantes, asi bivas tu, so yo, Perla de Haim!
I ke buscas a estas oras, hairolsun!
Escuza, ama mira loke.
Ay siete noches ke a mi Haim no le esta entrando esfuenyo de pensar ke para djueves tiene ke pagarle 2000 groses a David. Dile a tu marido ke Haim no le va pagar nada, porke no los tiene. Agora, para ke no durma mi Haim, ke no durma tu David. Va me entendites no? Hayde kedate en las buenas oras!
מושל חדש הגיע לדמנאת, ובשירותו יהודי-ברית מס' 30 בעריכת אשר כנפו
מושל חדש הגיע לדמנאת, ובשירותו יהודי
הצפירה 3.2.1885
לפי מכתבים מקזבלנקה ומדמנאת, מאז שהקאיד אלבשיר הגיע לדמנאת כמושל המקום, בשירותו יהודי בשם ישעיה בן מסעוד. הוא דרש מכמה יהודים להצהיר כי כל התלונות הקודמות מזויפות. כשסירבו לחתום על כך- נאסרו. לפי ידיעה שפורסמה בכתב העת של המיסיונרים האנגליקנים , נשלח סוכן לדמנאת כדי לאמת מידע על אכזריותו של המושל, ששיחד את הסוכן. סכום השוחד הוטל על היהודים כקנס.
משרד החוץ הבריטי מציע להזהיר את היהודים בדבר הסכנה הנגרמת על ידי גורמים הרוכשים תעודות חסות
ב-29 בינואר 1885 שלח משרד החוץ לבארון וורמס נשיא'אגודת אחים' תמצית המכתב ששלח דרומונד האי בקשר לצעדים בהם נקט בקשר למצבם של יהודי דמנאת. יש להוסיף כי מר דרומונד הא־ לחובתו לציין כי היהודים החיים בערים הגדולות ביחוד בפאס ובמכנאס שרכשו תעודות חסות לעוינות מצד חלק מהאוכלוסיה המוסלמית ויתכן שהדבר יביא לתוצאות חמורות. דרומונד האי ביקש ממנהיגי היהודים בטנגייר להזהיר את אחיהם מפני מעשים שליליים, והוא בדעה ולורד גרנויל מסכים אתו כי יהיה זה מועיל אם 'אגודת אחים' תזהיר את מנהיגי היהודים עמם הם בקשרים, על הסכנה הנשקפת לחיים ולרכוש של יהודי מרוקו, אם הפעולות האלה לא ייפסקו. באותו יום, הודיע משרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי הממשלה מאשרת את צעדיו בקשר ליהודי דמנאת, כפי שדווח על ידו ב-10 בחודש . מצורף העתק של מכתב שנשלח על ידי משרד החוץ לאגודת אחים' בלונדון בנושא. הבארון הנרי וורמס נשיא 'אגודת אחים' כתב למחרת, ב-30 בינואר 1885 למשרד החוץ, בו אישר את קבלת מכתבם מה-29 בחודש, בו הועברה אליו תמצית המכתב לשגריר במרוקו, הכולל את הצעדים שננקטו בקשר ליהודי דמנאת. ב-30 בינואר 1885 פורסם ב-JC כי לא ברור אם היו תוצאות לצעדים בהם נקט נציגה של
בריטניה, לשם דיכוי ההתנכלויות בדמנאת. בינתיים הטיל המושל קנס בגובה 1200 דולר על היו שנשארו בשטח שיפוטו.
אין סימנים לשחיטת יהודימ בדמנאת
ב-31 בינואר 1885 שלח משרד החוץ ל'אגודת אחים' לפי הוראת השר גרנויל את הדברים הבאים: הוא מתיחס למכתבו מלפני יומיים [ 29 בחודש] באשר לפרסומים בעתונים הבריטיים שבעקבות האיומים שקיבלו מהמאורים, יהודי טנגייר ביקשו לקבל הגנת מר Ordega השגריר של צרפת . שגריר בריטניה בטנג'יר הכחיש ידיעה זו, כי אין כל סימנים לשחיטת יהודים בטנגייר. הוא הוסיף כי המשלחת של יהודי דמנאת פנתה לשגריר צרפת הנ״ל כי ישתמש במעמדו הנכבד אצל הסולטאן, כדי לבקשו להעניק הגנה ליהודים. השגריר ענה כי הוא מצפה להוראות מממשלתו.
השפעת הפגיעות בדמנאת על היהודים במקומות אחרים במרוקו
בי"ח שבט תרמ״ה, 3 בפברואר 1885 פורסמו ביהצפירה' הדברים הבאים בעקבות מידע של כתב ה-JC בטנג'יר כתוצאה מהסכמת הוזיר לרדיפת היהודים בדמנאת, פרצו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים
חכם זקן קיבל מלקות וכושים אונסים יהודיות
בשבועון היהודי היוצא בלונדון פורסמה רשימה ב-6 בפברואר 1885 ובה תיאור מפי הפליטים היהודים מדמנאת המצויים עתה בטנגייר, ובאופן מפורט סיפורם של שניים מהם שהם קרבנות האכזריות של המושל. סיפור המזכיר את גורלם הטראגי של יהודי רוסיה לפני ארבע שנים. נוגע ללב הסיפור על יסוריו של חכם זקן שבגיל 98 קיבל 900 מלקות על גבו החשוף. בנס הוא לא התמוטט למרות המלקות, אבל אין סיכוי שימשיך לחיות. עוד יותר נוראים המעשים של כושים המועסקים על ידי הממשל שאנסו נשים צעירות ומבוגרות. במקום אחר הותקפו יהודים על ידי פורעים בהפתעה. למרות שהגנו על עצמם ככל ־כולתם, חלק מהם נפצעו באופן כה חמור עד שנפטרו. ההגנה העצמית פורשה כהתקפה על המוסלמים.
למרות כל האירועים האלה, השלטונות ממשיכים להצהיר כי אין ליהודי דמנאת סיבה להתלונן נגד המושל.
החוקר מטעם הסולטאן קיבל שוחד כדי לא להאשים את המושל
הכתב של השבועון בטנגייר מסר הסבר לטענה כי אין בסים לתלונות היהודים והדבר אושר גם על ידי הירחון 'טיימס אוף מורוקו', בגליונו מה-26 בינואר פורסם כי כאשר הסולטאן שלח נציגו לדמנאת לחקור מה האמת בהאשמות כלפי המושל, האחרון שיחד את את הפקיד החוקר ב-4000 דולרים ואת מלויו במאתיים דולר כל אחד. סכומים שנסחטו מהיהודים. כך ניקה הסולטאן את המושל מאשמה, וקרבנותיו נהפכו לאשמים. הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה, צרפת, איטליה וארה״ב הגישו מחאות לממשל אבל הדבר לא היה יעיל אולי משום שלא הגשו מחאה משותפת. לדעת הכותבים, רק פנייה משותפת של הנציגים הדיפלומטיים לממשל המרכזי יביא להפסקת העינויים ולפיטורי המושל שניתן לו ליסר את היהודים זמן כה ממושך, ללא כל הצדקה.
פגיעות בנשים, ילדים וזקנים בדמנאת
ב-9 בפברואר־ 1885 כתב מר דויטש אל Gladstone שכיהן אז כראש ממשלת בריטניה. הוא צירףלמכתבו קטעים מ- JC וכן The Jewish Worlds בהם מידע שהתקבל מיהודים בטנגייר על התנכלויות לנשים, ילדים וזקנים בדמנאת, ונראה שכל הקהילה נשחטה או גורשה מבתיה. הילדים נשחטו והנשים חוללו. אם הדבר לא ייפסק במהרה, יש חשש לגורלה של הקהילה היהודית במרוקו. הפונה מפציר בנמען להפעיל השפעתו למען האחים המדוכאים במרוקו, ולהעביר הוראה מתאימה לנציגות הבריטית במרוקו(99/226 FO תעודה מם' 31, מצורף המכתב של אסתר אמסלם מה-9 בפברואר 1885.
וזיר לסיד בובקיר 10 בפברואר 1885
סיד בובקיר אמור היה לחקור את פרשת דמנאת. הוזיר אישר קבלת מכתבו ודו״ח על נושא דמנאת, והצעדים שנקט כדי ליישב את הנושא ולהגיע לרוגע. כל מה שכתבת הגיע לידיעתו של הסולטאן והוא מאשר את מעשיך ושולח לך ברכת אללה. למרות ההרגעה הנ״ל, על פי מידע מהעיתונות היהודית בבריטניה- יהודי דמנאת נתונים לסכנות. ב־13 בפברואר 1885 כתב משה בן דהאן לאדונים משה פארינטה, אהרן אבנצור, משה נהון וחיים בן שימול, כולם אישים מכובדים בטנגייר שמילאו גם תפקידים במערכת הדיפלומטית הבריטית במרוקו, כי מיד לאחר קבלת המכתב שלהם על ידי בובקיר, הוא הסכים לשלוח מכתב למושל, ובעקבותיו הוצא מבית הסוהר ב-6 בפברואר. הכותב הביע את הכרת תודתו על כך.
13 בפברואר 1885: חקירת הנושא של דמנאת על ידי בובקיר וחיים קורקוס
דרומונד האי כתב לשר החוץ גרנויל והתיחס למכתבו הקודם מה-10 בחודש, בו דיווח על הצעדים שנקט בהקשר ליהודי דמנאת. מעביר לו תרגום של מכתב שקיבל מהוזיר, בו מודיעו כי הסולטאן הורה לסיד בובקיר, לפי הצעת הכותב, שיחקור את האשמת המושל על ידי יהודים בדמנאת. וכן הורה ליהודי נכבד בשם חיים קורקום להגיע לדמנאת לאותה מטרה ואלה ימסרו דו״ח לסולטאן. הכותב קיבל גם מכתב מסיד בובקיר בו הביע נכונותו להגיע לדמנאת מיד לאחר שיקבל את ההוראה מהסולטאן. סיד בובקיר בדעה שאין לפטר את המושל של דמנאת. מציע שהיהודים יהיו תחת מרותו של מושל אחר. גם יהודים במקומות אחרים התלוננו על המושלים שלהם, והסולטאן החליט שהם יהיו תחת מרותם של מושלים אחרים. כך במראכש וכן בסאפי התלוננו על התנהגותו של מושל עיר נמל זו, והסולטאן העמיד אותם תחת מרותו של הממונה על הכנסות המדינה.
Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Le château de Cambous et l’aliyah des jeunes Par Christian Pioch
Passions juvéniles et espoirs d’un monde nouveau : Israël et les femmes sur les murs, en2009,des anciens baraquements militaires de Cambous
Mais les souvenirs du séjour à Cambous restent néanmoins gravés dans leur mémoire.Certains, comme Elie Pilo, en parlant de tout cela, craignent cependant de raviver devieilles plaies : « La aliyah juive marocaine est un sujet délicat […].
Ces souvenirs nous feront du mal : l’accueil, les d.d.t.
(insecticides), le comportement des anciens habitants,les droits, etc »
D’autres, comme Simy, disent peiner d’écrire et de lire toute notre jeunesse perdue ».Mais d’autres se font précis.
Sion raconte ainsi : « Nous ne dormions pas au château,réservé aux visiteurs, mais dans des locaux faits pour la Aliyat Hanoar (l’immigrationdes jeunes). Pour nous amuser, compte-tenu que le coin est un vrai désert, nous allions au village de Viols-le-Fort […]. Les jeunes restaient environ un mois puis étaient mis surles bateaux israéliens (Le Moledet) pour aller vers Haïfa puis à Kfar Sitrin »
Un autre, Momy, sous le pseudonyme Prophète, ajoute :«
J’ai séjourné pendant environ deux mois avec un groupe de jeunes israélites marocains affiliés à un mouvement de jeunesse, ayant décidé d’immigrer en Israël […]. Nos dortoirs étaient en dehors du château mais les enseignants, les bureaux de la direction et certains services, comme l’infirmerie, etc., se trouvaient dans le château même. Le château a été loué par l’Agence juive pour Israël)elle était en fait propriétaire via laS.C.I) afin de permettre à des jeunes Juifs du monde entier de faire escale en France pour une période d’étude et de préparation avant leur envoi vers Israël .
Les études [que nous suivions étaient] : apprentissage de l’hébreu, géographie d’Israël. Les activités: sportives, récréatives (jeux, chansons israéliennes, etc.), et aussi l’apprentissage de la discipline dans la vie communautaire.
Et je me doute aussi que la direction et les instructeurs ont préparé un dossier à chacun des enfants afin de permettre aux services d’accueil, en Israël, de préparer l’insertion des jeunes en fonction de leur niveau d’études, etc.
Quant au village de Viols-le-Fort en 1956, ça ressemblait plus à une pension de vieux qu’à autre chose !!! En tout cas, […] Cambous fait partie intégrante del’histoire contemporaine de l’Etat d’Israël car il a été la plate-forme sur laquelle sont passés des dizaines de milliers de jeunes Juifs dont le rêve était de réaliser ce que les prophètes de la Bible avaient prédit, à savoir, le retour à Sion des enfants d’Israël
Cambous verra ainsi passer 7 à 7 500 jeunes juifs en partance pour Israël, grandmaximum, mais «des dizaines de milliers » paraissent invraisemblables. D’autant plusqu’être momentanément témoin ou partie prenante d’une chose ne permet pas pour autantde la quantifier sur la durée, ce que seul l’historien serait à même de faire si lesdocuments disponibles le permettaient. Peut-être Momy en arrive même à confondre dans son esprit le Grand Arénas, l’énorme centre de transit de Marseille, avec la structure, beaucoup plus modeste, et surtout bien plus humaine, qu’était Cambous dans les années1950.
Ainsi, lors d’un entretien téléphonique de fin novembre 2009 avec M. Noah Libermann,ancien chauffeur au Centre juif de Cambous et actuellement installé en Israël, en service à la Maison d’enfants de Cambous de 1950 à 1958, après avoir servi à Vouzon (Loir-et-Cher), ce serait 7 à 7 500 enfants qui auraient transité par ce centre héraultais, en aucun cas advantage.
Mais on comprendra aisément, compte-tenu du vif exode rural qui frappait à cette époque les garrigues nord-montpelliéraines, que pour certains jeunes issus des villes d’Europe,ou de villages africains encore souvent bouillonnants de vie, la désertification humaine,accompagnée d’un faible nombre d’enfants et du départ des plus jeunes vers les emplois des villes, donnait effectivement à Viols-le-Fort (340 habitants en 1954, pour 617 en1911), l’allure d’une très ennuyeuse pension de vieux…
Quelques-uns de ces jeunes de passage, comme l’avaient fait précédemment certains militaires, s’intègreront momentanément, avant leur départ pour Israël, dans l’équipe defootball du village voisin, St-Martin-de-Londres, comme le précisait en juin 2006 un article de presse de Joseph Boudon relatif au château de Cambous.
Obtenir des témoignages précis sur le passage à Cambous de jeunes migrants pour Israël ou de personnes les ayant encadré ne fut pas pour nous chose facile : où les trouver ? par l’intermédiaire de quel site (comme Terre d’Israël.com) ? dans quelle langue ? avec quelle degré de précision ? D’autant plus que les jeunes migrants étaient souvent très jeunes lors de leur bref passage à Cambous pour avoir aujourd’hui des souvenirs dignesd’un réel intérêt et que les moniteurs sont aujourd’hui décédés ou très âgés.
Nous avons pu cependant obtenir de M. le docteur Emmanuel Bibas, âgé de 71 ans, natif du Maroc et qui réside aujourd’hui à Hod Hascharon, en Israël, des souvenirs très intéressants sur les motivations de son aliyah, effectuée en 1956, à l’âge de 11 ans, sur son passage éphémère à Cambous pendant l’hiver 1956 et ce qui l’attendait ensuite en Israël, à partir de mai 1956.