אלי פילו
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
עוזר בנושאי עניות ויתומות ומטפל במקווה טהרה. מתקפידו לגבות הנדרים והנדבות של בני עירו ולתת לכל העניים והלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו, ולגבות כל שבוע נדבות תלמידי חכמים והעניים הבאים מעיר או מארץ אחרת, ובפרט לשלוחי ארץ ישראל.
מאידך תפקידם של שאר טובי העיר וראשי הקהל הוא שלטוני בלבד, רק להכריע ולהחליט והביצוע בידי הנגיד. לא מצאנו שראשי הקהל וטובי העיר מסרו דין וחשבון על פעולותיהם. תפקידיהם לא היו מוגדרים מראש אלא הם נדרשים להתערב בכל שטחי חיי הקהל, להסדירם ולכוונם בדרך הטוב והישר.הרבה תלוי באישיותם, בהיקף יזומתם ומדת מסירותם ובמסיבות שהזמן גרמן. אינו דומה תפקיד שבעה טובי העיר בתקופה רגועה יחסית לתפקידם בתקופת מלחמות, רעב ומהומות.
שמירת המללאח נעשית על ידי סגירת שערי המללאח בערב. המאחר לבוא דופק והשוער פותח לו. השומרים, ערבים שהקהילה שכרה אותם לתפקידי שמירה ושכרם שולם מקופת הקהל על ידי הגזבר. בית הסוהר. הגברים נאסרים בבית הסוהר הכללי של העיר, אך לנשים היהודיות מבית משמר מיוחד בתוך המללאח, וערביה שומרת עליהם. מלבד התפקידים הנ"ל דאג הקהל לבל יקופחו זכויות הציבור. בהתאם לכך נקבע שהנהר העובר במללאח תחת הבתים, הוא של הציבור כולו, ואין בעלי החצרות שתחתם הוא עובר יכולים למנוע מאחרים את השימוש במי הנהר וצריכים לתת צעבר בחצרים כשאחד בנה את ביתו, דאג הקהל למדודו ולפקח על המדידה לבל יקח מקרקע הציבור. הבונה עייה על גשר של רשות הרבים, חייבוהו לשלם לקופת הקהל, והקהל פיקח על כך.
תעודה מספר 235
235
התקנ״ג
דברי הרב משי״ח אמת ודינו דין אמת שזכאי כהר״ש הנז' בדינו לגבות לעצמו השטר הנ״ל מהמלוה הנז׳ דאע״ג דכתב בו נתחייב לפרוע להנגיד כהר״ש לזכות המלך לא מצי הלוה למימר ממונא דמלכא הוא לאפקועי שעבודא מיניה דקושטא קאי דממונא של כהר״ש הוא דהוא ניהו דיהיב זוזי ללוה והשטר יוצא מתחת ידו ומה שכתוב בו לזכות המלך ברור הוא דלא כתב כן אלא לפנחי׳יא בעלמא להטיל אימת מלכות על הלוה ולזרזו לפרוע החוב בהשתדלות נמרץ… ומודעת זאת בכל הארץ שכל שיש לו נגיעה במלכות או עם איזה שר כותב בשטרותיו לזכות המלך או לזכות השר להטיל אימה… ולראית האמת חי׳פ צפרו באדר ש״ש התקנ"ג וקים.
שאול ישועה אביטבול סי״ט
הועתק מם׳ אבני שי״ש ח״ב סימן קא.
Manifestations d'hostilité aux juifs
Manifestations d'hostilité aux juifs
Au mois de mars 1962, suite à l'ambiance créée par la presse, nous sommes témoins d'actes d'hostilité de la part de jeunes Marocains contre les juifs. Le journal Itihad : -publie un article intitulé "La sortie des juifs continue" et rapporte que le 8 du mois, un bateau avait quitté Tanger avec à bord de centaines de juifs qui se dirigent vers la Palestine et non comme le prétendent les autorités vers d'autres destinations. Ces juifs vont coloniser le Néguev et prendre la place de réfugiés palestiniens. Les dockers du port sont au courant du "scandale" et en sont choqués. Le journal rapportait qu'un groupe de jeunes de Tanger avaient envahi une librairie et menacé de la détruire si les ouvrages sionistes n'en étaient pas retirés de la vitrine. C'était une des séquelles du choc de la sortie de ce bateau, un incident sans précédent dans la ville.
Fin mars, c'es le viol par 4 musulmans de l'épouse du rabbin de Marrakech, Mme Habiba Arzouane, 64 ans. Ils avaient d'abord commencé par lui promettre la vie de palais si elle acceptait de les suivre et de se convertir à l'islam. Le viol fut accompagné par des blessures corporelles. La police alertée, ouvre une enquête. A Casablanca le même mois, un voyou musulman attaque une femme bien connue dans la communauté. Un instituteur juif reçoit une lettre d'injures et de menace de mort.
Le 24.3.62 on découvre sur les murs de maisons juives des inscriptions formées des lettres S.X. dont on ignorait les auteurs. Le président de la communauté Meir Obadia demande une audience au gouverneur pour l'informer de l'incident. Le colonel Driss est convaincu que c'est l'initiative de jeunes voyous. Le journal Le Jeune Maghrébin, autorisé à reparaître après une longue interruption, accuse les juifs de ne pas avoir pavoisé et décoré leur maisons de drapeaux nationaux à l'occasion des fêtes de l'Indépendance, ce qui était totalement faux. Il y a eu certainement quelques magasins qui n'ont pas pavoisé, mais ils appartenaient sans doute à des Européens.
Malgré cette campagne dans la presse en arabe et la politique des autorités il est difficile de dire que cela ait entraîné des manifestations d'hostilité dans des cercles marocains bien définis.
L'attitude des partis politique fut diverse. Quant au public Marocain en général, il a eu trois attitudes: la première: l'apathie, la seconde: l'opposition aux départs, la troisième: favorable à la liberté de circulation pour les juifs. De nombreux cercles ont assisté dans le calme aux événements. Au début, il y eut un certain émoi, soit en raison des préparatifs des juifs, soit par les dettes laissées par les partants, en particulier les loyers impayés. Dans la suite, le public marocain s'est habitué à la délivrance de passeports. Comme la majorité des partants venaient des couches pauvres et moyennes, la vie commerciale ne s'en est pas trop ressentie
et le grand public ne suivait pas avec une attention particulière la progression des . chiffres des départs. L'opposition à la sortie des juifs était particulièrement forte dans les cercles dirigeants de la gauche et de l'Istiqlal. Principalement en raison de leur sensibilité à la solidarité arabe et de la conviction que le Maroc pouvait tirer profit de la présence juive.
I est difficile de définir le cercle des partisans de la liberté de circulation. Il convient de rappeler la déclaration d'Allal Elfassi qui y a vu une partie intégrante des droits de l'homme.
1l convient de souligner que nombre de musulmans ont pris congé amicalement de leurs connaissances juives avant leur départ. Citons le cas particulier du village Amizmiz où les habitants ont accompagné leurs juifs avant le grand départ.
Libéralisation sans proclamations
Le gouvernement marocain n'a pas annoncé un revirement de sa politique même lorsque la pression de la presse en arabe ait amené un arrêt provisoire des départs, ni accepté d'ouvrir un débat sur la question. Il a préfère voir le calme revenu pour reprendre la libéralisation dans l'attribution de passeports. En politique étrangère, le Maroc a continué à prétendre qu'il n'y avait aucun changement au-delà des déclarations passées sur la liberté de circulation. Dans une déclaration du 25 mars 1962, le ministre des Affaires Étrangères, Ahmed Balafredj à la Commission Arabe Supérieure, affirme que le Maroc reste et restera toujours fidèle à ses principes, jusqu'au retour des réfugiés palestiniens dans leurs foyers.
Le régime démocratique est basé sur la liberté de circulation et rejette toute distinction entre ses citoyens, qui sont tous des Marocains à ses yeux, les juifs ont les mêmes droits que les citoyens musulmans et c'est à ce titre que les juifs reçoivent des titres de voyage pour les besoins de leurs affaires. Le Maroc est opposé à l'émigration de ses citoyens vers la Palestine, et interdira l'activité de toute organisation encourageant l'émigration hors du Maroc. Une réponse analogue fut donnée à une demande d'information du gouvernement libanais. La situation était en fait que d'un côté, les responsables des services de sécurité étaient au courant de la sortie des juifs du pays, et de l'autre côté les autorités continuaient à veiller à ce qu'aucune activité sioniste n'y soit menée. Il est possible que nombre d'officiers de police aient été influencés par les articles de presse.
Le 25 mars, il y eut une vague d'arrestations à Casablanca. Des femmes et des jeunes filles juives ont été arrêtées et menées au commissariat. La police prétendait qu'il s'agissait de coupables d'incitation à la prostitution. En fait les arrestations ont été opérées sur la Place de Verdun au centre du quartier juif. Il s'avère que 20 des femmes arrêtées revenaient de leur travail ou avaient accompagné leurs jeunes frères a l'école.
Le Président du Comité de la Communauté, Méir Ovadia, est intervenu pour certifier les bonnes mœurs des détenues, mais la police s'était acharnée à les garder en détention et elles passèrent la nuit au commissariat.
Il est difficile de comprendre cette conduite de la police qui connaissait la vérité, à savoir que ces jeunes filles ne se livraient nullement à la prostitution. On apprit également que le directeur de l'école de l'Alliance à Marrakech, René Camille, de nationalité françâise, avait été arrêté pour activité sioniste. Il devait rester détenu en secret pendant deux mois sans être déféré devant aucun juge avant d'être libéré fin mars.
La libéralisation dans l'octroi des passeports était sensible principalement à Casablanca et a Fès et un peu â Tanger.
A Casablanca, les chiffres étaient très élevés, se montant à plusieurs milliers par mois grâce à la bonne volonté manifestée par son gouverneur, le colonel Driss Ben Omar.
Des soupçons de corruption dans l'octroi de passeports devaient amener le limogeage d'un des responsables et à la réorganisation du service des passeports, desormais divisé en quatre départements distincts. Soit dit en passant, un grand nombre d’employés juifs ont été recrutés dans ce cadre. A la tête de chaque département fut placé un directeur. Le premier était chargé de recevoir la demande le passeport, accompagné des documents nécessaires.
Le demandeur reçoit un récépissé avec un numéro et la date de l'ouverture du dossier. Le second service préparait les passeports, le troisième y apposait les tampons et le quatrième préparait les listes. Cette réforme était entrée en vigueur à la mi-mars.
Pogrom de Fes-tritel-P.B.Fenton
Elmaleh adressa un deuxième télégramme à Paris:
Mellah aux trois quarts détruit par l'incendie. Population encore au Palais. Morts 50, blessés 84. Ambassade de France distribue vivres et donne assistance médicale. Population musulmane ouvre souscription en faveur des victimes israélites. Sans réponse à mon premier télégramme, me dispose en votre nom cinq mille premier secours.
La population juive resta encore au palais le samedi, entretenue par les distributions de vivres effectuées à l'initiative de Monsieur Elmaleh. Ils grouillaient par centaines, entassés les uns sur les autres, dans de grandes cours, dans des couloirs, dans de vieux magasins, dans des écuries, sous des voûtes, derrière des portes, partout enfin où il y avait le moindre emplacement. La plupart étaient sans abri, sans vêtements, couchés sur la terre nue ou enfermés dans les cages aux lions qui leur servaient de refuge, grelottant de fièvre, pris de dysenterie et tenaillés par la faim.
124 Le télégramme original est conservé à l'AlU [MAROC XVI E 248c],
Le sultan, accompagné de ses ministres et de médecins rendit visite aux Juifs. Il s'enquit de leur état physique et mental et leur adressa de bonnes paroles en précisant que le soulèvement s'était produit à l'improviste, que les coupables seraient punis et les victimes indemnisées. Il convoqua les blessés, et en voyant leurs plaies atroces, il fut profondément ému. Il les questionna sur le nombre de morts. On en dénombra 51, dont dix-huit femmes et dix enfants, parfois assassinés avec leurs mères, ainsi que 72 blessés.
Le dimanche 21 avril, dès l'aube, une poignée de sinistrés retourna au mellâh, pour y chercher les leurs ou pour fouiller les détritus à la recherche de bribes de nourriture pour les enfants, quatre étant morts d'inanition.
Les morts furent enterrés. Le consul d'Angleterre envoya 1300 pains. Le même jour, le général Dalbiez écrivit au grand rabbin Vidal Ha-Sarfati pour présenter ses condoléances à la communauté et lui faire savoir qu'une livraison quotidienne de deux mille pains était prévue.
125 Le général Denis Jacques Victor Dalbiez (1870-1929), fut commandant d'une brigade d'infanterie d'Algérie avant de passer au Maroc en 1911 où il se signala dans les nombreux combats dans les environs de Fès et de Marrakech.
Les notables musulmans de la médina formèrent un comité de secours pour venir en aide aux sinistrés. Ils recueillirent en quelques heures 10 000 pesetas hassani, 300 sacs de blé, 50 sacs de farine et diverses denrées alimentaires. Ce geste fut qualifié par Regnault d'«un grand élan d'humanité». Certaines familles musulmanes envoyèrent des aliments à leurs amis juifs.
Le palais n'offrait qu'un refuge précaire et la commission décida de remettre le mellâh en état afin de faire rentrer les Juifs, au plus vite, dans leur quartier. M. Elmaleh s'y rendit avec M. Regnault, un architecte, des médecins, des officiers pour faire un état des lieux. Pendant plusieurs heures ils errèrent au milieu d'une ville déserte, silencieuse, pillée de fond en comble, réduite en ruines. Leurs regards rencontrèrent un effrayant spectacle de destruction et de désolation causées par le saccage, l'incendie et le bombardement. Il y eut des maisons dont toute la façade était tombée laissant apercevoir les murailles opposées et toutes les cloisons éventrées des appartements, ainsi que les séparations des étages, comme dans la coupe verticale d'un plan d'architecte. Quelques saillies marquaient seules les emplacements naguère occupés par les chambres et les étages. Toutes les portes, les fenêtres, les boiseries des maisons du mellâh avaient été brûlées ou brisées. Une fumée acre, mêlée de vapeurs chaudes, montait de cet amas de débris. Le plus violent des tremblements de terre n'eût pas composé un tableau d'horreur plus effrayant et plus lugubre (cf. A2). Naguère éclatant de couleur et de lumière, grouillant d'une activité intense, le mellâh était à présent morne et désolé, vidé de ses habitants et de ses biens. Dans la grande rue centrale qui traversait tout le quartier de la porte du mellâh jusqu'à la porte du cimetière, magasins et maisons avaient été incendiés. Des tas de débris, des poutres calcinées, et des cadavres traînant dans la boue rendaient impossible tout passage.
[1] Voir la lettre de Regnault envoyée au Quai d'Orsay: «en outre, le sultan s'est inscrit pour 10.000 PH. et ma mission pour 5.000». [Paris, AAE, CPC 221, Fès 23.4.1912], On sait que nombre de ces familles, comme les frèresTazi, étaient des descendants de convertis d'origine juive. Leurs voisins musulmans n'ont jamais cessé de le leur rappeler. Les liens de sang y furent-ils pour quelque chose dans ce geste ou s'étaient-ils émus devant le genre de souffrances qui avaient contraint leurs ancêtres à l'apostasie?
Au total, 25 immeubles abritant plus d'une centaine de familles avaient été entièrement détruits et environ un millier d'âmes étaient désormais sans toit.
Mais les pertes ne se mesuraient pas uniquement en vies humaines et en dégâts matériels. Un immense patrimoine spirituel et religieux était parti en fumée. Les synagogues avec leurs objets rituels avaient été profanées et incendiées, les bancs saccagés, les lampes à huile fracassées. Les rouleaux de la Tora qui n'avaient pas été brûlés avaient été déchirés en lambeaux, jetés dans les rues et piétinés. On déplora particulièrement la destruction totale de la bibliothèque ancestrale de la famille Serero, l'une des plus anciennes et des plus riches d'Afrique du Nord qui contenaient des milliers de livres et de manuscrits anciens (B19).
Elmaleh s'installa dans le quartier européen pour vaquer aux blessés qu'il fit transporter à l'hôpital civil de Fès al-Bâli. Deux médecins français furent mis à la disposition des victimes par M. Regnault. Le ministre se souciait du ravitaillement, des soins des blessés, de la prévention des épidémies, de l'assainissement des puits, du déblaiement des décombres et de l'hébergement des familles sans foyers.
Pendant une quinzaine de jours, jusqu'au 28 avril, tous les habitants du mellâh restèrent dans les cours du palais. M. Regnault acheta de la toile pour fabriquer des abris de fortune et l'on procéda à la distribution de nattes à joncs en guise de literie.
הרב ישועה בסיס-תוניסיה-חוכמה מקדם-חזי כהן
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן
הרב ישועה בסיס
מגדולי חכמי תוניסיה(1860-1773), כיהן כראש אב בית הדין וכרבה הראשי של העיר תוניס. העמיד תלמידים הרבה, שהנהיגו את יהדות תוניסיה בדור שלאחריו. נודע בפיקחותו הרבה ונתפרסם כפועל ישועות. זכה להערכה רבה גם בקרב חכמי אשכנז.
כיבוד הורים
כשהיה צעיר לימים חזר רבי ישועה מבית הכנסת אחרי תפילת ערבית של שבת, וראה מבעד לחלון שאמו ישנה. כדי לא להפריע את מנוחתה נשאר מחוץ לבית, אף על פי שירד גשם שוטף. כשראוהו השכנים שאלוהו מדוע אינו נכנס לביתו, והשיב להם שהוא ממתין שאמו תתעורר. חסו עליו השכנים והעירו אותה. כעס עליהם הרב בסיס ואמר, ״מוטב שהייתם מניחים לה להתעורר בעצמה והייתי זוכה לקיים מצוות כיבוד אב ואם כהלכתה.״
משיב כהוגן
ר׳ אפרים חיות, מרבני הונגריה, כתב בספרו ״אשל אברהם״ בנוגע לסוגיה מורכבת בפרשת שמות בדבר פירושו של הרשב״ם לשם ה׳ המפורש: ״ותמהתי על המראה הזאת [הסוגיה] כמה שנים, ואין מגיד לי מכל גדולי הדור באשכנז, בפולניה ובאיטליה, עד שבאתי פה תוניס רבתי יע״א ואמרתי לידידי כנפשי, הרב המאור הגדול, מוהר״ר יהושע בסיס ואמר לי מיד תוך כדי דיבור.״
מתי תבוא הישועה?
יום אחד שמע חכם ישועה בסיס כרוז עובר וקורא צו מטעם המלך: ״השליט ירום הודו מצווה לשחרר את כל העבדים והשפחות! שוק העבדים ייסגר!״ לשמע הדברים החל לבכות. כל היהודים הופתעו שהרי לרב לא היו עבדים ושפחות ואף ידוע שהסתייג מתופעה זו. ניגשו אליו ושאלוהו לפשר בכיו. השיב הרב ישועה, ״כששמעתי את הכרוז חשבתי בלבי, ברוך ה׳ שפקד אותם והוציאם לחרות. אך כיצד אפשר שבני חם שנתקללו מימות אביהם בקללת העבדות, 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו׳(בראשית ט׳ כה), כבר הגיעה שעת גאולתם, ואילו אנו, בני אברהם יצחק ויעקב, עדיין בגלות?!״
חוכמת הדקדוק
רבי שאול הכהן מג׳רבה, בעל הספר ״לחם ביכורים״, היה מומחה בחוכמת הדקדוק. רבי ישועה בסיס נהג לכנות אותו בכינוי ״שאול בחיר ה׳״. כשביקר אותו עמד הרב ישועה בסיס לכבודו. טען כנגדו הרב שאול הכהן, ״כיצד רב גדול כמוך קם לכבודי?״ השיב לו הרב ישועה, ״אני עומד בפניך הואיל ואתה חכם ממני בחוכמת הדקדוק. שווה חוכמת הדקדוק מכל חוכמה שבעולם.״
כיבוד פרחי לימוד
אישה אחת שלחה את בנה הקטן לשאול את הרב בסיס לגבי כשרות עוף. הילד, כבן עשר, מצא את הרב שוכב ומעיין בספר. הבן שאל והרב ענה מה שענה. לאחר מכן שאלו הרב ישועה, ״מה לומד בני?״ והילד השיב שהוא לומד בישיבה מסכת ביצה. מיד התרומם רבי ישועה ממקומו ועשה לו הידור, קד קידה קלה, לכבוד התורה. לימים גדל הילד והיה לרב גדול, רבי יעקב אבוקרה, וגם בבגרותו לא שכח את האירוע שהותיר עליו רושם עז. ״בכל פעם שחשתי קושי בלימוד,״ הוסיף הרב אבוקרה, ״נזכרתי ברבי ישועה ומיד התגברתי וחזרתי ללימוד.״
כוחה של תמימות
רבי ישועה בסיס השתתף בסליחות ושם לבו לאדם הנראה עני מרוד, האוחז בסידור וצועק בכוונה עצומה, ״עננו… עננו!״ ביקש הרב ישועה להבין את לבו, ושאל אותו, ״למה אתה מתכוון כשאתה מתפלל?״ השיב היהודי בתמימות גמורה, ״רבי, כל שנה אנו מתפללים שאף אחד מישראל לא יהיה עני – יעננו׳ פירושו, עני־נו״ [נו בצרפתית: לא]. התפעל הרב ישועה מדבריו ואמר לתלמידיו, ״אדם זה, באמונתו התמימה, משפיע שפע ברכה על העולם.״
היכן ניכרת יראת שמים?
תלמידו של הרב בסיס, רבי אברהם הכהן יצחקי(בעל ״משמרות כהונה״), היה נוהג לצאת מדי פעם מבית המדרש כדי לעשן. ניגש אליו רבי ישועה ואמר לו, ״מי שלא יכול להתאפק ולהתגבר על יצר העישון – אין לו יראת שמים.״
המימונה בצפרו
כעשרים וחמישה קילומטר מפאס נמצאת צפרו, בה הייתה קהילה יהודית מאוד מקובצת, תוססת ועצמאית.
גם בצפרו תפילת ערבית הייתה עוברת בחגיגיות רבה עם הרבה פיוטים. אחר התפילה, כל הציבור סר אל ביתו של הכוהן וכן של הרב כדי לקבל את ברכתם. לאחר־מכן מתפנים לבקר את הקרובים, הידידים והשכנים וכשנכנסים אצל קרוב כלשהו, קוראים בקול אדיר, בית אחד מהאזהרות שקוראים בחג השבועות לפני תפילת מנחה:
תערב רנתי ויוחק שיחי לפניך, כמלואת אבן ויהלום,
תקדש היום אדון העולמים, אשר זכיתני לבא עד הלום,
תזכנו עם כל ישראל חברים, לראות בבנין בית עילום,
וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום. (שמות יח, כג) (ס. ה).
ש לציין ששלוש הקהילות: פאס, מכנאס וצפרו נהגו כולן בצורה דומה, ההבדל הוא שבפאס ומכנאס פתחו ראשית בפסוק מתוך ספר משלי, ג,ב: ״כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״, עליו חזרו שלוש פעמים, ורק אח״כ אמרו: ״תערב רנתי״.
קבלת אורחים
בצפרו, כאשר האורח נכנס לבקר את שכנו או קרובו בליל המימונה, על בעל הבית להתיז חלב על מצחו של האורח ולתת לו תמרה ממולאת בחמאה ודבש. יש גם משפחות המכינות לביבות מחמץ ומכבדות בהן את האורחים. כמו־כן ראש המשפחה יחד עם ילדיו נהגו לקרוא בספר משלי (ה, יט) את הפסוק ״איילת אהבים ויעלת חן״ וכו׳ ומסיימים בפסוקים ״מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב (שם, יח, י); ״כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים״ (שם, ט, יא). את כל הפסוקים מתרגמים לארמית ולערבית־יהודית.
לאחר קריאת פסוקים אלו, לוקח ראש המשפחה ענף עץ אגוז שעדיין הוא ירוק (מלבלב), ואו ענף נענע, או עלה של חסה, טובל בחלב ומתיזו על בני־ביתו, וכשהוא מתחיל בבן הבכור. בזמן שהוא מתיז את החלב, קוראים בני המשפחה את הפסוקים:
״כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך״: (משלי, ג, ב)
ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד: (שם, טז)
ומצא־חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם: (שם, ג, ד)
גול אליה׳ מעשיך ויכנו מחשבותיך: (שם, טז, ג)
ברכת ה׳ היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה: (שם, י, כב) (ס. ה).
אם ראש המשפחה הוא תלמיד חכם, הוא גם מברך את האורח ועושה לו ״מי שברך״ ״. אם הוא גם חתן בשנתו הראשונה, מוסיף לו את הפסוקים: ״וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקבך יפרצו״: (משלי, ג, י) ״יהי מקורך ברוך ושמח באשת נעוריך״: (שם, ה, יח).
לאדם חולה מוסיפים את הפסוק:
׳׳כי את אשר־יאהב ה׳ יוכיח וכאב את־בן ירצה״ (שם, ג, יב). כל הפסוקים הללו מתרגמים גם־כן ללשון הגר״י (ערבית־מרוקאית).
ביקורים הדדיים
על מתנות ומאכלים יהודיים לשכנים הערביים וכן על ביקורים הדדיים ביניהם, מספר הרב ד. עובדיה:
ביקורים הדדיים בבתים שכיחים, בעיקר בימי חג. מאכלי היהודים עריבים היו על הערבים. ה״סכינא״ של שבת (החמין) המצות עם מרקחת הצימוקים ״מרוזייא״ שמם יצא לפניהם אצל הערבים. בחג הפסח היו יהודים לוקחים למכריהם המוסלימים את ה״פרחא״, מעדנים וממתקים ממה שהכינו לחג. הערבים היו מעריכים מאד תקרובת זו, וראו בה הערכה וכבוד להם ולבני ביתם. תמורת זה הם הביאו בליל המימונה: קמח, חלב טרי, חמאה ודברים אחרים. הגויים ביקרו בשמחות כגון חתונה או ״ברית מילה״ בבתי היהודים. גם יהודים שנזדמנו בבית הגוי הכינו בשבילם דברים שמותר לאכלם כגון: חמאה, זיתים שחורים כבושים, שמן זית ותה.
ההבנה הייתה כה רבה עד כדי כך שכאשר היו שמועות על פלישות הברברים ל״מללאח״, היהודים היו מעבירים תכשיטי זהב שלהם וצרורות כסף מזומן לבית הגוי החבר ומצניעים אותם אצלו עד יעבור זעם. לפעמים אף עבר היהודי ובני ביתו לגור בבית חבירו הגוי אפילו תקופה ארוכה של שנה ויותר״.
[1] זכור לאברהם, עמי 212־213. (בכל קהילות ישראל במרוקו, המנהג הזה הוא כמעט אותו דבר. השוני הוא שקהילה אחת מרבה בפסוקים, כאשר אחרת ממעטת באותם פסוקים.
מסי הדימה ושימושם-בת יאור
שני סעיפים מופיעים בחוזה מס־הגולגולת, אחד חובה ואחד רשות. הראשון גורר ששה דברים:
א) אסור להם לתקוף או לסלף את הספר הקדוש:
ב) ולא להאשים את הנביא בכזב או להביא מדבריו מתוך בוז:
ג) ולא לדבר על אמונת המוסלמים כדי לתת בה דופי או ללעוג לה:
ד) ולא ליקרב אל אשה מוסלמית דרך־זנות או כדי לקחתה לאשה:
ה) ולא להדיח מוסלמי מאמונתו, אף לא לפגוע לא בו ולא ברכושו:
ו) ולא לסייע לאויבי האסלאם ***** ולא לאכסן אחד ממרגליהם. אלו החובות שאותן עליהם
למלא בקפידה ואותן עליהם לקיים בלי שיהיה צורך להתנותן במפורש: אם נעשה הדבר הרי זה רק למען הודיעם, כאישור לקדושת החובה המוטלת עליהם, וכדי להדגיש שמעתה והלאה תביא עשיית איזה מן המעשים האלה לידי ביטול החוזה שהואילו לעשות עמהם.
הסעיף השני, שאינו אלא רשות, גם הוא יש בו ששה עניינים:
א) לשנות את לבושם החיצון על־ידי שׁיַעדוּ סימן מפלה (ע׳יאר) ויחגרו חגורה מיוחדת (זונאר):
ב) איסור על בניית בניינים גבוהים מאלה של המוסלמים: רק שווים יהיו להם לגובה, או נמוכים מהם:
ג) איסור פגיעה באזניהם של מוסלמים על־ידי צילצול במקושיהם(נאקוס),******
***** בערבית — אהל אל־חרב, הלא־מוסלמים שהאסלאם חייב ללחום בהם במסגרת הג׳האד כדי להכניעם ולכבוש את ארצם.
תחריט(מס. 85) של ד. דה פ׳ראנסייר על־פי תמונה של ז׳.־ב. ואנמור(1708-1707)
אנטואן דה־פ׳ריול(שגרירו של לואי הי״ד בשער העליון)
קריאת ספריהם והשמעת יומרותיהם באשר לעוּזַיר וישוע;
ד) איסור שתיית יין ברשות־הרבים והצגת צלבים או חזירים לראוה
ה) חובה עליהם לערוך את הלוויותיהם בחשאי, בלי לבכות או לקונן בפרהסיה;
ו) איסור על רכיבת סוסים, בין טהורי־גזע ובין סוסי־כלאיים, הגם שמותר להם השימוש בפרדים וחמורים. שש המצוות האלו אין להכלילן בהכרח בהסכם־החסות אלא אם כן הוטלו במפורש, ואז הריהן בחזקת חובה גמורה. אפילו הֵפֵרו תנאים אלה, אין בכך משום התרת החוזה, אבל כורח הוא וחובה לכופרים לכבדם, ואם הפרו אותם יש להענישם. לא יחול עליהם עונש אם לא נאמר שום דבר מפורש בעניין זה. עמי (306-305).
כאשר בעלי־הברית והכפופים להם עושים אגודה אחת להילחם במוסלמים, ממילא הם נעשים אויבים, וכל אחד מן הלוחמים האלה דמו מותר: לגבי מי שלא תפסו בנשק, יש להחליט אם נתנו הסכמתם לפעולות־האיבה או לא.
סירובם של הכפופים לשלם את מס־הגולגולת יש בו משום הפרת החוזה שהואילו לעשות עמהם. לדעת אבו־חניפה אין סירוב זה בחזקת הפרה אלא אם כן, בנוסף על כך, הם שבים אל ״אדמת המלחמה״ (דאד אל־חרב).
בחוק־היסוד המוסלמי, העולם נחלק לאדמות שכבר הן תחת שלטון מוסלמי(דאר אל־אסלאם) ואדמות שצריך לכבשן במלחמה (דאד אל־חרב) כדי לכוף עליהן את שלטון האסלאם.
המס המגיע נגבה בכפייה, כמוהו כשאר חובות. אין הם מורשים להקים בתי־כנסת. או כנסיות חדשים על אדמת האסלאם (דאר אל־אסלאם) וכל שייבנו יש להרסם לרעתם; מותר להם לשפץ בתי־כנסת וכנסיות עתיקים שחרבו.
אם הפרו הכפופים את חוזיהם, אין בכך כדי להתיר את דמם או את ביזת רכושם או את מיקח נשיהם וטפם לעבדים, אלא אם כן פתחו במלחמה. יש להוציאם משטחי האסלאם, ולהרשותם לעבור בשלום עד אם יגיעו למקום־מבטחם בארץ הסמוכה ביותר של עובדי־עבודה־זרה. אם לא יילכו מרצונם, יש לגרשם בכוח־הזרוע.
אל־מווארדי (נפי 1058), אל־אחפאם אל־סלטאניה
****** נאקוס — פטיש־הקשה שהיה מקובל בכנסיות המזרחיות במקום הפעמון.
- גירוש הדיימים מן המינהל הממלכתי
מסודות בנוגע לח׳ליף עומד אבּן אל־ח׳טאב (644-634)
מזה הטעם אמר האמאם אחמד אבּן־חנבּל: ״אין להעסיק יהודי או נוצרי במשׂרה מינהלית כלשהי של המוסלמים, כגון גביית מס־הח׳ראג׳ – מס על אדמה חקלאית – או מס־הגולגלות (ג׳זיה)״. כיוצא בזה גורסים אבו־חניפה, אל־שאפעי ושאר פוסקים כי אסור למנות אחד מהם למשרה בעלת־השפעה בשום פלך ולשום כהונת־אמונים; שאין הכפירה מתיישבת עם המרות והאמון. שכן דברי הנביא, ״לא אבקש סיוע מעובד־עבודה־זרה״, כוללים בקשת עזרתם בהגנה, העסקתם במושלים, כפקידים וכיוצא באלה. המונח הכללי שבו משתמשים יחול על כל המקרים ואין לייחדו למקרה מיוחד. ממילא מובן כי האיסור על בקשת עזרה מהם הוא כללי בנעימתו — שהרי חל הוא על כל הכופרים מקרב עם־הספר. פסיקה זו הוא מבסס על אמונתו באללה ובנביאו. כי משעה שאחד מבני עם־הכתב מכריז כי אין אמת במשפט אללה ונביאו, וסוטה מדרכם של נביאי אללה, ממילא עבודה זרה דבקה בו.
בעניין זה אומר אללה(קוראן ט, 31): ״לוקחים את חכמיהם ונזיריהם באדונים להם, נוסף לאללה, ואת המשיח בן מרים. אף־על־פי שנצטוו לעבוד רק אל אחד שאין זולתו, הנעלה על כל מה שהם משתפים עמו״.
מסורת בידינו שבאה לנו מידי אבּו־בּכּר אל־אַת׳רָם, אחד החשובים בבעלי־המסורה; ולידינו הגיעה על־ידי האמאם אחמד אבן־חנבל ואחרים והיא מובאת באוסף־המסורות [של השני], משמו של אבו־מוסא אל־אשערי, לאמור: פקד עליו אמיר המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, להביא דין־וחשבון על מה שקיבל ומה שהוציא [כתוב] על פיסת־קלף אחת. והנה היה לו לאבו־מוסא לבלר נוצרי: והאיש הזה הביא את הדין־והחשבון אל הח׳ליף. התפעל ממנו עומר ואמר: ״אכן יודע אדם זה את הקוראן על־פה: קראו לו ויקרא את הקוראן לפני״. אבל אבו־מוסא השיב לאמור: ״הוא לא יוכל לבוא אל המסגד״. ״האם קרה לו מקרה־לילה ?״ שאל עומר. ״לא״, השיב אבו־מוסא, ״נוצרי הוא״. או־אז גער בו עומר ובידו היכה על ירכו עד ששיבר אותה כמעט, ואמר: ״לא תקרב אותם אליך שהרי אללה הרחיקם: לא תתן אמון בם שהרי אללה אינו מאמין להם: ולא תוקירם שהרי אללה השפילם״. […] כתב מוּעאוִיה אבּן אבּי־סופיאן אל אמיר־המאמינים, עומר אבן אל־ח׳טאב, לאמור: ״יש במחוזי לבלר נוצרי, שבלעדיו איני יכול להשלים את גביית המסים. איני חפץ להוסיף ולהעסיקו בלי שאקבל אות ממך״. השיב עומר על איגרתו בזו הלשון: ״ישמור אללה על בריאותנו ובריאותך; קראתי את איגרתך על דבר הנוצרי. וזו תשובתי: ייחשב הנוצרי כאילו מת ואיננו״.
בשום מסורת ובשום סיפור־מעשה לא נאמר דבר על עובד־עבודה־זרה שקיבל שררה בימי הנביא, אבו־בכר, עומר, עות׳מאן או עלי״.
קצת מתקנות הכובשים בסוריה ובארץ־ישראל
וכך הטיל עומר על העשירים מם בשיעור 48 דרהם, על בעלי רכוש ממוצע בסך 24 דרהם, ועל העניים בסך 12 דרהם. הוא גם פקד לאמור שלא יבנו הנוצרים כנסיות חדשות ולא יציבו צלבים במקום שמוסלמים דרים בו, ושלא יקישו במקושיהם אלא בתוך כנסיותיהם פנימה: [ואמר] ״מן הדין שנהיה רשאים להתחלק עמהם במשכנותיהם כדי שידורו בהם המוסלמים״. [והוסיף ואמר:] ״איני סומך עליכם: אקח את החלק הדרומי של כנסיותיהם להקים שם מסגדים מוסלמיים, שהרי הם שוכנים ממש באמצע הערים״. ועוד ציוה שלא יוליכו חזירים בקהל המוסלמים: שיארחו אורחים הבאים אליהם משך שלושה ימים ושלושה לילות: שישאו את הבאים רגלי מכפר לכפר: שיעוצו להם עצות טובות ולא יחרשו עליהם רעה, ושלא יסייעו לאויב. [ואם לא ינהגו כך] ״התרנו לשפוך דמם ולקחת את טפם ונשיהם בשבי: בתנאים אלה ניתנים להם ברית אללה וההסכם שלו בחסות המוסלמים״.
איגרת הח׳ליף עומר אפן עבד אל־עזיז(720-717) אל מושלי הממלכה
עומר אבּן עבּד אל־עזיז, הראש לבני־אוּמַיה, כתב אל נציבים בפלכים לאמור: עומר מברככם לשלום, והוא קורא לכם מספר אללה, הברור: ״הוי המאמינים! עובדי־עבודה־זרה טמאים הם״ (קוראן ט, 28). אללה בראם להיות חסידי השטן: הפסד יפסידו בכל אשר יעשו: אשר כל יגיעם בחיי העולם הזה לשווא, גם אם ידמו בנפשם כי ייטיבו לעשות. תחול עליהם קללת אללה, המלאכים וכלל בני־האדם. דעו אפוא כי קודמיהם מתו רק באשר מיאנו לקבל את האמת והושיטו יד־רשע. שמעתי על אי־אלה מוסלמים בעבר שבהגיעם אל ארץ ידועה להם באו אליהם עובדי־עבודה־זרה והמוסלמים נעזרו בהם בענייני מינהל ולבלרות, כי הללו בקיאים היו בחכמת הלבלרות, בגביית המסים ובענייני מחיָה. אין טובה ואין ניהול נכון במה שמכעיס את אללה ושליחו. אכן, זו תקופה שעברה, ואללה שם לה קץ, ואילו כיום אין אנו יודעים מושל שהשאיר בפלך שלו נושא משרה מינהלית כלשהי שאיננו מוסלמי ולא העבירו מכהונתו. כי ביטול מעמדם, והשפלתם לשפל־המדרגה, מצוה הם. יכתוב אלי כל אחד מכם מה עשה בפלך שלו.
הוא פקד לאסור על יהודים ונוצרים כאחד לרכוב על אוכפים; שלא יורשה איש הנמנה עם ״עמי־החסות״ להיכנס לבית־מרחץ ציבורי ביום הששי אלא לאחר שעת התפילה. ועוד פקד להציב שומר שישגיח על היהודים והנוצרים כאחד כל־אימת שהם שוחטים בהמה, למען ינקוב השוחט בשם אללה ונביאו [בעת שחיטה מעין זו]. המושל אשר הציב על מצרים, חֵיאן, כתב אליו: ״הוי אמיר־המאמינים; אם יימשכו הדברים במצרים כפי שהם עכשיו הרי עד־מהרה יהיו כל בני־החסות למוסלמים ואז לא נוסיף עוד לקבל מהם כסף [ממסים]״. או־אז שלח אליו עומר שליח גיבור־חיִל לאמור: ״רד מצרימה ונתת לחיאן שלושים מלקות שוט על ראשו כעונש על אשר כתב, וכה תאמר אליו: ׳הישמר־לך, חיאן: מי שנעשה מוסלמי, אל תתבע ממנו מס־גולגולת. רק מי־יתן והמירו כולם את דתם. אכן כמטיף שלח אללה את מוחמד ולא כמוכסך.
ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל גוטהייל
נוצריות־חדשות בסבך הלשכה הקדושה – אלווירה דה אזבדו מאה
יהדות פורטוגל במוקד
על פי שפת החוק, מין הנקבה נכלל בתוך הזכר comprehenditur sub masculinuir ולא להפך.
האישה הכופרת מאבדת את זכותה לנדונייתה.״
בנסיבות אלה ברור שבלשכה הקדושה מסתכלים על האישה בחוסר אמון מיוחד ־בחשד. יש שחשים אפילו חשש מסוים מפני המין החלש. למרבה הפלא, הפחד היה דווקא התחושה שהאינקוויזיטורים טיפחו ביותר, ובאמצעות הדיכוי על ידי הפחד ניסו להחזיר את העבריינים אל דרך הישועה האמתית.
במקרים אחדים נתקלנו במבוכה מסוימת מצד האינקוויזיטורים, קושי רב לשלוט במצב מול גישות התנהגות יוצאות דופן ובלתי צפויות, טיפוסיות לנשים.
סוגיית הפחד, ובעיקר הנוכחות והמעורבות הרבה של הלשכה הקדושה בחברה של המאות הט״ז והי״ז, מובילה אותנו להרהור על התגובות השונות שבית המשפט — מעורר אצל סוגים שונים של נשים, אצל הנוצריות הוותיקות והנוצריות החדשות, לדוגמה:
כך אנו מוצאים שאצל הנוצריות הוותיקות בולטת על פי רוב – כפונקציה של עיצובן הדתי האופייני – תערובת של חשד, כבוד ובעיות מצפון ביחס לעונש הבא מצד מוסד בעל אופי דתי, המפעיל לחץ חברתי כבד.
ייתכן שבאופן מסוים גם הנוצריות החדשות היו שותפות לפחד הזה, שפעמים רבות היה מקפיא את הרצון עד כדי כך שהוביל אותן לעשות דברים שלא התכוונו לעשות או לדבר בשעה שהתכוונו לשתוק. אבל למעשה אצל המתייהדות היה דבר זה יוצא דופן, וחשיבותו נבעה בעיקר מן התוצאות החומריות והמשפחתיות שבאו בעקבותיו. בתחום המצפון הופיעו הבעיות רק בעת הווידוי.
ואילו הלחץ החברתי אצל הנוצריות הוותיקות לעומת הנוצריות החדשות היה מסוג אחר. ברמה של החברה הכללית, למעט אולי בשכבות החברתיות העליונות, נדחפו הנוצרים החדשים מעט לשוליים, ועל כן היה הלחץ החברתי שהופעל עליהם הרבה יותר שלילי עבור ״בני האומה״ [=הנוצרים החדשים] במובן הכלכלי והמקצועי. במיוחד בחוגים הקשורים במסחר הזעיר או בחוגי בעלי המלאכה.
עדיין במישור החברתי, גלימת העונשין שהמתייהדים היו חייבים ללבוש תקופה מסוימת אחרי פסק הדין הפכה לאות נידוי, המעורר תגובות אלימות, כפי שקרה למספר נשים שנסקלו, נבזזו והושפלו על ידי נוצרים ותיקים. לעתים תכופות קרה שצעירים לא נישאו בגלל שאחד מן ההורים היה מתהלך עם גלימת העונש. כך קרה שבתחילת שנות השמונים של המאה הט״ז השתרש הנוהג לפיו הנוצרים החדשים לא חזרו למקומות מגוריהם עד אשר נפטרו מחובת גלימת העונש.
גם הלשכה הקדושה נהגה בצורה שונה כלפי נוצריות ותיקות ונוצריות חדשות, בהתאם לחומרת הפשעים שבדרך כלל נחשדו בהם אלו ואלו: מינות ואמונה ביהדות אצל האחרונות, אמונות טפלות, כישוף או ביגמיה אצל הראשונות. גם דרגת החשד בהקשר לאמונה הייתה באופן טבעי שונה לחלוטין. כאן המקום להערה נוספת:
תקופת התגליות הימיות של הפורטוגלים גרמה לגל משמעותי של הגירה, אישית וגברית, שהיה אחראי כבר במחצית השנייה של המאה הט״ז לשינויים בנוף האנושי ובעטיו נגרמו בעיות משפחתיות וחברתיות רציניות. בין אלו בלטה כל הפרובלמטיקה הקשורה למשפחות חד־הוריות, כולל הנשים הידועות כ״אלמנות של אנשים חיים״ וההתרבות ההדרגתית של ילדים בלתי חוקיים.
אנשים חיים״- דהיינו, נשים שחיו כאלמנות של בעלים נעדרים, שעם חלקם הגדול ניתק כל קשר, ולכן אפילו אחרי שנים רבות לא יכלו להתחיל חיים חדשים. ללא הוכחות למותם של בני זוגם. חלק מהן נהיו לביגמיות סבילות, באשר הסתכנו בנישואים חדשים מיד כשהצליחו לקבל שמץ של ידיעה. או שהיו בודות את אותן ידיעות ומשלמות למי שהיה מוכן להעיד שהוא יודע על מות הבעל.
ברם, לא מצאנו עד כה אף פעם אישה נוצרייה חדשה ביגמיסטית. ברמת התיעוד האינקוויזיטורי גם לא נתקלנו בילדים בלתי חוקיים של אם נוצרייה חדשה. נדמה שאפשר להסביר את המצב הזה בקוד מוסרי מופנם יותר! אבל אין להתעלם גם מן הרמה ההשכלתית הגבוהה יותר של ״בני האומה״ במאות הט״ז והי״ז, אשר הייתה אחראית גם לקלות בה החליפו הנשים את בעליהן בניהול העסקים ובפעילויות כלכליות אחרות, כאשר נהיו לראשי משפחה מכח הנסיבות.
מאידך גיסא, הנוצריות החדשות שנישאו בנישואים מעורבים התקבלו על ידי הלשכה הקדושה בנדיבות מסוימת. אמנם זה לא עודד סוג זה של נישואין, אלא כאשר בני המשפחה נתקלו באיום מסוים או שנמצאו מחוץ לפורטוגל. במקרים כאלה מקובל היה להקריב את האישה לטובת המשפחה ולכן הקהילה לא הייתה מנדה אותה, כמו שנהגה ברוב המקרים האחרים. (וראו לדוגמה נספח א להלן). הפחד מן האינקוויזיציה לא גבר עד כדי הקרבת קרבן כזה, והאנוסים היו לעתים תכופות מתגאים בכך שהנוצרים הוותיקים היו כועסים כאשר הנוצרים החדשים היו מתחתנים עם בנות דתם על פי תורתם.
בחרנו כדוגמה את אנה פרננדש מסייה (Seia) שקרוביה והקהילה עצמה שמרו לה טינה מפני שהתחתנה עם נוצרי ותיק. במקרה שלה, כמו במקרים רבים אחרים, היותה אשת נוצרי ותיק הקל על קיום הפולחן היהודי, שכן הסטטוס של הבעל הגן עליה. אף על פי כן היא ״נמסרה לידי בית המשפט החילוני״(לשון עדינה של האינקוויזיציה לציין פסק דין מוות על המוקד). ,ANTT 3863 .Inquisieao de Coimbra, proc, משנת 1573 – גזר דין המסיים את ההרשעה (להלן, נספח א).
הודות לדיכוטומיה חברתית זו, שהחריפה בגלל התנהגות הלשכה הקדושה אשר לא השאירה פתח לכל צורה של אינטגרציה, נשארו נשות האנוסים משמרות כנות ועיקשות של דת משה, ובתוך כך נהיו יותר ויותר זהירות בשמירת תורתם, המוגבלת כמעט לחלוטין לתחום הבית פנימה. לשם כך נקטו באמצעי זהירות מיוחדים, כגון החלפת העוזרות הנוצריות הוותיקות בשפחות, או דחיית הגילוי והלימוד לבנים עד לגיל 18, אז יוכלו להתגונן יותר טוב במקרה של מעצר.
הנשים קיבלו על עצמן את התפקיד של מבשרות תורת משה (דבר שהיווה כפירה בעיני האינקוויזיציה), והעברת המסורת בעל פה הייתה באחריותן הכמעט בלעדית של הנשים. כך נשמרו למעשה הדברים עד המאה הכ', ללא שינויים משמעותיים. בכך לקחו על עצמן הנוצריות החדשות באופן אוטומטי את העמדה שגרמה לריבוי מספר האסירות רב יתר מזה של האסירים הגברים. עובדה זאת העניקה להן גם כוח פנימי עצום, אולי מפני שאמונתן המעוגנת יותר סייעה להן לעתים לא נדירות להתגבר על הפחד, ולעתים תכופות הוכיחו שהן נשים לא־כנועות, מזלזלות ואפילו מורדות.
יש לציין שאצל הנשים הנוצריות החדשות אנו מוצאים הרבה פעמים שהן בעלות מקצוע, או מסייעות לבעל בחנות או בבית מלאכה; לעתים הן עצמן בעלות עסק זעיר – או שהן טוות, אורגות, שוזרות חוטי משי, מנהלות פונדקים ועוד. מספר לא מבוטל מביניהן יודעות לחתום את שמן, ולפעמים אפילו לקרוא ולכתוב.
בשל כל אלה נדמה לנו שהרבה הצהרות ועמדות של הנוצריות החדשות היו תוצאות של החלטות מדעת ומשיקול, תוצאה של גאווה ״גזעית״ מסוימת – אם יותר לנו להשתמש בביטוי – שהייתה מחריפה נוכח כל סוג של התגרות.
ראשית השושלת העלאווית-יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
בחבל תפילאלת המוריק, בין מעוזי האטלס התיכון לבין גבולה הצפוני של סהרה, קמה בסוף המאה הי״ג שושלת העלאווים. חבל־ארץ זה, היפה והפורה כאחד, שימש מקור־השראה לשירה נשגבה, בפרט לרב דוד חסין, המהולל בפייטנים העבריים של מארוקו, שבדרך־כלל ייחד את השתפכות־נפשו לירושלים אך עם זאת הקדיש אחדים מפיוטיו היפים ביותר לחבל זה, שבו היתה קהילה יהודית ברוכת־יוזמה לוקחת חלק, מן הבירה סיג׳ילמאסה, בחילופי־הסחורות בין אפריקה השחורה לים התיכון.
אך דווקא בסוף המאה הי״ג באה בצורת קשה מאין כמותה ואיימה על פריחתו של חבל תפילאלת. התושבים המוסלמים שיגרו אז משלחת לחיג׳אז שבחצי־האי הערבי כדי לבקש מאחד מראשי משפחותיהם של השריפים הללו, המתייחסים במישרים על חסן נכדו של הנשיא, שישלח להם מורה־דרך רוחני שהברכה שלו אולי תוכל להצילם מן הפורענות הנשקפת להם. הפור נפל על הצעיר בבניו של השריף, חסן הרך והסובלני, שכאשר נשאל כיצד יאמר להילחם ברשעותם של אויביו, השיב בחוכמה: ״בכל עת ובכל שעה בטוב, עד אשר ינצח הטוב אשר בי את הרע אשר בהם״.
כך אפוא נתן חסן אל־דח׳יל את ברכתו לתפילאלת, מקום שם פרו ורבו בני משפחתו, התחתנו בילידי־המקום והתרבו בהם, עד שהיו לשבט גדול שקיים יחסים טובים מאין כמותם עם הקהילה היהודית הקדומה עד מאוד שבחבל זה.
ב־1603 מת המפואר בסולטנים הסעדיים, אחמד אל־מנצור, שהרחיב את גבולות הקיסרות אל תוך אפריקה השחורה. במותו נפתחה, כרגיל, תקופה נוראה של אי־יציבות שבה נקרעה מארוקו לגזרים והתפרקה לנסיכויות. התלאות לא פסחו על חבל תפילאלת, והיהודים נפגעו עוד יותר מזולתם, כמו שסיפר ב־1623 הרב שאול סירירו בחיבורו, דברי־הימים של פאס:
עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על החורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאל׳ת מקאי׳ם א׳ שקם ושמו ס׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהי ראש חמור נמכר בב׳ אוקיות והיהודים רובם מתו ברעב והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים. וכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים. וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו, והנגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה.
הפילאלים (יושבי תפילאלת), ששאפו להינצל מן הניוון הסעדי ונתונים היו לאיום מצד אגודה של קנאי־דת, הזאויה של דילה, הפקידו את גורלם בידי ראש־השבט העלאווי, עלי בן יוסף. הוא השליט סדר באזור והרחיב את שטח שלטונו. הבא אחריו, בנו מוחמד אל־שייך (1664-1636), מדומה היה כי כוחו גדול די הצורך לבוא לעזרתם של תושבי פאס שביקשו את התערבותו. וכך אנו למדים מאותו ספר דברי־הימים של פאס:
בח' בחשון ש׳ איך נשבר פטי׳׳ש (אוקטובר 1638) לפי היצירה בא מולא׳ מחמד אשי״ך והביא עמו מחנה גדול מאוד עד שאמרו הרואים המחנה וכבודו ועוצמן ותפארתו שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג״כ יהודים ואדומים סוחרים הביאו סחורות וכל אנשי המחנה מלובשים כולם בגדי שש ורקמה וכלי כסף וזהב…והמלך הנז' היה איש־חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת.
אך כאשר הפתיעה אותו עוצמתה של התקפת־הנגד מצד אויביו נאלץ סידי מוחמד לסגת, וכך הופקרה קהילת פאס, באין מגן לה מאכזריותו הפראית של ראש הזאויה, מוחמר אל־חג׳. וכך אנו מוצאים עוד כתוב בדברי־הימים לקהילת פאס:
בעוונותינו הרבים שנת והארץ היתה תה״ו ליצירה (1646) נסגרו כל בתי־כנסיות ונחתמו במאמר הקדוש של אזאוויא שמו סי׳ מוחמד אלחאג׳ נסגרו יום ד׳ ׳״א לאלול פ׳ ויצאו ביום א׳ ט״ו לאלול נכנסו האויבים בבית קדשנו ותפארתנו טימאו את היכל קודשינו שמו בית־הכנסת שלנו לעיים.
המנהיג העלאווי נקם את נקמתו כעבור שנים אחדות. ב־1650 הומלך בפאם, ומיד אחרי־כן קיבל את נכבדי הקהילה היהודית, בראשותו של הנגיד יצחק צרפתי, בשפע של רצון טוב. אבל תבוסות צבאיות במערכה עם התורכים במזרח אילצו אותו לסגת לתפילאלת, חבל־מולדתו, ושם מת בשנת 1664. אחיו הצעיר, מולאי רשיד, הנחשב מייסדה האמיתי של השושלת הנוכחית, הוא שהמשיך במפעלו והשלים אותו.
מנהגי החינה במרוקו – יוסף שטרית
מתוך הספר החתונה היהודית המסורתית במרוקו – וסף שטרית
טקס החינה-אלישבע שטרית
לסיכום הטקס קראתי את מחרוזת הסיום של השיר:
תמונות והבזקים, זה כל שנסינו להחיות יחד אתכם בזו
[החבורה;
תמונות של גיל וחדוה, הבזקים של תמימות ואמונה, שעצבו
[גם אוירה;
תמונות של אֹשר על הגשמת הַצִּפִיָה הטבועה, תמונות של
[פיוט ושירה.
יהי רצון שתשרה שמחה במעונכם ותרבה ברכה בהונכם
[כל השנה,
אתם החתן והכלה הנאהבים, עם כלל הנוכחים המצטרפים
[לַתְּחִנָה.
לסיום הערב ביצעה הלהקה סדרות של שירים ופיוטים מתוך הרפרטואר שלה, ולבסוף את שיר הפרדה מבעלי השמחה :
א. תבקאו עלא כיר, הא חנא זינא, / ונפרחו כלנא פי האד לחנא.
תבקאוו עלא כיד
[־היו שלום, הנה באנו לשמוח כולנו בזאת החינה. היו שלום.]
- תבקאו עלא כיר, הא חנא מסינא, / ולי חבנא יסאל עלינא.
[=היו שלום, אנו יוצאים, ומי שאוהב אותנו שישאל לשלומנו.]
ג. תבקאו עלא כיר, נמסיוו עלא חין. / יתדום-לנא
[משפחת בר־חן.
[־היו שלום, אנו עומדים לעזוב. שתחיה לנו משפחת בר-חן.]
סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.
[־שלומות, שלומות, בואו נלך, הו עיניי.]
ד. תבקאו עלא כיר, כיף סזרא מגרוץ, / ידום-לנא עזיזנא לערוץ. [־היו שלום, הריהו כעץ נטוע. שיחיה לנו חתננו האהוב.]
ה. תבקאו עלא כיר, תקול וורדא מגרוצא. / יתדום־לנא
[לאלא לערוצא.
[־היו שלום, כאילו ורד שתול. שתחיה לנו גברתנו הכלה.]
סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.
ו. תבקאו עלא כיר, ווזדו להום לכּרארס. / ידומו־לנא
[ולאד מראכס.
[־היו שלום, הכינו להם את העגלות. שיחיו לנו בני מראכש.]
ז. תבקאו עלא כיר, גיר בגינא נבאתו, / ולי תפררז יחייד צבאטו.
[־היו שלום, רק רצינו ללון, ומי שנהנה שיחלוץ נעליו.]
ח. תבקאו עלא כיר, יא מאלין דאר, / אלאה יכליכום
[כבאר וצגאר.
[=היו שלום, אתם בעלי הבית. שהאל ישמור עליכם, גדולים וקטנים.]
סלאמאת סלאמאת סלאמאת, יא אללאה, יא עיוני.
4 מעין סיכום
בחתונה היהודית המסורתית במרוקו שימשו טקסי החינה טקסים מעצבים, טקסי מעבר וטקסי חניכה עבור הכלה, שעד לרבע הראשון של המאה ה־20 היתה לרוב נערה ולעתים אף ילדה. מרכזיותם נבעה מן הסגולות המגיות והמרפאות שיוחסו לקישוטי החינה ולעיסת החינה כנראה עוד בעת העתיקה. בקהילות השונות נכלל בטקסי החינה טקס עיבורי מרכזי, שנקרא לפעמים טקס החינה הגדולה ונערך ערב טקס החופה והקידושין בנוכחות מוזמני משפחת הכלה, וכן טקס האזמומג, שבו משחו את שערות הכלה בעיסת חינה בתוספת ביצה וחפצים אחרים ועטפו את שערה המשוח והעמוס למשך יום או יותר עד לרחצה שלה לפני הטקס המרכזי של החינה; הטקס נערך בנוכחות הנשים שטיפלו בה בשבוע החתונה לפעמים לפני טקס חינה נוסף, שנקרא טקס החינה הקטנה, שבו השתתפו בעיקר נשות המשפחה, חברות הכלה והנשים שטיפלו בכלה באירועי החתונה, ושנערך לפני הטקס המרכזי, בתחילת האירועים או סמוך אליו.
התפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה ה־20 ואבדן הרצף הקהילתי שיבשו את ההביטוס התרבותי של הקהילות השונות, שליכד את בני הקהילה וקבע את מסכת הטקסים וההתנהגויות שלהם לאורך כל השנים. העלייה לארץ וקשיי הקליטה בתרבות הישראלית החדשה גרמו לביטול כמעט מוחלט של טקסי החינה השונים בקרב העולים או לצמצומם לטקסים פנים־משפחתיים גרדא. בשנות השמונים ובשנות התשעים חזרו משפחות רבות מקרב יהודי מרוקו לקיים טקסי חינה כחלק מהותי מאירועי החתונה תוך הפיכתם לחגיגות קולינריות ומשפחתיות, שמבטאות גם רצון להצהרה על זהות תרבותית אתנית ולשילובה בתוך ההביטוס התרבותי הישראלי הכללי. העלייה ברמת החיים של חלק גדול מיוצאי מרוקו ונסיעות הסיור והעלייה על קברות קדושים במרוקו גם תרמו לחיזוק צרכים זהותיים אתניים אלה.
התחדשותם של טקסי החינה בישראל מעלה את השאלה של שילוב מסורות תרבותיות בעלות משמעויות אמוניות, מגיות או דתיות, במסגרת הביטוס תרבותי חילוני עם נטיות מודרניות מודגשות. אמנם בבל התרבויות הכלאה תרבותית של יסודות סותרים כביכול היא תופעה נפוצה, כשם שבקהילות היהודיות לא נדחו לגמרי האמונות בכוחות מגיים מפני האמונות המונותאיסטיות היהודיות הצרופות, ובמיוחד בקרב השכבות העממיות הרחבות. אולם כלום על המתעניין בגורלן של המסורות של יהודי מרוקו (או של כל קבוצת קהילות אחרת) לסמוך על התהליכים ההיסטוריים והחברתיימ־התרבותיים בלבד לסינון יסודות מסוימים מתוך מסורות אלה ולשילובם בתוך התרבות המובילה תוך מתן משמעויות חדשות? כלום יכול הוא להשפיע על תהליכים אלה? לשאלות אלה, שעולות גם מן התיאור המפורט שניתן כאן לטקס החינה הפרטי והמיוחד שנוהל בידי חברי להקת צפון-מערב, נתייחס בקצרה באחרית הדבר של קובץ זה.
מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן
יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ
אך מעבר לאספקטים משפטיים אלו, היתה הדת בבחינת נתון חברתי בעל משמעויות ידועות ומוסכמות מראש.
בספטמבר 1863 לא היה אפוא צורך להסביר כלל לוזיר אל־טייב בן אל־ימני, שלרגל החגים לא יוכל אברהם קורקוס לשלוח למראכש את שלושים התלבושות שהוזמנו אצלו על־ידי המלך. וב־1865 ראה שר־הכספים מחמד ן׳ אל־מדני בניס כדבר מובן מאליו, של׳ידיד אברהם׳ אין זמן להתפנות לעיסקה מסויימת בגין ־כנותיו לעלייה־לרגל למקום קדוש ליהודים, מחוץ לעיר. וכן לא ראו השלטונות שום דופי בכך, שפנו אליהם מטעם משפחת קורקוס בעניין הקמת רובע יהודי חדש במוגאדור, או אפילו בחלק שנטלו אברהם ואחיו יעקב בארגון המסע של סיר מונטיפיורי במרוקו.
בטוחים במעמדם ויתרו שני האחים ב־1866 על תפקידיהם הרשמיים כאות מחאה נגד מדיניות השולטאן בענייני מכס, אלא שהניתוק לא ארך יותר מחודשים אחדים, והוא לא מנע בעד הוזירים להמשיך ולהתייעץ אתם לפני כל מינוי חשוב במוגאדור ולפני כל החלטה הקשורה בפיתוח הנמל.
בסוף שנת 1867 קיבלו אברהם ויעקב בחכירה את דמי־המעבר של סחורות המובאות למוגאדור, לתקופה של שלוש שנים. את הזיכיון שניתן להם בראש קבוצה של אחד־עשר סוחרים ותמורת 200,000 מת׳קאל — הם השיגו, כדברי אל־טייב, ׳על שיותר מאיש אחד ניסה לשדל את השולטאן נגדכם: אך אדוננו, האל ינצרהו, לא שם לב לטענותיהם׳.
שני האחים הלכו לעולמם ב־1878 וב־1883; את תפקידיהם העביר כמקובל השולטאן מולאי אל־חסאן הראשון לידי יורשיהם: לשני בניו של יעקב, דוד ״חיים ולבניו של אברהם, מאיר ואהרון. שני האחרונים עזבו, כעבור כמה שנים, את עסקי המשפחה והתמסרו לענייני תורה. אך המדינה עצמה חיתה את שנותיה האחרונות כארץ עצמאית. בדומה לבורגנות המוסלמית מפאס, שגם זו עלתה לגדולה בזכות חידוש המגע עם אירופה במאה התשע־עשרה, בני משפחת קורקוס ועוד כמה תג׳אר יהודים הסתגלו בקלות למצב החדש שנוצר על־ידי הפרוטקטוראט. למרות חלוקותיו המרובות, איפשר עדיין הרכוש המשפחתי לחיים קורקוס (ב־1924) לבנו יעקב (שנפטר ב־1951) ולנכדו דוד לנהל עסקים ענפים בערי מוגאדור ואגאדיר. אך מאז 1912 חל שינוי חריף בנוף הכלכלי־ פוליטי של הממלכה.
מרוקו הישנה של המאה התשע־עשרה חדלה להתקיים, ואתה הלכו לעולמם הסדר הפוליטי והתנאים הבינלאומיים, שאיפשרו לקבוצה מצומצמת של יהודים למלא תפקיד נכבד בתולדות ארץ זו, במיוחד בתקופת פתיחותה לעולם החיצון. בינם לבין הארמון ניצב מעתה הנציב העליון הצרפתי; בינם לבין הקאידי: המקומיים ניצבים מעתה ׳המפקחים האזרחיים׳ — בלי להזכיר את אלפי המתיישבים, הבנקאים ואנשי העסקים הצרפתים שהגיעו למרוקו — עם זכויות־ יתר מיוחדות — בעקבות ליוטי- Lyautey
סיום המאמר מיכאל אביטבול – אליטה כלכלית יהודית במרוקו הפרה־קולוניאלית: תג׳אר אל שולטאן
משפחת בן ביבי-משפחת משישו-יחס דבדו -אליהו רפאלו מרציאנו
משפחת בן ביבי
משפחה מיוחסת ועתיקה המוזכרת בשטרות בקהילה ובאגרת יחס פאס, ספר פאס וחכמיה פ״א, עמי 138. בתודעת בני הקהילה חרות היטב שמו הטוב של החסיד המלוב״ן רבינו יוסף מרציאנו די ביבי זיע״א, בשטר משנת תקע״א (1811 למנ׳) מוזכר הרב יוסף בן דוד מרציאנו די בן ביבי, כמו כן מוזכר בשטר הקהילה הרב יעקב בן יצחק מרציאנו די בן ביבי (ראה יחס דובדו). לא ידועים לנו היום בני משפחה לחניכת בן ביבי!
האשל הגדול, מעוז ומגדול, ענף עץ עבות, ראש גולת אריאל, תם וישר, אבונא הראשון, הסבא הקדמון, חסידא קדישא, הרב משה מרציאנו זלה״ה הוליד: דוד.
גברא רבא, ראש על ארץ רבא, סבא רבא, בן איש חיל, רב פעלים, גזבר נאמן, נגיד מיומן, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ הוליד: אלעזר, (הנק׳ עוויזר), יעקב, (הנק׳ עקר) בן (הנק׳ לשגר), אברהם (הנק׳ ביבי), דוד (הנק׳ עלוגא).
אין בידינו פרטים על צאצאים של הצדיק ר׳ אברהם הנק׳ ביבי, ולפי השמועה בני משפחת משישו הם שייכים למשפחת בן ביבי.
משפחת משישו
משפחת משישו מחברת הן בשטרות הקהילה והן בספר פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138.
האם אביהם הראשון של בני המשפחה הוא אחד משני הבנים שלא נודע שמם בני האב הקדמון של משפחות מרציאנו ר׳ דוד הנזכר לעיל? או שמא משפחת משישו מתייחסת למשפחה העתיקה בן ביבי?
סבא רבא, נברשתא דדהבא, ענף עץ עבות, אוצר בלי חמדה, איש החסד עם החיים ועם המתים ביום ובלילה,החסיד ר׳ דוד מרציאנו המ' די משישו הניח ברכה: יעקב, משה, יצחק, מרדכי.
הנכבד, אציל נפש, ישר ועניו, מאושר בענייניו, גומל חסדים עם החיים ועם המתים, נעים זמירות, משמח אלהים ואדם, הצדיק ר׳ מרדכי (הנק׳ ביבי) ה׳ ינקום דמו הוליד: ציון, מרימא, עווישא, לוויהא, סאעודא.
המרוחם, מתפרנס מיגיע כפיו, גומל חסדים, מוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, הזקן הכשר ר׳ ציון הוליד: משה, יעקב, מרדכי, פירנאנד, אליס.
המרוחם, מתהלך בתומו, פועל צדק, מתפרנס מיגיע כפיו, נעים זמירות ידוע, צדיק תמים ר׳ יצחק הנז׳ (המ' אוקיקח) ה׳ ינקום נקמתו הוליד: אהרן, יעקב, רפאל, סעידא, פריחא.
בן איש חיל, גבור חיל, גזע ישישים, מוכתר בנימוסין, יראת ה׳ היא אוצרו, אחד מבני עליה, קיים הפסוק ״וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה׳״, עלה לארץ ישראל, חי בירושלים ת״ו, החסיד, סבא רבא, מ״ז הרב משה (המי לחימר) הניח ברכה: יוסף, שמואל, דוד, אליהו, עווישא.
איש צדיק היה, טהור לב ואציל הנפש, אמיץ כח וזריז, לעבודת קונו, בעל אכסניא, מוקיר רבנן ותלמידיהון, יראת ה׳ היא אוצרו, רץ למצוות ולמעשים טובים, שב גם ישיש, החסיד, מ״ז ר׳ יוסף הנז׳ הוליד: אהרן, ציון, שלום, משה, מימון, רחמים, מרימא, מ״ז הצדקת אשת חיל רבת המעלות מרת נונא ז״ל, זהרא, סתירא, עישא.
איש אחד מן הרמתים, תם יושב אהלים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, ספרא רבא, רב בקהילות תאורירת ואוטאט, דובר צדק ומגיד מישרים, צנא מלא ספרי, מחבר ספר ויען שמואל, הגאון החסיד הרב שמואל הנז׳ הוליד: אברהם מכלוף, חיים סעדיה, משה, סוזן, סימי, סאעודא.
המרוחם הנכבד, מכבד תורה ולומדיה, דחיל חטאין ועביד טבין, עושה צדקות, זריז לעבודת קונו, הזקן הכשר הצדיק ר׳ אליהו הנז׳ הוליד: שמעון, משה, סאעודא, סתירא, נונא.
גברא רבא, זקן ונשוא פנים, בעל מדות טובות, משכיל אל דל, טוב לה׳ וטוב לבריות, מוקיר רבנן ותלמידיהון, איש החסד, הצדיק ר׳ דוד הנז׳ הוליד: יעקב, מרדכי, שלום, משה, מאיר, רפאל, ברוך, מאחא, מרימא.
פרי צדיק עושה חיים, ראש בית אב, ראש פנה, זקן ונשוא פנים, אוהב תורה ולומדיה, גומל חסדים, הצדיק ר' יעקב הנק' משישו) הוליד: שלמה, יוסף, חיים, אברהם, שמעון, לוויהא, עווישא (הנק' מרישא), סתירא, מאחא.
החכם השלם, צדיק תמים, רץ למצוות ובמעשים טובים, עושה צדקות, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: אהרן, רחמים.
המרוחם, טוב וישר, מנא דכשר, מתהלך בתומו, מתחסד עם קונו, ידיו רב לו בתורת ה׳, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יוסף הוליד: מרדכי, מרימא.
הזקן הכשר, בענייניו מאושר, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, חבר בחברה קדישא, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ חיים הניח ברכה: רחמים, יעקב.
איש צדיק היה, רחים ומוקיר רבנן תם וישר, יראת ה׳ היא אוצרו, מוהל ושליח צבור לשם שמים, נגיד הקהילה בעיר אוטאט, הזקן הכשר ר׳ אברהם הניח בנים ובנות הי״ו.
הצדיק, תם וישר, בעל מדות טובות, מתחסד עם קונו, בעל הכנסת אורחים, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר החסיד ר׳ שמעון הניח בנים ובנות הי״ו.
ר׳ אברהם מרציאנו (מהעיר פאס).
אין בידינו ידיעה ברורה לאיזה ״ענף״ משפחה שייך היה ר׳ אברהם הנז', אולם מגידי אמת אמרו לנו כי ר׳ אברהם מתייחם למשפחת משישו.
גברא רבא, צדיק תמים, גומל חסדים טובים, חי מעמל כפיו,גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ אברהם הנז' הוליד: חיים, בנימין.
המנוח, יקר ונכבד, עושה צדקה וחסד, מתפרנס מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ בנימין הנז' הוליד: יוסף אברהם, חיים, רחל, רחמא.
היקר ובר לבב, עניו ושפל ברך, גומל חסדים, משכים ומעריב לעבודת בוראו, הזקן הכשר ר׳ חיים (נלב״ע בעיר טיטוואן בשנת 1917) הוליד: אברהם, מאיר, דוד, יעקב, רחמא, רבידא, סימי.
Jean-Louis Miège La Bourgeoisie Juive du Maroc au XIXE siecle Rupture ou continuité
La célèbre — peut être trop célèbre car elle n'est pas point de départ mais aboutissement — 
mission de Sir Moses Montefiore et le dahir de 1280 (février 1864) marquent le sommet de cet affranchissement. Plus sans doute qu'elle ne l'instaure.
Juifs protégés et naturalisés mais aussi juifs urbanisés. La protection plus ferme dans les ports attire la population de même que la grande poussée commerciale des deux décennies 1855/1875. Ces années sont bien les années décisives du judaïsme marocain contemporain. Le bourgeois c'est en effet non seulement celui qui possède et qui transmet mais le citadin. La force et l'ampleur de cette urbanisation est remarquable. Si, dans les années 1870 peut être 55% de la population juive résident dans les ports, dans les années 1900 ce sont 65%. Trois villes essentiellement ont recueilli les émigrés de l'intérieur: Tanger, Mogador et Casablanca. A elles trois, elles contiennent 25% de la population juive du Maroc alors qu'elles ne représentent que de 7 à 8% de la population musulmane. Ce sont les hauts lieux du nouveau judaïsme. Elles marqueront chacune de leur trait particulier leur communauté faisant du juif de Tanger, du juif de Mogador ou du juif de Casablanca un personnage remarquable parmi ses coreligionnaires.
2) Ces transformations entraînent deux conséquences apparement contradictoires. C'est la distance accrue entre le littoral et l'intérieur; c'est également l'écart dans les ports entre la plèbe urbaine et la classe des riches commerçants.
L'opposition avait toujours été très grande entre juifs autochtones et judéo-andalous jusqu'à faire du passage de l'un à l'autre groupe comme une véritable conversion. L'opposition s'affirme au début de l'occidentalisation. Les archives retentissent des discordes, notamment à Mogador, entre juifs de la Casba et juifs du Mellah. Dans les années 1890 encore, l'Anglo Jewish Association y est scindée en deux branches rivales avec deux comités, celui de la Casba que préside Rubin Elmaleh, celui du Mellah ayant à sa tête Lugasy. Narcisse Leven constatait 'qu'entre les émancipés à l'aise et les malheureux Chleuhs insuffisamment pliés à la vie urbaine, les différences s'accusent jusqu'à obscurcir la notion de solidarité; on dirait deux races différentes'. Le fait nouveau justement, dans ces années, c'est la promotion à la première catégorie—celle des émancipés à l'aise —des juifs d'origine marocaine. Les Ohayon, les Siboni, les Afriat, juifs d'Ifran de l'Anti-Atlas participent à l'ascension. Cette ascension de familles juives de l'intérieur, parfois d'origine berbère, leur intégration à la minorité judéo-andalouse est un des faits les plus importants que signalent d'ailleurs et non sans arrière pensée politique, les rapports des écoles de l'Alliance Israélite Universelle. L'occidentalisation les unit comme les unit le réseau multiplié et étendu des affaires.
Corollaire, en effet, de cette sécurité nouvelle c'est l'enrichissement. Et celui qui est le plus stable, concrétisé par la propriété immobilière ou foncière.
Les inventaires d'hoiries conservés dans les Consulats comme les réquisitions pour l'immatriculation foncière — fondées sur des Moulkya ou des actes consulaires—en apportent cent preuves.
Ne parlons pas ici des très grandes fortunes que révèle par exemple l'héritage d'Abraham Corcos, liquidé en 1884/1885. Outre l'argent et les actions conservées dans les banques de Londres, le consulat d'Espagne à Mogador enregistre des dizaines d'immeubles et des maisons dans la ville mais aussi à Safi, Mazagan et Marrakech, des terrains extra-muros à Mogador, des propriétés dans les Chiadma et les Haha, un immense domaine à Agbalou (Cap Sim), des actions de compagnies anglaises, italiennes et françaises, des bijoux, des créances récupérables pour plus de 200,000 F or. Attachons nous, de préférence à la fortune bourgeoise et d'essence purement marocaine. Voici l'exemple de l'inventaire, incomplet, des biens de Nahon à Mazagan: 5 maisons, 12 boutiques, 2 fondouks, des terrains, une propriété rurale; ou l'exemple de Joseph Youli avec 10 propriétés recensées à Mazagan, à Casablanca et à Kenitra.
Trois faits m'apparaissent d'importance majeure dans l'analyse de ces fortunes.
— leur généralisation et leur fixation: ce ne sont plus en effet cas isolés mais révélés par centaines; ce ne sont plus positions hasardeuses mais enregistrées en consulat, défendues et maintenues.
Leur complexité croissante; parmi ces inventaires se révèlent argent liquide, pierres précieuses, titres et actions, maisons, troupeaux et terres.
L'importance croissante de la propriété terrienne immobilière et foncière qui marque bien l'enracinement de cette bourgeoisie. Sans doute la propriété terrienne n'était-elle pas inconnue jadis, quoi qu'on en ait dit. Hirschberg, Corcos, entre autres la signalent et Monsieur Zafrani cite plusieurs documents juridiques attestant cette possession. Cependant avant la deuxième moitié du XIXe siècle le fait demeure assez rare et localisé. Sa généralisation, son étendue, font tâche d'huile à partir des ports vers l'intérieur. Là aussi nous pourrions citer plusieurs d'exemples. Le Consul d'Espagne à Larache, de Cuevas, indique en 1884 que les Juifs possèdent dans le Gharb, 3000 ha. Un rapport de la même date signale aux environs de Mazagan de nombreux silos à grains possédés par les Juifs. L'addition de quelques unes de ces propriétés, pour la seule Chaouia donne 1794 ha. Benchimol possède à lui seul 300 ha. Un rapport de 1888 indique, non sans exagération, que les 3/4 des maisons de Tanger appartiennent à des Juifs. Il faut souligner que toutes ces propriétés sont emportées dans la haussen du prix des terrains particulièrement vive dans les environs des villes. Ainsi, entre 1860 et 1868, la valeur de la terre triple dans les environs de Casablanca.
Cet enrichissement, cette sécurité sont d'autant plus facteurs d'ascension sociale que les Juifs, incarnent de plus en plus les valeurs nouvelles, celles promises à l'avenir, celles qui s'imposent aux Musulmans encore réticents: les valeurs de l'occidentalisation. Cette occidentalisation se fait par le contact avec les européens, avec les écoles multipliées — et il faudrait longuement parler des écoles de l'Alliance après 1862—par les voyages à l'étranger, par la presse tangéroise, enfin, toute entière, à une exception près, aux mains des juifs.
L'effet s'en marque partout dans les moeurs. Le changement des costumes en est la première manifestation depuis longtemps notée. Même dans les petits centres l'évolution est rapide dans les habitudes journalières. Michaux Bellaire l'a noté excellement à El Ksar dans le Gharb au tout début du siècle.
Le juif sera—et cela ne contribue pas peu à son enrichissement — le diffuseur des novations notamment des novations alimentaires qui prennent, une part croissante dans le volume d'un commerce pratiquement décuplé entre les années 1830 et les années 1890 (de 8 à 80 millions). Le thé, le sucre qui l'accompagne, certains tissus de cotonnades sont les produits nouveaux les plus remarquables. Selon la tradition les Afriat, originaires d'Ifran firent répandre, au XIXe siècle, dans le sud marocain et le Sahara l'usage du Khourt et du Kalamoun qu'ils fabriquaient ou faisaient fabriquer à Manchester mais aussi à Madras et Pondichéry.
Parmi bien d'autres traits il conviendrait de relever la poussée démographique de la minorité juive. Tous les indices prouvent que par l'évolution de son revenu, par l'urbanisation, par l'usage croissant de la vaccine, une évolution différentielle s'établit dans le dernier quart du XIXe siècle entre la population juive et la population musulmane.
סיפורי הנביאים – אלכסאאי
בפסוק הבא, פסוק 32 המסיים את סיפור המעשה, מובאים דברי לקח ממנו:
לפיכך כתבנו בספר לבני ישראל, כי כל המאבד נפש אחת – בלא שאיבדה נפש או ביקשה למלא את הארץ חמס – כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיימה, כאילו קיים עולם מלא.
גם דברים אלה אינם מן המקרא, ויש בהם דמיון לדברי חז״ל במשנה, המצויים בשתי גרסאות (האחת בסנהדרין ד, ה והשנייה שם, לז):
מצינו בקין שהרג את אחיו. נאמר בו: קול דמי אחיך צועקים; אינו אומר דם אחיך אלא דמי אחיך, דמו ודם זרעיותיו; לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך שכל המאבד נפש אחת [מישראל] מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת [מישראל] מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
אפשר להניח שהגרסה החסרה את המילה ״מישראל״ (סנהדרין לז) היא המקור לדברי הלקח שבקוראן. אך יש לשים לב להבדל משמעותי בין דברי המשנה לקוראן, והוא: ההסתייגות המופיעה באמצע הפסוק הקוראני, הנראית כהסתייגות ערבית־אסלאמית לאמור: רצח אמנם אסור, אך ישנם שני מקרים היוצאים מכלל זה: גאולת דם – נפש תחת נפש, ומעשי חמס (פסאד). ומהו חמס? בקוראן יש עשרות פסוקים על עונשם של עושי חמס (מפסדון), בלי הבהרה למה הכוונה (למשל: סורות 33,5; 11, 116; 27, 14). הפרשנים מתייחסים לכך לפעמים כאל מעשים רעים בניגוד לציוויי הנביאים באופן כללי, ולפעמים – כאל מעשים רעים ספציפיים בניגוד לציוויי הנביא מוחמד. כך או כך, דומה שבפסוק שלפנינו יש אסלאמיזציה של מאמר חז״ל, כלומר: וריאציה יצירתית של נביא האסלאם על מאמר חז״ל."
הדוגמה השנייה שתובא כאן קשורה באחד מסיפורי אברהם בקוראן, שבו הוא מופיע כמונותאיסט הראשון, שלא היה יהודי או נוצרי, אלא היה חַניף, דהיינו: מונותאיסט מקורי שהיה גם המוסלמי (מֻסְלְם) הראשון (סורה 3, 67) והוא זה שבנה את הכעבה – המבנה המקודש במכה – יחד עם בנו ישמעאל (סורה 2, 129-125). במחקר סבורים כי הקשר שיצר מוחמד בקוראן בין אברהם לבין המקום הקדוש ביותר למוסלמים, נוצר בשלב שבו נואש הנביא מהצטרפות בעלי הספר אליו, והחליט להינתק מהם ולייסד דת חדשה שמקורה בחצי האי ערב. ראשית האסלאם של מוחמד הועתקה אפוא בקוראן אל העבר, אל תקופת אברהם. כאן יש לפנינו שני מוטיבים עממיים שלובים זה בזה: האחד – המוטיב האטיולוגי, הבא ליידע אותנו מאימתי קיים פולחן הכעבה המונותאיסטי; השני – מוטיב האנכרוניזם, הידוע גם מאגדות חז״ל ומאגדות העמים, אשר בו קיימת הנטייה לייחס את קווי ההווה גם לגיבורי העבר, כפי שראינו זה עתה, וכן להציג את הגיבורים הקדומים כמי שידעו מה יקרה בעתיד; שהרי באותו סיפור על בניית הכעבה נכתב גם שבמעמד זה התפללו אברהם וישמעאל בנוסח הכולל בין השאר רמזים להופעת מוחמד (שם, פסוק 129):
ריבוננו, שלח אליהם [כלומר, אל בני מכה] שליח מקרבם [כלומר, מוחמד], למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הספר ואת החוכמה [כלומר, הקוראן],
סיפורי הקוראן על נביאי ישראל הם אפוא מזיגה של פרטים מהמקרא ומאגדות חז״ל, ולעתים מהספרות הנוצרית, בשילוב מוטיבים אסלאמיים מתקופת מוחמד ומוטיבים עממיים.
ההתפתחות בספרות הבתר־קוראנית
לאחר מות מוחמד ולאחר העלאת הקוראן על הכתב התפתחה באסלאם במשך מאות שנים ספרות ענפה שפירשה בהרחבה את מגוון נושאיו, וביניהם סיפורי הנביאים. בניגוד למוחמד, חכמי האסלאם באותם זמנים אכן התוודעו אל כתבי הקודש של היהדות והנצרות, גם באמצעות מומרים שקיבלו עליהם את האסלאם.
הערת המחבר : הבולטים ביניהם היו כעב אלאחבאר ווהב בן מנבה, שנכתב עליהם רבות; ראו למשל לואיס, יהודים, עמי 68, 90-89. הם מופיעים גם כמסרנים בולטים אצל כסאאי. לפרטים ראו שוסמן, כסאאי, עמי 24 וההפניות המפורטות שם. ראו גם הקדמה, הערה 45 מהדורה, הערה 4.
בעקבות זה נוספו לסיפורי הקוראן פרטים שונים, הוארכה רשימת הנביאים והוגברה האסלאמיזציה שלהם ברוח התפתחות האסלאם בדורות שאחרי מוחמד. כך למשל נשזרו בתולדות חייהם של הנביאים הקדומים מוטיבים אגדתיים הדומים לאלה שהגיעו לספרי הביוגרפיה של מוחמד – הסירה. כמו כן סופר על כל הנביאים כי קיימו באדיקות את מצוות היסוד של האסלאם והטיפו לעמיהם לעשות כן, וכיוצא בזה, בעיקר בענייני פולחן ומעט מאוד בענייני הגות תאולוגית, שהרי, כפי שנראה מיד, מדובר בספרות הגדושה בסממנים עממיים מובהקים, מעבר לאלה הנמצאים בקוראן. תרמו לכך רבות מספרי המעשיות (קצאץ), שהגיעו למסגדים ולקרנות רחוב, הקהילו סביבם קהל רב והשמיעו באוזניו שפע של סיפורים דמיוניים, גם על הנביאים. סיפורים אלה מצאו את דרכם אל הכתובים. הואיל ובמקורם היו אלה סיפורים יהודיים, או פסוודו־יהודיים או נוצריים, הם כונו בשם אסראאיליאת (מילולית: ישראליים). בקרב חכמי האסלאם התעוררה מחלוקת בשאלה אם מותר לשלבם במסורת האסלאם. המחלוקת הסתיימה בפשרה המתירה את שילובם, בתנאי שלא יסתרו את ערכי האסלאם.
מהי, אם כן, אותה ספרות שבה שולבו הסיפורים הללו וכיצד שולבו? מדובר בכמה וכמה סוגות ובאחת משתי דרכים עיקריות: או במפוזר ובמקוטע או במרוכז ובסדר כרונולוגי, על פי טיב הסוגה שבה מדובר.
דרך הפיזור והקיטוע כבר ידועה לנו מן הקוראן. בהתאם לכך, ספרות פרשנות הקוראן (תפסיר), הצמודה לסדר הדברים שבקוראן, מביאה גם היא את הסיפורים במפוזר ובמקוטע, בתוספת פירושים והרחבות. בספרות התורה שבעל פה (חדית׳), הכוללת מסורות המיוחסות לנביא מוחמד וערוכות לפי נושאים (כגון מצוות, עיקרי אמונה ויחסים שבין אדם לחברו), מופיעים לעתים סיפורים המייחסים לנביא מן הנביאים הקדומים התנהגות או אמירה בנושא הנידון.
בספרות הגאוגרפית, העוסקת בין השאר בתיאור תולדותיהן של ארצות וערים, מופיעים גם נביאים שעל פי המסורת פעלו באותם מקומות, דבר המקנה להם יוקרה. בספרות האדב, העוסקת במגוון נרחב של ענייני מוסר, חברה, ספרות ועוד – באמצעות פתגמים, משלים, אגדות ובדיות – וכן בעניינים מתולדות האסלאם ותרבותו, משולבים לעתים גם סיפורי נביאים כדמויות מופת בנושאים הנידונים. נראה שהסוגות הללו – שבמהותן לא נועדו לעסוק דווקא בסיפורי נביאים – נזקקו לאישור או לחיזוק מן העבר לתכנים בני זמנן או למגמותיהן, וסיפורי הנביאים מילאו אצלן תפקיד זה. בעניין זה ניכר דמיון בין מחבריהן לבין הנביא מוחמד, שכזכור נזקק לסיפורי הנביאים הקדומים כמשענת לבשורתו שלו.
באשר לדרך השנייה, הסדורה כרונולוגית, היא מצויה בשתי סוגות שבהן רוכזו הסיפורים המורחבים ונערכו לפי סדר הזמנים. מדובר בהיסטוריוגרפיה (תאריח׳) ובסיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא). בהיסטוריוגרפיה כלולים חיבורים שהוקדשו לכתיבת תולדות העולם כולו, החל בבריאתו וכלה בזמנו של המחבר. כל חיבור כזה פותח בסיפורי הנביאים על פי סדרם הכרונולוגי וממשיך באירועים ההיסטוריים שאחריהם, כלומר: יש כאן תערובת של אגדה ומציאות. הבולט והמפורט ביותר בחיבורים אלה הוא תולדות השליחים והמלכים (תאריח׳ אלרֻסֻל ואלמֻלוּך) מאת מוחמד בן ג׳ריר אלטברי (מת 923 לסה״נ), ששימש מקור לרבים אחריו. הסוגה השנייה – סוגת סיפורי הנביאים – דומה להיסטוריוגרפיה בעריכה הכרונולוגית, ונבדלת ממנה בכך שכל חיבור בה מוקדש בדרך כלל רק לאומות ולנביאים שקדמו למוחמד. יש בה שפע רב של חיבורים: קצרים וארוכים; שלמים וחלקיים¡ כאלה הנמצאים עדיין רק בכתבי יד, ומעטים שראו אור בדפוס. שניים מכל אלה הם גם רחבי היקף מבחינת נושאיהם וגם השתמרו בשלמותם וראו אור בדפוס. מדובר בחיבוריהם של אחמד בן מוחמד בן אבראהים אלת׳עלבי (מת 1035, להלן: ת׳עלבי) ושל מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאי(להלן: כִּסַאאי), המתורגם לעברית כאן. זהותו של כסאאי אינה ידועה וזמנו שנוי במחלוקת. יש הסבורים שגם הוא בן המאה האחת עשרה, אך על פי כמה וכמה מאפיינים של חיבורו נראה בעיניי שהוא קדום יותר, אולי אף בן המאה התשיעית. מחלוקת זו אינה מענייננו כאן, וגם לא ניכנס לפרטי ההבדלים הספרותיים שביניהם, אלא נציג דווקא את המכנה המשותף להם והוא: העממיות. אביא שתי דוגמאות, האחת מת׳עלבי והשנייה מכסאאי. הן אינן ייחודיות למחברים אלה, אלא מייצגות את מאפייני כלל הספרות הבתר־קוראנית הנוגעת בסיפורי הנביאים.