אלי פילו
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
|
סיפור יום הולדת למורה מרדושי/דויד הידידים המוסלמים בעיר מוגדור היו קוראים לכל סוחר יהודי, "טנג'ר" (עשיר) שם של כבוד. כך היה גם עם אבי ז"ל קראו לו "טג'ר רופייל"(רפאל) ואני יודע שאבי היה סוחר אך לא היה עשיר אף פעם. אך שם הכבוד "טנג'ר" נשאר והשפיע גם על מנהלת בבית הספר ב"אליאנס" במוגדור. לבית הספר היגיעה תרומה מיוחדת מיהודי אמריקה נעליים חדשות לילדים. כשאימי בקשה נעלים עבורי אמרה לה המנהלת "אתם לא ברשימה מצבכם טוב מאחרים". "נשארתי עם הכבוד אך ללא נעלים".
|
* אליאנס ישראליט Allianse Israelit
בשנת 1860 הוקם כל ישראל חברים, אליאנס ישראליט בהשפעה צרפתית נוסד זרם חינוך אליאנס בכל רחבי מרוקו . מוסדות אלה הגבירו את הפער התרבותי והאינטלקטואלי בין היהודים לבין התושבים המקומיים המוסלמים.זרם החינוך אליאנס היווה עורף אוהד לצרפתים בלב הארץ המוסלמית. בוגרי בתי הספר אליאנס התקבלו לעבודה מהר יותר מתלמידי הישיבות התורניות.
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Aher Knafo – David Bensoussan
À la sortie du Shabbat
On fête Lilt tkhmir,
Un pacte que tous admirent.
On mange, on boit, on lou
Pendant que joue L'orchestre andaloue.
Alors on présente aux fiancés une terrine
Où l'on avait déposé levure – Khmira et farine.
La fiancée met dans la cuvette sa main gantée
Le jeune homme y place la sienne avec doigté,
Les deux mains mélangent et se mélangent,
Le Païtan} chante de sa voix d'ange
Soudain, les Zgharit éclatent, stridents
Les fiancés échangent des regards ardents
On se délecte en mangeant des plats fins,
On boit jusqu'à voir, du baril, la fin.
Alors, chaque invité se présente
Il rit et plaisante
Et dépose dans la terrine son don,
Puis s'esquive en demandant pardon.
Le mélange de la Khmira est le présage
De la réussite du mariage.
Ensemble, il bâtiront leur maison
Ensemble, ils suivront la voix de la raison.
Le lendemain, dimanche,
Les préparations commencent
. On emprunte aux voisines
Tables, chaises et ustensiles.
On sort toute l'argenterie
On frotte, on gesticule, on crie.
Il y a chez nous un très bel usage
Qui a lieu le lundi :
Deux jours avant le mariage,
Les parents du marié
Se rendent chez ceux de la mariée.
Les Rabbins viennent aussi
Avec les amis les plus proches,
Autour d'une table tous sont assis.
Les Rabbins disent au fiancé : "Approche !
C'est le moment solennel
Où l'on convient des conditions – Ténaïm
Qu'une poignée de mains confirme.
La jeune fille devenant alors son Kinian,
Le jeune homme déclare devant elle :
Ce Kinian est pour moi un serment sévère
Je m'engage à t'être fidèle
Dans la prospérité et pendant les revers.
Mardi soir,
Ecoutez bien cette histoire-
C'est Lilt el henna,
La nuit du Henné.
On organise une grande fête
Dans la maison complètement repeinte
De la fiancée bien aimée.
Les lumières brillent,
Les cuivres scintillent.
Les tables débordent
De boissons et de mets.
Les Msem'injouent leurs mélodies
On chante avec eux et on applaudit.
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
יש צורך דחוף באיסוף שירים אלה שלא נרשמו מעולם. מחוץ ללהקות מקצועיות נהגו לנגן בבתים, היו גם להקות שהיו מתארגנות לערב זה. שירים רבים מושרים רק בהזדמנות זו. במסגרת עבודה זו אספנו קטעים רבים של שירים שונים כגון זה המדבר על ייחוד המימונה:
ליל אלמימונה / מעזולא דימא / פדניא כאלמא / כאינא פכיל אלבלאד / לילת אל מימונה / פכריז פסח.
(ליל המימונה / מיוחד הוא / בכל העולם / קיים בכל מקום / ליל המימונה / במוצאי פסח). או שיר אחר:
איה לאלא / ויזוני ונזיד, / וילייאם איטוואלי / איה לאלא / יא סידי מימון / איה לאלא / יא כחאל לעיון.
(אוי, גברת / בואי אלי ואבוא אליך / הימים ארוכים / או, גברת / אדוני מימון / או, גברת/או, בעל העינים הכחולות).
בבוא האורח אל בית פלוני, נוהגים לכבדו, וגם כאן קובעת המסורת המשפחתית: יש וטועם רק מהדבש, או מהתמר וכוי. גולוון מציין, שבראבאט רק למשפחת הרוש הייתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח את היד על הכובע (כנראה כדי לקבל את ה״כמסא״).
הרחובות הומים מתנועה ערה של עוברים ושבים. רוב הבחורים מחופשים וכן הבנות. התחפושת המקובלת היא בדרך כלל לבושם של המוסלמים ״
בשתי קהילות יהודיות קטנות קיבלתי מידע לפיו התחפשו הגברים לנשים. במאראקש נהגו הבחורים להתקשט בעלי זית. עלי־זית מופיעים בכמה מנהגים הקשורים ביום זה גם אצל עדות אחרות. פרופי נחום סלושץ ראה אצל האנוסים בפורטוגל טקס מיוחד במינו: כל אחד מביא ענף של עץ־זית, בו הוא מכה את המים, זכר לקריעת ים־סוף.
בערב זה של המימונה, נוהגות משפחות רבות לסיים ״עיסקות״ שתכליתן להקים ביניהן קשרי משפחה. בלוב נוהגות הבנות ללבוש בערב זה את שמלותיהן המהודרות. הן ניצבות בפתח הבית כשפניהן גלויות; כד ניתנת לבחורים הזדמנות לקבוע את בחירתם. הארוס שולח בערב זה מתנות מיוחדות לארוסתו.
למחרת בבוקר נוהגים להשכים קום, כי לפי המסורת העממית שנשתמרה בדרום־מרוקו: המאחר להקיץ יהיה עצלן אותה שנה. בכמה קהילות עורכים הבחורים בשעה מוקדמת של הבוקר תחרות סוסים במטרה להגיע לנחל ולטבול שם. מבלים את כל היום על שפת הים, ליד נחל או בחורשה. יהודי אלג'יריה נוהגים לעלות באותו יום גם אל קברות הצדיקים.
במאראקש נוהגים היהודים לשים פעמיהם בבוקר למעיין הנקרא ״ סקאית אל־מזודי ״; האישה מכה במים 7 פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה את רגליהם ורוחצים פנים וחזה. אין יודעים מה טעם נוהרים הם למקום הזה. על כל פנים, יש עניין רב בהבאת האגדה הקשורה למקום זה והמובאת ע״י לג׳י :
היה היה עשיר מוסלמי בשם אל־מזודי. לאיש זה היתד. בת. פעם אחת, בלילה, חלשה דעתו והוא בעל את בתו. בשנצטללה דעתו, הלך להתייעץ עם אנשים חסידים ושאל את פיהם איך הוא יכול להיטהר מחטא זה. הם השיבו לו: עליך לחפור במו ידיך תעלת־מים שאורכה ארבעה ימי הליכה ואז יכופר עוונך. אל־מזודי החל בעבודה וחפר תעלה, שנועדה לספק מים למוגאדור…
היהודים שואבים באותו יום מים מכל באר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית. יהודי תאפילאלאת שופכים מים עד כי יוצף ביתם, ואומרים ״דפאענא אל־באס אול־עכאס״ (אנו דוחים את הרע ואת הכישלון).
יהודים אלה נהגו גם לצקת באותו יום שמן על סף הבית ולטבול את רגליהם בשמן, בטרם היכנסם לבית. בקהילות אחרות שואבים מים מהנהר ולאורך כל הדרך שופכים מים. הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראיה.
כדאי לציין אמונה עממית נוספת הקשורה במנהג זה: בכמה קהילות דרומיות מזכירים היהודים ״נעאס דל עומר״ — דהיינו נימנום העומר. לפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות. הטבילה ביום המימונה נועדה לגרש סכנה זו ולחסן את האנשים מפני העצלות. ״זורקים את העצלות״ למים.
במקומות שאין שפת־ים או נהר, נוהגים לבלות את כל היום בחיק הטבע . מן הראוי להוסיף שבאותה תקופה לערך נוהגים התלמידים המוסלמים שבפאס לחגוג את ״ שולטאן א־טולבה ״. נוהגים לצאת אל הטבע למספר ימים. לא מן הנמנע שיהודי פאס הושפעו מחגיגות אלה, אם כי אין לדעת בביטחון באיזו תקופה הן החלו.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
42 – אל־בנאת ב־ג׳נאחהום.
כנפיים לבנות.
43 דאר נזאלא הייא דאר אל־בנאת, תשופהא עאמרא, ופי סאעא כ׳לאת.
בית הבנות דומה לפונדק הדרך, רואים אותו מלא ופתאום הוא ריק.
44 – אירא סעד בנתי עווג/ אנא נסגרו.
אם מזלה של בתי עקום, אני איישר אותו.
45– אל בנת – אידא כּברת, גייר – להא, וואכא עבד
בת אם התבגרה, גייר בשבילה אפילו עבד
תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג
בין יהודי אפריקה ליהודי ספרד.
בימי הגאונים עמד המגרב האפריקאני, במידה שעלתה הרבה על מצרים ועל יתר ארצות הגולה, בקשרים הדוקים עם ישיבות סורא ופומבדיתא וגם עם ארץ ישראל.
ישיבת פומבדיתא היא ישיבה שהתקיימה בעיר פומבדיתא בבבל בתקופת האמוראים והגאונים. הישיבה הוקמה בתחילת הדור השני לאמוראים, על ידי רב יהודה, והתקיימה כ-800 שנה כישיבה דומיננטית ומשפיעה, יחד עם ישיבת סורא.
ציוני דרך
לאחר פטירתם של רב ושמואל, בסוף הדור הראשון של האמוראים, במקביל למינויו של רב הונא כראש ישיבת סורא, הלך רב יהודה לעיר פומבדיתא והקים שם ישיבה חדשה, ישיבת פומבדיתא, שהתקיימה כ-800 שנה, במשך תקופות האמוראים, הסבוראים והגאונים, עד לימיו של רב האי גאון. העיר פומבדיתא הייתה מיושבת ביהודים זמן רב קודם לכן, עוד מימי בית המקדש השני. העיר פומבדיתא ישבה על נהר "בדיתא" שהוא יובל של נהר הפרת, בפי הנהר (פום בארמית = פֶּה בעברית). פומבדיתא מזוהה היום באזור העיר העיראקית פלוג'ה.
ישיבת פומבדיתא וישיבת סורא היו, לאורך כ-800 שנה, לישיבות הדומיננטיות בעולם היהודי, ומהן יצאה תורה והוראה לכל תפוצות הגולה. ישיבת פומבדיתא העמידה בראשה במהלך הדורות גדולי תורה לדורותיהם, בהם רבה ורב יוסף, אביי ורבא, רב יוסי הסבוראי, רב סימונא, רב רבא גאון, רב פלטוי גאון, רב שרירא גאון ובנו רב האי גאון. בתקופת הדור השלישי והרביעי של האמוראים הייתה ישיבת פומבדיתא בתפארתה. בתקופתו של רבא עברה הישיבה למחוזא, ולאחר פטירתו חזרה לפומבדיתא.
עם חיתום התלמוד הבבלי בידי רבינא האחרון (בסורא) החלה תקופת הסבוראים (ד'ר"ס – ד'שמ"ט, 499–589), שברובה לא התקיימו לימודים סדירים בסורא, בגלל פרעות כנגד היהודים, אלא רק בפומבדיתא. כשהגיעו הרדיפות גם לפומבדיתא, הוצרכו חכמי הישיבה להעביר אותה לעיר פירוז שבור למשך כ-50 שנה, עד לפתיחתה מחדש בפומבדיתא בשנת ד'שמ"ט (589) בידי רב חנן מאישקיא.
גם במהלך תקופת הגאונים התקיימו שתי הישיבות זו לצד זו. גאון פומבדיתא, רב האי בר רב דוד (ד'תר"נ– ד'תרנ"ח, 890– 898 לערך), העביר את הישיבה לעיר בגדד, מפני שבתקופתו התמעטו היהודים שעסקו בחקלאות, ורבים עסקו במסחר והיגרו לערים הגדולות, בעיקר לבגדד (מלבד תופעת ההגירה אל מחוץ לבבל). ברם, שמה של הישיבה לא השתנה ונשאר "ישיבת פומבדיתא".
תקופת פריחה אחרונה הגיעה לישיבה בימיהם של רב שרירא גאון ובנו רב האי, בסיומה של תקופת הגאונים. אלפי מכתבים ובהם שאלות בכל תחומי היהדות הגיעו לראשי ישיבת פומבדיתא מכל תפוצות הגולה, והגאונים עמלו להשיב לשואליהם. עם פטירת רב האי גאון, בשנת ד'תשצ"ח (1038), באה לסיומה תקופת הגאונים. לראש הישיבה התמנהראש הגולה רב חזקיה בר דוד, אולם 20 שנה לאחר מכן הוצא להורג בעינויים בידי הח'ליפה המוסלמי,אל-קאא'ם הראשון, וישיבת פומבדיתא נסגרה.
מזה חמישים שנה הולך וגובר קצב פרסומם של המקורות שנתגלו בגניזה " תשובות הגאונים חיבורים שלמים בהלכה ובאגדה, מכתבים מסמכים מסחריים ומעשי בית דין. על מקצת הפרסומים – ואני מתכוון למחקריו של ש.ד.גויטיין – קיימות לעת עתה רק הוגעות מתקדמות בצורת שורה של מאמרים מסכּמים, שלפעמים ראיתים בכתב יד.
חומר זה בא להוסיף על מה שידוע היה מזמן על קשרי המגרב האפריקאני עם המזרח וחלקו הנכבד בענייני הלכה ומחקר. ברם עדיין לא זכתה תקופה זו למחקר ולתיאור מסכם, שיעמיד את המגרב במקומו הראוי לו בתולדות עמנו.
תיאור כזה יהא בו בלי ספק כדי לשנות את הדעה הקדומה על המגרב כ " פינה נידחת ". ולעשותו לראש פינה של ההיסטוריה שלנו במזרח התיכון המוסלמי בימי הביניים ( חוץ מבבל ומארץ ישראל ).
תוצאות המחקר מוכיחות, כי חכמי המגרב זכו להיות מוריהם ורבותיהם של יהודי ספרד. ממארוקו באו לספרד במאה העשירית המדקדקים, הבלשנים והפייטנים הראשונים, הנחשבים למייסדי האסכולה הספרדי.
והוא הדבר בהתפתחות ההלכה והפסיקה. רק לעת זקנתו הגיע רבי יצחק אלפאסי לספרד, לאחר שהרביץ תורה שנים רבות במגרב, שבו כתב את חיבורו הגדול ואת תשובותיו המרובות. ואין חולק, כי הרי"ף עמוד התווך של לימוד ההלכה בספרד.
כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים לארצות ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות בשנים. ראשוניהם הגיעו כבר לפני גזירות קנ"א, ומאז נמשכה הנדידה בשנות ה " שלום " לפני גירוש רנ"ב – רנ"ז ופרק זמן ארוך לאחריהם.
אפשר להצביע על גלים אחדים של התיישבות יהודי ספרד ופורטוגל בארצות ברבריה ; האחרוני בהם היו ה " גרונים ", מגורשי ספרד שהתיישבו לאחר נדודים רבים לראשונה בליוורנו, ומשם עברו לאפריקה ; וגם אלה לא באו בבת אחת.
יהדות המגרב קיבלה מהגירה זו תוספת כוח גדולה ברוח ובחומר. בזמן היאחזותם של מגורשי ספרד ומהגריה באפריקה, בערך, היו ערי נמל מסוימות בחופיו של הצפון אפריקאניים של הים התיכון והאוקיאנוס האטלאנטי בידיהן של מדינות חצי האי הפירנאי.
נמלים אחרים היו למעשה חופשיים ושלטו בהם שודדי הים הברבריים המפורסמים שארבו לספינות הסוחר של אירופה. להלכה היו ערים אלה כפופות לשליט מרוקו. הצד השווה שבכל הנמלים – לרבות אלה של אלג'יריה, תוניסיה וטריפוליטניה – היה, שנוסף על תפקידם כקיני מעגן לפיראטים, שימשו מרכזים לסחר בינלאומי ולפדיון שבויים נוצריים, שנפלו בידי שודדי הים.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
פרק ג: דבדו ובנותיה
ייחודה של קהילת דבדו
שלוש תכונות מייחדות את קהילת דבדו בין בל קהילות מרוקו: ראשית היא עיר של כהנים מיוחסים, שנית רוב היישוב בדברו היה יהודי על כן היא נקראת עיר היהודית דבדו לבסוף דבדו עד כמה שהייתה קהילה קטנה הייתה קהילה בעלת פזורה דבדובית שבניה לא ניתקו את הקשרים עם קהילת האם.
ייחוד היה למלבושם של יהודי דבדו כעדות הרש״ך: …ריקום בית הצואר, גם ריקום בתי ידים יוכיחו שאין הגוים לובשים אותו החלוק שנעשה בריקום כזה כנודע לג׳וקא מדבדו. ( שם המעיל ) וכן ״ומלבושי אנשי קהל קדוש דבדו מיוחדים גם משאר היהודים של הסביבה ומכ״ש ממלבושי הגוים…
אכן ייחוד זה ניכר היה גם בין קהילות קרובות לדברו, דוגמת אוטאט…אנשי קהילת אוטאט משונים בלבושיהם מאנשי עיר דבדו כנודע! וכן תהילות לאל יתברך עירינו היא עיר גדורה בעריות.
א. עיר יהודית
אופייה היהודי בלט למבקרים שכן האוכלוסייה היהודית בדבדו היוותה שני שלושים של האוכלוסייה המקומית. זהו יישוב יחיד במרוקו שתושביו היהודים מרובים מהתושבים המוסלמים. מאז מרד בוחמארה ושלטון צרפת במרוקו בראשית המאה העשרים ירד מספר היהודים ורבים מבני הקהילה עזבו והתיישבו בנקודות יישוב חדשות או בערים אחרות אך עדיין דבדו היוותה מרכז יהודי במרוקו.
יהודי דבדו בריאים וחזקים בגופם וברוחם ועשויים ללא חת". יהודי דבדו סבלו פחות מיתר קהילות מרוקו מפגיעות מוסלמים (סולשץ עמי 7).
ב. עיר הכהנים
כהנים רבים היו בשיביליה שבספרד וכן מתאר בעל קורות היהודים בספרד…והיה כאשר נכבשה עיר ממלכת יהודים והמנצחים חילקו ביניהם שלל אדם. והנה עלו בגורלו של אספיאן יושבי חלק העיר ירושלים שבו גרו צאצאי מלכי בית דוד והכהנים משרתי בית ה׳.
ויחדיו הובאו באניות למדינת אנדאלוסיה בערים קורדובה, גראנדה, שיבילה מורסיה ועוד. נחום סלושץ כתב: בשיביליה היה לכהנים רחוב מיוחד למגורים ובית כנסת מקודש מאד. ורש״ך כתב: כהנים רבים היו בגולת שיביליה והרי בית העלמין העתיק רוב קברותיהם הם כהנים. ולהבדיל בין החיים עד היום יש בדבדו כהנים רבים יוסיף ה׳ עליהם!
בסוף המאה הי״ח היו קרוב לשבע מאות משפחות כהנים בדבדו.
הלווים אינם רשאים להתעכב בדבדו יותר מיממה. אם לוי ישאר יותר מיממה בדברו, האקלים הורגו מבלי שאף אחד יודע הסיבה למותו של האיש הלוי. כת האחת הם רוב בנין של הקהילה… ובני הכת השנית (הכהנים) הם רוב מנין בקהילה.
כך שהקהילה.מורכבת מהכהנים והעם בדוגמת ירושלים עיה׳׳ק בימי בית ראשון ובית שני. הכהנים ויחוסם? רבי מאיר ועקנין הרב הראשי של טבריה כינה אותם ״גזע היחס והמעלה״. והרש״ך כתב קבלה בידנו מאבותינו ששמעו מאבותיהם, ששמעו מפיהם ולא מפי כתבם, דור אחר דור, כי הם זרע ברך ה׳ מזרע צדוק הכהן.
יצר השררה וקפדנותם היתרה היו חלק מסימני ההיכר של הכהנים בדבדו אות ומופת שהם מגזע מיוחם ולולי דמסתפינא הייתי אומר שכהני דבדו הם מהענף מיוחס אשר לאהרן הכהן ואשר לבניו כיום. מחכמי הכהנים יצאה תורה מדורי דורות לבני הקהילה בדבדו.
פזורת דבדו
מן המאה השמונה עשרה יודעים אנו על עשרות ומאות משפחות שיצאו את דבדו והתיישבו בערים אחרות במרוקו ובאלגיריה. כמה ערים נתמלאו מאנשי עירנו: תאורירת, ברגנט, גרסיף, כפר לעיון, מיסור, מריג׳א, גראדה ועוד וכמה משפחות כהונה נסעו מפה ונתיישבו בערים אחרות, כמעט רוב הכהנים אשר בפאס רובם מיוצאי דבדו.
יש מיהודי פאם אשר אבותיהם היו מדבדו… וכבר כתבנו כי הרבה מיהודי דבדו באים ומתיישבים פה פאם. מוצא יהודי צפרו היה בעיקר מאיזור תאפילאלית ודבדו, הם קשי עורף וקשים בעסקיהם… קהילת צפרו נתייסדה… ויותר מאוחר ע״י יהודים מדברו ותאפילאלית שנמשכו למקום על ידי סחר השיירות.
רוב קהל תאורירת היה מדבדו יהודים רבים היגרו לאלגיריה: לתלמסאן, לווהראן, למוסטאגאנים, לתמושתנט ועוד. הסופר וואנו ציין שיהודים התיישבו במיסוד בלי שניתקו את זיקתם מדבדו. וכן כתב סלושץ: בני דברו המפוזרים במרוקו ובאלגיריה שומרים אמונים לעיר מולדתם ומתגאים בה, זו נחשבה אצלם למקום קדוש באחד מן המרכזים המיוחסים.
מה יפה הייתה קהילת דבדו כאשר בשלושת הרגלים רבים מיהודי דבדו הפזורים בערים אחרות באו לחגוג בחיק המשפחה. הקהילה נהפכה מוקד לעליה לרגל. סיבות רבות היו לעליית רגל זו: לחגוג את החגים עם הקרובים, ולקיים את המנהג של קבלת פני רבו ולקבל ברכה מהרבנים, לחלק צדקה לעניים. בשלוש רגלים דמתה קהילת דבדו כעין ירושלים הקטנה.
פרק 4: קהילות מזרח מרוקו
אלה הן קהילות מזרח מרוקו: אוג׳רה, אוטאט, ברגנט, ברקן, גראדה, גרסיף, דבדו, לעיון, מידלת, מיסור, מליליה, מריגיא, מרטנפריי (היא אחפיר), נאתר, פיגיג, תאורירת, תאזה, תאפילאלית.
הקהילות התוחמות מזרח מרוקו הם: אוגידה במזרח חבל ארץ זה, תאזה במערבו, מליליה בצפון, תאפילאלית בדרום.
להוציא קהילות תאפילאלית, תאזה, מידלת, פיגיג, המרוחקות ביותר במזרח מרוקו מדברו, קהילת דבדו נחשבה קהילת אם לקהילות האחרות.
בתאורירת, גרסיף, ברגנט, לעיון, ג׳ראדה ומריג׳א רוב מנין בני הקהילה היו יוצאי דבדו ( עד 60% ויותר). בקהילות אוטאט, ברקן, מרטנפריי, מיסור קרוב למחצית בני הקהילה היו יוצאי דבדו. בקהילות אוג׳דה, מליליה, מידלת
היו ער 30% מיוצאי דבדו.
רבים מראשי הקהל וכלי הקודש ששרתו בקהילות האלה הם דבדוביים. שני בתי דין של שלושה דיינים היו בדברו ובאוג׳דה: עד לשנת תרעי׳ד היה בדבדו בית דין של שלושה, אך באוג׳דה רק בין השנים תר״ץ – תש״ך ישב בית דין של שלושה. בקהילות מליליה ומידלת שירתו בתי דין של דיין אחד, בשאר הקהילות לא היה דיין, ואת הקהל שימשו רבנים מלמדי תשב״ר שוחטים ומוהלים.
בקהילת תאזה שהייתה קהילה עתיקה שירתו מלפנים דיינים וחכמים מפורסמים עוד בתקופת הרשב״א. זה מאות שנים שיש בה קבוצה גדולה של יוצאי דבדו.
הקהילות הראשונות העתיקות במזרח מרוקו שידענו עליהם היו: א) תאפילאלית היא סגלמסא, תאזה: ב) אוג׳דה, רבדו, גרסיף; ג) מידלת, אוטאט, תאורירת: ד) מליליה, לעיון, ברגנט, מיסור, אחפיר, ברקן, נאדור.
1) קהילת אוג׳דה
העיר אוג׳דה נמצאת בצפון מזרח מרוקו על יד גבול אלג׳יריה. היא נוסדה במאה העשירית על־ידי שבט מאגראוואת,. העיר הייתה מרכז גדול למסחר ואולי מכאן השם אוג׳דה מלשון ערבית מוג׳וד ־ מוכן, כלומר הסחורה הייתה שם תמיד זמינה מוכנה.
לראשונה יודעים יהודים באוגידה במאה הארבע עשרה, קהילת אוג׳דה מוזכרת ברשימת קהילות מרוקו של הרב יעב״ץ בספרו ״עט סופר״ מהמאה השמונה עשרה. יהודים מאיזור בני סנאסן התיישבו באוג׳דה במאה השמונה עשרה. באוג׳דה נקלטו מגורשי קהילת תלמסאן אשר ברחו מפני שוד וביזה.
הר׳ דוד גיגי מתאזה ביקר באוגידה באותם ימים והוא מאשר הסכם בין שני יהודים סוחרים. סוחרים יהודים מאוג׳דה פונים להרב יעב״ץ (השני). הרב יוסף משאש מספר על מר זקנו שבדרכו לא״י ביקר באוג׳דה ופגש בקהילה זקנים ״בלי אזניים״. הוא תמה למראה המוזר, ותשובתם הייתה כי המלך יזיד 1790 — 1792 ביקר באוג׳דה בשבת.
תושבי אוג׳דה יצאו לקבל את פניו וכך עשו יהודי אוג׳דה אשר מלבושם לרגל ביקור המלך, זהה כמעט למלבוש הישמעאלים. הם עמדו בשורה נפרדת מן הישמעאלים. בקבלת פנים שאל יזיד את מושל העיר מדוע רחוקים אלה מאלה? ומושל העיר השיב: אלה מוסלמים ואלה יהודים
. שאל יזיד: ובמה יוודע איפה ההבדל ביניהם? שתק מושל העיר. אז המלך אמר: יש לי עצה איך להבדיל ביניהם: לחתוך תנוך אוזן היהודים! וכן עשו אנשי אוג׳דה ליהודים.
אמצע המאה התשע עשרה מרא דאתרא היה הרב ארוואץ ומושל העיר אוג׳דה זמם מזימה איך להרוג את רב הקהילה ולעשות שפטים ביהודים. הרב ארוואץ ברח לעיר תלמסאן הקרובה ולא חזר עד שהרב אבנר ישראל צרפתי, ראב״ד פאם, התערב להגנת הרב ולביטול מזימות המושל.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת ארייאייש
ענף עתיק ומיוחם בתוך משפחת הכהנים בני אהרן, מוזכר בקונטרס תולדות הד״ך מאת הרב דוד הכהן סקלי זצ׳יל.
בן איש חיל, שלשלת יוחסין, מזר״ק טהור, החסיד ר׳ שמואל הניח ברבה: אהרן.
הצדיק החסיד ר׳ אהרן כהן סקלי בן שמואל הנקרא ארייאייש הוליד: יוסף, שמואל, רחל.
הנכבד, התם וישר הצדיק ר׳ שמואל הוליד: שלמה.
הזקן הכשר, נבון ועניו, איש ספר, בקי בספר הזוהר, ידיו אמונה, נהנה מיגיע כפיו, יראת ה׳ היא אוצרו, החסיד, ר׳ שלמה הניח: גו׳הר (אשת דוד הכהן הי״ד).
אין לנו ידיעות על יוצאי חלציו של ר׳ יוסף הנז׳.
מרת רחל הנז׳ היא אמו של מופת הדור רבינו דוד הכהן-סקלי זצ״ל (בעל שו״ת קרית חנה דוד).
משפחת בן שמואל
משפחה נכבדה, באגרת יחם פאס, עמי 137 מחברת משפחת בן שמואל, ״תוספת ברכה״ זו שייכת גם למשפחת כהן בן שמואל ולמשפחת צולטאן בן שמואל.
המרוחם, בעל מדות טובות, חי מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, ירא אלהים וסר מרע, הצדיק ר׳ שלמה (בן שמואל) הוליד: לוויהא, עווישא, ג׳והרא.
משפחת בן רזיגא
משפחה נכבדה, מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, א/ עמי 138-137).
בן איש חיל, החסיד, יראת ה׳ היא אוצרו, אילן ששרשיו מרובין, גזעא דקשוט, הצדיק ר׳ משה כהן (די רזיגא) הוליד: דוד.
הזקן הכשר, הולך תמים ופועל צדק, גומל חסדים, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנז׳ הוליד: יעקב, יצחק, יהודה, אהרן, אליהו הי״ד, עישא, סתירא, שמחה.
הנכבד, ירא אלהים וסר מרע, עושה צדקות, מתפרנס מיגיע כפיו ר׳ יעקב הכהן הנזכר הוליד: אברהם, יהודה, משה, שלמה, שמעון, מאחא.
החכם השלם, פיו מפיק מרגליות, שוחט ובודק, וימל את בני ישראל, מרביץ תורה בישראל, אוהב שלום, הצדיק הרב יצחק הכהן הוליד: משה, סאעודא.
המנוח יהודה ז״ל לא הניח זרע ב״מ.
המרוחם, הנכבד, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנזכר הוליד: בת שבע, איריס.
הקדוש, מת על קידוש ה' (נהרג ע״י בני עוולה בג׳ראדא), עדין נפש, רודף צדקות, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הי״ד הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה, דוד, סולטאנא, סאעודא, פריחא.
איש צדיק, מוקיר רבנן, אוהב תורה ולומדיה, ר׳ משה הכהן הנזכר הוליד: אליהו.
בן איש חיל, יקר רוח איש תבונה, מדותיו מדות יוצרו, שורשא קדישא, קיים הפסוק ״תמים תהיה עם ה׳ אלהיך״, כפשוטו וכמשמעו, שמענו ממגידי אמת שתפילותיו היו מתקבלות, הזקן הכשר, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הנזכר הוליד: אהרן, משה, יהודה, יצחק, סעידא, עווישא, נונא.
המרוחם, ישר ועניו, שב וגם ישיש, גומל חסדים ר׳ יעקב הכהן הנזכר הוליד: משה, אליהו.
Une histoire de familles-J.Toledano-Abitbol
Abitbol
Un des noms patronymique les plus repandus en Afrique du Nord. Sous ses differentes variants de Botbol, Teboul, Tebbole, Touboul, qui semblent tous indiquer en arabe le meme nom de metier : fabricant ou joueur de tambourins. La fabrication de tambours etait elle si specifiquement juive poue meriter une telle abondance de noms lies a cette occupation ?
Mystere insondable ! D'ou d'autres tentatives d'explication. Le rabbin Yossef Messas, se basant sur la phonetique, opte pour un autre metier : le menuisier, le fabricant de " tablas ", mot designant dans le Talmud, ainsi qu'en espagnol et en arabe dialectal, les tables.
Ismael Hamet y decele egalement une origine hebraique, derivant du penom biblique Tubal qui signifie textuellement transport, descendant de Jaffet (la Genese10, 2 ) et cite egalement dans Isaie : " le leur donnerai le signal, et j'en deleguerai une partie, saints et saufs, vers les peuples de Tarchich, de Poul, de Loud, habiles a manier l'arc, de Toubal et de Yavan ( Isaie 66, 19 ) .
On peur etre y trouver un debut de confirmation dans la tradition transmise oralement par les membres de cette famille a Sefrou et selon laquelle ils seraient descendants de la tribu de Judah et du Roi de David par la famille Perez.
L'objection est que ce patronyme existe egalement chez les Musulmans du Maghreb. Une autre explication plus savante y voit une deformation du commandement talmudique " Bo Tbol ", viens prendre un bain rituel purificateur, indiquant le gerant du bain rituel, mais on sent trop qu'elle a ete pensee apres coup pour risquer d’emporter la conviction.
Autres formes : Teboul, Tebol, Botbol, Tobali, Touboul, Bitboul, que nous etudierons separement. Au debut du XXeme siècle, un des patronymes les plus specifiques du Maghreb, tres repandu dans les trios pays et plus partculierement au Maroc – Marrakech, Rabat, Sale, Mazagan, Sefrou, Fes, Mogador, Agadir, Debdou, Tanger Casablanca et par emigration au Bresil ( Amazinie ), mais egalement en Algerie – Oran, Tlemcen, Alger, Boufarik, Constantine, Sidi Bel abes et en Tunisie – Tunis, Sousse.
Rabbi Abraham Abitbol
Saint dont on ignore la biographie et dont la tombe au cimetiere de Marrakech etait un lieu de pelerinage local.
Rabbi Shelomo Abitbol
Rabbin kabbaliste a Marrakech, il fut dans sa ville un des plus efficaces propagandistes du movement messianique de Shabtai Zvi en 1666. La communaute de Marrakech etait entierement acquise aux croyants du faux Messie.
Il disait a ses compatriotes qui etaient dans le doute : " Il vaut mieu etre parmi les croyants que parmi les mecreants " Apres le reflux du movement a la suite de la conversion de Shabtai Zvi a l'Islam en 1666, Marrakech resta le dernier bastion et ne revint a l'orthodoxie, notamment au respect di jeune de Ticha Beab – supprime par les shabtaistes – qu'en 1669.
Rabbi Levy Abitbol
Rabbin ne a Demnate, il monta en Terre Sainte a la fin du XVIIIeme siecle. Il fut envoye en 1707 au Maghreb comme emissiare charge de rceuillir des dons pour les yeshivots de Jerusalem.
Rabbi Shaul Yehoshoua abitbol
1740 – 1809 : Fils de rabbi itshak. C'est le fondateur de la dynastie de rabbins qui s'illusterent pendant deux siecles a Sefrou. Surnomme,selon les initiales hebraiques de son nom, Rav shisha. Nomme juge dayan a l'age de 18 ans, il presida le tribunal rabbinique pendant un demi siecle.
Sa reputation en matiere de Halakha depassa largement les frontieres de sa ville, atteignant l'ensemble du Maroc. En temoignant les elegies composees a sa mort par les deux grands poetes deMeknes, rabbi david Hassine et rabbi Yaacob Berdugo.
Ses decisions jurudiques faisaient jurisprudence devant les tribunaux rabbiniques du Maroc bien qu' elles n'aient ete imprimees que tres tardivement – avec ses sermons et commentaries – a Jerusalem en deux volumes en 1930 et 1934, sous le titre de " Avne Shaish ". Son fils Raphael fut egalement un rabbin connu a Sefrou.
L'elegie composee par Rabbi David Ben Aharon Hassine en hebreu
50 – אל משוש אר"ש יפה נוף
פיוט יסדתי לכבוד החכם השלם דיין מצויין כבוד הרב ישועה שאול במתא צפרו יע"א
אֶל מְשׂוֹשׂ אֶרֶ"שׁ יפה נוף / לכבודו זמר שיר אביעה
במצנפת בַ"ד צָנוֹף יִצְנֹף / ובראשו כובע ישועה
כאן הכינויים של כבוד רבי ישועה
משור אר"ש – משחק לשון שכיח, המילה אר"ש מציינת יכולת הבעב ולמדנות
במצנפת…יצנוף : ציין ב"ד בגרשיים לציון ראשי תיבות בית דין, ששירב רבי ישוה כחבר בו
נאספו בו כל ההדרים / פקודי ה' ישרים
מפי סופרים גם ספרים / מרכבותיך ישועה
מפי סופרים וספרים…שלמד גם ממוריו וגם מן הספרים
יום זה נכבד ראו עיני / גבעת שאול בחיר ה'
אשר בשירי ורנָנָי / זמרת יה ויהי לי לישועה
גבעת שאול בחירו : ציין בזה את מקום מושבו של רבי שאול ישועה, העיר צפרו
דור ישרים בואו שעריו / מצוף דבש מָתקו אֲמָרָיו
יראת ה' אוצריו / רחוק מרשעים ישועה
ואותו יום תדרשוּן / אשר יאמר לכם תעשון
ושאבתים מים בששון / ממעיני הישועה
דָן ידין עמו בְּיֹשֶר / ומטיב דרך מְיַסֵּר
משיע שלום מבשר / טוב משמיע ישועה
ומטים דרך : הסרים מדרך הישר ומדרך התורה
מיסר : הוא מעניש ומוכיח
חסין קדוש ירבה שלומו / ישים את המִשְׂרה על שכמו
יִרצה ה' בעמו / יפאר ענוים בישועה
תמונות מקזבלנקה – סמי אלהרר
התמונות מפורסמות באדיבותו של סמי אלהרר ובהסכמתו
תמונה של דמויות של יהודים במרוקו שצולמו בין 1940 ל1960 
תמונות מקזבלנקה – סמי אלהרר
אלי פילו הנכבד
מצורפת תמונה של קבר מאיר בעל הנס במרוקו התמונה צולמה
על ידי הורי בין 1950 ל 1960 
תמונות מקזבלנקה – סמי אלהרר
אלי פילו הנכבד
מצורפת תמונה שצולמה במרוקו ב 1955 האיש עם הגיטרה זה
הזמר פייטן דוד אביכזר שחי בלונג איילנד בארצות הברית
המשך יום נעים
SAMY ELHARRAR
תמונות מקזבלנקה – סמי אלהרר
אלי פילו הנכבד
מצורפת תמונת חתונה של הורי ז"ל
Albert Elharrar יליד העיר SAFI נולד ב 1916
Fiby Elmaleh ילידת העיר MOGADOR נולדה ב1924
החתונה התקיימה ב קזבלנקה ב 1946
בכבוד רב
SAMY ELHARRAR
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
רופאה פרטית / דויד אלמוזנינו
הסיפור מקדש, לכל הגולשים הדשים בעלית יהודי מרוקו לארץ, האם העלייה לארץ הייתה רעה בעיני כולם? האים שינתה אותנו? הצליחה לשנות את הורינו? באחד האתרים העלו שאלות על אומללות, על חוסר התאקלמות, על משבר זהות על הקשיים שהיו מנת חלקם של העולים החדשים. אני מביא לכאן בעזרת הסיפור, שכתבתי על אימי רינה ז"ל שעלתה לארץ ב-1956 ממרוקו פן אחר ,חשוב לזכור את הדברים הרעים שעברנו אך לא לשכוח את הדברים הטובים שבכל זאת נעשו .
אימי הייתה מיוחדת מבחינה זו, למדה את השפה החדשה במהירות שיא, השתלבה ואף בסוף ימיה קלטה עליה…
רופאה פרטית
בעריכת: שלומית הברון.
מתוך הספר ארמונות ובוסתנים
רינה אימי הייתה אישה מיוחדת במינה, כאשר הגענו לישראל לא היה גבול לשמחתה, מכל העולים לא היה מאושר ממנה, ראו על פניה את אהבתה הגדולה לארץ ישראל. התגשמות חלום העלייה ל"ציון" נתנה לה את ההרגשה שיצאה מעבדות לחרות. כבר במרסי במחנה העולים עקפה את אבי ותפסה פיקוד על המשפחה. היה שם קור כלבים, מינוס שבע עשרה מעלות צלזיוס והצרפתים סיפרו שחמישים שנה לא היה להם קור כזה. המים בברזים קפאו והיא התנדבה להביא מים ממעין שהמים בו עדיין זרמו, מרחק שלושה קילומטרים. הדליים היו כבדים וחלק מהמים נשפכו בדרך הארוכה, אבל כשאימי שהיא עושה משהו, אי אפשר היה להזיז אותה מהחלטתה. בגלל המעבר מהחום של מרוקו לקור של מרסי, חלו שני האחים שלי ואושפזו בבית החולים המקומי, המבנה המחומם היחיד במחנה. אימי ישבה ליד מיטתם יומם ולילה, מביאה לזה חלב, ומנגבת את מצחו של זה, כאן שרה, ושם מספרת סיפור, עם הזמן קשרה קשרים עם הצוות הרפואי של בית החולים ונשארה עם שני האחים שלי במבנה המחומם עד שמזג האוויר השתפר ואנחנו קיבלנו אישור עליה ועלינו ארצה. במבט לאחור, אימי והרופאים נפרדו בפרידה משעשעת מאוד. זו מחבקת את שני בניה שעוד לא התחזקו, ודוחפת אותם לכיוון היציאה, ואלה מנסים שוב לספר, להסביר ולשכנע אותה להישאר בבית החולים, לא לעזוב את מרסיי ובוודאי לא לעלות לארץ ישראל, ש"שם" המצב כדבריהם ממש גרוע. זה לא עזר, אימי חשה בכל נימיה את אלפים שנות הגלות, והייתה נחושה לעלות לארץ האבות.
הגענו ארצה בשנת 1956 עם משאיות העולים. נסענו מנמל חיפה לקריית שמונה שהייתה מעברה ונראתה כמו פחון אחד גדול ובניינים ספורים סביב לו. כולם התלוננו על המעברה, על הצפיפות, על שני ככרות הלחם השחור וכמה קופסאות שימורי שעועית שקבלנו מהסוכנות היהודית. בחורף היה קר ובקושי יכולנו להירדם בגלל "המוסיקה" המתישה של הגשם המכה בגג הפח – רק אימי חייכה מאושרת. "יהיה בסדר", היא אמרה בחיוך לכולם. "סבלנות, סבלנות" היא חזרה ושיננה באוזנינו את המילה הראשונה שלמדה בארץ.
היא החלה לעבוד במשתלה של הקרן קיימת לישראל. כל בוקר מוקדם יצאה בשמחה במכנסיים קצרים לעבודה ונראתה צעירה מכפי גילה. כשעברנו לשיכון-עץ והיא ראתה בפעם הראשונה את שטח האדמה שהיה מסביב לשיכון, לא היה גבול לשמחתה. עוד לפני שהורידה את הצרורות מהידיים המריצה אותנו לעבד את האדמה כשהיא מביאה מהעבודה זרעים וגרעיני תירס שנשתלו בגינה לקול צהלות הילדים. אחרי חודשיים נבט התירס, ובאותה שנה אכלנו תירס, עד להתפוצץ.
כשנגמרה העבודה בקרן הקיימת עברה אימי לעבוד במלונות הקטנים של מטולה ומשם עברנו לבאר שבע והיא החלה לסעוד את אבי החולה וניסתה להשיג פרוטקציה כדי להיכנס לרופאים המומחים השונים בלי לעמוד ארבע שעות בתור המייגע. היא החלה לבקש ממני ציורים כדי לתת אותם מתנה לרופאים ולאחיות והכמות הלכה וגדלה עד שלא עמדתי בעומס… ציירתי את המעברה, כלבים וסוסים, פרחים ועצים, שדות ואת הבית שלנו במרוקו, הכיכר, סבי וסבתי… יותר משהיה לי קשה לצייר בכמות שרצתה, היו קשים עליי הזיכרונות. ואימי עמדה מעליי והתפעלה מכל ציור וציור, שאחר כך נתלו במסדרונות קופת החולים של אבי כמו דגלים של יום העצמאות. הציורים השיגו לה פרוטקציה, או לפחות יכולת לשוחח עם רופא זה או רופאה זו. הם הכירו אותה ובסופו של דבר נתנו לה לעבור עם אבי, ואחרי שאבי נפטר, הם נתנו לה יחס מועדף, שכן גם היא כבר לא הייתה צעירה. עם הזמן הופתעתי לגלות איזה ידע רפואי היא צברה עם השנים. איזו בקיאות ואיזו הבנה.
כשזקנה הצעתי לה לבוא לגור איתי, אך היא סירבה לעזוב את ביתה הקטן והמסודר, ולא רצתה להיות עלינו לנטל. "יום אחד אני אקח לעצמי רופא פרטי" היא הייתה אומרת ואני הייתי צוחק. "אתה תראה שיום אחד יהיה לי רופא פרטי!" היא התעקשה. "לא רק שאני לא ארוץ אליו לקופת חולים בשני אוטובוסים, אלא שהוא יבוא אליי, עד הבית".
כדי להעסיק את עצמה פיתחה קשרי חברות עם כל מי שעבר תחת חלונה. הגנן, המטפלת הפיליפינית של השכן הקשיש וכשהגיעו העולים החדשים מרוסיה הפכה אימי לראש חץ לקליטת עלייה וליצירת קשרים וחברויות. בצהריים היו עוברים תחת חלונה מטאטאי הרחובות והיא הייתה קוראת להם: "פרופסור, דוקטור, מהנדס, בואו תעלו לשתות מים, חם היום". לפעמים הם אכלו אצלה משהו, עצרו רגע את העבודה, התחבאו מהשמש. "אין דבר, יהיה בסדר, רק סבלנות ,סבלנות" אמרה להם איתי, משננת את שאמרה לעצמה ארבעים שנים קודם לכן.
יום אחד כאשר הזמינה את אחד ממטאטאיי הרחובות הקבועים לשתות משהו, הוא סיפר לה בעברית מגומגמת שאשתו רופאת עיניים ועדיין לא קיבלה אישור עבודה וקשה להם להתקיים. עניי אימי נצצו בברק מיוחד.
-"שתעבוד אצלי" אמרה לו.
-"מה…מה זאת אומרת תעבוד אצלך?" הוא שאל בתימהון.
-"היא תישן איתי בלילה ואני אשלם לה מאתיים שקלים לחודש".
למחרת הזמינה אותי לאכול אצלה צהריים, הושיבה אותי לשולחן ואמרה לי "כשאימא שלך אומרת לך שיום אחד תהיה לה רופאה פרטית, את תצחק. תקשיב". מן החדר השני הגיחה סופי שהגשימה לאימא רינה את חלום חייה סוף סוף יש לה רופאה פרטית צמודה, שטפלה בה מבלי שתצטרך לעמוד בתור ובלי שהיא תצטרך להביא ציורים של הילד. סופי ישנה עם אימי כל לילה במשך שלוש שנים. שנים שאימי מתארת כשנות השינה הטובות בחייה, בכל זאת רופאה רצינית שומרת עליה, אז מה כבר יכול לקרות לה? בשלוש השנים הללו, אימי אמנם לא למדה רוסית, אבל סופי למדה עברית, עמדה בבחינות הרפואיות בקופת חולים וקבלה אישור עבודה .
מתוך הספר "ארמונות ובוסתנים