מכתב ד

הרב יעקב משה טולידאנו

ר׳ חיים ביבאס כותב שוב לר״ש בן עמרם, שהרב יעב״ץ ור״מ אדהאן עוזרים לו, וחכם ־אחר שמו רבי; יהודה אבן־צור עזרלבני עטר..ושר״מ בירדוגו אף שידע מה שעבר לא״א עמהם ומה שעשו לו, במקומ שיציל עשוק הוא עוזר להם, ולכן מסיים ״ואין לי מה לעשות תשלח לי־ הפסק חתום בחותם החכם נר״ו״ [הוא ר'י בן עטר], זה ימים עמדו למשפט החכם הנבון כהה״ר מימון בן אדהאן עם מםעוד כהן על אודות החצר שהיתה משותפת ביניהם.ונפסק הדין לעשות ביניהם! גוד או איגוד ונכתב ונחתם ונעשה מעשה שאמר לו כהה״ר מימון למסעוד הנז׳ גוד או איגוד ולפי הערך שהעריך החצר כהה״ר מימון נתרצה מסעוד הנז׳ למכור חלקו ופרע כה״ר מימון דמי החצר וזכה במקחו כהה"ר מימון הנז׳ ושוב הביא מס׳ הנז׳ פסק דין ממתא פאס יע״א שהורה שהבתים מבוררים וכל אחד מכיר את ביתו לא שייך ביה דין גוד או איגוד והם אמת שיש טעם לדבריהם אבל מה נעשה׳ שבתי דינים שלפנינו ושלפניהם כך היו דנים בפשיטות לעשות בחצר דין גוד או איגוד אפי׳ כל א׳ ביתו מיוחד וכך שמענו שדנים בכל בתי דינים שבמערב ואין פוצה פה וכך היינו דנים מאז ועד עתה וגם חפשנו בפוסקים ומצאנו סמוכות לפסק הקדמונים על מה אדני משפטם הוטבעו ולכן פסקנו שזכה כהה״ר מימון במקחו ולא נשאר למסעוד הנז׳ שום דין ודברים ושום זכות ולראיה וזכות ביד כה״ר מימון הנז׳ חתמנו פה בשליש ראשון לכסליו שנת פדות לפ׳׳ק וקיים.

גוד או איגוד – שותפין בדבר שאין בו כדי חלוקה, שותף אחד יכול לכפות את חבירו להפסיק את השותפות ולבחור האם הוא רוצה לקבל את הנכס ולשלם עבורו (גוד), או לתת את הנכס ולקבל את דמיו (אגוד) (הסוגיא בבבא בתרא יג., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים בבא בתרא ח)

משה בירדוגו                   יעקב טולידאנו                    יהודה בירדוגו

גם אנחנו החתומים ראינו, שיש סמוכות למנהג שהיו נוהגין בתי דינים שלפנינו ושלפניהם לדון דין גוד או איגוד אפילו כשהבתים מבוררים לכל אחד מדברי הפוסקים ז״ל ומסתבר כוותייהו לכן ח״פ מכנאסא יע״א אהרן הצרפתי וכה״ר אברהם בן חסין׳, לאפושי גברי קאתינא כי גם אנכי ראיתי כיון שיש למנהג. זה סמוכות מדברי הפוסקים זלה׳״ה ודאי זכה במקחו החכם הנז׳ והוגד לי מפי אדם פשר שאדוני אבי זצוקלה״ה דן דין זה בנדון כזה ממש שפסק לעשות דין גוד או איגוד אפילו כל אחד היה ביתו מיוחד והוציא זה שכנגדו בגוד ואיגוד ערב שבת עם חשיכה ולכן ח״פ מכנאסא יע״א וקיים, כמוהר״ר יהודה בן צור.

אף על פי שיש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר למעיין בסי׳ קעו מטח״מ כיון שנהגו מאז ומקדם בעיר הזאת לעשות גוד או איגוד בנדיוך כזה ממש ככתוב בקבלת עדויות עם כהה״ר מימון ועל כיוצא בזה אמרר פוק חזי מאי עמא דבר ופשוט הוא והלאות אנשים גט יגיעת בשר להאריך בזה וקיים,-כהה״ר שלם הסבעוני, —                  

בהיותי בעיר המהוללה באנשיה וחכמיה נדרשתי להפקת רצוו השואל להגיד דעתי בענין הכתוב בפניני, ואען ואומר להיות שכן הגיד לי הרב הכולל מאריה דאתרא כמוהר"ר משה בירדוגו נר״ו כי כן היו דנים תמיד זה ימים ושנים לדון דין גוד או איגוד אפי׳ בכהאי גוונה דכל א׳ מבורר חלקו בדיורים אלא מצד מרבץ החצר בכל גוונא היו דנים פה ב״ד קמא ובתרא דינא דגא״א ולהיות כן כל הקונה חלק בחצר אדעתא דהכי קא קני ופשוט ומה ,גם דבעיקר הדיין יש פנים להעמיד״ דברי מארי דינא דהוו דייני הכי ולהיות שאין פנאי להאריך ח"פ,  מהאי טעמא הכתוב לחוד דקם דינא בהדי החכם הר״ם יצי׳ו וקיים כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו.

מתוך הספר " יהדות המגרב " רפאל בן שמחון

מטעמי החג

חג הפסח הוא חג עשיר במאכלים מיוחדים, אך רוב רובן של המשפחות פונים אל מאכל עממי: הפולים הירוקים, בישלו אותם, או עם בשר שמן או עם הדג אילתית הנקרא ״א־סאביל״ . מאכל מיוחד היה עוד בפסח והוא ״אל־ מחממר״, דומה לפשטידה, עשוי נתחי בשר וביצים.

מאכל מסורתי מובהק ושאף משפחה לא ויתרה עליו בפסח הוא ״הכ׳רשוף״(קינרס) ממולא בשר. דלי אמצעים הסתפקו בעלים של ״הכ׳רשוף״, קילפו אותם ובישלו אותם עם בשר וזה היה תבשיל מאוד טעים.

פשטידת מצות. (אל מחממר)

המצרכים: לקחת שלוש מצות, שתי כפות מרגרינה, כוס אחת קמח מצה, חמש ביצים, רבע כוס שקדים מקולפים וכתושים, קליפה מגורדת מחצי לימון, וחצי כפית של מלח.

אופן ההכנה: לשבור את המצות ולפורר אותן, לשים אותן במים עד שיתרככו, אחר־כך לסחוט אותן היטב בידיים. לחמם את המרגרינה במחבת ולטגן בה את המצות, תוך בחישה עד שיזהיבו מכל הצדדים. אחרי זה להעביר לקערה גדולה, להוסיף לקערה את קמח המצות המטוגנות.

להפריד את החלמונים מן החלבונים, לטרוף היטב את החלמונים ולהוסיף לקערה, להוסיף גם את השקדים, את קליפת הלימון והמלח, לערבב, להקציף את החלבונים לקציפה מוצקה, לערבב בקלילות ובזהירות עם תערובת המצות, להעביר אחר־כך לתבנית משומנת במרגרינה.

לאפות בחום בינוני במשך כ־45 דקות. פשטידה כזו יכולה לשמש כתוספת למנה עיקרית או כמנת קינוח – בתוספת ריבה, סוכר מעורב בקינמון, סירופ פירות וכדומה.

כופתאות (אל־כואורי)

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, כף אחת של אבקת מרק עוף, שתי כפות בצל מטוגן, כף קמח־מצה, שתי כפות מרגרינה, מלח ופילפל, פטרוסיליון קצוץ.

אופן ההכנה: משרים את המצות במים עד שמתרככים, אחר־כך סוחטים אותן בידיים ומפוררים אותן. אחרי זה מערבבים אותן עם הביצים ואבקת המרק, הבצל המטוגן, הקמח־מצה, המרגרינה והפטרוסיליון הקצוץ, מוסיפים מלח ופילפל לפי הצורך וטועמים, אחר כך מגלגלים כופתאות בידיים רטובות ומבשלים אותן במי־מלח רותחים, עד שיעלו ויצופו על פני המים. מגישים אותן כתוספת לבשר או עם רוטב כלשהו.

בארוחת ליל הסדר בתוניסיה, מגישה עקרת־הבית לבני המשפחה מין תבשיל של כמה ירקות ושמו ״מפוקי״ שמובנו ״מוגש״, בשר־כבש ומצות מבושלים. למחרת היא מגישה מין ספוגניות מקמח מצה, וגם מצות טבולות

בדבש.

מטעמי חלב

לביבות ממצות

המצרכים: שתי מצות, שתי ביצים, מלח ופלפל, קורט קנמון, שתי כפות מרגרינה.

אופן ההכנה: מרטיבים את המצות בחלב למשך כמה רגעים, אחר כך סוחטים ומפוררים אותן, מוסיפים את הביצים. לאחר מכן טובלים אותן במלח, פילפל וקינמון, מטגנים כמו שמטגנים הלביבות, במרגרינה חמה, משני הצדדים.

כאשר הלביבה מוכנה, רצוי לפזר עליה אבקת סוכר ואז יש לנו מנה מתוקה.

עוגת מצות עם קקאו

המצרכים: ארבע מצות (אפשר גם יותר), מרגרינה אחת, שתי כפות קקאו וחצי כוס סוכר שתי כפות מים או קצת יותר (לפי הצורך).

אופן ההכנה: להרטיב המצות בחלב או גם ביין, מחממים את הקקאו עם מעט מים וכמות הסוכר עד שהכל יימס ויהפך לעיסה דלה. אחר כך מורידים מהאש ומוסיפים את המרגרינה בלי מלח לתוך העיסה, מערבבים היטב עד שהכל יהיה נמס, מוסיפים תמצית רום או וניל. אחרי זה מורחים את העיסה על כל מצה ומניחים מצה על השניה. אפשר לעשות חבילה של ארבע

מצות או יותר. מכניסים את חבילות המצות למקרר לשעה. אחר כך מוציאים אותן וחותכים כל חבילה לארבע ושש חלקים שהם בעצם עוגות מוכנות לאכילה.

לביבות גבינה

המצרכים: רבע ק״ג גבינה לבנה רכה (כחושה או שמנה), רבע ק״ג גבינת קוטג׳ שתי ביצים, כפית מלח, כפית סוכר, כוס וחצי קמח מצה, מרגרינה לטיגון, שמנת חמוצה וסוכר לפי הטעם.

אופן ההכנה: לבחוש או לטרוף את שני סוגי הגבינה יחד, עד שתתקבל תערובת אחידה. להוסיף לתערובת את הביצים, המלח, הסוכר וכוס אחת קמח מצה, לבחוש את זה היטב. להכין עתה את הלביבות, אך קודם לטבול אותן בקמח מצה שנותר לטגן במרגרינה חמה עד שהלביבות תהיינה זהובות משני הצדדים, להגיש אותן חמות עם שמנת חמוצה וסוכר.

עוגיות קוקוס

המצרכים: כוס סוכר, ארבעה חלבונים, קורט מלח, שלושת רבעי כוס קוקוס טחון, כמה טיפות תמצית שנף (וניל), מרגרינה לשימון, מעט קמח תפוחי אדמה.

אופן ההכנה: לשמן תבנית אפיה שטוחה במרגרינה ולזרות עליה קמח תפוחי אדמה, להקציף את החלבונים עם המלח, להוסיף תוך כדי הקצפה את הסוכר בהדרגה. להקציף עד שתתקבל קציפה מוצקה ויבשה. להוסיף לקציפה בקלילות ובזהירות את הקוקוס ואת תמצית השנף. ליצוק עיגולים מן הבלילה על התבנית, בעזרת כף. להקפיד ולהשאיר סביב כל עוגיה ריווח של שני ס״מ לפחות. לאפות בחום נמוך 40־30 דקות.

פרפראות לחג הפסח

המספר ״ארבע״ הוא מאוד אופייני לחג הפסח, ולכן אנו פוגשים את המספר הזה לכל אורך פעולות החג:

• ארבע שמות לחג זה: חג המצות, חג האביב, חג החרות, חג הפה־סח.
• ארבע אותיות בכל שם מן השמות הללו: ה־מצות, ה־אביב, ה־חרות, פה־סח.
• ארבע מאות שנה בקירוב נמשכה הגלות עד גאולת מצרים.
• ארבע לשונות גאולה בתורה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי.
• ארבעה דברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים א. שלא שינו את שמם, ב. לבושם, ג. שפתם, ד. ולא הלשינו.
• ארבע כוסות יין צורכים לסדר ליל פסח.
• ארבעה בנים בהגדה של פסח.
• ארבע קושיות שואלים ב־מה נשתנה.
• ארבעה מאכלים: 1. הזרוע, לקרבן פסח.
  2. המצה, זכר שלא הספיק בצקם להחמיץ
  3. המרור זכר למרירות השיעבוד
  4. החרסת, זכר לטיט שגבלו לבניית פיתום ורעמסס.
• שלוש מצות לעריכת הסדר שהן ארבע, כי המצה האמצעית אנו מחלקים אותה לשתיים והחלק הגדול שומרים לאפיקומן, ואז זה נחשב כארבע.

צדקה תציל ממות – סימן יפה מצאו חכמינו ז״ל למצוות צדקה בפסח, כי בתורה כתוב ״מצת״ חסר וא״ו ובראשי תיבות היא רומזת״. צדקה תציל ממות.

ליל שביעי של פסח

גדולתו ומעמדו של ליל שביעי של פסח, אינם נופלים ממעמדו של ליל הסדר עצמו. לילה זה מוקדש בחלקו ללימוד הנמשך עד חצות. נהגו להתפלל את תפילת ערבית באיחור־מה, בגלל העומר, נהגו גם לקרוא בתפילת ערבית, את ההלל הגדול, (הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו). אחרי סעודת החג, כל הורה לקח את ילדיו והלך ללימוד. במכנאס, הלימוד נערך בבתים ולא בבתי־ הכנסת.

ביום שביעי של פסח, נוהגים יהודי מרוקו עד היום, לומר שירה מיוחדת לפני שירת הים הרגילה: אשירה כשירת משה, שיר לא ינשה, אז ישיר משה את דברי השירה . את ההפטרה של יום שמיני של פסח נאמרה על־ידי שלושה מתפללים. אחד קרא פסוק בעברית, השני תרגמו לארמית והשלישי לערבית העתיקה.

ביום שביעי של פסח נהגו יהודי תוניסיה להתפלל שחרית ומוסף על שפת הים וחוזרים לבית הכנסת בתהלוכה עממית! אחד מתחפש לאהרן הכהן והשני למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים כשהצופים מתיזים על משתתפי התהלוכה מי־בושם, כן זורקים עליהם פרחים. בבית הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מפי הרב.

תעודות 11-8

ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי

תעודה 8

מסגן־הקונסול של בריטניה למשה ויצחק אביטבול בלונדון

Mogador 26 April 1865

To Mes Moses and Isaac Abitbol

London

Gentlemen

The local Moorish Authorities have informed me that a Moorish Subject named Ramo Abitbol, widow of Joseph Hadida, deceased, lays claim to a large amount of real property in this town, and that she states she is prevented by you from getting possession of the same.

I have therefore to request that you will be good enough to furnish me, within three months from this date, with a clear and explicit statement of your claims against the said Ramo Abitbol, in order that I may submit the same, through your Attorney, to the Hebrew Tribunal of Mogador which will have to judge the case.

I am & C (signed) Frederick Carstensen

םגן קונסול בריטניה במוגדור בשנות החמישים והשישים של המאה ה־19.

תרגום

מוגדור 26 באפריל 1865

הממשל המקומי הודיעני שנתינה מאורית ושמה ראמו אביטבול, אלמנת יוסף חדידה, תובעת זכות על נכסי דלא־ניידי רבים במוגדור, וטוענת שאתם מונעים ממנה את מימוש זכותה על רכוש זה. אבקשכם להגיש בתוך שלושה חודשים הצהרה על תביעותיכם נגדה, כדי שאוכל להעבירה באמצעות בא כוחכם לבית הדין היהודי במוגדור שיחליט בנידון.

תעודה 9

סגן־ הקונסול במוגדור מעביר למשה ויצחק אביטבול את העתק המכתב ששלחה אליו ראמו אביטבול, אלמנתו של יוסף חדידה

Mogador 26 April 1865

To Messrs Moses & Isaac Abitbol

London

Gentlemen

I enclose for your information and guidance the copy of a letter which has been addressed to me by Ramo Abitbol widow of Joseph Hadeda, deceased.

I am

signed) Frederick Carstensen)

תעודה 10

מסגן־הקונסול במוגדוד למשה ויצחק אביטבול בלונדון עליהם למנות בא־בוח לייצוג עניינם בפני בית הדין

Mogador 26 July 1865

Mess^rs Moses & Isaac Abitbol 8 Finsbury Circus, London

Gentlemen

I have received your letter of the 29^th ultimo with reference to the claim put forward by M^rs Ramo Hadida to the property in this town.

It will be neccessary for you to appoint as soon as possible, an Attorney in Mogador, to represent you at the Hebrew Tribunal which is to decide the case, and you must furnish him with all the documents required to prove what you state to me in your letter.

Your Attorney shall, of course, receive from me all the support which your interests may require.

I am

signed) Frederick Carstensen)

תרגום

מוגדור 26 ביולי 1865

מאשר קבלת מכתבכם מ־29 בחודש שעבר בעניין תביעתה של הגב׳ ראמו חדידה לרכוש בעיר זו. עליכם למנות במהירות האפשרית בא־כוח כדי שייצג אתכם בפני בית הדין היהודי, ועליכם לתת לו את המסמכים הדרושים לאישור הדברים שכתבתם אלי. בא־כוחכם יקבל ממני כמובן את כל הסיוע שיידרש לכם.

תעודה 11

מסגן הקונסול במוגדוד למשה אביטבול בלונדון הדיון בזכויות האשה הנ״ל נדחה כי לא מונה בא־כוח

Mogador 23 April 1866

Moses Abitbol Esq[uire] 3 Newington Cresent Kensington, London Dear Sir

Indisposition has prevented me from answering your letters of the 22 January and 20 February are thus.

If you refer to my letter of the 26^th of July 1865 you will find that it is your own fault that you have not been represented at the Hebrew Tribunal of Mogador, but in order to enable you to name an Attorney and to produce any additional evidence bearing on the pending question, I have stopped further proceedings in the matter during three months from the 1st of May next.

The decision of the Mogador tribunal is not final, appeal can be made to Marocco.

I remain (signed) Frederick] Carstensen.

תרגום

מוגדור 23 באפריל 1866

[לאחר התנצלות על איחור בתשובה למכתביו מ־22 בינואר ומ־20 בפברואר], אם אתה מתייחס למכתבי מ־26 ביולי 1865, הרי באשמתך לא מצגת על־ידי בא־כוח בפני בית־הדין היהודי במוגדור. אבל כדי לאפשר לך למנות פרקליט ולהציג עדויות נוספות, עצרתי את הטיפול בנושא למשך שלושת החודשים הבאים החל ב־1 במאי. ההחלטה של בית הדין במוגדור אינה סופית, וניתן לערער [בפני בית הדין] במראכש.

מעודה 12

מסגן־ הקונסול של בריטניה לקונסול צרפת במוגדור על אסתר חלפון, המקבלת דמי שכירות

Mogador 30 December 1867

Monsieur Beaumier  French Consul, Mogador Sir

…With regard to the query put to you by D^r Thevenin I have to state that the widow Esther Halfon, daughter of the late Abraham Cohen is the person duly and regularly authorized to receive the rent of the house tenanted by D^r Thevenin, but the Doctor may, if he likes, pay the rent into my hands, as you caused to be done with the rent for the four past months, and thus remove from himself all responsibility as regards the question of the next of kin of Abraham Cohen.

I have

Signed) Frederick] Carstensen)

תרגום

מוגדור 30 בדצמבר 1867

בקשר לשאלה ששאל ד״ר תבנין, עלי לומר לך שהאלמנה אסתר חלפון, בתו של המנוח אברהם כהן, היא האדם המורשה לקבל את דמי השכירות לבית ששוכר ד״ר תבנין, אבל הוא רשאי, אם הוא מעדיף, לשלם לי, כפי שגרמת שייעשה בדמי השכירות לארבעת החודשים האחרונים, וכך יסיר מעצמו כל אחריות לגבי בעיית שאר בשרו של אברהם כהן.

תעודות 14-13 אשה תובעת מדייר לפנות דירה שהשכיר לו בעלה

תעודה 13

מסגן־ הקונסול של בריטניה לסעדיה דה א׳ כהן על הדייר לעזוב אה הדירה

British Vice Consulate Mogador 7 December 1872

M^r Sahadia de A. Cohen

Mogador

Sir

At the request of M^rs Mesoda de Daniel Cohen, wife of M^r Daniel de A. Cohen, 1 have to communicate to you, that on behalf of her husband now absent from Mogador, she gives you notice to quit on the 31^st day of March 1873 the apartments now occupied by you and hired to you by M^r Daniel de A. Cohen

I am

signed) Frederick] Carstensen)

הערת המחבר :  דניאל בן אברהם כהן נזכר ב־21 בפברואר 1861 כמי שגר במדינה ( = הרובע המוסלמי) במוגדור: 830/2 FO. ב־1 בספטמבר 1864 בתור אזרח בריטי בעל בית ומחסן בעיר: /99 FO 631/3 121 = FO, מהסוחרים החשובים בעיר. פעיל בחיי הציבור, ומ־1873 נשיא הקהילה ונשיא הסניף המקומי של כי״ח, תמך בחינוך מודרני. לחם במיסיון האנגליקני שפעל במוגדור, וביולי 1879 השתתף במשלחת של מנהיגי הקהילה אצל הקונסול הבריטי בקשר לפעולות המסיון.

תרגום

7 בדצמבר 1872

לבקשת הגב׳ מסעודה דה דניאל כהן, אשתו של דניאל דה א׳ כהן, עלי להודיעך כי היא נותנת לך התראה בשם בעלה, הנעדר עתה ממוגדור, כי ב־31 במרס 1873 עליך לעזוב את הדירות שבהן אתה דר ושהשכיר לך מר דניאל דה א׳ כהן.

תעודה14

מסגף הקונסול לסעדיה ה נ ״ל הבעל אישר את הודעת אשתו בדבר פינוי הדירה

British V[ice] Consulate Mogador 29 January 1873

M^r Sahadia de A. Cohen

Mogador

Sir

With reference to my despatch of the 7^th of last month giving you warning to quit the house of M^r Daniel de A. Cohen, on the 31^th of March next, I have now to inform you that M^r Daniel de A.Cohen having returned to Mogador and confirmed the warning which has been given by his wife.

I am

signed) Frederick] Carstensen)

תרגום

מוגדור 29 בינואר 1873

בקשר למכתבי אליך ב־7 בחודש הקודם, שבו הודעתי לך שעליך לפנות את דירתו של דניאל דה א׳ כהן ב־31 במרס הבא, עלי להודיעך שהנ״ל חזר למוגדור ואישר את ההתראה שנתנה אשתו.

ההילולא

ציונו הקדוש וההילולא  ב-ט״ו בתמוז

אוהחה״ק נסתלק ונגנז בט״ו בתמוז התק״ג. הוא נטמן בהר הזיתים, קרוב לציונו של מחבר ה״פרי חדש״, עליו השיג השגות לשם שמיים.

מדי שנה בשנה, מאז סילוקו, עולים רבבות לציונו הקדוש ושוטחים תפילותיהם אצל הצדיק. ספריו, במהדורות חדשות, מוגהות ומנוקדות יוצאים בכל עת ומופצים בכל בתי ישראל. בספר מסעות ירושלים מובא שהרב ממונקאטש בעת השתטחותו על ציונו של אוהחה״ק, סיפר סיפור המקובל בידו מאבותיו: אחד מבאי ביתו של רבינו אוהחה״ק, נתהפך עליו גלגלו והפך להיות עני ובעל חובות מרובים, כשפרנסת ביתו נדרשת. ברוב צערו בא אל רבינו וביקשו שיפעל ישועות בעבורו ויתפלל בעדו ובעד בני ביתו. אוהחה״ק נסער מפנייתו וכתב לו דבר מה על קלף. משנפרד ממנו לשלום, אמר לו שילך ויטמין את הקלף בין אבני הכותל המערבי והזהירו שלא יאבד את הקלף. היהודי העני יצא שמח בדרכו לכותל המערבי, אלא שלדאבונו, רוח עזה העיפה את הקלף והוא לא מצאו. חזר העני עצוב אל אוהחה״ק וסיפר לו את אשר אירע. ענה לו רבינו – מה אעשה לך שלא איסתייעא מילתא. לאחר זמן מה מצאו תלמידיו את הקלף ברחובות העיר ובו כתוב: ״אחותי רעייתי יונתי תמתי, אבקשך ברחמים להשפיע פרנסה טובה לפלוני בן פלוני״ ובתחתית הקלף חתום שמו של הרב חיים בן עטר.

ראו כוחו של רבינו שפנה אל השכינה, משל היה משה רבינו, בעלה דמטרוניתא, שהרי זוהי פנייתו של הקב״ה לכנסת ישראל שלא זז מחבבה עד שהעלה אותה במדרגות, מאחותי לרעייתי, משם ליונתי ומשם לתמתי – תאומתי השווה אלי, כמבואר בדברי חז״ל ובדברי הרמח״ל.

גם אחרי מותו ניכר כוחו הרב. ב״צוואה מחיים״ לרבי אברהם בן רבי חיים פאלאג׳י מסופר:

פעם ישב הרב חיים פאלאג׳י עם דודיו – ת״ח גדולים שרצו להקשות על דברי אוהחה״ק בספרו ״חפץ ה״. רבי חיים פאלאג׳י הגאון, תקף את דבריהם ויישב בטוב טעם את דברי אוהחה״ק, אך דודיו עמדו על דעתם וניסו שוב להקשות. בשעת לילה מאוחרת הלכו לנמנם קמעא ולפתע קמו בבהלה גדולה בקולי קולות וסיפרו שהיה רוצה אוהחה״ק לחונקם, כי לא קיבלו את תשובת רבינו ומאז קיבלו על עצמם לקבל דבריו בחרדת קודש וביראה כמו את דברי אביהם בעל ה״חקרי לב״.

על ציונו הטהור נכתב:

״ציון נברשתא דדהבא, ההר חמד אלוקים, אבן יקרה ושיחה קלה שלו, אלוקים חשבה לטובה וארץ האירה מכבודו, כאשר יאירו שבעת הנרות ורבה וקנה, היא העולה עימו וקרא שמו חפצי בה. מוציא לאור תעלומה, הוא זיווה, הוא הדרה ה״ה הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר ז״ל. נתבקש בישיבה של מעלה יום ט״ו לחודש תמוז שנת התק״ג ליהנות מזיו השכינה, הוא המחבר ספר חפץ ה׳ וספר פרי תואר וספר אור החיים וספר ראשון לציון״.

לצידו נטמנו שתי נשותיו הצדקניות. הראשונה, פאדוניה בת רבי משה בן עטר, בת דודו, אשת נעוריו, אותה נשא בעיר סאלי, עליה כתבנו לעיל שהיתה מנחת תפילין. על ציונה נכתב:

״רבת המעלה, בטח בה לב בעלה, אשה יראת ה׳ המהוללה. כבודה בת מלך פנימה, היא העולה על כל מעלה ובהוד וביופי ובצדק, באלה פתחה פיה בחכמה ותורת חסד על לשונה, גזע היחס והמעלה, הלא היא הרבנית יעלת חן, מרת פאדוניא אלמנת מו״ר הרב הקדוש חסידא קדישא כמוהר״ר חיים בן עטר זלה״ה, בת הגביר החכם השר והמרומם כמוהר״ר משה בן עטר זלה״ה״.

מאחר ולא היו לרעייתו ילדים, נשא כמובן בהסכמתה, אישה נוספת. במקורות ישנן שתי גירסאות לגביה, אחת אומרת שהיתה זו אסתר ביבאס, בת רבי מאיר, מעירו, אותה נשא בסאלי.

(מעניין לציין כי משפחת ביבאס היתה משפחת רבנים מפוארת ובראשה רבי חיים ביבאס. רבינו אוהחה״ק מצד אימו השתייך למשפחה רמה זו וכך גם אימו של המלאך רפאל אלנקאוה).

במקור אחר מופיע שהאישה הנוספת אותה נשא היא הרבנית אסתר בת רבי מאיר כפאס, אותה נשא בירושלים (אא״כ ניישב זאת בכך שאחד המקורות מציין שנשא ארבע נשים והיתה זו אחת מהן).

על ציונה של רעיתו השניה נכתב:

״אשת חיל כאסתר בת אביחיל, אשת חיל תתמוך, כבוד רבת המעלה, יעלת חן וכלילת יופי, הרבנית בת מלך, אסתר אלמנת הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר חיים בן עטר תנצב״ה, בתו של החכם כמוהר״ר מאיר כפאס נ״ע…״

יש אומרים שמאישה זו נולדו לרחב״ע בנות. סיפרו זקני ירושלים שכאשר נשא אישה זו בא״י(דבר המחזק סברה זו על נישואיהם בירושלים), בשבת חתן, ישב אוהחה״ק על שולחן שבת וכבר בליל שבת אכל את כל מאכלי השבת. אשתו זו נצטערה, מה היא תגיש בשאר סעודות?

רעייתו הצדקת – פאדוניה, ראתה לנכון להכין גם היא את מאכלי השבת, כי בחכמתה הבינה שהאישה החדשה לא תדע לאמוד את כמות האוכל הנדרשת. הצדקת הרבנית פאדוניה לא רצתה להכשיל את צרתה ולא להתגדל בקלונה וכך הפכו שתי הנשים, הרבנית פאדוניה ואסתר לשתי חברות טובות המשרתות נאמנה את בעלן המשותף.

כפי שנכתב לעיל, כבר בחייו שיבח הבעש״ט את תורתו של אוהחה״ק.

חסידים מספרים בשם הבעש״ט שכאשר נטל ידיו לסעודה שלישית, בירך על הפת, אכל ואמר ״כבה נר המערבי״.

כששאלוהו תלמידיו למה התכוון, הסביר להם שהמערבי – רבי חיים בן עטר נסתלק והוא ידע זאת, משום שישנו סוד עצום בכוונות נטילת הידיים, הידוע רק לצדיק אחד בדור. סוד זה עובר מצדיק אחד, בשעת פטירתו לצדיק הבא שהוא בבחינת ״וצדיק יסוד עולם״. ״עתה בשעה שנטלתי את ידי, גילו לי משמיים סוד זה״ ענה הבעש״ט.

זקני טבריה סיפרו שבשעת פטירתו של אוהחה״ק, היה הרב חיים אבולעפיה חברו, מתפלל תפילת שמונה עשרה. תוך כדי תפילתו נפל והתעלף. כאשר עוררו אותו תלמידיו והשקוהו מים, ענה להם שליווה את אוהחה״ק בשערי גן עדן.

בדידי הווה עובדא. זכיתי לראות פעם אחת בכוחו של אוהחה"ק.

פעם אחת ניגשתי אל ציונו של אוהחה״ק ומצאתי שם בחור צעיר – מאבטח. אותו בחור סיפר לי בהתרגשות כיצד נקשר אל אוהחה״ק. הוא היה מאבטח בצד המזרחי של ירושלים העתיקה, בדרך העולה אל הכותל המערבי. תפקידו היה להשקיף, לעקוף אחר המתרחש ולוודא שאין תנועה מיוחדת באיזור.

תנועה מיוחדת, מיקדה את עינו החדה. מידי יום ביומו הבחין בבודדים או בחבורות המגיעים להר הזיתים, לבית העלמין ומתעכבים שם שעה ארוכה. הוא התקרב על מנת להביט מקרוב ולהבין מה קורה. הוא ראה אנשים המשתטחים על קבר וכל הזמן אותו קבר.

הבחור, החליט להגיע גם הוא לקבר ושאל את אחד מהמבקרים – מה אתם עושים פה, של מי הקבר, ענה לו אותו מבקר אינך יודע – זהו קברו של אור החיים הקדוש. רעדה אחזה אותו ובהתרגשות ניגש גם הוא, הניח כיפה על ראשו, נטל לידיו ספר תהילים והחל לקרוא. מאז קיבל על עצמו להגיע, מדי יום ביומו לציונו הקדוש וכעבור זמן קצר חזר בתשובה. אמרתי לאותו בחור יקר – ״אשריך שזכית לאור באור החיים״.

1847-איום בהתאסלמות של הבעל כדי שאשתו תוותר על דמי כתובתה

לפי פסק דין שניתן על ידי חכמי העיר צפרו בשנת תר״ז(1847) ניתן ללמוד על מעשה זה: יהודי בשם שאול בן אברהם התגרש מאשתו. לאחר מכן נשא אשה אחרת אבל לא חי עמה בשלום ורצה לגרשה. ואמר למקורבי אשתו שאם יתרצו על דמי כתובתה לפי רצונו הרי טוב, ואם לאו־ ייצא לחוץ ידבר להמיר טוב ברע [יתאסלם] או יניחה וילך לארץ אחרת'. הובאו אנשים נכבדים כדי לשכנעו לוותר על איומו יעד שכתב לאשתו הנזכרת דבר הכורת בינו לבינה בגופן שלהם מחשש המרה'.

אבל האיש חזר לקלקולו ואביה החכם מסר מודעה בעד בתו כי כל ויתור או פשרה שיעשה על כתובת בתו הוא מן השפה ולחוץ כי הוא מפני האונס… ובפרט שכל היום עוסק במסכת תמורה להמיר טוב ברע, ולעת הכושר ישיב ידו עליו', כלומר ידרוש את המגיע לה. לבסוף הושגה פשרה בבית הדין על גובה הכתובה שישלם בתשלומים. חתומים החכמים עמור אביטבול ורפאל חותא (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 97).

יבם המיר לפני נישואי אחיו

ר' יוסף אלמאליח דן במעשה בו: 'היבמה שנפלה לפני היבם מומר שהמיר קודם נישואיה לאחיו, והמומר היה מוכה שחין ונתפכו רגליו ונעקמו עד שאינו ראוי למנעל [לשם חליצה] והלך למקום אחר ונשתקע שמו, ולא נודע זכרו שרצו חכמי מראקי״ס [מראכש] להתירה לשוק בלא חליצה ויבום',

לדעת חכמי מראכש רצוי לה להינשא שוב, כדי למנוע ממנה צער שלא תישאר עגונה, בהתחשב בכך שהיבם המיר והרחיק נדוד. שאלו את דעתו של ר' יוסף בן עיוש. אבל החכם לא הסכים לדעתם, ואין בעובדה שהוא מוכה שחין ורגליו עקומות כדי להפקיע את זיקת היבום, וכי אין להתיר איסור של תורה. ומסקנתו שהיבמה אסור לה להינשא שוב (יתקפו של יוסף׳, חייב, סי׳ מ; א. גימאני, תשס״ה, עמי 55).

מה גורל הנישואין אם השתמד החתן? ר' יהושע מונסונייגו (1892-1826) דן בנושא זה (׳שבולי העזר׳, תשנ״ט, עמי 74, סי׳ י) אב שליח הגט הוא מומר, האם הוא כשר להביא גט לאשת ישראל? תשובתו חיובית, בהסתמכו על חכמים, ביניהם ר' יוסף קארו(׳מנחת-זכרון׳, לוד תשנ״ט, עמי 158).

מומר להכעיס אינו יורש את אביו

ר' שמואל עמאר כתב כי בקיץ תרמ״ו(1886) הובא בפניו פסק דין ממוגדור 'אודות ראובן שהניח ב' בנים אחד מישראל ואחד מומר להכעיס^,. וחכם בשם יוסף אבולעפייא זיכה לבן הישראלי בכל הירושה, והחכם אישר את פסק הדין(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ נה).

בקשר לירושת מומר הנדון בתשובה זו, יש להזכיר את'קונטרס המרת דת פוסלת' המצורף לחיבורו של ר' דוד בונאן, 'נשאל דודי, הכרוך עם ספרו של ר' יצחק בונאן, ידי השבי, ליוורנו תרי״ז. ר' שלום אביחצירא כותב: יוכן אשה שהמירה- הבעל יורשה' (ימליץ טובי, בסי׳ צ).

מכות בידי שמים: שנות בצורת ובעקבותיהן רעב ומגפות במאה ה־19

כפי שציינו לגבי המאה ה-18, כך גם במאה ה-19 בימים בהם נעצרו השמים, וכתוצאה מכך נוצר מחסור במזון, היו יהודים שהתאסלמו. עדויות על כך מהמקורות היהודיים והזרים. ב-1800-1799 היתה מגפה, ובשנים 1818-1817 בצורת, ושוב מגפה בשנים 1820-1818.

ר' יוסף משאש כתב שבשנים תקע״ה תקע״ו, ותקע״ז(1815- 1817) היתה עצירת גשמים. במרחשון שנת תקע״ז(סוף 1816) היתה 'עצירה גדולה'- בצורת. על עצירת גשמים בשנת זעק״ת (1817) כתב ר' יוסף בן נאיים, ובאותה שנה מכת ארבה. בשנים 1820-1818 מגפה בטנג'יר. כפי שכתב ר' יעקב בירדוגו בשנת שרפ״ה (1825) 'כילה הרעב את הארץ', לפי תעודה מארכיון משרד החוץ הבריטי בשנים 1826-1824 היה מחסור במזון. בתקפ״ו(1826) 'ובפאס מתו יח מאות'. ובשנת תקצ״ה (1835) היתה 'מגפה גדולה בכל ערי המערב'. לדברי ר' רפאל משה אלבאז. הכוונה כנראה למחלת החולירע שהפילה חללים מוסלמים ויהודים כאחד. אלה היו עלולות לגרום להתאסלמות, באשר רק מוסלמים קיבלו מזון ממחסני הממשל.

מחלות ומגפות אירעו בשנות ה-50-40 של המאה ה-19. לפי מקורות שונים וביניהם תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, בשנים 1868־ 1869 שררה במרוקו בצורת, ובעקבותיה מגפות ומחסור. בעקבות זאת באו פליטים לטנג׳יר, ושגריר ארה״ב במרוקו Mc Math ביקש מממשלתו הקצבה לסיוע לנזקקים (132 .Hall,1971, p) השנים 1876 -1881 היו שחונות, בצורת שכילתה את התבואה והרעב הפילה חללים רבים, ומחירי המזון עלו. הממשל נאלץ ליבא חיטה. נוסף לכך היתה מגפת חולירע.

בשנים 1884-1882 שרר רעב, בעיקר במרכזה ובדרומה של מרוקו. לפי תעודה מדצמבר 1882 בעת בצורת, הופלו היהודים במוגדור לרעה, ולא קיבלו מזון שחולק על ידי הסולטאן (F099/205). בין השנים 1888 -1896 היכתה מגפה את הבקר. בשנת 1899 מגפה של מחלת אבעבועות. שנתיים לאחר מכן מגפת טיפוס.

נוסף לכך היה משבר כלכלי החל ב- 1860 ואילך, שנגרם כתוצאה מהמלחמה בין ספרד למרוקו בתיטואן 1860-1859. צבא ספרד נסוג מתיטואן בתנאי שעל מרוקו לשלם קנס בסך מאה מיליון פרנקים בזהב. חלק מהסכום ניתן כהלואה, וחלק נגבה על ידי ספרד באמצעות מוכסים בערי הנמל במרוקו, שנטלו מחצית מדמי המכס. היתה אינפלציה- ערך הכסף ירד גם בהשוואה לריאל הספרדי. המשבר נמשך עשרות בשנים כולל בתחילת המאה ה-20.

סיפור מספר 2

עונג שבת בשמירה וזכירתו לקדשו בארבע סעודות פחאל די קאל פזוהר הקדוש  " ומאן דגרע חד סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה סגי [זוהר שמות (פח.] ומאן דגרע סעודתא מנייהו אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי, דהיינו אין לפגום בעונג שבת ], פחאל די ציבנא פייאם רבי דודו בן שמעון ספיר לי מר אבי מפיו , נהאר שבת דאייז לחכם פירושלים וזוז דלבחורים זאו לענדו קאלולו כא נערדו עליךּ לסעודה די דוד המלך ללוות את המלכה , לאיין האד סעודה קאלו חז"ל כא תפךּ מן צער חבוט הקבר זאובוהום לחכם קאלהום פאיין כא תשכּנו, קאלולו פלמודע לפלאני. רבי דוד ז"ל זא לדאר דייאלו לילת לחד, בארךּ לגפן ומסה לדאךּ דוךּ לבחורים קאל לחכם האד סעודה די לילת לחד מה תכון ג'יר בלפירות לאיין בנאדם מאי קדר יאכל ואלו לילת לחד . לחכם כיף דכל לדאר דוךּ לבחורים צאב רבעא דלביבאן מחלולין פחאל דאר די אברהם אבינו ולחכמים ולעניים דאכלין ולבגר ולגנם מדבוחין והאראז כביר בזזאף , קאל לחכם לדוךּ לבחורים

למי כולי האי קאלולו יא סידנה גלס חתה תעמל סעודה די דוד המלך ונעאודולךּ עלאס גלס חתא לזוז דליל , מן חית קאדה סעודה קאלהום לחכם, עאודולי עלאס כא תעמלו האד סעודה בהאד להאראז ובהאד למכצור קד האדה קאלולו מצוה לקיים דברי המת כמו שאמר אבינו צוה לפני מותו בשבועה גמורה באיין נכונו נעמלו האד סעודה בהאד רהט ותה תעארף יא חכם באיין בונה כאן יביע ויסרי פלכּתאן פלסוואק די סביבות ירושלים וכאן מכבד את השבת בארבע סעודות בשמחה רבה . וואחד נהאר זאבלו גוי דבלון באעהולו בפראנךּ, כטרה אוכרה זאבלו אכור חתה באעל סבעין דבלון . ואחד נהאר זמעה זא דאךּ לגוי ענד בונה קאלו ילא פיךּ סי נייא וילה ענדךּ סי פלוס אזי מעייא ונביעאלך מן האד דבלון בזזאף . מעשה שטן מצליח, רפד בונה זוז בגאל, אוחדה עאמרא בלפלוס, ולוכרה עאמרה בלכתאן ומסה מעה דאך לגוי בררא מן  ירושלים.

ובונה כאי קול לגוי מא באקי חאל באס נרזע לדאר ולגוי כאי קולו הא דוואר קריב והווא כאי זבד ביה חתה לעאצר חתה אוצלו לוואחד לגאבה פיהא וואחד דוואר לחלה וחבור ותכלו לדאך דוואר חרב ושמס ונזל מעאה שוארייאת מן עלה לבגאל ודכלו לואחד לבית סגירה וקאללו יא ליהודי אנא נביעאלך דבלון כתיר בתאמאן רביץ ונזידלך אס תאכל לשבת ונהאר לחד תמסי בכטארך והאדיך לבית פיהא סרזם כביר מחלול ולגוי הווא לסטים הורג נפשות וענדו וואחד לכלב כביר ביה כא יקתל נאס, ולגוי רומז לדאך לכלב באס יקתל בונא, ולכלב תלאח מן דיך תאקא באס יזבד מצארנו . כיף תלאח מא קדרס יקררבלו ובקא קדדאמו , ולגוי תסחאבלו בונה מאת דכל צאבו באקי עאייס , ולכלב גאלס קדדאמו קאל לגוי לבונה עזב יא ליהודי די לכלב דייאלי מערוף כא יסמע בכלאמי ודאבה מה קתלכם. קאללו יא סידי אס עמלתלך באס תעבילי מאלי ונתאעי ותקתלני.

אבינו האיץ בגוי שלא נשאר זמן על מנת לחזור הביתה, והגוי אומר לו המקום קרוב ומושך אותו עד הערב והגיעו המה ליער שבה

עלא רבבי עבבי כלסי ומה תקתלניס, קאללו ואלאבוד נעבי כלסי ונקתלך . גלס כאי רגבו , קאללו עלא רבי עבי כלסי והאני באיין ידיך חתא לילת לחד וקתלני האד לילה כבירה ענד רבי לגוי נזלת רחמנות פקלבו וכללאה קאללו חתא לילת לחד, משא לגוי פחאלו וכללאה פבית בוחדו ברעב ובצמא , ובונה עמל לסטחון בשי"ת ומא תגיירס וגלס כא יקללב פסווארי צאב רבעה דלכעאך די כא יזיב מעאה לסוק. קבד אוחדה לילת שבת, קאל האדי סעודה די יצחק אבינו וקרא עליהא זכור את יום השבת לקדשו וראקד. יום שבת זבד תאנייה וקאל האדי די אברהם אבינו וקרא עליהא ביומא דשבתא וכו' פלעסייא זבד תאלתא קאל האדי די יעקב אבינו קרא עליהא תא חזי בכל שיתא יומי וכו'. לילת לחד זבד ראבעא קאל האדי די דוד המלך קרא עליהא אתקינו סעודתא דמהימנותא וכו' וקאדה קרא קריאת שמע קאל דאבה יזי לגוי יקתלו. כיף קאדא ליחוד דרבעא וקפו קדדאמו כל ואחד פזיהא קאלולו שלום עליכם , קאלהום עליכם שלום, קאלולו ואס ערפתינה ? קאלהום לא יא נ סיאדי, קאלולו חנא אברהם יצחק יעקב ודוד המלך די כיף תעלמנא לכבוד פהאד לעולם נזלנה מן דיך לעולם פגוף רוחני באס נפכוך, אברהם יקול אנא נפכו, יצחק יקול אנה נפכו, יעקב יקול אנה נפכו , קאלהום דו המלך אנה הווא ד נפכו. דזבאדו אבות העולפ מן ענדו בקא מעאה דוד המלך קאללו זיד מעאייא, קאם ומסאו לבית לוכרא די פיהא לגוי, דכלו צאבוה מיית , כן יאבדו אויביך ה' . מסא דוד המלך מעא בונא לפם דואר , קאללו הזז צפאייחא , הזזהא צאב מטמןם דלוייז עאמר , קאללו האד למטמון די וואחד לקאייד והווא מן מזלך , בלחק מה תקדר תרפד חתה חאזה חתה תחךף בשבועה גמורה באיין תכון תעמל סעודה דייאלי כל לילת לחד ותפררק צדקה לחכמים לעניים, וידה אופה אזלך חללף אולאדך באס יכונו יעמלוהא מנוראך. בונא קבד בשבועה וקאלו דוד המלך דאבה רפד מן האד למטמון עלא לבגאל די זיבתי וגתי בתראף דלכתאן ובכוח דשבת די תבתתי מה יהדר מעאך חתה חד ונעלם ממנו דוד המלך ע"ה.

ובונה כא ירפד לוייז מן דאך למטמון וכאי עבי לירושלים חתא קאדה כולסי ורזע עשיר כביר וכאן יעמל האד סעודה כבירה ויפררק צדקה לעניים ולחכמים ומן חית חב ינפטר עאודלנה האד סי לי זרה ביה וחללפנה בשבועה גמורה באס נכונו נעמלו פחאלו. וחתה חנה נוצציו אולאדנה ואולאד אולאדנה . וקאלהום הרב ר' דוד בעל חדב"ש ז"ל, ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם . תעללמנה מן האד למעשה הנורא באיין לכחד שבת כתיר ומה לאזמס בנאדם יתגייר פיה פחאל האד לעשיר די אפילו הגיע עד שערי מות אפילו הכי , עמל לבטחון פשי"ת ומה תגיירס וביהא תפך ורזע עשיר וגם אתם תנחלו נחלת שדי ממרומים בלי מצרים לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו.

שולחן המימונה

בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, ערכו הנשים את ״שולחן ליל המימונה״, שולחן ערוך כיאות עם ספה לבנה ומקושטת בירק, שיבולי חיטה ופרחים מצד אחד, ובמרכז השולחן, קערה גדולה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק כסימן ברכה לשנה־ירוקה. באמצע הקערה תקועה כוס מלאה שמן זית, יש שהוסיפו קערית שאור " א-טבסלא דל-כמירא "ובה תקעו עוד נרתיקי פול וכוס שמן. יש גם שנעצו בבצק שבקערה, כמה מטבעות כסף, כל זה לסימן ברכה ופרנסה טובה. לכל ״התערוכה״ הזאת הוסיפו צלחות מלאות בכל מיני דברי מתיקה: דבש, פירות יבשים, תמרים, שקדים, צימוקים בלי לשכוח כד חלב חמוץ ״א־ראייב״ מעט משקאות, עוגיות וכל מיני תרגימה. בערב זה לא יעלה מלח ח״ו על שולחן המימונה, או פילפל, זיתים, בשר, או אף קפה. במקומם, הונח על השולחן דג טרי לסימן של שנת ״פריה ורביה״.

תמונה זו מתגלית כמעט בכל בית, כעני כעשיר וכשהדלתות פתוחות לרווחה בפני כל דכפין. בערב זה, כל אחד נכנס אצל שכנו בלי לשאול או להיות מוזמן, גם אם אינו מכיר את האיש הוא נכנס לביתו, מברכו בברכה הידועה ״תרבחו ותסעדו״, מתיישב ומכבד את עצמו, מוזג בעצמו, שותה וטועם מכל הנמצא על השולחן ומכל הבא ליד, אך עליו להיזהר ברגע שהוא נכנס לבית שכנו, להתחיל את ״הסדר״ בלגימה מן החלב הנמצא על השולחן ורק אחר־כך ימשיך את הסדר.

יחסי שכנות טובים

יחסי קירבה בין יהודים לשכניהם המוסלמים בלטו בערב זה של המימונה, שבו נהגו השכנים הערביים להביא לחבריהם היהודים שהיו קשורים עימם בקשרי מסחר או קשרי ידידות; חלב, חמאה, דבש ופיתות חמות, כל זה כמתנה, כדי לברך את הידיד היהודי לרגל סיום החג. היהודי מצידו כיבד גם הוא את חברו המוסלמי, במצות, במטעמים יהודיים של החג, מטעמי בשר וכן אגוזים, תמרים ושקדים, וכל מיני מגדנות. עם זה, היו הרבה יהודים שהתרחקו מ״קרבת יחסים״ מסוג זה

ביקורים

בדרך־כלל הביקורים נעשים לפי סדר קבוע מדורי דורות. תחילה הולכים אצל הכוהן, ואם הכוהן הוא גם־רב, מעלתו יתרה.

נכנסים אליו ביראת כבוד, מרכינים ראש לפניו, והוא מניח את שתי כפות ידיו על ראש המתברך כמו אצל הרב, ומברך את האיש הפונה אליו, בברכת כוהנים.

מהכוהן ממשיכים והולכים אל אחד הרבנים או אל קרוב משפחה נכבד וזקן ומקבלים גם כן את ברכתו, וכך ממשיכים מבית לבית, מקרוב משפחה לקרוב אחר ומחבר או מכר לעמית אחר.

כיבודים

בערב זה עקרות הבית כורעות תחת עול העבודה. על עקרת־הבית להכין בערב זה את ה״מופליטא״ ולכבד בה את האורחים הרבים הצובאים בלילה זה על כל בית ובית. כן מכבדים כל אורח בסוג של ריבה הנקראת ״מרוזייא״ (צימוקים מטוגנים), ב״זאבאן׳ (נוגט מיוחדת), ובריבת תפוזים ״אל־מעזון״. את אופן הכנתם של אלה, אנו מביאים על כל פרטיהם.

ה־מופליטא

אופן הכנת ה־מופליטא:

לוקחים קילו קמח, חמישים גרם שמרים, שלוש כוסות מים פושרים, רבע כוס שמן, חמאה, דבש וקורט מלח. את הקמח שמים בקערה גדולה, מכינים גומה בקמח ומכניסים לתוכה מים, שמרים מומסים, קורט מלח ורבע כוס שמן. מכינים בצק רך וגמיש, משמנים משטח שיש גדול, מחלקים את הבצק לשלושים עד ארבעים כדורים קטנים, ומניחים על השטח המשומן לשלושים דקות. מכסים במגבת כדי שיתפח הבצק, מכינים מחבת בעלת תחתית עבה או כלי חרס חסין־אש, ומניחים על אש נמוכה. מחממים היטב את הכלי, ומתחילים לרדד כל כדור בצק בנפרד. משמנים את כפות הידיים ואת השיש, מרדדים את הבצק בידיים לעלה עגול ודק, מניחים במחבת ללא שמן ומטגנים מצד אחד בלבד. הופכים ומניחים עלה נוסף על הצד המטוגן, וממשיכים כך עד לטיגון כמות נכבדה. במחבת מצטברת ערימה של חביתיות כאלו. מעבירים לצלחת ומכסים במפית כדי למנוע התייבשות.

כל סועד, מפריד לעצמו ״מופליטא״ מתוך הערימה, ומורח עליה חמאה ודבש.

מאכל זה אופייני לערב ״המימונה״, שבו מקבלים פני אורחים. כך מתחילים באכילת החמץ אחרי פסח, תוך איחולי ״תרבחו ותסעדו״(תרויחו ותצליחו).

ה־מרוזייא

אופן הכנת ה־מרוזייא:

לוקחים ארבע עד חמש כוסות צימוקים בלי חרצנים, כוס וחצי סוכר, כוס שקדים קלויים, כוס אגוזים קלויים, חצי לימון, חצי כוס שמן, משרים את הצימוקים במים במשך כשעתיים, מוציאים אותם ומפזרים על מגבת כדי לספוג את הלחות. מטגנים במחבת בשמן, מוסיפים את הסוכר למחבת, מנמיכים את הלהבה, ומערבבים עד להמסת כל הסוכר. מוסיפים שקדים ואגוזים קלויים וקצוצים מאוד ומערבבים. מוסיפים מיץ לימון וממשיכים בבישול כחמש עשרה דקות נוספות. מגישים את זה קר.

ממתק זה של ה־מרוזייא הדומה למרמלדה, מגישים כאמור בליל המימונה.

ריבות (אל־מעזון)

בנושא הריבות, אפשר לומר שיהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו, מומחים בשטח זה. יהודי מרוקו רגילים להכין ריבות בכל ימות השנה ולפי העונות של הפירות או הירקות. מהפירות מכינים ריבת תפוזים הנקראת ״למעזון דלתין״. מפרחי התפוזים מכינים גם ריבה מאוד טעימה ״למעזון דזהאר״ (ריבת פרחי התפוזים). מהחצילים הקטנים מאוד, מכינים ריבת חצילים ״למעזון דל־ מדלזאן״. מהקישואים הגדולים מאוד, מכינים ריבה מיוחדת וגם מאוד טעימה ״למעזון דל־קרעא סלאווייא״, או ריבת ה״קישוא של סאלי״. מהסלק האדום מכינים ריבה מאוד טעימה ואופן הכנתה, אנו מביאים במיוחד.

ריבת הסלק האדום

לוקחים קילו וחצי סלק, 750 גרם סוכר, חצי כוס קונייאק, מיץ לימון, 200 גרם אגוזים, או אגוזי פקאן. שוטפים וקולפים את הסלק, מגררים במגררת גסה. שוטפים שלוש־ארבע פעמים, ובכל פעם סוחטים היטב ממים, מרתיחים שלוש או ארבע פעמים, ושוטפים בכל פעם במים קרים נקיים כדי להיפטר מהצבע האדום של הסלק וכן מהריח. לאחר כל הטיפול, סוחטים היטב ביד, מערבבים עם הסוכר והקונייאק, ומשרים למשך שלושים דקות. מבשלים כשעה וחצי על אש קטנה, וכ־15 דקות לפני גמר הבישול, מוסיפים אגוזים קצוצים גס מאוד, מערבבים בעדינות ומעבירים לצנצנת.

ראוי לציין שרוב הריבות שיהודי צפון־אפריקה מכינים, הן בעיקר של תפוזים.

זאבאן

כל אורח בכניסתו לביקור בבית כלשהו בלילה זה, חייב קודם־כל לטעום מהחלב החמוץ ״א־ראייב״ המונח על השולחן, ורק אחר־כך, הוא מורשה לטפל ביתר המגדנות שעל השולחן. הדבר הראשון שהוא יטעם אחרי שלגם מן החלב, הוא ״זאבאן׳ (נוגט דלילה ורכה) והכנתו מאוד קלה.

מכינים אותו מחלבון ביצים, סוכר, שקדים קלויים או בוטנים קלויים.

אופן ההכנה: לוקחים שתי כוסות סוכר, מיץ לימון או מלח לימון מסונן, רבע כוס מים ומרתיחים היטב עד שהנוזל יתאדה ויהפוך לעיסת דבש סמיכה. אחרי־כן מורידים מעל האש ונותנים לה להתקרר ובו בזמן מערבבים, לוקחים שני חלבונים, מקציפים אותם חזק, ואת הקצף היוצא מערבבים עם עיסת הדבש הסמיכה, מוסיפים לזה כוס אגוזים, או שקדים או בוטנים קלויים לכל התערובת הזו, ונותנים לה להתקרר כשעה, ואז יש לנו נוגט מאוד טעימה הנקראת: ״זאבאן״.

מתוך הדף החכם היומי

מקצת שבחו

ג׳והן דרומונד האי, שיחסיו עם יהודי מרוקו היו טובים, והוא נחלץ לעזרתם בשעות של מצוקה, ביקש ממרקהיים שלא יתערב באמונת היהודים, וכי אם ילמדם תנ"ך, יעשה זאת בדרכם של היהודים. זה המסר שהעביר למיסיונר באמצעות תורגמנו היהודי (ראה תעודה 4).

תעודה מספר 4

29 ביולי 1854. מכתבו של המיסיונר מרקהייס למזכיר האגודה הלונדונית. הוא כותב על נסיעתו לגיברלטר כדי להשיג מורה יהודי לבית ספרו, דבר שלא עלה בידו בגלל המכשולים שמציבים בדרכו מנהיגי היהודים, הרוצים שבני עמם יישארו ״בבורותם״. הוא מאשים בכך גס את ג׳והן דרומונד האי שתבע ממנו ללמד את התנ״ך ״בדרכם של היהודים״, על ידי מורה יהודי, ולא להתערב בחיי הדת של היהודים.

Tangiers, July 29^th 1854

Rev. C.J. Goodhart My dear Sir,

In my last I could hold out no encouraging prospect of realizing my efforts with respect to the School, according to my intention therein expressed I continued my struggling endeavours and went over to Gibraltar to procure a Jewish Teacher, the result of which proves to me, that I cannot establish it for the present, until it please the Lord to remove the obstacles thrown in the way by those that are in authority, and who think it their interest that the people should be left in ignorance in order that their evil deeds may not be made manifest — artful machinations have been employed.

One for instance, it was thought that as a Missionary School I would not consent for the New Testament not to be taught in it — that difficulty removed, I was told by M^r Hay, that the Old Testament must be explained according to the "Jewish way", in fact the Jews must be the teachers and there must be no interference with them in their religion.

This he also communicated to his interpreter Jews, who spread it abroad, and my poor brethren in this Western Egypt dare not accept me as their Moses against our English Pharoah (sic). My Jewish friends in Gibraltar put me in possession of much secret undermining influence that is at work here to get me away — that no Jew will dare either to come to me or send his child to a School of mine — that nothing can be done that M^r Hay does not choose.

(Signed) H. A. Markheim

הדבר לא הניח את דעתו של מרקהיים, וכתגובה העליל על דרומונד האי כאמור לעיל. מרקהיים ביקר בגיברלטר בחפשו אחר מורה יהודי לבית הספר שהוא עמד לייסד, אבל נכשל. נראה שאף לא יהודי אחד ניאות לעבוד אתו. במכתבו למזכיר האגודה ששלחה אותו הגיע למסקנה שאינו רצוי כאן, ושאף יהודי אחד לא יעז לבוא אליו או לשלוח את ילדיו לבית הספר שלו, וכי ״אי אפשר לעשות כאן צעד כלשהו ללא הסכמתו של דרומונד האי״.

האחרון קיבל מזקני קהל טנג׳יר מכתב המלצה בשם כל הקהילה, המעיד על יחסים טובים בינם לבין הדיפלומט. דרומונד האי שלח מסמך זה לשר החוץ, כדי להזים את עלילות מרקהיים, ותבע מהאגודה לפטר את המיסיונר, ולכתוב כי האשמותיו חסרות כל בסיס. ואם יסרבו — ידרוש לחקור את הנושא עד תום, וכן איים לתבוע את האגודה על הוצאת דיבתו.

גם האגודה דרשה לחקור את הסכסוך כדי להגיע לאמת. בנובמבר 1854 התבקש מושל גיברלטר על ידי ממשלת בריטניה למנות את התובע הכללי שם לחקור בפרשה. ג׳ורג׳ בראון( Brown ) הקונסול הכללי של ארצות הברית במרוקו ניסה לפייס בין הצדדים לאחר שמרקהיים הציע התפייסות.

בתחילת 1855 ביקר מרקהיים בעיר אלג׳יר, לאחר מכן בגיברלטר, ודומה שהתחמק מחקירה. בסופו של דבר ויתרה האגודה על החקירה לאחר שבאה למסקנה שהשליח שלה אשם, והפסיקה את שליחותו במרוקו. המכתב האחרון בנושא זה, שכתב משרד החוץ לאגודה המיסיונרית, הוא מיום 2 ביוני 1855, ונאמר בו כי שני הדיפלומטים ראויים לפיצוי על הפגיעה בהם.

זהו תקדים ראשון לסכסוך בין מיסיונר אנגליקני לבין הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה במרוקו, תופעה שתחזור בשנים הבאות בדרכים אחרות. בדיווחים שמסר מרקהיים לשולחיו, ושפורסמו על ידם, אין זכר למתיחות ששררה בינו לבין הגורמים במרוקו. הוא כתב על מצב היהודים במקומות שבהם ביקר. התרשמותו ממצבם העגום לפי דבריו, היתה זו:

א.  בין רבבת היהודים במוגדור אין אף אחד המסוגל להציע תרופה למחלות הפורצות שם מפעם לפעם, ובוודאי לא לרפא את החולים.

• אין הם דואגים לחינוך נאות לילדיהם, למרות טענת הרבנים הזקנים שהם כואבים את מצבם הרוחני הירוד. לטענתו, יש יהודים בטנג׳יר השולחים את בניהם לבית ספר קתולי, אף כי הם מעדיפים חינוך בבית ספר פרוטסטנטי בשל האפשרות ללמוד תנ״ך. אבל אין באפשרותו למלא העדפה זו.
• למרות הדיכוי וההשפלות תחת עולם של המוסלמים — אין היהודים מצליחים להתאחד. מסקנתו הייתה כי יש כר נרחב לפעילות מיסיונרית. הוא דיווח שבגלל עוניים של היהודים, מכר להם את הספרים במחיר נמוך מהנדרש.

האמין שאין הם משמידים אותם למרות החרם, אלא תולשים מהם דפים כדי ללמד את בניהם לקרוא. כדוגמה להצלחתו מספר מרקהיים כי זקן ושמו רבי יצחק, יליד פאס, שגר במרתף עלוב, קנה עותק של ״הברית החדשה״ בפרנק אחד, סכום השווה לסכום התמיכה השבועית שמקבל אותו זקן למחייתו.

הזקן אמר למרקהיים שהוא ובנו החולה יתפללו למענו לאריכות ימים בזכות העובדה שמכר לו את הספר במחיר מוזל.

על מיסיונרים שליחי כיתות שונות — אנגליקנים, מתודיסטים, ופרסביטריינים, שפעלו במרוקו בשנות ה־60 וה־70, התפרסמה ידיעה ב־1873 . זו אומרת שכבר 8-7 שנים קודם לכן הפיצו כיתות אלה חומר תעמולה בספרדית, בצרפתית, באנגלית ובעברית ומשערים שגם בערבית.

בין המפיצים היו גם נשים. קהל היעד היה ספרדים קתולים ויהודים. ילדים יהודים התגודדו סביב השליחים כדי לקבל פרוטות. הצלחת המיסיונרים התבטאה בהטבלת יהודי ״נכבד״ שתמורת הסכמתו הובטח לו תשלום יומי. הגורם הכלכלי לנכונותו של יהודי להתנצר ראוי לתשומת לב, והוא חוזר גם בשנים הבאות.

אשיה של קהילת יפו. משמאל למעלה בכיוון השעון: חיים אמזלג, אברהם מויאל, רבי אהרון שלוש, אהרון מויאל, אברהם חיים שלוש ומשפחתו.

במקביל להתיישבות בירושלים, המערביים היו חלוצי היישוב היהודי בחיפה והתיישבו בדרומה, ברחוב היהודים (חראת אל יהוד). גם בעכו ובצידון התיישבו מבני עדת המערביים. לשפרעם הגיעו ב- 1850 שלושים משפחות ממרוקו וחברו לקהילת מערביים שהייתה קיימת שם מאות בשנים. גם לחברון וטבריה עלו באותה תקופה. יהדות צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט היו מחדשי היישוב היהודי ביפו בשנות השלושים של המאה ה- 19, לאחר כ – 800 שנה, בהן כף רגל יהודית לא מצאה מנוח שם. במחצית השנייה של המאה ה – 19 היו ביפו 65 משפחות ספרדיות, רובן יוצאי מרוקו ו- 3 משפחות אשכנזיות. עלייה ממרוקו יחד עם חבירה של כמה מבני ה-"עדה המערבית" בירושלים הפיחה חיים ושגשוג בעשרות השנים הבאות ביישוב. היו הם סוחרים אמידים צעירים, חדורי ציונות, ששלטו בשפה הערבית והכירו את המנטליות של השלטונות דאז. מטרתם ופרי עמלם הייתה קהילה של "תורה ועבודה" המתפרנסת מיגיע כפיה המאמינה שעלייה לארץ, יישובה ובניינה הם שיביאו את הגאולה הנכספת. הם קנו אדמות, ביססו תשתיות יישוב ומסחר לעולים עתידיים, הקימו יישובים וחידשו התיישבות יהודית במקומות שונים. נציין פועלם של כמה מראשי המתיישבים: משפחת מויאל על כל ענפיה – אברהם מויאל, ממייסדי קהילת יפו, נציג הברון, נציג כי"ח ויו"ר חובבי ציון, שלח עשרות משפחות להקמת יישוב יהודי בעזה, שכם, רמלה ולוד לצאת חלוצים לקראת עולים מרוסיה ע"י הכשרת מקום קליטה עירוני נוסף מלבד יפו (על זאת ועוד מובא ביתר פירוט בספרו של מרדכי אלקיים – "40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה"). יוסף מויאל, סגן קונסול ספרד ומאוחר יותר קונסול פרס ביפו וממנהיגיה של עדת המערביים, סוחר מצליח שהיה אחראי על גאולת אדמות רבות באזור תל אביב – עליהן, בין היתר, הוקמו שכונת "מחנה ישראל" בירושלים (1866) ושכונת "מחנה יוסף" הקרויה על שמו (אם כי ראיתי בספרו של עוזיאל חזן ששכונה זו הוקמה ע"י מערבי אחר, הרב יוסף ארוואץ). יזם והקים מוסדות ומבנים שונים ביניהם כיכר השעון של יפו. חיים אמזאלג, סגן קונסול בריטניה וקונסול כבוד של פורטוגל, חבר בועד קהילת יפו, עסק בבנקאות, בעסקי קרקעות ומסחר. הוא רכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו למטרת גידול פירות הדר, בנוסף רכש אדמות בראשון לציון והיה מעורב ברכישה של אדמות בפתח תקווה. מאוחר יותר עסק בייצוא של תוצרת הארץ – דגנים, פירות הדר ותוצרת חקלאית מסוגים שונים. משפחת שלוש על כל ענפיה – אהרון שלוש, מראשי העדה הספרדית ביפו, הוא ובנו, אברהם חיים, היו מקימי שכונות "נווה צדק" (1887) ו – "אחוזת בית" (1909 – לימים תל אביב). יחד עם חיים אמזאלג ויוסף מויאל היה אחראי לגאולת אדמות רבות בתל אביב של ימינו, עליהם נבנו שכונות כמו "מחנה יהודה" (1896), "נווה שלום" (1890) ושכונת אהרון, שנקראה על שמו. אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים עמדו בראש הגרעין ההתיישבותי לעזה. אברהם שלוש ואחיו הצעיר, יוסף אליהו, הקימו, מאוחר יותר, בית מסחר לחומרי בנין ובית חרושת למרצפות, בנו בית ספר לבנות, בתים בנווה צדק ואת הגימנסיה "הרצליה" באחוזת בית. ניסים אלקיים רכש אדמות בעזה והיה מחדש היישוב היהודי בבאר שבע כשהעתיק מגוריו לשם, יצר קשרי ידידות עמוקה עם הערבים המקומיים, עסק במסחר ויצר שותפויות עסקיות.

פריסת ההתיישבות הכפרית והקיבוצית במדינה הצעירה

לפני כשלושה חודשים הוריי לקחו את אחותי קרן ואותי לטיול שורשים במרוקו שם ביקרנו באתרים הפופולאריים וכן התחקינו אחר המקומות בהם הורי ואבותיי נולדו ובילו. כל יום עלה על קודמו בעוצמת החוויות החזותיות והרגשיות שנגלו לעינינו ולליבנו. ביום החמישי הגענו לוורזאזת, עיר הסרטים הקסומה, השוכנת מדרום להרי האטלס הגבוהים, ממזרח לעמק הטודרה וממערב לשולי הסהרה. היום העמוס שהיה כמעט מאחורינו לא הרתיע את רצוני שלי ושל אחותי לנשום את העיר ואת התרבות הברברית המקומית בשעות לילה מוקדמות. בדרכינו חזור צדה את עינינו חנות מזכרות שפספסנו בהלוך שעם קצת יותר יוזמה יכלה להיות מוזיאון ראוי. כתליה ותקרתה של פנים החנות היו עמוסים עד אפס מקום בכלי נחושת, אלפקה, עץ, חרס, וקרמיקה, במוצרי עור וביגוד שונים. בעל החנות הזמין אותנו להיכנס לחללים נוספים במעמקי החנות. באחד מהחדרים קרן התבוננה בצלוחית ועליה כיתוב עברי מעניין והמוכר, שהבחין בכך, קרא לי לקצו השני של החדר. הוא הוציא תיבת עץ עתיקה וגדולה ולעניי נגלו פיסות היסטוריה יהודיות מרתקות – חנוכיות מכסף קטנות וגדולות עם תחריטים מיוחדים, שרשראות מזהב נושאות מגן דוד, כלי נוי יקרי ערך, נטלות כוסות ומה לא. הוא סיפר שלידם הייתה גרה משפחה יהודית, כך סיפרו לו הוריו, ששכנה לצדם דלת מול דלת ושהקשר היה חם ומכבד. "למה הם השאירו את כל הדברים יקרי הערך האלה?" שאלתי. "כי הם פשוט עזבו הכל ב- 48, לא הסתכלו אחורה, ולא יכלו כנראה לשאת את כל הציוד". ואני נשארתי עם המחשבה – איזו כמיהה לארץ וציונות היו להם!. הם לא היו מאוימים ולא הרגישו ככה, לא מצד המרוקאים שסיפורים יש למכביר על קשרם החם עם היהודים ובטח לא מצד הברברים שפוליטיקה עוד פחות בסדר היום שלהם.

בעשרים שנותיה הראשונות של מדינתנו, לאחר השואה האיומה, זרקור העלייה היה מכוון על יהדות צפון אפריקה. בתקופה ההיא מידת הפיזור היישובי בארץ הייתה נמוכה מאוד. "הייתה הארץ ריקה. מגדרה ועד אילת לא היה כלום, מרמלה עד לירושלים- שום דבר. גם ירושלים עצמה הייתה כמעט ריקה. הגענו מנקודת האפס והארץ הייתה בנקודת אפס. בנינו ונבנינו." – כך מעיד מר יחזקאל זכאי שהיה ממונה במשך שנים ארוכות על נושא ההתיישבות החקלאית (מנכ"ל משרד החקלאות, מנכ"ל מקורות ועוד). ממשיך ואומר מר זכאי – "הייתי שותף לעליית יהודי מרוקו ולהתיישבותם בגליל העליון, בגליל התחתון, באזור התענך, ברמלה, בלוד, לכל אורך גבולות המדינה, בפרוזדור ירושלים ואיפה לא?. גפן, תירוש, שדות מיכה, מטע ועוד ועוד… על אף כל הקשיים אף מושב אחד לא נעזב!… בדמוגרפיה לא יכולנו לכבוש את הארץ, כבשנו אותה בגאוגרפיה".

קברניטיה של המדינה הטרייה היו ערים לבעיית ריכוז האוכלוסין, ולמען הבטחת המשילות, הביטחון ועיבוי הגבולות הוקמו 537 יישובים כפריים שנחשבו לגולת הכותרת של המפעל הציוני. יישובים אלו הוקמו בשלושת העשורים הראשונים כאשר מעל ל – 100 מתוכם הוקמו ע"י עולים ממרוקו, במקומות שלא היו מיושבים עד אז.  בשנת 1954-1955 הוקמו 16 יישובים כפריים בחבל לכיש מתוכם נזכיר את: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה דוד, שחר, תירוש, זוהר, ניר חן, שדה משה ולוזית. בשנים אלו הוקמו 6 יישובים בחבל התענך: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר יפה. ישובים אלו התווספו לשלושה יישובים שהוקמו 4 שנים קודם: אביטל, פרזון ומיטב. במקביל ובשנים העוקבות לפיתוח חבל לכיש והתענך נוספו עוד 22 יישובים בנגב, שפלת יהודה, איזור מועצת גזר- בית שמש (כמו יד הרמב"ם ושדות מיכה, מבין ארצות מוצאם של החלוצים הכפריים 25 אחוז היו ממרוקו בלבד וזאת תרומה אדירה מאוכלוסיה חסרת כל רקע חקלאי ועבודת כפיים, שהורגלה בעיקר למלאכות אומנותיות ומסחר. למרות העדר הניסיון החקלאי היו מקרים שהייתה התארגנות עוד במרוקו כמו יד רמב"ם, ישרש, רנתיה ומושב דבורה. בתי ספר חקלאים נוסדו במרוקו כמו section agricole שנוסד במרקש ב- 1936. כמו כן הוקמו גרעינים של צעירים שהוכשרו לחיי שיתוף בקיבוץ ולעבודה חקלאית בטולוז שבצרפת, במרוקו או בארץ. בארגון הצעירים לקחו חלק תנועות הנוער שפעלו במרוקו כמו: דרור, הבונים, הצופים, הנוער הציוני והתנועה הקיבוצית. עוד מ- 1946 הייתה קשורה התנועה הקיבוצית בארץ עם מרוקו ושלחה שליחים והשקיעה משאבים להגשמה ציונית בקיבוץ. פירותיה הראשונים של השקעה זו באו לידי ביטוי בהקמת קיבוץ ברור חיל וצאלים ב – 1948. ב 1951 צעירים מרוקאים התגייסו לנח"ל והקימו את קיבוץ יוטבתה. תרומתם של צעירים אלו למפעל הקיבוצי באה לידי ביטוי בעוד שלושה אופנים: 1. קיבוצים שהמשך קיומם התאפשר בזכות הצטרפותם של גרעינים ממרוקו כמו קיבוץ גזר ועין גב. 2. גרעינים שהצטרפו לקיבוצים קיימים. כל גרעין כזה מנה בין 30-50 צעירים וצעירות בני 18-21, משכילים מבני המעמד הבינוני העירוני של מרוקו.  3. נערים ונערות שעלו במסגרת עליית הנוער ונקלטו בקיבוצים. כל אופני המעורבות הזו יצאה לפועל ב- 39 קיבוצים ברחבי הארץ 

פרטים נוספים על תרומתה האדירה של יהדות מרוקו למפעל ההתיישבות לאחר קום המדינה ניתן להשיג מעבודת מחקר מאוד יפה, עניינית ומקיפה(שממנה שאבתי את כל העובדות והמספרים בחלק זה) של ד"ר אלישבע שיטרית: "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ".

מאמר זה נכתב לזכר סבי, רבי דוד אסולין, שאני קרוי על שמו. סבא דוד פעל רבות למען קהילתו בעיירה נטיפה(פום ג'מע, צפונית מזרחית למרקש) בחומריות ורוחניות, ריפא חולים, עזר ליולדות, ייצג בעלי דין ויישב סכסוכים. היה אהוד ואהוב על קהילתו ועל השכנים הערביים. כמו כן היה פעיל עם הסוכנות היהודית וסייע לרבים מבני העיירה לעלות לקזבלנקה ומשם לארץ. במהלך חייו סבל ייסורים רבים וקבלם באהבה – שבר את רגלו (שכנראה לא התאחתה בחזרה מעולם), חלה בסכרת, בשנים 41-42 נלקח כל רכושו והקרקעות של משפחתו בצו גרמני ונכלא חצי שנה כשניסה לדרוש צדק. בעת שניסה לעלות בעצמו לארץ יחד עם אבי, נכלא בטנג'יר לשנה מה שהפך אותו לאסיר ציון שלעולם לא הוכר בכך ולא בפעולותיו הציוניות. יהי זכרו ברוך

הערה אישית, כאשר אמי שתחיה הייתה במיטבה עם הזכרון, אזי ידעה היא לספר לי על רבי דוד אסולין שאותו הכירה אישית מהעיר אנטיפה – פום אל-ג'ומעא……

זה לא נתפס! 20 שנה, עשרים! התגוררו ונלחמו לחיות ולהיאחז בקרקע ומי שגירש אותם לא היו היתושים ומחלותיהם, אלא בני אדם!
אי-שם בשנות ה-90 ראיתי את הסרט התיעודי "דקל שפל צמרת" של איילת הלר, על סיפור הגירוש ואני זוכר איך עיניי זלגו דמעות.
הסרט הזה חייב להיות ברשת! מתפלא מאוד שלא נמצא.
היו לא-מעט סיפורים קשים, אבל זה אחד המזעזעים שבהם.
שבת שלום

חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ

מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883)

מאת: דר'  אלישבע שטרית

מהמחצית השנייה של המאה ה- י"ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י"ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1912- 1956; ובשנים 1956- 1966 – תקופת העלייה החשאית  ומבצע יכין.

כל אחד מגלי עלייה אלה הוסיף לבנה משלו על הלבנים שהיו קיימות בבניין הארץ. אולם, בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים הניחו העולים ממרוקו יסודות לצורות התיישבות חדשות וליישובים חדשים בהתאם למגמות הלאומיות שהנחו את מדיניות ההתיישבות: פיזור אוכלוסין, עיבוי גבולות המדינה והבטחתם והפרחת הנגב.

דר' אלישבע שטרית היסטוריונית ואומנית, שוקדת על הפצת תרבותה של יהדות מרוקו באמצעות המחקר ההיסטורי והאומנות.

ראשית ההתיישבות בארץ בעת החדשה

עד למאה הי"ט התיישבו מרבית העולים ממרוקו, בדומה לעולים מארצות אשכנז, בארבע "ארצות הקודש" (ירושלים, חברון, טבריה, צפת). אולם, עוד לפני העלייה הראשונה (1881- 1904) העתיקו מספר משפחות  את מושבם מירושלים ובאו להתיישב ביפו. בשנות החמישים המאוחרות של המאה ה – י"ט  כללה הקהילה היהודית ביפו כשישים וחמש משפחות, רובן מיוצאי מרוקו, ורק שלוש מהן מיוצאי אשכנז. מהם היו סוחרים וחנוונים, אבל רבים התפרנסו מעמל כפיים. כן הלך והתפשט העיבוד של אדמות חקלאיות ושל פרדסים. לקראת שנות השמונים של המאה גדלה האוכלוסייה היהודית במידה כה רבה עד, שהיישוב התפשט מעבר לחומות העיר.  

בין המשפחות הבולטות שתרמו לגידול היישוב היהודי ביפו ולפיתוחו יש לציין את משפחת שלוש (ענף זה עלה מאלג'יריה) משפחת אמזלאג , משפחת מויאל, משפחת נבון ואחרות, אשר חלקם נמנו עם הספרדים (אחד מענפי משפחת אמזלאג עבר ממרוקו והתיישב בגיבראלטאר וענף אחר היגר ממרוקו לליסבון בירת פורטוגל) וחלקם עם בני "העדה המערבית" בירושלים ("מערבים" – כינוי ליהודים שהם או אבותיהם נולדו במרוקו). הם קנו אדמות מחוץ לחומות יפו והקימו עליהן שכונות חדשות: "נווה צדק" (1887); "נווה שלום" (1890); "מחנה יהודה" (1896); "יפה נוף" (1897); "אחוזה" (1900) ואחרות. חיים אמזלאג היה מראשי הקהילה הספרדית ודמות בולטת ביישוב. הוא עסק בבנקאות ובנדל"ן וגם שימש בתפקידים קונסולאריים מטעם שתי ארצות: פורטוגל (קונסול כבוד) ובריטניה (סגן קונסול). חיים היה אחד מהיהודים הראשונים בארץ שרכש אדמות חקלאיות מסביב ליפו ונטע עליהן פרדסים לגידול פרי הדר. הוא הרבה להיפגש עם אישים, כמו מונטיפיורי, לורנס אוליפנט, ויליאם הכלר, יחיאל פינס  ואחרים, שביקשו לקדם את חזון התקומה והשיבה אל העבודה החקלאית וסייע להם ברכישת קרקעות להתיישבות חקלאית.

חיים אמזלאג היה מעורב ברכישת אדמות ראשון לציון, אחד מארבעת הישובים הראשונים של העלייה הראשונה, שנוסדו ע"י עולים ממזרח אירופה. נתמנה לנשיא הכבוד של "ועד יסוד המעלה", שנוסד ב-1882  – ארגון ראשון שטיפל ביישוב ארץ ישראל ובייעוץ למתיישבים החדשים-  ושבראשו עמד זלמן דוד לבונטין. במסגרת הוועד העניק אמזלאג – מכספו הפרטי –  להתיישבות החקלאית החדשה והפעיל את השפעתו אצל שלטונות תורכיה ובריטניה כדי לקדם אותה. על פעילותו זו קיבל מכתב תודה שפורסם בעיתון "חבצלת" (ב 8 ביוני 1883) שבו נכתב בין היתר כך:

 אנחנו תושבי ראשון לציון…וברכתנו מעומק לבנו להאדון הנכבד והנעלה נודע לשם ולתהילה ס' חיים אמזלאג ולבן אחיו האברך הנכבד ואוהב עמו יוסף נבון הי"ו. אנחנו רק גרים וזרים היינו בבואנו לארץ הקודש ולא ידענו באיזה אופן לבחור לנו מקום ולקנות קרקע, ורק בעמל האדונים הנכבדים האלו השגנו מטרתנו ותודות לאל … בפרט אסירי תודה אנחנו לס' חיים אמזלאג  אשר בשמו הנכבד סתם פי כל אלה המשטינים והמקטרגים, והוא היה בעזרינו כי עשינו בהמושב כל הדרוש לנו ולא קם שום איש נגדנו. 

כנראה שאמזלאג  היה מעורב גם ברכישת אדמות באם המושבות – פתח תקווה.

זאת ועוד, יהודי יפו "המערביים" ובראשם אהרון שלוש, נטלו חלק חשוב, ביחד עם בני העלייה השנייה, בהקמתה של העיר העברית הראשונה "אחוזת בית",  היא תל אביב (1909).

גם בירושלים תרמו בני "העדה המערבית", הלוא הם יוצאי מרוקו בארץ, חלק חשוב בפריצת החומות. הם היו הראשונים מבין בני העיר העתיקה, אשר קנו בכספם אדמות פרטיות כדי להקים עליהן שכונות חדשות מחוץ לחומות, והראשונה שבהן היא "מחנה ישראל". (כידוע, הקים משה מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה הראשונה מחוץ לחומות, אולם במשך מספר שנים לא רצה איש מבני ירושלים העתיקה  להתגורר בה, אפילו לא תמורת תשלום שהובטח למי שיגור בה).