הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
זיכרון הרעש כאגדיר
בני הדור שלמד מקרא ואלה שעדיין הוגים בו, זוכרים היטב את הפסוק הפותח את ספר עמום: ״דברי עמום אשר היה בנֹקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש״. גם לספר נביאים אחרים יש פתיחות דומות, המציימת את תקופות נבואותיהם, תוך ציון המלכים שבימיהם הם ניבאו(ראה למשל ישעיהו א 1). בדומה להצגת זמן נבואותיו של ירמיהו (א 3-1), שיש בה לא רק פירוט המלכים שהוא מלך בימיהם, אלא גם הזכרה של מאורע היסטורי רב חשיבות – ״עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (שם שם 3) – כך יש גם תוספת חשובה בהצגת זמן נבואתו של עמום: ״שנתים לפני הרעש". מאורע כזה נחרת בזכרונם של בני הדור שחוו אותו, והוא מונצח ומורש לדורות הבאים.
תופעת הטבע הזאת, המתכנה בפי חכמים זֹעָה (לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת), כלולה בהלכות ברכות במשנה: ״על הזיקין ועל הַזוֹעוֹת (כך מנוקדת המילה בכתבי היד העתיקים של המשנה!) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". שכן יש כאן ביטוי למעשה של בורא עולם. "המביט לארץ ותרעד״ (תהילים קד 32) הוא הפסוק שהתלמוד הירושלמי מביא אגב הדיון בהלכה זו(ירושלמי ברכות, פ״ט ה״ב דף יג ע״ג). אבל גם הדיון בהלכה מלווה בסיפור שנועד להזכיר מעשה שהיה, כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי: אגב הדיון בהלכות ברכות מספר התלמוד (ברכות נט ע״א) על רב קטינא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לפתחו של מקום המתכנה בסיפור "בית אובא טמיא״ (רש׳׳׳: "בעל אוב שלעצמות") "גנח גוהא״ (רש׳׳׳: ״נזדעזעת הארץ מאד מאד״, וקדם ופירש שם: "גוהא – בלשונם קורץ רעידת הארץ גוהא").
מי שפגש בילידי העיר צפת או אפילו בצאצאיהם של ילידי מקומות אחרים בארץ, ודאי שמע אותם מדברים עד היום על הרעש שהחריב את צפת בשנת תקצ״ז (1837). מכמה וכמה אנשים שחוו את השיטפון הנורא, שפקד את סבריה בט' באייר תרצ״ד (1934), ובו נהרגו יהודים רבים, שמעתי שהזכירו בנשימה אחת גם את הרעש בצפת שהתרחש כמאה שנה לפני השיטפון.
גם רעידות אדמה אחרות – כאלה שפקדו את ליסבון, את לוס אנג׳לס וערים אחרות – הפכו להיות חלק מהזיכרון של הזמן החדש. אולם אין כסיפור זיכרון הרעש בפי מי שחוו אותו וסבלו ממוראותיו וזכו לשרוד כדי לזכרו ולהזכירו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה אורנא בזיז, מפליטי הרעש הנורא, שהחריב את אגדיר בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע, אור לשניים באדר תש״ך (29 בפברואר 1960
יפה עשתה שסיפרה את סיפורה שלה ושל בני משפחתה, וראיינה רבים מבני אגדיר ששרדו אחרי הרעש והעלתה על הכתב את המוצאות אותם. סיפורים אלו ממלאים את דפי הספר הזה, ומלווים את הקורא בתחושות צער ומכאוב. מטבע הדברים כשאדם מכיר אישית אנשים שהיו בעיר שנחרבה, הוא מתקשר יותר לסיפורם.
אני אישית מצאתי עניין בסיפורה של מרים אלזרע (אלעזרא), אלמנתו של יצחק ז״ל, ששכלה את ששת ילדיה וגם את חמותה (שהייתה גם סבתה, אם אישה ואם אימה) ברעידת האדמה ההיא. מרים היא בתם של מורי המנוח, רבי יוסף חליוה ושרה לבית אלזרע, שהיו חברי ילדות של אבי מורי תמ"ך. מרים זכורה ל׳ מעיירת הולדתי, קצר אסוק שבעמק הזיז בשלוחה הצפונית של מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו. יצחק, בעלה, הוא בנו של הגביר, בנימין אלזרע, חבר ילדות של סבי, אבי אבי, שהיה כוורן נודע במקומותינו, ומרים תבדל״א, היא נכדתו. שנים אחרי הרעש באגדיר דיברנו במשפחה על אסונם הכבד של בני משפחת אלזרע.
מן הרגע שאדם מכיר נפגעי רעש ושומע את המוצאות אותם, הוא נעשה שותף – גם אם רק שותף סביל – של סיפורם. לימים הכרתי אנשים נוספים ששרדו אחרי הרעש באגדיר, וביניהם גם תלמיד שלי לשעבר, ושמעתי את סיפורם גדוש הסבל והייסורים על אבדן רבים מבני משפחותיהם. עכשיו פורשת לפנינו אורנא בזיז יריעה רחבה של סיפורים. בזה היא מרימה תרומה חשובה לקיבוע! של אסון אגדיר בזיכרונם של רבים.
מוסיף על נסיעת החורשה לזכר היהודים, שנספו ברעש אגדיר, שבזיז יזמה את נסיעתה והוחל בהעמדתה בשנת תשס״ג (בפאתי שכונת גבעת משואה בירושלים), בא הספר הזה ומוסיף נדבך חשוב יותר להנצחת הנספים ולהכרת סיפור הרעש ההוא. כבר אמר איש חכם: ״כל מי שהולך לבית עולמו, נפטר למעשה פעמיים. בראשונה כאשר הוא מת ומביאים אותו לקבורה, ובשנייה כשנפטר אחרון זוכריו״. הספר הזה בא למנוע את מיתתם השנייה של הנספים באסון אגדיר, שכן כל זמן שמישהו יקרא בו, יהיה מ׳ שיזכור את חללי הרעש הזה, ועל כך יכירו רבים תודה למחברת ויברכוה על המעשה.
ומיתוסף כאן גם תיעוד חשוב לתולדות יהודי המגרב במאה העשרים. זו תעודה מסוג שאינו מצוי הרבה במגרב. אין מדובר בתעודה רבנית או בפנקס של קהילה מקהילות המקום. לפנינו מעין כרוניקה פורטנית, המביאה סיפורים שהיו כרוכים במאורע אחד ומצטרפים לפרק עצוב בתולדותיה של אחת מקהילות המגרב. אך כמובן יש גם כמה תעודות כיוצא בה, גם אם היה היקפם קצר למדי (כאלה שתיאר יעקב בן-טולילה, במאמרו ״המבול שהיה בתיטואן וסיפורים אחרים״, בספר שערי לשון – מחקרים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, בעריכת א' ממן, ש׳ פסברג וי׳ ברויאר, כרך ג – העברית ולשונות היהודים, ירושלים תשס״ח, עמי 277-259; נזכיר כ׳ קטע 2 בעמי 267-266 וקטע 5 בעמי 272-271 מתארים שתי רעידות אדמה [זינזלה בערבית] שהיו בתיטואן בשנת 1837 ובשנת 1838). על פרסום הגדת אגדיר יש להחזיק טובה מרובה גם למכון בן-צבי.
משה בר־אשר
אגאדיר…..Agadir
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".
אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir ובדרום כף ז'ובי cap juby
300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.
לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.
ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "
בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.
ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).
ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir. Sainte-Croix du
ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".
אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir ובדרום כף ז'ובי cap juby
300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.
לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.
ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "
בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.
ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).
ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir. Sainte-Croix du
ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.
אגאדיר…..Agadir
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנא בזיז
זיכרון הרעש כאגדיר
בתחריט להלן מ־1515 אגדר היא היא הקסבה. מעליה מתנשא המבצר הפורטוגזי של המלך מנואל. במקום היסטורי זה מרחפות רוחותיהם של המושל דון גיטרז דה מונרו (Don Guitterezde Monroe) ושל בתו דונה מנסיה Mencia Dona שנישאה לשריף של מרקש לאחר נפילת המבצר. אם יצרו ביום מן הימים סרט על אגדיר, בוודאי יקדישו פרק לאפיזודה המנציחה את הברית שבין אהבה למלחמה, בין ונוס למרס. איזה במאי יוותר על תפאורה טבעית כה יפה?
תחיילה ביקשו הפורטוגזים להשתלם על הברברים באכזריות, אך נתקלו בהתנגדות חזקה. שבטי האזור התארגנו סביב הנזירים של הכת שדיליה־ז׳זוליה (Chadiliya-Jazoulyn), בעלי ברית של הערבים מאקיל (Arabes Maqil), ובפיקודם של השורפה (Chorfa), נסיכים סעד״ם, השיבו מלחמה שערה והצליחו לגרש את הכובשים הנוצריים. מלחמת קודש היא להם. מכה ניצחת מונחתת על הפורטוגזים בקרבת המעיין שלידו בנו הברברים מצודה בשם "אגדיר – איג׳יר", ותרגומה מברברית הוא "מצודת הפסגה״ או ״מצודת הכתף״. זוהי הקסבה. הפורטוגזים עזבו את המקום מובסים והצפינו כ־300 ק״מ, לעיר הנמל סאפי ״ (Safi). משם המשיכו את המסחר לאירופה והשכילו לפתחו לתפארת. ב- 12 במרס 1541 נכנע מושל אגדיר, גוטרה דה מונרו׳(Guttere de Monroy) לסולyן מוחמד אש־שיך (Mohamed Ech-Cheich), מייסד השושלת הסעדית. 30 שנה מאוחר יותר יחזֵק יורשו את הקסבה כדי למנוע את שובם של הנוצרים.
ציון רביעי במידות החום ההיסטוריות של אגדיר הוא בסוף המאה ה־16, כאשר ביקש אל־מחדי, השליט דאז, לפתח את המקום באמצעות תרבות קנה הסוכר, אשר לימים יגיע לארמון הסולטן אל־מנסור. זה ימירו בשיש מקאראר, ובו יבנה את ארמונותיו במרקש. מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה (1533 1603-), לא תחפוץ בסוכר אחר לתה שלה.
אם כן, במאה ה־17 אגדיר היא נמל גדול שבו הבדים והתבואה מומרים בזהב של גינאה ובסוכר של אזור הסום. מסחר בתמרים, בשעוות, בעורות, בשמנים ובתבלינים הופך את התקופה לתור הזהב של אגדיר. זוהי שעתה היפה של העיר המשגשגת בשלטון הסעדים.
אך במאה ה־18, ב־1760, החיש הסולטן סידי מוחמד בן עבדאלא את מפולת יוקרתה של אגדיר בהעדיפו על פניה את מוגדור (Mogador), היא אסאווירה (Essaouira), העיר הצפונית ממנה (172 ק״מ). תנופתה הכלכלית של מוגדור הואצה ב־1765, ובה התפתח כל המסחר עם אירופה. אך לא לאורך זמן. הגלגל מסתובב, ואגדיר עוד תחזיר עטרתה ליושנה.
מסוף המאה ה־18 איבדה Sainte-Croix את יוקרתה וחזרה לשמה הברברי Agadir שושלת העלאוויטים (les Alaouites), היורשת את זו של הסעדים, גברה על הברברים וסגרה את נמל אגדיר כסמל לאבדן עצמאותו של האזור. זו ירידה חדה בטמפרטורה המדינית של המקום.
עד סוף המאה ה־19 שררה בדרום מרוקו אנרכיה שלא תתואר. אנגלים וספרדים ניסו את כוחם במסחר ובעסקים. הסולטן מולאי חסן ניסה להשליט סדר ולסמן ניצחון על האירופים. ב־1882 ארגן מבצע בעמק הסוס ושלח כוחות למקום, אך הארגון לוקה בחסר, וסופו להיכשל. תוצאה אחת יש לדבר: נולדת עיר שכנה, טיזניט. ב־1886 יצא לדרך מבצע נוסף, ובסופו חוסלה נוכחות הזרים במקום, והוצב ארגון פוליטי צבאי שהשליט סדר. אך לא לאורך זמן. פטירת הסולטן ב־1892 החזירה את האנרכיה לאזור הסוס.
ואיך נראתה עירנו על סף המאה העשרים? אגדיר שכנה בקסבה, והדרך אליה עבירה לחמורים ולגמל׳□. פונטי הוא כפר דייגים השוכן לרגלי הקסבה. על גבי גלוית נוף כותב אחד החיילים הצרפתיים: ״כל בוקר בשעה קבועה מניפים את הדגל, ולתרועת החצוצרה מצדיעים. מרשים! בערב חוזר חלילה".
מפת המחנה הצרפתי שעל הקסבה מופיעה בתמונה מעניינת שצולמה כמה חודשים לפני "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה.
התרגיל המסריח של אגאדיר.
באותם הימים השליכו צרפת ואנגליה, ספרד וגרמניה את יהבן על מרוקו, וכאילו בדרך פלאית – על הנקודה הדרומית שלה דווקא. אגדיר כבר איננה עניין חדשותי או גאו־פוליטי, עד שבוקר בהיר אחד בשנה הראשונה לעשור השני של המאה העשרים, ב־1 ביולי 1911, הבחינו צרפתים אחדים שהתנחלו בקסבה העתיקה באניית מלחמה גרמנית, "פנתר", העוגנת במקום.
מאז 1880 גאתה העוינות הגרמנית כלפי צרפת, המשתלטת לאטה על מרוקו. התוצרת החקלאית העשירה ומיקומה של מרוקו בין מזרח למערב היוו אתגר עקרוני במאבק הקולוניאלי בין שתי המדינות. כבר ב־1906 בוועידת אלז׳זירס לא היססה גרמניה להתנגד להתקדמות הצרפתית במרוקו. בתחילת 1911 הידרדר המצב עוד יותר, כאשר צרפת התערבה במרד שבטים ברבריים נגד הסולטן מולא׳ חפיז ושלחה את צבאה לרבאט, לפז ולמקנס כדי להדוף את האויב. צעד זה הצית את זעמם של הגרמנים.
גיום השני (Guillaume II), מלך פרוסיה וקיסר גרמניה, בחר במפרץ אגדיר דווקא כדי"להפחיד״ את הצרפתים, והם אכן מתרגשים מאוד מן האירוע. הוא שיגר לאגדיר את אניית התותחים "פנתר״ וביקש לכפות הסדר. סביב פונטי תתרחש הדרמה. הצבא הצרפתי הוזעק. ברלין ופריז מתדיינות. כמעט פורצת מלחמה על אגדיר (היא תפרוץ בגלל סיבה אחרת ארבע שנים מאוחר יותר). ואולם סביב שולחן עגול נפתר הסכסוך בחתימת ״הסכם ארבעה בנובמבר״, ובו נקבע שהשלטון בחלק מקונגו ומקאמרון יועבר ליד׳ הגרמנים בתמורה לידיים החופשיות של צרפת במרוקו.
אגאדיר…..Agadir
ב־1912 באלז׳זירס קיבלה צרפת את החסות על מרוקו, וכבר בתחילת הפרוסקטורט הצרפתי, עם התמנותו של הגנרל ליאוטה (Général Lyautey) למושל מרוקו תשנה מרוקו את פרצופה. אגדיר גם כן. ב־14 ביוני 1913 התנוסס מעל הקסבה הדגל הצרפתי לצדו של הדגל המרוקני, ובעיר דרים פחות מ־1,000 תושבים.
וחרף זאת פרצה המלחמה נגד הגרמנים. ב־1920 דרום מרוקו עדיין לא הייתה מקום מבטחים. שבטים רבים היו עוינים את השלטון הצרפתי, ובין הפציפיסטים היה כומר צבאי, האב סור׳ (Abbé Souris), שניסה בכל כוחו לרכך את הלבבות.
אחר השכנת השלום הוקם במקום בסים צבאי של חיל האוויר הצרפתי, והתחיל להתפתח ענף המשלוחים בדואר אוויר. ב־1918 הגשים פ״ר־ז׳ורז׳ לטקואר (Pierre-Georges Latécoère) חלום: קו אווירי צרפת־סנגל דרך ספרד ומרוקו. המטוסים, וביניהם מסוסיהם של סנט אקזופר (Saint Exupéry ושל מרמוז (Mermoz), נחתו במקום לעתים קרובות לחניית ביניים לפני חציית האוקיינוס האטלנטי. כשה״טקס׳ מפריז" עמד להגיע, הדליקו מדורות לסימון שדה הנחיתה. גם הותקן קו טלפון אגדיר-פורט־ליאוטה (Agadir- Port-Lyautey), ובין השנים 1927-1923 הקימה האדמיניסטרציה של הפרוטקטורט את המועצה לעבודות ציבוריות וניהלה עבודות תשתית גדולות במזח העתיק שבחוף הים. הנמל העתידי יפתח את כלכלת האזור הנפתח לחלוצים. אלה לרוב אנשי צבא ותיקים, יזמים, סוחרים, מסעדנים ונהגי משאיות המתגוררים בצריפים על חוף הים בסגנון far west אמריקני. זו גם תחילת ההגירה של כמה יהודים בעלי תעוזה המבינים כ׳ כאן יפרח העתיד.
בשעות הלילה של 11 בספטמבר 1927 הגיע לאגדיר במונית חוקר צעיר מחופש לאישה ברברית. שמו מישל ו״שאנז׳ (Vieuchange Michel). עייף ומותש מן הדיזנטריה שלקה בה במרקש, יסיים את ימיו בזרועות הרופא היחיד בעיר, ד״ר גוטייה (Dr Gauthier), ויהיה מראשוני הנקברים בה לרגלי הקסבה. מרישומי! של ו״שאנז׳, בדומה לאלה של שארל פוקו, עולה תמונה מדויקת של האזור לא רק מבחינת הטופוגרפיה אלא גם מבחינת המידע בדבר החקלאות והפיתוח של המקום. השדות הרחבים, האדמה הדשנה והאקלים המצוין הניבו תוצרת חקלאית עשירה ומגוונת. בחלוף כעשור תגיע התוצרת החקלאית, פרות הדר וירקות, ל־20,000 טונות בשנה. גם גידול הפרחים ויצואם לאירופה היו ענפים משגשגים. בצפון כף זי׳ר ובדרום כף ז'ובי שוכן המפרץ המבורך במיוחד בדגה, ובמערב מגנים עליו מימיהם החמימים של האיים הקנר״ם. בכתב העת Notre Maroc התפרסמו תמונות המעידות על בניית הנמל, לב לבה של הפריחה הכלכלית. מפעלים צרפתיים שיגרו מומחים, מהנדסים ובנאים, ואלה התגייסו בשמחה לאתגר יש מאין.
אדריכלים בעלי שם עולמי' הגיעו לעיר מכל העולם, בעיקר מצרפת, וביקשו להעניק צביון עיצוב׳ מיוחד במינו לעיר החדשה. הרי זו ״פנינת עמק הסוס״, בירתה המוצהרת. בנקודה הדרומית של מרוקו האקזוטית הם חלמו להקים מקום מפלס מהמולת החיים, משום שבו יחברו השלום והשלווה ונועם החיים. ואכן, הם בנו עיר הפונה למקווה הימים הגדול, לאוקיינוס האטלנט׳, עיר שמכל רחוב בה אתה נושם את הים, חש את קרבתו. הרוח הלוטפנית הגיעה אל חדרי השינה והקלה את החום הכבד של ימות הקיץ הלוהטים. על אחת הרמות מעל חוף הים החלו להתנוסס בנייני דירות. אט אט היגרו לשם דיירי הצריפים שהתגוררו סביב המעיין של הפורטוגזים, באזור פונטי. מאחור, בעמק הסום, חידשו חלוצים חקלאיים את גן ההספרידות, ותפוחי הזהב יהפכו למציאות מסחרית. יזם הובלות שהחל את דרכו בצנעה ב־1927התגלה כאיש עסקים מבריק. שמו פרננד ברוטל (Fernand Barutel), ויחד עם המסעדן פול גוט״ה (Paul Gauthier) וחלוצים נוטפים הוא הגרעין הראשון של בוני העיר. לימים יעניקו את שמם לבנייני מגורים או למשרדים ולבתי מלון. מועדון ריקודים ובית־קפה־מסעדה בשם ״לה סירן״(La Sirène) נבנה בצריף אשר לימים ימיר את שמו ל״לה קזינו״ (Le Casino) או ״לה רזרב״ (La Réserve),
אך לא ימיר את מקומו. גורל משונה עתיד לפקוד אותו.
היהודים באגאדיר-אורנה בזיז
בין החלוצים האירופיים שהיו ממייסדי העיר אגדיר נמנתה משפחת קורקוס היהודייה. עוד בסוף המאה ה־19, ב־1880, מוזם קורקוס, יליד מוגדור, שהיה נשו בנישואין שניים לגברת האנגלייה האצילה, סטלה קורקוס האגדית לבית דוראן, רכש קרקעות באזור.
הערת המחברת : סידני קורקוס, ידידי, הנין של הזוג מוזם וסטלה קורקוס, מחזיק מחברת בכתב ידה של גבי סטלה קורקוס, ובה היא מוסרת את תיאור הקרקעות, את תאריך רכישתן, את מחירן, את שוויין בשוק, את בעליהן הקודמים וכו', מעין שטרי קניין, וכמו כן יש בה מאות תעודות עתיקות המעידות על עסקיה באזור.
- הוא התאהב במקום היפהפה והפראי שהצטייר בעיני הזוג כמעין ״פאר־ווסט" (far west). במועד קבוע מראש ובלוויית שומרי ראש ומשרתים (המקום היה כמעס מדברי, וסכנה ארבה להולכים בדרכים) רכבו מוזס וסמלה על גבי חמורים, ופניהם לאגדיר. שם קנו אדמות. לאחר זמן מכרו אותן וקנו שטחים טובים מהם, וחוזר חלילה. הם לא התגוררו דרך קבע באגדיר, אך שם חוו את חוויית הראשוניות המלהיבה של חלוציות. לאחר פטירתו המוקדמת של מוזס קורקום ניהלה אשתו את עסקי דלא ניידי שלהם במרץ ובחכמה. היא עבדה בשיתוף פעולה מלא עם איש שטח מרוקני מוסלמי שרכש את אמונה ואשר היה קרוי בפי המקומיים ״האינגליז׳״, שהרי היה דוברה של הגברת האנגלייה. סטלה קורקוס לא ידעה מילה אחת בערבית או בצרפתית והתעקשה לדבר אנגלית בלבד, שהרי לחנך את העם היא באה. מאוחר יותר הקימה בית ספר לבנות במוגדור, ובזכותה האנגלית והמלכה היו מיוצגות שם נאמנה. המוסלמי המקומי, ״האינגליז׳״, אינו יודע מילה אחת בצרפתית או באנגלית, ואף על פ׳ כן נקשרו ידידות אמיצה וכבוד הדדי בין שני האנשים האלה. דמות יהודית אירופית, מן הבולטות בבוני העיר, הייתה היהודי לאון קורקוס, בנו של מוזס קורקוס, שהעתיק ב־1927 את מקום מגוריו ממוגדור לאגדיר. הוא גר באזור ״אנזה"(Anza) לרגלי הקסבה על שפת הים, אשר שם גרו החלוצים, ועבד בחברת ביטוח אנגלית ״לוידס"(Lloyd's) המתמחה בהערכת נזקים של אניות. לנוכח פיתוח הנמל, ביטוח אניות הוא מקצוע מבוקש. בנו ארנסט – הוא בעל עיטור גבורה מאת דה גול על שירותו במלחמת העולם השנייה – המשיך את דרכו, ובנוסף לעסקי הביטוח גם הקים מחצבה העתידה לספק חומרי חציבה להקמתה מחדש של העיר אחרי רעידת האדמה. ארנסט יזם את הקמת בית הכנסת החדש באגדיר והעביר אליו את תכולת בית כנסת ״קוריאט" ממוגדור, שהיה שייך למשפחת אשתו, מסעודה קוריאט. נציג נוסף של המשפחה בעיר היה מוריס קורקוס, שהיה ידוע בקהילה היהודית כמוהל מבוקש. גם מונטי בן אחר של סטלה קורקום, – הוא טייס בחיל האוויר המלכותי הבריטי ובעל עיטורי גבורה והצטיינות משתי מלחמות העולם – השתקע בעיר והביא אתו חברים משקיעים מאנגליה, ואלה התאהבו במקום הקסום והפראי משהו ורכשו בו אדמות. נדל׳׳ן, מסחר ותעשייה מפתחים בוודאי כל מקום שהם פועלים בו, וכך קרה גם באגדיר.
דוד קורקום, מי שנודע לימים כחוקר יהדות מרוקו במכון בן צבי בירושלים, הגיע ממוגדור לאגדיר ב־1939. הוא ניהל עסקים עם הדרום הגדול והגיע לפאתי מאוריטניה. הוא סחר בתה, בסוכר (הנמכר בצורת "לחם", שצורתו קונוס), בנרות (במקום חשמל השתמשו בנרות למאור) ובדגנים. הוא היה מגדולי הסוחרים בכל אזור אגדיר והסוס. הוא גם ייצא לאנגליה חרובים, אשר גרעיניהם עשירים במין ז׳לטין המייצב את בדי הצמר והפלנל (את קליפת החרובים מרסקים וטוחנים עד דק עד לקבלת קמח המהווה תוסף תזונה למספוא לבהמות). הוא היה חבר מוביל בלשכת המסחר של אגדיר וממייסדי המועדון ״ליונס"(LIONS). לעומת משפחת קורקום קבעו כמה משפחות יהודיות את מקום מגוריהן בכפרי הסביבה. ידועה משפחת אביסרור על כל ענפיה, אשר כבר אז רכשה אדמות וסחרה בגידולים חקלאיים. באגדיר היו אדמות הקסבה שייכות ברובן לשלום אביסרור, סוחר ממולח ומצליח.
ב־1896 עבר במקום חוקר מחופש ליהודי. שמו שארל דה פוקוCharles de Foucault הוא כותב בפנקסו את התיאור הבא: ״כפר עלוב של כמה צריפי דייגים״. בעצם זה מה שנותר מ״סנטה קרוז״ הישנה. ומדוע התחפש החוקר ליהודי? אולי מפני שביקש לטשטש את זהותו ולהיראות כאחד המקומיים.
בשנות השלושים הגיעו לאגדיר טיפין טיפין משפחות יהודיות, בעיקר מן הערים השכנות הצפוניות, מוגדור (174 ק״מ מאגדיר) וםאפי (עוד 125 ק״מ). הם הולכים אחר הדגים: הדגים הדרימו, ואתם – היהודים. רווקים ומשפחות צעירות הגיעו לעיר החדשה בתורם אחר הפרנסה המצויה בה בשפע. רובם היו צעירים ומלאי תקווה בוטחת בעתיד המזהיר הצפוי לעיר, וככאלה ביקשו לבנות קן משפחתי שפניו אל המסורת מכאן ואל המודרנה מכאן. הם היו אמיצים. קצת הרפתקנים. הם לא יכלו להישאר אדישים לנוכח יופיו של המקום הטבעי והפרוע קמעה, ובלב טוב ובוטח התמסרו לעשייה לביתם.
ב־1932 מצא מר סֵלַם סרפתי, בהגיעו לאגדיר ממוגדור, ארבע משפחות יהודיות: אביסרור, זפתי, אביטבול ולוי. אנשי המשפחות הללו גרו ברובם בקסבה ועבדו בחברות צרפתיות לתובלה ימית. ואולם הקהילה גדלה במהירות. הנה רשימת היהודים והמשפחות היהודיות שהתגוררו בעיר ב־1934,
הערת המחברת : השמות נמסרו ל׳ מפי עזיזה חיון, מראשוני אגדיר ובעלת זיכרון מופלא. תודה, עזיזה. יכול להיות שהרשימה אינה שלמה, אף היא משקפת את הנוף האנושי היהודי של המקום בשנות השלושים.
דוד וחנה מוריוסף, עמרם אלמליח ובן דודו ז׳אק אלמליח, דוד ורחל לוי, יוסף לוי, שלמה אלמוזנינו, משפחת פרוז, ז׳איס ומרים אביסרור, דוד ויצחק בניהם ומשפחותיהם, בּבָה וחנינה מאראש, אלברט ואסתר לבית סבג מאראש, נסים ומימי לבית הרוש מאראש, יוסף וסעדה מאראש, אסתר ומרדכי סבת, משפחת אוחיון, דוד אוטמזגין, עזיזה ואיגו חיון, חיים ופיבי הרוש, מאיר וטרז לוי, נסים וחסיבה אביסרור, רפאל אביסרור, סלם בוטבול, דוד ומרים בוחבוט (בעלי בית הכנסת "בוחבוט"), מאיר ורינה בוחבוט, שלמה וסול בוגנים, בנימין ורחל בוגנים, אהרון וטאני זירי, בבה ומרים זירי, מאיר וטאני זירי, דוד וסעדה סבג, יצחק סבג, מורים סבג, חיים וז׳ורזט לוסקי, יצחק ורז׳ין עמרם, רפאל בעודה קריספיל, אליהו ומזל קריספיל, שלמה וחנה קריספיל, אלי עטר, משפחת שריקי, משפחת ברשישת, משפחת בן אבו, משפחת אביטבול, יעיש חנונה, דוד ויצמן, משפחת שמעון אדרי, משפחת סרף, האחים אסידון.
יש גם רב ומוהל, ״חכם איזי״, עמרם (בעלי האטליז הכשר), לוסק׳ (בעל המכולת), יעקב חנונה (מוכר יינות כשרים בשם Le Palmier), כלפון החייט, שמחה התופרת ורחל אביסרור מ״חברה קדישא״. שני בתי כנסת היו באגדיר של הימים ההם: בית הכנסת "בוחבוט״ ובית הכנסת ״בוגנים", שניהם על שם בעלי הבית. היהודים התפללו גם בתלמוד תורה. הייתה לבני הקהילה היהודית מסעדה כשרה שנוהלה ביד׳ מאיר בוחבוט, ואחריו בידי מר עטר, שהעניק למקום את השם ״דולפי״.
במה עסקו היהודים הגדיר״ם ? במקצועות חופשיים, במקצועות שירות, בבנקאות, בפקידות בעירייה, בדואר, במכם של הנמל, במסחר בקמעונות ובסיטונות של התוצרת החקלאית העשירה, במסחר ובתעשייה זעירה, בתכשיטנות, בעיבודי עורות ובעיקר בסחר דגה.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז
ב־1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ואגדיר לא תשנה עוד את פניה עד 1946. באותה שנה הגיע לעיר מקזבלנקה מימו אוחיון המיתולוגי. הוא נטה את אוהלו באגדיר (וחי בה עד היום הזה, שנת 2008). הוא ארגן את תנועת הצופים היהודית, וכיום זוכרים אותו חניכיו הפזורים בכל העולם כאביהם הרוחני. הם מעידים כ׳ ח״ הצעירים מאז הגיע מימו לאגדיר השתנו ללא הכר. הוא ארגן פעילויות ספורטיביות ומחנות קיץ באזורים הקסומים של מרוקו, כמו איפראן וטרזוט. חניכיו השתתפו בג׳מבור׳ (מחנה נוער של תנועת הצופים העולמית) בקנדה ובאנגליה. כ־300 צעירים יהודיים קיבלו הכשרה בהגנה עצמית והתוודעו לערכים אנושיים אוניברסליים, כגון ידיד1ת, רעות, נדיבות, עזרה לזולת והקרבה עצמית. ערכים אלה יעצבו את חייהם הבוגרים. עיני הבוגרים של הצופים היהודיים בורקות באור מיוחד כשהם מעלים את זכר הימים ההם הארוגים בדמותו של האיש הגדול, ״מימו אוחיון", קטן הקומה.
לאחר "המלחמה הגדולה" ניכרה באגדיר תנופה. המלון הראשון בן עשרה חדרים, ״מלון גוס״ה״ שנבנה ביד׳ האדריכלBASSIERES , אכסן את הגנרל פרנקו, ששב מריו דל אורו, לפני ההתקפה על ספרד הרפובליקנית.
המלון הגדול הראשון הוא מלון "מרחבה", – המלון היחיד ששרד אחר הרעש אשר מארח באולם הקבלה רחב הממדים שלו גדירים הבאים לנפוש ולבלות ערבים חברתיים.
קרוב למפרץ נחל סוס, בנקודה הדרומית ביותר במרוקו, הרחיבו חיל האוויר וחיל הים הצרפתיים את שדה התעופה ואת הבסיס הצבאי. לימים, לאחר עצמאות מרוקו, יהיה זה הבסיס האחרון להתפנות מאדמת מרוקו (למזלנו הגדול, אנו ניצולי הקטסטרופה). הצרפתים לא חסכו בפיתוח המקום ובתשתיות: שדות אימונים, בנייני מגורים לחיילים, לקצינים, לאנשי הצוות ולמשפחות המתלוות, מטבחים, אולמות ואפילו בית חולים צבאי. חיילים צרפתיים, אנשי קבע ומשפחותיהם שמחים לגור באגדיר.
הסדנאות הפרימיטיביות, אשר לפני המלחמה הסתפקו בהמלחת סרדינים, הפכו חיש מהר לבתי חרושת לשימורי סרדינים. אירופה, הריקה מכל מזון, צריכה לחדש את המלאי שלה ומהר. משקיעים ואנשי מסחר ותעשייה הגיעו לאגדיר ובנו בה בתי חרושת. ב־1948 מונים 15 כאלה. ב־1949 יש כבר 30 בתי חרושת. זו כמעס הסתערות. אגדיר נמנית אז עם הנמלים הביו־לאומ״ם הראשונים ליצוא סרדינים. ב־1950 כבר נמנים בה 65 בתי חרושת לשימורים, וכמאה אוניות מביאות לחוף יום־יום (מאפריל עד נובמבר) תנובת דיג בשיעור 500-200 טונות דגים. לעתים גם 1,000 טונות. בין השנים 1952-1950 הקים מפעל הולנדי במקום רשת בתי חרושת שהפכו את הדגה השנתית בת 60,000 הטונות ל־60,000,000 קופסאות שימורים. אגדיר היא כעת הנמל השני בעולם לסרדינים.
בתחילתה של בניית התשתיות בנמל המתפתח נבנה בניין המכס, ואליו יתווספו עם הזמן בנייני מגורים של העובדים במכם, וסירות ואניות יעגנו בו. מנופים הניעו את זרועותיהם הארוכות לשלום. אזור פונטי שעל שפת הים הוא המרכז עד 1956, עת נבנית ה״וויל נובל" (La Ville Nouvelle), העיר החדשה, ובה וילות מרווחות. הקסבה נישאת בצד שמאל ופוקחת עין על העיר המתפתחת. המסגד בקסבה הוא עדות להגמוניה של האוכלוסייה המוסלמית, המהווה רוב מכריע בעיר. באופק – הרי האטלס מתנשאים ככתר מלכות ושומרים על העיר החביבה ועל שדותיה מכל רוח רעה. כתינוק המשתכשך במים, העיר מתגלגלת בחולות. ״Tout va bien׳ ״הכול בסדר" הוא שמו של מלון ובית קפה שהוקם בעיר התוססת, בעיקר בזכות הנמל השרוי בתנופה מזהירה.
צליית סרדינים ומיני דגים ארורים זכורה, כך אני משוכנעת, לכל אנשי אגדיר, גם לאלה אשר זכו רק לבקר בה. יהודים רבים עסקו בדיג, בשימורים, במסחר בסיטונות ובקמעונות. הם העסיקו דייגים פורטוגזיים לרוב, גם ערבים מוסלמיים. היהודים הממולחים ידעו לחבור לצרפתים ולהקים עסקים מצליחים. למי מכרו את מרכולתם? למקומיים, לשווקים במרוקו המורחבת, לבתי מלון, למסעדות, לצבא הצרפתי, לצרפת, לאירופה כולה, לבתי עסק בחו״ל. הגויים נהנו מפרות הים המצוינים ומן הדגה העשירה מאוד והטרייה מאוד. הלקוחות הקבועים הם בתי המלון בעיר, במרוקו וגם בחו״ל, בעיקר בצרפת. הטעם הנהדר של הסרדינים והרוח הקלה הנושבת על חוף הים מתמזגים זה בזה ונותנים טעם אחר לחיים.
זכור ל׳ כי אבא זיכרונו לברכה היה שולח הביתה במפתיע תשורה מהנה – סלים של סרדינים. כן, כן, סלי קש עגולים ומחוררים, שתכולתם עד חמישה קילו סרדינים. בדרכו לבנק שבו עבד, אם הזדמן לו דייג אשר זה עתה חזר מליל דיג מבורך, היה אבא קונה ממנו סל מלא סרדינים ועוד מיני דגים אחרים ושולחם לאימא. אימא הייתה מעלה על גג הבית את העוזרת הערבייה, אשר טרחה בביתנו כל שעות היום, וזו מיהרה להדליק את האש ולהכין את המעדן לארוחת הצהריים. ריח מוכר היה מתפשט בבית, הטעם המתגרה בפה היה מעלה ריר, עשן דק היה שורף מעט את העיניים, והרגשה של חיים טובים הייתה מתפשטת בכל איברינו. חגיגת חושים. זו עוגת המדלן של ילדותי.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנא בזיז
עוד ענף מעניין ומיוחד שהתפתח בלעדית באגדיר וסביבותיה היה תעשיית שמן הארגן ומוצריו המופקים מעץ הארגן הצומח באזור אגדיר, ליתר דיוק בדרך שבין סאפ׳ לאגדיר, ביער בן כשני מיליון עצים (Les Arganiers) המשתרע על פני שסח בן 850,000 הקטר (הקטר = 10 דונם).
העץ, הנטוע בנופים יבשים וצחיחים שערפלים תדירים אופפים אותם, בינוני בגובהו. עשרה מטרים למרבה. אורך חייו מגיע עד מאתיים שנה. גזע העץ מפותל לרוב ומייצר סוג עץ קשה במיוחד הנקרא "עץ ברזל". משתמשים בו בעיקר להסקה. הוא בעל ענפים קוצניים, הוא פורח בחודשים מאי־יוני, והוא מניב
עד שמונה קילו פרי. פריו קשה הקליפה דומה לפרי הזית, אם כי הוא גדול מעט ומעוגל יותר ממנו. אפשר לדמותו לשסק.
אמנם האדמה של הממשלה, אך הטיפול בעצים מופקד ביד׳ משפחות, חמולות, ומועבר בירושה. הבנים זוכים לשני עצים, והבנות – לאחד. לכל בעלים של חלקה יש עזים שחורות המטפסות על העץ, מעין ״מרעה תלוי". איסור מוחלס חל על העזים של האחד לטפס על העצים של שכנו, בייחוד בזמן פריחת העצים. העזים (גם גמלים מזדמנים) קוטפות את הפרי, אוכלות אותו ופולטות אותו. הצואה נאספת ביד׳ שכיריו של בעלי הבית. הללו חושפים את האגוז שבתוכו טמונים שניים-שלושה גלעינים מעין שקדים, ומהם יופק שמן מיוחד במינו בעל ניחוח וסגולות מרפא נדירים.
נחוצים עשרה קילו פרי בשל ועשר שעות עבודה ברחיים מיוחדות כדי להשיג ליטר אחד של שמן ארגן. השמן הקוסמטי מופק מן הכתית הראשון ללא צלייה, וצבעו בהיר. ניכרות בו תכונות קוסמטיות לשיפור מראה העור (מופק ממנו סבון פנים), לטיפול בגירו״ עור (אגזמה) ולעיבוי השיער. השמן למאכל מופק לאחר ייבוש וצלייה קלה. מרסקים את השקדים לעיסה שחומה. העיסה השמנונית בצבע שוקולד נקראת ״אַמְלוּ״. לאחר המתקתה בדבש ותוספת אגוזים מרוסקים היא ממרח טעים בארוחת הבוקר של הברברים. נהוג להגיש שמן ארגן ודבש לאות הכנסת אורחים.
אני משוכנעת כי חִכַּם של יוצאי אגדיר יתמלא ריר בזכרם את טעמם של סלט העגבניות בשמן ארגן או של פלפלים צלויים או של סרדינים צלויים משוחים בשמן ארגן. מלבד הטעם המיוחד של שמן הארגן, שבו טובלים המרוקנים פת לחם טרי ומתענגים על טעמו, ניכרות בו תכונות רפואיות: הוא ממריץ את מחזור הדם, מפחית את רמת הכולסטרול, מחזק את מערכת החיסון הטבעית של הגוף, ממריץ את התיאבון ומשפר את כוח הגברא.
אגדיר בשנות החמישים.
בהסתערות הכלכלית על אגדיר בשנות החמישים ניסתה אוכלוסייה מעורבת למצוא לעצמה מקום תחת השמש. הרוב היו ילידי המקום – יהודים ומוסלמים. המגזר האירופי בעיר מורכב ברובו הגדול מיוצאי צרפת, מקבוצת פליטים פוליטיים ספרדיים, מפורטוגזים, מיוצא, צבא של הלגיון הזר, מגרמנים, מהונגרים, מתמנים, מרוסים, מבלגים, מאיטלקים וגם מקומץ אנגלים. הכומר הצבאי, האב סורי, שנהיה בינתיים מונסנ״ר סורי, נשאר בעיר שנקשר אליה בעבותות רגשיים. מורח בשם בוסק (BOSC) ואשתו הקימו בית ספר אירופי וגייסו מורים מצרפת הששים לקראת המינוי באגדיר. הכנסייה אף היא הקימה בית ספר קתולי שלימים ״הפך לפנימייה.
הכול מצליחים. ב־1952 מנה ספר הטלפונים של אגדיר כ־1,000 בתי עסק וממחר של 10,000 אירופים וכ־30,000 מרוקנים. בתי מלון, מסעדות, חנויות ומיני בתי מסחר משגשגים. אגדיר היא כעת עיר ואם במרוקו, עם השמחות והצער שלה. הקסבה אינה אלא זיכרון רחוק של זמנים הרואיים. ישש (Yachech), הכפר הקטן מאחורי העיר, בו הוקם בית העלמין. והרי בית עלמין הוא אות לחיים האוחזים באדמה כמושב קבע.
על ההתפתחות העירונית מנצח אדריכל צעיר בשם מישל אקושאר Michel Ecochard הוא העניק לעיר החדשה, הבנויה בצורת פרסה ופניה לים, את צביונה המודרני ביותר.
הגדת העיר – העיר ושברה- אורנא בזיז
רוח של רווחה נשבה בעיר ובלבבות תושביה. נוצרה חברה גבוהה. אנשי עסקים מכל הרמות הקימו ועד פעולה לארגון מסיבות ופעולות תרבות אשר מטרתן הייתה בין היתר למשוך לאגדיר תיירות, אחד המשאבים לפיתוח העיר. ראשית בנו על חוף הים בתי מלון יפהפיים ומודרניים, מוקפים בגנים מטופחים ובעלי שמות אקזוםיים (הצרפתים מתים על זה!): מלון "סעדה״ (Saada) (אושר ושגשוג), מלון ״מרחבה״ (Marhaba) (ברוך הבא), מלון ״מוריטניה״(Mauritania), ואלה רק אחדים מהם.
עונת החגיגות פרחה. נשפים בבגדי ערב, מסיבות קוקטייל, חיי לילה – כל אלה עודדו התהוות של בורגנות חדשה. ובצד כל זאת גלי ים רגועים מלטפים את העיר המתפתחת.
ארבעה בתי קולנוע נבנו בעיר: בית הקולנוע ״רקס״ (Rex) נבנה הראשון, בית הקולנוע ״סהרה" (Sahara) נבנה בטלבורז׳, בית הקולנוע ״ריאלטו״ (Rialto) נבנה בוויל נובל, האזור החדש, ובית הקולנוע הרביעי, הקטן מכולם, היה במלון ״מרחבה" ואף נשא את שמו: Cinéma Marhaba.
לקראת ערב, לאחר יום עבודה מפרך, נהגו הגדירים להתלבש ולצאת פעמיים־ שלוש בשבוע לקולנוע. אפילו המקומות מסומנים ושמורים לך. אמנם הסרטים לא התחלפו לעתים קרובות, אך אפשר היה ליהנות גם מצפייה חוזרת בסרס טוב. זו הזדמנות לפגוש חברים ולהתבדר בזול. ואכן, בתי הקולנוע היו ענף מפותח מאוד בעידן ללא טלוויזיה, וידאו ומחשב.
מ־1950 נוצרה באגדיר מסורת של מרוץ מכוניות. כמאה מועדוני ספורט פעלו בעיר בעידוד השלטונות האזרחיים הצרפתיים. הם הציעו מגוון עשיר של פעילויות ספורטיביות, כגון שחייה, אתלטיקה קלה, גולף, טניס, כדורת ועוד. אין כמראה עיניים, והנה: האקלים האידאל׳ של העיר מושך תיירים רבים. בעוד שכמה קילומטר פנימה יותר החום מגיע ל־45 מעלות בצל, לאורך כל השנה מזג האוויר באגדיר נאה עד מאוד – בין 18 ל־27 מעלות – עם עליות חדות עד ל־40 מעלות בתחילת האביב, באמצע הקיץ ובסתיו. זאת מפאת הרוחות היבשות המדבריות. לעתים בקיץ ערפל דק עוטף את העיר ומגן עליה מחום היום. תלוי בגאות ובשפל הים. לעומת זאת, בחורף מעטים הגשמים. כמה ימים בדצמבר, כמה בינואר ובפברואר וזהו. השמים לרוב תכולים. בסך הכל 250 מ״מ גשם בשנה, פחות מבמדבר הסהרה. חותמת הדואר היוצא מאגדיר מכריזה ״365 ימי שמש בשנה״. ובנוסף הוכח כי האטמוספרה באגדיר היא העשירה ביותר באוזון בעולם. זאת הסיבה שב־1954 הקונגרס הבין-לאומי של סוכנויות הנסיעה מפגיש באגדיר את הנציגים מכל העולם. לשכת התיירות מפיצה את הססמה: "קיץ וחורף מתרחצים באגדיר".
ב־2 במרס 1956 צרפת מעניקה עצמאות למרוקו. האינטרסים הצרפתיים עוברים לידיהם של קונסולים כלליים בשגרירויות. בדומה למצב בערים אחרות כלכלת אגדיר סופגת מכה קשה. ובנוסף לכל הצרות, מכת ארבה רחבת ממדים רובצת על העיר. השמים מתכסים כתמים חומים המתיישבים על כל פינה גלויה. הארבה אינו מזיק לאדם, אך כשעדר ארבה מתנפל ביעף על רועה מסכן חשוף בשדה הפתוח, הוא יכול להמיתו בחניקה. לרוב ילדים היו הרועים. סתימת מנוע של מכונית על ידי ארבה תוקעת את הנוסעים במקום. אם כל זה קורה בשדה פתוח שכוח אל, הדבר לכל הדעות אינו נעים! לרוב מסתגרים בבית ומחכים עד יעבור זעם. הארבה ״מורט״ כל מה שצומח. באזור הסוס כל התוצרת החקלאית של אותה שנה נהרסת. בחצרות הבתים מעמידים קערות גדולות מלאות במים, והארבה נלכד בקלות. הוא פשוט צונח. קולים אותו, אוכלים אותו. מעדן. כשר למהדרין. באותה שנה הממשלה המרוקנית מעבירה לפרברי העיר מחסנים לאחסון מכלי ענק של מאות טון די.די.טי להשמדת החרקים. המטוסים מרססים, והשמים מתנקים. שנים מספר מאוחר יותר ״מצא באותו מקום שימוש אחר לגמרי לחומר חיטוי זה…
בשוך סערת הארבה התאוששו המסחר והתעשייה. בהירות האור של האזור וקרבתו לנופים אקזוטיים ומגוונים במיוחד משכו גם אנשי קולנוע המפיקים במקום הפקות נדירות.
זוכרים את אניית המלחמה הגרמנית ״פנתר״, אשר באה לעגון במפרץ ביו ביולי 1911? אותו תרחיש חוזר על עצמו בעקבות סכסוך בין הממשל המרוקני לבין מדריד, כאשר ב־7 בדצמבר 1957 בשעה 11:00 התקרבה אניית מלחמה ספרדית לנמל אגדיר, ותותחיה מופנים כלפי העיר המבוהלת. אנשיה במדים נראו מתרוצצים על סיפונה כמתבוננים לפעילות תוקפנית. עוד ״תרגיל מסריח״? הן כמעס פרצה מלחמה בגללו. לאחר זמן מה עזבו את החוף, ואגדיר שבה אל חייה בשלווה ובאושר.
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנה בזיז
מלך מרוקו, מוחמד החמישי, האהוב על בני עמו, בירך על ההתפתחות המהירה של עיר הפרובינציה, וב־1959 החליט לבקר בה. יהיה זה בעבור תושביה שבוע ברוך חגיגות ומרגש לאור הקישוטים הצבעוניים ולצלילי התזמורות ורעש פרסות הסוסים של "המשמר השחור" המלכותי.
כאן עוד זיכרון חי ופועם מתגנב לכתיבת,. השדרה המבריקה נפרסת לנגד עינ״. זו השדרה היורדת לים, עטורת מימוזה ופורחת תמיד. על במת המכובדים אני, ילדה קטנה כבת עשר לבושה בשמלה בוהקת בלובנה וקשר ״פרפר״ ענקי מאחור, עומדת לצד אבי, אחד הנציגים של הקהילה היהודית, מחזיקה חזק בידו המהימנה. עליי לברך את המלך ולהגיש לו זר פרחים. רעש והמולת חג סביב. פני האנשים מסביב קורנות משמחה ומגאווה. ההתרגשות מרקיעה לשחקים בהתקרב המלך ופמלייתו. לבי פועם בחזקה, חזק יותר מנקישות פרסות הסוסים המתקרבים ועוצרים מטרים ספורים מן הבמה. המלך מתקרב. אני מזדקפת מלוא קומתי. לאט ובבטחה אני משמיעה את ברכתי הנלהבת בשם הקהילה היהודית ומגישה למלך זר פרחים כבד. בפנים מחייכות הוא מתכופף אליי, מניף אותי ומדביק נשיקה על לחיי, שמח ושבע רצון מקבלת הפנים החמה. בעקבות הכנס הבין-לאומי לתיירות ומסע הפרסום הענקי, אשר החל בחודש אוקטובר ונמשך עד חודש מרם, נחתו בעיר מאות מטוסים והביאו אלפי תיירים גרמניים, בריטיים וצפון-אירופ״ם. אניות מפוארות, כגון ״ארקדיה״ הבריטית, ״ויטוריה״ האיטלקית, "אגממנון״ הידועה בזכות ״הפלגת המלכים״ שלה, מגיעות תדיר לחופי אגדיר. האנייה ״קריסטינה״ המפוארת שבבעלות סוחר הנשק היווני אונסים עוגנת בבוקרו של יום ב־1959. וו׳נסטון צ׳רציל ורעייתו בין הנוסעים.
אגדיר – העיר החיה
במפת העיר של שנות החמישים סומנו המקומות המרכזיים (החץ הצפוני מכוון למפרץ ריר): חוף הים הרחב והנקי, שהחול בו זהוב ודק; השדרה הגדולה, "שדרת הרפובליקה״ (Boulevard de la République), שאליה פונות השדרות האחרות המפרידות בין השכונות׳, הרחובות ששמותיהם לרוב צרפתיים; הקסבה, ולרגליה אזור הפונטי והנמל; השכונות טלבורז׳ ופלטו אדמיניסטרטיף (Plateau administratif), שהיו השכונות הראשונות שהוקמו, יחד עם הכפר ישש, אשר בו שוכנים בתי העלמין; אזור ויל נובל היוקרתי, הנמצא בין שני הנחלים, אואד טילדי ואואד סוס (Oued Tildi et Oued Souss); דרומית לאזור התעשייה שכן בסיס חיל האוויר והים. הנה:
עוד סומן במפות של אז מלון "סרמינוס" (Terminus) מעל התחנה המרכזית של אגדיר, כלומר מעל "סאטס"
Satas=Société anonyme des transports automobiles du Souss
בכל מרוקו וגם באגדיר פעלה חברת הסעות בשם C.T.M ., כלומר Compagnie de Transport Marocain
מעין ״אגד״ שלנו.
היו גם חברות הסעות פרטיות בעלות יהודית, כמו Compagnie Sebbag וכן Compagnie Abisror
אגדיר והגדירים
הגדירים- אנשי אגדיר – אוהבים את עירם. משהו בה קושר אותם אליה. אולי זו חוויית ראשוניות, יצירתיות ברוכה, פתיחות ליזמות, רוח צעירה ואווירה טובה. הכול מאיר פנים, ולמרות העמל הקשה והרב, ההצלחה בפתח. האקלים הנאה, נועם החיים, הרגשת חופש עד, האווירה הנינוחה והכבוד ההדדי שבין שכבות האוכלוסייה, הסיפוק וההצלחה, השלווה והרוגע – כל אלה הם אולי הסיבות לקשר רגשי זה של בני העיר לעירם.
ז׳ורז׳ט קורקום, אשת דוד קורקוס, מעידה על המקום ״המקסים עלי אדמות":
היה יפה, יפה, יפה מאוד. הים וחוף הים. מצד אחד הים, האוקיינוס נפרס לעינינו, במיוחד בשעת בין הערביים, ומצד שני ההרים ששינו את צבעם, הפכו לסגלגלים, לוורודים, לאדמדמים, יותר חזק, ושוב סגול, יותר חזק, עד לשקיעתם המוחלטת. הו, זה היה מקסים, אגדיר! שעות הייתי מביטה בנוף הפראי משהו ויחד עם זאת ידידותי כל כן. במיוחד המפרץ המזמין לתצפית. הים היה נפלא, נקי וטהור. אהבתי כל רגע שחייתי באגדיר. מזג האוויר היה נפלא. שחינו כל יום, במשך כל השנה. לעתים רחוקות ירד גשם. האווירה הייתה נעימה ותרבותית וחברית כל כך. מעולם לא השתעממנו באגדיר. היו הרפתקנים, והיו אנשים מוזרים, כאלה שלא הלכו בתלם, פשוט אנשים יוצאים מן הכלל במובן הטוב של המילה. האנשים לא היו סנובים. במוצאי שבתות, רקדנו, השתוללנו. היו נהגי משאיות ואנשים מיוחסים מאוד שרקדו יחד, ששמחו יחד מן היום־יום. היה מעניין. על חוף הים כולם נפגשו, דיברו. נקשרו חברויות מופלאות. מועדון הטניס, משחקי הברידג', שיחות על כל נושא מעניין, על ספרות, על אקטואליה. ההרגשה הייתה שאנו בחופשה תמיד, על אף שהאנשים עבדו קשה מאוד. בכל זאת הם חייכו לחיים, והחיים חייכו להם. המפגש עם אנשים מכל מקום: הפורטוגזים, הספרדים ובמיוחד הצרפתים; אלה שהגיעו ישירות מצרפת, באו לחיות וליהנות במרוקו. לא דמו להם הצרפתים שפגשתי מאוחר יותר בקזבלנקה למשל. אלה היו תככנים, מסריחים, הבדילו בין אנשים; הגיעו למרוקו במסגרת איזה חוזה עבודה. היו משת״פים עם משטר וישי במלחמה. אנשים בלתי נסבלים שהתייחסו למקומיים כעולם שלישי. באגדיר נקשרו חברויות בלתי נשכחות. השופט הצרפתי פולי נשאר אתנו בקשר עד היום, והוא בן 99. ועוד אחרים שדואגים כאשר הם שומעים על מאורעות דרמטיים בארץ. אגדיר נחקקה בלבי כפיסת ארץ ברוכה.
ועוד עדות חיה מחנניה אלזימי:
אני זוכר את העיר אגדיר שבה חיינו, כל היהודים, כמשפחה אחת. גדלנו בכבוד, בחיבה אחד לשני, על ברכי המסורת היהודית. כל הילדים למדו ב״אליאנס״ והלכו לצופים. החיים חייכו לנו. מחנות הקיץ סיפקו לנו חוויות נהדרות. לא ידענו אז את ההבדל בין עשיר לעני. שיחקנו יחד. בילינו יחד. ביקרנו זה את זה. כולם התפרנסו בכבוד. לעשירים היו מפעלים, והם דאגו לספק פרנסה למעוטי יכולת. אני זוכר את דודי, בעל עסק לחלקי חילוף ואביזרי רכב, שהיה שולח אותנו עד להרי האטלס להביא עובדים יהודיים שנזקקו לפרנסה. עוד אני זוכר כמה כיבדנו את הזקנים. "והדרת פני זקן״. כל אימת שפגשנו איש מבוגר, נישקנו את ידו לאות כבוד, דרשנו בשלומו ובינינו אותו ״רבי״. לא שכחנו מעולם את זהותנו היהודית, ובצד הדאגה לפרנסה מילאנו את חובותינו כיהודים. בכלל, היותנו אזרחי מרוקו לא התנגש כלל ביהדותנו.
בעולם התחילו לדבר על אודות אגדיר, והאנשים החיים בעיר רצו שבכל מקום ידברו עוד ועוד על עירם. הם רצו שהשם "אגדיר״ יעלה וירוץ על כל דלתות השפתיים. שיירגעו, זה עוד יקרה!
הקהילה היהודית באגאדיר עד 29 בפברואר 1960-אורנה בזיז
הקהילה היהודית באגאדיר עד 29 בפברואר 1960
זה הזמן לעצור ולסקור את מעשיה ופועלה של הקהילה היהודית באגדיר, אשר רובה הגדול הוא אנשי העיר השכנה מוגדור, ומיעוטה בני כפרים ויוצא, ערים שזרמו אליה מכל רחבי מרוקו. לרשימה השמית של יהודי אגדיר שהבאנו לעיל, יש להוסיף עתה אפוא עוד שמות של רבים שהגיעו בעקבות בני משפחה, חברים, ובעיקר בעקבות גורלם.
כאמור, צעירים רבים, גם זוגות צעירים, מדרימים לכיוון העיר החדשה ההולכת ונבנית. אגדיר מאירה להם פנים. העיר המתפתחת מציעה להם קשת רחבה של מקומות עבודה. הם צעירים. הם חרוצים. הם בעלי רצון עז לבנות ולהיבנות. הם הולכים אחר הפרנסה. הם מנסים את כוחם בעסקים, בעיקר עסקי דגה. יש השוכרים אניות ודייגים ועוסקים בדיג. יש העוסקים במסחר דגים כקמעונאים. יש המעזים ופותחים עסקים בשותפות עם בעלי עסקים צרפתיים או אירופיים. אחרים פותחים בתי חרושת לשימורים. אחרים מתפרנסים ממתן שירותים לציבור וממקצועות חופשיים.
לרוב, הנשים אינן עובדות מחוץ למשק ביתן. הן נעזרות ב״פאטמות", עוזרות בית ערביות המשרתות אותן רוב שעות היום, יום־יום. בכל זאת הנשים היהודיות מאגדיר נחשבות מודרניות. יש ביניהן העובדות מחוץ לבית, בעיקר הצעירות. אחדות אף רוחצות בים.
הנשים היהודיות מן החברה הגבוהה מייסדות ארגון צדקה:,L'Union des Dames ״ברית נשים". גב׳ עיידה מראצ׳ה, גב׳ חסיבה סבג, גב׳ טיט׳ סבג, גב׳ נינה קורקוס, גב׳ חנינה מוריוסף, גב׳ קוריאט ואימא שתחיה, גב׳ מסוד׳ רבוח, הן מן החברות המובילות. הגב׳ לונה שוקרון הייתה הנשיאה. מטרת הארגון היא צדקה והושטת עזרה לנזקקים. דואגים במיוחד לילדים העניים.
הערות המחברת : האספה האחרונה של הארגון התקיימה בביתנו שברח׳ שאאבה (Rue Chaaba).
לונה שוקרון : דמות מיוחדת במינה אשר הגיעה מטנז׳ר, מן האזור הספרדי, ודיברה ספרדית, אנגלית וצרפתית. בעלה יעקב שוקרון עבד באגדיר בשירות הממשלה. הם היו אנשים אמידים. לה בת יחידה קוקי, שנישאה לדוד אביסרור. לזוג בת שנפטרה בלידה. לאחר עשר שנות טיפולים קשים נולד בן, ז׳קוביטו. ברעש נספו קוק׳ ובנה בן השנתיים. האם נשאה את כאבה עד שמוטט אותה והכריעה. האישה שהגיעה לאגדיר ברוב עושר, נפסרה בודדה וחסרת כול.
בימי ראשון החופשיים ובבית החברה בחמש אחר הצהר״ם מתאספות הגברות. בכניסה, אחת החברות מעניקה פרח, וכל חברה וחברה מניחה מעטפה (כסף לצדקה) בסל המקושט. השולחן ערוך לתפארת הקינוחים המרוקניים. עול הכיבוד נופל ברובו על כתפי המארחת התורנית, אך יש שבשעות הבוקר ישלחו החברות לביתה את ה״פאטמה״ עם מגשי עוגיות לכבוד האירוע. האווירה נעימה ביותר וחברותית. סביב כוס תה ועוגות יטופלו בעיות הנזקקים, ויועלו תכניות לרווחת האוכלוסייה היהודית הנזקקת. לקראת ערב מצטרפים הגברים לאפריטיף עשיר. זו הזדמנות להתרים גם אותם. לקראת החגים הגדולים מקיימים נשפי התרמה: שוכרים מועדון, מזמינים שירות׳ הסעדה כשרה, מתלבשים בהידור ויוצאים לבלות ערב חברתי שבו צוחקים, אוכלים ורוקדים, ובעיקר מתרימים בכל דרך – מכירה פומבית של מוצרים שנתרמו, זכאות לנופש, כרטיסי קולנוע או הפלגה, ככל העולה בחכתן של הנשים החרוצות שטרחו ופנו לעשירי הקהילה. נדבן, בעליה של חברה, ישמח לפרסמה בזכות כמה מאות פרנקים ולהעניק חסות לפעילות ברוכה. גם גן ילדים מוקם בחסות הקהילה.
ב־1960 הקהילה היהודית מונה כ־2,500 איש. שגשוג כלכלי ורווחה היו מנת חלקה. הקהילה מונהגת ביד׳ ועד מנהל מתנדב – Le comité – אשר נבחר על ידי חברי הקהילה בבחירות מסודרות. דוד מוריוסף הוא נשיא הקהילה. גביית דמי חבר שנת״ם מוסדרת ומנוהלת ביד׳ חברי comités (ביניהם מר קורקוס, מר קוריאט ואחרים), הדואגים לרווחת הנזקקים היהודיים המעטים. חברי הוועד היו השתדלנים בפני כל הרשויות. כל אימת שהתעוררה בעיה במקום העבודה או בקשר עם גוף ממסדי כלשהו, התייצב מר מוריוסף והעמיד עצמו ערב לאחיו, כדי שיהודי לא יבוזה חלילה ולא ישב בכלא. הרב יהודה שטרית הוא דיין העיר, שבה פועלים ארבעה בתי כנסת – בית הכנסת "בוחבוט" (על שם בעליו), תלמוד תורה, בית הכנסת ״רבי כליפא מלכא״, בית הכנסת ״עליה״ של עליה (על שום הקרבה למקווה שגב׳ עליה אוחיון החזיקה) – ומקווה טהרה. שני שוחטים בקהילה: אחד שוחט ובודק בקר, השני שוחט ובודק עופות. פעמיים בשבוע מתקיימת שחיטה של בהמות, ויום־יום – שחיטת עופות.
הגדת אגדיר- העיר ושברה – אורנא בזיז
החינוך היהודי
עד שנבנה בית החולים באגדיר בשנות העשרים, ילדו הנשים במוגדור. הרבה גדירים הגיעו לעיר בגיל חצי שנה. לרוב, עד גיל שש גדל ילד יהודי גדירי בביתו עם אחיו. הפאטמה, עוזרת הבית ו״המשנה לאימא", דואגת לכל צרכיו. בגיל שש הוא צועד לכיוון בית הספר. חלק מן ההורים היהודיים שולחים את ילדיהם למסגרות צרפתיות. בית הספר "בוסק״ (Ecole Bosc), הקרוי על שם אחד המורים החלוצים, הוא אחד מהם. אך רוב הילדים היהודיים לומדים בבית הספר היסודי "אליאנס״ (Alliance Israélite Universelle). הלימודים הם עד כיתה ו. פעם או פעמיים בשבוע הילדים הולכים לתלמוד תורה שליד בית הכנסת, לומדים עברית ויהדות, חגים ומועדים. לקראת בר המצווה הרב מכין את בני המצווה לעלייה לתורה. באגדיר אין המושג "בת מצווה״. בגיל תיכון נוצרת בעיה. אין המשך ל״אליאנס", המעניק חינוך יהודי רק עד גיל חסיבת הביניים. החפץ בחינוך יהודי לבנו ׳צטרך להיפרד ממנו ולשולחו לעיר הגדולה, קזבלנקה, לתיכון היהודי Ecole Normale, בית ספר יוקרתי בתנאי פנימייה. ייסדו אותו שני אנשים נאמנים, מר רוש והרב חזן, שהיה בזמנו הרב הראשי של הצבא הצרפתי במרוקו. שניהם היו ׳וצא׳ אלג׳יריה שהגיעו למרוקו בשליחות צבאית. הם נתקלו בהתנגדות חריפה מצד "אליאנס", שחרשה את מרוקו והגיעה לכל כפר נידח. השניים ראו את משימתם חיונית להמשך הקיום היהודי במרוקו. באותה תקופה היו צעירים שנסעו לצרפת להשתלמות במוסדות היהודיים, ולאחר הסמכתם להוראה חזרו ללמד במרוקו. רק משפחות עשירות יכלו לממן לימודים מחוץ לגבולות המדינה. לא תמיד היו אלה משפחות מסורתיות שהחינוך היהודי היה עיקר מאווייהן. לכן היה צריך לקיים מסגרת שתבטיח חינוך והוראה מבין אנשי המקום.
הלימודים בבית הספר Ecole Normale היו במסגרת התיכון ומעין סמינר למורים. מלבד לימודים לקראת בחינות הבגרות העיוניות בצרפתית, הכשירו את הצעירים בתורת הפדגוגיה, בעברית, בהיסטוריה יהודית, בתלמוד ובערבית, והעניקו להם השכלה רחבה ומבוססת. לאחר עצמאות מרוקו ב־1956 חייבה הממשלה המרוקנית את בתי הספר היהודיים ללמד בהם ערבית. על כן קיבלו התלמידים השכלה גם בערבית קלאסית. לבד מן המקצועות הרגילים, דהיינו צרפתית, חשבון, היסטוריה וגאוגרפיה, לימדו גם את המקצועות העבריים: לא רק תנ״ך ותלמוד, כ׳ אם גם היססוריה של עם ישראל, לשון וספרות. הודות ללימודים במתכונת זו היה בוגר Ecole Normale מסוגל לכהן כמחנך בבית הספר היסודי וללמד את כל המקצועות הנדרשים בו. תחילה לימד בכיתות הקטנות וביישובי ספר, בפריפריה, ואחר כך נשלח ללמד במרכזים עירוניים. והבנות ? הן לא עזבו את הבית עד מועד נישואיהן. בעיר יש תיכון ממלכתי, Lycée Ibn Tachfin, הנמצא במעלה ההר. הן רוכשות בו השכלה חילונית צרפתית וניגשות לבחינות בגרות. לאחר מכן הן נישאות או מחפשות מקום עבודה, או שני הדברים גם יחד. לעתים נשלחו הבנות בימות הקיץ לסמינר של חב״ד בעיר הצפונית, טנג׳ר (Tanger).