אלי פילו
גולה במצוקתה-יהודה בראגינסקי
גם הצרפתים ישיבו את פנינו ריקם ויאמרו שאיננו יכולים לקלוט את היהודים האלה, ומדוע לדרוש את יציאתם משם. הערבים יעוטו על זאת בשמחה, הרי במו ידינו אנו נותנים בידיהם חומר נפלא להסברה אנטי ציונית.
סגל – חבר ההנהלה מארצות הברית – תרם תרומה גדולה לעניין הסלקציה. ידוע שמפלגתי היא נגד הסלקציה. הסלקציה הינה דבר רע. אפילו הצרפתים אמרו שלא יפה להשאיר סבא זקן אם שולחים את כל המשפחה. זה לא נאה מבחינה מוסרית ואנושית. יש לנו ויכוח עם יוזספטאל. איך אומרים לאדם רווק שאם הוא רוצה לבוא, עליו ללכת לקיבוץ, ואחרת לא יתנו לו לעלות ?. אני עצמי חבר קיבוץ וגם מי שאינם חברי קיבוץ, מבינים זאת יפה. לא יקרה דבר אם ילך לקיבוץ באופן זמני. אבל בחוץ לארץ קשה ליהודים להבין את האונס שישנו בדבר כזה. בכפר אחד השאירו אלמנה בת 38 ואת בתה בת ה – 18, משום שאמרו שבשבילם אין עבודה כאן. סגל הבין את ההיגיון של דברי, ואני מודה לו על עזרתו.
ההחלטה במוסד לתיאום הייתה שהגדלת העלייה – עד 45.000 לשנה – תיחשב לא מאפריל אלא מדצמבר. אם נרצה נוכל לעשות זאת מדצמבר. דרוש לכך מאמץ, יוזפסטאל ואשכול יכולים להתגבר על כך מבחינת הנהלת החשבונות. אני נגד חלוקה כזאת, שבחודשים הראשונים יעלו 3.000 בחודש ואחר כך יגדילו כל חודש בכמה מאות, עד שיגיעו ל – 45.000. היום, לקראת עונת הגשמים אולי אי אפשר לקלוט יותר מ – 3.000 איש בחודש, אבל החל מינואר יש לקלוט 4.000 איש לחודש – והדבר הזה יכול להיעשות.
בישיבת הנהלה מיום 20.08.1955 אמרתי :
" ההנהלה הירושלמית בחרה בוועדה לקביעת מספרי העלייה, אך היא לא התכנסה. אילו ישבנו בוועדה כזאת, אולי היינו מונעים את הוויכוח הזה שלא הביא תועלת. אם עד למושב הוועד הפועל הציוני תוכל לשבת וועדה כזאת ותדון בפרטי תוכנית העלייה, יהיה בזה מן התועלת. לפנינו תוכנית של המוסד לתיאום, שאני חושב שבשום אופן אי אפשר לקבלה. בכל אופן צריך להכניס בה תיקונים. – לוי אשכול : למה לך לתקן את התוכנית ההיא, יש הצעה של 100.000, אני מעוניין במספר זה, בתנאי שתבוא בתוכנית כספית, גם תוכנית של 100.000 אפשר לעשות אבל לשם כך צריך לשנות את הממשל כדי שתשנה את כל התוכנית שלה. זאת אינני מציע. אני מוסיף שלוועדה הזאת יתן לנו אשכול את עזרתו, או הוא עצמו או על ידי פקידו. לא נוכל להעלים מהוועד הפועל הציוני שאין גם 45.000. כדי להבטיח מספר זה של 45.000, דרושה וועדה שתבטיח אפשרות לביצוע התוכנית הזאת.
מסרתי הודעה מסוימת ואני רוצה שהחברים יבינו את מצבי. אני בעד עלייה בלתי מוגבלת. כל מי שיכול לבוא ארצה צריך לבוא. אין תקווה להעביר החלטה כזו ליד השולחן הזה. אבל יחד עם זה אגיד משהו : במשך 6 – 7 שנות עבודתי במחלקת הקליטה, אני מתנהג בלויאליות כלפי מוסד זה. אני גם לויאלי כלפי הסלקציה שאני שונא אותה. אני לויאלי למספרים שמתקבלים פה. אבל אתם אינכם יודעים להעריך זאת. רציתי להשלים עם התוכנית של 45.000. כשחזרתי ממרוקו לפני ארבעה חודשים, הייתה תוכנית המינימום של 65.000, עכשיו תוכנית זו אינה ריאלית לגבי, מפני שיש יותר עולים.
זאת ועוד, הצעתי דבר דרסטי וקונקרטי, כי אני רואה שגם 45.000 לא נקלוט בכלים המצויים בידינו, מפני שהממשלה עדיין לא החליטה להכניס עולים אלה לצריפים ולאוהלים. אין החלטה איך להגדיל ממש את הקליטה. לדעתי, אפשר לשכן את אנשי הכפרים האלה באוהל או בצריף או בפחון, בסביבות באר שבע או מקום אחר. על זה היה ויכוח עקרוני בוועדה, והיא לא קיבלה את דעתי.
ומלים אחדות על יחסי החברות ונוהלי עבודה משותפת במוסד זה שאנו יושבים בו. בישיבת וועדת העלייה של הוועד הפועל הציוני שהתכנס באותם ימים בירושלים, הודיע שרגאי שההנהלה החליטה להעלות באוקטובר ובנובמבר 5.000 עולים בחודש. לא ידעתי שיש החלטה כזאת. לפגישה עם הצפון אפריקנים, בה נכחו פקידי הסוכנות, לא הוזמנתי, למרות היותי ראש מחלקת הקליטה. באותה פגישה הודיעו להם על 5.000 איש לחודש. לא ידעתי על החלטה כזאת אם כי אני מקבל אותה בשביעות רצון.
הדבר לא יכול להימשך כך. שרגאי הודיע, שהדבר קרה בשבת ואי אפשר היה לכנס את ההנהלה לישיבה – בערב. אני מוחה. אני, חבר ראשות מחלקת הקליטה, אינני יודע על החלטות שנתקבלו בהנהלה ! יכולתי לבוא גם בשבת, ויסלחו החברים הדתיים, הלא פיקוח נפש דוחה שבת. הועמדתי במצב טיפשי כלפי האנשים מצפון אפריקה. הם שאלו אתי היכן הייתי, ואמרתי שהייתי חולה…אני מבקש מיוזספטאל שיסביר כיצד מצא את האפשרות הפתאומית להגדיל את העלייה. הרי הייתה גם לי יד בכך שבוועדת העלייה יגיעו לאחדות דעות.
ולעניין הסלקציה. שאלה הומניטארית שאינה שייכת לקואליציה. הסיעה שלנו בוועד הפועל הציוני דנה בסלקציה וקיבלה החלטה נגדה. איננו רוצים שהדבר הזה ישמש תקדים, להאשים אותנו בהפרת תנאי הקואליציה. בישיבות הקודמות של הוועד הפועל הציוני העלתה המפלגה שלנו הצעת החלטה שלילית, הצביעו עליה והיא נדחתה. המפלגה שלנו היא נגד סלקציה….
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר- המושב דבורה
המושב " דבורה ".
המתיישבים במושב " דבורה " אינם מכפרי האטלס. מוצאם מהעיר מראקש בירת "הנגב" המקוראי. הברברים מסרו לגרינקר כי מראקש נקראת כך על פי הסיפור הבא :
לפני מאות בשנים עמד לבקר במקום שבו עומדת היום העיר מראקש אישיות ברברית מכובדת. התאספו כל אנשי הסביבה וחיכו לאורח המכובד, אך הוא לא עבר במקום. מאז כונה המקום "מאראקש" – בערבית "לא הופיע". העלייה לקרקע התקיימה ביום בו הגיעו העולים – ב' ניסן תשט"ז 14.3.56 והם נשלחו מהאוניה למקום. החומר האנושי היה מובחר. כולם צעירים ובעלי השכלה למעלה מהממוצע המקובל במרוקו. בארבע השנים הראשונות להתיישבותם עזבו את המושב רק 8 משפחות מתוך 59. גם אלה שעזבו, תפסו את מקומם בני דור ההמשך במושב.
הענף העיקרי במושב הוא גידולי תעשיה, כגון : סלק סוכר, אגוזי אדמה ועוד. חיים לוי, מראשי הארגון עוד בחו"ל, וכיום נציג חבל תענך במועצה האזורית "גלבוע" מספר בעברית שוטפת : "יהודה גרינקר לא העלה ארצה רק את יהודי האטלס. הוא טיפל בכל בעיות העלייה של יהודי מרוקו. הוא היה משליחי העלייה המסורים והמקובלים ביותר. אשר להתארגנות של המושב שלנו כך קרה הדבר : בספטמבר שנת 1955 ביקשתי להיפגש על שליח מארץ ישראל בעניין עלייתן של כמה משפחות ממאראקש. הפגישו אותי עם יהודה גרינקר וסוכם בינינו שאכין רשימות של משפחות צעירות המוכנות להתארגן למושב עובדים בארץ.
למחרת יום הכיפורים תשט"ז 27.9.55, הגיע יהודה גרינקר למראקש כפי שסוכם בינינו. הזמנו לאסיפה כמה מראשי בתי אב ויהודה הרצה בפניהם, במשך שלוש שעות, על עקרונות המושב והיסודות שלו. דבריו תורגמו לצרפתית קטעים קטעים.
לפני בואו של יהודה גרינקר היה לנו מגע על כמה שליחי העלייה. אודה על האמת שהתרשמנו מהיושר והכנות שבדיבורו. שמענו מפיו את כל האמת על האור והצל שבה. בו בזמן ששליחים אחרים הראו לנו גן עדן עלי אדמות, הוא ענה בגילוי לבל לכל שאלותינו ולא הסתיר מאתנו מאומה. הוא אף הזהיר אותנו מהבטחות ומעזרה של המוסדות, ושלא לסמוך אלא על עצמנו בלבד. האמת הגדולה בדבריו היה שהשפיעה על אלה היושבים היום במושב "דבורה".
לפי הנחיותיו של יהודה גרינקר הקמנו וועדה אשר התחילה לבדוק המשפחות והנתונים שלהן.
לאחר עבודת מיון קפדנית ביותר נשארו 60 משפחות שמכל הבחינות ראויות הן להתיישבות. במראקש היה בית ספר חקלאי יהודי – היחידי בכל מדינת מרוקו אשר נוסד על ידי חברת כל ישראל חברים ( אליאנס ). פעם בשבוע היינו הולכים לבית הספר ומקבלים בדרכה עניינית ומקצועית ממדריך בית הספר.
ההכנות לעלייה ארכו כארבעה חודשים וביום 14.3.56 זכינו להגיע לחיפה ומשם נשלחנו למקום יעודנו " דבורה". אמת היא שבהתחלה היה לנו קשה, אבל דבריו של יהודה גרינקר נשארו חקוקים במוחנו והם שימשו לנו כתורה ראשונה להסתגלות עם חיי עבודת האדמה.
היום הקשיים כבר מאחורינו. העבודה כולה ממוכנת, בית הספר היסודי שבכפרנו הפך, בגלל רמתו, לבית ספר אזורי, ומנהלו הוא איש המושב שלנו. רוב התלמידים מגיעים לתעודת בגרות, צעירים מבני הכפר לומדים בירושלים.
כל ההישגים שלנו – בזכותו של יהודה גרינקר. אנו רואים את עצמנו כבניו חניכיו. הוא סימל עבורנו את כל החיוב ובקידמה של חקלאי עברי בארץ.
אני חייב לציין שכל פעם שרצינו להביע את הערכתנו אליו במתנה כלשהי, כמקובל בארצנו, היה מסרב ודוחה זאת בתוקף. כאשר יצא ממראקש לכיוון הרי האטלס לחיפוש כפרים יהודיים לא יכולנו שלא להתפעל מאומץ לבן ועוז רוחו על אשר רכוב על גבי חמור או פרד, בודד עם שליחותו, עובר היה מכפר לכפר תוך סכנת חיים ותלאות דרך קשות ובפיו הבשורה הגדולה – גאולת אחים נידחים.
אין ספר שבראותו היום את פרי עמלו – כפרים חקלאיים חיים ותוססים בארץ ישראל – לבו מתמלא שמחה וגאווה – וזה שכרו הטוב ".
ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה
ארגון תושבי אלמדינה בתור אומה (עדה מדינית) והכרזת מלחמת־מצווה
כניסתו של מוחמד לאלמדמה והקמת המסגד הראשון
בבואו לאלמדינה לא נכנס מוחמד בחכמתו אל העיר, אלא ישב בפרבר בדרום. הוא בחר באחד מימי הששי, יום שרק אז תוקן לתפילה,״ כדי להכנס לעיר. וכדי שלא יהיה ריב בין השבטים את מי יכבד על־ידי ישיבה בביתו, מסר את ההכרעה לגמלו. נאמר שהגמל ברך בביתו של אַבּוּ אַיוּבּ אלאַנצַארי, איש אלמדינה, שזכה לפרסום שנים רבות מאוד לאחר מכן, כי בשנת 52 ל״הג׳רה״ (52 שנה אחר מה שמסופר כאן) הוא נפל לפני חומות קונסטגטינופול (איסטנבול) כשהערבים צרו להעיר וניסו לשווא לכבשה. במקום בו נפל בנו הסלטאנים העת׳מאנים מסגד נהדר זה מסגד אבו־איוב שמחוץ לעיר.
מוחמד הקים לו מיד בית. אמנם, הבית היה בנין פשוט מאוד: עיקרו חצר וחלקה של החצר היה מכוסה בלולבים של ענפי תמרים. מבנין זה נלקחה הצורה המקורית של מסגד, צורה שאפשר לראותה גם בירושלים העתיקה (לא במסגד כיפת־הסלע שהוא חיקוי לבנין ביזנטיני, אלא בבנין הגדול שלידו, מסגד שכולו שורה של עמוד« מכוסים ולפניהם חצר גדולה). ביתו של מוחמד שימש לתפילה וגם לשיפוט וליישו: סכסוכים בין שבטים ויחידים.
איחוד המהגרים ממפה (״מהאג׳רון״) והתומכים מאלמדינה (״אנצאר״)
לפי המסורת ציווה מוחמד, שכל איש מן המהגרים יקח לו לאח איש אחד מאנשי אלמדינה. כפי הנראה חשב בתחילה את הדבר הזה להכרח, כדי לבצר את מעמדם של אנשי מכה. אך דבר זה נראה עד מהרה כמיותר, ומוחמד חזר להדגיש, שהקירבה בין בני־אדם היא קירבה מרחם (למשל, בסורה 8, 75). נראה שאותה ברית אחווה שפעם היתה — נתבטלה, והכל חזר למצבו הטבעי: כך קרובים בדם הם הקרובים.
תקנות העדה של אלמדינה (״עהד אלאמה״)
״חוזה האומה״(עַהֵד אלאֻמַה״) הוא אחד המסמכים המעניינים ביותר בהיסטוריה המוסלמית, דוקומנט אותנטי מתחילת פעולתו של הנביא בעיר. להלן יובאו ראשי הפרקים של המסמך. במקור אין חלוקה לסעיפים, והסעיפים כאן הם לפי קביעתו של החוקר וולהאוזן שכתב ספר מיוחד על מסמך זה.
הערת המחבר: וולהאוזן — חוקר גרמני (1844—1917), שעסק בחקר התנ״ך ובחקר האסלאם. התפרסם בספריו על המקורות שבתורה ובספרו שרידי האלילות הערבית (גרמנית), בו הוא דן גם במורשתו הרוחנית של מוחמד
- 1- זה כתב ממוחמד הנביא בין המאמינים והמוסלמים מקרַיש וית׳רב ומי שהולך אחריהם ושייך אליהם ונלחם עמהם (הכוונה כאן ליהודים ולבני ברית).
- 2 – הם אומה אחת על פני כל אדם (כלומר, המוסלמים והלא־מוסלמים והיהודים — בני ברית).
- 3 – המהגרים מן קריש נשארים בעינם (כלומר, קבוצה נפרדת מאנשי אלמדינה), משלמים כופר ופדיון בשביל זה. לחזק את ידיהם הוא יאה וישר בין המאמינים (כלומר, אף על פי שהם ארגון נפרד, על האחרים לעזור להם).
- 4—11. בני עַוֹף נשארו בעינם (הוא מונה את כל המשפחות) משלמים כופר זה בשביל זה (כלומר, נשארים ארגון בפני עצמו).
- לא יכרות מאמין ברית עם נלווה של מאמין (בלי הסכמתו. לערבים החופשים היו אנשים נלווים שהיו תחת חסותם. בארץ פראית אין לאדם בודד אפשרות לחיות. על כן העמיד עצמו כל אדם בודד תחת חסות שבט, קבוצה או משפחה, ונלווה אליהם. והשבטים והמשפחות מתפארים בכך שיש להם בני־חסות, והם שואפים לכך ורואים בכך כבוד להם. לפיכך נאמר פה, שאין האחד יכול לקחת את הנלווה של רעהו).
- – מאמינים היראים (את אללה) עומדים נגד מי שעושה רע ביניהם או יעשה מעשה פשע או מרמה או איבה. יד כולם תהיה בו, ולו גם יהיה בן אחד מהם (כלומר, היחידות השבטיות הטבעיות נשארות אמנם בעינן, אבל אם האיש רוצח — כל העדה צריכה לעמוד נגד הרוצח, ואפילו בני משפחתו).
- – מאמין לא יהרוג מאמין אחר בשל כופר ולא יעזור לכופר נגד מאמין (הלא רוב אנשי אלמדינה היו עדיין כופרים!).
- חסות אללה אחת היא לכולם. הגנת גר ותושב מוטלת על כולם, כי המאמינים ערבים זה לזה על פני כל אדם.
- – ההולך אחרינו מן היהודים (הכוונה לא למי שמקבל את דת האסלאם, אלא למי שנמצא באלמדינה) מקבל עזרה ותמיכה. לא ייעשה לו עוול ולא נעזור לאויביו נגדו.
- -ברית שלום של המאמינים אחת היא לכולם. לא יעשה מאמין שלום מבלעדי רעהו במלחמה בשביל אללה, אלא כך שהשלום יהיה כולל את כולם באופן שווה.
- מאמינים חייבים לנקום את דם רעם, אם נשפך במלחמה בשביל אללה (כלומר, אם נשפך הדם בעניין אחר — רק המשפחה צריכה לנקום. אך אם הוא נפל בשביל אללה, אזי כל המאמינים חייבים לנקום).
- המאמינים היראים (את אללה) הם בדרך הטובה והנכונה (כלומר, טוב היה אילו כל אנשי אלמדינה היו מאמינים, אבל ברגע זה עדיין אינם מאמינים). אך גם למשתף אסור להחסות רכוש או נפש מן קריש (המשתפים הם אנשי אלמדינה שעדיין אינם מודים באסלאם, ומוחמד מבדיל בין כופר, קריש ומשתף).
21-מי שיהרוג מאמין וייאמת הדבר — יושב הגמול אל ראשו, בלתי אם יתרצה קרוב הנהרג בכופר. על המאמינים לנקום נגדו כאיש אחד (זה כמו בספר דברים י״ט, יב. אמנם, גאולת הדם מוטלת על המשפחה — ראה ההערה בסעיף 19 — אבל ההוצאה לפועל היא רק לפי הדין של העדה כולה).
- אסור למאמין, המודה בתוכן הכתב הזה ומאמין באללה וביום הדין, לעזור לפושע ולתת לו מקלט. ואם יעשה כן — תהיה עליו קללת אללה וחרונו.
- ואתם — אשר תחלוקו עליו — הביאו אל אללה ואל מוחמד.
- היהודים יחלקו עם המאמינים את הוצאות המלחמה בכל אשר ילחמו.
שיתוף (״שרכּ״) הוא המונח המוסלמי לעבודת אלים רבים, כלומר, לשיתוף אל לאללה היחיד.
בין צלב הקרס לסהרה- רוברט סטלוף-בוכוולד בסהרה
בוכנוולד בסהרה
בשלהי 1937 עזב שוליית־חייטים בן עשרים ושש ושמו מורים טונדובסקי את ביתו בקאליש, עיר בררום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילי נשים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מורים – כמו כל הפליטים הגברים בצרפת – צו להתייצב לשירות צבאי. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב קולוניאלי נידח בצפון אפריקה.
לאחר בדיקה רפואית במרסיי נשלח מורים לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, סידי בל עבאס וסעידה. משם הועבר לשירות ממושך במכנאם שבמרוקו, הבירה המפוארת של שושלת ערבית בימי הביניים. בלילו הראשון במכנאם, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, היתה אכזרית אבל הוגנת. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד. ב־1940, לאחר ניצחון הבזק הגרמני על צרפת וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מורים בן לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, לקחו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, כמאה קילומטר מדרום לחוף הים התיכון, לא רחוק מגבול מרוקו־אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ברגנט שצמח מסביב למעיינות מים חמים.
לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים קולוניאליים ערבים וסנגלים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, חיילים מהצבא הסדיר ופליטים לא־לגלים – כולם יהודים. כאשר מוריס והגברים האחרים הגיעו לשום־מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות.
חוויות המלחמה של שתי הקהילות היהודיות – יהודי הארצות הנוצריות ויהודי ארצות האסלאם – נפגשו רק לעתים נדירות ולא היה קשר ביניהן. אבל היו לפחות שלושה חריגים מן הכלל הזה. הראשון היה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. החריג השני היו 1,200 יהודים בקירוב מהמושבות הצפון אפריקניות של צרפת שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ״הפתרון הסופי״. הקבוצה השלישית שמה פניה בכיוון ההפוך. זה סיפורם של כאלפיים יהודים אירופים שנכלאו, בדומה למורים טונדובסקי, במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בארצות ערביות. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אבל סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.
ראשיתם של מחנות המעצר הצרפתיים בשנות השלושים של המאה העשרים, בתקופת הרפובליקה השלישית הליברלית יחסית, בימים שצרפת פתחה את שעריה וסיפקה מקלט בטוח לאלפי יהודים ממרכז אירופה, שקראו את הכתובת על הקיר וברחו ממולדתם מבעוד מועד. רבים מהמהגרים החדשים האלה הכירו תודה למולדתם המאומצת והתגייסו לצבא הצרפתי מיד עם פרוץ המלחמה. יתר על כן, מחצית מ־60,000 היהודים שהתנדבו לשירות צבאי בצרפת בשנים 1940-1939 היו פליטים זרים. אבל עם נפילת צרפת במאי 1940, איש לא חפץ עוד בנאמנות העזה של יהודי צרפת – חדשים וותיקים כאחד. המשטר הפטניסטי החדש הפך את יהודי צרפת, זרים וילידי צרפת גם יחד, לשעירים לעזאזל כאילו הם האשמים האמיתיים לקריסה הצרפתית המהירה והמבישה מול הגרמנים. ממשלות שמאליות של הרפובליקה השלישית שקיבלו כמה שנים לפני כן בברכה יהודים ופליטים אחרים, הגיבו על גל גואה של קסנופוביה בתוכנית לכליאת ״אלמנטים לא רצויים״, שרובם היו יהודים. משטר וישי שדרג את הנטייה האנטישמית המולדת לרמה של מדיניות ממלכתית רשמית. ברבות הימים הכניסו שוטרים וחיילים צרפתים אלפי אזרחים צרפתים יהודים לקרונות בקר, שלחו אותם למחנות מעבר ידועים־לשמצה כמו דראנסי, ומשם הם הועברו למחנות המוות ״במזרח״. היהודים הזרים שישבו בצרפת היו, מכל מקום, אלה שהרגישו ראשונים את נחת זרועה של התבוסה הצרפתית.
אחת הבעיות שהטרידו במיוחד את משטר וישי היתה מה לעשות באלה שהתנדבו להתגייס לצבא (או ללגיון הזרים) והוטעו לחשוב שצרפת תגמול להם על שירותם בהיתר מגורים קבוע ואולי באזרחות. אפילו שונאי היהודים הקנאים ביותר נרתעו מהמחשבה על שחרור חיילים יהודים משירות ביום אחד כדי להרוג אותם למחרת. רבים מהם נשלחו אפוא ברגע ששוחררו מן הצבא למחנות מעצר בתוך צרפת, שהיו לא פעם התחנה האחרונה שלהם בדרך לאושוויץ. הפקידים המעשיים של משטר וישי ראו במדבריות של צפון אפריקה הצרפתית פתרון מעשי נוסף.
אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי היתה החייאת הרעיון האימפריאלי הישן של הנחת מסילת הברזל הטרנס־סהרית: מסילה באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה מניז׳ר לניס ותביא את אוצרות אפריקה אל צרפת. כדי לשטח את החוליות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח יותר מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. רובם היו אסירים פוליטיים מסוגים שונים: רפובליקנים ספרדים, קומוניסטים, סוציאליסטים, גרמנים אנטי־נאצים, גוליסטים, קומץ ערבים ואפילו יפני אחד. כמעט שליש מתוכם, כלומר יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה מהשאר, היהודים גורשו לשם – או, בדומה למוריס, הועברו משירותם בלגיון הזרים – בגלל דתם, לא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר- במושב "ברק"
במושב " ברק "
גם מושב "ברק" אינו מיוצא כפרי האטלס. רוב מתיישביו מקזבלנקה. מן האוניה נשלחו ישר למקום ביום י"ב באלול תשט"ז – 19.8.56.
מאקס סבח, ראש ועד הכפר מספר :
" כולנו היינו בקזבלנקה פקידים, סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה. לא היה לנו כל מושג מעבודת אדמה. והאמת היא שכשיהודה גרינקר התחיל לארגן אותנו להתיישבות לא האמנו שנוכל לעמוד בזה.
גרינקר בא אלינו ומעודד אותנו בדברי נועם והסברה משכנעים שכל יהודי יש בו יצר טוב לעבודה ושרק הגלות עשתה מאתנו מה שאנחנו היום. הוא הכניס בנו אמונה וביטחון שבמעט אהבה לעבודה לא נהיה פחותים מהחלוצים הראשונים אשר יבשו ביצות וסבלו במחלות ובמלריה, בכדי להגשים את חלומם.
הוא כינס אותנו כמה פעמים וסייע בידינו לגבש את ארגונו בעיקר מבחינה רוחנית ואידיאולוגית. אם אנחנו היו כאן ואם התגברנו על הקשיים הראשנים, זה רק תודות לו.
מהראשונים שעלו על לקרקע ישר מהאוניה נשארו 40 משפחות. לכל משפחה – 40 דונם שלחין (השקיה מלאכותית). המצב הכלכלי אינו רע בכלל. מספר ניכר מבני המושב משרתים כקצינים בצה"ל, לומדים באוניברסיטה. מושב "ברק" הוא פרי עמלו וחזונו של יהודה גרינקר ואנחנו מגשימים חזונו זה, הלכה למעשה.
המושב "שוקדה".
מושב של הפועל המזרחי השוכן במרחק של 15 קילומטרים מעזה. הלכתי לבקר במושב זה יחד עם יהודה גרינקר. רק הגענו לכפר יצאו רוב התושבים סביבנו. נכנסנו לביתו של יפרח ישראל ומיד עוף השמים העביר את הקול כי יהודה גרינקר בא. הבית התמלא אנשים וכל אחד נדחק ללחוץ את ידו של גואלו ומצילו.
מספר הרב מאיר יפרח :
" בשלהי שנת 1955 עזבנו את כפר מוצאנו אסמר שבהרי האטלס לאחר טיפולו המסור והנאמן של יהודה גרינקר בבעיית עלייתנו ארצה. הגענו לחיפה ביום י"ז בטבת תשט"ז 1.1.56 והועברנו ישר מהאוניה למושב "מלאה" שבחבל תענך. נשארנו במקום כשנה ומחצה.
מסיבו שלא היו אולי מוצדקות ומובנות בזמנו, התארגנו כשלושים משפחות ועזבנו את "מלאה" כדי להקים מושב מטעם הפועל המזרחי בשם "שוקדה", בו אנו יושבים עד היום. המושב מונה 56 משפחות. רק בהתערבותו של רענן וייץ קיבלנו 35 דונם אדמה לכל משפחה " .
חנניה אזראד משלים את דבריו של הרב יפרח :
"יהודה גרינקר הגיע אלינו דרך איית בוגמאז. הערבים חסמו את דרכו ולא נתנו לו לעבור. נאלץ להמשיך לכפר אסמר שם קיבלוהו בהתרגשות ובהתלהבות, ואף בירכו ברכת שהחיינו.
מיד עם בואו התאספו כל אנשי הכפר בבית הכנסת לשמוע את דבריו. על ארץ ישראל שמעו מפי עולי רגל ערבים שביקרו במכה. הערבים ידעו לספר, כיד הדמיון המזרחי, על כוחם ועוצם ידם של ה "יהוד" ( היהודים) שכל אחד מהם מסוגל לנצח אלך ערבים (לקיים מה שנאמר : " אחד מכם ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה)
"ביהודה גרינקר ראינו הגואל והמושיע. הוא הציל אותנו מכליה פיסית מידי הערבים אשר ללא ספק, לאור המאורעות שהיו אז, היו משמידים אותנו ללא השאר מאתנו שריד ופליט ומבלי שמישהו ידע על כך. יהודי כמוהו מסור לשליחותו ולמשימתו לא ראינו בחיינו"
דמעות עמדו בעינו של חנניה אזראד ומרוב התרגשות לא יכול היה להמשיך בדבריו. ברוח זו דיברו ישראל יפרח, דוד דהאן ומסעוד אזראד. כאשר עזבנו את הכפר, נפרדו האנשים מיהודה גרינקר בדמעות ובהתרגשות, על אשר זכו לראות שוב במו עיניהם את האיש אשר הוציאם משעבוד לגאולה.
ארזי הלבנון כרך א'- רבי ברוך אסבאג
רבי ברוך אסבאג
בהסכמת הספר ״מנחה בלולה״ [הנדמ״ח תשנ״ז] כותב הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, על הרה״ג ברוך אסבאג זצ״ל ומכנהו: ״הרה״ג מעו״מ, הדיין המצויין..״ הצדיק העצום…. מפורסם בצדקתו ויראתו וחסידותו ווענותו מוהר״ר ברוך אסבאג הרב הראשי לעיר אספ״י.
מחכמי ומקובלי מרוקו. חיבר ספר הדינים שלו ״מנחת משה״ קזבלנקה, תש״ד [ת״ו], מכיל דברי קבלה, בעיקר ״יהי רצון״, ו״לשם יחוד". ספרו השני ״מנחה בלולה״, קזבלנקה, תרצ״ז, ודפוס-צילום חמוש״ד, ונדמ״ח תשנ״ז. מכיל דינים בערבית, אך בשולי העמודים הערות ׳מקור ברוך', ושם נזכרים מקובלים הרבה.
נפטר ג׳ באדר ב׳ תש״ו [1946]. נטמן בסאפי.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-LA CONSTRUCTION DU MELLAH
LA CONSTRUCTION DU MELLAH
Mais en devenant capitale et en attirant une nombreuse population juive, de Fès, Marrakech, Séfrou, Salé et du Tafilalet, Meknès devait à son tour suivre l'exemple des deux précédentes capitales et avoir son quartier juif séparé. Par commodité; autant que par volonté délibérée de ségrégation. Mais sûr de son pouvoir, il ne crut pas nécessaire, comme ses prédécesseurs à Fès et à Marrakech, d'édifier le mellah à proximité immédiate de son palais pour mieux le protéger.
En 1679, il dota la communauté d'un lotissement à l'extrémité de la médina, proche des jardins et des champs de culture, appelé Ryad. Contrairement aux deux précédents mellahs, tout le terrain est propriété des Juifs sans que le Palais ou les notables musulmans y possèdent la moindre parcelle – preuve de la prospérité des membres de la communauté qui assurèrent seuls le financement de sa construction.
Les plans du nouveau quartier, bien que dressés par les architectes du roi, tenaient compte des besoins particuliers et de prescriptions religieuses de sa population, en vertu du principe d'autonomie interne. C'est ainsi que conformément à la Halakha, ils incluaient une place centrale pour le commerce et les grandes réunions publiques exceptionnelles, El gara dsouk, avec en son centre une fontaine pour la fourniture gratuite d'eau potable venant de sources de la montagne proche du Zerhoun – en plus des puits particuliers dans les cours des maisons. Sans oublier un bain public, le mikvé pour la purification rituelle et les fours publics pour la cuisson du pain selon les prescriptions de la Loi. Les murailles qui l'entourent, en plus de leur fonction de protection, ont une fonction religieuse, faisant du quartier comme une seule cour, (Iroub), pour permettre les déplacements et le port sur soi d'objets le jour sacré du shabbat. A cela s'ajoutaient les synagogues, nouvelles ou transférées de l'ancien quartier juif de la médina, toutes privées, le zèle bâtisseur des grandes familles dispensant la communauté en tant qu'entité, de bâtir et d'entretenir des lieux de culte publics. Les travaux de construction auxquels les Juifs échappèrent dit -on, en versant une forte somme d'argent au souverain – au départ obligation leur aurait été faite de construire de leurs mains leurs maisons furent essentiellement menés par des esclaves chrétiens et achevés en 1682. D'ailleurs, ce serait ces esclaves chrétiens transférés de Fès qui auraient hérité du quartier de la médina évacué par les Juifs, si on se fie au rapport des prêtres chargés par la France du rachat de ses ressortissants chrétiens captifs Pendant ces pourparlers, nous allions plusieurs fois visiter les esclaves français malades dans les lieux où les esclaves chrétiens se retirent tous les soirs quand leur travail est fini. Ce lieu qu'ils appellent le Kanot (déformation phonétique de hanout, magasin) était anciennement la Juiverie, et quand les Juifs l'ont quittée pour se placer là où ils sont à présent, le Roy y a fait mettre tous les esclaves chrétiens .. .On sait que le samedi est aux Juifs ce que le dimanche est aux chrétiens, et que ces gens -là zélés jusqu'à la superstition, aimeraient mieux mourir que de faire le moindre ouvrage en ce jour. Ce jour -là la porte de la Juiverie est toujours fermée et aussi il fallut payer au Maure gardien pour la peine qu'il fait de nous l'ouvrir. Notre logement était préparé dans la maison d'un esclave français qui y avait fait construire cette maison par autorisation du Roy. Afin d'avoir plus de liberté, il avait choisi ce quartier qui est fermé de tous côtés et où on n'entre que par une grande porte gardée par des Maures et un grand nombre de chiens qui servent de sentinelles pendant la nuit…"
Cette rencontre au mellah avec les esclaves chrétiens, avec les consuls et les délégations européennes venues négocier leur libération, devait amener certains nouveaux riches juifs à vouloir leur ressembler et imiter leur mode vestimentaire et leur tenue. Ils se heurtèrent à la farouche opposition des rabbins qui, au nom de l'interdiction pour les enfants d'Israël "d'imiter les nations", édictèrent une taqana prohibant de laisser pousser des moustaches et la mèche de cheveux sur le front. Ils se prévalaient également du sultan et de ses conseillers farouchement opposés à toute imitation des chrétiens "qu'ils détestent." Sa construction achevée, le mellah fut intégré dans l'enceinte de la ville impériale par la prolongation des murailles qui enserrent la ville, communiquant avec le quartier des fonctionnaires du Makhzen par la porte de Berrima et séparé par de vastes jardins du Palais Royal et des habitations des hauts dignitaires à Bni Mhmmed.
Quartier au départ spacieux et aéré, le sultan y faisait loger les délégations et ambassades européennes de passage, n'admettant pas dans sa capitale d'ambassade ou de consulat européen permanent. C'est à ces visiteurs, qui même quand ils n'étaient pas exceptionnellement logés dans ce quartier, s'y rendaient obligatoirement pour rencontrer les conseillers juifs du sultan dont nous reparlerons, que nous devons une grande partie de nos informations sur cette période. L'ambassadeur envoyé en 1693 par Louis XIV négocier la reconduction d'un traité de paix, le chevalier Pidou de Saint Olon, le décrivait ainsi : " C'est un quartier assez grand, mais qui n'est pas plus propre que dans les autres villes. Les Juifs ne laissent pas d'être à l'aise au -dedans et d'y avoir (même) plus de commodités que les Maures eux -mêmes…) La même impression de confort et de prospérité se retrouve dans le témoignage d'un Père Franciscain venu quelques années plus tard, en 1702, négocier le rachat de prisonniers français : "Dans le quartier des Juifs les rues sont plus larges et où l'on y voit des boutiques ouvertes garnies de marchandises. Mais dans le reste de la ville, les rues sont serrées entre deux murailles avec quelques ouvertures de temps en temps et on n'y voit que des échoppes de pauvres artisans ou de vendeurs de fruits…"
John Windus, venu en 1721 dans la suite de l'ambassadeur de Sa Majesté britannique pour la signature du traité de paix, raconte que le sultan les fit loger au mellah, dans l'une des plus belles maisons de la ville que venait de "se faire construire le Naguid et favori du roi, le Juif Moses Benattar…
קהילה קרועה יהודי מרוקו והלאומיות 1954-1943-ירון צור-שנות החמישים הראשונות
שנות החמישים הראשונות
המאמץ של השלטונות הצרפתיים לדכא את הגל הלאומי קיבל תנופה חדשה בשלהי תקופת כהונתו של הנציב ז׳ואן. בסוף 1950 סולקו נציגי אלאסתקלאל ממועצת הממשלה ובשנת 1951 נאלץ הסולטאן, תחת איומי אנשי השבטים של אלגלאווי, להתנער מקשריו עם מפלגה זו. הנציבים התחלפו, ואת ז׳ואן החליף אוגוסטן גיום (Guillaume) במרס 1952 שוב הרים הסולטאן את ראשו ותבע להשיב לו את הריבונות המלאה על מרוקו, ובדצמבר 1952 פרצו מהומות בקזבלנקה שדוכאו ביד קשה. באוגוסט 1953 הודח מחמד החמישי ועל כיסאו הושב סולטאן אחר, בן עראפה. בשעת הדחתו לא היו עוררין על מעמדו של מחמד החמישי כסמל המאבק לשחרור והזהות המרוקנית, ומדיניות הדיכוי הצרפתית, במקום להשליט שקט בארץ, גרמה להתגברות הטרור ולהתרחבות חסרת תקדים בהשפעתה של אלאסתקלאל. הצרפתים מצדם הגיבו בניסיונות :וספים לדכא את המחתרת הלאומית. בכל אותה תקופה נאבקה התנועה הלאומית על חייה מול הצרפתים ומול מתנגדיה החזקים מבפנים, ובראשם הפאשה של מראכש, אלגלאווי, וראשי השבטים והמסדרים הברברים שתחת השפעתו.
בתקופה סוערת זו נדחק הנושא היהודי לשוליים. ללאומיים לא היה עניין לחדד קונפליקטים פנימיים. התדמית ההרמוניסטית של האוכלוסייה המקומית היתה חיונית להכרה בין־לאומית בתנועת השחרור ולא היתה זו העת להיטפל לעמדות הבעייתיות של היהודים. עז א־דין אלווזאני, בנו של מנהיג מד״ע, העריך שהנושא הורד במודע מסדר היום הלאומי: ״עד ראשית 1955, המפלגות המרוקניות זנחו שלא מרצון את האפשרות להביע באופן פומבי את דעתן על הבעיות שהציבו בפניהם יהודי מרוקו״. אלווזאני אף ציין כי המפלגות הלאומיות לא התייחסו כלל לנושא היהודי בבואן לחתום על אמנה להקמת חזית משותפת. האמנה הלאומית שנחתמה בטנג׳יר בשנת 1951 נשענה על סעיפי הטיוטה להסכם בין אלאסתקלאל למד״ע שנערכה כבר בשנת 1946, ושבה היה סעיף יהודי מיוחד. עתה הושמט סעיף זה לחלוטין – אפשר שהדבר נעשה מפני שהנוגעים בדבר ביקשו להתחמק מן הנושא, אך אפשר גם שהוא לא נראה הולם לאמנה או חשוב דיו באותו שלב של מאבק.
הסולטאן, שהיה ער לחשיבות תדמיתו הבין־לאומית ובמיוחד לדעת הקהל האמריקנית, הרבה באותה תקופה בהצהרות שמהן השתמעה מחויבותו המוחלטת לשוויון זכויות, המבחן העיקרי למעמד היהודים. נאום הכתר של שנת 1952 כלל למשל את ההצהרה הבאה: ״נתינינו, מוסלמים כיהודים, יכולים להיות בטוחים ברכושם, וכולם, עשירים ועניים, חזקים וחלשים, יהיו שווים בפני החוק״.
התרשמות מסקר לא שלם של העיתונות הלאומית בשנים אלו מצביעה על כך שהיא הקדישה רק מקום מועט לשאלת היהודים המקומיים. יש להביא בחשבון בהקשר זה שבשלהי 1952, בעקבות המהומות בקזבלנקה, בוטלו רישיונותיהם של עיתוני המפלגות הלאומיות. מאמרים אחדים מסנגרים על התזה השילובית של התנועה ומגינים על התפישה החיובית של מעמד היהודים תחת ריבונות מוסלמית. מאמרים אחרים מגיבים באירוניה מרירה על היחס המיוחד שזוכים לו היהודים מידי הצרפתים ובזים להתרפסותם של אנשי המיעוט בפני השליטים הזרים. לעומת מיעוט הדיונים על יהודי מרוקו, בעיות המזרח התיכון והסכסוך הישראלי הערבי העסיקו מאוד את העיתונות הלאומית. חוקר שבדק את הנושא העלה כי ל׳אקסיון דו פפל, דו־שבועון בצרפתית של אלאסתקלאל, הקדיש לא פחות מ־17 אחוז משטחו לענייני המזרח התיכון. בכך באה לביטוי בבהירות האוריינטציה הפאן־ערבית החזקה של התנועה המרוקנית. בראשית שנות החמישים חזרה הליגה הערבית להיות המשענת העיקרית של המאבק לשחרור, והיא עמדה מאחורי המאמץ לערב את האו״ם בסוגייה המרוקנית.
הקִרבה לעניין הערבי הכולל הולידה בראש ובראשונה הזדהות עם קו התעמולה של הליגה הערבית ועם מערכת התדמיות שלה, שבה הוקעה המדינה היהודית. כך, לדוגמה, במאמר מערכת של ביטאון אלאסתקלאל בערבית בספטמבר 1951 הודגש הקשר ההדוק של ארצות ערב והמוסלמים לפלסטין, וישראל הוגדרה כ״יציר כפיהם של הגוש הקפיטליסטי והגוש הקומוניסטי״. במאמר הוצגה העמדה הסרבנית של הערבים כלפי ניסיונות הפיוס של האו״ם ונאמר כי הערבים נוכחו לדעת שאין לתת אמון בעם קטן זה של פולשים, שאינו חדל מלבצע פשעים בעזה, באגם החולה או בירדן. באותו מאמר גם הוסבר החרם הערבי ונטען כי כל המזרח התיכון יהיה חשוף לאיום המלחמה עד ליום שהמעצמות יכירו באמת וישיבו את הצדק לערבים. מעבר לכך, כפי שכבר ראינו, בהשפעתה של העיתונות הערבית במזרח התיכון, עלולה היתה להיטשטש ההפרדה בין ישראל והציונים לבין היהודים ככלל. עיתונות זו, שהיתה כואבת ומרירה על אסון פלסטין, שימשה חממה ליסודות תעמולה אנטישמית, שהפכה מדי פעם פרועה וחדרה לעתים גם לעיתוני מרוקו. גם העיתונות הערבית מטעם, שנתמכה על־ידי הנציבות, כללה לעתים מאמרים אנטישמיים גמורים. העיתון א־סעאדה (״האושר״), אחד מאותם עיתונים מטעם, העתיק בשנת 1951 מן העיתון המצרי א־רסאלה(״איגרת״) מאמר על בעיית קשמיר שכלל התייחסות לנושא הישראלי וליחסים בין הודו לישראל בקשר למלחמה בין הודו לפקיסטן. וכך בין היתר נכתב במאמר זה: ״היהדות הבין־לאומית נתנה לעצמה דין וחשבון שאין עוד ביכולתה לשגשג בעולם הנוצרי המערבי אשר גילה את נוכלותה ואת צביעותה ורשם אותם בספרי קודשו ובהיסטוריה הפוליטית והכלכלית שלו״. לכן פנתה נגד האסלאם והערבים בסיועה של הודו. כותב המאמר תיאר את התפשטות השפעתה של ישראל בהודו ״עד ליום שהודו תתנסה בדו־הפרצופיות באופורטוניזם של היהודים. המסחר של היהודים ימשיך לחדור לתוך הכלכלה של הערים הגדולות של הודו כפי שעשה באירופה ובאמריקה״. מלבד כוחם המסחרי האימתני, ציין הכותב, נהנים היהודים מכוח תעמולתי שאין לעמוד בפניו. הסופרים ובתי־ההוצאה היהודים באירופה ובאמריקה מעצבים את דעת הקהל המערבית כך שזו תאמין בגדולה של התרבות ההינדית, ו״כשרואים את היקף התעמולה הזאת לטובת הודו, קשה להימנע מלהבחין בסימניה של כוונה נסתרת בנשמתו של יעקב״.
מאמרים מיובאים מעין אלה שיקפו את התמורה היסודית שחלה במפת התפוצה של התעמולה האנטישמית, שמרכזה הועתק מאירופה למזרח התיכון ובמיוחד למצרים. יבוא זה השתלב בדגם ההפצה המסורתי של רעיונות מן המרכזים האינטלקטואליים במזרח אל המגרב המוסלמי. החומר המיובא היה אמנם חדש בסמליו ובתכניו, ולכאורה היה לו סיכוי להתקבל על לבם של מתמערבים בלבד, אך למעשה גם המשכילים הדתיים וההמון היו נכונים להטות לו אוזן קשבת, משום שהמתח הדתי הלאומי בין מוסלמים ליהודים הגיע באותה עת לשיאים חדשים. ארץ הקודש היתה זירה לג׳יהאד, ואויבי האסלאם היו היהודים. הצורך בפרשנות לתמורה עמוקה זו גבר וגם האליטות הדתיות נדרשו לכך. בארכיון שירות הביטחון הצרפתי נשמרה למשל עדות מעניינת על האופן שבו פורשה באוג׳דה הידיעה על כך שברית־המועצות ניתקה את קשריה עם יש־אל(בעקבות הטמנת פצצה בבניין שגרירותה בתל־אביב בראשית 1953):
בין הפנאטים יש הרואים בכך אות לכך שההשגחה נוטה חסד לעולם הערבי, שלאחרונה סבל כל כך. פרשני הקוראן שואבים מכך גורם חדש לתקווה, משום שהפזורה [היהודית] היא בשביל המאמינים מאורע היסטורי שאינו אמור לחדול עד קץ כל הדורות.
עולים במשורה – מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה-אבי פיקאר
דבר, שהיה העיתון השני הנפוץ ביותר בארץ, גיבה את עמדת הממשלה והנהלת הסוכנות תוך המעטת משמעות השינוי. עוד במהלך הדיונים על הסלקציה בהנהלת הסוכנות נמסר בדבר, באחד העמודים הפנימיים, שלא יחול שום שינוי בעקרונות העלייה אולם ׳ישקדו יותר על מיון העולים מבחינת גיל וכושר עבודה׳. לאחר שהתקבלה ההחלטה פורסמו עיקרי מדיניות העלייה הסלקטיבית בלא שום פרשנות או ביקורת. הפרסום נשא את הכותרת ׳נקבעו עקרונות העלייה לתשי׳׳ב׳. הפולמוס על המדיניות החדשה נזכר בדבר רק כאשר הועלתה שאילתה בכנסת בנידון. בגוף הכתבה הוזכרה במפורש המילה ׳סלקציה׳, אך הכותרת ציטטה דווקא את דברי בן־גוריון על המשך יישומו של חוק השבות. הניסוח שדיבר על הפרדה בין עלייה לבין העלאה ועל ׳עלייה חופשית – העלאה סלקטיבית׳ הקהה את הסתירה לכאורה בין מדיניות העלייה לחוק השבות.
הערת המחבר: שם, 13.12.1951. דבורה הכהן מציינת שנמנעו מלהשתמש במילה ׳סלקציה׳ בגלל אסוציאציות קשות מימי השואה (הכהן, עולים בסערה, עמי 100). אולם בסוכנות ובמוסד לתיאום השתמשו במפורש במילה זו ובצירוף המילים ׳עלייה סלקטיבית׳, בפומבי השתמשו בה פחות, אם כי לא נמנעו ממנה (ראו למשל כותרות בעל המשמר, 21.3.1952 [לעיל, עמי 105], בהארץ, 25.8.1955, ובמקומות נוספים). בן־גוריון השתמש בצירוף המילים ׳עלייה נבחרת׳ ושרת נקט את המונח ׳עליית הברד. צבי לוריא, נציג מפ״ם בניו יורק, אמר שהמונח ׳עלייה סלקטיבית לא מצלצל טוב. זה אומר שפוסלים מישהו וזה כבר גרם צרות בארצות הברית׳. הוא הציע תחתיו את המונח ׳עלייה יוצרת־חלוצית׳(הנהלת הסוכנות, 9.3.1952 אצ״מ, S100/939). האסוציאציה של השואה בהקשר לסלקציה עלתה רק מאוחר יותר.
עיתוני החוגים האזרחיים, בין המזוהים פוליטית כהבוקר, ביטאונם של הציונים הכלליים, ובין הבלתי מזוהים כהארץ, גיבו גם הם את המדיניות החדשה. בשונה מדבר הם לא המעיטו ממשמעות השינוי. בהבוקר פרסם שמואל אוסישקין, מפעילי המפלגה ובנו של מנחם אוסישקין, מאמר בשבח עקרון הסלקציה. הוא הזכיר שרפאל ניסה להראות שאין שינויים מהותיים ושהמדיניות הקודמת נותרת בעינה, אך לדעתו זה היה שלב חדש ומבורך במדיניות העלייה. עיתון הארץ, שמזה זמן היה יחסו לעלייה מסויג, פרסם למחרת קבלת החלטת הסלקציה בסוכנות ידיעה קטנה בעמוד פנימי. נאמר בה שבפעם הראשונה מאז קום המדינה הוטלו הגבלות רשמיות על סוגי העולים הבאים על חשבון הסוכנות.
ביקורת על המדיניות החדשה באה מקרב חברי האופוזיציה בכנסת. באין עליהם אחריות ביצועית הם נטו לחזון יותר משנטו לחשבון. הם ביקרו את הממשלה על נסיגתה ממדיניות העלייה ההמונית מכיוון שלא נדרשו לאזן בין דרישות העלייה לקשיי הקליטה. ראשונים למתוח ביקורת היו נציגי חרות במוסדות שונים. אליעזר שוסטק ניצל את מושב הוועד הפועל הציוני כדי לבוא חשבון עם הנהלת הסוכנות. הוא תהה אם יש לסוכנות ׳זכות מוסרית, חוקית והיסטורית לקבוע עלייה סלקטיבית׳ ותבע מהוועד הפועל לדחות את ההחלטה בהיותה לא־ציונית. ח״כ אריה אלטמן העלה הצעה בעניין מדיניות העלייה לסדר יומה של הכנסת. הוא אמר שההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית היא ׳החלטה גורלית המבטלת למעשה את הססמה המרכזית והראשית של הציונות ומדינת ישראל – משימת קיבוץ הגלויות׳. מכיוון שהגנה על מדיניות העלייה הסלקטיבית הייתה בלתי אהודה ביקש רפאל שבן־גוריון יגיב להצעה. בן־גוריון חזר על ההבחנה בין עלייה להעלאה, והבהיר שאיש לא התחייב לשלם לכל יהודי את הוצאות הנסיעה. הסלקציה, לדבריו, מטרתה למנוע כניסתם של חולי שחפת.
הערת המחבר: הוועד הפועל היה גוף ביניים בין הנהלת הסוכנות – הממשלה של התנועה הציונית – לבין הקונגרס הציוני. הקונגרס התכנס באותה תקופה אחת לארבע שנים והוועד הפועל, מעין פרלמנט, התכנס בדרך כלל פעמיים בשנה.
ביקורת הגיעה גם מצדה השמאלי של המפה הפוליטית – ממפ׳׳ם. כאשר חרות העלתה בפעם הראשונה את עניין העלייה הסלקטיבית על סדר יומה של הכנסת ביקש רפאל מברגינסקי שמפ״ם לא תוסיף שאילתה משלה בכנסת. לרפאל היה על מה לבסס את בקשתו. שלא כחרות הייתה מפ׳׳ם חלק מהקואליציה הסוכנותית, גם אם בדומה לחרות הייתה באופוזיציה בכנסת. ברגינסקי השיב שהוא בעצמו התנגד להגבלת העלייה ואין הוא יכול להתחייב בשם חברי מפלגתו. עם זאת חברי מפ׳׳ם אכן לא מתחו ביקורת על העלייה הסלקטיבית מיד עם קבלתה אלא רק חודשים רבים אחר כך. ח׳׳כ חנן רובין העלה את ההקשר העדתי של מדיניות העלייה הסלקטיבית כאשר הדגיש שהממשלה סגרה את שערי הארץ בייחוד בפני יהודי צפון אפריקה. מרדכי בנטוב תקף את מפא״י על כך שהיא מפקירה מיליון יהודים בצפון אפריקה. הוא התייחס לא רק להקשר העדתי אלא גם למתח בין מרכז לתפוצה כאשר אמר שמפא״י נעשתה מפלגה ׳ישוביסטית' שרק היישוב בארץ מעסיק אותה.
הגדת אגדיר-העיר ושברה-אורנה בזיז…קסידה די אגאדיר פלחן די עלא לאמן בית הספר אליאנס
קסידה די אגאדיר
פלחן די עלא לאמן
אזיו תשמעו האד אלקססה
די אגאדיר עממרהא מא תנסאה
זראת פכוואנה האד ארפסה
סי מאת וסי זבדוה בלכיאסה
תגלבת לארד או הומא נאיימין
פלחזר וטראב סבחו מרדומין
פיהום יהוד נצארא או מסלמין
האדסי טרא מרב אלעלמין
לוכִאן מא ננעאס די ג'רדהום
חתא סי מא כאן יזרא פיהום
עלא האד לגלבה די זאתהום
וזאד לבחר כממל עליהום
אלגנוס זאוו מן כל מטרח
סאפו לככוד מנזלין בלא רואח
למקתולין כתתר מן סחאח
דאכ נהאר כאן ג'יר דלבכא ונוואח
למאריכאן פלאביון זאהום
טבבא אלכבאר זאבלהום
לפיכוראת סאר ידרבלהום
באס ירדדו ררואח פיהום
ידדין וריואש כאנו יזבדוהום
או אלכבאר ואקפין מעאהום
כה יכזרו ויתקטע קלבהום
או צוורה כאיוצוורו פיהום
כאדא מן אלף דככלו לספיתאראת
ומגבלינהום סחאל מן פרמאליאת
חתא ישראל עטאת דדואיאת
או זאדלוהום חתא בדולאראת
סאבו יהודייה על רדדם גאלסא
הייא ובנהא סגיר כא תגאסא
כתבלהא רבבי ץבקא כאייסא
או טבבא קאלו באקייאה נפיסא
בנת מאמאן כרזת מן טיקאן
או אולאדו מליוחין פררכאן
ליפומפיי כא תתקללב נכאן בנכאו
קאלתלהום האדסי נ א כאן
ואמא למשפחה די אפרייאט
האדוך למג'בונין פאז טראת
סי זבדוה מהררס וסי מאת
ומי זררו לבחא בלמווזאת
אמא בנת לחכם חאליואה
בזדוהא בדרע הייא ורזלהא
מתולהא סתא די אולדהא
או כתהא קורבן או הדייא
כאנו למג'בונין בנתאעהום
חתא מן פלוסהום דאעולהום
לוכאן ג'יר בקאו בעמורהום
כאנו יקדרו יזיו לארדהום
יא רבבי מן האגדא ולא כתר
אידא נעאוד מא ייקד לאכנאצ ולא
נחמדו רבבי עלא די בקאו בלעמר
יעיז לאמריק עמרו מא יכסר
]ישראל ענדנא לבטחון
ידאויו לעעמא ולערז ולממחון
כא ירחמו על יתים ולמג'בון
מול לקסידא חנניה כהן מן טבעון
בית הספר אליאנס
בית הספר נפתח ב־1936 בזכות מר דרה׳ (Derhy), אשר מימן את רכישת הכיתה היחידה שבה לימדה המורה רז׳ין מזרחי (Régine Mizrahi), ילידת אירן, את כל התלמידים, כעשרים במספר, ובכל הרמות.
ב־1939 הגיע הזוג בן סוסן (Bensoussan) לעיר ונטל לידיו את המושכות. הם הוכשרו להוראה בצרפת, ושם הכירו זה את זה. מר איזק בן סוס Isaac) (Bensoussan יליד 1915 ממוגדור, ואשתו סוזן פלדמן (Suzanne Feldman), ילידת 1918 מצפת (כן, כן, מצפת!), פותחים את בית הספר ברחוב Rue du Four ובו שתי כיתות בְּנות כחמישים תלמידים כל אחת ואחת מהן. שלוש הרמות הראשונות למדו אצל הגב׳ בן סוסן ושלוש הרמות האחרות אצל המורה־מנהל, מר בן סוסן. כל רמה ישבה בשורה. התלמיד התקדם משורה לשורה, ואחר כך – לכיתה הבאה. הזוג המיתולוגי לבש תדיר חלוקים אפורים כהים. גם התלמידים חויבו בתלבושת אחידה. מה למדו שם? בעיקר לימודי חול על פ׳ מסורת Alliance Israélite: צרפתית, חשבון, היסטוריה, גאוגרפיה וגם עברית מודרנית. הכינו את התלמידים לקראת cetificat d'études ולמעבר לתיכון הממלכתי הצרפתי לעוד שש שנות לימוד.
הערת המחבר: תולדות בית הספר "אליאנס" נמסרו ל׳ בקיץ 2005 בעיר מונטריאול בקנדה מפיו של ד״ר אריה בן סוסן, בנם של מייסדי בית הספר האגדיים, וכיום מנהל בית החולים Saint Justine במונטריאול. אריה נולד באגדיר, גדל ולמד בה, סיים את בחינות הבגרות ברבא0, קיבל הכשרה כרופא בצרפת ובמרוקו והיגר לקנדה.
ב־1954 עבר בית הספר למשכנו החדש ברחוב Rue llala, ובו שש כיתות המסודרות בשני בניינים צמודים סביב חצר פנימית. מעל לאחד מהם התגורר הזוג עם שני בניהם. גב׳ Berthelot, אדוונטיסטית, שלימדה את הקטנים ביותר, גבי אנז׳ל דרה׳ (Angèle Derhy) ובעלה חנניה ואנונו (Hananya Wanounou) וכן הזוג בן סוסן היו הצוות. אחרי 1956, שנת עצמאותה של מרוקו, לימדו שם גם ערבית כשיעור׳ חובה.
הנוקשות הפדגוגית של הצוות מפורסמת בין ילדי אגדיר. רבים זוכרים שבכל בוקר ובוקר, לפני תחילת הלימודים, עמדו כל ילדי בית הספר בחצר הגדולה בזוגות לפני כיתתם בידיים פשוטות. המורה עבר בין השורות ובדק את ניקיון הראשים (הייתה מכת כינים בלתי מובסת), את ניקיון הציפורניים (הן היו צריכות להיות גזוזות) ואת ניקיון התלבושת האחידה (חלוק ורוד או אפור מעל התלבושת הרגילה). החשש מכינמת ריחף על כולם. שיער קצוץ היה חובה. בכיתה ההקפדה היתרה על ניקיון הגוף ועל הסדר המופתי של המחברות ושל התיקים סללה את הדרך לחשיבה מסודרת ומאורגנת. המלאכה לא הייתה קלה, והמורים הקפידו על קלה כעל חמורה. הם ראו במלאכת ההוראה והחינוך לחימה בביעור הבערות.
הערת המחבר: אני מוסרת כאן את עדותו של אלברס אביסרור, המתגורר במרוקו, והיא מצ0רפת לעדויות רב1ת אחרות על אודות קשיחותה של המנהלת. אלברס קובע כ׳ מדאם בן סוסן סירסה אותו ממש. היא ה״בה אותו לכתוב ביד ימין בניגוד לנס״תו הטבעית להיות שמאלי. בשעת ההכתבה המפחידה הייתה עומדת הגברת ומתבוננת בו מעל ראשו לבדוק אותו. הוא המסכן היה משותק מרוב פחד שמא יגלוש מן השורה
ההורים שילמו סכום סמלי לרשת "אליאנס". כאשר הורים עניים לא עמדו בתשלום המינימלי, ויתר להם המנהל, מר בן סוסן, על התשלום, נסע לקזבלנקה והתערב לטובתם אצל מר טז׳ור׳((Tajouri, המנהל הכללי של "אליאנס".
באותה עת הרשת מונה כ־150 בתי ספר במרוקו. זהו שיא פריחתה של "אליאנס״ במרוקו. "אליאנס" דגלה בביעור הבערות, בהענקת חינוך צרפתי חילוני ולצדו הוראת העברית והמסורת היהודית.
באגדיר הצעירה, החילונית והמודרנית הצטמצם לרוב החינוך התורני בלימוד במסגרת בית הכנסת. במחצית שנות החמישים הוקם מוסד חדש, בעל אופי שעד כה לא הכירו אנשי העיר: ישיבת חב״ד. הנה סיפורה, אשר סופר ל׳ מפיו של הרב עזריאל ח״קין, מייסדה וכיום רבה הראשי של קייב. לסיפורו של הרב אני מוסיפה פרטים שליקטתי מפי בוגרי הישיבה.
הפונדאמנטאליזם- בת יאור- הד'ימים – בני חסות
הצדדים החברתיים העגומים ביותר של הפונדאמנטאליזם המוסלמי מצויים בקצה השני של הסולם החברתי — בעניות
המנוולת המעוותת את חברות העולם השלישי, שהשפעת המודרניות עשתה בהן שמות. במערב הטכנולוגיה היא רק אחד הגילויים של התפתחות תרבותית הדרגתית, של תהליך בקרתי שבגלל עצם חירותו הוא עוסק בחשבון נפש בלתי־פוסק. אך כאשר אותה טכנולוגיה מיובאת לעולם השלישי, תלושה ממקורה, מוצאת מהקשרה התרבותי וחסרה אותו הצבר של שכבות־תרבות שרק בזכותו אפשר להטמיעה ולהשתלט עליה חלקית, או־אז טכנולוגיה זו הופכת להיות כוח בלתי־תלוי שעצמתו מכשפת ומשחיתה את בעליו, תוך שהיא גוזרת על העניים והנבערים משטר־תופת של ניצול האדם וכליונו. מיליוני אנשים חסרי־תקוה נמחצים ונדרסים על־ידי המנמק הלא־אנושי של טכנולוגיה מבחוץ, הנעשית מכשיר של דיכוי. בעיני תת־הפרולטריון שצמח תוך כדי תהליך זה מצטייר אפוא המערב ככוח משפיל ומדכא, המביא קלון על האדם ושוחק את כבודו־העצמי ואת ערכי הדת והמוסר המסורתיים שלו וממיר אותם בתת־תרבות מבחוץ. העניים ונמוכי־הרוח, שמצוקה שאין לה קץ לכאורה מביאתם לידי ייאוש, נוהים כסומים־בארובה אחר הדוקטרינרים הדתיים שקמו משורותיהם, היודעים את צרותיהם, דוברים בלשונם ומנפנפים לפניהם בהבטחת חידושה של תפארת העבר והגאולה הדתית. הבטחה זו מצודדת פי־כמה בגלל אותו מַן של פטרודולרים שמקבלים המנהיגים הכאריזמטיים האלה, מס־פלאים הנגבה מדאר אל־חרב ומוענק על־ידי ראשי־מדינה מוסלמים המבקשים לרכוש את הכוחות העממיים האלה לצדם, תוך שיזכו בכפרת עוונותיהם הדתיים שלהם. מוטב שיבקשו נתיניהם את רחמי אללה ולא יפנו אל המארקסיזם־לניניזם.
הכוחות הטמונים ביסוד הפונדאמנטאליזם המוסלמי מופיעים במישורים שונים. מבחינה תרבותית צץ הפונדאמנטאליזם ועולה מן העימות הטראומאטי עם המערב, שבעקבותיו באה דחיית תת־התרבות החמרנית שלו, המצטיירת כמשטר של דיכוי המזווג עם ניכור תרבותי. במישור הסוציו־מדיני, חיזוקו של הלהט הדתי מעמיד חומה כנגד חדירת הקומוניזם בקרב ההמונים, המתייסרים בפגעי הנחשלות, גם יש בו כדי לעכב את מסע האימפריאליזם הסובייטי. תפארת ההיסטוריה המוסלמית יכולה גם לשמש דגל גאה לעיליתות נבוכות ואכולות מפח־נפש, ההולכות שבי אחר מיקסמי־שווא של תור־זהב אגדי, שעד היום יש המתאבלים מרה על מיגורו על־ידי הקולוניזציה האירופית. כל כמה שהכוחות האלה שונים ומנוגדים — ובלי הבדל מה מניעיהם החברתיים, המדיניים או הכלכליים ומה שיעור קיטובם על־ידי המאבק בין מזרח למערב — כל הזרמים האלה שואבים ליכוד ואוריינטציה מן ההקשר האנושי, מן המירקם ההיסטורי והדתי שממנו הם קמים ועליו הם מתנגשים או מתאחדים. המרד נגד השאה, למשל, היו לו שרשים סוציו־כלכליים עמוקים, אך הוא חתר גם למגר שליט שנחשב מזלזל בדיני האסלאם. יהיו אשר יהיו הכוחות (ברה״מ, אש״ף, לוב?) שהנחו ממרחקים את רציחתו של סאדאת הפרדמערבי, תא־הטרור שהיה מעורב במעשה נקרא ״ג׳האד״, ומטרתו היתה להמית את הבוגד־באסלאם ולהחיש את חידוש הח׳ליפות. הנה כי כן, הכל נעשה, מוסבר ומוצדק בלשוךמונחיה של הדת. יש מקום לשאול אם היתה זו דרך מדינית בלתי־נמנעת או שמא היה בהיסטוריה רגע גורלי שבו יכלו המאורעות להתנהל במתכונת אחרת. אם אמנם היה רגע כזה, ודאי חל בתקופת ההכרעה בין נתיב המלחמה לנתיב השלום עם ישראל. גלוי־וברור הוא שהסיכסוך הערבי־הישראלי הוא שנתן לג׳האד את מסגרתו המדינית. סירובן של הממשלות הערביות לשלב את הפליטים הערבים באומה — כפי שנעשה תמיד בעולם בכל מקום שנערכו בו חילופי־אוכלוסים— וניצולם של אלה ככלי־נשק נגד ישראל הפכו את מחנות־הפליטים לחממות של פ׳ידאיון אש״פיים לוחמניים שכל מעייניהם במלחמה, ואשר אגב כך נזקקו לסיוע מברית־המועצות והקלו על חדירתה של זו לעולם הערבי. הממשלות הערביות, שבויות מעשיהן שלהן, שקצרה ידן לעשות מלחמה כמו גם לעשות שלום, לא צימצמו את הסיכסוך אלא עשאוהו בינלאומי כדי לאלץ מדינות אחרות, בדרך איומים ולחצים, לשתף פעולה בהשמדתה של ישראל (אשר 60% מיושביה הם צאצאי ד׳ימים, והם עצמם ילידי־הארץ או פליטים מארצות ערביות). אוניברסאליזציה זו של הסיכסוך היא הטומנת בחובה את זרעיו של ג׳האד גרעיני, תוך שממשלות ערביות בלתי־יציבות אוגרות מחסנים של כלי־נשק משוכללים. בגלל ממדיו החובקים זרועות עולם נעשה כיום הסיכסוך הישראלי־הערבי מקרה־בוחן.
אנו הערבים רצוננו להיות. אולם אין אנו יכולים להיות אלא אם כן האחר איננו. בן בלה
כמה מנהיגים ואנשי־רוח בני־זמננו התמודדו עם האתגר הזה באומץ־רוח. במחצית השניה של המאה העשרים, מכל־מקום, המיעוט הליבראלי ברוב הארצות המוסלמיות חש עצמו חסר־אונים מול גאות הפונדאמנטאליזם והטרור האינטלקטואלי — הפושט והולך מן המזרח גם לאירופה — ובצדם מגמה מטעה ואפולוגטית המבקשת לא לפלס דרך לתיקונים ולשינויים על־ידי ניתוח וביקורת עצמית אלא להצדיק את העמדות המסורתיות.
רוצים היינו לראות את בני האינטליגנציה הערבית, הזריזים כל־כך למתוח ביקורת על הסתירות בדמוקרטיות האירופיות, כשהם שוקדים לנצל את כשרונותיהם למען שיחרור עמיהם שלהם מן המשפטים־הקדומים של העבר. הדמוקרטיות המערביות, אשר להן מפלגות־אופוזיציה משלהן, אינן זקוקות להנחיות ולשיעורים בדמוקרטיה מאזרחיהם של משטרים רודניים. מוטב היה אילו קיבלו עליהם בעלי־מוסר אלה את שליחותם ההיסטורית, כל כמה שהיא מסוכנת, שעיקרה הוא גאולת עמיהם שלהם מעול דיכוי, דלות ובערות. מהפכות, חופש וקידמה הם התוצאות המוגמרות של ביקורת־עצמית והכרת האחריות לכשלונות וטעויות. כדי לעקור את הדלות, השחיתות, הבערות, את היעדר החופש ואת הטרור האינטלקטואלי, יש להבין קודם־כל ששרשיהם של כל אלה נעוצים במוסדותיה של החברה הנתונה! אין טעם להטיל את האחריות לקיומן של מכשלות אלו על כוחות־חוץ או לתלות את הקולר במיתוס הקרוי אימפריאליזם, קולוניאליזם, קאפיטאליזם, ציונות או ״בכור־שטך. התנערותם של מיליונים וכבודם־העצמי מחייבים שכוחות השלום והחירות יכריעו את כוחות החושך והשנאה, אלה שנשמת־אפם מלחמת־נצח ונקם ודרכיהם דרכי הטרור הבינלאומי. ה״יאוש״, המשמש בדרךכלל כסות לפשע ולאלימות, אין בו משום תירוץ, שהרי הרבה קיבוצי־אנוש שוחרי־שלום — ובכללם הד׳ימים — יש להם הצדקה הרבה יותר להינקם על סבלותיהם בעבר או בהווה. אם אין הם נזקקים לאלימות עיוורת, הרי זה מפני שלמדו ממנהיגיהם כי תלאה, מצוקה ופורענויות מן העבר דין הוא שישמשו איזו מטרה מוסרית וחברתית, ואגב כך יעמיקו תחושה של ערבות הדדית אנושית לדורות־יבואו.
מצער הוא למצוא שמדינאי ערבי מכובד כבן־בֶלָה סומך ידיו על רציחתם של מנהיגים שאין דעתו נוחה ממדיניותם, כפי ששכיח היה בימי הממלוכים: או למצוא אותו מצדיק — לאחר שתפתחנה מדינות ערביות כלי־נשק גרעיניים משלהן — מלחמה גרעינית להשמדתה של ישראל:
אם אין כל פתרון אחר, תהיה־נא מלחמה גרעינית, ובכך ייגמר הענין, אחת־ועד.
גילוי פומבי כזה של תוקפנות והפקרות מוסרית שרשיו נעוצים בשאננות מונוליתית, שלא ידעה נקיפות־מצפון מעודה, באשר לטראגדיה של הד׳ימים. עמדה זו נובעת מאי־ידיעה בהיסטוריה ומפסילה גמורה של עמים לא־ערביים או לא־מוסלמיים, שסבלותיהם וזכויותיהם אינם זוכים לשימת־לב כלשהי. פאראדוקס הוא זה שמנהיגי הערבים מסרבים להכיר בישראל כלאום, אף־על־פי שמדינת־ישראל יש לה לשון, היסטוריה, מסורת, ספרות, מערכת משפטית ומוסדות דמוקרטיים משלה. קצת מן הגורמים האלה חסרים בארצות הערביות, ובעוד הרבה ארצות. סירוב זה להכיר בישראל כלאום נובע מן העובדה שהכרה מעין זו משתמע ממנה שעמה של ישראל יש לו זכות על מולדתו ההיסטורית. יש להדגיש כי הנשיא סאדאת יזם מדיניות ערבית מהפכנית, שהעידה על מאמץ להבין את סכנותיה של התקופה הגרעינית ואת הערכים האוניברסאליים של הריבונות הלאומית. עצם חריפותה של התגובה מצד חזית־הסירוב על יזמתו האמיצה מוכיחה מה־גדול הוא כוח־ההתמדה שיידרש כדי לשנות אידיאולוגיות מדיניות בנות אלף ושלוש־מאות שנה. עם זאת, ההתרועעות הספונטאנית בין עמי מצרים וישראל מלמדת כי הנדיבות הטבועה במהותם של בני־אדם יש בה כדי להתגבר על טעויותיהם של משטרים וממשלות.
הערות המחברת: בראיון משנת 1982, שאותו הזכרנו כאן לעתים קרובות, חוזר בן־בלה על דעותיהם הרגילות של ערבים, שלהבדיל מן הנצרות הרי האסלאם נקי ממשפט־קדום גזעני וכי תמיד נהג ״יפה״ במיעוטיו. נוח לו לשכוח את התהליך שהוריד קיבוצי־רוב לשעבר לדרגת מיעוטים. בלי שנתעכב על המופרך שבהשוואות כוללניות כגון אלו, מעניין לציין שארצות המערב מניחות למיעוטים לחקור ולעסוק באין מפריע בקורותיהם שלהם — ובכך הן מאפשרות להם להעמיק את ידיעתם בהיסטוריה זו— ואילו בעולם המוסלמי אין זכר לחופש אקדמי מעין זה. בכך מתחזק הבטחון־העצמי המוסלמי, וקל יותר להעלות קביעות שאץ להן שחר.
משעה שהשיגו עצמאות לארצותיהם נקטו ראשי־המדינות הערבים (פרט למוחמד החמישי וחסן השני, מלכי מארוקו, וחביב בורגיבה, נשיא תוניסיה) צעדי־עקיפים לגירוש היהודים מארצותיהם או להחזקתם כבני־ערובה. השיטות שהשתמשו בהן היו החרמה שרירותית של נכסיהם, הפלייה מדינית, כלכלית וחברתית, השפלה בכוונה־תחילה, מאסר וגרימת סבל פיזי, וצווי־גירוש והוצאה־להורג בלא משפט.
במישור ההתנהגות הקיבוצית, פרעות־הדמים המרובות שנעשו בקהילות היהודיות שבמזרח ובצפון־אפריקה מצביעות על התפקיד שמילאו כשעירים־לעזאזל בעולם ערבי שהקולוניזציה והשליטה של המערב התסיסוהו. במחקרו על פרעות 1945 בלוב בודק ה. א. גולדברג את מנגנוניו של פולחן־הדמים, שממנו נרקמת סמליותו של השעיר־לעזאזל. מנגנונים אלה פעלו בצורה זהה כמעט בכל רחבי העולם הערבי. ראה גולדברג, פוגרום טריפולי.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-משפחות טולידאנו-יעקב טל טולידאנו
משפחת טולידאנו
אילנות יוחסין ותולדות בני המשפחה, מאמצע המאה השלוש עשרה ועד ימינו
יעקב טל טולידאנו.
נולד בירושלים בשנת 1932. למד בבי"ס 'רטיסבון' ובתיכון מקצועי 'ברנדייס' בירושלים. מנהל עסקים במכללה למנהל בתל אביב. הטסת מטוסי 'נורד' בחיל האוויר הצרפתי. חקירת תאונות מטוסים בצי של ארה"ב.
היה חבר ארגון הצבאי הלאומי בירושלים. שרת כקצין טכני, כקצין מטה וכאיש צוות אוויר בטייסת תובלה. לאחר יציאתו לגמלאות המשיך לעסוק בתעופה, בין היתר היה יועץ לחיל האוויר של פנמה, במשך שש שנים, ויועץ במינהל התעופה האזרחית של ישראל, במשך עשר שנים.
יעקב נשוי לטובה, ילידת ברלין, אב לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים. מתגורר ברמת גן. החל משנת 1982 הוא חוקר את משפחת טולידאנו, מכל העולם. חבר בחברה הגניאלוגית הישראלית, וחבר "עמותת משפחות טולידאנו'
בשנת 1999 פרסם את מחקרו הגניאלוגי הראשון, 'אילן היוחסין של דניאל טולידאנו'. המחקר דן באילן אחר של משפחה ענפה זו. הוא פרסם גם מאמרים ב-'שרשרת הדורות' כתב העת של החברה הגניאלוגית הישראלית. ביניהם: היהודים בויטוריה, ספרד ( חוברת אביב 2000): היסטורי של משפחות טולידאנו (חוברת סתיו-חורף 2000): מי הם האחים אברהם ויונה טולידאנו מספאקס? (חוברת יוני 2003): מלחמת ההשרדות של הנק ביערות סקאלאט (חוברת יוני 2003): משפחת טולידאנו בגיברלטר (חוברת אוגוסט 2005): משפחות טולידאנו באיקיטוס שבפרו-על גדות האמזונס. כל המאמרים תורגמו לאנגלית, ובחלקם גם לצרפתית ולספרדית והם מופיעות באתר משפחות טולידאנו שהוקם באינטרנט.
עלי לציין כאן הערה חשובה, שקיבלתי אישור בעל פה מאת המחבר, שביקרתי אותו בביתו היום , לפרסם את דבר הספר ברבים
21/02/2018
הקדמה
בחודש פברואר 1999 פרסמנו את ספר המשפחה הראשון, שקראנו לו אילן היוחסין של דניאל טולידאנו. הספר לצאצאיו הישירים (אשר להם קשר דם מוכח) של הרב דניאל בן יוסף טולידאנו, ממשפחת מגורשים מספרד. לא בני משפחת טולידאנו אשר לא נמצא להם קשר ישיר לאילן של הרב דניאל. הספר נתרם למוסדות, וניתן בספריות הבאות: בית הספרים הלאומי בירושלים ! האוניברסיטה העברית, ירושלים, ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה על שם בלומפילד ; בריטיש לייברירי, לונדון ; מכון בן-צבי, ירושלים ; החברה הגנאלוגית הישראלית, ירושלים, תל אביב וסניף הנגב ; המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה, ירושלים ; ספרית שער ציון, ב— תל אביב ; בית התפוצות, תל אביב ; אוניברסיטת בר אילן, רמת גן; אוניברסיטת בן-גוריון, באר־שבע.
מיד לאחר הפצת הספר, קבלנו תגובות רבות של בני משפחה. התגובות העשירו את החומר שהיה ברשותנו לחלק גדול מבני המשפחה מצאנו את הקשר לאילן של דניאל. כמו כן מצאנו, תוך כדי בדיקה מעמיקה, מספר קטן של אי דיוקים אשר נגרמו כתוצאה מהסתמכות על מקורות שהתגלו כלא מהימנים.
בספר המוגש כאן כללנו את כל היחידים שמצאנו, מכל קצוות תבל, שנולדו בשם טולידאנו כולל בני/בנות זוגם סה"כ בני/בנות משפחת טולידאנו שאגרנו עבור ספר משפחה זה הוא 2277 יחידים אשר נולדו בשם משפחה ״טולידאנו". אין ספק שהמספר של בני משפחת טולידאנו הנו רב יותר ותקוותנו שהקוראים בספר זה יעדכנו אותנו במה שהחסרנו. בספר זה 52 תרשימי אילנות של משפחות טולידאנו.
אילן היוחסין של דניאל טולידאנו הותקן במחשב של בית התפוצות וניתן לעיין בו לפי אילן מספר647, האילן מתעדכן באופן קבוע. והעדכון האחרון נעשה בחודש אפריל 2000, והוא כולל למעלה מאלף משתתפים, תודתנו לכל בני המשפחה, והם רבים. שעזרו באיסוף החומר ועדכונו. ועל כך יבואו כולם על הברכה.
עבודת מחקר זו אינה להפצה, אלא לבני המשפחה הכלולים בה. בגלל האופי האישי של המידע בכרטיסים האישיים, לאין להפיץ, להעתיק או לעשות כל שימוש בחומר, ללא קבלת אישור בכתב מהמחבר. מטבע הדברים, עבודה כזו דורשת עדכון מתמיד. ובכוונתנו להוציא מעת לעת עדכונים. לכך דרושה עזרתם של בני המשפחה אשר עד עתה עזרו בהתלהבות רבה. נשמח לקבל כל הערה, וכל תיקון או שיכתוב תולדות חייהם של המשתתפים. כל הערה, או תוספת של בן משפחה יתקבלו בתודה. לפי הכתובת הבאה;
יעקב טל טולידאנו ת״ ד 817
רמת-גן, מיקוד 52108
סיון תשס״ז-יוני 2007
תעודות ומאמרים על יחס האסלאם לגבי דתות האחרות….מקורות ומאמרים שונים בכל השפות…… בת יאור
- צו החיליף אל־מתוכּל (850)
בשנה ההיא (850/235) פקד אל־מתוֵכּל לכפות את הנוצרים וכל שאר אהל אד׳־ד׳ימה ללבוש טילסאנים (ברדסים) כעין הדבר וחגורות זוּנאר. הם צוו לרכוב על אוכפים בעלי משוורות של עץ ולקשור שני כדורים לאוכפיהם מאחור. הוא חייב אותם לקשור שני כפתורים לקלנסוות (מצנפות חרוטיות) שלהם — את אלה מהם שחבשו מצנפת זו.והיה עליה להיות שונה בצבעה מן הקלנסווה שחובשים המוסלמים. ועוד חייב אותם להטליא שני טלאים על מלבושי עבדיהם מבחוץ. טלאים אלה היו צריכים להיות שונים בצבעם מן הלבוש. אחד הטלאים צריך היה לתפור על החזה מלפנים ואת השני על הגב. כל אחד מן הטלאים יהיה בקוטר כף יד פרושה. [גם הם] יהיו כעין הדבש. מי בהם אשר יחבוש צניף לראשו, והיה גם צבעו כעין הדבש. אם יצאו מנשיהם היה עליהן להתעטף באזאר (מעטה גדול) כעין הדבש. ועוד פקד שיכפו את עבדיהם לחגור זונאר ויאסרו עליהם לחגור מִנטָקָה (איזור־חלציים של ערבים).
הוא פקד לאמור שכל בתי־התפילה שלהם שנבנו לאחר בוא האסלאם ייהרסו וכי עשירית מבתיהם תוחרם. אם היה המקום רחב־ידיים דיו, ייעשה מסגד. אם לא יצלח לשמש מסגד, ועשאוהו רחבה תחת כיפת־השמיים. הוא פקד לסמר צלמי־עץ של שדים אל דלתות בתיהם, להבדילם מבתי המוסלמים.
הוא אסר להעסיקם במשרדי השלטון ובשום ענין רשמי שבו אולי תהיה להם שררה על מוסלמים. הוא אסר על ילדיהם ללמוד בבתי־ספר מוסלמיים. ושום מוסלמי לא הורשה ללמדם. הוא אסר עליהם להציג צלבים לראוה בחג יום־הראשון־של־הדקלים אשר להם, והוא אסר על יהודים לשאת נרות דולקים ברחובות. הוא פקד שיהיו קברותיהם בגובה הקרקע לבל יִדמו לקברות המוסלמים. והוא כתב לכל מושליו בענין הזה. (עמי 168-167).
על פי טבּרי(נפי 923), תאריך, גי, ע׳ 1393-1392. אצל נ. סטילמן
- תגי־הפלייה זואומורפיים(המאה ה־9)
הקאדי אחמד בן טאלב [המאה ה־9] גזר על הד׳ימים שילבשו על כתפם טלאי של בד לבן (רקעה) שעליו צורת קוף (ליהודים) וחזיר (לנוצרים) ויקבעו בדלתותיהם קרש ועליו סימנו של קוף. (עמי 142)
אל־מאלכּי(בן המאה ה־ 11), ריאד אנפוס,כתב־יד בספריה הלאומית, פאריז, כרך נב. בה. ר. אדרים
זוֹאוֹמוֹרְפִיזְם :יִחוּס תְּכוּנוֹת שֶׁל חַיּוֹת לִבְנֵי אָדָם אוֹ לְאֵלִים.
הערת המחברת: » המוסלמים תיעבו את הנוצרים על שום שהם אוכלים בשר חזיר, שטמא היה בעיניהם. על־פי הקוראן, ב, 65, התגלגלו היהודים בדמות קופים בעבור חטאיהם.ראה גם קוראן ה, 60: ״האבשׂר לכם על דבר הקשה יותר מבחינת הגמול(המצוי אצל) אללה, הן הם אלה אשר קללת אללה עליהם והם בקופים, בחזירים״, שלדברי מפרשים מוסלמים הוא מכוון ליהודים ולנוצרים.
- 10. גזירות על הד׳ימים בסביליה(לערך 1100)
לא יהיה מוסלמי מעַסה ליהודי או לנוצרי; לא יאסוף את אשפתם ולא ינקה את מחראותיהם: לאמיתו של דבר היהודי והנוצרי יפים יותר לעבודה מעין זו, המשפילה את בעליה. לא יהיה מוסלמי מורה־דרך או אורוותן לבהמה שבבעלותו של יהודי או נוצרי; לא יהיה להם חמר ולא יחזיק להם את הרכובות. אם נראה מוסלמי מפר את האיסורים האלה, געור יגערו בו. (עמי 108)
לא ישחט יהודי בהמה למוסלמי. מותר להרשות ליהודים לפתוח אטליזים המיוחדים להם. (עמי 110)
אין למכור מעיל שהיה שייך למצורע, או ליהודי, או לנוצרי לקונה מוסלמי אלא אם כן קונה המעיל יודע על מקורו: ממש כאילו השתייך הבגד לאדם מושחת. (עמי 112)
לא יורשו מוכס או שוטר, יהודי או נוצרי ללבוש בגדי אציל או חכם־משפט או עשיר; נהפוך הוא, יש לתעבם ולהתרחק מהם: אסור לפנות אליהם בברכת ״שלום עליך״ (אל־סלאם עליך!): אכן ״השטן השתלט עליהם והשכיחם את זכר אללה. הם־הם סיעת השטן והלא הם מן המפסידים, אלה הקמים נגד אללה ושליחו הם המושפלים״ (קוראן נח, 19-20). יש לחייבם בסימן־היכר מובהק למען יכירום, והיה זה להם כעין חרפה. (עמי 114)
יש לאסור על הצילצול בפעמונים באדמות האסלאם ויש לייחדם לארצות הכופרים בלבד. (עמי 123)
אסור למכור ליהודים ולנוצרים ספרי־מדע אלא אם כן עוסקים הם בדינים המיוחדים להם: כי אכן תירגמו ספרי־מדע וייחסו אותם לבני־דתם ולהגמוניהם, בעוד אשר לאמיתו של דבר כתבי מוסלמים הם אלה! מוטב שלא להניח לרופאים יהודים או נוצרים לרפא מוסלמים. הואיל ואינם מסוגלים להגות רגשות אציליים כלפי מוסלמים, יטפלו־נא באחיהם הכופרים! הואיל ויודעים אנו את רגשותיהם, איך נוכל להפקיד בידיהם חיי מוסלמים? (עמי 128)
אבן־עבּדוּן (נפי 1135), אצל לוי־פרובנסאל