http://youtu.be/b5kBE4hxU2Q

הגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

בני הדור שלמד מקרא ואלה שעדיין הוגים בו, זוכרים היטב את הפסוק הפותח את ספר עמום: ״דברי עמום אשר היה בנֹקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש״. גם לספר נביאים אחרים יש פתיחות דומות, המציימת את תקופות נבואותיהם, תוך ציון המלכים שבימיהם הם ניבאו(ראה למשל ישעיהו א 1). בדומה להצגת זמן נבואותיו של ירמיהו (א 3-1), שיש בה לא רק פירוט המלכים שהוא מלך בימיהם, אלא גם הזכרה של מאורע היסטורי רב חשיבות – ״עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (שם שם 3) – כך יש גם תוספת חשובה בהצגת זמן נבואתו של עמום: ״שנתים לפני הרעש". מאורע כזה נחרת בזכרונם של בני הדור שחוו אותו, והוא מונצח ומורש לדורות הבאים.

תופעת הטבע הזאת, המתכנה בפי חכמים זֹעָה (לפי שהאדמה זָעָה ומזדעזעת), כלולה בהלכות ברכות במשנה: ״על הזיקין ועל הַזוֹעוֹת (כך מנוקדת המילה בכתבי היד העתיקים של המשנה!) ועל הברקים ועל הרעמים ועל הרוחות אומר: 'ברוך שכוחו וגבורתו מלא עולם". שכן יש כאן ביטוי למעשה של בורא עולם. "המביט לארץ ותרעד״ (תהילים קד 32) הוא הפסוק שהתלמוד הירושלמי מביא אגב הדיון בהלכה זו(ירושלמי ברכות, פ״ט ה״ב דף יג ע״ג). אבל גם הדיון בהלכה מלווה בסיפור שנועד להזכיר מעשה שהיה, כפי שאנו מוצאים בתלמוד הבבלי: אגב הדיון בהלכות ברכות מספר התלמוד (ברכות נט ע״א) על רב קטינא שהיה הולך בדרך וכשהגיע לפתחו של מקום המתכנה בסיפור "בית אובא טמיא״ (רש׳׳׳: "בעל אוב שלעצמות") "גנח גוהא״ (רש׳׳׳: ״נזדעזעת הארץ מאד מאד״, וקדם ופירש שם: "גוהא – בלשונם קורץ רעידת הארץ גוהא").

מי שפגש בילידי העיר צפת או אפילו בצאצאיהם של ילידי מקומות אחרים בארץ, ודאי שמע אותם מדברים עד היום על הרעש שהחריב את צפת בשנת תקצ״ז (1837). מכמה וכמה אנשים שחוו את השיטפון הנורא, שפקד את סבריה בט' באייר תרצ״ד (1934), ובו נהרגו יהודים רבים, שמעתי שהזכירו בנשימה אחת גם את הרעש בצפת שהתרחש כמאה שנה לפני השיטפון.

גם רעידות אדמה אחרות – כאלה שפקדו את ליסבון, את לוס אנג׳לס וערים אחרות – הפכו להיות חלק מהזיכרון של הזמן החדש. אולם אין כסיפור זיכרון הרעש בפי מי שחוו אותו וסבלו ממוראותיו וזכו לשרוד כדי לזכרו ולהזכירו. את המשימה הזאת נטלה על עצמה אורנא בזיז, מפליטי הרעש הנורא, שהחריב את אגדיר בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע, אור לשניים באדר תש״ך (29 בפברואר 1960

יפה עשתה שסיפרה את סיפורה שלה ושל בני משפחתה, וראיינה רבים מבני אגדיר ששרדו אחרי הרעש והעלתה על הכתב את המוצאות אותם. סיפורים אלו ממלאים את דפי הספר הזה, ומלווים את הקורא בתחושות צער ומכאוב. מטבע הדברים כשאדם מכיר אישית אנשים שהיו בעיר שנחרבה, הוא מתקשר יותר לסיפורם.

אני אישית מצאתי עניין בסיפורה של מרים אלזרע (אלעזרא), אלמנתו של יצחק ז״ל, ששכלה את ששת ילדיה וגם את חמותה (שהייתה גם סבתה, אם אישה ואם אימה) ברעידת האדמה ההיא. מרים היא בתם של מורי המנוח, רבי יוסף חליוה ושרה לבית אלזרע, שהיו חברי ילדות של אבי מורי תמ"ך. מרים זכורה ל׳ מעיירת הולדתי, קצר אסוק שבעמק הזיז בשלוחה הצפונית של מחוז תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו. יצחק, בעלה, הוא בנו של הגביר, בנימין אלזרע, חבר ילדות של סבי, אבי אבי, שהיה כוורן נודע במקומותינו, ומרים תבדל״א, היא נכדתו. שנים אחרי הרעש באגדיר דיברנו במשפחה על אסונם הכבד של בני משפחת אלזרע.

מן הרגע שאדם מכיר נפגעי רעש ושומע את המוצאות אותם, הוא נעשה שותף – גם אם רק שותף סביל – של סיפורם. לימים הכרתי אנשים נוספים ששרדו אחרי הרעש באגדיר, וביניהם גם תלמיד שלי לשעבר, ושמעתי את סיפורם גדוש הסבל והייסורים על אבדן רבים מבני משפחותיהם. עכשיו פורשת לפנינו אורנא בזיז יריעה רחבה של סיפורים. בזה היא מרימה תרומה חשובה לקיבוע! של אסון אגדיר בזיכרונם של רבים.

מוסיף על נסיעת החורשה לזכר היהודים, שנספו ברעש אגדיר, שבזיז יזמה את נסיעתה והוחל בהעמדתה בשנת תשס״ג (בפאתי שכונת גבעת משואה בירושלים), בא הספר הזה ומוסיף נדבך חשוב יותר להנצחת הנספים ולהכרת סיפור הרעש ההוא. כבר אמר איש חכם: ״כל מי שהולך לבית עולמו, נפטר למעשה פעמיים. בראשונה כאשר הוא מת ומביאים אותו לקבורה, ובשנייה כשנפטר אחרון זוכריו״. הספר הזה בא למנוע את מיתתם השנייה של הנספים באסון אגדיר, שכן כל זמן שמישהו יקרא בו, יהיה מ׳ שיזכור את חללי הרעש הזה, ועל כך יכירו רבים תודה למחברת ויברכוה על המעשה.

ומיתוסף כאן גם תיעוד חשוב לתולדות יהודי המגרב במאה העשרים. זו תעודה מסוג שאינו מצוי הרבה במגרב. אין מדובר בתעודה רבנית או בפנקס של קהילה מקהילות המקום. לפנינו מעין כרוניקה פורטנית, המביאה סיפורים שהיו כרוכים במאורע אחד ומצטרפים לפרק עצוב בתולדותיה של אחת מקהילות המגרב. אך כמובן יש גם כמה תעודות כיוצא בה, גם אם היה היקפם קצר למדי (כאלה שתיאר יעקב בן-טולילה, במאמרו ״המבול שהיה בתיטואן וסיפורים אחרים״, בספר שערי לשון – מחקרים בעברית, בארמית ובלשונות היהודים, בעריכת א' ממן, ש׳ פסברג וי׳ ברויאר, כרך ג – העברית ולשונות היהודים, ירושלים תשס״ח, עמי 277-259; נזכיר כ׳ קטע 2 בעמי 267-266 וקטע 5 בעמי 272-271 מתארים שתי רעידות אדמה [זינזלה בערבית] שהיו בתיטואן בשנת 1837 ובשנת 1838). על פרסום הגדת אגדיר יש להחזיק טובה מרובה גם למכון בן-צבי.

משה בר־אשר

הגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader  היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".

אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir   ובדרום כף ז'ובי cap juby

300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.

לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.

ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "

בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.

ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).

ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1^er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir.  Sainte-Croix du

ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.

הגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

מקורות העיר לוטים בערפל, אך לא שמה, אגדֵר – agader  היא מילה ברברית, כנראה ממקור פניקי, ופירושה מחסן תבואה או כפר מוגן, מחוזק, משוריין, ה " אגדֵרים " נישאים מעל כפרים דרומיים ובאטלס. מילה זו מצויה לעתים קרובות בטופונימיה ( ענף העוסק בתורת השמות הגיאוגרפיים ) של דרום מערב מרוקו, מעניין לציין כי בני העיר אגדיר נקראים " גדירים ".

אם נפנה לגאוגרפיה, להיסטוריה ולאגדה, נלמד כי בצפון מערב אפריקה יש מדינה בשם " ברבריה ", ובדרומה שוכן מפרץ רחב ידיים אשר גבולותיו בצפון כף ז'יר cap ghir   ובדרום כף ז'ובי cap juby

300 קילומטר מפרידים בין שתי נקודות אלו. בעומקו של המפרץ, בנקודה השקטה והמוגנת ביותר מרוחותיו של האוקיינוס האטלנטי, נמצא מקום עיגון מוקף חולות זהב מזוקקים. יורדי ים מצאו בו מקום מבטחים. מערות וצוקים שצורתם משונה מעידים על נוכחות אנושית עוד בתקופת האבן.

לפי גרסת האגדה המרוקנית למיתולוגיה היוונית, חי בארץ ברבריה ענק ושמו אטלס אשר שלט על חבל ארץ זה ועל ענקים בני המקום. באותה תקופה היה חבל ארץ זה של אפריקה מחובר לאירופה כחלק מיבשת אחת. אטלס הנהיג את הענקים במרד נגד האל יופיטר, אבי באלים, אשר לטענתם לא היה אלא אל כזב. אך יופיטר גבר על המורדים, הרגם וזרקם לים, ואת הענק אטלס העניש חמורות : עד סוף הדורות יישא את השמים על כתפיו. באותם ימים היה אטלס בעלה של גן מופלא שגדלו בו תפוחי זהב, ובנותיו ההספרידות הופקדו לשמור עליו ולטפל בו. האגדה המרוקנית מספרת שענק יווני בשם ארקולה חשק בתפוחים וניסה לגוזלם מבעליהם.

ענק זה בשם גורגון בא לעזרתו של ארקולה, ויחד הפכו את אטלס להר. יום יבוא מוסיפה האגדה ומספרת, ואטלס הענק ישוב אל צורתו המקורית, ואז " תרעד הארץ כי נקמתו על כל בני אנוש "

בבואנו לכתוב ממבט של מעוף הציפור, גבוה ורחוק, על מאורעות היסטוריים המתפרסים על פני מאות שנים, אפשר לדמות את המצב לעלייה ולירידה חדות במידות החום של הגוף, כמו בשעת מחלה. ואכן, ״החום עלה״ באגדיר פעמים אחדות. ציון ראשון ל"חום העולה״ הוא בסוף המאה השביעית, בפלישה הערבית הראשונה, כאשר האומיידים (Les Omeyades), אשר גורשו משכם, הגיעו לספרד וירדו עד לטרודנט (Taroudant), הנמצאת כ־90 קילומטר דרומה מאגדיר.

ציון שני ב"מדחום" ההיסטורי של אגדיר הוא במאה ה־11, כאשר כבשו האלמורבידים (Les Almoravides), שהגיעו ממאוריטניה, את טרודנט וייסדו ב־1062 את מרקש, הנמצאת 235 ק"מ מערבה לאגדיר. קבוצת אנשים אחרת, דייגים ברבריים, התיישבה במקום מוגן מרוחות, קרוב למעיין ולמערה שהפכה מאוחר יותר לאסם מוגן – ל׳יאגדר" – שבו אכסנו הדייגים את תבואתם. במאה ה־12 עמד אגדֵר זה לרשות השבט "קסימה"(Ksima). בין השנים 1325- 1470 סימנו המפות האירופיות את המקום בשם ״פורטו מסגינם״ (Porto Meseguinam : הנמל של שבט קסימה. בתקופה זו דייגים פורטוגזיים עסקו בדיג ובסחר בנשק. מצודה ברברית – הקסבה, "אגדיר אל־ארבעה״ – ניצבה על החוף והעניקה את שמה למבצר הראשון שהוקם בידי שושלת בית המלוכה הסעדית (Les Saadiens).

ציון שלישי ב״עליית החום" של אגדיר הוא ב־1505, כאשר הציב חואן לופז דה סגורה (Joao Lopes de Sequeira), קפטן פורטוגזי, מבצר לרגלי ההר המתנשא מעל המזח כדי לאסור את הכניסה למקום. הקפטן גילה מחדש את המעיין הנובע וכינהו founte ("מעיין" בפורטוגזית). כך נולד השם "פונטי"(Founti), שמו של היישוב הראשון לרגלי הקסבה. ב־1513 קנה מלך פורטוגל, מנואל הראשון Manuel 1^er)), את המבצר, הגדילו והציב בו חיל מצב. הפורטוגזים שהתיישבו במקום כינוהו Santa-Cruz du cap de Ghe או בצרפתית cap Ghir.  Sainte-Croix du

ואולם הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס"(La vallee du Souss). עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.

הגדת אגדיר  – העיר ושברה – אורנא בזיז

זיכרון הרעש כאגדיר

בתחריט להלן מ־1515 אגדר היא היא הקסבה. מעליה מתנשא המבצר הפורטוגזי של המלך מנואל. במקום היסטורי זה מרחפות רוחותיהם של המושל דון גיטרז דה מונרו (Don Guitterezde Monroe)  ושל בתו דונה מנסיה  Mencia  Dona שנישאה לשריף של מרקש לאחר נפילת המבצר. אם יצרו ביום מן הימים סרט על אגדיר, בוודאי יקדישו פרק לאפיזודה המנציחה את הברית שבין אהבה למלחמה, בין ונוס למרס. איזה במאי יוותר על תפאורה טבעית כה יפה?

תחיילה ביקשו הפורטוגזים להשתלם על הברברים באכזריות, אך נתקלו בהתנגדות חזקה. שבטי האזור התארגנו סביב הנזירים של הכת שדיליה־ז׳זוליה (Chadiliya-Jazoulyn), בעלי ברית של הערבים מאקיל (Arabes Maqil), ובפיקודם של השורפה (Chorfa), נסיכים סעד״ם, השיבו מלחמה שערה והצליחו לגרש את הכובשים הנוצריים. מלחמת קודש היא להם. מכה ניצחת מונחתת על הפורטוגזים בקרבת המעיין שלידו בנו הברברים מצודה בשם "אגדיר – איג׳יר", ותרגומה מברברית הוא "מצודת הפסגה״ או ״מצודת הכתף״. זוהי הקסבה. הפורטוגזים עזבו את המקום מובסים והצפינו כ־300 ק״מ, לעיר הנמל סאפי ״ (Safi). משם המשיכו את המסחר לאירופה והשכילו לפתחו לתפארת. ב- 12  במרס 1541 נכנע מושל אגדיר, גוטרה דה מונרו׳(Guttere de Monroy)  לסולyן מוחמד אש־שיך (Mohamed Ech-Cheich), מייסד השושלת הסעדית. 30 שנה מאוחר יותר יחזֵק יורשו את הקסבה כדי למנוע את שובם של הנוצרים.

 ציון רביעי במידות החום ההיסטוריות של אגדיר הוא בסוף המאה ה־16, כאשר ביקש אל־מחדי, השליט דאז, לפתח את המקום באמצעות תרבות קנה הסוכר, אשר לימים יגיע לארמון הסולטן אל־מנסור. זה ימירו בשיש מקאראר, ובו יבנה את ארמונותיו במרקש. מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה (1533 1603-), לא תחפוץ בסוכר אחר לתה שלה.

אם כן, במאה ה־17 אגדיר היא נמל גדול שבו הבדים והתבואה מומרים בזהב של גינאה ובסוכר של אזור הסום. מסחר בתמרים, בשעוות, בעורות, בשמנים ובתבלינים הופך את התקופה לתור הזהב של אגדיר. זוהי שעתה היפה של העיר המשגשגת בשלטון הסעדים.

אך במאה ה־18, ב־1760, החיש הסולטן סידי מוחמד בן עבדאלא את מפולת יוקרתה של אגדיר בהעדיפו על פניה את מוגדור (Mogador), היא אסאווירה (Essaouira), העיר הצפונית ממנה (172 ק״מ). תנופתה הכלכלית של מוגדור הואצה ב־1765, ובה התפתח כל המסחר עם אירופה. אך לא לאורך זמן. הגלגל מסתובב, ואגדיר עוד תחזיר עטרתה ליושנה.

מסוף המאה ה־18 איבדה  Sainte-Croix את יוקרתה וחזרה לשמה הברברי Agadir שושלת העלאוויטים (les Alaouites), היורשת את זו של הסעדים, גברה על הברברים וסגרה את נמל אגדיר כסמל לאבדן עצמאותו של האזור. זו ירידה חדה בטמפרטורה המדינית של המקום.

עד סוף המאה ה־19 שררה בדרום מרוקו אנרכיה שלא תתואר. אנגלים וספרדים ניסו את כוחם במסחר ובעסקים. הסולטן מולאי חסן ניסה להשליט סדר ולסמן ניצחון על האירופים. ב־1882 ארגן מבצע בעמק הסוס ושלח כוחות למקום, אך הארגון לוקה בחסר, וסופו להיכשל. תוצאה אחת יש לדבר: נולדת עיר שכנה, טיזניט. ב־1886 יצא לדרך מבצע נוסף, ובסופו חוסלה נוכחות הזרים במקום, והוצב ארגון פוליטי צבאי שהשליט סדר. אך לא לאורך זמן. פטירת הסולטן ב־1892 החזירה את האנרכיה לאזור הסוס.

ואיך נראתה עירנו על סף המאה העשרים? אגדיר שכנה בקסבה, והדרך אליה עבירה לחמורים ולגמל׳□. פונטי הוא כפר דייגים השוכן לרגלי הקסבה. על גבי גלוית נוף כותב אחד החיילים הצרפתיים: ״כל בוקר בשעה קבועה מניפים את הדגל, ולתרועת החצוצרה מצדיעים. מרשים! בערב חוזר חלילה".

מפת המחנה הצרפתי שעל הקסבה מופיעה בתמונה מעניינת שצולמה כמה חודשים לפני "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה.

התרגיל המסריח של אגאדיר.

באותם הימים השליכו צרפת ואנגליה, ספרד וגרמניה את יהבן על מרוקו, וכאילו בדרך פלאית – על הנקודה הדרומית שלה דווקא. אגדיר כבר איננה עניין חדשותי או גאו־פוליטי, עד שבוקר בהיר אחד בשנה הראשונה לעשור השני של המאה העשרים, ב־1 ביולי 1911, הבחינו צרפתים אחדים שהתנחלו בקסבה העתיקה באניית מלחמה גרמנית, "פנתר", העוגנת במקום.

מאז 1880 גאתה העוינות הגרמנית כלפי צרפת, המשתלטת לאטה על מרוקו. התוצרת החקלאית העשירה ומיקומה של מרוקו בין מזרח למערב היוו אתגר עקרוני במאבק הקולוניאלי בין שתי המדינות. כבר ב־1906 בוועידת אלז׳זירס לא היססה גרמניה להתנגד להתקדמות הצרפתית במרוקו. בתחילת 1911 הידרדר המצב עוד יותר, כאשר צרפת התערבה במרד שבטים ברבריים נגד הסולטן מולא׳ חפיז ושלחה את צבאה לרבאט, לפז ולמקנס כדי להדוף את האויב. צעד זה הצית את זעמם של הגרמנים.

גיום השני (Guillaume II), מלך פרוסיה וקיסר גרמניה, בחר במפרץ אגדיר דווקא כדי"להפחיד״ את הצרפתים, והם אכן מתרגשים מאוד מן האירוע. הוא שיגר לאגדיר את אניית התותחים "פנתר״ וביקש לכפות הסדר. סביב פונטי תתרחש הדרמה. הצבא הצרפתי הוזעק. ברלין ופריז מתדיינות. כמעט פורצת מלחמה על אגדיר (היא תפרוץ בגלל סיבה אחרת ארבע שנים מאוחר יותר). ואולם סביב שולחן עגול נפתר הסכסוך בחתימת ״הסכם ארבעה בנובמבר״, ובו נקבע שהשלטון בחלק מקונגו ומקאמרון יועבר ליד׳ הגרמנים בתמורה לידיים החופשיות של צרפת במרוקו.

עוד ענף מעניין ומיוחד שהתפתח בלעדית באגדיר וסביבותיה היה תעשיית שמן הארגן ומוצריו המופקים מעץ הארגן הצומח באזור אגדיר, ליתר דיוק בדרך שבין סאפ׳ לאגדיר, ביער בן כשני מיליון עצים (Les Arganiers) המשתרע על פני שסח בן 850,000 הקטר (הקטר = 10 דונם).

העץ, הנטוע בנופים יבשים וצחיחים שערפלים תדירים אופפים אותם, בינוני בגובהו. עשרה מטרים למרבה. אורך חייו מגיע עד מאתיים שנה. גזע העץ מפותל לרוב ומייצר סוג עץ קשה במיוחד הנקרא "עץ ברזל". משתמשים בו בעיקר להסקה. הוא בעל ענפים קוצניים, הוא פורח בחודשים מאי־יוני, והוא מניב

עד שמונה קילו פרי. פריו קשה הקליפה דומה לפרי הזית, אם כי הוא גדול מעט ומעוגל יותר ממנו. אפשר לדמותו לשסק.

אמנם האדמה של הממשלה, אך הטיפול בעצים מופקד ביד׳ משפחות, חמולות, ומועבר בירושה. הבנים זוכים לשני עצים, והבנות – לאחד. לכל בעלים של חלקה יש עזים שחורות המטפסות על העץ, מעין ״מרעה תלוי". איסור מוחלס חל על העזים של האחד לטפס על העצים של שכנו, בייחוד בזמן פריחת העצים. העזים (גם גמלים מזדמנים) קוטפות את הפרי, אוכלות אותו ופולטות אותו. הצואה נאספת ביד׳ שכיריו של בעלי הבית. הללו חושפים את האגוז שבתוכו טמונים שניים-שלושה גלעינים מעין שקדים, ומהם יופק שמן מיוחד במינו בעל ניחוח וסגולות מרפא נדירים.

נחוצים עשרה קילו פרי בשל ועשר שעות עבודה ברחיים מיוחדות כדי להשיג ליטר אחד של שמן ארגן. השמן הקוסמטי מופק מן הכתית הראשון ללא צלייה, וצבעו בהיר. ניכרות בו תכונות קוסמטיות לשיפור מראה העור (מופק ממנו סבון פנים), לטיפול בגירו״ עור (אגזמה) ולעיבוי השיער. השמן למאכל מופק לאחר ייבוש וצלייה קלה. מרסקים את השקדים לעיסה שחומה. העיסה השמנונית בצבע שוקולד נקראת ״אַמְלוּ״. לאחר המתקתה בדבש ותוספת אגוזים מרוסקים היא ממרח טעים בארוחת הבוקר של הברברים. נהוג להגיש שמן ארגן ודבש לאות הכנסת אורחים.

אני משוכנעת כי חִכַּם של יוצאי אגדיר יתמלא ריר בזכרם את טעמם של סלט העגבניות בשמן ארגן או של פלפלים צלויים או של סרדינים צלויים משוחים בשמן ארגן. מלבד הטעם המיוחד של שמן הארגן, שבו טובלים המרוקנים פת לחם טרי ומתענגים על טעמו, ניכרות בו תכונות רפואיות: הוא ממריץ את מחזור הדם, מפחית את רמת הכולסטרול, מחזק את מערכת החיסון הטבעית של הגוף, ממריץ את התיאבון ומשפר את כוח הגברא.

אגדיר בשנות החמישים.

בהסתערות הכלכלית על אגדיר בשנות החמישים ניסתה אוכלוסייה מעורבת למצוא לעצמה מקום תחת השמש. הרוב היו ילידי המקום – יהודים ומוסלמים. המגזר האירופי בעיר מורכב ברובו הגדול מיוצאי צרפת, מקבוצת פליטים פוליטיים ספרדיים, מפורטוגזים, מיוצא^, צבא של הלגיון הזר, מגרמנים, מהונגרים, מתמנים, מרוסים, מבלגים, מאיטלקים וגם מקומץ אנגלים. הכומר הצבאי, האב סורי, שנהיה בינתיים מונסנ״ר סורי, נשאר בעיר שנקשר אליה בעבותות רגשיים. מורח בשם בוסק (BOSC) ואשתו הקימו בית ספר אירופי וגייסו מורים מצרפת הששים לקראת המינוי באגדיר. הכנסייה אף היא הקימה בית ספר קתולי שלימים ״הפך לפנימייה.

הכול מצליחים. ב־1952 מנה ספר הטלפונים של אגדיר כ־1,000 בתי עסק וממחר של 10,000 אירופים וכ־30,000 מרוקנים. בתי מלון, מסעדות, חנויות ומיני בתי מסחר משגשגים. אגדיר היא כעת עיר ואם במרוקו, עם השמחות והצער שלה. הקסבה אינה אלא זיכרון רחוק של זמנים הרואיים. ישש (Yachech), הכפר הקטן מאחורי העיר, בו הוקם בית העלמין. והרי בית עלמין הוא אות לחיים האוחזים באדמה כמושב קבע.

על ההתפתחות העירונית מנצח אדריכל צעיר בשם מישל אקושאר Michel Ecochard הוא העניק לעיר החדשה, הבנויה בצורת פרסה ופניה לים, את צביונה המודרני ביותר.

רוח של רווחה נשבה בעיר ובלבבות תושביה. נוצרה חברה גבוהה. אנשי עסקים מכל הרמות הקימו ועד פעולה לארגון מסיבות ופעולות תרבות אשר מטרתן הייתה בין היתר למשוך לאגדיר תיירות, אחד המשאבים לפיתוח העיר. ראשית בנו על חוף הים בתי מלון יפהפיים ומודרניים, מוקפים בגנים מטופחים ובעלי שמות אקזוםיים (הצרפתים מתים על זה!): מלון "סעדה״ (Saada)  (אושר ושגשוג), מלון ״מרחבה״ (Marhaba) (ברוך הבא), מלון ״מוריטניה״(Mauritania), ואלה רק אחדים מהם.

עונת החגיגות פרחה. נשפים בבגדי ערב, מסיבות קוקטייל, חיי לילה – כל אלה עודדו התהוות של בורגנות חדשה. ובצד כל זאת גלי ים רגועים מלטפים את העיר המתפתחת.

ארבעה בתי קולנוע נבנו בעיר: בית הקולנוע ״רקס״  (Rex) נבנה הראשון, בית הקולנוע ״סהרה" (Sahara) נבנה בטלבורז׳, בית הקולנוע ״ריאלטו״  (Rialto) נבנה בוויל נובל, האזור החדש, ובית הקולנוע הרביעי, הקטן מכולם, היה במלון ״מרחבה" ואף נשא את שמו: Cinéma Marhaba.

לקראת ערב, לאחר יום עבודה מפרך, נהגו הגדירים להתלבש ולצאת פעמיים־ שלוש בשבוע לקולנוע. אפילו המקומות מסומנים ושמורים לך. אמנם הסרטים לא התחלפו לעתים קרובות, אך אפשר היה ליהנות גם מצפייה חוזרת בסרס טוב. זו הזדמנות לפגוש חברים ולהתבדר בזול. ואכן, בתי הקולנוע היו ענף מפותח מאוד בעידן ללא טלוויזיה, וידאו ומחשב.

מ־1950 נוצרה באגדיר מסורת של מרוץ מכוניות. כמאה מועדוני ספורט פעלו בעיר בעידוד השלטונות האזרחיים הצרפתיים. הם הציעו מגוון עשיר של פעילויות ספורטיביות, כגון שחייה, אתלטיקה קלה, גולף, טניס, כדורת ועוד. אין כמראה עיניים, והנה: האקלים האידאל׳ של העיר מושך תיירים רבים. בעוד שכמה קילומטר פנימה יותר החום מגיע ל־45 מעלות בצל, לאורך כל השנה מזג האוויר באגדיר נאה עד מאוד – בין 18 ל־27 מעלות – עם עליות חדות עד ל־40 מעלות בתחילת האביב, באמצע הקיץ ובסתיו. זאת מפאת הרוחות היבשות המדבריות. לעתים בקיץ ערפל דק עוטף את העיר ומגן עליה מחום היום. תלוי בגאות ובשפל הים. לעומת זאת, בחורף מעטים הגשמים. כמה ימים בדצמבר, כמה בינואר ובפברואר וזהו. השמים לרוב תכולים. בסך הכל 250 מ״מ גשם בשנה, פחות מבמדבר הסהרה. חותמת הדואר היוצא מאגדיר מכריזה ״365 ימי שמש בשנה״. ובנוסף הוכח כי האטמוספרה באגדיר היא העשירה ביותר באוזון בעולם. זאת הסיבה שב־1954 הקונגרס הבין-לאומי של סוכנויות הנסיעה מפגיש באגדיר את הנציגים מכל העולם. לשכת התיירות מפיצה את הססמה: "קיץ וחורף מתרחצים באגדיר".

ב־2 במרס 1956 צרפת מעניקה עצמאות למרוקו. האינטרסים הצרפתיים עוברים לידיהם של קונסולים כלליים בשגרירויות. בדומה למצב בערים אחרות כלכלת אגדיר סופגת מכה קשה. ובנוסף לכל הצרות, מכת ארבה רחבת ממדים רובצת על העיר. השמים מתכסים כתמים חומים המתיישבים על כל פינה גלויה. הארבה אינו מזיק לאדם, אך כשעדר ארבה מתנפל ביעף על רועה מסכן חשוף בשדה הפתוח, הוא יכול להמיתו בחניקה. לרוב ילדים היו הרועים. סתימת מנוע של מכונית על ידי ארבה תוקעת את הנוסעים במקום. אם כל זה קורה בשדה פתוח שכוח אל, הדבר לכל הדעות אינו נעים! לרוב מסתגרים בבית ומחכים עד יעבור זעם. הארבה ״מורט״ כל מה שצומח. באזור הסוס כל התוצרת החקלאית של אותה שנה נהרסת. בחצרות הבתים מעמידים קערות גדולות מלאות במים, והארבה נלכד בקלות. הוא פשוט צונח. קולים אותו, אוכלים אותו. מעדן. כשר למהדרין. באותה שנה הממשלה המרוקנית מעבירה לפרברי העיר מחסנים לאחסון מכלי ענק של מאות טון די.די.טי להשמדת החרקים. המטוסים מרססים, והשמים מתנקים. שנים מספר מאוחר יותר ״מצא באותו מקום שימוש אחר לגמרי לחומר חיטוי זה…

בשוך סערת הארבה התאוששו המסחר והתעשייה. בהירות האור של האזור וקרבתו לנופים אקזוטיים ומגוונים במיוחד משכו גם אנשי קולנוע המפיקים במקום הפקות נדירות.

זוכרים את אניית המלחמה הגרמנית ״פנתר״, אשר באה לעגון במפרץ ביו ביולי  1911? אותו תרחיש חוזר על עצמו בעקבות סכסוך בין הממשל המרוקני לבין מדריד, כאשר ב־7 בדצמבר 1957 בשעה 11:00 התקרבה אניית מלחמה ספרדית לנמל אגדיר, ותותחיה מופנים כלפי העיר המבוהלת. אנשיה במדים נראו מתרוצצים על סיפונה כמתבוננים לפעילות תוקפנית. עוד ״תרגיל מסריח״? הן כמעס פרצה מלחמה בגללו. לאחר זמן מה עזבו את החוף, ואגדיר שבה אל חייה בשלווה ובאושר.

מלך מרוקו, מוחמד החמישי, האהוב על בני עמו, בירך על ההתפתחות המהירה של עיר הפרובינציה, וב־1959 החליט לבקר בה. יהיה זה בעבור תושביה שבוע ברוך חגיגות ומרגש לאור הקישוטים הצבעוניים ולצלילי התזמורות ורעש פרסות הסוסים של "המשמר השחור" המלכותי.

כאן עוד זיכרון חי ופועם מתגנב לכתיבת^,. השדרה המבריקה נפרסת לנגד עינ״. זו השדרה היורדת לים, עטורת מימוזה ופורחת תמיד. על במת המכובדים אני, ילדה קטנה כבת עשר לבושה בשמלה בוהקת בלובנה וקשר ״פרפר״ ענקי מאחור, עומדת לצד אבי, אחד הנציגים של הקהילה היהודית, מחזיקה חזק בידו המהימנה. עליי לברך את המלך ולהגיש לו זר פרחים. רעש והמולת חג סביב. פני האנשים מסביב קורנות משמחה ומגאווה. ההתרגשות מרקיעה לשחקים בהתקרב המלך ופמלייתו. לבי פועם בחזקה, חזק יותר מנקישות פרסות הסוסים המתקרבים ועוצרים מטרים ספורים מן הבמה. המלך מתקרב. אני מזדקפת מלוא קומתי. לאט ובבטחה אני משמיעה את ברכתי הנלהבת בשם הקהילה היהודית ומגישה למלך זר פרחים כבד. בפנים מחייכות הוא מתכופף אליי, מניף אותי ומדביק נשיקה על לחיי, שמח ושבע רצון מקבלת הפנים החמה. בעקבות הכנס הבין-לאומי לתיירות ומסע הפרסום הענקי, אשר החל בחודש אוקטובר ונמשך עד חודש מרם, נחתו בעיר מאות מטוסים והביאו אלפי תיירים גרמניים, בריטיים וצפון-אירופ״ם. אניות מפוארות, כגון ״ארקדיה״ הבריטית, ״ויטוריה״ האיטלקית, "אגממנון״ הידועה בזכות ״הפלגת המלכים״ שלה, מגיעות תדיר לחופי אגדיר. האנייה ״קריסטינה״ המפוארת שבבעלות סוחר הנשק היווני אונסים עוגנת בבוקרו של יום ב־1959. וו׳נסטון צ׳רציל ורעייתו בין הנוסעים.

אגדיר – העיר החיה

במפת העיר של שנות החמישים סומנו המקומות המרכזיים (החץ הצפוני מכוון למפרץ ריר): חוף הים הרחב והנקי, שהחול בו זהוב ודק; השדרה הגדולה, "שדרת הרפובליקה״ (Boulevard de la République), שאליה פונות השדרות האחרות המפרידות בין השכונות׳, הרחובות ששמותיהם לרוב צרפתיים; הקסבה, ולרגליה אזור הפונטי והנמל; השכונות טלבורז׳ ופלטו אדמיניסטרטיף (Plateau administratif), שהיו השכונות הראשונות שהוקמו, יחד עם הכפר ישש, אשר בו שוכנים בתי העלמין; אזור ויל נובל היוקרתי, הנמצא בין שני הנחלים, אואד טילדי ואואד סוס (Oued Tildi et Oued Souss); דרומית לאזור התעשייה שכן בסיס חיל האוויר והים. הנה:

עוד סומן במפות של אז מלון "סרמינוס" (Terminus) מעל התחנה המרכזית של אגדיר, כלומר מעל "סאטס"

 Satas=Société anonyme des transports  automobiles du Souss

בכל מרוקו וגם באגדיר פעלה חברת הסעות בשם C.T.M ., כלומר Compagnie de Transport Marocain

מעין ״אגד״ שלנו.

היו גם חברות הסעות פרטיות בעלות יהודית, כמו Compagnie Sebbag וכן Compagnie Abisror

אגדיר והגדירים

הגדירים- אנשי אגדיר – אוהבים את עירם. משהו בה קושר אותם אליה. אולי זו חוויית ראשוניות, יצירתיות ברוכה, פתיחות ליזמות, רוח צעירה ואווירה טובה. הכול מאיר פנים, ולמרות העמל הקשה והרב, ההצלחה בפתח. האקלים הנאה, נועם החיים, הרגשת חופש עד, האווירה הנינוחה והכבוד ההדדי שבין שכבות האוכלוסייה, הסיפוק וההצלחה, השלווה והרוגע – כל אלה הם אולי הסיבות לקשר רגשי זה של בני העיר לעירם.

ז׳ורז׳ט קורקום, אשת דוד קורקוס, מעידה על המקום ״המקסים עלי אדמות":

היה יפה, יפה, יפה מאוד. הים וחוף הים. מצד אחד הים, האוקיינוס נפרס לעינינו, במיוחד בשעת בין הערביים, ומצד שני ההרים ששינו את צבעם, הפכו לסגלגלים, לוורודים, לאדמדמים, יותר חזק, ושוב סגול, יותר חזק, עד לשקיעתם המוחלטת. הו, זה היה מקסים, אגדיר! שעות הייתי מביטה בנוף הפראי משהו ויחד עם זאת ידידותי כל כן. במיוחד המפרץ המזמין לתצפית. הים היה נפלא, נקי וטהור. אהבתי כל רגע שחייתי באגדיר. מזג האוויר היה נפלא. שחינו כל יום, במשך כל השנה. לעתים רחוקות ירד גשם. האווירה הייתה נעימה ותרבותית וחברית כל כך. מעולם לא השתעממנו באגדיר. היו הרפתקנים, והיו אנשים מוזרים, כאלה שלא הלכו בתלם, פשוט אנשים יוצאים מן הכלל במובן הטוב של המילה. האנשים לא היו סנובים. במוצאי שבתות, רקדנו, השתוללנו. היו נהגי משאיות ואנשים מיוחסים מאוד שרקדו יחד, ששמחו יחד מן היום־יום. היה מעניין. על חוף הים כולם נפגשו, דיברו. נקשרו חברויות מופלאות. מועדון הטניס, משחקי הברידג', שיחות על כל נושא מעניין, על ספרות, על אקטואליה. ההרגשה הייתה שאנו בחופשה תמיד, על אף שהאנשים עבדו קשה מאוד. בכל זאת הם חייכו לחיים, והחיים חייכו להם. המפגש עם אנשים מכל מקום: הפורטוגזים, הספרדים ובמיוחד הצרפתים; אלה שהגיעו ישירות מצרפת, באו לחיות וליהנות במרוקו. לא דמו להם הצרפתים שפגשתי מאוחר יותר בקזבלנקה למשל. אלה היו תככנים, מסריחים, הבדילו בין אנשים; הגיעו למרוקו במסגרת איזה חוזה עבודה. היו משת״פים עם משטר וישי במלחמה. אנשים בלתי נסבלים שהתייחסו למקומיים כעולם שלישי. באגדיר נקשרו חברויות בלתי נשכחות. השופט הצרפתי פולי נשאר אתנו בקשר עד היום, והוא בן 99. ועוד אחרים שדואגים כאשר הם שומעים על מאורעות דרמטיים בארץ. אגדיר נחקקה בלבי כפיסת ארץ ברוכה.

ועוד עדות חיה מחנניה אלזימי:

אני זוכר את העיר אגדיר שבה חיינו, כל היהודים, כמשפחה אחת. גדלנו בכבוד, בחיבה אחד לשני, על ברכי המסורת היהודית. כל הילדים למדו ב״אליאנס״ והלכו לצופים. החיים חייכו לנו. מחנות הקיץ סיפקו לנו חוויות נהדרות. לא ידענו אז את ההבדל בין עשיר לעני. שיחקנו יחד. בילינו יחד. ביקרנו זה את זה. כולם התפרנסו בכבוד. לעשירים היו מפעלים, והם דאגו לספק פרנסה למעוטי יכולת. אני זוכר את דודי, בעל עסק לחלקי חילוף ואביזרי רכב, שהיה שולח אותנו עד להרי האטלס להביא עובדים יהודיים שנזקקו לפרנסה. עוד אני זוכר כמה כיבדנו את הזקנים. "והדרת פני זקן״. כל אימת שפגשנו איש מבוגר, נישקנו את ידו לאות כבוד, דרשנו בשלומו ובינינו אותו ״רבי״. לא שכחנו מעולם את זהותנו היהודית, ובצד הדאגה לפרנסה מילאנו את חובותינו כיהודים. בכלל, היותנו אזרחי מרוקו לא התנגש כלל ביהדותנו.

בעולם התחילו לדבר על אודות אגדיר, והאנשים החיים בעיר רצו שבכל מקום ידברו עוד ועוד על עירם. הם רצו שהשם "אגדיר״ יעלה וירוץ על כל דלתות השפתיים. שיירגעו, זה עוד יקרה!