אלי פילו
ויהי בעת המלאח – יוסף טולדנו – משפחת בן עטר.
משפחת בן עטר.
משפחת בן עטר היא אחת מהמשפחות המיוחסות והמכובדות ממגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו. תחילה ישבו בני המשפחה, כרוב המגורשים, בעיר הבירה פאס ולאחר מכן התפצלו בני המשפחה לענפים שונים בסאלי ומכנאס, תוך שמירת קשר ביניהם. בימי מולאי איסמאעיל יחסים אלו היו עדיין הדוקים ובני המשפחה נעו מעיר אחת לשניה לפי הצורך בניידות מפתיעה, אם נזכור את תנאי התחבורה וסכנות הדרכים בימים ההם. משה בן עטר נולד בסאלי למשפחה מכובדת שבניה נודעו בתורה ובמסחר. אביו שם-טוב היה נגיד הקהילה וניהל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה במיוחד אנגליה, בשותפות עם אחיו רבי חיים בן עטר הזקן ( כך קוראים לו כדי להבדילו מנכדו ותלמידו רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " ). בסוף ימיו הוטלו על יהודי סאלי גזירות קשות על ידי המושל המקומי ורבי שם-טוב נאלץ לעקור מעירו ולמצוא מקלט במכנאס ליד בנו משה ושם מצא את מותו בשנת 1705.
משה, שהיה כמסורת המשפחה, סוחר, התיישב תחילה בעיר תארודאנת ושם רכש את אמון המלכה ובנה, מולאי זידאן – אחד מעשרות בני מולאי איסמאעיל. כשרונותיו הפיננסים הגיעו עד לאזני המלך שתמיד שמע בקולה של אם מולאי זידאן שהיתה האהובה בנשי בית הנשים הענק שלו. המלכה המליצה על משה בפני מולאי איסמאעיל שקרא לו לבוא למכנאס בתחילת המאה השמונה-עשרה. הוא נהפך לספק הארמון בתכשיטים וסחורות אחרות. שמו כסוחר הלך לפניו עם שותפו ראובן בן קיקי ועושרם היה לאגדה – אגדה מסוכנת שסכנה לא פעם את חייהם ודחפה המלך מעת לעת להטיל עליהם קנסות מבהילים שהותירו אותם ללא פרוטה. אולם מרוב כשרונותיו ידע תמיד למצוא מחדש שביל ללבו של המלך שלמרות הירידות והעליות שמר לו אמונים כל ימי חייו הסוערים. הוא נתן תנופה למסחר עם אנגליה ועל כן נחשב לחסיד הקו האנגלי בניגוד לקו הפרו-צרפתי של יריבו ולאחר מכן חתנו – אברהם מימראן.
כשרונותיו לא הצטמצמו למסחר והוא רכש את אמונו של הסולטאן שהטיל עליו שליחויות מדיניות עדינות ביותר. תרומתו היתה למשל מכרעת בהצלחת שיחות השלום עם אנגליה שהביאו לחתימת חוזה סחר ושלום בשנת 1721. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו באמצע המאה השבע-עשרה לאחר כיבוש תנז'ה על ידי האנגלים. המרוקאים לא שקטו ולא נחו עד לסילוק האנגלים מעיר הנמל ב 1688. המתיחות ביחסים עודדו את שודדי הים בסאלי לתקוף אוניות משא אנגליות ולהרבות בשבויים כדי לקבל תמורתם כופר נפש. שאלת פדיון השבויים הרעילה היחסים בין שתי המדינות עד שבשנת 1717 נפתחו שיחות השלום שכמעט והוכתרו בהצלחה. המכשול האחרון היתה דרישת מרוקו לקבל תמורת השבויים כמות מסויימת של אבקת שרפה. משה בן עטר היה בין מנהלי שיחות אלה שנכשלו בגלל עמדתו הבלתי מקצועית והבלתי מתפשרת של הנציג האנגלי, אולם, משה שהיה מעוניין ביותר בחידוש המו"מ המשיך במאמציו אצל האנגלים בעזרת שותפו ראובן בן קיקי ומספר מתווכחים יהודיים בהולנד ובאנגליה. השיחות התחדשו בשנת 1721 הודות לעקשנותו של משה הסתיימו הפעם בחתימת חוזה שלום. בניגוד לאברהם מימראן זוכה משה במעמד רשמי והוא בין החתומים על ההסכם כ" גזבר הוד קיסרותו ". נוסח ההסכם משנת 1721 ישמש להבא בסיס לכל החוזים בין שתי המדינות במשך כל המאה השמונה-עשרה. כמקובל באותם הימים מעריפים האנגלים מתנות על אדריכלי הצלחת השיחות ובראש וראשונה משה בן עטר וכמובן גם הנגיד אברהם מימראן וראובן בן קיקי, אברהם בן עטר, אחי משה. שנה לאחר מכן ניהל משא בהצלחה השיחות לפדיון שלוש מאות השבויים האנגלים הנותרים והיה גם מעורב במו"מ לשחרור השבויים ההולנדים.
ניהול עניני החוץ של המדינה מעיד כאלף עדים על גדולת מעמדו בעיני המלך. מסופר שבשנותיו הראשונות במכנאס עלה קרנו עד סיכון מעמדו של הנגיד אברהם מימראן. היריבות ביניהם היתה כה חריפה עד שיום אחד הלך משה והציע למלך סכום נכבד כדי שיסלקו מהחצר. לא איש כמולאי איסמאעיל ידחה הצעת שלמונים, אולם במקום להרחיק מפניו את אברהם קרא לו וסיפר לו על הצעת משה. בו במקום הציע אברהם סכום כפול לאותה משימה. המלך כנראה קיבל את ההצעה, אולם היה יותר מדי זקוק לשניהם ואמר להם " טפשים שכמוכם, תפסיקו היריבות ואתה אברהם תן את בתך למשה " וכך היה.
לאחר מות אברהם מימראן הוא נתמנה עם שותפו ראובן בן קיקי לנגיד הקהילה, מינוי שלא התקבל בברכה על ידי הקהילה אם להאמין לכתבי הרבנים. " אימתם היתה מועלת על הבריות ואין מי שיתן להם כתף כי הוא ואחיו נחשבו לראשי הדור ומנהיגו " ( יעב"ץ, משפט וצדקה ליעקב )
" המלך לא העמיד את זה האחרון ( ראובן בן קיקי ) לנגיד מפני חריפותו וחכמתו, רק שידע שהוא ורבי משה בן עטר היו רעים ושותפים יחד, ידועים ואמידים בנכסים, ומחמת הנכסים העמידו " ( רבי מרדכי בירדוגו ). בהזדמנות אחרת קומם הנגיד משה את הקהילה נגדו כאשר חנך בית כנסת ( שהיה ידוע בימינו כבית הכנסת הלביאה ( ובו חידוש מהפכני – עזרת נשים לראשונה בתולדות העיר, אבל מי היה יכול לעמוד נגדו.
סופו היה מר ככל משרתי המלך ההפכפן. בשנת 1717 הטיל עליו ועל שותפו קנס עצום בסך 50.000 כיכרות כסף. הם מכרו את כל רכושם כדי לשלם את הקנס. אולם לאחר מכן התאושש וחזר לחצר המלך ובשנת 1724 מינה אותו כנגיד הקהילה היהודית, משרה שלא החזיק בה זמן רב כי מת שנה לאחר מכן.לא נשאר מאומה מהעושר האגדי כפי שיווכח על בשרו חתנו, רבי חיים בן עטר.
Meknes – Joseph Toledano Portrait d'une communaute juive marocaine
CHAPITRE I
FORMATION DU CENTRE DE TORAH
C'est en disparaissant que la communauté juive de Meknès fait son entrée dans l'Histoire écrite. La première mention dans les sources hébraïques de l'existence d'une communauté dans la ville est un bref passage de la lamentation sur les persécutions de la dynastie des Almohades (1130 1269־) qui ont failli mettre fin à la présence juive au Maghreb et en Andalousie. Dans son élégie sur la " lumière qui s'est éteinte au Maghreb ", écrite vers 1138, le grand poète espagnol rabbi Abraham Iben Ezra, la cite parmi les communautés d'Afrique du Nord et de l'Espagne musulmane victimes du fanatisme au nom de l'unicité d'Allah. Mais alors qu'il tresse des titres de gloire aux plus grandes communautés, il ne fait que mentionner celle Meknès, signe de son peu d'importance à l'époque :
Comment impuissants nous avons appris la destruction du Maghreb,
Comment sous nos larmes, a du ciel fondu le malheur sur l'Espagne …
Pleurent mes yeux comme une fontaine sur la ville de Lucène,
Je raserai mes cheveux et pousserai des cris amers sur l'exil de Séville …
De désespoir, je pleure la communauté de Sijilmassa,
Ville de génies, d'érudits dont la lumière a été recouverte par les ténèbres
Qu'est devenue la communauté de Fès, anéantie en un jour ?,
La ville de la Torah de la Mishna, de la Guémara et de la Kabala,
Où sont ses écoles où l'enseignement jamais ne connaissait de répit ?
Où est le trésor de Tlemcen ? Sa splendeur s'est effondrée …
J'élèverai la voix en gémissements amers sur Ceuta et Meknès
Un autre document de la guéniza du Caire, daté de 1148, mentionne également la communauté de Meknès comme l'une des dernières victimes de la fureur almohade.
Toutefois la présence juive dans la région était bien plus ancienne, sans que l'on dispose de beaucoup de renseignements sur son origine – Eretz Israël ou descendance de Berbères convertis au judaïsme ? Il est impossible dans ce cadre d'approfondir cette question. Cette présence est en tout cas attestée dès l'époque de la conquête romaine aux premiers siècles de l'ère chrétienne. Les fouilles archéologiques ont mis à jour dans la ville proche de Volubilis une sépulture avec une inscription en caractères hébraïques archaïques Noa fille de rabbi Matrona – qu'elle repose.
Modeste bourgade dans une région agricole particulièrement fertile, Meknès fut fondée à la fin du Xème siècle, non comme Fès ou Marrakech, par un souverain, ou comme capitale d'une dynastie, mais par des membres de la tribu berbère des Meknassa de la grande confrérie des Zénata en voie de sédentarisation. L'excellent climat de ces hauts plateaux fertiles entre le majestueux massif montagneux isolé du Zerhoun au nord, et les derniers contreforts du Moyen Atlas au sud, ombragés, arrosés par l'oued Boufekrane et regorgeant de sources d'eau, avait séduit ces nomades venus des steppes orientales. Meknès-es-Zitoun ne fut longtemps qu'une confédération de trois petits villages sans remparts, dont l'un, celui de Taoura, peuplé par des artisans et commerçants juifs de vieille souche. A l'origine écrit rabbi Yossef Messas, en se basant sur des informateurs arabes contemporains, le nom de la ville était Méknaza (de kenz, trésor) du nom de la mère de son fondateur. Après sa mort, ses fils se divisèrent en deux clans. Le cadet, quitta les lieux pour fonder une autre ville, Méknassa, près de Taza, qui ne devait pas tarder à tomber en ruines et à disparaître. L'aîné, eut un fils qu'il prénomma Méknas, qui donna son nom définitif à la ville.
Toutefois, selon une autre version plus fouillée, le nom de la ville serait d'origine berbère tamazigh; dérivé de ameknas, le guerrier ou le combattant. D'ailleurs les militants amazighs l'appellent plutôt Ameknas. Elle n'accéda au rang de ville qu'au siècle suivant. C'est semble -t -il autour de 1069, que conformément à la pratique des dirigeants de la dynastie berbère des Almorávides, qui avaient coutume de construire des bastions pour stocker armes et denrées alimentaires destinées à leurs troupes, que fut édifiée près de ces villages, une ville fortifiée où s'installèrent les Juifs avec leurs compatriotes musulmans à l'intérieur des remparts. Originaires de la vallée du Drâa, les Almorávides – le nom vient du ribat, fortin isolé du reste du monde où s'étaient retirés les fondateurs de ce courant religieux – étaient les disciples du grand réformateur de l'islam, Abdallah Ibn Yassine, soucieux de restaurer la stricte orthodoxie sunnite, rejetant les jugements personnels et les interprétations allégoriques ou spirituelles au profit d'un formalisme rigide et d'un juridisme étroit. Son plus illustre disciple, Youssef Iben Tachfin (1060 -1107), parti du sud, entreprit la conquête du nord du pays à partir de la nouvelle capitale dont il se dota, Marrakech. Dans sa marche sur Fès, conquise de haute lutte définitivement seulement en 1069, après un premier siège infructueux en 1063, Meknès s'était ralliée sans combat à la nouvelle dynastie qui la transforma en place forte. Fidèles au pacte de la dhimma strictement appliqué, bannissant la tentation de conversion de force à l'islam, les Almorávides permirent à la petite communauté qui s'enrichit de nouveaux apports, de survivre, sinon de prospérer – jusqu'au cataclysme almohade.
נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה
נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה
יהדות פורטוגל במוקד
אלווירה דה אזבדו מאה
מקובל לחשוב שהמסורת היהודית־נוצרית אחראית להפיכתה של האישה למשנית ברמות שונות, למן הרמה האישית ועד לרמה החברתית והתרבותית.
אין טעות גדולה מזו, ועל כן ראוי לחזור ולהבהיר: למעשה אין לא ביהדות ולא בנצרות תפיסות שליליות בהקשר לאישה, אלא בהתחשב בייחודה, המקנה לה משימות ותפקידים ייעודיים, כפי שאנו למדים מן התנ״ך, מן האוונגליון ומן התלמוד.
בכתבי אבות הכנסייה עולות לראשונה וריאציות מושגיות של היחס לאישה, כאשר הם מחדירים לנצרות הסתכלות אפלטונית, דהיינו פרספקטיבה דיכוטומית המייחסת לאישה שני פנים: של קדושה ושל שטנית. הנזירות, הגברית בעיקרה, וההערכה הרבה להינזרות, השפיעו על החברה הגברית והדתית של ימי הביניים לאמץ גישה של משיכה ודחייה כלפי האישה. זו נתפסה כקשורה במיוחד לסודות הגדולים של החיים – הלידה והמוות – ואלה העניקו לה הילה מסוימת של תעלומה בלתי נתפסת.
אגב, מאז יצירתו המפורסמת של אריסטו ״תולדות בעלי החיים״ ועד לתאולוגיה של ימי הביניים נחשבה האישה ליצור בלתי מושלם, לא גמור, ״זכר לקוי״, אשר לא נברא בצלם אלוהים.
כמהלך המאה הט״ז הסביר התאולוג פרי מרטין דה קסטניגה מדוע מרבית שליחי השטן היו נשים ולא גברים:
" ראשית – מפני שישו הרחיק אותן ממתן ברכות בכנסייתו, ומשום כך השטן העניק להן – להן יותר מאשר להם – את הסמכות למתן קללותיו.
שנית – מפני שהשטן מוליך אותן שולל ביתר קלות, כפי שנראה מכך שהאישה הייתה הראשונה שרומתה, והשטן ניצל אותה לצרכיו לפני שהשתמש בגבר.
שלישית – מפני שהן יותר סקרניות לדעת ולבחון את הנסתרות, והן שואפות להיות מיוחדות בדעת, שמטבען מנועה מהן.
רביעית – מפני שהן נוטות לפטפוטים יותר מן הגברים, ושומרות על סודיות פחות מהם, וכך הן מלמדות את חברותיהן, דבר שגברים עושים פחות.
חמישית – מפני שהן נתונות יותר לכעס ולנקמה, ומכיוון שחסרים להן כוחות כדי לנקום באלה שעליהם הן כועסות, הן מחפשות ומבקשות מאת השטן נקמה ועזרה.
שישית – מפני שהכישופים שמבצעים הגברים מיוחסים למדע או לאומנות כלשהם, והעם קורא להם קוסמים ואינו קורא להם מכשפים.״
האישה נתפסת אפוא כאחד מסוכני השטן עלי אדמות, במקביל לעובדי האלילים, המוסלמים והיהודים.
התאולוג הכריזמתי בן העיר טרנטו, קרלוס דה בורומאו, בחיבורו שהיה ״רב־ המכר״ בין המדריכים לכמרי הווידוי בתקופתו, חזר פעמים אחדות על הסכנות האורבות לכמרים בווידוי הנשים, אשר היו האויב המושבע, ממנו פחד גם ההגמון פחד מוות.
לא ייפלא אם כן שבמהלך העידן המודרני נמשכה ההסתכלות הדיכוטומית על האישה: מפתה וסוכנת של השטן, אך בו זמנית – עם ההתפרצות המחודשת של פולחן מרים, אם ישו- גם מגלמת את היופי, התמימות, השבירות והחן.
הלשכה הקדושה, כבית הדין של האמונה, אינה יוצאת מכלל זה, והיא משחזרת סטראוטיפ שלפיו המין החלש, בגוף ובנפש, בהיותו מחוץ למסגרת המשפחתית הינו תלוי ישירות בחברה, כפי שאמנם היו היתומות והפילגשים; כך נאמר במדריך האינקוויזיטורים של אימריש־פניה (Eymerich-Pefla)
״אדם הונה על ידי חוה, לא חוה על ידי אדם. חוה פיתתה את אדם. אי לכך, מן הצדק שאדם ישלוט עליה וימתן אותה, על מנת שלא תשוב ותיפול בחולשת מינה.
על האישה לכסות פניה ברעלה, מכיוון שאינה צלם אלוהים, ועל מנת להראות צייתנות לגבר. ומכיוון שהחטא בא לעולם דרכה, אל לה להיכנס לכנסייה בשיער גלוי, אלא רק מכוסה בצעיף.
ההגמון והכומר מייצגים את ישו. כאות כבוד למעלתם עליה להתכסות בכנסייה, כמו שהייתה מכסה עצמה בפני ישו, השופט העליון. לזכר החטא הקדמון עליה לשמור על כל סממני הכניעה.
כאות לכניעה עליה לגדל את שערה. אם תגזור אותו, תקולל. האל נתן לאישה את שער ראשה כדי שהיא תכסה אותו, כדי שתזכור את כניעתה… היא אינה רשאית ללמד, להעיד, להוכיח אמונה או לשפוט.
מיכאל אביטבול אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן
את הביטוי היפה ביותר של רחשי ידידות זו ניתן למצוא במכתב התשובה של אל־טייב ן׳ אל־ימני לגב׳ מסעודה קורקוס — אלמנתו של שלמה קורקוס ב־1858 כאשר התערבה למען בניה בבעיה שנזכיר להלן:
אל מסעודה אשת ידידנו שלמה קורקוס, לעצם הענין: דעי לך כי הגיעני מכתבך והבנתי את מה שהזכרת בקשר לשני בנייך אברהם ויעקב. הירגעי אודותם, הרי שלנו הם ואין לנו בקרב היהודים יקרים משניהם. איך נשכחם ואביהם שלמה היה היקר ביהודים כולם בעבורנו. הוא הוקירנו ואהבנו ושירתנו בכל מאודו על אף גילו המופלג. אילו רק הסתפק במה שעשה למעננו בהיותנו באל־צוירה, דיינו: הוא נהג ברעות עמנו והפיג את עצבינו והיה אם מצאנו שמחים, שמח אתנו ואם מצאנו נעצבים התעצב כמונו. קרה גם שראינו אותו בוכה על מצבנו כשחלינו שם. כל פעם שראיתיו, רוויתי מנחת ופגה עצבותי. כיצד נשכח (את בנייך) ואת הנך אמם אשר אהבת את בני ביתנו והם אהבוך. את בעבורנו היקרה ביהודיות. בעניין מה שהזכרת אודות מחלתך, אין בכך כלום, אל תימנעי מלמסור לנו על מצבך. תמיד אני שואל על שלומך ואיני יודע אם מוסרים לך על כך או לא. זכותכם אצלנו גדולה מזכותו של כל יהודי אחר. כבר מחלתי ליעקב בעבורך והרי אין האדם מוכיח אלא את חברו והוא ידידנו ובן ידידנו. סוף. 17 למחרם הקדוש הפותח את שנת 1275.
ד. העזרה שהושיטו להם הפקידים המקומיים בגביית חובותיהם ובמסירת נתונים בעלי חשיבות מסחרית כמו התנודות במחירים המקומיים, מצב הדרכים, הביטחון השוטף וכיוצא באלה. מן הראוי לציין שיחסיהם הטובים של בני משפחת קורקוס עם אנשי השלטון לא מנעו בעדם מלהתקשר גם עם מספר גורמים העדינים למח׳זן. יהדותם, כלומר זרותם למערכת החברתית־שבטית הסובבת איפשרה להם לקיים רשת מסועפת של התקשרויות ונאמנויות מנוגדות אך משתלמות, עם גורמים שלא נמנו עם נאמני השלטון או קאידים לוקאליים, שהסירו מעליהם את עול השלטון המרכזי, ביניהם הקאידים מחמד או־ביחי ואל־מבארכ אנפלוס ממחוז חאחא, אך בעיקר השייח׳ים ממשפחת בירוק של מחוז ואדי נון, אשר דרכם עברו שיירות טמבוקטו ומאוריטאניה.
בזכות יחסים אלו, יכלו בני משפחת קורקוס, לספק אינפורמאציה למלך על המצב הפוליטי בדרום המדינה מצד אחד, ומצד שני, לשמש גם כמתווכים בין השלטון המרכזי לבין השייח׳ים הדרומיים, או בין הללו לבין כמה מעצמות אירופיות בדבר שחרורם של ימאים אירופיים שנתקעו בחוף אגאדיר ואף דרומה יותר.
כל הגורמים שמנינו איפשרו לתג׳אר היהודים בכלל, ולבני משפחת קורקוס בפרט, לעמוד בהצלחה במיבחן התחרות האירופית. הארכיונים באירופה משופעים בדו״חות של סוחרים צרפתים, בריטים, או בלגים, המתלוננים על שנאלצו לעזוב את המדינה בהפסדים גדולים לאחר שנוכחו לדעת שאי־אפשר להתמודד עם החברות היהודיות׳.
בהעדר כל סיכוי לנטרלם, ניסו הקונסולים ואנשי העסקים המערביים להתקרב אליהם ולשתפם בעסקיהם במרוקו. ואכן, כאשר ב־1863, החברה הימית פקה (Paquet) החלה להפעיל את קוויה בין מרוקו לצרפת, כמה סוחרים יהודים היו מבין הרוכשים הראשונים של מניותיה: קורקוס, אפריאט, עקוקה ואוחנה ממוגאדור וכן לסרי מרבאט.
מאוחר יותר, ב־1881 כאשר קבוצת האחים פרייר(Pereire) מפארים הקימה את הבנק הטראנס אטלנטי היא בחרה בבני משפחת קורקוס כנציגיה במראכש ובמוגארור.
עד לשנת 1857, רוב הנציגים הקונסולאריים של המעצמות נבחרו מבין הסוחרים היהודים בני המקום: י. סרויה מרבאט הוא בלבד ייצג ארבע מדינות: בריטניה, ארצות־הברית, ספרד ופורטוגל. ש. סומבל וי. בן דהאן ייצגו את צרפת בקאזבלאנקה, ור. מקנין וא. דלאונטה(שריקי) היו נציגיה במוגאדור: בטיטואן, היה י. בן־זקן סוכן קונסולארי של שוודיה, ובאספי, דלאונטה היה נציגה של סארדיניה.
מינויים אלה לא תמיד היו לרוחם של השלטונות המרוקאיים וזה היה הרקע לצינון היחסים שחל ב־1857 בין משפחת קורקוס והארמון, כאשר אברהם נתמנה לייצג את ארצות־הברית במוגאדור. רק לאחר חמש שנים נתן השולטאן את הסכמתו לכך עם חידוש המינוי לתפקיד תאג׳ר אל־שולטאן. זה היה הרקע להתערבותה של אלמנת שלמה קורקוס, התשובה החמה, שלה זכתה הגב׳ קורקוס, מראה כאמור עד כמה היו הדוקים היחסים בין ׳המשפחות הגדולות׳ היהודיות והמוסלמיות של הבורגנות המרוקאית. ידידות זו, שניתן להסבירה על רקע של שירות משותף בצלו של המח׳זן וכביטוי של אינטרסים משותפים וסולידאריות ׳מעמדית׳ משותפת, מתגלה בנסיבות שונות ורבות: שמחות משפחה או אבל, ביקורים הדדיים, חליפת מתנות, שרותים הדדיים וכיוצא באלה.
בלי כל קשר למצב הכללי של היהודים, לא הפריע הגורם הדתי כלל ליחסים ההדוקים שנרקמו בין ׳המשפחות הגדולות׳. מאידך, יחסים אלה אינם מצביעים על שום שינוי מהותי ביחס ליהודים ולמעמדם בחברה האיסלאמית מרוקאית. נביא לדוגמא מה שכותב המלך מולאי עבד אל־רחמאן לקונסול צרפת בטנג׳ה בשנת 1842:"
יהודי ארצנו המבורכת הם בחינת מעאהדון. אשר קיבלו עליהם את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מהחסות (ד׳מה)(…). כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אך אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם, אם במדינתכם, היהודים הם שווים לכם אך אצלנו אין הדבר כך.
שבח חיים – סקירה- יששכר בן-עמי
יהדות מרוקו – יששכר בן עמי
הפתיחה האופיינית ביותר היא: ״מעשה בימי״ החוזרת ששים ושבע פעמים בכל הספר וכל הסיפורים למשל הקשורים לר׳ חיים פינטו מתחילים כך. תשע־עשרה פעמים יש לנו ענין עם ״מעשה על יהודי פלוני״(ללא שם) ובהרבה מקרים הוא ממשיך על עור יהודי אחר וכך יוצא שיש לנו מעין צמדים ״י בסיפורים. תופעה זו אינה בהחלט מקרית מפני שכשהוא מזכיר את דוד המלך במרכז הסיפור הוא ממשיך בעוד שני סיפורים הקשורים אליו. אותו דבר קיים ביחס לשלמה ר׳ חיים בן עטר, ר׳ דוד בן ברוך, אבן עזרא, מערת אופראן, וכר… ענין זה נכון לא רק לגבי האדם אלא גם ביחס למקום. העורך מביא סיפור שעלילתו נתרחשה במרקש (סיפור מם׳ 30) ושהיא קשורה לר׳ פינטו ומיד אחרי זה (סיפור מס׳ 31) הוא מביא סיפור אנונימי הקשור לעיר זו. מופיע סיפור (מם׳ 70) שבמרכזו עומד חג הפסח. הסיפור שאחריו גם קשור לחג הפסח. יהודי לווה מגוי ואינו מחזיר לו(סיפור מס׳ 47 ו־48).
לפעמים כולל סיפור אחד למעשה שני סיפורים עצמאיים שאין קשר ביניהם מבחינת ההתרחשות. בסיפור מס׳, למשל, קוראים אנו על ר׳ חיים פינטו שהיה רעב בהיותו ילד. פעם בא אביו שמת מזמן בחלום לרב העיר והוכיח אותו על כך שהוא משאיר את בנו ברעב. אגב הסיפור, הוזכרו שנותרו איזה ארבעה קברות באגדיר שהשלטונות לא העבירו למקום אחר וביניהם זה של ר׳ כליפא (חכם אחר) ואז בא סיפור עצמאי על ר׳ כליפא. כאמור, רוב הסיפורים קשורים לניסים שנעשו על־ידי קדושים אבל אנו מוצאים עוד סוג של סיפורים אפולוגיטיים הבאים להסביר למשל למה אדם נקרא בן־ניגרו [= בן כושי] (סיפור מס׳ 66) או בן־שבת (סיפור מס׳ 52).
הסיפורים מלווים נאיביות ותמימות הנוגעות ללב. מלך ספרד והמלכה מגרשים את היהודים מארצם (סיפור מס׳ 37). בחופזם שוכחים אברהם זאבארו ורעיתו את בנם היחידי. המלך והמלכה שעברו בשכונת היהודים שומעים תינוק בוכה (כמו הסיפור עם משה בתיבה) ואז המלכה אומרת למלך ״לנו יש ארבעה ילדים, זה יהיה החמישי״. והמלך עונה: ״מה שתרצי יהיה… גדלו אותו ואהבו אותו יותר מילדיהם…״. בגין העריכה המאוחרת של הספר חדרו לא מעט מלים צרפתיות.
ג. הגיבורים שבספר
הצדיק הנמצא במרכז הערצתם של יהודי מיגדור, שם הוא קבור, הוא ללא ספק ר׳ חיים פינטו, גיבור הקובץ. רק 24% מהסיפורים מוקדשים לו. יחד עם בני המשפחה האחוז מגיע ל־30%. מה דינם של שאר הסיפורים ? כדאי לציין שחח מגיבורים בודדים שזוכים לכמה סיפורים הרוב הגדול מוזכר פעם אחת. יש לנו כ־70 גיבורים המופיעים רק פעם אחת. הרוב הגדול מגיבורים אלה הם דמויות של רבנים יהודים ממרוקו אבל יש לנו גם דמויות שמחה למרחב תרבותי זה כגון שם בן נוח, אהרון ומשה, ר׳ ישראל נג׳ארה, מהרש״א, ר׳ יהודי הנשיא, סעדיה גאון וכר… כדאי לציין סיפור מענין על אלכסנדר מוקדון, שהוא כאן יהודי עשיר המגן על היהודים נגד הקיסר. זאת ועוד. הוא מתפלל לה׳ ומבקש ממנו לעשות נס למען היהודים וכך היה.
יש מספר דמויות בודדות של גיבורים לא־יהודים כגון מלכי ספרד, איטליה והודו. כמובן שהמוסלמים מיוצגים לרוב: השולטאן, בעלי שררה (קאדי), עשירים וכו'… יש גם שלושה סיפורים מענינים מאוד על שדים וכן שניים על בני משה. מי הם בני משה אלה ? אין לנו פרטים מתוך הסיפורים, אבל לפי מסורת של יהודי מרוקו אלה יהודים מבני דודו של משה, שעדיין חיים בחברה סגורה והבאים לעזור מידי פעם ליהודים בעת צרה.
קשה כמובן מתוך ה״שבחים״ למיניהם להעלות דמות היסטורית של גיבוריהם וכך במידת־מה גם ביחס לר׳ חיים פינטו. מתוך הסיפורים אנו שומעים על מעשיו היומיומיים, עיסוקיו, ניסיו. חלק בודאי של ה״שבחים״ המסופרים עליו אפשר למצוא גם אצל צדיקים אחרים. מכל מקום שפע הפרטים שיש לנו בסיפורים מאפשרים לנו לשחזר דמות מענינת זו.ד. חיי הצדיק ומשפחתו
ר׳ חיים פינטו הוא ענק השולט בכוחות הטבע. במשפט שהתקיים בין עני ועשיר, כשהעשיר הגיש שטר מזוייף ואי־אפשר היה להוכיח דבר־מה, הצדיק גורם לכך שהאותיות נמחקות מעצמן באופן פלאי כסימן שהשטר מזוייף. הוא מסוגל לא רק להוריד גשמים כשהם אינם יורדים אלא הוא מופיע כמעין נביא. הוא רואה שסיבת עצירת הגשמים היא שאדם נשוי חוטא עם אשת נשואה. האיש מכחיש ואז הוא מת על המקום. הוא פוקד על השדים המתערבים בחיי אנוש וגורמים להפרעות. שד שגרם לשבירת כד נאלץ לפי מצוות החכם לשלם פיצויים ליהודי. שני מזיקים באים כדי לקחת נשמת אדם אחד והוא מונע זאת מהם. כשצריך להעניש מישהוא, הוא שולח בלילה מלאכים המכים אותו.
יחד עם זה יש לו דמות אנושית מאוד. לבו של ר׳ חיים פינטו פתוח לעניים ולנזקקים. כל יום שני וחמישי הוא אוסף בעצמו צדקה ומחלקה לעניים. דבר זה נודע לנו תוך כדי ניסיונו לבטל גזירת מוות שנגזרה על עשיר מפני שהוא אינו נותן צדקה וכידוע ״צדקה תציל ממוות״, אבל היהודי מסרב לתת ומת בו ביום.
הוא מכניס אורחים ובחג הפסח, בליל הסדר הוא עושה הכל על ־מנת להחזיר שמחה לאדם שבכה על מר גורלו. הוא כל כך מקובל שאפילו גויים, שני מוסלמים, לוקחים אותו כמתווך (סיפור מס׳ 11). הוא קשוב לבעיות הקטנות של האנשים ומסייע להם בדרכי מסחר. הוא אינו נוטר טינה וגם אחרי שפוגעים בו, הוא סולח אם מתנצלים.
דאגתו לבני המשפחה היא גדולה ודאגה זו אינה נפסקת. גם לאחר שהוא נפטר. נכדז, שלא היה במצב כלכלי טוב בא לבקרו ומבקש ממנו עזרה.'הוא עוזר לו מיד. כשהבת שלו מתאלמנת, וכן יורדת מנכסיה, ולא מרגישה נוח אצל אחיה, היא מתפללת אליו שיעזור לה ויביא לה חתן, והיא בת שישים וחמש. אחיה לועגים לה אבל היא מאמינה באביה ואכן מליסבון הרחוקה, אדם בשם מור יוסף מרגיש שחונקים אותו שלוש פעמים, וכשהוא שואל לפשר התופעה נאמר לו: לך למוגדור ושאל אודות שרה בת ר׳ חיים פינטו והתחתן אתה ולא תמות. וכך הוא עושה. ידו על העליונה גם בתחרות שיש לו עם רב מארץ־ישראל. פעם הם נפגשו ור׳ פינטו נפגע מהתנהגותו והוא מוכיחו. שניהם מקללים אחד את השני והרב מא׳׳י נפטר והוא רק חלה זמן מה.
כשהוא לומד בחדרו, אין להפריע לו. הוא לרוב לומד עם אליהו הנביא או איזה נביא אחר. וכשפעם הבת עולה אליו, כמעט והיא מתה. יחד עם זאת, עם כל הכבוד שרוחשים לו יש ולפעמים ממרים את פיו. פעם ביקש מעוזרו ללכת לשחוט לו עוף וזה מתעצל ואז הוא מאחל לו חצי יום רע וחצי יום טוב וכך קורה לו באמת.
יחס עוין זה גם הוא לפעמים מנת חלקם של בני משפחתו. כשבנו, ר׳ הדאן הולך ללוות רב אחר (סוחר) על מנת לכבדו, האחרון פוגע בו. ר׳ הדאן מתפלל שאחת הספינות עם הסחורות שלו תטבע וכך קרה. אפילו אדם פשוט, אופה, מרשה לעצמו לזלזל בבן הצדיק הוא קובע לו יום כדי לאפות לו מצות וכשהוא בא, הוא כבר נתן את מקומו למישהוא אחר. גם כאן המאפיה עולה בלהבות.
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
התארגנות עולמית של הקהילות הספרדיות בשנות העשרים והשלושים – הרעיון והמעשה – אברהם חיים
גורם שלילי אתר, שהשפיע על עבודת הוועד הפועל בירושלים, היתה אי־ הפעלתו של הוועד הפועל בסלוניקי מסיבות שאינן ברורות. רק שניים משבעת חבריו (אברהם רקנטי ודוד פלורינטין) התגוררו בעיר זו, ואלה לא טרחו לזמן את שאר החברים לישיבות ולא השיבו במשך תקופה ארוכה על המכתבים שנשלחו אליהם מירושלים. גם כאשר נוצר קשר כל שהוא עם החברים, הוא הסתכם בהבטחות להתחלת הפעולה ובמתן תרוצים לאי־השתתפות בעבודה.
אברהם רקנטי, מזכיר הוועד הפועל המרכזי בסלוניקי, טען בתחילה, שלא ידע על דבר המכתבים, ששלחו חברי הוועד הפועל בירושלים לפלורינטין. כמו כן הטיל ספק ביכולתו למלא את תפקידו, מאחר והתכונן לעלות לארץ־ישראל. כעבור יותר משנתיים פירסם רקנטי גירסה שונה. בגילוי דעת, שראה אור בעיתון וינאי, הודיע על התפטרותו מחברותו בוועד הפועל של ההתאחדות בגולה, משום שזה לא קיבל מן הוועד הפועל בירושלים שום עזרה חומרית ומוסרית. יתורה מזו; הוועד האחרון לא נקט— לטענתו— שום צעדים כדי להגשים את התוכנית שנקבעה בוינה בדבר עבודה תרבותית בקרב הספרדים בגולה, שרקנטי ראה בה את התפקיד העיקרי של ההתאחדות. הדחף האחרון להתפטרות היה הסכסוך בין ארגונים ספרדיים אחדים בגולה לבין הוועד הפועל בירושלים בענין התזכיר שנשלח לשאול מיזאן.
במחצית שנת תרפ״ו/1926 נרשמה ההתאחדות במשרד מושל מחוז ירושלים (ומספרה: 3939/401) ובקיץ תרפ״ז/1927 נקבעו התקנות הסופיות, שכללו את ציון שם המוסד, מטרותיו, מוסדות ההתאחדות, הרכבם, תפקידיהם וסדרי בחירתם. בפרק השני — שכותרתו: ״המטרות שלשמן נוסדה ההתאחדות״ — נמנות עשרים־וחמש מטרות, שעיקרן הוא פעילות ציונית וחברתית בקרב הקהילות הספרדיות במסגרת ההסתדרות הציונית, פעילות חינוכית ותרבותית בגולה, הגברת עליית יהודי המזרח, סיוע בקליטתם, מתן תעסוקה להם, הכשרת קבוצות להתיישבות חקלאית והקמת מושבים ספרדים, השתתפות במגביות לפיתוח הארץ ויישובה וביחוד הגדלת התרומות לקרנות הלאומיות, ייסוד וניהול מוסדות אשראי לסיוע חומרי לבעלי־מלאכה וסוחרים, שיגור משלחות תעמולה לגולה כדי להסביר את רעיון ההתאחדות, הקמת לשכת מודיעין למסירת מידע על התנאים הכלכליים בארץ, ייסוד מוסדות־חסד ספרדים וביסוס הקיימים, סיוע להוצאה לאור של פירסומים על יהודי ספרד בארץ ובעולם; ההתאחדות תהיה מוסד מתווך ומפשר בין ארגונים ספרדים ומנהל משא־ומתן בשם היהודים הספרדים עם המוסדות הציוניים והאחרים.״
בשנים הראשונות יסדה ההתאחדות כמה סניפים בארץ־ישראל: תל־אביב, יפו, חיפה וצפת, ובעולם — בירות, דמשק, חלב, קאהיר, אלכסנדריה, בלגרד, סראייבו, מונסטיר, ניש, סקופיה, פוליפופולי, וינה, פריז, מנצ׳סטר, ניו־יורק ורוצ׳סטר, וכן באמריקה הלטינית — ארגנטינה, אורוגוואי, ברזיל, פרו, צ׳ילי וקובה.
מקורות ההכנסה של ההתאחדות באו מתרומות של יחידים ומקהילות וממוסדות בארץ ובגולה. ההתאחדות קיבלה פחות מעשירית התקציב שהובטח: לה בוועידת וינה, והרי על־פי התקנות, מחצית התקציב השנתי חייבת לבוא מן הגולה. הלק נכבד מן ההוצאות מימן הנשיא פיג׳וטו מכיסו שלו (לרבות מתן הלוואה מן הקרן שלו באגודת ״אחווה״) ובסיוע בתו מרים נחום, שקיימה מספר נשפים, אשר הכנסותיהם הוקדשו לטובת ההתאחדות. פרט לסיוע הפרטי של פיג׳וטו ולהשתדלותו (בעיקר בקהילת מנצ׳סטר), כל ההכנסות האחרות לא היו קבועות ובטוחות. בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים ירדו ההכנסות מתרומות במידה ניכרת מחמת המשבר הכלכלי העולמי, והתארגנותו של ועד פועל מרכזי
הערת המחבר : הקביעה באחת מדו״חות ההתאחדות, שהיו לה סניפים בכל ערי ארץ־ישראל, אינה נכונה. ראה : דו״ח ההתאחדות תרפ״ד—תרפ״ז, עמי 5 — שמ/א״ס 5. לעניין המשלחות בארץ־ישראל — ראה גם להלן, העי 50. נציגי ההתאחדות לא הצליחו לעניין את הציבור הספרדי בטבריה ולהקים שם סניף. בעוד שביתר הערים קיימו אסיפות פומביות, הסתפקו בטבריה בקיום אסיפה מצומצמת בלבד, שמשתתפיה המקומיים טענו, שתוצאות ההתאחדות הן ״ההתפרדות וההתפוררות״, ושמלחמה נגד קיפוח חייבת להעשות בכל הדרכים האפשריות, רק לא על־ידי הסתדרות מיוחדת של יהודים מעדה מסוימת — הארץ (תל־אביב), כ״ט תשרי תרפ״ז (י אוקי 1926). נראה שהסניפים לא היו מבוססים. בעוד שגאון התרשם בסוף שנת תרפ״ו (1926), שהרעיון שהונח ביסוד ההתאחדות מקובל באהדה על־ידי כולם, וכי חוגים ספרדים שונים הצטרפו אליה כדי לעזור לה בתפקידיה המרובים, צייר יוסף א׳ שלוש כעבור למעלה משנה תמונה הפוכה. הוא טען, שבארץ־ישראל לא נכנם להתאחדות הספרדים אלא חלק קטן— דאר היום (ירושלים), י״ב אלול תרפ״ו, כ״ז חשון תרפ״ח (22 אוג׳ 1926, 22 נוב׳ 1927 ; הארץ (תל־אביב), י״ד אלול תרפ״ו (24 אוג׳ 1926).
במעלות קדושים וטהורים – נספי הרעש באגדיר
בוגנים קולט בת רחל
בוגנים קלודין
בוז'ו יוסף
בוחבוט זוהרה
בוחבוט סולטנה וששת ילדיה
בווובוט סילביה
בוחבוט סימון
בן דוד רבקה
בן הרוש מדלן לבית ויצמן
בנבו פרחה
בנבו דוד וילדיהם
בנבו קלודין
בנחיים חיים
בנחיים עליה
בנחיים לילי
בנחמו זארי־זוהרה בת מסעודה ורפאל אביסרור (בת 46)
בנחמו חיים בן רבקה ואהרן(בן 53)
בנחמו הנר׳ בן זאר׳ וחיים (בן 17)
בנחמו מרסל בת זאר׳ וחיים (בת 15)
בנחמו טרז בת זאר׳ וחיים (בת 10)
בנחמו שאנטל בת זאר׳ וחיים (בת 7)
בנחמו מירה
בנחמו מרדכי
בנחמו סוז׳ בת מירה ומרדכי
בנחמו דניז בת מירה ומרדכי
בנחמו דוד בן מירה ומרדכי
בנחמו שמעון בן מירה ומרדכי
בנחמו שלמה בן מירה ומרדכי
בנלולו דקלין
בנמויאל לינדה בת דהה ואלברט מראן
בנשימול טליה
בן שושן ר״מונד לבית לוי(בת 27)
בן שושן שלמה ושני ילדיהם
ברינגז איידה בת מזל ומרדכי קנפו
ברינגז דומיניק בן איידה
ברינגז איזבל בת איידה
ברמוחה מכלוף
גבאי סוזן בת מזל ומרדכי קנפו
גבאי מורים בן מזל
דיין מסוד׳
דיין דוד
דיין אסתר לבית כנפו
דיין חיים
דיין מרטין
דיין ניקול
הלו׳ אברהם, אשתו ושלושת ילדיהם
הרוש ליל׳
הרוש חיים וילדיהם
וזנה סול
ויצמן לטיציה
יצמן מארי בת חנינה ודוד
ויצמן פולט בת חנינה ודוד
ויצמן מדלן בת חנינה ודוד
ויצמן מימון
ויצמן סלומון
ויצמן םימי
ויצמן מסוד
זוהר ימין
זוהר נסים
זיר׳ טאנ׳
זיר׳ אהרן
זיר׳ ר״מונד בת טאני ואהרן
זיר׳ מרים לבית בוהדנה
זיר׳ מכלוף
קטע נדיר של ר' דוד בוזגלו ע"ה ותלמידיו- 1952- יונה עד אנה תלכי
קטע נדיר של ר' דוד בוזגלו ע"ה ותלמידיו- 1952- יונה עד אנה תלכי
מארץ מבוא השמש – הירשברג – המללאח באגויים.
המללאח באגויים.
לאחר עשר דקות הננו באגויים, כפר ברברי עני מרוחק 130 קילומטר ממראכש, שהכביש חוצה אותו לשניים, חלק עליון וחלק תחתון. שעת צהרים, אנו נתקלים מיד בשניים- שלושה יהודים העומדים ליד הח'אן הקטן ו " חנות " המכולת. מבנה גופם רזה, פנים צנומים, זקנקן שחור, עיניים שחורות, עטופים ב " סלהם " רחב הכנפיים השחור, שמתחתיו נראית הדרעייה הלבנה, הארוכה, הם עושים רושם של נזירים ספרדיים. אבל אלה הם רוכלים, העוסקים במסחרם. והנה בא נער יהודי כבן חמש-עשרה עם פרוות כבש על שכמו, שכנראה קנה אותה כעת. באותו רגע ממש הגיעו הנה גם שלוש נשים יהודיות, שתיים חוזרות מהמרעה עם פרתן והשלישית סוחבת על שכמה כד מים ששאבה מן המעין.
דמויותיהן תמירות, פנים עדינים, מבט חופשי, עור פניהן לבן, אבל בריא. על ידיהן עגילי כסף ועל צוואריהן סהרוני כסף כבדים וענקים של אבני חן צבעוניות. הראש מכוסה במטפחת, ששוליה יורדים על הכתף. הן נענו תיכף לבקשתנו לצלמן, ולא ביקשו לסור הביתה, כדי להתפרכס ולהתקשט. וכך צולמו בלי כחל וסרק, ורק בתכשיטיהן, שאינן מניחות אותם אף לרגע.
אנו מוזמנים לבקר במללאח, השוכן במעלה הגבעה. אף בלי הזמנה היינו פונים שמה. לראשונה נכנסים לחצרו של הצורף. משמאל כוך קטן, שבו בית המלאכה : כור קטן, מפוח יד זעיר וכמה כלי עבודה פשוטים ביותר. אני מציץ לחדר המגורים. גם כאן כמעט שאין שום רהיטים. שני מזרונים פרושים על הרצפה , שולחן קטן והרבה זוהמה ולכלוך. גם בחצר נערמת אשפה. אשת הצורף היא בתו של ה " רב ", שהוא השוחט והמלמד בעדתו, המונה כמאה נפש. היא מוליכה אותנו אל ה "צלא ", ששם נמצא עתה אביה, רבי יעיש אבו-שקילא, בקצהו העליון של הכפר.
נכנסים לחצר של ה " צלא ", הפתח הראשון מוביל לבית הכנסת, חדר קטן שניים על שלושה מטרים, ובו רק אשנב קטן. אני נכנס ומבחין באפלה את פני הילדים, דמותו של המורה הישיש ופתקה קטנה שעל הקיר ועליה בדפוס " אהלי יוסף הצדיק " ולמטה בדיו שמות המשגיחים המקומיים על התלמוד תורה, מכלוף ביטון ודויד ביטון. אכן, עד כאן הגיעו חסידי ליובאוויץ, שקיבלו על עצמם את התפקיד לדאוג לחינוך הילדים . הרבי מליובאוויץ יושב בארצות הברית ואוסף תרומות בשביל ייסוד תלמוד תורה והחזקתם במרוקו, חלק מן התקציב בא מהג'וינט.
לאחר מכן נוכחתי לדעת, כי שליחי הליובאוויצ'ים חודרים למללאח הנידחים ביותר ומאמצים שם את ידיהם של הרבנים והשוחטים לטפל בהוראת הילדים. כאן מצאתי כעשרה בנים בגיל מחמש עד שתים-עשרה יושבים על הרצפה ולומדים פרשת השבוע.
ליד פתח ה " צלא " עוד כניסה המוליכה לחדר מגורים גדול. אמנם, קשה לכנות את החלל בשם חדר, ויותר ראוי לקרוא לו מערה, אלא שהגג המקרה אותו והנשען על עמודי עץ שבאמצע החלל אינו מרשה זאת. אין בו אף חלון אחד, והאור חודר רק דרך הפתח. נכנסתי פנימה, השטח גדול ומחדר זה נכנסים לכוכים צדדיים, המשמשים להחסנה וגם ללינה. אף כאן לא מצאתי שום רהוט, רק מחצלאות ושמיכות. בקצה ה " אולם " ישבה אישה וטחנה תירס בירחיים של יד.
בינתיים נתכנסו עוד כמה נשים ושניים או שלושה זקנים, הצעירים כולם עובדים בשעה זו, יש בורסים, סנדלרים, תגרים ורוכלים, המסובבים את הכפרים שבסביבה. לאחדים מיהודי אגויים יש גם חלקות אדמה זעירות, שבהן הם מגדלים קצת ירקות, האדמה סלעית ולא פורייה. לאמידים יש פרות לעניים כבשים, בכל אלה מטפלות הנשים.
נפרדנו מאנשי אגויים, כדי להמשיך לווארזאזאת.
מבצע יכין – שמואל שגב
ב – 5 בינואר 1954, קיבל שרת לשיחה את זאב חקלאי, נציג מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו. הלא חיזק את טיעוניו של השגריר צור והודה, כי קיים חוסר תיאום בפעולותיהם של הגרומים היהודים העיקריים העוסקים בענייני עלייה במרוקו. הוא טען כי קיים פיצול עמוק אפילו בפעילותה של הסוכנות היהודית עצמה וחסרה בקזבלנקה " סמכות " ריכוזית מוכרת. אך טענותיו של זאב חקלאי היו מכוונות בעיקר לארגון ה " ג'וינט ". חקלאי הסביר כי ה " ג'וינט " מסייע להעמקת השורשים היהודיים במרוקו, במקום לשמש מנוף לעלייה לישראל. על כן, אילו השתמש ה " ג'וינט " בתקציבו לקליטת יהודי מרוקו בישראל – הייתה הירידה נבלמת ושיפור תנאי הקליטה היה מעודד גלי עלייה חדשים.
אולם יושב ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, גיורא יוספטל, שלל טיעוניו אלה של חקלאי. הוא הסביר לראש הממשלה כי ה " ג'וינט " במרוקו אינו עוסק בסעד, אלא בחינוך ובריאות והוא מקיים שם גני ילדים, מועדוני נוער, מרפאות ובית ספר מקצועי. לכן אין לבוא ל " ג'וינט " בתביעות כספיות נוספות, יען כי ממילא מוציא הארגון בישראל 62% מכלל תקציבו בעולם, בעוד שההוצאה באיראן ובצפון אפריקה מוגבלת ל – 12% בלבד. אשר לעלייה, יוספטל הסכים כי חייב להיות תיאום יתר בארגון העלייה. אך כמי שתמך בעקביות בעלייה סלקטיבית – הוא המליץ בפני שרת " לשמור על קצב איטי…"
לאחר שיחות הבהרה אלה, נועד שרת ב – 11 בינואר 1954, עם ראשי ה "ג'וינט " – משה לויט ותיאודור בקלמן. אלו תמכו בהצעתו של השגריר צור והבטיחו לקיים פעם בפעם התייעצויות, בקשר לענייני העלייה מצפון אפריקה. אך התייעצויות אלה לא הביאו מרפא למכאובם של יהודי מרוקו. אדרבה, ככל שהחריף מאבקם של המרוקנים לעצמאות – כן גברו החששות בקרב היהודים. אולם הדעה שהתגבשה אז בארץ הייתה, שיש להבטיח תחילה תנאי קליטה טובים, בטרם ניתן יהיה להגביר את קצב העלייה. ב – 24 במאי אישר ה " מוסד לתיאום , הגמשה מסוימת במדיניות הסלקציה. לאחר שנפלה הצעתו של לוי אשכול, להקים חוות חקלאיות גדולות על ידי יזמים פרטיים, הוחלט להתיר עלייתם של 5.000 יהודים ממרוקו ולכוונם הישר מהאוניה לאזורי ההתיישבות בלכיש ובתענך.
ב – 8 ביולי 1954, כינס שרת את ה " מוסד לתיאום , לישיבה נוספת, שבה נדונו שלו הצעות שהועלו על ידי השגריר צור :
1 – להקים בפאריס ועדה המורכבת מהשגריר עצמו ומנציגי הסוכנות היהודית, כדי לבחון ולאשר את השליחים הנועדים לפעול במרוקו.
2 – לקיים בפאריס מפגש קבוע בין השגרירות, הסוכנות, ה " ג'וינט " ו " אליאנס " לתיאום עמדות ולהחלפת דעות בענייני העלייה מצפון אפריקה.
3 – למנות במרוקו נציג בכיר מטעם הסוכנות היהודית, שיאושר גם על ידי משרד החוץ, ויפעל בתיאום מירבי עם שגרירות ישראל בפאריס מבלי שהדברים נאמרו במפורש, התכוון השגריר צור לכך שנציג הבכיר במרוקו, יקבל למעשה את הוראותיו בעניינים מדיניים עדינים.
נציגי הסוכנות ב " מוסד לתיאום " תמכו בהצעות אלה באופן עקרוני, אך ביקשו שהות לדון בהן בהנהלת הסוכנות. הם הודו כי אין להם בפאריס נציג בעל רמה, שיוכל להשתוות במעמדו לזה של השגריר צור ואפילו למעמדם של נציגי ה " ג'וינט " ו " אליאנס ". ראש הממשלה, משה שרת, מסר כי גם ד"ר נחום גולדמן תומך בהצעה זו ומבקש לצרף לגוף המתאם, נציג מטעם " הקונגרס היהודי העולמי ". יוספטל תקף בחריפות את גולדמן והתנגד לבקשתו. בסופו של דבר, מאומה לא יצא מהצעתו של השגריר צור והגוף המתאם לא קם.
ימים מספר לאחר מכן, יצאו יושב ראש מחלקת העלייה, ש.ז שרגאי ונציג מחלקתו בפאריס – ב- 30 ביוני 1954 – ומסר לשגריר צור דין וחשבון על רשמי סיורו בצפון אפריקה. שרגאי התרשם כי הלחץ לעלייה בערים הגדולות אינו גדול, אך לעומת זאת קיימת בריחה המונית של יהודים מערי השדה. שרגאי צידד על כן ב " עליית הצלה " של היהודים הכפריים, אך המליץ להשאיר את כללי הסלקציה ביחס למועמדים לעלייה מהערים הגדולות ומהזורים ה " בטוחים ".
בישיבת " המוסד לתיאום " בירושלים, ב -20 ביולי 1954, דיווח שרגאי על תוצאות מסעו לצפון אפריקה. הוא סיפר כי מצא במרוקו " ניוון רוחני וגשמי רב " בקרב דלת העם העירונית. לעומת זאת, מצב בריאותם של 5.000 היהודים בהרי האטלס – הוא " מצוין ". מפאת מצב הביטחון המחריף, קיימת בהלה גדולה בקרב היהודים בערים הגדולות, אך בתוך הגטאות – מללאח – מצב הביטחון " יציב ". שרגאי תבע להגביר מיד את קצב העלייה מצפון אפריקה ולהכיר בעלייתם כ " עליית הצלה ", שאיננה מחייבת סלקציה. בתמיכתו של ד"ר גיורא יוספטל, שאף הוא דיווח על ביקורו במרוקו – אושרה הגמשה מסוימת בעניין עלייתם של 5.000 יהודים מהרי האטלס, אף כי מדיניות הסלקציה נשארה בתוקפה.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו-חנניה דהן
בית ומשפחה
- 362 – דארי, דארי, יא סתארת עו־וארי.
ביתי, ביתי, המסתיר הפגמים שלי.
ביתו של אדם ־ מבצרו. (אדוארד קוק)
הן קירות ביתי יסתירוני, וצל קורתי יגן עלי. (ספר בן-סירא השלם, עמי קמאי)
- 363 – ביתי הייא כ׳ירי, וכ׳ירי הייא ביתי.
- ביתי זה טובי, וטובי זה ביתי.
- טוב האדם ־ ביתו. (רוקח ז׳ בי)
- אין מתוק לאדם מביתו. (זה לעומת זה)
- כל טוב האדם בביתו. (זוהר, שמות)
- 364 – אל־כּלב כּא ינבח – גיר פ־כ׳ימתו.
- הכלב נובח רק במלוכתו.
- 365 – ּל סבע פ׳־גאבתו ג׳האר.
- כל אריה שואג ביער שלו.
366 – בנאדם פ־דארו – סלטאן פ־קצרו.
אדם בביתו, כמלך בטירתו.
כל אדם במעונו, כמלךבארמונו. (ב׳׳צ אמיתי, ספר המשלים)
הכלב בביתו, כפיר. (משלי ערב)
כל אחד ואחד, מלן בתוך ביתו. (אבות דיר נתן פרק ב״ח)
התרנגול תקיף ביותר על גל האשפה שלו. (סנקה ״אפולוקנטוסים״)
הכלב שאינו בעירו, שבע שנים לא ינבח. (עירובין ס״א)
אפילו צרוע הראש, בביתו שר. (מגילה יבי) מוכר פחמים, הוא אדון בביתו.
גם האורג, שר ומושל בביתו. (מגילה יבי)
367 א־דאר, דארנא, ול־כּלאב יטרדונא.
הבית ביתנו, והכלבים מגרשים אותנו
אין זר כזר בביתו. (גילה אור)
אוי שגר־תושב מגרש את בעל הבית. (ויקרא רבה יד)
באו מהרחוב, ומגרשים אותנו מביתנו.
368 – אימארת א־דאר, עלא באב א־דאר.
על פנים הבית יעיד פתחו.
סימן הבית, על פתח הבית.
369 – היבת א־דאר, עלא באב א־דאר.
הדר הבית, בפתח הבית
370 – דק עלא באב א־דאר, תםמע אל־כ׳באר.
הקש בדלת הבית, תדע חדשות הבית.
אבני ביתו של אדם מעידין בו. (תענית י׳׳א)
בהקדמות, יובנו הנעלמות. (מחברות 321)
מכתלי ביתך ניכר שפחמי אתה. (ברכות כח׳ א׳)
הבית מעיד על בעליו. (זה לעומת זה 664)
מכותלי ביתו ניכר בעליו. (שם)
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי….ייא נאס גולו בראבו – הוי אנשי אמרו הידד
ייא נאס גולו בראבו – הוי אנשי אמרו הידד
ייא נאס ייא נאס גולו בראבו – אנשי היי !!!, אמרו הידד
עלא לערוס וועלא סחאבו – על החתן ועל ידידו יחד
פתאס עלא אזזין חתתא סאבו – חיפש יופי ומצא אותו
פרחולו זמיע אהלו ווסחאבו – שמחו לו אנשי משפחתו, ובני חברתו.
ייא נאס, ייא נאס, גולו בראבו עליהא – אנשי הוי, אנשי , אמרו לה הידד.
כ'כדאמת ססורא ג'יר בידדיהא – הכינה הנדוניה בידיה בלבד
חתתא וואחד מא עאוונהא פיהא – אך איש לא בא לעזרתה
ג 'יר בוהא לחנין עליהא – רק אביה המרחם אותה.
ייא נאס, ייא נאס, לא תעייבוס פייא – אניש הוי אנשי אל תחפשו בפגמי
האדי האדי ג'נייתי לוולאלינא – כי זהו השיר הראשון בחיי
לומא לערוס ללי עזיז עלייא – ואלמלא החתן אשר יקר עלי
מה תשמעוס חססי, יא דדאיירין בייא – לא תשמעו קולי, אתם היושבים סביבי
אנא נג'נני עלא לוורדא פוסט לכאס – אני אשיר על שושן בתוך גביע
סעאדתו ללי עבבא לערוסה – מה רב אושרו, כל לקח הכלה והגיע
ווהייא חסיבא וובנת ננאס – אל בת רצינית וגם יחסנית
וואנא ננג'ני ווידדייא פלחננא – ואני שרה ןהחינה אני רוקחת
ווטעיכ ייא לערוס, ללי ראני מתמננא – ויתן לך השם הו, חתן, כל איחול וברכה.
רשימת השמות של נספי אגאדיר היהודים, מובאת מתוך ספרה של אורנא בזיז " הגדת אגדיר "
במעלות קדושים וטהורים
רשימת השמות של נספי אגאדיר היהודים, מובאת מתוך ספרה של אורנא בזיז " הגדת אגדיר "
זירי טיטי
זיר׳ פרסיליה בת לטיס׳ וח״ם
זפרני אסתר
זפרני בבה
זפרני יוסף
זפרני מסוד׳
זפרני אברהם
זפרני מזל
זכרני בֶּבֶּר
זפרני סוז׳
זפרני ז'ול״ט
זפרני מואיז
זפרני ז'איס, אשתו ובתו
זפרני יוסף
זפרני מסעודה
זפרני שלמה בן מסעודה
זפרני דוד בן מסעודה
זפרני מימי בת מסעודה
זפרני ז'נט בת מסעודה
זפרני אסתר בת מסעודה
זפרני משה
זפרני סימי
זפרני איסן
וששת ילדיהם
זפרני ליזון
זפרני בריז'יט
זפרני רחל
חנונה ז'איס
טואט׳ מרים
טוויזר פרחיה בת מסעודה וחיים (בת 48)
סוויזר מאיר בן מסעודה וחנניה (בן 54)
טוויזרנינט בת פרחיה ומאיר(בת 20)
טוויזר אסתר בת פרחיה ומאיר (בת 18)
טוויזר יהודה בן פרחיה ומאיר(בת14)
טוויזר מרי בת פרחיה ומאיר(בת 12)
טוויזר מסוד׳ בת פרחיה ומאיר (בת 10)
סוויזר יפה בת פרחיה ומאיר (בת 8)
טוויזר כליפא בן פרחיה ומאיר (בן 6)
טוויזר מרדכי בן מסעודה וחנניה (בן 48)
עמוד 312
ישראל חנינה בת מסעודה ודוד (בת 60)
ישראל אברהם, הרב, בן מרים ויעיש (בן 70)
ישראל שלום בן זוהרה ויוסף (בן 17)
ישראל איזה בת זוהרה ויוסף (בת 39)
ישראל יעיש בן איזה ויצחק (בן 20)
ישראל מסעודה בת איזה ויצחק (בת 12)
ישראל אליהו בן איזה ויצחק (בן 11)
ישראל מרים בת איזה ויצחק (בת 9)
ישראל חיים בן איזה ויצחק (בן 7)
ישראל מרדכי בן איזה ויצחק (בן 2)
ישראל ליליאן־עליה בת זוהרה זיוסף (בת 13)
ישראל מרים בת זוהרה ויוסף (בת 10)
ישראל שמחה בת מרים ויעקב זוביב (בת 30)
ישראל יצחק בן זוהרה ויוסף (בן 52)
ישראל מסעודה בת שמחה ויצחק (בת 8)
ישראלליליבת שמחה ויצחק(בת 5)
ישראל יעקב בן שמחה ויצחק (בן 2)
ישראל חנה בת פרחה ויעיש (בת 12)
ישראל מרדכי בן פרחה ויעיש (בן 8)
ישראל ליל׳ בת פרחה ויעיש (בת 5)
ישראל אברהם בן פרחה ויעיש (בן 2)
כהן יהודה
כהן יוסף
כהן מזל
כהן סולטנה (בת 28)
כהן מכלוף (בן 36)
כהן נדיה
כהן שלמה סלאם בן סוליקה ושמעון הרב (בן 72)
כהן דניאל בן מסעודה ושלמה(בן 8)
כהן רחל
כהן יחיא
כהן מסוד׳ בת רחל ויחיא
כהן אנט בת רחל ויחיא
כליפא בלידה
כליפא בבא בן בלידה ורובן
כליפא מרדכי בן בלידה ורובן(בן 12)
כליפא טרז בת בלידה ורובן(בת 8)
כליפא מוניק
כליפא מרסל
כליפא מדלן
כליפא סימי
כליפא בֶּבֶּר
כליפא אליהו