אלי פילו
Un homme exemplaire Élias Harrus
Un mois s'est déjà écoulé depuis que notre vénéré patriarche S. D. Lévy s'est éteint, entouré de l'affection des siens et de l'attachement fidèle et amical de ceux qui avaient l'honneur de le connaître et de l'approcher.
Ce fut un mois de deuil, certes pour la famille, mais également pour toutes les Communautés présentes ou éloignées.
Nous commémorons ce soir la cérémonie religieuse qui clôture cette période, à l'École Normale Hébraïque, son œuvre et son sanctuaire, au sein de l'Alliance israélite universelle devenue Ittihad, qui fut sa famille spirituelle première dont il a été l'animateur et le continuateur sur le plan social et éducatif et dont il se plaisait à se réclamer jusqu'à ses derniers instants, tant il adhérait intimement a sa mission.
Si chaque groupement humain peut se flatter de certains de ses fils plus ou moins providentiels, si la Communauté juive en général est réputée féconde en hommes dévoués et désintéressés, notre Communauté peut proclamer qu'elle eut en Monsieur S. D. Lévy un homme exceptionnel, tant par son esprit généreux et lucide, son dynamisme infatigable et efficace, que par l'étendue de ses initiatives et la pérennité de ses réalisations.
La fin de l'autre siècle le voyait déjà au sein d'une équipe de jeunes missionnaires, tous issus de l'École normale d'Auteuil, animer et diriger la jeunesse juive de Tanger. Et déjà le reste du Maroc s'ouvrait à leur action, souhaitée peut-être même au delà des frontières, Isaac Larédo, Haïm Tolédano, Moïse Nahon… ont eu des dessins heureux sur le plan social, à Tanger même et en faveur de la Communauté élargie. Leurs réalisations et leurs noms sont dans la mémoire de tous et inscrits sur des murs ou attachés à des œuvres qui leur survivent.
Monsieur S. D. Lévy eut un sort incomparable et son oeuvre est immense dans le temps, dans l'espace comme dans les idées. D'autres voix plus autorisées que la mienne ont retracé avec bonheur ses apports innombrables à la cause juive, à la cause humaine.
Jc voudrais cependant, ce soir, exalter sa mémoire et rendre hommage à son action en soulignant auprès de vous tous, ses proches et ses amis, les anciens et les jeunes, ses qualités de cœur, son immense optimisme, sa générosité inlassable favorisés par une fraîcheur d'âme que rien n'a pu altérer, ni sur le visage, ni dans les sentiments. Il a vécu presque un siècle d'une jeunesse ardente et le corps n'a failli qu'aux tous derniers moments.
Monsieur S. D. Lévy avait par dessus tout le culte de l'amitié et perpétuait la mémoire de ceux qu'il avait connus et aimés et avec qui il avait partagé des idées, des sentiments et souvent une action au bénéfice de la Communauté.
Notre reconnaissance affectueuse et notre hommage à sa mémoire seront éternels. Nous pouvons offrir son exemple prestigieux aux jeunes et aux moins jeunes à un moment où les valeurs changent d'orientation. Sa générosité a fait plus – et avec peu de moyens – que toutes les contestations à la mode; son désintéressement et son dévouement ont vaincu les difficultés les plus tenaces, son optimisme communicatif a eu plus d'efficacité que n'auraient eu, de nos jours, les concertations les plus savantes.
Je ne saurais mieux conclure cette modeste évocation pour un si grand homme qui comptera dans l'histoire de nos Communautés qu'en vous faisant part d'un message d'amitié et de vénération que Monsieur Jules Braunschvig, Vice-Président de l'Alliance israélite universelle nous a chargés, mon ami Emile Sebban et moi-même, de vous apporter pour l'associer à la manifestation du souvenir et à l'hommage que ce soir, nous rendons avec ferveur à la mémoire de notre cher et vénéré S. D. Lévy.
Allocution prononcée par Monsieur Elias Harrus Délégué de l'ittihad Maroc à l'office de commémoration du mois de deuil de Monsieur Samuel D. Lévy
לשון למודים לרבי יעקב אבן צור
מכתב ט
רבי אהרן הצרפתי בר אברהם אחיו של הר״ש רמו״ץ בעיר סאלי, בא בהסכמה על הס׳ חפץ ה׳ לרבי חיים בן עטר ז״ל חבר ספר משגב האמהות. והוא תלמיד של רבי אהרן אסבעוני ז״ל אשר עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במרוקו.
מכתב ט
רבי יעקב ביבאס ב״ר יוסף רמו״ץ בעיר סאלי. נולד בטיטוואן וגלה לעיר סאלי ונתמנה שם לדיין, ויחד עם חבירו מהר״י צבע כתבו להרב יעב״ץ ללמד זכות על הר״ש אזאווי הנז׳, והוא השיב להם תשובת ניצחת, ובין דבריו כותב: ״ומי יתן והיה צד אפשרות להעמיד דברי החה״ש יש״ץ בנ״ד, אך שבתי וראיתי כי כל הדברים יגעים ואינם מספקים לסמוך עליהם למעשה וכו׳״ עיין במוצב״י ח״ב סי׳ קנ״ו דף פ״ח.
מכתב ט
רבי יוסף צבע רב ומו״ץ בעיר סאלי שמש יחד עם רבי יעקב ביבאס ועם הרב מרדכי הכהן בב״ד עיין מלכי רבנן דף ס״א ונר המערב עמי 214.
מכתכ יוד
רבי ישועה בן חמו: החה״ש בן העוה״ב שייף עייל שייף נפיק לא פסיק גירסא מפומיה החסיד אשר מלא מקום אביו בתורה וביראת חטא ומילי דחסידותא והיתה המשרה על שכמו במחנה שכינה בשבתו על כסא ההוראה, והחזיק במעוזו ונשא עול הצבור בכל מילי, טוב לשמים ולבריות.
פרנסתו היתה משררת בית הכנסת הגדולה ע׳׳י הגזבר, וממקור אחר משל צבור, והוא בטוב לבו היה מקרב רתוקים וזרועו מושלה לו להעמידם בשליחות צבור, כי ממדת חסידותו וענותו כשראה את עצמו מאריך בתפילה והקהל היה רוצה למהר כאלו לכך נתכוון עזרא בנוסח התפילה ״ותפלתם מהרה תקבל ברצון היה מביא במקומו עוזרים שלא להטריח על הצבור, ורק בימים הרשומים בימי שנה הוא עצמו היה עובר לפגי התיבה (מוצב׳׳י א סי׳ מ״ז) במכתביו לרבי יהודה בן עטר ז״ל מתארו ״מורי ורבי כתייר ועטרה על ראשי״ ורבי יהודה כותב לו ״ושלם לידי״ן גזע קדושים התקוע במורשי לבבי" ולפעמים היה שולח לו לרבו שי ותשורה זיתים או שמן זית ורבי יהודה כותב לו בניך כשתלי זיתים (מוצב׳יי א׳ קצ׳יה) ולפעמים היה מלוה לו כסף וכל דבר הבא לפניו לדין או להוראה היה שואל בעצת רבותיו רבי יהודה ורבי יעקב.
רבי ישועה נפטר קרוב לשנת ת״ק, והאגדה מספרת שהניח כל כתביו וכתבי אביו ביד בנו משה וכאשר נהרג והניח רק נקבות כאשר עברו פעם אוספי הגניזה לקבורה מסרו להם כל הרכוש הרוחני שהיה בידם ועם זה נקברה תורת הגדולים הללו.
מכתב יוד
רבי מסעוד בן רבוח או ארבוחי. בן בתו של רבי משה בן חמו, ואין ספק שלמד תורה אצל זקנו והיה לאחד מתלמידיו המובהקים (מוצב״י א׳ קמ״ה קמ״ו) ולפעמים כאשר גיסו רבי ישועה וחבירו רבי שמואל בן חותא, לא נשתתפו עמו בדבר הלכה היה פונה ושואל לעצמו מחכמי פאס, באותן השאלות עצמן ששאלו חבירו וגיסו הנ״ל (מוצב׳׳י א׳ ק״ע קע״ז, ומוצאים את חתימתו בשנת תפ״ו וכמו כן מציגו ששאל על המנהג הקבוע אצלינו ששטר שיש בו ר״ת לא דנין עליו (מוצב״י ב׳ סי׳ קא), גיסו רבי ישועה הביאו לביהכ״ן הגדולה להיות ש״ץ, וזכה ברביע ההכנסה, שנת פטירתו לא ידועה. חתם בפס״ד מוצב״י ח״א קמ״ו קג״ח ק״ע רמ״ה, ובח״ב ק״ו.
אגרת יחס פס – רבי דוד עובדיה זצ"ל
פאס וחכמיה
שאלה ח'. דברים על האנשים הגדולים אשר נקברו שם. תשובה. יתבאר להלן כי בית הקברות חדשה היא כי עת ערו עד היסוד קברות השנים ש׳ נת״ק – 1790 – ונתגלגלו עצמותיהם הקדושים.
שאלה ט׳. לשלוח רשימה של כתבי יד היקרים אשר שם, שם הספר ושם המחבר ושם הסופר ושנת הכתיבה. תשובה. יתבאר להלן.
וכאשר הגיעו לעי״ת לונדון יע״א נתכבדו להקביל את פני החכם החוקר רבי אברהם הלוי הי״ו, המזכיר להחברה המהוללה חברת אגודת אחים הי״ו. ושאל מהם איזה שאלות, ושלחו מתם דברים ככתבם, בכתב יד החכם החוקר ודורש טוב לעמו הנ״ל, וזה נוסח השאלות ותשובתם בצדם. שאלות על מושבי אחב״י(אחינו בני ישראל) בפאס יע״א ועל קדמוניותיהם שאלה א׳. אם היו בני ישראל בפאס לפני גירוש ספרד. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה בי, כמה באו מספרד להתיישב בפאס. תשובה. יתבאר להלן. שאלה ג'. היש רבים או מעטים אשר ישבו שם מארץ ערב ואשר לא באו מספרד תשובה. יתבאר לקמן.
שאלה ד'. הזכירו שמות מחברי ספרים, ואת כל אשר ידעתם על אודות המחברים ואת כל הקורות והתלאות אשד באו עליהן. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ה'. הגידו לנו שמות משפחות גדולות ידועות הבאות מגירוש ספרד. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ו'. הזכירו לנו שמות הספרים אשד נכתבו על ידי גדולי פאס ועל ידי רבנים וחכמים ישנים וגם חדשים. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ז'. שלח לנו משנה מכתב יד כאשר נמצאו סיפורים על גירוש בני עמנו מספרד, או סיפורים אחרים על תולדות וקורות בני עמינו, מעת היותם בפאס ובערים אחרות ממרויקוס. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ח'. שלחו לנו נוסח פזמונים ושירים וסליחות אשר מורגלים בפה אנשי פאס או בעיר אחרת ממרויקו׳ס, ואינם מורגלים מחוץ לארץ מרויקו׳ס תשובה. יתבאר להלן קצת לדוגמא.
שאלה ט'. נוסח דברי זכרון הנכתבים בספרי זכרונות של בתי כנסיות ונוסח הדברים הנכתבים על אבני המצבות של בית החיים, שלחו לי ג״כ.
תשובה. הבתי כנסיות הישנים נהרסו, כאשר יתבאר, וכן בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק (1790) כאשר יתבאר והכל חדש, ואין כל חדש. תדע שהקבר הישן הנודע לנו שעודנו מצויין שלא נתגלגלו עצמותיו הוא קבורתו של צדיק מוז״ה מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ״ל, שעלה אל האלהים שנת תקס״ה(1805) כאשר יתבאר.
שאלה י'. ועוד בשאלותי עשרת כתבו לי מעת לעת את כל אשר הגון ומתוקן לדעת על עסק אחב״י (אחינו בני ישראל) בעירכם, ואני אשיב דבר דבור לשולחיו באמת ואהבת צדק ומשפט.
תשובה. אפריין נמטייה ותשואות חן חן לו על הענוה אשר המליך על גדלותו שבשפלנו זכר לנו, ושאול שאל האיש לנו, יקרה נפשינו בעיניו תיקר נפשו בעיני האלהים אמן. שאלה י״א. מה מספר אחב״י בפאס.
תשובה. יתבאר להלן.
שאלה י״ב. מה מספר אחב״י (אחינו בני ישראל) במקנאס, גם כן בצפרו, ג׳׳כ תאזא, ג״כ דבדו. תשובה, יתבאר להלן.
שאלה י״ג. מספר התושבים בפאס, ר״ל, היהודים שנשארו מן התושבים, קודם הגירוש. תשובה. יתבאר להלן, על פי האומד הגס.
שאלה י"ד. במה מתפרנסים: העניים.
תשובה. יש להם הקדשות קרקע, ומפרותיו מחלקים פרס קבוע מדי שבת בשבתו לת״ח (לתלמידי חכמים) השרוים בצער. כחצי דורו בכל שבוע לגדול; ומשם ואילך פוחת והולך. ולשאר העניים פראנך אחד בכל שבוע, והולך ומתמעט. גם יש ישיבה לאיזה תלמידי חכמים, והמתנדבים בעם מטילים מלאי. גם יש עשרה בטלנים והם מזקני עם הארץ השתים בדלי דלות, ולומדים תהילים בכל יום בכנופייא. ויש גבאי בכל בית כנסת המקבץ להם פריטי, בעת התפילה, ובני קהלינו משגיחים. ומי שיש לו איזה מיחוש וכו' עושה פדיון נפשו, ומחלק לצדקה. ויחידי סגולה מחלקים לזמנים. ובערב פסח שבועות וסוכות, עושים נדבה כל בני קהלינו ומתחלקת לשעתה. ובכסלו עושים נדבה הלבשת ערומים, גם נדבות פרטיות לשלוחי ארץ ישראל ולעוברים ושבים המסבבים לצורך פרנסתם, דשכיחי טובא, ויש מתלמידי חכמים שוחטים ושלוחי ציבור, וכותבי שטרות, באופן ציבהר מיכא וציבחר מיכא ומתפרנסים. כ״ז בשנים כסדרן, אבל אם יהיה ב״מ (בר מינן) איזה יוקר, מתאמצים בני קהלינו ואחרים תיל לפרנס ענייהם. ובשנתינו זאת התרט״ל (1879) שיש יוקר גדול ששוה ה״מוד״ יותר מתשעה פרנקים לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה), עשו בני קהלינו מאב של שנה שעברה עד טבת זה שעלינו שלוש נדבות, שנתנו הגדולים בנדבה הראשונה כ״ה דורוס לכל אחד, ובשניה כ״ה דורוס, ובשלישית חמישים דורוס, ושאר העם לערך זה מלבד שלוש פעמים בשבוע, שהגבאין מחזרין לגבות הפת מן הבתים, והכל מתחלק, קמח מדי שבת בשבתו, ופת מדי יום ביומו, תהי משכורתם שלימה מעם ה׳.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מה מופתים מהאדמו״ר בבא סאלי זיע״א
באותה שבת סיפר לי גבאי בית הכנסת מכלוף דהאן ז״ל שבתקופת מלחמת עולם השנייה, היו מצרכי מזון מחולקים בקיצוב לפי מספר נפשות של כל משפחה, והוא התעסק בשוק שחור בדברי מזון, ומשטרת המקום עקבו אחריו ואחרי כמה יהודים נכבדים ומשטרת המקום תפסה אותם ונשלחו למאסר בעיר ״בוערפא״ שהיתה סמוכה לעיר ארפוד מקום מגוריו של הבבא סאלי ע״ה, בינתיים עד שיתברר דינם בבית המשפט, היהודים הנ״ל פנו למושל המחוז שישחרר אותם לשבת, והבטיחו לבוא ביום ראשון לבית המאסר אמר להם המושל אם יבוא בבא סאלי בכבודו ובעצמו לתת ערובה עבורם ישחרר אותם ואם לאו ישארו בשבת בבית המאסר, היות וכב׳ האדמו״ר היה ידוע לשלטונות התקשרו אליו ואמרו לו אם יואיל כב׳ האדמו״ר לתת עבור קבוצת יהודים ערובה עד שיעבור שבת, והנה אדמו״ר ע״ה נעתר לבקשתם ובא בכבודו ובעצמו, וביקש מהמושל שיחדור עבור היהודים והם התאכסנו כל השבת אצל האדמו״ר וכיבד אותם בשפע של מזון רק שתיה חריפה היתה בצימצום מפני שלאדמו״ר היה רק בקבוק אחד של ערק ולא יספיק לכל האורחים, מה עשה כב' אדמו״ר ע״ה, שם מטפחת על הבקבוק והתחיל למזוג לכולם ואח״כ אכלו ושתו כל השבת ומאותו בקבוק שתו כולם ונשאר בבקבוק עוד משקה לסעודת מלווה מלכה, קם סקרן אחד מהמסובים ותפס את הבקבוק בידו ואמר לא יתכן שמאותו בקבוק שתינו ועוד נשאר, בהרימו את הבקבוק ללא רשות, נזף בו האדמו״ר, ואמר לו חבל שעבורו ייגמר עכשיו ערק מן הבקבוק ולא יהיה לבם מה לשתות.
*****
סיפר לי עוד על האדמו״ר בבא סאלי זיע״א ידידי מרדכי אביקסיס שפעם היה לו מיחוש בגב שלא יכול להתכופף וכל הזמן מתלונן בכאבים וביקר אצל רופאים שונים, וכולם בדעה שצריכים לנתח אותו בחוט השדרה ל״ע, מקום רגיש מאד וכל מי שעובר ניתוח כזה נשאר ב״מ משותק בחצי גוף וייעצו לו קרוביו שילך לקבל ברבה מהאדמו״ר לפני הניתוח, וניגש אליו וקיבל ברכתו והלך לו לביתו לשלום, ובתוך הירהוריו בביתו נמלך שלא לעשות ניתוח מפני שנקפו לבו, וב״ה אחרי ביקורו מהאדמו״ר הרגיש טוב ולא הצטרך לנתוח.
****
ועוד סיפר לי אחד מבאי בית הכנסת בשם חיים אמסלם שנסע אתו באוטובוס ביום ששי בבוקר והיו צריכים להגיע אחה״צ לעיר ארפוד והנה פתאום עצר הנהג ואמר להם רבותי הנוסעים, תצטרכו לעשות שבת במקום הזה, מפני שמסוכן לנהוג שהגלגל האחורי עוד מעט ויתפוצץ שנסדק באמצע, הלכו והודיעו לאדמו״ר שהיה בין הנוסעים שישב בשקט ובשלות נפש, אח״כ ירד אדמו׳׳ר ע״ה מן האוטובוס וקשר קשר על הגלגל האחורי ואמר לנהג תמשיך לנהוג בע״ה נגיע למחוז חפצינו לשלום, הנהג פנה לאדמו״ר על אחריותך אם יקרה מה שהוא, נזף בו ארמו׳׳ר ואמר לו אמרתי לך נגיע בשלום, וכן היה שהגיעו למחוז חפצם וברדת אחרון הנוסעים והנה הגלגל התפוצץ, והיה קידוש ד׳ לעיני כל הנוסעים.
*******
אחד מבאי בית הכנסת, בו אני ש״ץ, ושמו – מכלוף עשור – כל ער״ח היה מוזמן אצל אדמו״ר בבא סאלי לסעוד על שולחנו בעיר נתיבות, פעם אחת אחרי גמר סעודת ליל ר״ח, פנה אליו ואמר לו קח אותי להר הזיתים להשתטח על קברו של ר׳ חיים בן עטר הקדוש זיע״א, והיה ליל חורפי, אחרי ששתה כמות גדולה של ערק בתוך הסעודה וגמרו ברכת המזון, הכין האיש הנז׳ את מכוניתו בפקודת האדמו״ר וכמעט שיכור לחלוטין התחיל לנהוג וידיו רועדות מרוב שיכרות אחרי שניות אחדות פנה האדמו״ר לנהג ואמר לו אתה טועה בדרך, זה לא המסלול שלנו, רד מהמכונית, ירד ובדק ומצא שהאדמו״ר צודק הנהג הצטדק באומרו, שאינו יודע מה הוא עושה, האדמו״ר תיכף שם ידו על מצחו של הנהג, והנה פתאום הנהג נתפכח משכרותו והמשיכו בדרך הנכונה עד הגיעם לירושלים, והאדמו״ר השתטח על קבר הצדיק הקדוש ר׳ חיים בן עטר זיע״א ואחייב החזיר את האדמו״ר הביתה.
****
סחה לי אשה אחת משכנות ביהבנ״ס, על נס שקרה לה, שהיא רגילה כל ערב שבת להדליק נר לע״נ האדמו״ר המלוב״ן רבי יעקב אביחצירא זיע״א,
והנה מספרת שחסכה סכום כסף מסויים בשביל לקנות תנור אפיה עבור בנה שהתחתן לפני זמן מה, לא מצאה מקום בטוח איפה להחביא את כספה לכן החביאה אותם בתנור אפיה עד שיידרש הכסף לצורך בנה, והנה שכחה את כספה בתנור, והמשיכה לאפות בו בלי שימת לבה, לכספה הנמצא בתנור, לאחר זמן בא הבן לדרוש את הכסף מאמו עבור קניית תנור אפיה, והיא רצה בבהלה לעבר התנור לראות מה נשאר מארנקה עם הכסף, והנה פותחת דלת התנור, ולתמהונה הארנק עם הכסף נמצא שלם ובתוכו היה התמונה של האדמו׳׳ר ר׳ יעקב אביחצירא זיע״א שתמיד צמוד לארנקה בשלמות בלי פגע.
****
סיפרה לי גיסתי ברטה קומפינו עובדת כאחות מוסמכת ב״טיפת חלב״ בבאר שבע, שפעם סיפרו על אודות האדמו״ר בבא סאלי זיע״א ועל שהיה מחולל נסים ונפלאות וכל אדם שצר לו ונמצא במצוקה היה הולך לצדיק ומתפלל עבורו, כאן התערבה אחת האחיות בדברי גנאי על הצדיק ומחוסר אמונה בצדיקים פגעה בכבודו ואחרי גמר שיחתם, קמה האחות הדברנית שהסיחה דברים קשים נגד הצדיק כדי ללכת הביתה, והנה לא עלינו רגלה השמאלית התעקמה ולא יכלה לזוז במקומה, האחות יללה בכאב והבינה שזה תוצאה על מה שזלזלה בצדיק ומזה נלכדה בעוונה. האחיות שסובבוה אמרו לה לבקש מחילה מהצדיק וייטב לה, וכך היה בכתה וביקשה מחילה מהצדיק על דברים שהטיחה נגדו, ואחרי כן קיבלה על עצמה לבקר על קברו של הצדיק בנתיבות ולבקש במקום ציון הצדיק מחילה וסליחה, ומאותו יום והלאה נכנם בה אמונת החכמים, ומאז תלתה על צווארה קמיע ובו תמונת הצדיק.
דבריט הימים של מכנאס לפי כתביו של רבי יוסף משאש
סימן סד
סדר ואתחנן שנה תרס"ח לפ"ק
ידידי החכם החשוב, כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו, שלום, שום. אף טרם קבלת תשובתו על העבר, הנני משיג עוד לגבודו דבר מה מעבודתי, והוא, במבו מקווה טהרה, יש עוד בעת כנסת, בצדה ממש של כמהרי"ו בהתית זיע"א, כותל מפסיק ביניהם, ואך זו גדולה הרבה מההיא, פתחה פתוח למבוי הנזכר.
ארכה יותר על רחבה, יש בה ב' היכלות פשוטים, אחד באמצע כותל מערבה, ואחד באמצע כותל צפונה, התיבה עומדת באמצע, פני שליח הציבור לצפון, הספסלים והכסאות כולם בלויים מזוקן, יש בה הרבה כוסות וכו כחברותיחה.
היא נקראת על שם הרב הגאון המפורסם, כמוהר"ר רפאל בירדוגו זיע"א, והרבה קוראים אותה עוד על שם בן בנו הרב הגאון כמוהר"ר יעקב זיע"א, זמן הווסדה, שמעתי מהחכם הישי כמה"ר יצחק בירדוגו ישצ"ו, בן דודו של כמוטהרי"ע הנזכר זצ"ל, קיבל מאבותיו, שהיא עתיקה הרבה, ואבותיהם הראשונים שבאו מגלות א' של ספרד בשנת רנ"ב לפ"ק.
קנו אותה מבעליה וחידשוה, ויוד שמע, כי הייתה בנויה בתוך חצר אחת, כמו הבית כנסת שבצדה הנ"ל, ואחר שנפלה החצר מזוקן, קנו אבותיהם הראשונים ז"ל את אדמתה והוסיפוה עם בית הכנסת, כאשר היא היום גדולה ורחבה, רובה של משפחת בירדוגו זרע ר"ב אדמו"ר הנ"ל זיע"א, ומעוטה של משפחת טולידאנו זרעו של מהרי"ט זיע"א.
בא להם מאיזה ירושה, או מקנה בשנים קדמוניות. הרבה שלוחי ציבור יש בה, החכם כמוה"ר פתחיה בירדוגו ישצ"ו, והרב כמוהר"ר דוד בירדוגו ישצ"ו, בן כמוהרי"ץ הנ"ל, תלמידו של אבא מראי זיע"א, והרב הגאון כמוהר"ר יהושע בירדוגו שיצ"ו, ואחיו כהה"ר יהודה הי"ו, בני הרב הגאון כמוהרי"ע הנ"ל זצ"ל, ועוד בניהם עוזרים על ידם, יש בה קהל כמאה וחמישים נפש, מנהגיה כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר.
הבית הקדוש הזה, שימש גן ישיבה לתלמידי חכמים בזמן הקודם לכמה רבנים וחכמים מבני משפחת בירדוגו זיע"א, כאשר שמעתי, גם הרב החסיד כמוהר"א חלואאה זלה"ה הרביץ בו תורה איזה שנים, כאשר זכורני.
גם הרב החסיד התלמודי הנפלא, כמוהר"ר חיים מוריגון ישצ"ו, תלמידו של אבר מארי זיע"א, הרביץ שם תורה כמה שנים, ועתה הוא רק לשתפילות שמ"ע, ובו מתכנסים כל רבני העיר וחכמיה ורוב רהילה ישצ"ו בכל ערב ראש חודש אלול, מאחר הצהרים עד הערב לעשות פקיון נפשות של בני העיר בכסף צדקות שקיבצו מהבתים ומהחצרות והחנויות.
ושם מחלקים כל כסף הפדיום, גם בו מסדרים כל הגטין על ידי הרב כמוהר"ר יהושע הנזכר, ישצ"ו. זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום
אני היו"ם ס"ט.
סימן סח כרך א'
סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק
ידיד צרור המור, ריחו לא ינמור, החכם החשוב, כמה"ר שלום הלוי ישצ"ו. שלום. שלום.
שלשם הגיעני מכתבו הבהיר עם יו"ד צורוס, חן, חן אדוני ותודה רבה, ומאד שמחתי כי כל דברי מצאו חו בעיני כבודו, ואודות התנצלותו על אחור תשובתו, כי לא היה בעיר, כן שמעתי מהזולת, והרי לך מן המוכן לפני.
בצד שמאל מבוי מקוה טהרה, יש עוד מבוי כמדתו, נקרא בזמן הקטדם בשם מבוי אשי"ך ( נגיד בעברית ), על שם איזה נגיד של הקהל שהיה דר שם, כן שמעתי מזקן אחד שכן נמ"ך אצלו בשטר ישן, ואני מצאתי באיזה שטרות ישנים, שנקרא מבוי מוהריק"ו על שם הרב הגאון כמוהר"ר יקותיאל בירדוגו זיע"א.
ואך עתה נקרא בפי הכל בשם מבוי " לחכם " על שם בנו, הוא הרב הגאון המפורסם כמהר"ר יעקב בירדוגו זיע"א ( נתבש"מ בשנת גר"ת לפ"ק ) הידוע בפי כל בשם " החכם " שמעתי הטעם, כי בזמנו, היה איזה בלבול בעיר תיטואן יע"א מהערביים, ובאו איזה יהודים לגור פה, והיו מתפללים בבית הכנסת שלו.
והם בלשונם קורים לרב העיר בשם " סיניור חכם " ( כן המנהג עד היום פה תלמסאן ) וכן היו קורים לו, ומהם נשתרבב לו ז"ל השם הזה, גם בפי כל קהל העיר, בדילוג תיבת " סיניור " עד עצם היום הזה, ועד בכלל.
במבוי הזה יש בית הכנסת אחת, נקראת על שמו גם כן, בית הכנסת של החכם, יש לה שני פתחים, אחד בדרומה בבית שער של החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי הזה, גם החצר הזאת נקראת על שם של החכם, ואחד בצפונה, פתוח למבוי הרחב, שבו פותחים המבואות הנזכרים, נקרא מבוי צלאוואת ( בתי כנסיות בעברית.
וזקן אחד אמר לי שנמצא כתוב אצלו בשטר ישן, שנקרא מבוי לפראן ( תנור בעברית ) על שם התנור הקבוע שם משנים קדמוניות, הבית הכנסת הזאת היא קטנה ואנשים בה מעט כשבעים נפש, יש בה שני עליות קיר קטנות, אחד בדרומה, ואחת במערבה, יש בה היכל יפה של עץ על פנעי כל הקיר צפונה, וגם תיבה יפה, פני שליח צבור למזרח.
יש בה כוסות ועששיות וכו….כחברותיה, אומרים, כי היא עתיקה מאד מימי אבות החכם הראשונים זיע"א. השלוחי צבור ששמשו בה, הם אבות החכם והוא זיע"א, ובנו הרב הגאון כמוהר"ר דוד ישצ"ו, ובניו, כמה"ר יעקב, וכמה"ר יוסף ישצ"ו, וכמה"ר משה ז"ל. שלושתם היו תלמידיו של אבא מארי זיע"א. ועוד עוזר על ידם הנו"ח כה"ר משה לכרייף הי"ו בן הרב ימין נ"ע.
הבית הקדוש הזה, אומרים כי שימש ישיבה לתלמוד תורה מיום הוסדו, ועד עתה קבועה שם ישיבה לרבני העיר וחכמיה ישצ"ו.
עוד יש בית כנסת אחרת פתוחה למבוי הרחב הנזכר, נקראת על שפ הרב הגאון והקדוש, כמוהר"ר שמעיה מיימראן זיע"א, אחד מרבנן מגורשי ספרד נ"ו, אומרים שהוא בנאה, ונקראת על שמו עד עצםה היום הזה .
ואך לא נשארה ביד זרעו, כי נפלה מזוקן, ומכרוה להנדיב הרב מנחם בן עבו הי"ו, והוא חדשה בשנת תרנ"ב ותרנ"ג לפ"ק. ובנה עליה את ביתו בנין יפה בקרן דרומית נוכח פתח הבית, ואחד בצדו כמין גם בקרן נערבית .
אין לשניהם הדר, התיבה עומדת באמצע, פני שליח הצבור למזרח, יש בה כוסות וספסלים וכו..וכו…כחברותיה. שמשו בה הרבה שליחי צבור ממשפחות שונות, ועתה יש בה שני שליחי צבור, כמה"ר אברהם בירדוגו ישצ"ן, בכמה"ר פתחיה ישצ"ו, וכמה"ר שלום עטייא ישצ"ו, בן כבוד הרב דוד ישצ"ו.
כשבעים נפש מתפללים בה, מנהגיה כמנהג כל בתי כנסיות שבעיר. הבית הזה אומרים ששמש ישיבה לתלמוד תורה בזמן הקודם, וגם הרב הגאון התלמודי הנפלא כמוהר"ר אברהם הלחמי זלה"ה, מעיר ואם בישראל מראקש יע"א, הרביץ בו תורה הרבה שנים, ואך עתה אינו אלא לתפלות שמ"ע, חמש ושש מתפללים בו ערב ובוקר וצהרים, משכימי קום והמאחרים והעצלנים.
ושם נקבצים הרבה משוררים בכל לילי שבתות החורף מחצות ועד בקר, לומר בקשות ושמירות, וכל מעמד ומושב שיהיה לרבנים והחכמים וגדולי הקהל על נדבות לעניים ולשד"רים וכיוצא בהם, שם מתועדים. זהו מה שהשיגה ידי עתה להודיע לכבודו, ושלום
הצעיר היו"ם ס"ט.
LE FABULEUX PÉRIPLE D'HANNON
LE FABULEUX PÉRIPLE D'HANNON
Il est bon de publier à nouveau ce texte d'interprétation si difficile. Si le début peut être admis, à partir de Cerné, on entre dans la fable.
« Il a plu aux Carthaginois de faire naviguer Hannon au delà des colonnes d'Hercule pour y fonder des villes lybo-phéniciennes. C'est pourquoi il accomplit ce voyage à la tête d'une flotte de soixante navires à cinquante rameurs emmenant avec lui trente mille hommes ou femmes, des vivres et des marchandises.
Quand nous eûmes dépassé les Colonnes d'Hercule, et après une navigation de deux jours, nous fondâmes une ville à laquelle nous donnâmes le nom de Thymaterion ; elle dominait une vaste plaine.
De là nous prîmes vers l'Ouest et nous ralliâmes près du cap libyen de Soloeis couvert d'épaisses forêts. En ce lieu nous élevâmes un temple à Neptune et nous continuâmes ensuite notre voyage vers l'Est. Après une demi-journée nous parvînmes à un lac situé non loin de la mer et couvert de joncs élevés où paissaient un grand nombre d'éléphants et de bêtes féroces.
Nous dépassâmes ce lac dans une journée de course et nous peuplâmes de nouveaux colons les villes du littoral : Karikon, Gytte, Mélitta et Arambys.
De là nous entrâmes dans l’embouchure du Lixus, grand fleuve qui vient de l'intérieur de la Libye. Les Lixites, peuplade nomade, faisaient paître leurs troupeaux sur le bord de ce fleuve. Nous établîmes des rapports d'amitié avec ce peuple au milieu duquel nous séjournâmes quelque temps.
Plus loin dans l'intérieur des terres se trouvent les Éthiopiens, peuple inhospitalier habitant une région remplie de bêtes sauvages et entrecoupée de hautes montagnes où le Lixus prend sa source; dit-on. Au milieu de ces montagnes vivent des hommes d'une structure particulière appelés Troglodytes.
Les Lixites prétendent qu'ils sont plus rapides à la course que les chevaux. Nous prîmes des interprètes chez les Lixites et nous longeâmes pendant douze jours, dans la direction du Sud, des côtes désertes; puis ensuite nous navigâmes pendant un jour vers l'Est; en cet endroit au fond d'un golfe, nous découvrîmes une petite île de cinq stades de circuit à laquelle nous donnâmes le nom de Cerné et où nous fondâmes une colonie… La durée de la traversée de Carthage aux Colonnes d'Hercule et de ce point à Cerné est la même.
De là, après avoir navigué à l’embouchure d'un grand fleuve appelé Chrétès, nous entrâmes dans un lac dans lequel se trouvaient trois îles plus grandes que Cerné. Nous les dépassâmes et après une journée de navigation, nous atteignîmes l'extrémité du lac, dominée par de hautes montagnes habitées par des hommes sauvages, couverts de peaux de bêtes féroces, qui à notre approche nous jetèrent des pierres et nous empêchèrent de débarquer.
En continuant notre navigation, nous atteignîmes un autre fleuve… fourmillant de crocodiles et d'hippopotames. De là nous revînmes sur nos pas et nous regagnâmes Cerné.
De là, nous navigâmes pendant douze jours du côté du Sud en longeant une côte habitée par des Éthiopiens qui prirent la fuite à notre vue. Les Lixites qui étaient avec nous ne comprenaient pas leur langage. Le dernier jour, nous débarquâmes au pied de hautes montagnes boisées. Les arbres étaient d'essences diverses et leur bois odoriférant.
Nous cotoyâmes ces montagnes pendant deux jours et nous atteignîmes un golfe immense dont les deux côtés étaient en plaine… Nous fîmes de l'eau et, après avoir côtoyé cette région pendant cinq jours nous entrâmes dans un grand golfe que les interprètes nous dirent s'appeler la corne du Couchant. Dans ce golfe était une île spacieuse; dans cette île un lac salé, renfermant une autre île. Nous y débarquâmes et pendant le jour nous n'y vîmes que des forêts; mais pendant la nuit, nous aperçûmes de grands feux et nous entendîmes un grand bruit de trompettes e: de cymbales, où se mêlaient de grandes clameurs. Alors la frayeur nous gagna et les prêtres nous conseillèrent d'abandonner l'île. »
http://www.pheniciens.com/persos/hannon.php
https://fr.wikipedia.org/wiki/Hannon_(navigateur)
http://www.persee.fr/doc/crai_0065-0536_1994_num_138_2_15385
פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים (?1940-185) – יוסף שטרית
זהו בקיצור הרקע החברתי־התרבותי לחיבורו של השיר שלפנינו בידי ר׳ דוד אלקאים, שהיה תושב המלאח ופעל בנחרצות למען בני המעמד שלו. ב־1894 הוא אף נאסר למספר ימים בבית הסוהר משום שהואשם שתלה כרוזים על קירות המלאח שדרשו להחרים את חברת הספנות הצרפתית Paquet, שלא הסכימה להפריש חלק מהכנסותיה לטובת עניי הקהילה." ר׳ דוד אלקאים היה המשורר העברי היחיד שכתב במרוקו שירי מחאה ותלונה נגד עשירי הקהילה' שחטאו לדעתו כלפי חובת הסולידריות היהודית והקהילתית שלהם. הוא הכיר היטב את ראשי המשפחות העשירות משום שהוא עייר ועיטר את הכתובות היפות שהזמינו אצלו לרגל נישואי בניהם ובנותיהם.
וְהִנֵּה רָעָה חוֹלָה לְהוֹרִים בּוּרִים, / לְהִתְחַתֵּן זֶה בָּזֹאת [כחתן דמים.
כְּמַביִּט אל העמל בוגדים וּמַמְרִים, / כמעט קט עבר אָשָׁם [וְהוּרַק חֵרֶם
סורו סורו בִּכְלִמָּה / וּרְאוֹת פָּנִים נִזְעָמִים.
10 אֶחָד לַהֶבֶל דָּמָה / וּלְאַחֵר בוֹלֵס שִׁקְמִים.
שֵׁנִי לֶשֶׁם אַחְלָמָה, מִטְּעָמִים נֶעֱלָמִים;
ביאורים לקטע הנ"ל
- והנה רעה חולה: פירוט המצב השערורייתי שעומד במוקד הכתיבה של השיר, על פי קהלת ה, יב, להורים בורים: האשמת ההורים בבורות, כאן במובן של טפשות, על כך שאינם מרשים לבניהם ולבנותיהם להתחתן על פי רצונם.
- להתחתן זה בזאת כחתן דמים: ייתכן שיש כאן רמז אירוני לדמים במובן של כספים והון, שעומדים ביסוד סירובן של המשפחות המבוססות לתת לבניהם להתחתן עם בני העניים של הקהילה.
- כחתן דמים: על פי שמות ד, כה.
- כמביט אל העמל בוגדים וממרים בני המעמד הגבוה מסתכלים על העמלים, על אלה שאינם מתפרנסים כדי מחייתם, כעל אנשים מוקצים מחמת מיאוס.
- כמעט קט עבר אשם והורק חרם: בני המעמד הגבוה מאשימים את בני המעמד הנמוך במצבם הנורא ומטילים עליהם כמעט חרם חברתי.
- חרם: כאן כנראה במובן החברתי של ״הטלת חרם״, ולא במובן ״רשת דיג״ כמו במקור המקראי.
- הורק חרם: על פי חבקוק א, יז.
- סורו סורו בכלמה וראות פנים נזעמים: בני המעמד הגבוה מסתייגים מבני המעמד הנמוך ודוחים אותם מעליהם בבושת פנים ואף כועסים עליהם על שמתקרבים אליהם.
- סורו סורו על פי ישעיה נב, יא.
אחד… שקמים: בני המעמד הנמוך אינם נחשבים בעיני בני המעמד הגבוה בגלל עוניים.
אחד להבל דמה על פי תהלים קמד, ד.
בולס שקמים על פי עמוס ז, יד.
- שני לשם אחלמה: בני הקבוצה השנייה נחשבים לעדית שבעדית של הקהילה וליקיריה.
- עדית
- (נ') אדמה טובה, קרקע משובחת; הכי טוב, מיטב, מבחר, המוצלח ביותר, הבחירה הטובה ביותר
- לשם אחלמה: אבנים יקרות, על פי שמות כח, יט; לט, יב;
- מטעמים נעלמים: למצב זה של חוסר שוויון ושל הפרדה חדה בין שתי הקבוצות אין סיבות מובנות.
המרבוטים של הצפון – ערך שלום בר-אשר
המרבוטים של הצפון
המוקדם שבהם הוא מוחמד אבן אחמד אל-זיאני, המכונה אל-עיאשי. משכיל ותלמידו של מיסטיקן מסלא, דגל במלחמת הקודש בראשות מולאי זידאן ותקף את מאזאגאן.
כגמול על מסירותו העניק לו הסולטן את התואר קאיד אזמור. אבל עד מהרה סר חינו בעיני אדונו והוא נאלץ להימלט על נפשו. הוא הגיע למישור גארב, תמך בעצמאותן של ערי בו-רגרג, ניהל את מלחמת הקודש נגד אל-מעמורה ולאראש והשיג בכך את שחרור חלקם הגדול של המרבוטים של האזור ואפילו של מרוקו כולה. ב-1637 הסתכסך עם המאורים, שהאשימם בקיום יחסים חשודים עם האנגלים והספרדים. לבסוף אפילו כבש את רבאט ואת סלא ב-1641. דבר זה הביא לאובדנו: המאורים, שמצאו מקלט אצל חמרבוטים של דילא, שכנעו אותם לאחוז בנשקם. אל-עיאשי נוצח ונהרג ב-1641.
Sidi M'hamed el-Maliki ez-Zeyani el-Ayachi (1563–1641), plus communément appelé Al-Ayachi, surnommé le "Saint de Salé", est un marabout marocain et un puissant chef militaire ayant notamment vécu dans l'actuelle Salé (à l'époque, dite Salé-le-Vieux, par opposition à l'actuelle Rabat, dite alors Salé-le-Neuf, tout au moins concernant sa médina). Il pose les bases de l'entité politique que deviendra la République de Salé ne reconnaissant plus ainsi la légitimité du sultan Moulay Zidane.
Une avenue, une école primaire et un hôpital portent son nom à Salé
Depuis la mort d'Ahmed al-Mansur Saadi en 1604, le Maroc sombre dans état d'anarchie où le Sultan perd son autorité. L'Espagne en profite alors pour annexer Larache en 1610, puis le port de la Mamora en 1614.
Selon l'historien Mohamed Zniber: « Dans son différend avec les Morisques de Rabat, qui évolua vite en conflit armé, Ayyachi les accusait d'avoir trahi la cause de l'Islam lors du siège de la Mamora et offert leurs services au Roi d'Espagne, ce qui n'était pas tout à fait faux. » Basé à Salé-le-Vieux, Al-Ayachi mène le jihad contre les Espagnols en démarrant la course maritime avec les arrivants morisques et avec l'aide des Anglais. Il réussit à reconquérir la Mamora et étendit son pouvoir jusqu'à Taza.
En avril 1627, Al Ayachi attaque Salé (Salé-le-Vieil et Salé-le-neuf) dont il s’empare et la transforme en sa principauté devenant par la suite gouverneur indépendant de la République de Salé. Un mois plus tard, John Harrison signe avec lui un traité et entreprend une relation diplomatique avec l'entité politique. Al-Ayachi envoie ses représentants (probablement des renégats) à la cour du roi Charles Ier d'Angleterre: Mohammed Bensaid (Lopez de Zapar) en 1627, Ahmed Naravaez dans la meme année et Mohammed Clafishou en 1629.
Le 30 avril 1641, Al-Ayachi est assassiné lors de querelles intestines qui déchirent l'éphémère république corsaire. Les marabouts de Dila, près de Khénifra, se rendent maitre de la thalassocratie après avoir vaincu le chérif saâdien et les partisans du défunt marabout de Salé.
Sa demeure se trouve à l’emplacement de l'actuelle école de Mekki Alaoui
המרבוטים של דילא, ברברי צנהאג׳ה, יסדו בשלהי המאה הט״ז זאויה, סמוך לישוב הנוכחי ח׳ניפרה. מכניסי אורחים, שוחרי צדק, נחשבים כשליטים בעיני שבטי הרועים של האטלס התיכון ושל המולויה, הרחיבו קמעה-קמעה את השפעתם על האוכלוסים הלוחמים הללו ועד מהרה עמד לרשותם צבא מעולה. הם השתמשו בו כדי להילחם ב-1640 בסעדי מוחמר א-שייח׳ אל-אצגר, שרצה להכרית את עצמתם בעודה באיבה, ולאחר מכן את הכלרבוט אל-עיאשי ב- 1641 . עתה נעשו הם שליטי כל האזור הצפוני של מרוקו, אבל נעשו יריבי השורפא העלווים של תאפילאלת, שטיפחו גם הם שאיפות התפשטות. בסופו של דבר נחרץ עתיד ירושתה של השושלת הסעדית בין הברברים ההרריים הללו בראשות המרבוטים ויושבי נאות מלדבר בחסות השורפא.
הספרייה הפרטית של אלי פילו – העדרו המסנוור של האור – טאהר בן ג'לון
ביולי 1971 נכשל נסיון הפיכה במרוקו נגד המלך חסן השני. מארגני ההפיכה חוסלו והקצינים והחיילים המבצעים נשפטו ונידונו לתקופות מאסר שונות. אבל כעבור שנתיים הם הוצאו מהכלא -חמישים ושמונה קצינים וחיילים – ונעלמו. בתחילת שנות השמונים החלו להסתנן ידיעות על גורלם; נודע שהם נמקים בכלא מדברי בטזממארט, בעינויים ובייסורים תופתיים. השלטון המרוקאי הכחיש את דבר קיומו של הכלא הזה, והכלואים הוסיפו לגווע בו אט-אט, שמונה עשרה שנים, ולמות בזה אחר זה. באוקטובר 1991, בהשפעת לחצים בינלאומיים, שוחררו עשרים ושמונה הכלואים שהצליחו לשרוד.
טאהר בן גילון כתב את ספרו על יסוד עדותו של אחד הכלואים שנשארו בחיים, וחלק גדול מהפרטים בו לקוחים אפוא מן המציאות הנוראה ההיא. אבל הסופר הידוע, בן מרוקו שמתגורר בצרפת, כתב אותו מתוך כוונה מפורשת להוציא מתחת ידו לא מסמך תיעודי מובהק, כי אם יצירה ספרותית, ולהעצים כך את כוחן של המילים. הספר הוא אפוא כתב אשמה נגד מנגנון הדיכוי המפלצתי של שלטונו של חסן השני, ונגד כל מנגנון עינויים באשר הוא, וגם שיר הלל לכוח העמידה של האדם, ליכולת המופלאה שזכו בה אנשים יחידים לדבוק, אפילו בנסיבות כאלה, באנושיות, באמונה, ברוח – להעמידם מול מעניהם, ולהנחיל להם תבוסה.
טאהר בן ג׳לון נולד בשנת 1944 בפס שבמרוקו. למד והורה פילוסופיה וסוציולוגיה. מאז 1971 הוא מתגורר בצרפת, אבל יצירתו הספרותית, וכמוה גם מעורבותו החברתית והפוליטית קשורות קשר אמיץ למוצאו המרוקני. עד כה כתב שירה, סיפורים, רומנים ומסות, והוציא לאור אנתולוגיה של השירה המרוקנית החדשה. בעברית ראו אור ״בן החולות״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1987), ״הלילה הקדוש״ (פרוזה אחרת, עם עובד 1991) ו״הגזענות, כפי שהסברתי אותה לבתי״ (בבל, 1999). ״העדרו המסנוור של האור״ יצא לאור בצרפתית בשנת 2001
Tazmamart (Arabic: تازمامارت) was a secret prison in south-eastern Morocco in the Atlas Mountains, holding political prisoners. The prison became a symbol of oppression in the political history of contemporary Morocco. It is located near the city of Er-Rich, between Errachida and Midelt. It was managed by commandant Feddoul and Hamidou Laanigri, both Royal Moroccan Gendarmerie officials.
Tazmamart Prison was built in 1972, after the second failed coup d'etat against the late Hassan II of Morocco in August 1972, 58 army officers were sent to Kenitra prison and later to Tazmamart. According to Ali Bourequat, the prison later held also some Sahrawi nationalists and other "disappeared" political offenders.
During the 1980s, there were allegations about the existence of a prison called Tazmamart. Authorities (or Makhzen) were denying all of those allegations. It was not until the publication of the book Notre ami le Roi(Our friend the King) by French journalist Gilles Perrault in 1990 that the issue was raised at a political level. Thomas Miller, who at the time was Director for North African Affairs at the State Department, said in an oral history that he was contacted by American citizen Nancy Touil, who said her husband M’Barek Touil had been languishing in Tazmamart for nearly two decades. Miller inserted a talking point in the background papers for President George H.W. Bush for his 1991 meeting with King Hassan. Bush raised the issue, much to the King's dismay.
According to some former detainees and human rights groups, conditions at Tazmamart were extremely harsh. While torture and ill treatment occurred, the appalling prison conditions were the biggest threat to the lives of inmates.
The prisoners were put in cramped single-person underground cells 24 hours a day. They were allowed no human contact, no light, and very little in the way of food or protection from the summer heat, or winter cold. There was no medical treatment for injuries caused by torture and diseases like tuberculosis. Also, the food rations were minimal.There are also allegations of executions.All in all, 35 prisoners, or more than half of the people incarcerated at Tazmamart during the eighteen years died, before the prison was finally closed in 1991
Rumours about Tazmamart's existence were put about as an instrument of terror by the makhzen, but even though several human rights organizations had reported on existence of Tazmamart, the regime officially denied all knowledge of the prison until 1991 when US pressure forced the release of the surviving prisoners. The camp was closed along with several others of its kind, but Tazmamart remains a particularly powerful symbol of the oppressive "years of lead" in Morocco. Survivors have staged memorial marches to the prison
Rumours persist about the continued existence of Tazmamart-style camps in Morocco, as it has been documented that secret detention and torture of suspects continues, possibly in collaboration with the American CIA (see Black sites).
In 1991, and after pressure from international human rights groups and some foreign governments, Hassan II of Morocco decided to close down the prison and release the last remaining detainees. Some fled abroad, others stayed in Morocco, but were prevented from discussing their experiences in Tazmamart publicly
רבי דוד חסין – קורותיו ושירתו
חיי הרוח.
בהעדר בית דפוס נותרו יצירות רבות של רבני מרוקו בכתבי-יד, לא הוצאו לאור ואף נעלמו במהלך השנים. עם זאת, ולמרות העלות הגבוהה של הספרים הקימו לעצמם תלמידי חכמים ספריות גדולות שהיו מעודכנות אף בחידושי בני דורם.
הם העתיקו או יזמו העתקת יצירות שלא היו בהישג יד, לעתים בעלות גבוהה. שמען של ספריות משפחות הרבנים, אבן צור, צרפתי, מונסוניגו, אבן דנאן וסיררו בפאס יצא למרחוק. במכנאס היו בני משפחת טולידאנו, בירדוגו ובהלול בעלי מאות כתבי-יד שירשו מאבותיהם והם שימשו ליעקב משה טולידאנו כמקורות לכתיבת תולדות יהודי מרוקו. הפעילות היצירתית של יהודי מרוקו במאה השמונה-עשרה הייתה כמעיין המתגבר. גם בתקופות הקשות והנוראות ביותר של תולדותיהם, בעת שסבלו מפגיעות שדלדלו את מספרם ורוששו אותם, שגשגה הפעילות הרוחנית. היהדות המרוקאית הפגועה כאילו מצאה מפלט בלימוד, ונוחם והצדקה לקיומה ביצירה הרוחנית שאוששה את האמונה בניצחון רוח ישראל.
כמו שאר רבני מרוקו, גם רבני מכנאס עסקו בעיקר בספרות ההלכה. כמעט כולם מחברים אסופות של שו"ת ושל הלכות, הרי הן התשובות הכתובות הניתנות לשאלות המופנות אליהם בעניינים הלכתיים. התשובות הללו מהוות לעתים קרובות מקורות שלא יסולאו בפז לבירור תולדות החברה היהודית באותה תקופה. הדבר הומחש היטב ביצירותיהם של רבני מכנאס לדורותיהם.
חלק נכבד מכתיבתם של רבני מכנאס עסק בפירושים ובדרשות של התורה או כלל ספרי מקרא, כנראה על פי השיעורים והדרשות שהיו מרביצים בתלמידיהם. פלפול תלמודי לשמו היה שכיח פחות, שכן לימוד התלמוד היה בעיקר " לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ".
לא מעט רבנים אלה הרבו לעסוק בקבלה בנוסח האר"י הקדוש, וחברות לימוד לקריאת הזוהר היו מתכנסות בכל פינה כדי לשקוד על הלימוד, וביניהם גם כאלה שאינם מבינים את משמעות הטקסטים. בסימן של אהבת ישרל ושבחה כפי שמתואר בפרשה אותה אנו קוראים השבת, רבי דוד חסין כתב שיר נפלא בשבחה של ארץ ישראל.וכך הוא כותב הקדמה לשיר הזה. שירים יסדתי שבח על ארצנו ונחלת אבותינו ולכבוד בית קדשנו ותפארתנו ולמעלת ישרים בלבותם בארץ טבריה קבורתם.
על משוררי מכנאס.
חלק מחינוכו של תלמיד חכם בצפון אפריקה היה פרק בשירה ובפיוט הן בקריאה ובזמר והן בכתיבת היצירה. כל אחד כיד כשרונו הטובה עליו וכמידת התמסרותו לעניין. רבים כתבו שירה לעת מצוא, אך לא מעטים הם המשוררים " המקצועיים " כפי שמעידים מאוד כתבי-יד וקובצי הפיוטים שבדפוס.
גדולי המשוררים היו משפחת אבן צור רבי משה, רבי שלום ורבי יעקב בסאלי ובפאס, רבי דוד חסין ורבי שלמה חלואה במכנאס. בשתי קהילות אלה פרחה השירה העברית. כשהיה רבי דוד חסין בן 9 הלך לעולמו המשורר רבי משה בן יעקב אדהאן, שנתפרסם בזכות שירו " סוכה ולולב לעם סגולה " שנפוץ בכל קהילות המזרח. בקשרי ידידות ויצירה עמד רבי דוד חסין עם רבי יעקב אלמאליח ואף כתב אתו שיר משותף " אני בריה וחברי בריה ".
משורר נוסף ממכנאס, רבי מסעוד ארוואח, שיבץ אחדים משיריו במהדורת אמסטרדאם של תהילה לדוד וזכה להיות שכנו של רבי דוד חסין. מתוך כך יש לשער שכתב היד הועבר איליו בידי שלמה אסאבאג שקיבל על עצמו לדאוג להדפסה וראה ברבי מסעוד משורר ראוי לעבוד על כתב היד. רבי מסעוד הוסיף נופך משלו הן בדברי עיון והן שירי שבח לשלמה אסבאג.
עוד נזכיר את רבי יעקב בירדוגו שנולד בסוף ימיו של רבי דוד חסין והושפע משירתו. באחד משיריו מביא רבי יעקב שיר שכתב במשותף עם אחד מידידיו כשכל אחד מחבר מחרוזת לסרוגיו, מעין דו שיח שירי, כדוגמת שירים של רבי דוד חסין ורבי יעקב אלמליאח. כל אלה מלמדים על אווירה של שירה ועל תרבות של שירה ויצירה ברקע יצירתו של רבי דוד חסין.
משפחת קורקוס – מיכאל אביטבול
מכתבי המח׳זן ערוכים בצורה אחידה, לפי שיטת אפיסטולארית – בצורה של איגרות – שהתגבשה מאז שליטי האלמוחדון. הלשון נקייה והסגנון מהודר. רק במקרים בודדים של שאילת מלים מן הלכסיקון הספרדי, לצורך מונחים מסחריים בעיקר, כתובים כל הטכסטים הנמצאים ברשותנו בערבית קלאסית יפה.
כל מכתב נפתח באחד הפסוקים הבאים, מיד לאחר ה״שבח לאל״ המסורתי: ״אין כוח ואין איל אלא באלוהים״: ״אין בר־קימא אלא מלכותו״. ״תפילת אללה על הנביא מחמד וכד'… ״,פסוק אחרון זה מיועד אך ורק להתכתבות עם נמענים מוסלמיים (ראה מיסמך מס׳ 1).
מיד אחרי הפתיחה מוטבע החותם המלכותי, כשהמכתב נשלח מטעם השולטאן עצמו, כדוגמת הט׳הירים (ראה מיסמך מס׳ 2): החותמת של בני המלוכה ושל הוזירים מופיעה בשולי המכתב או בסוף הטכסט (ראה מסמכים מס׳ 1 ומס׳ 3), אלא אם כן הנמען הוא יהודי או נוצרי, שכן לפי הנוהג המקובל אסור ששם מוסלמי יבוא מתחת שמו של לא־מוסלמי.
״אפליות״ נוספות מאותו סוג לא חסרות: למשל, מקובל להוסיף אחרי הזכרת שם הנמען הדמי, בראשית המכתב, את המשפט הבא: ״אל־סלאם עלא מן אתבע אל־הדא״ (״השלום על מי שנמצא בדרך הנכונה״, קרי: על המוסלמים) או: אין המכתב מיועד לד׳מי נחתם ב״סלאם״ המסורתי, אלא במלים היבשות יותר של ״אנתהא״ או ״אל־תמאם״ במובן של ״סוף״(ראה מיסמך מס׳ 3).
כללים אלו לא תמיד נשמרו בהתכתבות של משפחת קורקוס עם אנשי המח׳זן, הפרוטוקול הנוקשה לא תמיד הצליח לכסות על הרגשות הידידותיים שפעמו בהם. אם השר מוסא ן׳ אחמדלא שוכח אפילו פעם אחת לתקן את ״שגיאותיו״(חתימה בסוף המכתב, למשל), הרי ל״שמרן" מחמד ן׳ אל־מדני בניס אין בכלל נקיפות־מצפון כאלו. מכתביו לאברהם קורקוס מלאים דברי הערכה אישית. לא חסרות בהם לא החתימה בסוף הטכסט ולא ה״סלאם״: בניגוד למוסא ן׳ אחמד, שאינו מחמיץ שום הזדמנות להזכיר לשני האחים את מעמדם ה״ד׳מי״. דבר זה נעלם לחלוטין במכתביו של אל־מדני, הפותח כל אחת מאיגרותיו לאברהם במלים: ״לידיד, לחכם, לנאמן, לכבלירו – מלה ספרדית, בשימוש אצל האנדאלוסים כביטוי להערכה וכאות הוקרה -לאל־תאג׳ר… ״.
הרוצה להעמיק באיגרות אלו להלן הקישור באתר מורשת מרוקו
http://moreshet-morocco.com/?cat=37
להלן דוגמא של מכתב כזב מתוך הספר " תאג'ר אל סולטאן " מאת מיכאל אביטבול
אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.
19.3.1861
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب
صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه
אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם
ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا
בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.
כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……
אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….
טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת
118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי
117 יהודי שהתאסלם מכר לאחר ספרים עבריים
יהודים בבית המשפט המוסלמי
היהודי המתאסלם (אל־מהתדי) סלימאן בן עבד אללה מכר ליהודי יוסף בן עבד אל־כרים מירושלים חפצים שונים שבבעלותו. בין היתר מכר לו שישה ספרים כתובים בכתב עברי. יוסף שילם לו את כספו וסלימאן המתאסלם אישר, כי אינו זכאי לדבר ממנו ולא מעדת היהודים. נרשם ב־20 בחודש צפר שנת 973. 16 בספטמבר 1565
118 פרטי טכס התאסלמותו של נער יהודי
בפני מולאנא… אפנדי עבד אל־כרים, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] בבית־הדין הנזכר… בא בפניו [של הקאדי] מחמד: הבוגר על־פי הצהרתו בגיל הכשרות [החוקית, מחמד] בן חנאן היהודי מ[בני] החסות בעיר ירושלים הנאצלה, ואמר את שתי העדויות מרצונו החופשי ב[נפש] חפצה וברוחב־לב ללא כפייה וללא אילוץ. [מחמד] אמר בלשון מפורשת: ״אני מעיד, כי אין אל מבלעדי אללה, וכי אדוננו מחמד הוא עבדו ושליחו, ניערתי חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם. יצאתי מהדת היהודית ונכנסתי אל דת האסלאם, אני שבע־רצון ממנה כדת וממחמד, תפילת אללה עליי וברכתו, כנביא ושליח״. [הוא המשיך ואמר, כי] ״הדת היהודית והדת הנוצרית מופרכות. [מחמד] ניער חרצנו משאר הדתות המופרכות והיה שבע־רצון מדת האסלאם. [כן אמר, כי] -אללה, ישתבח ויתעלה, הוא יחיד, אחד, מיוחד, נצחי, אין לו שותף במלכות, אין שווה לו ואין דומה לו, וכי אדוננו מחמד, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, שהוא נביא אללה יתעלה ושליחו, שלח אותו [אללה] עם הדרך הנכוחה ודת האמת על־מנת להנחיל לו נצחון על הדתנות] כול[ן], ולו גם מאסו המשתפים״. [מחמד] הסכים באורח חוקי לגור אצל ח׳ואג׳ה מוסא בן חאג׳ מחמד מוכר הדגים ולעבוד בשירותו. מוסא התחייב באורח חוקי להוציא על מחמד המתאסלם הנזכר את צרכיו וכסותו, ללא [זכות] לדרוש ממנו בחזרה את [כל] זאת או חלק ממנו. הדבר התרחש ונרשם ב־9 בחודש שעבאן שנת 974 19 בפברואר 1567